שיעור בוקר 22.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.05.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/JYfWwWqq?activeTab=downloads&mediaType=video

שיעור בנושא עצמאות

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 77,

מאמר: "לך לך מארצך"

אנחנו לומדים שכל הבריאה היא רצון לקבל, רצון נקרא ארץ, ואז ארץ נקראת רצון. יש הרבה ארצות, רצונות, ויש רצון מיוחד שהוא נקרא ישראל, ישר א-ל. ואליו, לרצון הזה אנחנו צריכים להגיע.

זאת אומרת, נולדנו כולנו ברצון שנקרא יצר הרע, רצון רע, שקרי, לא טוב, שמכוון אותנו לכל מיני כיוונים חוץ מהכיוון הנכון. והכיוון הנכון הוא לרצון שיהיה כולו מכוון לבורא ויגיע להזדהות, להשתוות ולדבקות לבורא, אליו אנחנו צריכים להגיע.

זאת אומרת, לבנות אותו על ידי המאמצים שלנו, שבמאמצים האלה כל הזמן נפנה לבורא שישנה לנו את הרצון. אנחנו צריכים להצטייד בחיסרון לשינוי הרצון שלנו ואז החיסרון הזה מגיע לבורא, לאור העליון, שבהתאם לחיסרון פועל עלינו וכך משנה אותנו.

לכן לאחר שהתגלתה באברהם, שבכל אדם ואדם בנקודת היסוד שלו הרוחנית שנקראת אברהם מתגלה נקודה שבלב, אז היא מקבלת הכוונה, כיוון להתפתחות, והכיוון הזה נקרא "לך לך מארצך". זאת אומרת, צא מהרצון שלך ותגיע לרצון ישראל, ישר כאל. עד שאתה מתקן את סך כל הרצונות שמתגלים לך, כשכולם יהיו מכוונים להשפעה, לאהבה, בזה תגיע לדבקות בי, אז ייקרא שאתה נמצא בארץ ישראל.

זו כל העבודה שלנו וזה כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. העיקר בתהליך הזה, כמו שאנחנו לומדים, זה להחזיק כל הזמן ב"אין עוד מלבדו" על כל המחשבות והמעשים, על כל מה שקורה לנו, שזה מגיע מכוח אחד ועלינו רק לשייך את זה לבורא ולהשתדל לקבוע או למעלה מהדעת או בתוך הדעת כבר, שחוץ מ"אין עוד מלבדו", גם "טוב ומיטיב".

כך אנחנו בעצם מגיעים מרצון, יצר הרע, שלא מסוגל להיות קשור לבורא, למקור אחד, לכוח אחד, לשליט אחד, למצב שאנחנו לא רק משייכים הכול לבורא לאחר המעשה, אלא גם לפני, גם בזמן וגם אחר המעשה, אנחנו כולנו משייכים כל מה שקורה בו ואז בזה אנחנו עולים מעל הזמן, תנועה, מקום, ונכנסים למצב שנקרא ארץ חמדה, רצון, אור אחווה וכולי.

נקרא את מה שאומר רב"ש בקשר ל"לך לך".

לך לך מארצך

""לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.

הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.

"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.

ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:

א. הנקרא שכר עולם הזה,

ב. הנקרא שכר בעולם הבא.

כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.

אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.

ונאמר לו, "לך לך מארצך"," כי ברצון שנשאר, הוא גם רוצה שכר שיהיה בתוך אותו רצון, ולא שהשכר הזה יהיה שהרצון מתחלף לרצון יותר גבוה. ולכן הוא מתקדם במישור אחד, יותר רכוש, יותר רצון לכל מיני כיוונים, לומד כל מיני רצונות מאחרים ורוצה למלא אותם, וכך מתקדם. זה נקרא לו שהוא מתקדם, אבל בעצם נשאר במישור אחד, ברצון אחד.

מה שאין כן, הכוונה היא שהוא יתעלה מעל הרצון שכל פעם נמצא בו, לרצון יותר משפיע, שיוצא מהרצון הזה, "צא מעצמך", "לך לך מארצך". איך עושים זאת?

"ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.

"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו." כל פעם צריך לרכוש קצת יותר ויותר רצון להשפיע. זאת אומרת, מעל הרצון לקבל שלו, יותר מופשט, יותר נבדל, הפוך ממה שעכשיו.

זאת אומרת, דרך העלייה היא דרך לא נעימה לרצון לקבל. כי מרגיש שהוא נכנס למצבים שהם לא מביאים לו יותר מילוי ורכוש ברצון לקבל, אלא מביאים לו כל מיני הרגשות בלתי נעימות. ולפי זה הוא בודק עד כמה שהוא מתעלה מעל הרצון הקודם, מרצון לקבל לרצון להשפיע. וודאי שאי אפשר לעשות זאת בצורה הרגילה, אלא הבורא מסדר את זה מלמעלה והאדם צריך לקבל חיזוק מקבוצה ואז מסוגל לעשות את העלייה הזאת הדרגתית. וככה זה עד גמר התיקון, אותה שיטה.

""אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאין כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.

אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.

"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר רבי לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון הזה"."

השכר סותם את העיניים והאדם לא מסוגל לראות את הדרך, כי אם יש לפניו שכר, זהו, אז כבר הרצון לקבל לא יכול להיות מנותק מהשכר ואז האדם נכנע ונמצא כבר כלפי השכר באופן כזה שנדמה לו שהוא הולך ומוסיף, אבל באמת הוא כבר כנוע. אלא התנאי לעלות ממדרגה למדרגה, מרצון לקבל לרצון להשפיע, זה שברצון לקבל הקודם, בעלייה, אנחנו מרגישים ייסורים.

"כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר." שזה השכר, ולא מה שמורגש ברצון עצמו. "ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור".

אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם."

אבל בינתיים צריכים להבין, על ידי מה הוא מחזיק בדרך? אך ורק על ידי הקבוצה והבורא, אין לו ברירה, אחרת, לא יכול להחזיק. כי הייסורים שהוא מרגיש בתוך הרצון לקבל הריק, מהקושי, אכזבות, בושות למיניהן, כל מיני התפעלויות בלתי נעימות, זה מחייב אותו לחפש במה לאחוז. ואז סוף סוף הוא מוצא שהקבוצה והבורא הם התומכים שאם מחזיק בהם, יכול להינצל. בינתיים, משום שלא יכול לסבול ייסורים, אבל אחר כך גם לא מתוך הטעם הזה, אלא מתוך שזה יותר נעלה, גבוה, הוא בא ממידת ההשפעה.

"ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.

ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.

והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב."

מה זה נקרא "לשמש את המלך"? שאם "אין עוד מלבדו", אז כל מה שהוא מפיל עלינו, מהפעולה הכי קטנה ועד מה שמתרחש היום או לפני עשרים שנה או משהו שכבר עכשיו מכין למחר, הכול בא ממנו. האדם כאן הוא לא בעל הרצון ולא בעל המעשה ואפילו לא בעל הסיכום ממה שמתרחש בו, ממה שעובר עליו, אלא הכול זה הבורא. סך הכל האדם עובר את כל מה שעובר עליו, וכך, ממה שעובר על האדם, הבורא מסדר לו להכיר את עבודת ה'.

ומה על האדם אז לעשות? לקבוע את היחס שלו לזה, שהוא רוצה להודות ולהסכים עם כל דבר שעובר עליו. כי כל העולם הוא אדם קטן, שנמצא באדם, והאדם חייב אז להיות דבוק בבורא עם כל המציאות.

זאת אומרת שבכל מצב ומצב שנראה להם כשפלות, כלא טוב, כלא בסדר שמתגלה בעולמם, בעולמו של אדם. האדם רוצה להביא כל מצב ומצב לפסגה, לדבר הכי גבוה והכי חשוב, כי הכול בא מהבורא. ולכן אין מצבים במציאות האדם, בחיי אדם שהם נבזים, הם כולם צריכים להיות כמצבים שלמים. כשהאדם גומר את העבודה הזאת זה נקרא שהוא נמצא בעולם אין סוף, המציאות לא משתנה, משתנה רק הצביון שהאדם נותן לכל מצב ומצב שבמציאות. "ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאין כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.

לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.

ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה." היגיעה שלו היא להיות דבוק ב"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב" על פני ההרגשה האיומה שהוא מרגיש ברצון לקבל, וזה עוזר לו להתעלות מעל הרצון לקבל, להתנתק, זה נקרא "כי הכבדתי את ליבו", ואז כך הוא יכול לעשות עלייה. "וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", כנ"ל שעיקר הגדלות הוא המעשה."

שאלה: שמעתי אותך אומר שהאדם לומד את עבודת הבורא לפי מה שהבורא מעביר עליו.

אלא לפי מה עוד אפשר לעבוד? אם אין עוד מלבדו שהוא הראשון, הוא בונה אותי. זאת אומרת רצון לקבל, שנותן לרצון לקבל הזה כל מיני התפעלויות. ואז מתוך התפעלויות שהוא נותן לי אני מרגיש שאני חי, נמצא בצורה כזו כמו שעכשיו. אני נמצא בעולם מסוים, זאת אומרת בהרגשה מסוימת ברצון לקבל שלי ויש כאן כל מיני צורות חיים, חברים, עולם, אנושות וכן הלאה. וחוץ מזה יש לי איזו נקודת הקשר עם הכוח עליון שנתן לי. ואז עכשיו אני נמצא בתהליך, צריך לעכל אותו, מאיפה אני מקבל את החיים, מה אני צריך לעשות איתם, מה אני צריך לעשות בתוך המציאות הזאת, למעלה ממציאות הזאת.

זה מה שאנחנו עושים.

שאלה: אז איך בכל זאת מהמכות, הבעיות וכל מיני מצבים שהבורא מעביר על הרצון לקבל, אתה לומד את עבודת הבורא עליך?

אדם לא יכול להתנתק מהרצון לקבל שהוא נמצא בו, אפילו הקטן ביותר אלא על ידי זה שהוא מרגיש ברצון לקבל הזה אי נעימות. אני לוקח משקה, אני טועם אותו, הוא חם מאוד, שורף, אני עוזב אותו, אני לא רוצה, ומחכה עד שהוא יהיה טוב, אבל לעת עתה יותר אני לא יכול להשתמש בו. זאת אומרת מהרצון לקבל שמביא הרגשה רעה אני מתרחק.

לכן הבורא אמר פשוט, אני אתן ברצון לקבל שלכם צרות. לא סתם אגדיל את הרצון לקבל ואז אתם תרוצו להישגים יותר גדולים, לכסף, לכבוד, למושכלות, לכל מיני דברים, שגשוגים, לקפיטליזם הזה. לא, אני אתן לכם דווקא הפוך, אתם תיכנסו לכל החיים האלה, אתם רוצים לבלוע כל דבר אבל אחר כך תרגישו, אחרי שבע שנות השובע, שבע שנות רעב, קם מלך חדש, זאת אומרת זה אותו מלך אבל עכשיו הוא מתחיל.

כמו שבילדות, החיים טובים, הכול בסדר, פתאום מתחילים לדרוש, ללחוץ עלינו יותר והחיים לא כל כך נעימים כמו קודם. אנחנו כבר לא יכולים כל הזמן כך להתפרע אלא אנחנו חייבים לעבוד, לתת דין וחשבון, לעשות משהו נגד הרצון וכולי. לקחת על עצמנו אחריות וכולי.

אז מה קורה כאן? אנחנו מחויבים על ידי המצבים שעוברים, מחויבים לעלות למעלה מהרצון שלנו. אז בעולם הזה אנחנו בונים כל מיני צורות איך להתגבר על זה ובכל זאת להמשיך כמה שאפשר יותר לקבל בתוך הרצון לקבל שלנו התרשמויות חיוביות. זו כל ההתפתחות האנושית. הרצון בכל זאת משתנה, ואנחנו מרגישים ברצון לקבל שלנו תופעות פחות נעימות ועוד ועוד פחות נעימות, ואנחנו בונים כנגד זה איזה מנגנון של כיסוי. ש-אה, זה לא נורא כל כך. נניח חם מאוד, אני לא יכול לעשות כלום, אני בונה מזגן, וכולי. אני חולה, לא יכול לעשות שום דבר אז במקום לעשות פעולות אחרות אני לוקח תרופה.

זאת אומרת כל פעם אנחנו עושים משהו נגד הכאבים בתוך הרצון, מכסים אותו, עושים לו compensation, פיצוי, השלמה, איזון. זאת אומרת כנגד זה שאני מרגיש רע אני איכשהו בא ומכסה.

לכן אנחנו לא מתקדמים בתיקון, ואנחנו כל הזמן מתקדמים רק בכיסויים האלו על פני הרצון. זו כל ההתפתחות האנושית. אבל אם אנחנו מדברים על "לך לך מארצך", כשמדובר על האדם שצריך לעלות לרצון להשפיע, להידמות לבורא, לגלות את הבורא, להיות כבר במדרגה עליונה, רוחנית, בעולם העליון וכן הלאה, אז הוא צריך להחליף את תפיסת המציאות שלו. זאת אומרת במקום להרגיש את עצמו כקיים בתוך הרצון לקבל הוא צריך להידבק בבורא. וכדי להידבק בבורא הוא צריך להיות ברצון להשפיע למעלה מהרצון לקבל.

מה עושים? אז יוצא שיש את הרצון לקבל (ראו שרטוט מס' 1), הרצון הזה, מקבל מכות, מרגיש רע, מרגיש שלילי, מכה. הרצון לקבל הרגיל רוצה לעשות לעצמו איזו השלמה, תרופה, כל זה נקרא "תרופה", תרופה היא כל דבר שמתקן מצב.

שרטוט מס' 1

זה הדבר הרגיל שאנחנו עושים. וכל ההתפתחות שלנו, כשאנחנו מקבלים מכות, מינוס כל הזמן מהבורא, ואנחנו עושים את ההשלמה, התרופה.

זו כל האבולוציה שלנו, אבל הרצון לקבל בינתיים גדל, גם בכמות וגם באיכות. מה קורה עם אלו שלא רוצים להישאר במישור הזה? יש כאלו שמקבלים תרופה גשמית, ויש כאלו שמקבלים כביכול "תרופה רוחנית". מה הם אומרים? הם אומרים, "ברוך ה', הכול לטובה", זאת אומרת יש להם הצדקה על ידי הדת. וזה נקרא "דומם דקדושה", והם אומרים "אנחנו מקבלים את זה מהבורא, ברוך ה' יום יום, הטוב ומיטיב, הכול בא ממנו, מה שנראה לנו רע זה הטוב, אני דבוק לזה ואני לא מקבל את זה כרע. למרות שמרגיש כל מיני צרות ובעיות.

אבל אז מה קורה? אני מקטין את הרצון לקבל שלי. אני עושה רצון לקבל יותר קטן, (ראו שרטוט מס' 2) את הרצון לקבל אני מקטין אותו, ואז מה קורה? אני מרגיש פחות מכות. לכן אני לא מתקדם ברצון ולא יוצא ממנו, אלא אני נשאר בו בצורה כזאת של הכנעה, זה נקרא "דומם דקדושה".

ומלבד זה יש בעלי מדרגה, בעלי השגה, בעלי עלייה, שהם אומרים כך, "כל מה שאנחנו מקבלים, כל מה שרק נמצא, זה הכול נמצא בעולם שהבורא מצייר לי, זה בא הכול ממנו. כל הדברים השליליים שאני מרגיש, ברוך ה' שאני מרגיש אותם, לברך על הרע כמו על הטוב, לא חשוב מה, כי כל מה שהכין וכל מה שעכשיו עושה, הכול בא ממנו, הוא מעביר אותי דרך כל מיני מצבים שהוא עושה ברצון לקבל שלי. מה אני עושה עם זה? אני מעלה את עצמי לדבקות בו.

מה זאת אומרת? שאני לא חושב על מה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל, אדרבה, טוב מאוד שאני מרגיש בו מינוס גדול, זה עוזר לי להתנתק מפרעה, אז כבר אני אומר שזה פרעה. אבל הוא בא לטובתי, הוא ובא כדי שאני, כמו שהובטח לאברהם "כי גר יהיה זרעך" ואז אני על ידי זה נדבק בבורא, מגיע לדביקות לעת עתה. על פני רצון לקבל הזה הקטן אני מגיע לדבקות. מה זאת אומרת? אני משייך את מה שאני מרגיש ל"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב".

שרטוט מס' 2

אבל אני באמת דבוק לזה אך ורק שאני נמצא בידי הכוח העליון. אני לא מבטל את עצמי, אני נמצא בהרגשה, זה כבר הופך להיות לשני קווים, זה כבר הופך להיות קו ימין וקו שמאל, (ראו שרטוט מס' 3)בשמאל זה פרעה הזה וכאן בימין זה הבורא, זה כנגד זה, ואני באמצע. אני לא מבטל את השמאל והוא כל הזמן גדל, אני לא יכול לעשות כלום ואני כל הזמן נזרק. אני נזרק משמאל לימין וכך זה עד שאני מתנתק ממצרים. וכך זה יהיה עוד ועוד עד שכאן בימין אלה יהיו מ"ט שערי קדושה, כאן בשמאל אלה מ"ט שערי טומאה ואז היציאה, הלידה. זו בעצם הדרך בינתיים, אחר כך עד 125 מדרגות.

ודאי שצריכים בירור וכך זה איזה צילום רגעי כזה.

שרטוט מס' 3

תלמיד: איך אפשר להקטין את הרצון לקבל, כי אם הבורא נותן את זה והוא כל הזמן מגדיל, אז איך אתה יכול להקטין? זה נשמע לי כמו לנסות לדחוס מים.

על ידי הסביבה. יש לי רצון לקבל פתאום נניח לאיזה דבר, אני בא לסביבה שאומרת "לא כל כך". אני בא בין החייטים שאומרים לי "לא צריך לתפור כל כך יפה כמו שאתה עושה. מי ישלם לך על העבודה שלך כזאת? לא נורא, תעשה איכשהו".

תלמיד: אבל זה לא עניין של התפתחות רשימות, של מה הבורא מכניס בנו וכבר קיים ומתפתח?

למה? הבורא נתן רצון לקבל יותר גדול שאני יכול להקפיד ולעלות לפי העבודה שלי ויוצא שאני יכול על ידי החברה לזלזל. תלוי לאיזו חברה אני נכנס.

תלמיד: אז באמצעות החברה אני משנה את מה שהבורא הכניס בי?

את היחס לזה. ההערכה היא תלויה בחברה. אני על ידי החברה יכול להיות דומם דקדושה, ועבריין וצדיק. לכל הכיוונים אני יכול להתפתח. אתה יכול להגיד כך, רגע, הבורא לא נכנס לזה? הוא לא משפיע עליך דרך החברה? כשאתה נכנס לחברה שם כבר הבורא לא נמצא, הוא עוזב את הדבר הזה ונותן לאנשים להשפיע עליך איך שהם, בצורה כזאת מקרית? לא. אבל זה כבר סיפור אחר. איך החברה היא יכולה להשפיע על האדם, איך האדם עם החברה נמצא בהשפעה הדדית כביכול לא בשליטת הבורא.

למה? אני אגיד בכל זאת, שלא נשאר בסימן שאלה, כי זה שייך למדרגה יותר עליונה. לכן אנחנו אומרים, יש לחברה אפשרות להשפיע על האדם והאדם בוחר בחברה וכאן יש בחירה חופשית וכולי. למה? ודאי שהבורא גם כאן שולט והכול הוא עושה ולא יוצא שום דבר חוץ מכוח אחד. אין חוץ מכוח אחד. הכוח השלילי הוא כאילו רק כדי לברר את הכוח החיובי, הוא לא קיים בעצמו. "בראתי יצר רע" זו בריאה שקיימת בדמיון שלנו. אבל למה זה בכל זאת כשאנחנו עולים במדרגות, אז יש לנו בחירה חופשית להתכלל בסביבה ולחזק את עצמנו בדרך הנכונה? זה מפני שהבחירה בדרך נכונה והשימוש בחברה נמצא כבר כאח"פ דעליון. זו כמדרגה יותר עליונה ולכן כלפי התחתונה זה קיים, אבל בעצם גם זה ודאי שנמצא בידי הכוח העליון.

תלמיד: זה נשמע שכאילו באמצעות הסביבה, אני יכול להאט את קצב ההתפתחות שהבורא קבע.

את קצב ההתפתחות הבורא לא קובע למטה מ"בעיתו". יש "בעיתו", פחות מזה לא יכול להיות, כי זאת יציאת הרשימות לגבי המאור הכללי, אבל יותר מזה אתה קובע על ידי הסביבה.

תלמיד: את זה אני מבין. אני שואל על "בעיתו", כי דת זה בכל זאת "בעיתו", הם הקטינו את הרצון לקבל והם עכשיו מנותקים מרוחניות?

לא, הם לא מנותקים, אף אחד לא מנותק, אף אחד, אלא הם מתקדמים בצורה שנקראת "בעיתו". יש להם מכות, צרות, שהם עדיין לא מרגישים מפני שמסתירים את זה, מכסים את זה בכאילו, בזה שהולכים למטה מהדעת, ועושים מעצמם דרגת דומם.

תלמיד: אז הם מסתירים את זה בכאילו, אבל האם באמת הרצון לקבל גדל יותר לאט בגלל שהם מסתירים את זה בכאילו?

הרצון לקבל לא גדל לאט, הוא גדל בתוכם, באלו שמשתדלים להקטין אותו. בהרגשה שלהם הוא כן מקבל צביון אחר, רק צביון אחר, אנחנו רואים את זה גם כן.

תלמיד: אבל בעצם, זה מתפתח באותו קצב קבוע שנקבע מלכתחילה.

לא, אבל יש איזו מן השלמה, על ידי זה שעושים מעצמם דומם דקדושה. שוב, דומם דקדושה זה לא דת, דומם דקדושה זה משהו נוסף. "דומם דקדושה", זה נקרא שלא דורש מהחיים שלו כלום חוץ מלהישאר בדביקות, באין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, על כל דבר. זאת אומרת, לא רוצה להתנתק מהנקודה הזאת, לכן זה נקרא "דקדושה", ולא רוצה להתפתח יותר חוץ מנקודת הדבקות, שזה נקרא, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, זה כך נשאר. לכן זה נקרא "דומם", זה סוג האנשים.

אצלנו היה כך אחד בחיל האוויר, הוא היה מגיע לעבודה עם האוכל שלו, לא אוכל שם יחד איתנו בחדר האוכל, וכך צנוע כולו עובד, הולך הביתה. זאת הייתה דוגמה מאוד טובה, מאוד מאוד שומר על עצמו, שלא רוצה שום דבר.

או שראיתי כזה עם רב"ש בבית חולים, אז רב"ש אמר "תראה זה דומם דקדושה". הסתכלתי עליו, לא ראיתי לא זה ולא זה, לא דומם ולא קדושה. זה היה ממש אחרי כמה חודשים שהוא היה כבר בבעיה עם האוזן, זאת אומרת, ארבעה חודשים הייתי אצלו בלבד, כי נכנסתי אליו בפברואר וזה היה כמו שעכשיו, לפני שבועות. אז כך הסתכלתי, ובאמת הוא גם כן היה בן אדם צנוע מאוד, לא רצה כלום, כל הזמן הוא היה נמצא בקריאת "חוק לישראל", כאלה ספרים, ושום דבר חוץ מזה. העיקר להישאר כל הזמן בלא להתנתק משליטת הבורא. ואז לא יכול להתקדם, כי כל ההתקדמות היא על ידי מ"ט שערי טומאה, שכנגדם מ"ט שערי קדושה אתה יכול לבנות, זה ההבדל. אבל כאלו כבר הם מאוד מועטים בעולמנו.

שאלה: מקודם אמרת, שכדי להחזיק בדרך כשמגיעים הייסורים, אפשר על ידי קשר עם הקבוצה והבורא, איפה רואים את זה בשרטוט, מה הקבוצה והבורא עושים?

הקו אדום (ראו שרטוט מס׳ 4) שמביא אותך לדבקות, לאין עוד מלבדו טוב ומיטיב. מתוך מינוס, פרעה שאתה מרגיש ברצון לקבל שלך, כל מיני בעיות או ייסורים, ועיקר הבעיות והייסורים מגיעים על ידי הבושה, שזה כנגד צמצום א', זה שאנחנו אומרים שבושה זאת בריאה בפני עצמה, אז בכל מיני צורות. כי הבושה לא קיימת כלפי דומם וצומח וחי, אלא רק כלפי חלק המדבר שבאדם. לכן כל פעם יצטרכו לבייש אותך יותר ויותר, ומזה תהיה לך אפשרות, הזדמנות, להרגיש את המכה הזאת בבושה, ולחפש איזה כיסוי אצל הבורא.

תלמיד: את הקו האדום הזה, מי עושה את הקו האדום?

זה אותו כוח הרע שאתה מרגיש ברצון לקבל, הוא מכוון אותך לחפש מסתור בבורא.

תלמיד: ומה עושה הקבוצה?

שכדי להגיע לנקודת הבורא, זאת אומרת לאחיזה נקודתית, אתה משתדל להתפרץ בו, ואיכשהו לאחוז בו, אבל כדי לאחוז בו ממש אתה צריך את כוח הקבוצה. הקבוצה כאן צריכה להיות כאיזו מין נקודת הלחמה, אני אומר לך כאיש טכני, כמשהו שאתה לא יכול להידבק בבורא אם אתה לא אוחז בכוח השפעה. ממך צריכה להיות השפעה, והשפעה היא יכולה להיות רק בתנאי שאתה דרך הקבוצה מעביר את זה אל הבורא (ראו שרטוט מס׳ 4)

שרטוט מס׳ 4

תלמיד: מה המעשה של הפרט בכל המערכה הזאת?

זה מעשה של הפרט.

תלמיד: מה הוא עושה?

הפרט הוא הרצון לקבל, שכולו עושה את הפעולה, עליו עוברות כל הפעולות, הוא הנושא, הרצון לקבל.

תלמיד: זה בדיוק העניין, עליו עוברות כל הפעולות, אבל מה הוא עושה, מה התגובה שלו?

התגובה שלו שמהרגשת רע בתוך רצון לקבל, שאלה שבע שנות רעב, הפרעה רע, נותן מכות, הוא רוצה לברוח ממנו. לאן הוא בורח? כל הזמן להשתדל לצאת מפרעה לבורא. כמה פעמים? עד שיבנה כנגד מ"ט שערים.

תלמיד: אז איך מתבצעת היציאה הזאת מהרע לבורא, מפרעה לבורא?

מאין ברירה, מאין ברירה. ברגע שאתה מתחיל להרגיש את הבושה, זה ששורף אותך בתוך הרצון לקבל, הבורא על ידי זה מעמיד מולך את עצמו.

תלמיד: ממה הבושה?

מכל דבר, לא יודע מה, נניח תפסו אותך שגנבת, שרצחת, שאנסת, שמה עוד יכול להיות? כל מיני כאלה דברים שהוא הכין לך מראש. כי ברצון לקבל שלך, מ"ט שערי הטומאה האלו הם מוכנים, הם מוכנים מראש, כי זה משבירת הכלים. כל מה שאתה תצטרך עכשיו לעבור זה נמצא בך, אתה לא תוכל לברוח מזה. כל הייסורים שאתה צריך להרגיש בתוך הרצון לקבל הם כבר נמצאים שם, והם יצאו רק בהדרגה ובקצב. בהדרגה זה בטוח כמו שהם שם, מקל לכבד, ועוד איזה ייסורים יהיו בדרגות הגבוהות,

תלמיד: אז מה הקבוצה בתוך התהליך הזה מעצבת באדם?

רצון להשפיע, שבזכותה ובתוכה הוא מגיע לרצון להשפיע לבורא. הקבוצה זה אני בכל זאת, אני פשוט מתאמן על עשרה, על תשעה, שהם כאילו לא אני, עד שאני מגיע איתם לדבקות כאיש אחד בלב אחד, זה נקרא שאני הגעתי למידת השפעה. ואז אני רואה שזה אני, לא חברים ולא כלום, שזה אני, מגיעים לרצון אחד, שזה הרצון שלי, רצון דלהשפיע.

תלמיד: כשמשייכים לאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, זה נקרא שיש רצון להשפיע? בכל פעם שמצליחים לייחס את זה.

כשמגיעים לבורא, לדבקות בו, רגעי, זאת אומרת עכשיו, כרגע, לעת עתה, אז אני נכלל באין עוד מלבדו ובטוב ומיטיב, לרגע אחד, זהו, מספיק, אני גמרתי את הבירור שלי. עכשיו יש לי שוב, איזה ספקות, איזה בעיות, משהו חוזר, כל הזמן אני כאילו שוב נופל לאותה הרגשה, אבל זו כבר לא אותה הרגשה, אלא היא אחרת. וכך מברר כל פעם.

תלמיד: אז איפה פה הרצון להשפיע, אותו הרגע זה רצון להשפיע?

באותו רגע, כן, שאני דבוק בבורא, שבו אני דבוק.

שאלה: המצב אצלי עכשיו הוא, שברצון לקבל הייתי מעדיף למשל ללכת לשחק איתך סנוקר, מאשר לבוא לשיעור. ובכל זאת אני בא לשיעור, מעל הרצון לקבל, לא נהנה מזה. איך אני מנצל את זה שאני בא נגד הרצון שלי, עדיין לא ברצון להשפיע אולי, אבל בא נגד הרצון?

כן, בינתיים כך אנחנו עובדים. תמיד אנחנו בחיים שלנו לא עובדים עם הרצון. אני רוצה ללכת לעבוד, אני רוצה להיות אדיב, יפה, טוב? לא, אני תמיד מתגבר. אבל ההתגברות הזאת למען מה? אצלנו ההתגברות היא צריכה להיות להגיע לדבקות בבורא, זה כל העניין. וכאן שוב, רק הקבוצה בסופו של דבר יכולה כל הזמן להחזיר אותי לכוונה הזאת.

תלמיד: אני בכל זאת בא בגלל הקבוצה.

נכון.

תלמיד: יש הרגשה של מחויבות, ברית כזאת, שאני לא רוצה לאכזב, ואני רוצה לרצות אותם ולבוא. ואולי במצב שאני בא לפה מעל הרצון שלי, להצליח להגיע לאיזו תפילה נכונה. איך מנצלים את זה להגיע לתפילה הזאת?

זה לאט לאט נבנה, אתה תחליף לאט לאט את המטרות. לא בגלל הקבוצה, ולא בגלל הבושה, אלא הדבקות בבורא הוא למעלה מכל החשבונות הללו. שתהיה לי בושה, שיהיה לי רע, שיהיה לא חשוב מה, העיקר שמעל זה אני אהיה דבוק בו. זה לאט לאט מקבל חשיבות, על ידי עבודה בקבוצה והמאור המחזיר למוטב.

טוב, אנחנו צריכים לסיים עוד מעט, לא יכולים להיות בזה כל הזמן, יש לנו הרבה חומר ליום העצמאות. אבל מה שרציתי להגיד בקשר לעצמאות כאן, שנקודת הדבקות שלנו בבורא, או כבר שטח, או כבר פרצוף, או כבר עולם, שאנחנו נניח מגלים במגע עם הבורא, זאת בעצם מידת העצמאות של האדם, וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, עצמאות זה נקרא הרצון שקיבל תיקון, וכולו נמצא בהשפעה, בדבקות בבורא, שאז באמת הוא עצמאי. עצמאי מתוך הרצון האגואיסטי שלו, שזה הטבע שממנו עלה, וכלפיו אנחנו מודדים את כל סולם המדרגות. כי עד שאנחנו מתקנים את כל מה שיש בתוך הרצון לקבל, עד הטיוטה האחרונה של הרגשת אי נעימות. שקודם היתה לי אי נעימות שעשיתי דברים גדולים, אבל לא שייכתי להם שום חשיבות, ״מה יש בזה״, ואחר כך על הדברים הקטנים שהם נראים לי גדולים מאוד, שהבורא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, זאת אומרת, דברים קטנים, פכים קטנים כפי שכתוב. ואז אנחנו יותר ויותר מתחילים לברר את הדברים לדיוק יותר פנימי, עד שמסיימים את כל מאה עשרים וחמש המדרגות.

שאלה: רציתי לברר את הקטע שאנחנו נמצאים בין הפרעה לבורא, (ראו שרטוט מס' 4) אנחנו מרגישים כמה אנחנו אפסיים וכמה אנחנו לא יכולים להתגבר על הרצון לקבל ואנחנו נופלים כל הזמן לאותם הבורות.

אז מה?

תלמיד: ואז פונים לבורא, מנסים למשוך אור, ורואים שלא יכולים, לא מקבלים משהו.

זה לא חשוב, העיקר שאני נמצא בבירור וכל הזמן נזרק בחזרה, אני לא צריך להיות בקשר עם הבורא יותר מרגע, ושוב נופל. וכשאני נופל, אני צריך גם להשתדל להיות רגע ולא יותר. אם אני מסדר לעצמי סביבה נכונה, אז אני מיד עובר בחזרה לדבקות, ושוב, ובכאלו המצבים אני עובר מהר מאוד לתיקון.

תלמיד: איפה נמצא הקטע של בוא אל פרעה כאילו שהוא איתי.

בזה שנותן לי מכות. כי אני הכבדתי את ליבו, זה מה שהוא הבטיח לאברהם. מי זה פרעה? הבורא מייצב לנו כזה רצון, במקום רצון הגשמי האגואיסטי, הפשוט, הוא מייצב לנו רצון שהוא ממש כנגדו.

תלמיד: זאת אומרת בכל מקרה אני צריך להתמודד עם הסביבה שבניתי לי ולהבין כל פעם שאני אפסי ורק הבורא יכול לעזור לי.

כן, אבל לקחת את כל הדברים האלה ביד ולהשתמש בהם בצורה בריאה, עצמאית, זו העבודה שלנו. כך אנחנו בונים את עצמנו הדומים לבורא בכל דבר.

אברהם הוליד את יצחק

"על פסוק "אברהם הוליד את יצחק", מפרשים שקלסתר פנים של יצחק היה דומה לשל אברהם, וכולם העידו שאברהם הוליד את יצחק.

ויש להקשות שהרי הכתוב אומר "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", ולא מפרש מיהן התולדות, אלא שהפסוק מפרש על תולדות יצחק, ש"אברהם הוליד את יצחק".

ולבאר את הנ"ל נקדים המשנה, "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

הנה אברהם נקרא "איש החסד", שמסר את כוחו לעשות חסד עם אנשים. יצחק נקרא "עמוד עבודה", שמסר נפשו על המזבח. ויעקב נקרא "עמוד התורה", כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב", ותורה נקראת תורת אמת, וכמו שכתוב "איש תם יושב אוהלים", ופירש רש"י אוהל של שם ואוהל של עבר ועוסק בתורה.

והנה כל אדם צריך להגיע לאלו ג' עמודים. ומקודם אלו הג' עמודים נתגלו בזה אחר זה על ידי אבותינו הקדושים, שכל אחר מהם גילה עמוד אחד. ואחר שנתגלו אלו הג' עמודים, כבר יש בכוחינו גם כן ללכת באותן הדרכים שאבותינו סללו לנו."

זאת אומרת, יש בנו אפשרות ללכת ולהתקדם לקראת מטרת הבריאה, להביא את עצמנו לצורה הסופית, שהיא דרך אגב כבר נמצאת וקיימת, של כל אחד וכולנו יחד כמערכת אחת של הנשמה ואנחנו צריכים להתכלל שם. אנחנו צריכים רק לעשות מאמצים בעצמנו עוד לפני שמגיעות אלינו מכות ובעיות, לגלות ליקויים במצבים שלנו ולהשתדל להתקדם. כל פעם אני צריך לבדוק את עצמי כלפי הקבוצה ולראות בכמה אני יכול עוד להטיב את המצב שלי בה, זאת אומרת להשפיע עליהם יותר, להתכלל, לעזור להתעלות, לעזור להתחבר יותר וכן הלאה.

ואז מתוך זה שאני הולך בצורה כזאת ועושה וכך כל חבר וחבר, אז אנחנו מגיעים לרצון משותף, לתפילה משותפת שזה יקרה, שזה יתבצע וככה מתקדמים בדרך אחישנה. אבל בעבודה שלנו, של כל אחד ושלנו יחד ישנם ג' קווים, אברהם, יצחק ויעקב, חסד, גבורה, תפארת. התורה נקרא יעקב, שמושך המאור המחזיר למוטב. הגבורה, יצחק שהוא כל הזמן עובד נגד הרצון ומתגבר על זה, לכן שייך לקורבנות, ואברהם זה החסד שמלכתחילה הולך לקראת השפעה.

"ומשום זה נקראים אנו בשם "עם סגולה", כי לנו יש הסגולה מירושת אבות לקיים את ג' עמודים, שעל ידם יש קיום עולם, היינו שעל ידם יתקיים העולם להגיע להמטרה שבשבילה נברא העולם.

לכן כשהולך הפסוק לבאר תולדות יצחק, היינו איזו בחינת עמודים הוריש יצחק לבניו, אזי הפסוק מפרש "אברהם הוליד את יצחק". היינו שאל תחשוב שתולדות יצחק הן רק מדתו של יצחק שהוריש לבניו, אלא גם מדתו של אברהם.

וזה שכתוב "אלה תולדות יצחק", היינו את השתי מידות האלו נתן ביעקב. לכן מאברהם, שמדתו בחינת עצמותו היה רק חסד, יצא ישמעאל. ומיצחק שהיה לו מדתו וגם בהתכללות אברהם, יצא עשו. מה שאין כן כשהיה לו את ג' עמודים, כבר היה יכולה לצאת מדתו שלימה, שהיו לו י"ב שבטים.

והיות שאבותינו הקדושים כבר הורישו לנו אלו השלשה עמודים, כבר נוכל בנקל גם כן ללכת בדרכיהם. ואם האדם רואה שקשה לו ללכת בדרכיהם, צריך להתפלל לה' שיושיע לו. ואין זו עזרה למעלה מטבע, היות שהמידות האלו כבר באו בהתלבשות באבותינו הקדושים.

ודוקא בדברים שהם למעלה מטבע אי אפשר להתפלל. כמו שהזהר מתרץ מדוע אברהם לא התפלל על שרה שהיתה עקרה, ויצחק כן התפלל. ומתרץ, שגם יצחק לא התפלל על רבקה.

ומדייק בהפסוק, "ויעתר יצחק לנוכח אשתו" ולא לנוכח רבקה, "כי עקרה היא", היות שעקרה שיהיה לה בנים נקרא למעלה מהטבע. ועל למעלה מהטבע, שה' יעזור לו עזרה גדולה כזו, לא התפלל.

נמצא אחר שאבותינו כבר המשיכו אלו הג' עמודים, אנחנו צריכים לעשות כל מה שבידינו, ולהתפלל לה' שנזכה גם כן לאלו ג' עמודים, שהם קיום העולם, היינו להגיע להמטרה שהעולם נברא בשבילה."

סיכום, יותר פשוט, כי מה שבאמצע הוא רשם לעצמו. יכול להיות שהוא דיבר על זה הרבה, אני לא יודע.

הסיכום הוא פשוט, רק אחרי שיש לנו התרשמות נכונה מג' קווים בתוכנו, במשהו, אז נקרא שאנחנו יכולים להגיב בצורה נכונה ולהתפלל על הרצון הנכון. זה נקרא שאברהם התפלל על שרה ויצחק על רבקה וכן הלאה. אז אנחנו צריכים לממש את הפעולות עד שמתבאר לנו הרצון האמתי שלנו שכבר נמצא כסיכום מג' קווים ואז אנחנו נוכל להיכנס לעבודה הנכונה. זה נקרא ג' ימי קליטה, אחריהם כבר יש איזו תגובת הנברא על פעולת הבורא. וכך זה בכל פעולה ופעולה.

לפני שזה מסתיים בקו האמצעי, אין אפשרות בדיוק לכוון את הרצון שתהיה תגובה לבורא ולכן הוא לא גדל. זה עדיין נקרא קליטה. זו נקודה, אחת מהנקודות בדרך.

שאלה: "היות שאבותינו הגדולים כבר הורישו לנו את שלושת העמודים", מה זאת אומרת הורישו לנו?

כל דור ודור אתה צריך לראות אותו, יש לנו נקודה אמצעית. משם הם מתחילים תיקונים, תיקונים, תיקונים, עד שאנחנו מגיעים לתיקון ואלה שאחרינו מגיעים לתיקון. אנחנו אחרי דור האבות והבנים. מעלינו הדור הבא (ראו שרטוט מס' 5). וכל המרכז זה האבות ובנים, נניח שנגיע לכל זה, כל זה סך הכול נשמה אחת, אדם הראשון.

שרטוט מס' 5

תלמיד: הוא אומר משפט אחד שהוא קצת בסתירה.

נדמה לי שרב"ש בסתירה.

תלמיד: נדמה לי, הוא אומר ככה, "שאם אדם רואה שקשה לו ללכת בדרכיהם, צריך להתפלל לה' שיושיע לו".

ודאי.

תלמיד: תמיד קשה לי, מה זה אם?

לא, זה לא קשה, זה עדיין לא נקרא קושי. כי אתה חושב שאתה יכול לצאת מזה או לברוח, או להתקדם לבד. אם אתה נמצא במצב אנוש, אז אתה פונה לבורא. כי זה לפי השורש, מפני שכל מצב מגיע מהבורא. אם אתה מגיע לעומק האמתי של המצב, אז שם אתה נפגש עם הכוח שייצב לך את המצב. ואם עדיין אתה לא נמצא בזה סימן שלא הגעת לעומקו של המצב ואתה חושב שאיכשהו אתה יכול להסתדר לבד. זה עדיין מצב לא טוב, זאת אומרת עדיין לא מכה.

תלמיד: אמרת הבוקר, הבורא ברא את היצר הרע, זה רק בדמיון שלנו, אין לנו יצר הרע, רק בדמיון.

ודאי.

תלמיד: אבל כתוב, בראתי יצר רע ובראתי את המאור המחזיר למוטב.

בסדר, בריאה שכאילו קיימת מחוצה לו, בר ממנו.

תלמיד: אז הוא לא ברא יצר רע?

ברא.

תלמיד: אז מה זה שהוא לא ברא?

כלפינו זה ככה, אנחנו מדברים כלפי בני אדם.

ענין ענף ושורש

"ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה תיקון, שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ואז נמשך השפע לכלי זו. והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא".

אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת קבלת השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק לטובת הבורא. אז ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים לומר, שכבר השפיעו להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך שפע.

מה שאין כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה עצמית, אזי הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו מוכרחים לומר, שמספיק לנו הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום", שלא יקבלו אור לתוך הכלי מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.

והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא ענף למלכות של מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש". לכן יש כאן, בארץ הקודש, תיקונים מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן בשאר ארצות.

וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש מיוחד לבבל. ושורש מיוחד לשאר ארצות (עיין תע"ס חלק ט"ז, דף א'תתק"ל).

לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאין כן לפני שבאו עם ישראל לתוך הארץ הזאת, היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם נגד הז' ספירות הקדושות.

והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין שם תיקון המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם היו האומות העולם באים לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:

א. בא רצון לקבל,

ב. תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

לכן לארץ הקודש:

א. מקודם היו צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים למלכות, מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע.

ב. ואח"כ יבואו ישראל ויכבשו אותם.

נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו:

א. מקודם אומות העולם בארץ.

ב. ואח"כ באו עם ישראל.

וכמו כן בלבו של אדם:

א. מקודם בא היצר הרע,

ב. ואח"כ בא היצר טוב.

הכל נמשך מהשורשים עליונים.

אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.

כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.

וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות."

שאלה: איך זה יכול להיות שדווקא בפנימיות אין קשר בין ענף לשורש? היית מצפה שלא בחיצוניות יהיה קשר בין ענף לשורש והוא אומר פה, דווקא בפנימיות אין קשר בין ענף לשורש.

תחשוב, איך אתה מתרץ את זה, מה זה פנימיות ומה זה חיצוניות?

תלמיד: הוא אומר בעצמו שפנימיות זה ליבו של האדם.

כן. מה זה לב של אדם?

תלמיד: רצון.

רצון. יש בלב של אדם, ברצון הזה קשר עם השורש?

תלמיד: כרגע לא, אבל אמור להיות.

אמור להיות. כן.

תלמיד: אמור להגיע למצב הזה.

כן.

תלמיד: זה מתחיל כי כמו שהוא מסביר, זה מתחיל ברצון לקבל למען עצמו ושם הוא אמור להיכבש כאילו על ידי הרצון להשפיע.

כן. אולי אנחנו נקרא שוב. אני לא מרגיש שקלטו את המאמר.

ענין ענף ושורש

"ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה תיקון, שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ואז נמשך השפע לכלי זו. והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא".

אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת קבלת השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק לטובת הבורא. אז ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים לומר, שכבר השפיעו להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך שפע.

מה שאין כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה עצמית, אזי הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו מוכרחים לומר, שמספיק לנו הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום", שלא יקבלו אור לתוך הכלי מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.

והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא ענף למלכות של מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש". לכן יש כאן, בארץ הקודש, תיקונים מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן בשאר ארצות." בהתאם לכמה שאנחנו ומה שאנחנו צריכים לעשות תיקונים במלכות, ברצון שלנו, אז מסבירים לנו את זה רק בעבודה בארץ.

"וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש מיוחד לבבל. ושורש מיוחד לשאר ארצות (עיין תע"ס חלק ט"ז, דף א'תתק"ל)." שכנראה בכל ארץ וארץ יש לנו חוקים מיוחדים איך אנחנו צריכים בהם להתקיים. ואנחנו מגיעים מחו"ל, מהרצונות הכי גרועים, הכי אגואיסטים בחזרה. מבבל הגענו, בבל זה האחרון מארץ ישראל. ולפני זה סוריה, לבנון, עבר הירדן, ישראל. כך אנחנו מגיעים בתיקון הרצון שלנו. ואז אם תשאל איזה תרומות ומעשרות יש לנו בעבר הירדן? יש. היו שם שבטים שאפילו תיקנו את עצמם. אתה יכול לשאול, אז מה זה, מי הם השבטים, זאת אומרת חלק הנשמה שיכול לחיות, לא בארץ ישראל, אלא מעבר הירדן? למה אז לא נקרא שם גם ארץ ישראל? יש הרבה שאלות על זה, אבל רק תבינו שמדובר על הדרגות שבתיקון הרצון לקבל שלנו.

"לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאין כן לפני שבאו עם ישראל לתוך הארץ הזאת, היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם נגד הז' ספירות הקדושות.

והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין שם תיקון המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם היו האומות העולם באים לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:

א. בא רצון לקבל,

ב. תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

לכן לארץ הקודש:

א. מקודם היו צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים למלכות, מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע.

ב. ואח"כ יבואו ישראל ויכבשו אותם." שהרצון לקבל שבאדם הוא עובר כל מיני מצבים, מאומות העולם ועד ישראל, ובהתאם זה לזה, מגיעים דרך בבל לארץ כנען שהופכים אותה לארץ ישראל. זה הכול בפנימיות.

"נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו:

א. מקודם אומות העולם בארץ.

ב. ואח"כ באו עם ישראל.

וכמו כן בלבו של אדם:

א. מקודם בא היצר הרע,

ב. ואח"כ בא היצר טוב.

הכל נמשך מהשורשים עליונים.

אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.

כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.

וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב," וגם כך בתוך כל אדם ואדם, חיצוניות ופנימיות הם יכולים להיות לגמרי לא שייכים ולא תואמים זה לזה "כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות."

זה שייך לעצמאות אבל בצורה שעוד צריכים לברר.

שאלה: איזה מסר צריך לקחת מהמאמר הזה? כי בעל הסולם אומר שאנחנו באנו לפה כדי לקבל הזדמנות להגיע לתיקון פנימי דווקא בתוך ארץ ישראל הגשמית.

כן.

שאלה: אז המאמר הזה הוא כאילו בא לסתור את זה?

למה? לא.

שאלה: כי הוא אומר שהפנימיות לא תלויה בחיצוניות.

כן, אבל מי שנמצא בארץ ישראל, יש לו נטייה בכל זאת לזה, כי חיצוניות על פנימיות משפיעה, והפנימיות על החיצוניות משפיעה. ולא שאין קשר. בכל זאת ישנו קשר אבל לא שזה תואם זה לזה אחד לאחד, שאם אני נמצא בדרגה רוחנית מסוימת, אז אני עכשיו צריך להיות בסוריה. ואחר כך עליתי דרגה, אני צריך להיות כבר בעבר הירדן. ועוד עליתי בדרגה, אני נמצא כבר בארץ ישראל, ואני נע ונד על פני כדור הארץ, על פני המפה הגיאוגרפית בהתאם לתכונות הפנימיות שלי, תיקון הרצון. אין דבר כזה. וההיפך, שאני נוסע ממקום למקום, לוקח עכשיו רכבת נגיד מכאן לבבל, ואז אני עובר דרך כל המדינות האלה, ואז אני יורד לבבל. וההיפך, כשאני נוסע בחזרה לארץ ישראל מבבל, אז אני עולה בסולם של מאה עשרים וחמש מדרגות. אין דבר כזה, אבל השפעה הדדית בכל זאת קיימת.

שאלה: וכדי להגיע לרוחניות יש חיוב להיות בארץ ישראל?

אלו שנמצאים באיזה יחס לרוחניות, יש להם נטייה לארץ ישראל. אבל לא חיוב שאתה חייב להיות כאן. לא. אתה יכול להיות בחו"ל, כמו שיש לנו הרבה חברים שלנו שנמצאים בחו"ל, ואנחנו לא אומרים להם ש"בואו, תבואו, תבואו, כאן יותר קל". דווקא לא קל, כאן הרבה יותר קשה. גם לפי ענף ושורש יותר קשה כאן מאשר שבחו"ל.

שאלה: אז מה זה הדגש שהוקמה מדינת ישראל, אנחנו חוגגים את העצמאות?

כי אנחנו רוצים להחזיר הכול לצורה אחת. שגם חיצוניות וגם בפנימיות העולם יתחברו כאחד. שאלה לעניין.

קריין: כי אומר: "אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות." וזה המצב שלנו גם היום.

כן.

קריין: אנחנו ממשיכים באותו הספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 52 מאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך".

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך

"הנה המפרשים הקשו על פסוק, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה". ושאלו, מה הדיוק "אשר ה' אלקיך נתן לך". הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות. ותרצו, כי האדם ידע בלבו, כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ, אלא מתנת ה' היא." אני מבקש לפרש הכול במדרגות בזה שאנחנו עכשיו הולכים לרכוש רצון חדש. אלו המלחמות שאנחנו צריכים לעבור אותן כדי לכבוש את הרצון החדש. "והם אומרו "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי".

והנה להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"ארץ" נקראת רצון, היינו הרצון שיש בלבו של אדם, הוא נקרא "ארץ". והארץ הזאת, הנקראת "לב" האדם, יש שם, היינו שגרים שם "אומות העולם", וגם גרים שם "עם ישראל". אבל צריכים לדעת, ששניהם ביחד אי אפשר לגור שם, אין העם ישראל ואומות העולם יכולים ביחד לשלוט, או שיש שם שליטת אומות העולם או שליטת ישראל.

ויש להבין, באמת מה היא הסיבה האמיתית, שאין שניהם יכולים להיות במקום אחד. והענין הוא, כי ידוע, שבריאת העולם היתה מסיבת שרצונו היה בכדי להטיב לנבראיו. ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל הנאה ותענוג, היינו שברא בהנבראים בחינת חסרון להשתוקק תמיד אחרי תענוגים. כי אנו רואים, לפי מידת השתוקקותו כן בשיעור זה הנברא מרגיש את התענוג. וזה הכלי שנברא מצד הבורא. וזוהי הבחינה הראשונה, שאנו מבחינים בהנבראים. ואם אין בהנבראים הרצון הזה, עוד לא נבחנים לנבראים. נמצא, שאין מקום לדבר משום בחינה, אם אין שם רצון לקבל. וזוהי כל הבריאה, שאנו מדברים ממנה, שהיא הכלי לקבלת התענוג.

אלא מסיבת הבושה, הנקרא בלשון חז"ל "נהמא דכסופא", נעשה צמצום. היינו שלא יקבלו בעמ"נ לקבל, אלא רק אם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא בחינת "השתוות הצורה". היינו, אם הוא יכול לקבל התענוגים על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא, אז הוא מקבל, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא הכל שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה'.

וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שיש לו רצון ישר - לאל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת. ועל עצמו, היינו שהוא יהנה מהחיים, אין תשוקות. וכל התשוקות הוא בזה, שיהיה לו האמצעים להשפיע לה'. אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיו לו כוחות לעסוק בעמ"נ להשפיע.

וזה דומה לאדם שיש לו סוס, והוא נותן לו לאכול ולשתות. היינו, כל האש"ל שנותן להסוס, הוא לא מטעם שיש לו אהבה להסוס, אלא היות שהוא צריך לעבוד עמו. לכן כל מה שהוא חושב להנות את הסוס, הוא לא מחמת אהבה, אלא פשוט שהוא רוצה לנצל את הסוס לטובתו, ולא חושב כלום לטובת הסוס, וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שכל מחשבותיו הוא רק "ארץ" - רצון, שיהיה הכל ישר-אל.

מה שאין כן ארץ העמים,", ייסורים מרגיש לא בארץ אלא בבורא, עד כמה שמשתמש בסוס לטובת האדם. "הוא "ארץ" - רצון של אהבה עצמית, שזה נקרא "עמי הארץ". היינו שכל הרצונות שלהם הוא רק לרצון של "עם", שאין כוונתו לרצון ה', אלא לרצון של "עם", שפירושו, רצון הנבראים, שהם נקראים "עם". שלא יוצא מרצון לקבל שלו, והכול מרגיש רק בו, בתוך הרצון, אז נקרא, "עמך". מי שמתחיל להרגיש במשהו שייך ועושה לבורא, זה כבר לכיוון ישראל. "מה שאין כן הבורא, הוא שברא את העם, כמו כן (כי תבוא) "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך". וכמו כן כתוב (חיי שרה) "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני - חת". זאת אומרת, שהם לא יודעים ולא מרגישים חוץ מבחינת "עם", שהיא בחינת אהבת עצמית, שרק זה נקרא בחינת נבראים.

מה שאין כן "עם ישראל", הם רוצים את ביטול עצמותם וישותם, שזה הוא בחינת רצון לקבל שנברא יש מאין. ולכן אנו אומרים בקידוש של יום טוב "אשר בחר בנו מכל עם".

והנה אלו ב' שליטות אי אפשר להיות ביחד: או שהרצון להשפיע שולט, או שהרצון לקבל שולט. ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים, משום שכל אחד הוא בסתירה להשני, ואין שני הפכים יכולים להיות בנושא אחד.

ומכאן נמשכת "מלחמת היצר". היינו שהאדם צריך להילחם עם עצמו, בכדי להכניע את הלב, ששם מקום התלבשות של רצונות האלו, ולגרש את שליטתו של הרצון לקבל, ולתת את כל השליטה להרצון להשפיע לה'.

וכשהאדם מתחיל לעבוד את עבודת הקודש, שהיא לכוון את כל עבודתו יהיה לשם שמים, אז מתחילות המלחמות בין שני רצונות האלו. והאדם, ע"י יגיעה רבה, הוא זוכה אז להתגבר, והוא מנצח את המלחמה.", זאת אומרת שלא נמצא בתוך הרצון לקבל, אלא בתוך הבורא. זאת המלחמה, איפה הוא רואה את עצמו. "ונכנס אז בלבו שליטתו של הרצון להשפיע לה'. ואז האדם יכול לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה". ורק בזכות עבודתו הוא ירש את הלב, שנקרא עכשיו "ארץ ישראל", משום שרצונו הוא ישר - לאל.

ולזה בא הפסוק ואומר לנו "כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך". זאת אומרת, לא שאתה כבשת אותה בכוחות עצמך, אלא "ה' אלקיך נתן לך". זאת אומרת, לאחר שהאדם נתן את היגיעה הדרושה, בכדי לכבוש את הלב, שעל ידי המלחמות שעשה כל הזמן עם "האומות העולם", וניצח אותם, הוא ירש את הלב, הנקרא עכשיו "ארץ ישראל" ולא "ארץ העמים", מכל מקום הוא צריך להאמין, שלא הוא כבש את "הארץ", אלא "ה' אלקיך נתן לך", "ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה".

ובזה יש להבין מה שקשה בזה, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב (לך לך, שביעי) "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".

אם כן, למה נתן מקודם את הארץ לאומות העולם, ואח"כ יבואו ישראל, והם צריכים לעשות עמהם מלחמות, ולגרש אותם מארצם, ושיהיו טענות לכל העולם, מדוע כבשתם ארץ שלא היתה אף פעם שלכם. ורק על ידי כבוש, שכבשתם ע"י מלחמות, אתם אומרים, שזו היא ארץ שלכם.

וכולם מבינים, שבטח היה יותר טוב, שלא יתן את הארץ הזאת לאומות העולם. שאז לא היה חסר מקומות עבור אומות העולם, איפה להתיישב. הלא אחר זה נעשו מדינות אחרות חדשות, וה' היה יכול לעשות, שהם לא יתיישבו במקום הזה.

אבל לא כך היה, אלא מקודם התיישבו כאן הז' אומות וכן שאר מלכים, ועם ישראל היה צריך להילחם עמהם, ולגרש אותם, וכל אומות העולם יצעקו על עם ישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות. ולמה לי כל הטרחא הזאת, כמו שמביא רש"י דרשת חז"ל (בראשית, א') וזה לשונו "ומה טעם פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו עכו"ם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ולפי זה קשה, למה לי כל הסדר הזה שהיה, היינו שמטרם שנתנה לנו, נתן מקודם לאומות העולם, ורק לאחר שהם התיישבו, אז אמר לנו, לכו והוציאו אותם מארץ הזאת, כי הבטחתי אותה לאברהם.

ובדרך ענף ושורש יכולים לפרש את כל הענין הנ"ל. היות כי ידוע, כי "ארץ" נקראת מלכות, שהיא שורש הנבראים, שנקראת "מקבל בעל מנת לקבל", וזהו השורש, היינו המקבל הראשון, הנקרא "עולם אין סוף", ואח"כ נעשו תיקונים, היינו שלא לקבל מטעם קבלה עצמית, אלא מטעם שהתחתון רוצה להשפיע להבורא. היינו שרוצה, שהרצון לקבל לצורך עצמו יתבטל אצלו, היינו שלא ישמש עמו, וכל התעסקותו תהיה רק להשפיע נחת רוח להשם יתברך.

ולפי הנ"ל יוצא, שגם בסדר הבריאה של עולם הגשמי, צריך גם כן להיות על סדר שהיה ברוחניות, היינו שמתחילה נתנה הארץ הזאת לאומות העולם, ואח"כ ע"י התגברות ומלחמות, לגרש את האומות העולם מהארץ הזאת, שעם ישראל יכבשו אותה, וירשו את מקומם של האומות העולם.

כי האומות העולם, שורשם היא נקודה האמצעית, שעליה היה הצמצום. היינו היות שבחינה הראשונה שיצאה בעולם, היתה מוכרחה להיות בחינת "מקבל בעל מנת מקבל" תחילה, כי אחרת לא שייך לומר, שהוא מצמצם את עצמו שלא לקבל, כי ענין התגברות שייך לומר, במקום שיש לו רצון וחשק לקבל, שהוא מתגבר על ההשתוקקות שלו ורוצה בהשתוות הצורה.

אי לזאת, אומות העולם היו צריכים מקודם לקבל את הארץ הזאת, כמו השורש, שיצא הרצון לקבל מקודם, שהוא עיקר הבריאה. ואח"כ שייך לומר, שצריכים לעשות שם תיקונים. לכן אחר שאומות העולם קבלו את הארץ הזאת," היינו, בן אדם שמרגיש את עצמו שעדיין נמצא ברצון לקבל נקרא, "אומות העולם". "אז באו עם ישראל ותיקנו את הארץ, שיהיה הכל לשם השם יתברך. וזה נקרא "ארץ ישראל", כמו שכתוב (עקב, שביעי) "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

ויש להבין במה שכתוב, ש"ארץ ישראל" נקראת "ארץ, שעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שמשמעות היא, שההשגחה של ה' היא בה, היינו דווקא ב"ארץ ישראל". הלא ההשגחה של הקב"ה היא בכל העולם, כמו שאומר הפייטן "עיני ה' משוטטות בכל". ואיך אנו יכולים לומר, שרק בארץ ישראל היא השגחתו יתברך.

ויש לפרש, שהפירוש הוא, מהי "ארץ ישראל", היינו ש"הארץ" שכבר יצאה מרשות אומות העולם, וכבר נכנסו לרשות "ישראל". את זה הפסוק רוצה להשמיענו, ולתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הם נמצאים ב"ארץ ישראל" או שהם עדיין נמצאים ב"ארץ העמים".

והסימן לזה הוא, כמו שכתוב "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד". הפסוק אומר לנו מה זה "ארץ ישראל". אז הוא אומר, שאנו צריכים לדעת, אשר ה' דורש אותה תמיד. ומה היא הדרישה שלו. אומר הפסוק הלאה: "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שענין השגחה של הקב"ה נקרא "עיני ה'". לכן אם האדם רואה את השגחתו יתברך מראשית הזמן, שנקרא "מראשית שנה", ועד "אחרית השנה", שפירושו, שבלי הפסק הוא רואה את השגחתו של הקב"ה, זו נקראת "ארץ ישראל".

מה שאין כן "ארץ העמים" נקראת, שרק ה' יודע, שהוא משגיח על כל העולם כולו, אבל אומות העולם לא רואים את זה. לכן נתן לנו סימן בכדי לדעת, אם אנחנו נמצאים ב"ארץ ישראל", או הארץ שאנו יושבים בה, היא עדיין "ארץ של אומות העולם".

נמצא לפי כל הנ"ל, שמקודם צריכים אומות העולם לכנס להארץ הזאת, שזה הוא רמז על הרצון לקבל, הוא מקודם הולד על מקום זה." וכך, על כל פעולה ופעולה צריכים להיות בארץ העמים ואחר כך ארץ ישראל. ארץ העמים, ארץ ישראל, אחרת אנחנו לא נבדיל בין זה לזה ולא נוכל להבין איפה אנחנו נמצאים, באיזה מצב ודרגה. "ואח"כ עושים מלחמות עם הרצון לקבל, ומכניעים אותו לרשות של הקדושה, דהיינו שכל מה שהוא עושה, יהיה לפי מה שהקב"ה דורש." למרות שמה שאני מרגיש בתוך רצון לקבל, אני מעל לזה נדבק בבורא, ב"אין עוד מלבדו". "והנה בזה שביארו המפרשים, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך", שהכוונה היא, שאל יאמר אדם, אחרי כל מלחמות עם היצר, שהיה צריך תמיד להתגבר עליו בכל יום ויום, שאל יחשוב, שזהו בכוחו עצמו הגיע למה שהגיע, אלא הקב"ה נתן לו לנצח את המלחמה הזאת. וזהו פירוש "אשר נתן לך"."

אלה: רב"ש מדבר פה המון על ההשגחה של הקדוש ברוך הוא.

וודאי. מה יש לנו עוד, מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק להשיג את ההשגחה. אנחנו לא יכולים לשנות בבורא כלום. לא יכולים לעשות, לשנות כלום במה שקורים "תופעות". איך שהוא מעביר אותן עלינו, את זה תעזוב. בכלל אתה לא שייך לזה, אתה לא יכול לשנות שום דבר בחיים. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין את זה. זהו. הכול עובר עליך.

אלא, ממך מה שאפשר לבקש, לדרוש, זה לחייב איך שאתה תשנה לזה יחס בלבד. זהו. כי איך אתה הולך לשנות השגחת הבורא אם הוא טוב ומיטיב, נצחי, אין עוד מלבדו ושלם? איך אתה בכלל תעיז להגיד ש"לא. זה לא בסדר. אני רוצה שיהיה אחרת"? אלא מה אחרת? שאני משנה את היחס שלי, מבלתי שלם לשלם, ואז מגיע לדבקות.

שאלה: מה זה אומר "השגחה"?

שהבורא מעביר אותך דרך כל המצבים, ואתה חייב רק לקבל את המצבים האלה בצורה יותר ויותר שאתה מבין, שאתה מרגיש, שאתה מסכים, שאתה דבוק, שממש אתה קובע שזה "טוב ומיטיב".

שאלה: אני צריך להגיע לזה?

כן. על כל הטענות שלך והתלונות שעכשיו אתה טוען ש"לא בסדר", זאת אומרת שהבורא לא בסדר, מי יש עוד? אין עוד מלבדו, ועושה לך כל מיני צרות, מכל הכיוונים, מכל הצדדים, אתה מבקש ממנו רק דבר אחד. "אני רשע, ואני מבקש ממך תעשה ממני צדיק". מה זה "צדיק"? שאני, לא בגלל שיהיה לי טוב, אלא בגלל שאני רוצה להצדיק אותך, שאני אראה את ההשגחה שלך בצורה טובה.

שאלה: זאת אומרת שהוא מביא אותי כל הדרך הזאת בעצם, כדי לשכנע אותי שבעצם הוא הטוב ומיטיב.

בטח. על ידי מה? על ידי מכות. הכל עוד אתה לא תגלה שהוא טוב ומיטיב,אתה תרגיש מכות, ואז אתה תבוא אליו ותגיד, "תודה רבה שנתת לי את כל המכות האלה". הן בכלל לא עלי, אלא על אותה הטעות שכל פעם אני ראיתי לא נכון.

שאלה: ניתן להגיע בזה שאני אגיע בהסכמתי שזה למרות מה שהוא עשה לי בחיים, לטוב ומיטיב?

גם בזה אין לך ברירה, אתה חייב להגיע.

שאלה: מגיעים לזה?

כן. מאין ברירה. כן. אל תדאג. כולם כבר עומדים בצורה הנצחית, אלא חייבים לגלות את זה בפועל.

שאלה: הכוח שהבורא נותן לכבוש את הארץ זה האור המחזיר למוטב?

כן.

שאלה: מה הסימן שמבדיל בדיוק בין ארץ הקודש לארץ חול?

ברצון הקדוש אתה מרגיש את הקדוש, תכונת ההשפעה והאהבה שהיא נקראת, "בורא" ששורה בעולם, שעכשיו היא נסתרת. זה נקרא, "בורא נסתר". שאנחנו אומרים לכל העולם אנחנו צריכים לגלות עוד כוח חוץ מהכוח השלילי ש"בראתי יצר רע" שבעולם שורה, שולט רק יצר הרע, בואו אנחנו נביא לעולם הזה גם את יצר הטוב, כוח ההשפעה והאהבה שזה הבורא. שום דבר לא חסר לנו, רק להביא עוד את הכוח הזה האחד, ויהיו שני הכוחות האלה מאזנים זה את זה, ואנחנו כלולים משניהם, אז אנחנו נקראים, "אדם".

זו כל העבודה שלנו, וכך צריכים לראות את העצמאות שלנו, בזה שאנחנו רוכשים את כל הרצון לקבל, וכל הרצון להשפיע, ונמצאים בין שניהם. אז באמת מגעים לעצמאות.

(סוף שיעור)