שיעור בוקר 03.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטע מס' 8.

"האדם מסוגל לעבוד ולתת יגיעה, אם מזה לא יהיה תיקון. אבל בדבר קטן, היינו שלא צריך לתת יגיעה גדולה, אבל אם הוא על דרך התיקון, אין כוח. משום שענין הקלקולים באים משבירת הכלים ומחטא עץ הדעת.

והיות שזה עדיין לא מתוקן, ממילא ענין קלקולים עדיין נמשכת שליטה זו. השליטה הזו נותנת כח. מה שאין כן על דרך התיקון, לזה צריכים שליטה אחרת, הנקרא שלום." 

(הרב"ש. 867. "שליטת השלום")

כך כתוב, התיקון הוא דרך השלום. נראה מה זה.

קריין: קטע מס' 9.

"הכלי הזה, הנקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הוא ממש ההפכי להכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, שהוא ברא את זה יש מאין. לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זוהי עבודה קשה, היות שאנו צריכים להילחם נגד הכלי שהבורא ברא. ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים. לדוגמא, הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, ס"א וקליפות. וכל מיני השמות, שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת תיקון הבריאה. וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים להנבראים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" בתחילתו. וכפי שמבאר בתע"ס, שהרצון לקבל הראשון, הנקרא "מלכות דאין סוף", היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 26 "מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה" 1989)

קריין: קטע מס' 10.

"עיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.

כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. 

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם." 

(הרב"ש. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, בעבודה" 1991)

שאלה: אם הלב של האדם שבור, מאיפה יש לו רצון או בקשה שהבורא ייתקן אותו?

דווקא מתוך זה שליבו שבור.

תלמיד: אבל מאיפה בכלל עולה בדעתו של האדם שזה מה שהוא צריך?

היה לו לב שלם, עכשיו הוא מרגיש שליבו שבור, אז משני המצבים האלה יש לו מה לעשות.

תלמיד: האם האדם מתחיל עם לב שלם?

מלכתחילה כן.

תלמיד: מתי היה לי לב שלם? אמרת האדם.

אתה לא אדם.

תלמיד: אז מי זה האדם?

אדם הוא מי שכבר הגיע למצב שכולו רוצה להדמות לבורא, מהמילה אדמה לעליון.

תלמיד: האדם שכבר הגיע לתיקון, עובר אחר כך תהליך של שבירה, מגיע למצב של לב שבור, מסתכל אחורנית לראות שהוא היה פעם עם לב שלם ועכשיו הוא עם לב שבור, והוא רוצה לחזור ללב שלם. האם זה התהליך?

נגיד, כן.

תלמיד: איך פעם ראשונה האדם מגיע למצב שהוא עם לב שלם? אני מדבר על הפעם הראשונה, לא בתהליך אחר כך של עליות וירידות.

פעם ראשונה כשהוא רוצה להיות בלב שלם ולא יכול, הוא מתפלל והבורא עושה לו טובה.

תלמיד: בפעם הראשונה הזאת, מה פתאום שהאדם ירצה את זה? מאיפה עולה לו בכלל המחשבה עוד לפני שהיה לו לב שלם?

לפי הרשימות, שפעם היה לו לב שלם.

קריין: קטע מס' 11.

"מאמר חז"ל שאמרו. פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים, והוא על פי מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עגול נוגע בחבירו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש הענין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בלבו "אני אמלוך" ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפזור. מה שאין כן הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד - לאביהם שבשמים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת, שנותן בו כח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתיחדים זה עם זה."

("עבודת ישראל". פרשת שלח)

שאלה: מה הן בדיוק ההגדרות של לב שלם ושבור?

לב שלם, זה כאשר האדם שלם עם הבורא. לב שבור, זה כשלאדם אין קשר נכון עם הבורא. עלינו להגיע לפחות לזה שליבנו יהיה שבור.

תלמיד: האם זה כאשר אתה עובד איתו בהסכמה?

לא. בלב שבור האדם לא נמצא בהסכמה עם הבורא.

תלמיד: אבל עדיין עובד איתו?

כי אין לו ברירה, עד כדי כך. אבל בסופו של דבר הוא יודע שעל ידי המאמצים שלו הוא מתקרב לבורא והבורא יסדר לו את השבירה.

תלמיד: האם יש לב שלם אחד שהיה פעם?

כן. היה פעם לב שלם, הוא נשבר, ואנחנו צריכים לבדוק את עצמנו עד כמה הוא נשבר, עד כמה אנחנו לא יכולים להישאר בלב שבור, ולבקש מהבורא שייתקן לנו את הלב. ואז הבורא מתקן ואנחנו זוכים לעולם התיקון.

תלמיד: היה לב שלם, ואז בא הבורא והזריק רעל במנגנון.

כן.

תלמיד: ואז אתה כבר לא עובד עם הבורא, אתה לא מסכים עם מה שהוא עושה, זה לב שבור, וזה מתעצם?

כן.

תלמיד: עד שמגיעה בקשה או תפילה, ואז היא עולה אליו והוא מרפא?

כן.

תלמיד: האם לב שבור ולב שלם זה רק בקשר עם הבורא, בין אנשים זו לא עבודה נכונה?

אני חושב שגם בין אנשים. אנחנו לא יכולים להיות טובים לפני שאנחנו מתוקנים.

תלמיד: באתי לחבר ואמרתי לו שאני דואג לו ואכפת לי ממנו, והוא בתמורה שם פס על זה, לא מתרשם מזה.

מה זה הוא? יש לו כזה קלקול שהוא לא מסוגל לשמוע. אני לא מאשים אותו, הוא לא מסוגל לשמוע.

תלמיד: האם זה לא אינטרס שלו גם לתקן?

כן, אבל הוא לא מרגיש.

תלמיד: מה זה "הוא לא מרגיש"? הרי כל יום הוא לומד שזה חשוב.

זה לא חשוב. יכול להיות שעשר שנים הוא שומע ובכל זאת הוא לא מרגיש שזה שייך לו.

תלמיד: אז להמשיך?

להמשיך, אין ברירה. דווקא ההכנעה הזאת שאנחנו משיגים, מכניעים את עצמנו כלפי הבורא, זה עובד, זה עוזר.

תלמיד: האם תמיד אתה שופט חברים לכף זכות?

כן.

תלמיד: אין שום מצב שבהם זה לא צריך להיות?

זה צריך להיות בכל אחד ואחד, רק אתה לא רואה איזה מצבים עוברים האנשים. כולם שבורים, או שעברו קצת שבירה, או שהשבירה רק עכשיו מתחילה להתגלות, אבל זה בכולם.

תלמיד: אבל כשאתה בא בנטייה של דאגה לבן אדם ואומר לו, "אתה חשוב לי, אני דואג לך, אולי אתה צריך משהו", והוא לא מתרשם, לא מעניין אותו, הוא לא שומע בכלל.

הוא לא שומע. אז מה אתה רוצה להגיד?

תלמיד: האם תמיד צריך לשפוט אותו לכף זכות, גם כשהוא מתנהג כך?

כן, כי זה הבורא נותן לו בינתיים את המצב הזה שהוא לא שומע.

תלמיד: אבל איפה מידה כנגד מידה?

מה אתה מדבר על דברים כאלה, מידה כנגד מידה? זה כמו שאתה אומר לאדם שבא לכאן שהוא צריך להיות כבר בשמיים.

תלמיד: לא בשמיים, זו חברות, ידידות, אלו לא אנשים שבאים יומיים לפה.

לא. מי שלא הגיע עכשיו אלא כבר מזמן, אז יש לו רצון לקבל עוד יותר גדול, עוד יותר קשה לו. עד שמגיעים לצעקה כללית.

קריין: קטע מס' 12, תת נושא "תיקון השבירה".

"כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת לעשות רצונו ית', כאמרם ז"ל בזוה"ק, שהיה אדה"ר אומר לכל הנבראים, בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו, אבל מפני החטא נתקלקל הענין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה', אלא היו יחידים בודדים, כי דבר זר אחד שבאגודה מקלקל את כל האגודה. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון, שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו, שתהיה קהילה מקובצת לעבודת ה'. והיה אברהם הולך וקורא בשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה, שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדול, עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם."("שם משמואל". פרשת האזינו)

שאלה: מה מרוויחות הנשמות מהתהליך של בין השבירה לתיקון? איזה הבחנות הן מקבלות מזה?

קודם כל הם צריכים להכיר את הרע שבהם, עד כמה הם רחוקים מהבורא, את כוח השבירה שבהם. בהתאם לזה הם צריכים להכיר מהו התיקון, בערך, כי הם עוד לא נמצאים בדרך. התיקון הוא על ידי זה שהבורא קלקל והבורא יעשה, זה נכון, אבל רק בהקדם הבקשה שלנו. זאת אומרת, אנחנו צריכים לגלות את הקלקול, אורך הקלקול, ולבקש מהבורא שיעשה עלינו תיקון וחיבור.

תלמיד: למה יש צורך בהתגלות מטרת הבריאה בלי שתהיה הכנה, ויש צורך בשבירה?

יש צורך בשבירה, ולכן השבירה מתבצעת.

תלמיד: מהו הצורך הזה של השבירה? למה חייבים לעבור דרך התהליך הזה?

כי אפשר להבין את הדבר רק מהיפוכו. לכן כל הנשמות צריכות להשיג עד כמה הן רחוקות מהבורא, הפוכות מהבורא, ועד כמה המצב הזה הוא רע. ואחר כך להבין במה תלוי התיקון, כלומר בבורא בלבד, והן חייבות להעלות מ"ן, בקשה, וכך הבורא יתקן אותן. בזה הן מגיעות לדבקות בבורא.

תלמיד: וזה שחלק מסוים באנושות התחיל את התיקון, למה גם החלק הזה היה צריך לעבור את כל התהליך ולא ברגע שבית אברהם התחיל את התיקון, אי אפשר היה באופן ישיר להמשיך ולתקן אלא גם הקבוצה הזאת עברה את זה?

כולם צריכים להתכלל בכלים שלהם על מנת שיהיה אפשר לתקן את האחד על ידי האחר.

תלמיד: התכללות היא רק בתנאי שיש שבירה? אי אפשר לקיים התכללות בצורה אחרת?

איך? רק על ידי שבירה.

שאלה: כתוב שבבוא היום יעשו כולם אגודה אחת. האם מדובר על כל באי העולם, גם על מי שהבורא היום שולח נגדנו?

כן, וודאי. כל אדם ואדם מבצע בעולם הזה את התפקיד שהבורא מחייבו.

שאלה: כתוב שדבר זר אחד באגודה היה מקלקל את כל האגודה. איך אני דואג שבעשירייה לא יהיה דבר זר, תכונה שזרה לי?

אתה חייב כל הזמן לעבוד לרומם את העשירייה שלך לגובה האיחוד, שזה התיקון.

תלמיד: ומה זה אומר משהו זר?

זר זה לא על מנת להשפיע.

תלמיד: איך אנחנו דואגים שבעשירייה פנימית נהיה אגודה אחת? מה זה אומר להיות אגודה אחת?

אנחנו רוצים להיות מחוברים זה עם זה, לעזור כולנו איש לרעהו וכך להגיע להיות איש אחד בלב אחד.

תלמיד: מהי הזרות? מה זה אומר שעכשיו החבר שמולי הופך להיות חלק ממני? שהתכונות שלו, המהות שלו הופכים לחלק ממני?

אם אנחנו חושבים על מטרה אחת, מבינים על ידי אילו פעולות אנחנו צריכים להגיע להיות דומים זה לזה, אז אנחנו מתקרבים.

שאלה: כתוב "כאמרם ז"ל בזוה"ק, שהיה אדה"ר אומר לכל הנבראים, בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו, אבל מפני החטא נתקלקל הענין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה',". למי היה אומר האדם הראשון להנבראים, נשתחווה ונעבוד?

אני לא יודע, אבל כך כתוב.

תלמיד: אדם הראשון נחשב כנברא הראשון?

לא, אנחנו אומרים כך, זו לשון מליצה של חז"ל.

תלמיד: אז כשנגיע נברר?

לא. מה אכפת לך מה קרה שם? בשורשנו כבר היה קלקול. הקלקול הזה היה בכוונה כדי להראות את התיקון. הנשמות מרגישות כמה הן נמצאות בעל מנת לקבל, שזה קלקול, כמה הן נפרדות וכמה הן חייבות לחזור לעניין החיבור ותיקון השבירה. זה מה שאנחנו לומדים, זה כבר עלינו. אנחנו כבר אחרי זה.

תלמיד: כן, פשוט העניין הוא שאדם הראשון נשבר.

אתה דואג לו?

תלמיד: אנחנו צריכים לאסוף את החלקים של אדם הראשון ולהקים אותו.

נכון.

תלמיד: אז עם איזה נבראים הוא היה שם? משום כך אני שואל.

נתקבצו בו כל הנבראים. כל בני אדם שאתה רואה היום, הם כולם חלקי אדם הראשון. זאת אומרת, שהרצון לקבל שלנו, כולו כחלק מאדם הראשון, ולכן אנחנו צריכים להתחבר, להתקבץ ולהגיע להיות כאיש אחד בלב אחד. הכול נובע מכאן.

קריין: קטע מספר 13 מתוך "ששים רבוא נשמות".

"אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

שאלה: מה זה בני ישראל?

בני ישראל זה שם לכל מי שהולך, או חייב ללכת בדרך ה', לחיבור.

תלמיד: כי אנחנו אומרים שישראל זה ישר–אל, אותה הגדרה שאמרת?

כן, ישראל, ישר לאל.

תלמיד: אז מה זה בני ישראל, הבנים של ישראל?

לא, זה שם כללי.

תלמיד: בעל הסולם אומר שאותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות.

כן.

תלמיד: אצל כל אחד יש את השלמות של כל החלקים?

הרוחני לא מתחלק לחלקים.

תלמיד: הוא כותב שבתחילה הגוף חוצץ ומונע.

כן. כשהרצון לקבל מגיע מלכתחילה ונמצא בנו כרוצה לקבל, הפוך מהרצון להשפיע, אז הוא מחלק את הרצון שלו לחלקים.

תלמיד: הוא אפילו כותב שהוא מונע את זוהר הנשמה ממנו.

כן, בוודאי. כי אם החלקים נמצאים בפירוד זה מזה, אז האור לא יכול להיכנס בהם.

תלמיד: כלומר, תחילת התיקון היא תמיד בהכרה של המניעה הזו.

כן.

תלמיד: ואז הוא אומר שהגוף לפי המידה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה הכללית עליו. אז מה זה הזיכוך של אותו רצון שמתגלה בהתחלה כהפוך מהבורא, מה זה הזיכוך?

אחר כך עובר הכרת הרע ותיקון. הוא מבקש מהבורא שיתקן אותו, שיהיה בעל מנת להשפיע. הרצון נשאר רצון לקבל, הכוונה מעל מנת לקבל, מגיעה לעל מנת להשפיע.

תלמיד: הבנתי. הזיכוך הוא על הכוונה.

כן. אין לנו מה לעשות. הרצון לא חשוב, העיקר הכוונה.

שאלה: אז אם אפשר רגע להרחיב על מקום התיקון מהו, הוא בחיבור בניצוצות, או בזיכוך הגוף?

זה אותו דבר. זיכוך הגוף מביא לחיבור הניצוצות.

תלמיד: מה זה "זיכוך הגוף", ומה זה "חיבור הניצוצות"?

את זה אנחנו נלמד אחר כך מתע"ס.

תלמיד: בצורה מעשית הוא כותב באחד הפסוקים הקודמים, שאף על פי שמעשיהם, אופן העבודה שלהם בפעולות שונות הוא לבורא, כולם, בגלל שמכוונים לאותה המטרה לעשות נחת רוח לבורא, יכולים להתחבר.

כן.

תלמיד: אז איך לברר את המקום של החיבור שלנו, מקום העבודה, מקום התיקון?

לברר בינך לבין כל חבר.

תלמיד: ומה זה אומר שיכולות להיות לנו פעולות שונות, אופנים שונים, אבל אנחנו מסכימים בכל זאת?

שבינינו יש כל מיני יחסים, ואנחנו לא משתדלים מספיק להביא אותם לכוונת החיבור. בכל מה שעובר עלי כלפי כל החברים, כמו על כל הסובבים שלי כאן למשל, אני רואה שאני לא מכוון על ידי מחשבה, דיבור ומעשה, להתחבר איתם.

תלמיד: אז במה החיבור, במחשבה דיבור ומעשה, או בכוונה?

בכוונה. הכוונה צריכה להיות, במה היא מתפרשת.

תלמיד: במה?

בכוונה, דיבור, ומעשה.

תלמיד: אז אנחנו לא צריכים להסכים רק על הכוונה, אנחנו צריכים להסכים גם על המעשים?

גם על הדיבורים, וכל מה שאנחנו מגלים אחד לחברו, זה יהיה בצורה כזאת שאנחנו נוכל להגיע לחיבור.

תלמיד: אבל איך זה יכול להיות אם בעצם כמו שהוא אומר, כשם שפרצופיהם לא דומים, כך גם הדעות לא דומות?

למעלה מזה.

תלמיד: אז לא צריכים להסכים על הדעות?

לא, צריכים להסכים לכל מה שחבר אומר, אם אני רואה בו מישהו שהולך יחד איתי למטרת הבריאה.

תלמיד: ואם דעתי שונה ממנו?

אז צריכים לברר, למה היא שונה.

תלמיד: דעה שונה, אנחנו אנשים שונים.

לא. מלכתחילה ודאי שאנחנו אנשים שונים, אבל אנחנו צריכים להגיע למצב שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו, יהיו דומים זה לזה.

תלמיד: אז שוב, מקום התיקון שלנו הוא במעשים, במחשבות, ובדיבורים, או בכוונה?

לא, הכוונה היא תוצאה ממחשבה, דיבור, ומעשה.

תלמיד: למשל אנחנו עכשיו דנים, איך אנחנו יכולים לחבר את העשירייה? חבר אחד אומר, בואו נלך לסאונה. אני רק חושב על סאונה, נהיה לי רע?

אז אתה אומר שאתה לא יכול ללכת לסאונה כי רע לך.

תלמיד: אבל זה מחבר, הוא אומר את זה מכל הלב?

זה הוא אומר שמחבר, ומישהו אומר, נגיד אתה, שזה מפריד.

תלמיד: אז לשנינו יש כוונה טובה לחיבור העשירייה.

כן.

תלמיד: אז על מה אנחנו מתחברים?

על זה אתם לא יכולים להתחבר.

תלמיד: אבל מחשבה דיבור ומעשה?

אז לא כל מעשה.

תלמיד: לכן אני שואל, על מה החיבור, איפה שטח העבודה של החיבור?

בזה שאתם תעשו מעשה כזה, שהוא יביא אתכם לחיבור ביניכם.

תלמיד: יופי, אז הוא אומר סאונה.

לא שהוא אומר, הוא ואתה יחד יכולים לעשות אותו מעשה ולהיות מחוברים?

תלמיד: אנחנו חלוקים בדעתנו.

חלוקים, אז זהו, אז לא, אל תעשו את זה יחד.

תלמיד: אז צריך למצוא מעשים שאנחנו מסכימים עליהם?

כן, כן.

שאלה: אחרי שבירות קטנות שאדם עובר, מצטבר בו איזה פחד מפני השבירה הבאה. הוא לא יודע איך זה יתגלה, כמה זה יתגלה. איך להתמודד עם הפחד הזה מפני השבירה שצריכה להתגלות?

אם הוא מגיע ביחד עם החברים, אז אין לו ממה לפחד. ההיפך, הוא צריך לגלות את השבירה, ובכלל כל מה שהבורא שולח לו, לא בעצמו, אלא בחיבור שלו עם החברים, מזה אין לו פחד.

תלמיד: אז השבירה היא בגילוי, בקשר השבור בין החברים?

כן.

תלמיד: כל דבר נוסף שמתגלה בחיים שלי כשבור, כהפוך בעצם, שלא מסתדר, איך זה קשור לשבירה בין החברים?

כנראה שזה קשור.

תלמיד: אז על זה אני שואל, כי זה יכול להתגלות דווקא לא בין החברים. שם זה לא מתגלה בצורה ישירה. זה מתגלה כאיזה אכזבות בחיים, תסכולים, משברים?

כן.

תלמיד: אז איך להתייחס לזה, כי זה יכול לתקוף אותי שם, ולא בין החברים?

אתה שם לב בעיקר לקשר בין החברים, ואז כל יתר הדברים מסתדרים ביניהם.

תלמיד: איך לזהות את השבירה בין החברים?

אם אתם רוצים בכל מצב להגיע לחיבור כאיש אחד בלב אחד ואתם מצפים לאור שיחבר אתכם, אז אתם מיתקנים.

תלמיד: כשמרגישים שלמות בין החברים, מה זה המצב הזה. אם כל הזמן רק מתגלה יותר ויותר השבירה בינינו, אז מה זה פתאום המצב של שלימות שמופיעה בינינו?

זה סימן שתיקנו את השבירה.

שאלה: בכל התיקונים שאנחנו מבצעים אנחנו לא יוצרים משהו חדש אלא מחזירים את הכלים למצב השלם שלפני השבירה?

כן.

תלמיד: מתי נתחיל לבנות את הכלים החדשים?

אתה בונה על ידי התיקונים, כי אתה מוסיף לקיום אותם הכלים גם את כוח השבירה.

תלמיד: על כוח השבירה אני בונה כלים חדשים?

כן.

שאלה: איזו כוונה משיגים כתוצאה מפעולת חיבור נכונה?

לא משיגים.

תלמיד: אמרת שכוונה היא תוצאה משמיעה, דיבור, ומעשה. אז עשינו פעולת חיבור עם כוונה להתחבר, כאיש אחד בלב אחד, האם השגנו בזה כוונה?

אנחנו עשינו את זה בכוונה, אז הכוונה התממשה.

שאלה: בציטוט הקודם קראנו שנעשה פירוד במין האנושי, היינו, שהתחיל התיקון. האם יש קשר ישיר בין הרגשת הפירוד לבין תחילת התיקון?

כן.

תלמיד: וזה נקרא עבודת השם, שמחברים את שני הדברים?

אפילו רק קלקול זה כבר התחלת התיקון.

תלמיד: ואם נשארים בהרגשת הפירוד, ומתעקשים לעבוד במקום הזה דווקא?

אז הם מזמינים על עצמם יותר צרות, עד שיכָּנעו, אין מה לעשות.

תלמיד: זה נקרא עבודת פרעה?

כן.

שאלה: אם הכול הוא נשמה אחת, אז הרע שמתגלה כביכול בחוץ הוא בעצם חלק ממני שעוד לא גיליתי?

כן.

תלמיד: ואם הייתי מגלה אותו בחיבור בינינו, בחברה, בעשירייה, היה אפשר לתקן אותו?

כן.

תלמיד: ואם היינו מתקנים, אז הרע לא היה מתגלה בחוץ?

לא.

תלמיד: זה מרגיש שאותו החיבור בינינו שיכול לעצור את כל הרע צריך להיות מאוד מאוד חזק. שאנחנו בחברה שלנו, בעשירייה, מאוד מאוד פתוחים ולא מפחדים מגילויים כאלה ואחרים, ויודעים בדיוק איך להגיב ולטפל בכל הרע שמתגלה בינינו. אבל אם כרגע מורגש שאנחנו מעדיפים להתעלם מהרע כי אולי לא יודעים או מפחדים לגשת אליו, מאיפה לקבל ביטחון כזה?

מהחברה.

תלמיד: ואם אין?

מהבורא.

תלמיד: ואם אין קשר?

אין דבר כזה, נותנים תפילה ומגיעים לקשר.

שאלה: אם הכוונה באה אחרי המעשים, וצריך "להיכנע" כמו ששמעתי ממך, מה זו הכניעה הזאת?

מתוך זה שעל ידי המעשים אנחנו מגיעים להכרת הרע, ואז רוצים לתקן אותו, את הכוונה על מנת לקבל, ואז מתגברים ומבקשים תיקון.

תלמיד: וזה נקרא להיכנע? להיכנע זה לבקש תיקון?

כן.

תלמיד: כי זה מסוכן לפרש כניעה בצורה של "זהו, תעשה איתי מה שאתה רוצה" כאיזו הסכמה.

זה טוב מאוד.

תלמיד: כבר אין לך אפילו תפילה, נגמרה לך היכולת להתפלל.

יש לי תפילה שהבורא יעשה איתי מה שצריך.

תלמיד: זו התפילה?

כן.

שאלה: קראנו שהצדיקים מתחברים ביניהם על ידי זה שכל אחד עובד את בוראו באופן שונה, וגם שהחיבור לאגודה אחת הוא דבר מאוד קשה, יש בו הרבה תנאים. האם יהיה נכון קודם כל לנסות לעבוד על לסדר כל חבר שיהיו לו התנאים לעבוד את בוראו ולהגדיל כל חבר בנפרד, ורק אחר כך לחפש שטח משותף בינינו?

לא. מלכתחילה אנחנו צריכים לעבוד יחד ככל האפשר, וודאי שככל שנתקדם כך נעבוד עוד יותר ועוד יותר אחד עם האחר לכל מיני צדדים, לעומק, אבל כך זה קורה.

קריין: קטע מספר 14.

"נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

שאלה: בגילוי יצר הרע לאדם יש דרגות, מגלים לאדם קצת יצר הרע והוא כבר יודע שזה בא מהבורא, אין לו ברירה הוא צריך לבקש, והוא מקבל איזה כוחות להמשיך. אבל יש גם מצב שאנחנו קוראים לו "לב שבור, לב שלם". האם האדם צריך להגיע לגילוי מקסימלי של כל הלב השבור שלו, ומהנקודה הזאת הוא צריך לגלות שיש לו קשר עם כל נשמת האדם הראשון?

כן.

תלמיד: האם אדם יכול להתפלל ממצב "לב שבור, לב שלם"? יש לו כוחות להתפלל או שזה המצב?

כן, יכול להיות.

תלמיד: יכול להתפלל?

כן .

שאלה: מה זה "נשמה"?

חלק אלוקה ממעל.

תלמיד: ומה זה ה"אני" של האדם?

תלוי באיזה מצב אנחנו מדברים עליו, אבל בדרך כלל זה חלק מאותו רצון שהבורא ברא.

תלמיד: ומה היחס בין נשמת האדם לרצון לקבל שלו?

הרצון לקבל זה החלק של אדם הראשון מהרצון לקבל הכללי שהבורא ברא, וככל שהרצון לקבל הזה מתוקן כך הוא מקבל לתוכו הארה מלמעלה. זה נקרא "נשמה", נרנח"י.

תלמיד: ואז אדם בוחר עם מה להזדהות, איפה לשים את ה"אני" שלו? או להזדהות עם הרצון לקבל שלו או עם נרנח"י?

כן, גם כך מזדמן לו.

תלמיד: מה זה "מהות האדם"?

מהות האדם זה אותו חלק שדומה לבורא.

תלמיד: זה גם הרצון לקבל וגם אותו חלק אלוקה מלמעלה שכביכול צמודים ועובדים ביחד?

חלק אלוקה ממעל נקרא "נשמת אדם הראשון", שנקרא "נשמת האדם",

תלמיד: כלומר, הנשמה שייכת לבורא והרצון לקבל שייך לאדם.

כן. אבל הרצון לקבל שאתה מתקן בעל מנת להשפיע, מקבל לתוכו את האור מלמעלה והאור הזה מחיה את נשמת אדם הראשון באדם.

תלמיד: אם אנחנו מדברים למשל על דביקות, דביקות בין מה למה?

אני לא יודע. יכול להיות בין שני רצונות לקבל, ויכול להיות בין הרצון לקבל לבורא.

תלמיד: הכוונה לדבקות שזו מטרת הבריאה, מטרת התיקון?

מטרת התיקון היא שכולם יתחברו זה עם זה ויהיו דבוקים בבורא.

שאלה: ככל שהאדם מרגיש את החסרונות של החברים, של הכלל, האם בזכות זה הוא יכול להשיג יותר לחלק הנשמה הפרטית שלו?

כן.

תלמיד: וכך לממש אותה, זאת בעצם העבודה שלנו מלמטה למעלה?

כן.

שאלה: בעל הסולם אומר בקטע הקודם שהרוחני לא בא בחיתוכים וחילוקים, ובקטע הזה הוא אומר, שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכל כוחה אלא בחלק ממנה. מה זה אומר שזה מאיר עליו רק בחלק, אם זה לא בא בחיתוכים וחילוקים?

אתה לא יודע מה זה חלק מהנשמה. מהנשמה יכול להיות חלק, לא אחד אלא כמה חלקים שאתה רוצה.

תלמיד: ובהמשך הוא אומר, שכשהוא לא מרגיש את עצמו כלל ,הוא מאיר עליו את כל הנשמה,

שמבטל את האני לגמרי.

תלמיד: זה עובד נגד השכל.

למה? לגמרי לא, יש לך רצון לקבל, אם אתה מבטל את כולו אתה מרגיש את נשמת אדם הראשון.

תלמיד: אבל אז אתה לא מרגיש את עצמך בכלל?

אתה מרגיש בתוך הרצון לקבל שלך המקולקל תיקון שנעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, והרצון לקבל הזה עכשיו מקבל אותה הארה כמו האדם הראשון,

תלמיד: האדם לא מרגיש את עצמו במצב הזה, הוא מרגיש משהו אחר.

זאת השאלה. אם הוא מדמה את עצמו לבורא אז ודאי שאין לו רצון לקבל על מנת לקבל, אין לו אותו רצון שהיה לו מלכתחילה. לזה אתה מתכוון שהוא לא מרגיש את עצמו, אותו רצון הוא לא מרגיש, הוא לא רוצה. כל אותו רצון הועבר עכשיו לעל מנת להשפיע. הוא לא מפסיק.

שאלה: כדי לתקן קלקולים שרואים מחוץ לעשירייה, צריך להרכיב את העשירייה ועם הפרצוף הזה הוא מתקן מה שמחוץ לעשיריה?

לא, אם יש לו עשירייה והוא נמצא בה יש לו שם כלים, הוא יכול כבר להתחיל לתקן את הכלים שמחוץ לעשירייה, כי יש לו כבר במה לאחוז.

תלמיד: כשאנחנו מרכיבים את העשירייה, יש סוג של עביות שעליה צריך להתגבר, אחרי זה יוצאים לתקן דברים שמזהים מחוץ לעשירייה. זו תחילת העבודה?

כן.

שאלה: מה זה אותו מצב שבו האדם מרגיש שהוא כלול בנשמת ישראל.

זה המצב שהוא כלול במבנה של אדם הראשון.

שאלה: מה זה אומר "מידת השבתו אל הכלל", איך אדם משיב את נשמתו לכלל ישראל?

כשהוא רוצה להתחבר עם הנשמה הכללית שהוא חלק ממנה, ורוצה להאיר בה מתוך מה שיש לו, זה נקרא ששב אל הכלל, חוזר לכלל.

שאלה: איך זה בא לידי ביטוי בעשירייה שעשתה תיקון?

כשכולם מתחברים ביניהם בחיבור מלא, שלם ומרגישים שבאמת אין להם צורך יותר לתקן.

שאלה: האם זה אפשרי לאדם להרגיש שלמות רק עם כמה חברים בקבוצה, בעשירייה או שהתחושה היא בשלמות עם כל החברים?

עם כל העשירייה?

תלמיד: כן.

ודאי שעם כל העשירייה.

שאלה: איך צריכה להתנהל העשירייה כדי לא לפספס תיקונים?

להיות כל הזמן בלימודים שלנו, לחזור על הלימוד, להיות יחד בזמן הלימוד, ולהשתדל להיות מחוברים בלב אחד.

שאלה: חומר הלימוד שאנחנו לומדים עכשיו נקרא "חורבן כהזדמנות לתיקון", זה על ימי בין המצרים. אנחנו נמצאים בימים האלה, ידוע שאלו ימים לא טובים לישראל וזה מאוד מורגש עכשיו על הבשר. בתקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, יש איזו חרדה קיומית ממש לקראת הבאות. כתוב גם באגרת, הוא מצטט שם את הנביא שמצפון תפתח הרעה. אתה כביכול מרגיש שכל הסימנים, הכול נכנס לאיזה מקום מאוד מאוד צר. איך אתה רואה ומרגיש את התקופה הזאת שאנחנו נמצאים בה?

אני מרגיש תקופה טובה, אני לא מפחד מכל הרע הזה שמתגלה. שיבוא מצפון, מדרום, מה זה חשוב מאיפה, אלא אנחנו צריכים להבין שככול שאנחנו מחוברים, כך אנחנו חזקים, יש סביבנו חומה, ובזה אנחנו צריכים להיות בטוחים. אין לנו עוד מה לעשות. צריכים להתחבר, להתפלל, ובכוח הזה אנחנו נעבור את הכול.

תלמיד: אחרי שבעל הסולם כותב באגרת "מצפון תפתח הרעה", הוא כותב שצריך לקבץ את החרדות למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה', זו העצה שלו לעניין הזה. מה זה אומר?

שרק מהבורא אתה צריך לדאוג. אתה צריך לדאוג לא להתנתק, לא להתרחק ממנו, וכל היתר זה עליו.

תלמיד: האם זה מספיק אם אנחנו כקבוצה ממש ניקח את זה כמשימה?

כן.

תלמיד: ואם אנחנו עושים את זה, האם אנחנו יכולים להמתיק דינים, ולכלול בתוכנו את כל העם? כי העם לא בזה.

זה לא חשוב, העם הוא גולם. בהחלט מספיק לנו אם אנחנו נתחבר, ואם נרצה לגלות את נקודת החיבור שלנו כנקודה אחת. אין בזה שום בעיה. מחברים את הנקודה הזאת עם הרצון לקבל, ובונים על זה מגדל המלא כל טוב.

שאלה: ואם יש עכשיו איום ממשי על מדינת ישראל?

מתי זה לא היה?

תלמיד: תמיד, אבל כשזה מתגבר וזה מכניס פחד וחרדות בעם עצמו, אז מה הגישה, "אני לא מפחד, לא דואג"? מה צריך להיות היחס?

לא, צריכים לדאוג, צריכים לעבוד בזה, אבל לא שנעשה כאן משהו מיוחד. תמיד היה כך.

תלמיד: ואם נתחבר, אז האם לא יהיו לנו אויבים בחוץ, לא יהיו איומים?

ודאי שלא. הכול תלוי ביחס שלנו בינינו.

תלמיד: וזה תלוי בנו?

במרחק שבינינו אתה מוליד את האויבים האלה, את הרוחות הרעות שמתלבשות בכל הגופים המתים האלה שנמצאים בינינו או בחו"ל, ובאים אלינו כשונאים.

תלמיד: תמיד יש איום על ישראל. אבל בתקופות מסוימות האיום מתגבר עוד יותר. מה אפשר לעשות בתקופות האלה, או שזה כבר מאוחר ויוצא לפועל?

רק חיבור. עד הרגע האחרון אסור לך להגיד שזה כבר הוחלט ואין ברירה, אסור לך לברוח. כי אתה נמצא במלחמה קדושה, אתה רוצה להביא את שליטת הבורא על כל אדם ואדם.

תלמיד: האם גם העם עצמו נמצא במלחמה, או אנחנו נמצאים במלחמה?

גם העם וגם האנושות.

תלמיד: מה התפקיד שלנו בני ברוך במלחמה הזאת, במערכה הזאת, ומה התפקיד של העם פה?

אנחנו צריכים להסביר לעם ככול האפשר, בכל צורה שיכולים, איך צריכים להתנהג נכון, בגשמיות, בלי כוונות מיוחדות. ואם העמךָ ישתדל לעשות את זה, אז זה יהיה מאוד חזק.

תלמיד: מה הכוונה בגשמיות, בלי כוונות מיוחדות?

בלי להזכיר את חכמת הקבלה, בלי מילים וביטויים כאלה. אלא רק איך להתייחס באהבה זה אל זה, לעזור זה לזה, כאלה דברים.

תלמיד: זאת אומרת, יחס טוב בין בני אדם, בעם ישראל, יעשה לנו טוב.

כן.

תלמיד: איפה הבורא פה?

הבורא הוא בזה שאתה אומר שזה צריך להיות היחס בין בני האדם, בין היהודים.

תלמיד: האם צריך להגיד להם על הבורא?

כן, אבל אתה יכול אפילו לא להגיד. בזה שהם מדברים כך, שיהיו ביניהם קשרי אהבה, בזה כבר אתה מביא להם את הבורא ביניהם.

תלמיד: האם האחריות היא עלינו, בחיבור בינינו וזה מספיק, או שגם חשוב חיבור בעם?

החיבור בעם גם חשוב.

תלמיד: אני מנסה להבין עוד פעם את המערכת, אם אנחנו מתחברים, האם זה מספיק?

לא.

תלמיד: למה לא?

כי יש לך גם את העם. איך יכול להיות שתסתפק רק בזה?

שאלה: אמרנו שבגלל המרחק בינינו נולדים כל מיני רוחות רעות. אנחנו רוצים לצמצם את המרחק בינינו. יש הרגשה שאם אנחנו מעל הבעיות, מעל הדברים שמרחיקים בינינו, אז אנחנו יכולים לדבר יפה ולייצר יחס טוב, לדבר על חיבור ואהבה וכולי. אבל אם אנחנו כן ברמה של הבעיות שמרחיקות בינינו, אז שם זו כבר רמה אחרת ושם נמצא המרחק. אנחנו תמיד מדברים על חיבור מעל הדברים שמפרידים בינינו, אז לא ברור לי, איך לצמצם את המרחק בין שתי הקומות האלה בסופו של דבר, אם אנחנו לא מתמודדים עם הבעיות עצמן?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו, עד כמה יש גם את זה וגם את זה, ושעל ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו רוצים להשפיע על המצב, על הקומה שבה אנחנו נפרדים זה מזה.

תלמיד: אבל אנחנו לא נוגעים בדברים שמרחיקים בינינו, כי אנחנו יודעים שאם ניגע בהם זה יכול לגרום אפילו ליתר פירוד. לכן אנחנו תמיד נשארים באיזו רמה במחשבה, בכוונות.

הבורא יתקן. אנחנו צריכים לגלות את הפירוד ולטפל בו במידת מה.

שאלה: אמרת שככל שהמקובל מרגיש יותר את הרצון הכללי הוא גם מרגיש יותר את הרצון הפרטי. מהו הרצון הכללי שהוא מרגיש, האם משנה אם זה לקבל או להשפיע, או שלא משנה, הוא פשוט מרגיש יותר את הסביבה שלו?

הוא מרגיש את הסביבה ומרגיש כמה הוא יכול להיטיב לה עכשיו.

תלמיד: מה זה שהוא מרגיש יותר את עצמו, האם הוא מרגיש יותר את הרצון לקבל שלו?

הוא לא מרגיש יותר את הרצון שלו אלא את הרצון הכללי.

תלמיד: אמרת שככל שהוא מרגיש את הרצון הכללי הוא גם מרגיש יותר את הרצון הפרטי שלו, האם יש כאן איזו הקבלה.

לא, לא מדברים על זה. הוא נכלל מהכלל.

תלמיד: האם המצב הזה יכול להתקיים בלי ערבות של שש מאות אלף אוהבים נאמנים?

לא, ודאי שהכול כלול במשהו לפחות מכל מיני התנאים האלה.

שאלה: האם המקובל רואה את מה שקורה בעולם כהשתקפות של מה שקורה בעשירייה או בעולם הקטן שלנו?

כן.

תלמיד: ואפשר להסביר את מה שרואים היום, או שאין טעם?

לא, אין טעם, זה יוצר יותר בלבול, זה עדיין לא מסודר.

תלמיד: אז עדיף להתרכז בינינו?

כן.

שאלה: אבל בכל זאת רואים חלקים גדולים בעם המסכימים ואפילו מדברים על כך שצריך חיבור. יש הרבה יותר דיבור מאי פעם על הדבר הזה. אז מה עושים, מה מסיקים מזה, או שלא צריך להסיק, פשוט להמשיך כך?

משתדלים ככל האפשר להופיע בכלי התקשורת ולהסביר כמה הכול תלוי רק בחיבור בינינו. זה הכול, אין לנו יותר מה לעשות, רק חיבור.

שאלה: אנחנו לומדים עכשיו על כך שחורבן הוא דווקא הזדמנות לתיקון. אנחנו יודעים שהנביא כותב "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו", והיום ממש רואים איך אנחנו בעצמנו גורמים לעצמנו את הרעות. אמרת שאפשר לדבר עם הציבור על חיבור אפילו בלי בורא, האם הציבור בישראל קרוב לקלוט שהקשר בינינו, החורבן בינינו, הוא זה שמביא את האויבים ואת החנק סביבנו?

צריך להגיד זאת כל הזמן.

תלמיד: האם יש סיכוי שזה יישמע?

כן, זה יישמע.

שאלה: שמעתי אותך אומר שעד גמר התיקון תמיד יהיו בעיות, תמיד יהיה חורבן על העם שלנו. אם תסתכל שנה קדימה, מה אתה רואה, מה הולך להיות?

קדימה אני רואה רק דברים טובים, זה בתנאי שבאמת נעשה את מה שתלוי בנו, נעלה מ"ן.

תלמיד: מה זה רק דברים טובים?

רק דברים טובים זה חיבור, מילוי באור העליון וגילוי הבורא.

תלמיד: אבל קודם אמרת שעד גמר התיקון יש רק בעיות.

כן, בדרך שלנו כן, יש בעיות, אבל אם נתגבר ונרצה להיות מחוברים כמו שגמר התיקון מזמין אותנו, אז נשנה את המציאות.

תלמיד: אז אם אנחנו, "בני ברוך", רוצים לבנות את עצמנו, רוצים להציב לעצמנו איזו מטרה, חזון לשנה קדימה, מה צריך להיות לנגד עינינו?

חיבור שלם, שבתוכו נגלה את כל הנשמות, את כל הכלים השייכים לעם ישראל, ובו נרגיש את הבורא.

תלמיד: ומה צריך להיות לנגד עיני עם ישראל הנמצא בלחצים רבים כל כך מכל הכיוונים?

שבחיבור בינינו נשיג את הבורא.

תלמיד: האם גם עם ישראל צריך להסתכל על זה כחיבור בינינו?

כן. בחיבור בינינו נשיג את הבורא, הגיע הזמן שאפשר להגיד זאת בפה מלא.

שאלה: אמרת שהכול נמצא בפנימיות האדם, אבל אני עדיין לא מצליח לראות שכל המצב תלוי רק בי, אפילו לא בעשירייה שלי. איך אוכל לראות זאת?

אבל על זה אנחנו לא מדברים, גם כשאני רואה אתכם זה בתוך ההרגשה, זה הצילום הפנימי שלי.

תלמיד: אז על זה לא מדברים, משאירים זאת לבירור האדם בתוכו.

כן.

תלמיד: זו אולי התפילה, לראות שהכול בתוכי. אפשר להתפלל על זה?

לא. זה ברור.

שאלה: כשתלמיד שאל קודם על הלחצים המופעלים עלינו מצפון ודרום, דיברת ממש בביטחון ואמונה. מה תגיד לחברים וחברות פה הנמצאים ממש בחרדה, איך לקבל את הביטחון ואת האמונה שאתה נמצא בהם?

אני זוכר שהיו רגעים שממש רעדתי ורציתי להצטמצם לנקודה. אחר כך הבנתי שזה לא נכון, שכלפי הבורא כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעמוד זקוף ולדרוש הבנה, הרגשה, כוחות, חיבור, ואז נוכל להיות למעלה מכל האנושות ובאמת להרגיש שכולם מלבדנו קטנים. אז בואו נשתדל להיות כאלה.

תלמיד: האם הבסיס של הביטחון והאמונה זה אין עוד מלבדו בשבילנו?

כן.

(סוף השיעור)