שיעור בוקר 16.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ז', עמ' 501, דף תק"א, "עשר ספירות דז' מלכין קדמאין דמיתו", אותיות כ"ד – כ"ו

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ז', עמ' 501, דף תק"א, "עשר ספירות דז' מלכין קדמאין דמיתו", אות כ"ד, דברי האר"י. אות כ"ד.

אות כ"ד

"למעלה מכולם היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר שהוא אור נפלא, ולא עוד אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהיא זך דרך פנים שלה."

קריין: אור פנימי אות כ"ד.

פירוש אור פנימי לאות כ"ד

"המדרגה הד' והוא היות הזכר והנקבה פנים בפנים: הנה ב' מדרגות הראשונות: אב"א, ואב"פ, הן נמשכות על ידי אחורים דאמא, ומדרגה הג', נמשכת ע"י זווג העליון דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים, כנ"ל. ותיקון זה מועיל רק להזכר להשיג הפנים שלו כבתחילה, אבל הנוקבא עדיין דבוקה בכח האחורים שלה, והיא בוחרת יותר בחסדים, ודוחית חכמה כנ"ל. ולפיכך צריכה הבינה להעלאת מ"ן מן התחתונים, שהם הזו"ן, כי רק אז, היא מוכרחת להפסיק את כח האחורים שלה ולהחזיר פנים אל החכמה. שהיא עושה זה רק לטובת הזו"ן, כי לא תוכל להמשיך להם הארת חכמה זולת זה. וע"כ היא שבה פב"פ עם החכמה, שהיא מדרגה הד'.

ותדע שענין העלאת מ"ן המחזיר לחו"ב פב"פ, הוא מושרש עוד בע"ס דאור ישר. כי הבינה דאו"י היא בחינת אור דחסדים ולא חכמה, (כמ"ש באו"פ ח"א דף ה' ד"ה וטעם) וע"כ גם היא נבחנת כמו אחוריה לחכמה, אמנם בשעה שהיא רוצה להאציל את הז"א, שכל עיקרו הוא הארת חכמה כמ"ש שם, הנה אז היא מוכרחת להחזיר פניה אל החכמה פב"פ, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א דאור ישר. הרי שכל עוד שאינה מאצלת את הז"א, היא נמצאת באחורים עם החכמה, ואחר שהיא מאצלת את הז"א היא נמצאת פב"פ עם החכמה, כדי להמשיך לו הארתו. והנך מוצא שמקורם השרשי למצב החו"ב פב"פ הוא הז"א דא"י.

ובזה תבין ביותר דברי הרב לעיל (דף שמ"ט ח"ה אות נ"א) שאומר שאור החסד הניתן בבינה, שהוא אור הז"א, נשאר בה תמיד בבחינת מ"ן, עש"ה. דהיינו כנ"ל, כי בשעה שהבינה רוצה להמשיך את הגדלות של אור החסד כדי להאציל אותו למקומו, הרי היא מוכרחת אז להחזיר פניה אל החכמה, ולכן נחשב אור החסד הזה אל הבינה לבחינת מ"ן, שפירושו, הגורם לה זווג פב"פ עם החכמה.

והנה נתבאר היטב סוד העלאת מ"ן, שפירושו, גורם המעורר לזווג חו"ב. שזולת הגורם הזה לא היו החו"ב מזדווגים פב"פ, מחמת האחורים דבינה הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וגורם זה הוא הזו"ן, משום שהם בני הבינה, וכל עיקרם הוא רק הארת חכמה. כי כל ההפרש מן הבינה דאור ישר להזו"ן דאו"י הוא רק באותה הארת חכמה שהבינה ממשכת בשביל הז"א, שהרי שניהם הם אור של חסדים, אלא הבינה הוא אור דחסדים בלי שום הארת חכמה, והז"א הוא בהארת חכמה (כמ"ש לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם עש"ה) וע"כ לא יצויר זווג דגדלות לאו"א בלא עלית מ"ן כי כל עוד שאין הזו"ן עולים למ"ן אל הבינה, הרי היא קשורה בחשק של המשכת החסדים, שזה עיקר בנינה עוד מצד האו"י כמבואר. וזכור דברים אלו לכל המקומות שיש בהם איזה מדובר מהעלאת מ"ן."

שאלה: לקראת סוף הקטע מצוין שבעצם הבינה, שזה אור חסדים, מעבירה את האור הזה לזעיר אנפין, ושם הוא מתגלה בתור חכמה. אבל היא כשלעצמה, היא לא צריכה את החכמה הזאת. האם יכול להיות שבצינור הזה של העברת האור יעבור משהו שלא נמצא בו, הרי היא מעבירה את החכמה?

ודאי. אור זה מין אנרגיה. בהתאם לאיפה שהוא נמצא כך הוא מתבטא. לכן אנחנו אומרים אור עליון מופשט וכן הלאה.

תלמיד: לפי מה ששמעתי פה, אם שמעתי טוב, הבינה נמצאת כאילו בדרישה מתמדת, היא מעלה מ"ן בצורה מתמדת כדי לקבל אור חכמה.

אם יש לה סיבה.

תלמיד: כן.

אם אין לה סיבה אז מה תעשה?

תלמיד: זאת אומרת, העלאת מ"ן הזאת זה לא משהו שהוא כל הזמן פנים בפנים עם החכמה?

צריכה להיות סיבה.

תלמיד: זה מה שאני שואל, כי אנחנו תמיד יודעים שהעלאת מ"ן של העליון תלויה בדרישה של התחתון.

כן.

תלמיד: איך המצב פה אצל הבינה?

בדיוק כך.

תלמיד: אותו דבר?

כן. אם יש מלמטה מ"ן אז היא מיד פונה. היא תמיד מזומנת.

תלמיד: הבנתי. כי אני חשבתי שהיא פשוט כל הזמן צריכה לדאוג שהזעיר אנפין, שהוא יציר כפיה, כמו שאומרים, של הבינה, יתקיים, שהוא יתקדם.

מידת השפעת הבינה היא הזעיר אנפין. אבל בלי שהתחתונים יבקשו לא יהיה חיסרון, ובינה לא תוכל להשפיע ולגדל אותו, "כי אמא עילאה כאשר גידלה אותו".

שאלה: האם אימא מזדווגת עם אבא רק לצורך מ"ד עבור מ"ד דזו"ן?

ודאי. אין לה שום צורך חוץ מזה.

תלמיד: למה תשע ספירות באורך וספירת בינה ברוחב?

את זה אני לא יודע. ציור כזה לא מוכר לי. אני לא יודע לְמה זה היה שייך, לאיזה מקרה. אולי שתשע ספירות, כתוב גם בבעל הסולם, הן בעיקר מעבירות את אור החכמה ובינה זה אור החסדים. אז אור החסדים זה ברוחב ואור החכמה זה באורך.

שאלה: מה זה אומר שספירה נמצאת פנים ואחוריים? מה זה "פנים ואחוריים"?

פנים" זה נקרא השפעה, "אחוריים" זה נקרא קבלה. יכול להיות שפנים זה נקרא עביות יותר גדולה שבשימוש ואחוריים עביות פחות קטנה. "פנים" זה נקרא חשוב. כעיקרון, זה תמיד נכון. פנים זה חשוב.

תלמיד: השלב הראשון זה אחור באחור ואז הנוקבא מתהפכת לפנים וזה נהיה אחור בפנים. היא התהפכה לפנים בגלל זעיר אנפין שהעלה לה מ"ן?

כל הפעולות שלה הן אך ורק כלפי התחתונים. רק כלפי השפעה.

תלמיד: והצעד הבא בתהליך הוא שהזכר מתהפך לפנים והיא מתהפכת לאחוריים. אפשר להסביר את המעבר הזה, למה הוא קורה?

יש אתערותא דלעילא שזה מגיע מלמעלה, שזה נקרא "התפתחות הטבעית", אבולוציה רוחנית בוא נגיד, ויש אתערותא דלתתא שזה כבר מגיע על ידי הברורים מהקליפות, שאז בינה נמצאת בהשפעה משני הצדדים.

קריין: אות כ"ה, דברי האר"י.

אות כ"ה

"דע, כי בזו"ן היו כל הד' בחינות הנזכרים, על סדר הנ"ל. אבל באו"א לא היו בהם ג' בחינות לבד, והם הראשונה והשלישית והרביעית, אבל בחינה הב' לא נצרכה בהם."

קריין: אור פנימי, אות כ"ה.

פירוש אור פנימי לאות כ"ה

"באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד:" ג' בחינות, זאת אומרת יחסים בין אחור ופנים. אח באח, פנים באח, אח בפנים ופנים בפנים. "כי המדרגה הב' של אב"פ אינו נוהג באו"א. והטעם כי ב' המדרגות אב"פ ופב"א מתתקנים בהם בבת אחת, דהיינו בעת הורדת ה"ת מעינים לפה, כי אז שבה הבינה לקדמותה, ואין המיעוטים דה"ת נוגעים בה כלל. משא"כ בזו"ן צריכה הנוקבא ב' תיקונים לב' המיעוטים שלה, כנ"ל: א' לכלים דאחורים. ב' לכלים דפנים. ע"ש."

מפני שקשורה לקליפות, קשורה לקלקול. אבל באבא ואימא אין קלקולים, ואבא ואימא חד הם, הם נמצאים בקשר ביניהם, ולא חשוב באיזה מצב, תמיד יחד. ולכן לא צריכים את המצב הזה של האחור בפנים. אנחנו עוד נלמד דברים כאלה, אבל ברוחניות זה לא קורה. אנחנו לא לומדים את המצב הזה. גם בחלק ז', כמו שעכשיו, ובכלל. גם ב"מתי ולא מתי" זה לא מבורר כל כך. זה דבר שלא קורה.

קריין: אות כ"ו, דברי האר"י.

אות כ"ו

"* ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו." עכשיו אנחנו כבר מדברים על הקליפות. מאיפה הקליפות? למה הקליפות? באיזו צורה הן מסודרות? איך הן מגיעות, ועד כמה הן מגיעות לעולם האצילות, ואיך מתקנים אותן. הכוכבית בתחילת החלק מדברת על זה.

"ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם."

* עץ חיים שער ח' פרק ו'.

בואו נראה מה בפנים.

קריין: אות כ"ו, דברי האר"י. בעמ' הקודם, תק"ג.

פירוש אור פנימי לאות כ"ו

"מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים: כי אין הקליפות נאחזים אלא במקום החסרון, דהיינו במקום שאינו מאיר הנקרא אחורים, דהיינו דוקא באחורים דז"ת, שהם זו"ן, אבל בג"ר אין להם אחיזה כלל. כנ"ל בדברי הרב.

וגם בזו"ן יש חילוק בין הז"א אל הנוקבא. כי עיקר אחיזתן הוא בנוקבא דז"א, בהיותה ספירה המסיימת להפרצוף, דהיינו המפסקת על האור שבהפרצוף שלא יתפשט יותר, והוא מכח הצמצום והמסך שבה. כנודע. ולכן האחורים שלה הם חושך גמור, בסוד, ורגליה יורדת מות, שהם הקליפות המכונים מות. וזה אמרו מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. דהיינו כנ"ל שהקליפות והחיצונים מתחילים ממקום החושך ולמטה, שהוא מסיום הנוקבא ולמטה, כי אחריה מתחיל החושך, להיותה בחי' הסיום על האור שבהפרצוף.

ואמנם גם באחור ז"א יש קצת אחיזה: והיינו בכל אותו השיעור שאינו מאיר, שנקרא אחורים, כי זה הכלל שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כי כל יניקתן ובנינן של הס"א, הוא מהחורבנות של הקדושה. באופן, שבשעה שיתוקן הקדושה עד שלא יצוייר בה שום חורבן עוד, אז תתבטל הס"א מהעולם בסו"ה בלע המות לנצח.

בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע וכו': כלומר, כי אז לא היו יכולים זו"ן להזדווג פב"פ משום שאין זווג פב"פ בלי העלאת מ"ן מהתחתון שלהם. (כנ"ל בביאור המדרגה הד' פב"פ עש"ה) ושם נתבאר באו"א, וכן הענין גם בזו"ן כי גם זו"ן מתתקנים באב"א מכח האחורים דאמא, כמו שיתבאר לפנינו, ולפיכך גם הנוקבא אינה מפסקת את האחורים שלה בטרם שתהיה לה גורם המכריחה לזה, והגורם הזה הם נשמות הצדיקים העולים אליה למ"ן, אשר כדי להשפיע אליהם הארת ג"ר, היא מוכרחת להפסיק האחורים שלה ולהחזיר פניה לז"א, ואז מזדווגת עם הז"א פב"פ.

ולפיכך בטרם שנברא אדה"ר לא היה מי שיעלה מ"ן להנוקבא דז"א, וע"כ היו חסרי ג"ר דהיינו אור הפנים, שהוא עיקר חיותו של הפרצוף וע"כ היה כח בהקליפות לינק שפע מהקדושה, דהיינו מבחינת חסרון הזה של אור הג"ר. כנ"ל.

זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו: כלומר, שיצאו בתיקון האחורים דאמא, כי עלו למעלה לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא דז"א באמא, ועי"ז השיגו בחינת אחורים דאמא, המספיק להם כמו הארת ג"ר. (כנ"ל באו"פ במדרגת אב"א דף תצ"ח) ואחר שהשיגו זה, כבר אין יכולים החיצונים לינק מזו"ן, כי נחשב להם כמו בחי' אור הג"ר, וכיון שיש ג"ר בפרצוף כבר אין מקום לחיצונים לינק משם. כי אין אחיזה אלא בז"ת בלי ג"ר. ע"ש.

אם היו עומדים פב"פ היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן: אין הפירוש אם עומדים בזווג פב"פ. כי אז אדרבא, שהיו הקליפות נגרשים מהזו"ן לגמרי, כנ"ל. אלא הפירוש הוא, אם לא היה בהם אותו התיקון של אב"א, אלא הנוקבא היתה רוצית לקבל אור הפנים של הז"א, הנה אז היו האחורים שלהם מגולה, כלומר, שהיה מגולה ומורגש החסרון ג"ר שבהם, ואז היו להם להקליפות מקום להתאחז דהיינו בהחסרון שבהם, אבל עתה שהם מתוקנים באחורים דאמא שהם דוחים לאור החכמה, דהיינו לאור הפנים, הרי אין שום חסרון מורגש בהם שיוכלו החיצונים להתאחז שם, כי חסרון אור חכמה לא נחשב להם עתה לשום פגם, כי בלאו הכי אינם חפצים בחכמה. כנ"ל באו"פ דף תצ"ח.

וזה אמרו ''אם היו עומדים פב"פ היה להקליפות מקום להתאחז, במקום אחיזתם שהמה אחורים, לינק, כי מפנים לא יוכלו לינק". דהיינו כמבואר, שאם היו הכלים דפנים של הנוקבא פתוחים לקבל אור הפנים היה חסרון אור הפנים מגולים בהם, שחסרון הזה הוא אחורים, שהקליפות מתאחזים בהם ויונקים משם. וזכור בכל ההמשך אשר אחורים פירושו, מקום החסרון אור החכמה, ובצורה זו יש אחיזה ויניקה לחיצונים, שכל חיותם ממקום החסרון שבהקדושה. ולהיפך מזה, אחורים דאמא, הוא בחינת ג"ר, אע"פ שגם שם יש חסרון חכמה בהכרח, כי ע"כ נקרא אחורים, אמנם כלפי הבינה אין זה נחשב לשום חסרון, להיותה כן משורשה בבינה דאו"י, שבוחרת בחסדים ודוחה אור החכמה. וכיון שהבינה היא עצם ספירה מהג"ר, ע"כ אור דחסדים שלה נחשב ג"כ לג"ר, ואחר שגם זו"ן עולים ומתכללים באו"א, ומקבלים מהם תיקון זה של אחורים דאמא, הנה גם הם משיגים הארת ג"ר מבחינת אחורים דאמא האלו, וחסרון אור הפנים לא נחשב ע"כ לחסרון אפילו בזו"ן. כמבואר, וזכור זה."

תקרא שוב למעלה.

קריין: אות כ"ו בעמ' תק"ג, דברי האר"י.

אות כ"ו

"* ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו. ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם."

* עץ חיים שער ח' פרק ו'.

שאלה: מה זה אחיזה באחוריים? אני מבין שפנים בפנים זה תקשורת, זה זיווג. אבל איך אפשר להיאחז באחוריים?

אין להם במה יותר להיאחז. אחוריים זה דברים לא חשובים לפרצוף העליון, ולכן בדברים הלא חשובים האלה הקליפה יכולה להיאחז, לתפוס אותו.

תלמיד: הוא כותב פה שהסיטרא אחרא תיעלם מהעולם. שהסטרא אחרא זה הדברים הלא טובים, הרעים, המכות שמקבלים.

לא. המכות זה לא סיטרא אחרא. סיטרא אחרא זה הרצונות על מנת לקבל, שהכוונות האלה על מנת לקבל הן יתבטלו.

תלמיד: ואז יתבטלו לגמרי מהעולם הגשמי?

מהרצון לקבל. הן רוכבות על הרצון לקבל, הן יתבטלו.

שאלה: מ"ן יכול להתקיים במערכת בלי נשמות שבורות?

מ"ן זה חיסרון. מי מעלה אותו? רק הנשמות שמרגישות את עצמן כשבורות.

שאלה: אם כך זו הסיבה שהאדם נברא, כמו שהוא אומר פה, שבלי האדם המערכת לא יכולה לעשות שום תיקון, להעלות את הניצוצין?

אין, בלי האדם אין מה לתקן. כי המערכת עצמה זה לא קלקול ולא תיקון. היא רק נבראה כדי שבתוכה יהיה אדם מקולקל והוא יוכל לתקן את עצמו בלהשתמש נכון במערכת.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-08-16_lesson_bs-tes-07_n1_p2_UE01iIu3