שיעור בוקר 28.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 29.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/KKBfppIN?c=6chX6Qpb&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 710 מאמר "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה"

אנחנו רואים מכאן שיש הרבה מצבים שאדם עובר ביחס לקיום איזה אמצעים שהוא עושה, וכל האמצעים שהוא עושה כדי להגיע למגע עם הבורא הם נקראים "תורה ומצוות" במצבנו. היינו כמו שאתם זוכרים, יש תורה ומצוות שנקראים "עיטין", עצות, ויש תורה ומצוות שנקראים "פקודין", פקודות.

תורה ומצוות בבחינת עיטין אלה עצות איך להגיע למגע עם הבורא, ומגע עם הבורא הוא לפי מידת השתוות הצורה עימו. כתוב, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה" - קבוצה, לימוד, העבודה מסביב, כול מה שיכול להביא את האדם ליחס לבורא, עד שיהיה ממש קשור לזה כל היום וכל הלילה, והתאווה הזאת לא סרה ממנו, עד שלא מניח לו לישון. כל האמצעים שיכולים להביא את האדם לזה הם טובים, ואת כל חמש הדרגות שאדם עובר מלא לשמה, מה שהרב'ה כאן מביא לנו, כולם צריכים לעבור. מפני שכל אחד כלול מאותן בחינות של כולם, וכל אחד ואחד, אולי באופנים אחרים, עובר אותם השלבים.

לכן, כל עוד האדם לא מממש את כל העצות שיש ברשותו, שהוא חייב לעבור מהמבנה של שורש נשמתו, הוא לא יכול לעבור הלאה. כמו שאנחנו לומדים שיש בזמן ההכנה שלנו שלבים שנקראים זדונות. אדם עושה כל מיני מעשים בלהגיע לבורא, והם נקראים זדונות מפני שהוא חושב להגיע לבורא מטעם הרצון לקבל לעצמו, הוא לא קושר בדיוק את מה שקורה לו עם השגחת והנהגת הבורא. אחר כך מזדונות הוא עובר לשגגות, כשכבר איכשהו מרגיש שכל השלבים שהוא עובר באים מהבורא אליו.

הוא חייב לעבור גם זדונות וגם שגגות לפי מבנה הנשמה שלו, אף אחד מהם לא יחסר. כי אחר כך, בזמן שזוכה לגילוי פנים ועובר כבר להשגחת שכר ועונש, הוא חייב את כל הזדונות והשגגות. ואפילו כשעובר משכר ועונש לאהבה, לדרגות נצחיות כבר בעולם האצילות, גם שם הוא עולה במדרגות האצילות בלהסתמך על זדונות ושגגות. זאת אומרת, את חמש ההבחנות הללו דשלא לשמה כל אחד חייב לעבור.

כמו שאנחנו לומדים מאות ד' בהקדמה לתע"ס, שהבחירה שלנו היא לא לעבור או לא לעבור את ההבחנות שיש לנו בדרך, אלא הבחירה שלנו היא איך בעצמנו לגלות רצון, רצינות, דחף ללכת קדימה, ומכל הבחנה לצאת להבחנה הבאה בכוחות עצמנו, ברצונות עצמנו. הרצון שלי למדרגה הבאה, זאת אומרת להידבק בבורא שנראה לי בכל מצב ומצב שזה נקרא המדרגה הבאה, שהרצון הזה יהיה ללא שום קשר איך המדרגה הבאה נראית לי. ביחס שלי למדרגה הבאה, איך אני רוצה שהיא תֵּירָאה לי כדי שאני אתחבר עימה, אני מבחין את חמשת השלבים האלה או חמישה סוגי יחסים שלי לעליון - למה אני רוצה את העליון, יכול לרצות אותו, מעל מנת לקנטר ועד שלא מניח לי לישון.

המאמר הזה "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה", כבר שייך לפסחים, זה מכרך ה' ב"שלבי הסולם", ובו הרב"ש כבר מתאר באמת את התחלת "שלא לשמה". בעל הסולם אומר שעד כמה שאנחנו חושבים שלשמה זה דבר גדול, אז הלא לשמה הוא כל כך גדול, הדרגה שלפני לשמה, שאפילו אותה אנחנו לא יכולים לתאר נכון.

כי כל הדרגות האלו הן ביחס שלנו למטרה, ביחס שלנו לבורא, והקשר של אדם למטרה הוא בעצם מקום הבדיקה. ואנחנו שנמצאים בהסתר פנים, כאן הבעיה העיקרית שלנו, איך לדמיין, להידמות, איך לבנות את היחס שלי ללא ידוע, ללא מורגש. ואחר כך, כשלא ידוע ולא מורגש, היחס הוא מכל מיני סיבות - שיהיה לי טוב לעומת הזולת, שיהיה לי טוב לגבי עצמי, שיהיה לי טוב בדרגה גשמית, שיהיה לי טוב גם בדרגה רוחנית. עד שמתחיל להיות יחס אגואיסטי אבל כלפי הבורא, ממי אני נהנה, ממי אני רוצה לקבל שכר, מה באמת אני רוצה ממנו, שהוא ימלא אותי, כלומר אני כבר מתייחס אליו, ודאי שעדיין כמקבל אבל כבר אליו.

אנחנו צריכים לראות שגם כלפי החברה יש לנו אותן הבחנות כמו כלפי הבורא. כי בזמן שהבורא נסתר, כדי שנכין את עצמנו ככל האפשר קרוב ללשמה, הוא נתן העניין הזה של הזולת. שאהבת הזולת או אהבת הבורא, השימוש בזולת או השימוש בבורא, זה בעצם אותו דבר כלפינו, מפני שזה יוצא מהגדר שלנו. לכן אותם השלבים שאנחנו לומדים ביחס לבורא בלא לשמה, אנחנו גם לומדים אותם כלפי החברה. ובחברה אנחנו יכולים למדוד, לבדוק את עצמנו, לייצב את עצמנו, ובהתאם לזה לעבוד עם החברה בצורה הדדית, ולראות כמה כל דבר ודבר מועיל לנו או בצורה אגואיסטית או בצורה מטרתית.

לכן גם כלפי החברה כל חמש הדרגות האלו של לא לשמה הן נבדקות כלפי המטרה, ובהתאם למטרה אנחנו קובעים את המצב. ואחרי שבונים יחסים נכונים, כל אחד ואחד, עם החברה ועם הבורא, כשבעצם אין שום הבדל בין אם זה כלפי החברה או כלפי הבורא, זה סימן שבאמת אני נמצא במצב שאני מתייחס למשהו שמחוצה לי בצורה האמיתית. ואז אני צריך רק לראות כמה הלא לשמה שלי הוא יותר מטרתי וגבוה עד שלא מניח לי לישון.

תלמיד: איך יכול להיות "לא לשמה" על דרך הכפייה ברוחניות?

אנחנו לומדים שברוחניות אין כפייה. מה זאת אומרת כפייה? כפייה זה נגד הרצון שלי, אז איך יכול להיות שאני אעשה משהו נגד הרצון, ואם אני עושה משהו נגד הרצון, איך יכול להיות שהדבר הזה הוא רוחני? מה זה נקרא ש"אין כפייה ברוחניות"? אלו סתם מילים, אבל מה זה? רוחניות נקרא "על מנת להשפיע", גשמיות נקרא "על מנת לקבל", וגשמיות כן יכולה להיות בכפייה? תנו לי דוגמה.

אנחנו לא מדברים על הרצון עצמו, איך שאנחנו עובדים עם הרצון, אנחנו מדברים על הכוונה, שבכוונה יש הבדל בין גשמיות לרוחניות. יש לנו רצון ליהנות, על מנת לקבל זה נקרא גשמיות ועל מנת להשפיע זה נקרא רוחניות. איך יכולה להיות כאן כפייה, בזה או בזה?

אנחנו גם אומרים, שאיך אני רוכש רוחניות? אחרי שהבורא רואה שאדם עשה מספר פעולות נכונות ונתן יגיעה ואת סכום היגיעה בצורה הנדרשת, אז הבורא פותח לו את עצמו ואדם רואה את גדלות האלוהות ומתוך זה נדבק, נכלל מהאלוהות. זה נקרא עדות ה', שהבורא מעיד שהאדם כבר לא ישוב לכסלו עוד, וזה נותן לאדם כוח כבר להיות בעל מנת להשפיע, והבורא אומר עליו שהוא כבר לא יחזור. האם זו לא כפייה? זאת אומרת, אני לא יכול כל פעם להתחרט, או שכן?

זאת אומרת, אם הבורא נסתר, אז כל המצבים שלי, כל הפעולות שלי הן בהסתר כפול או הסתר רגיל, הן זדונות או שגגות בהכרח, אני לא יכול לעשות משהו נכון וטוב כי הבורא נסתר. ואם הבורא נגלה, אז כל המעשים שלי הם או שכר ועונש, מצוות, או אהבה נצחית שהיא בכלל מעל המצוות. כלומר זו תוצאה מכך שהבורא גלוי. האם זה לא נקרא כפייה, שאם הבורא נסתר, אז אני עושה בכפייה על מנת לקבל, ואם הוא גלוי, אז אני עושה בכפייה על מנת להשפיע?

מה זה נקרא "אין כפייה ברוחניות" אם נאמר "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני"¹, ואיך יכול להיות לא לשמה בדרך הכפייה? אלא כשאנחנו אומרים "אין כפייה ברוחניות", הכפייה היא שההחלטה שלנו צריכה להיות לפני המצב. שבכל מצב ומצב יש לנו נקודה שבה אנחנו מחליטים אם להוסיף את היגיעה או לא. זאת אומרת, לרצות את המצב הבא מתוך עצמנו, לקבץ כוחות למצב הבא בעצמנו, או לחכות שארצה אותו על ידי הייסורים או על ידי זה שהמצב הבא יאיר לי.

זה מה שקורה אצלנו. אני רואה כאן הרבה אנשים, וגם בעולם יש הרבה אנשים שמחכים עד שהבורא יעשה משהו, שימשוך אותי קדימה על ידי זה שייתן לי איזו הארה קטנה שרוחניות זה כדאי, שרוחניות זה שווה, זה יותר טוב מהמצב שלי עכשיו, ואז אני ארוץ אליו וכביכול אתפעל מהרוחניות. למצב כזה אני מחכה, אני כאילו מתפלל "נו, תמשוך אותי קדימה". האם זה טוב? יש גם כאלו יושבים בחיבוק ידיים ומחכים. הם כבר לא מחכים לדברים טובים שימשכו אותם מקדימה, אלא לפחות שמשהו ידחוף אותי מאחורה. איזה ייסורים קטנים פה ושם, שאני אזוז, שאני לא אשב. אבל גם כך וגם כך, גם בזה וגם בזה, אנחנו לא מגלים את הרצון שלנו להתקדם.

זאת אומרת, אנחנו מחכים לכפייה, או כפייה טובה, שהבורא יגלה את עצמו ואז אני ארוץ אליו, או כפייה רעה, שהבורא יסתיר את עצמו ואז אני ארגיש את המצב שלי כבלתי נסבל ואני ארוץ ממנו קדימה. זה לא נקרא שאנחנו מבצעים זכות בחירה. זכות הבחירה ניתנת לאדם שנמצא דווקא במצב שאין לו שום כוח ושום רצון, ואין לו שום משיכה קדימה, לא מייסורים ולא מתענוגים.

במצב כזה אתה כביכול לא יכול לעשות כלום. חוץ מדבר אחד, אתה יכול בכל זאת לחפש בצורה בהמית לגמרי, לא מתוך רצון, לחפש בחברה שלנו, בסביבה שלנו, ולמצוא איזה מקורות שיתנו לך דחיפה קדימה. או מזה שתגלה ייסורים במצבך, או מזה שתגלה את המאור, את האור שברוחניות שבמצב הבא, במצב יותר קרוב לבורא. זה מצב הבחירה.

אני רואה שברוך ה', הבורא נותן לנו, לא בכפייה, הזדמנות כזאת, אבל אנחנו מחכים לכפייה, אנחנו לא רוצים להיות חופשיים. החופש הוא דווקא בזה. ואילו אנחנו, איך שזורקים אותנו כך מלמעלה, עוזבים אותנו באיזה מצב, שם אנחנו נמצאים. אנחנו לא רוצים לגלות על ידי האמצעי שהוא לימוד וחברה, שום כוח, שום משיכה קדימה.

אדם שלא עושה מספיק פעולות בכדי למצוא את הכוחות האלו קדימה, לא מממש את הבחירה הזאת. וכמו שכתוב, הבורא נותן כניסה ללשמה, לרוחניות, רק אחרי שהאדם גמר את העבודה הזאת בתורה ומצוות, בהכנה, זאת אומרת שחיפש וליקט בעצמו את המאמצים שלו להימשך לזה בעצמו, "עד שלא מניח לי לישון". ולפני שאדם מלקט את כל האפשרויות, ההזדמנויות שנתנו לו בזה שעזבו אותו מכפייה, הוא לא נכנס לרוחניות.

לכן אני דווקא לא רואה בעיה כמו שהחבר טוען - איך יכולה להיות כפייה ברוחניות, כי זה לא איפה שאנחנו חושבים שיש כפייה או אין כפייה. אנחנו צריכים להבין שבמצב שבו אנחנו נמצאים בדרך כלל, שאין לנו שום כוחות, שום רצונות, אלא רק מין ידיעה קטנה לאן לזוז, זה נקרא שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר "קח לך". אם יש לנו ידיעה קטנה מאוד בכל המצב האפל הזה, זה נקרא שמביאים אותנו לבחירה חופשית. לכן כלפי כפייה ברוחניות אין לנו מה לדאוג, אם נבדוק טוב טוב את מצבנו, נוכל לראות עד כמה בכל רגע ורגע אנחנו יכולים למצוא את מצב הבחירה החופשית.

תלמיד: מה זה שבעים אומות העולם?

שבעים אומות העולם, זה שאני אומר שאדם צריך לעבור כל מיני מצבים מתוך זה שמשורש נשמתו, ממבנה הנשמה שלו, הוא צריך לעבור את כל השלבים שיש בנשמה.

מה זה נקרא דרך התיקון? הרצון לקבל שהבורא ברא, שחוץ משברא אותו בדרגה הרוחנית, בעל מנת להשפיע, קלקל אותו, שבר את הכוונה הזאת בעל מנת להשפיע שניתנה לרצון לקבל מלמעלה, ובכוח שינה אותו לרצון, לדרגת על מנת לקבל, והשינוי הזה בכוונה נקרא "שבירה".

מתוך שהרצון לקבל הרגיש כוונה הפוכה מעל מנת להשפיע, היינו על מנת לקבל, אז כל הרצונות שבתוך הרצון לקבל, הרגישו כל אחד רק את עצמו ולא את זולתו. זה נקרא שבמקום עַם אחד, "כאיש אחד בלב אחד", התחלקו כולם לשבעים אומות, שבעים ספירות בתוך ז"ת. ומי הוא עם ישראל? עם ישראל זה מי שאין לו חלק בשבעים האומות האלה, מי שבכלל לא שייך אליהן ולעולם הזה.

עם ישראל זה דרגת בינה שנכנסה בכוח השבירה למלכות והיא נמצאת בהכרח במלכות, בכוח השבירה. והבורא ודאי שמלכתחילה פנה לשבעים אומות, רצה לתת להן תורה, זאת אומרת הכוונה היא על תיקון של שבעים אומות. ועם ישראל זה אותה הבחינה של בינה שנמצאת בכוח בכל שבעים ההבחנות שברצון לקבל, ולא שייכת לרצון לקבל אלא מוטבעת בו כדי לתת בסופו של דבר לרצון לקבל תיקון. לתקן את עצמה ולתת לרצון לקבל את התיקון. אבל מהטבע של עצמה, הבחינה הזאת בכלל לא שייכת לשבעים האומות. גלגלתא ועיניים זה בינה, תכונות הבינה שנכנסו בכוונה לתכונות המלכות.

תלמיד: מה הכוונה שלא יהיה הבדל בין החברה לבורא?

אנחנו לומדים שמה שיוצא מתוך מחוץ לגוף שלי, לא חשוב לי אם זה בורא, נבראים, חברים, כשאנחנו עובדים על עצמנו, מרגישים את עצמנו, אנחנו מגיעים להבחנות שהאדם הוא בסופו של דבר בודד לגמרי. ומה שמחוץ לגופו, כולל משפחה, וילדים, וקרובים, לא חשוב מי, הוא מגלה שכל דבר מחוץ לגופו זה דבר זר לו לגמרי, עד כדי כך שהוא פשוט לא מרגיש מחוץ גופו אף אחד שלא שייך אליו באיזו צורה.

הרצון לקבל עד כדי כך מתפתח שכך מרגישים, ומי שעוד לא מרגיש, סימן שעדיין לא נמצא בהתפתחות המתקדמת של הרצון לקבל, בהתגלות הרע, בהכרת הרע. אנחנו רואים את זה גם בעולם. אם פעם היו חיים בחמולות, במשפחות גדולות בכפר, או שבכלל, המדינה הייתה משפחה אחת גדולה, כך היה פעם, אז אחר כך זה התחיל להתחלק.

בקרוב לא תהיה אפילו משפחה, אף אחד לא יוכל לחיות עם האחר, אפילו זוג יתקשה להיות משפחה, להביא ילדים. אלה סימנים שהרצון לקבל מתפתח עד כדי כך שהוא לא יכול להרגיש מישהו זר, כי גם אישה וילדים ששייכים אליו, הוא לא רוצה, דוחה אותם. וזה יבוא בזמן הקרוב וייראה לעיניי כל העולם. בסופו של דבר אני אגלה שלא חשוב לי אם זה בורא, או חבר, זה ממש נמצא מחוץ לגופי וזה זר לי.

העניין הוא במי אני יותר תלוי, או בבורא או באיזה חבר. את החבר אני יכול לדחוף מעצמי, להרחיק אותו, אולי להרוג אותו ולהפטר ממנו, או לסובב אותו, ובאיזו צורה לרמות אותו ואז ליהנות ממנו. עם הבורא זה קצת יותר קשה. בזה ההבדל. אבל בלהרגיש אותם מחוץ לי, בזה אין שום הבדל.

ולכן צורך השבירה הוא שלא רק הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע יתהפך לכוונה על מנת לקבל, אלא הוא גם יתחלק להרבה חלקים. הרי היה יכול להיות שלא יתחלק, שיש רצון לקבל בעל מנת להשפיע ועכשיו הוא רצון לקבל בעל מנת לקבל. רק פּרעה אחד כזה קיים בעולם וזהו.

אבל הצורך הוא בכך שדווקא נוכל לעשות איזה מעשים כלפי יתר הרצונות, לא כלפי הבורא, נשמה אחת שתעשה תרגילים, תעשה כל מיני שלבי הבחנות כלפי יתר הנשמות, ושזה ממש יהיה כמו כלפי הבורא אצלה, כי דבר זר הוא כל רצון ורצון עכשיו לעומת הרצון העצמי.

יוצא שיש לנו הזדמנות לעשות אותה עבודה כמו עם הבורא, שאיתו אנחנו לא מסוגלים לעבוד בזמן החושך, ההכנה, ואנחנו יכולים לעשות אותה העבודה עם החבר, עם הנשמות האחרות, ולראות עד כמה אנחנו נמצאים בינינו, ויכולים לראות את המצב האמיתי שלנו.

מה שאין כן, הבורא, בגלל שהוא נסתר, אי אפשר לראות את המצב האמיתי. ואם היה נגלה, אז היה מחייב אותי לכל מיני פעולות. ואם בהרגשה היה ממש נסתר, גם היה מחייב אותי. אז הוא נמצא כביכול במצב שלא קיים. ואז היחסים שלי עם החברים, הם בשבילי כמעבדה שבזה אני ממש לומד את כל ההבחנות שלי כלפיי וכלפי הזולת.

אפשר לדבר על זה הרבה.

תלמיד: רב"ש אומר פה, "לכן צריכים לתת תשומת לב מיוחדת, לדעת איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו." לגבי בחינות ב' "על מנת לקנתר", "על מנת שיכבדוהו", "בשביל שכר ועונש" הגשמיים. אז מי ייתן את תשומת הלב, מי יגיד, מה זה בכלל?

משתמע כאילו עלינו להסתכל על החברים ולבדוק באיזה מצב לא לשמה כל אחד נמצא, לבחון כרופא כלפי החולה ולהגיד, אתה יודע חברי, אתה נמצא בלא לשמה על מנת לקנטר, או בלא לשמה מסוג אחר, על מנת לקבל שכר וכן הלאה. את זה ודאי שאדם עושה רק כלפי עצמו, אף אחד לא יכול להגיד לו ולא יכול להבחין בשום דבר. אסור לנו לעשות זאת, כל אחד מאיתנו חייב לחשוב על עצמו ועל איך הוא מתקן עצמו ביחס לאחרים, איך לעזור לחבר במה שהוא דורש ממנו בתיקון, ושהעבודה הזאת תהיה עבודה הדדית. זאת אומרת, כשכתוב שכל אחד חייב להגיד לאחר, מדובר ודאי כלפי האדם.

השאלה היא בנוגע לדרך הכפייה, בכל זאת אתה שואל וכולם שואלים. אז שוב, אין כפייה ברוחניות, זאת אומרת הבורא אף פעם לא ייקח מהאדם את הנקודה הזאת של הבחירה החופשית. ואדם יכול להתקיים מיליון שנה, וממש במצב של בחירה חופשית, ועד שלא עשה בחירה חופשית הבורא לא יוכל לזוז והוא כאילו יהיה בהמתנה. אדם חייב לקבוע בבחירה החופשית שלו, ולחפש עצות איך להתקדם למטרה על ידי הסביבה שלו.

לדוגמה, אדם צריך לעבור שלושת אלפים פעם מצב של בחירה חופשית. אז עד שלא יישם את הבחירה החופשית בכל הפעמים, מצא כוח להתקדם לבורא על ידי הסביבה, הוא לא יקבל שום דבר מלמעלה כשינוי, כעזרה, אלא פשוט יתגלגל ויתגלגל למצבים הללו. כי מכל אלפי שנות החיים שחי, רק הנקודות האלה דווקא עוברות לרוחניות. ועליהן אחר כך הוא מתחיל לבנות את היחס שלו לבורא, כל היתר בכלל לא חשוב. תארו לעצמכם מה נכנס לרוחניות, מה עובר מעולם לעולם. מהנקודות האלה אחר כך הוא בונה את הפרצוף שלו, את המבנה הרוחני. שום דבר חוץ מזה.

אנחנו צריכים להבין שהרצונות שלנו בעצמם לא עוברים לרוחניות. רוחניות זה נקרא "כוונה על מנת להשפיע". כוונה על מנת להשפיע זה היחס שלי כלפי הבורא, כוונה. כל הרצון עצמו בכלל לא שייך לרוחניות או לגשמיות, הוא הנברא, נמצא וזהו, מה שעובר ממדרגה למדרגה זו הכוונה הרוכבת מעל הרצון. לכן רק הנקודות בהן אני מבצע בחירה חופשית עוברות לרוחניות. ומכאן מבינים שאם מספר ההבחנות שלי בבחירה החופשית, בנקודות הללו, לא יהיה בצורה מספקת, כלומר, לא עברתי את כול ההבחנות, אז כאילו לא יהיה לי גוף שלם ברוחניות ולא אעבור לשם עד גמר המאמץ האחרון בקביעת הבחירה החופשית הזאת, שאני בעצמי אחפש בקשר עם הסביבה, החברה, הספרים, הרב, את גדלות הבורא כדי לקבוע איזו משיכה אליו מתוך עצמי.

וכפייה דווקא אין, אם מתחילים להתעניין בנקודה הזאת, לחדור אליה לעומק, רואים כמה היא לא נקודה אלא עולם בפני עצמו שנפתח, עולם היחסים כלפי החברה, כלפי הבורא, אדם כלפי עצמו, ואז הוא רואה שאין כפייה אלא ההיפך, הבורא עוזב אותו ולא מתערב בשום דבר, מלבד להזכיר לו במצבו שהוא כן יכול להיעזר בסביבה, זאת אומרת לא סתם הבורא שבר את כל הנשמות, כי על ידי העבודה איתן מחוצה לגופו הוא יוכל לעבוד כך שיוכל ללקט מהן את הכוחות להתקרב, להתייחס לבורא.

תלמיד: מה זה נקרא שאדם צריך לקיים תורה ומצוות בזמן ההכנה, לפני הכניסה לרוחניות? איזה מעשים עליו לעשות מלבד מעשים פיזיים בקיום תורה ומצוות?

אנחנו בכלל לא מדברים על מעשים פיזיים, על קיום מצוות כמו להניח תפילין, לשמור כשרות, וכן הלאה, לא מדברים בכלל על הדברים שעלינו לשמור בדרגה שלנו בעולם הדומם בו אנחנו נמצאים. כל הפעולות במעשה שעלינו לקיים הן כדי לשמור מסגרת שתזכיר לנו על הצורך בחיינו במעין כוונה פנימית כלפי הבורא. כי הפעולות האלו הן לא רציונאליות, אני לא חייב מתוך חיי לשמור כשרות או שבת, אבל כשאני שומר אותן זה צריך להזכיר לי בשביל מה כל הדברים האלה שאני מקיים, אין בהם שום דבר, אני צריך לשמור אותם כדי שהם יזכירו לי את המטרה, את מי שכביכול ציווה לנו לקיים וציווה לנו רק כדי שנזכור את מטרת הבריאה ונחזור אליה. כלומר, המצוות הכתובות בפשט ב"שולחן ערוך", הן רק כדי לשמור על מסגרת, כי מתוך המסגרת הזאת יש לי כל הזמן מעין תזכורת על דבר יותר פנימי.

זה בעצם כל הצורך בקיום הגשמי. הגשמי כאן הוא לא הכוונה על מנת לקבל, אלא פעולות פיסיות בתורה ומצוות. כמו שכותב האבן עזרא, שתדע שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב. בעל הסולם מביא זאת ב"הקדמה לפנים מאירות", "לא נתנו מצוות אלא לאנשי לבב"² וכן הלאה. זאת אומרת, מקובלים קבעו לנו חיים כאלה שבהם נעשה דברים אי רציונאליים בעולם שלנו כדי שהם יהיו כזכר לפעולות שיש לנו ברוחניות ואליהן עלינו להגיע. ולכן אין שום צורך בכל מצווה ומצווה בצורה גשמית מצד הקיום בעולם הזה, או מצד הפיסיולוגיה שלנו או כדי שיהיה לנו טוב בעולם הזה. מצד כוחות הטבע אין דבר כזה. יש רק מטרה אחת בקיום הפעולות הללו, שארצה, אסכים, אתחייב, לקחת על עצמי לקיים אותן כדי להזכיר לי על הפעולות שכנגדן בשורש, ברוחניות. לגוף או לכל דבר אחר, אין מהן תוצאה כלשהי מלבד לקרב אותי לעבודה הפנימית, להזכיר לי אותה.

אנחנו גם רואים שבסופו של דבר אין מהן שום תועלת גשמית אם אדם לא בונה עוד מערכות שבהן הוא כבר מתחיל להשתמש. זאת אומרת, קיום תורה ומצוות על ידי אדם באופן גשמי בעולם הזה, כמו שכתוב ב"שולחן ערוך", מתחיל להביא לו איזה רווח גשמי. ואז המערכת ממש מקולקלת, היא מבלבלת את האדם במקום להביא לו רק תזכורת על רוחניות, שחסר לו לעשות פעולות רוחניות בתורה ומצוות, הוא מתחיל לחשוב שזה מספיק. ולמה זה? כי החינוך מקלקל אותו, כי החברה מסודרת באופן שמי שמקיים תורה ומצוות בגשמיות יש לו כבוד, כסף, תמיכה מצד החברה. זה יחס לגמרי לא נכון כלפי קיום חיים יהודיים דתיים. מבלבלים את האדם, ממש מחייבים אותו להסתפק בפעולות הגשמיות שהוא עושה.

באות א' ב"הקדמה לתלמוד הספירות" בעל הסולם כותב שזה ניתוק מחכמת הקבלה שנעשה מחורבן הבית ואילך. גם אז קיימו תורה ומצוות גשמיות כמו עכשיו ואפילו יותר, כי היו פעולות התלויות בארץ ובבית המקדש וכן הלאה, אבל כולן היו עבור הצורך להזכיר את הקיום הפנימי הרוחני ולא להסתפק דווקא בהן, כל פעולה גשמית ממש הזכירה את החובה לקיים ברוחניות. ומחורבן הבית נעשה חושך, האדם כבר לא חושב ונזכר "אני צריך להניח תפילין, מי מחייב אותי, בשביל מה אני עושה, מה יוצא לי מזה, מה עליי לעשות, למה זה שייך"? וכן הלאה. הוא לא חושב על צורת לא לשמה מחמש הבחינות שלה כמו שאנחנו לומדים. נדבר על זה, זה החורבן בעצם, ההתרחקות מרוחניות. הכרת הרע היא לא חורבן, החורבן כמו שאנחנו לומדים, הוא דווקא, חיפוש נקודת השבירה, נקודת בחירה שלנו, אלה נקודות שאינן בפעולות עצמן אלא ביחס שלנו, בניתוק היחס שלנו מעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם אפשר לעשות תזכורת, כמו שלוקחים מטפחת ועושים קשר או שמים על היד, כדי שתהיה לנו תזכורת על קיום העבודה הפנימית שלנו?

מצד אחד זה נכון. מצד אחר הדברים הללו בנויים בצורה כזאת, שאם אני עושה איזו פעולה גשמית, מניח תפילין, לא חשוב מה אני עושה, כדי שזה יביא אותי לפעולה רוחנית פנימית בגלל שכך ציוו מקובלים, אז יש בזה אור מקיף שמקדם, שמגלה לי את הדברים. כמו שאני לומד בספר, ואני רוצה ללמוד על מנת לדעת להתקשר למדרגות רוחניות, וכנגד זה יש לי אור מקיף, האור המחזיר למוטב, אז גם בקיום תורה ומצוות, כשאני עושה אותן, ואני נזכר מי עשה לי את זה - המקובלים, בשביל מה - כדי שאגיע לדרגתם, ואיזה מדרגות אלו, ואפילו שאני עדיין לא נמצא בזה אבל מקיים מה שהם אמרו כדי להגיע לזה, אז כבר מזה יש לי אור מקיף.

מה שאין כן, אם אעשה לעצמי תזכורת. התזכורת הזאת יכולה להיות מאוד טובה, ואנחנו צריכים בחברה שלנו לעשות כל מיני תזכורות, אבל אם את מה שנעשה נבנה מתוך הפעולות שלנו להגיע לאלוהות, אומנם גם בזה יהיה אור מקיף, אבל הוא יהיה כבר לא מדרגה עליונה שרוצים להגיע אליה, שאת זה עשה מקובל, אלא הפעולות האלו יביאו לנו אור מקיף אחר. זה מפני שאני מוכן להתחבר עם אחרים ולשמוע אותם, ואני מוכן כביכול לצאת מהגדר שלי כדי להגיע לבורא. אור מקיף זה כשחייב לצאת משהו מחוצה לי. מה שאין כן, אם אני אעשה תזכורות רק לעצמי, אז בזה האור המקיף הוא מאוד מאוד קטן וכמעט ולא נמצא, אין לו שום קשר עם השורש.

(סוף השיעור)