שיעור בוקר 17.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

אנחנו למדנו המון פסוקים במשך השנים הללו, שכל מה שמגלים, מגלים ביגיעה. שהעיקר זה כוח ההשפעה, העיקר זה כוח האמונה, שהמלכות היא תמיד מצומצמת וצמצום א' לא עובר ממנה, אלא תמיד רוכב עליה ומה שאפשר לעשות זה רק להתעלות מעל הצמצום.

זאת אומרת למרות שאנחנו מרגישים ברצון שלנו, שזוהי המלכות, חושך וחוסר אונים ברצון לקבל שלנו, שרוצים ודאי לתפוס, לקבל, לרכוש ולגנוב, את כל מה שיש מסביבנו, זה לא הולך, רק נראה לנו שאנחנו כך רוכשים משהו, אלא הצמצום הוא פועל והמלכות נשארת תמיד ריקה מהאור.

נתנו לנו בעולם הזה רק הרגשה שאנחנו ממלאים את עצמנו, בכדי שנוכל להתקיים ולרכוש את חוקי הטבע העליון. אמונה במקום קבלה, בינה במקום מלכות, אמונה במקום דעת, אור במקום חושך, טוב במקום רע, את כל זה למדנו הרבה.

המסך הוא המבדיל בין דעת ואמונה, בין כלים דקבלה וכלים דהשפעה. אין לנו כלים דהשפעה אלא שאנחנו לא משתמשים, לא רוצים להשתמש בכלים דקבלה שלנו כמו שהם, אז זה נקרא כלים דקבלה, אלא רוצים להשתמש בהם בצורה הפוכה שנקראת מעליהם, בעל מנת להשפיע.

ודאי שאין לנו כוחות לזה, כל הטבע שלנו הוא רק לקבל. אבל לאנשים מיוחדים שיש להם נקודה שבלב, שמעוררת אותם, מסבירים להם את התנאי איך לממש את הנקודה שבלב יחד עם הלב. זאת אומרת שיש להם את תחילת האמונה ,זה נקרא "נקודה שבלב", ניצוץ מהמסך שהיה עוד משבירת הנשמה, לעומת הרצון לקבל שהוא החושך, הוא הדעת.

ואם הדעת שלנו גדלה כל הזמן לפי המנוע הפנימי שלנו, האבולוציה הרוחנית, הגשמית, אז האמונה גדלה בנו אך ורק כשאנחנו מעוררים את האור העליון, מה שנקרא "המאור המחזיר למוטב" והוא, האור העליון הזה, פועל עלינו ועושה בנו את השינויים.

מתי הוא פועל? לפי המאמץ שלנו להיות למעלה מהדעת. עד כמה שפחות משתמשים בכלים דקבלה, רק בצורה הכרחית, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, ומשתמשים במשחק, כאילו שיש לנו כלים דהשפעה. שאנחנו בקבוצה, בצורה מצומצמת, מוגבלת, בונים מצב מיוחד, שבו אנחנו נמצאים שמשחקים בינינו כאילו שנמצאים בהשפעה, כאילו באהבה, כאילו בחיבור.

כאילו, מפני שאין לנו כוח לזה ורצון לזה, אבל אנחנו עושים, ולפי המאמצים שלנו, העל טבעיים האלו, אנחנו מזמינים אור מקיף, המאור המחזיר למוטב. אותו האור שהיה ממלא את הנשמה שלנו בצורה המתוקנת לפני שבירתה, ואז הוא מאיר על הנקודה שבלב, על הניצוץ שנשאר לנו מהמסך שהיה באדם הראשון, ואז הניצוץ הזה הופך להיות לאט לאט למסך, לצמצום, מסך ואור חוזר.

אז יש לנו כלי חדש שלא רק רצון לקבל, מלכות, דעת, אלא עליה צמצום א'. היא נשארת בחושך, היא נשארת בהרגשה רעה ולמעלה ממנה האור מחזיר למוטב בונה לנו מסך והרגשת תכונת ההשפעה וחיבור, ולפי איך שהוא בונה את זה, אנחנו מתחילים להרגיש את התכונה עצמה, תכונת ההשפעה או האמונה, ובה אנחנו מתחילים להרגיש, כשהתכונה הזאת מגיעה לכוח מיוחד, לעוצמה מסוימת, אז אנחנו מתחילים להרגיש בה, לפי המאמץ שעשינו, לפי האור המקיף שקבלנו, המאור המחזיר למוטב, לפי תכונת ההשפעה שהתייצבה בנו, מתחילים להרגיש לפי השתוות הצורה עם תכונת ההשפעה שבנו, את תכונת ההשפעה הכללית שזה הבורא.

ואז את היחס בין תכונת ההשפעה שלנו לבין תכונת ההשפעה הכללית, הבורא, אנחנו מתחילים להרגיש בהתקשרות הזאת זו מול זו, עד כמה אנחנו יותר או פחות, שונים, בתכונות וכן הלאה. ההרגשה הזאת נקראת "העלמה" או הפוך, "גילוי והשגה".

כך, בהסתר ובגילוי, אנחנו מתחילים לגלות את הבורא. היחס בינינו לבין הבורא נקרא "העולם", זה מידת הגילוי ומידת ההסתר של הבורא מאתנו.

למדנו הרבה על כל הדברים האלו, אבל עכשיו אנחנו מגיעים למימוש של כל הלימוד שלמדנו במשך עשרות שנים. עכשיו הוא מתקבץ לפעולה קונקרטית שאנחנו צריכים לממש. ואם נממש אותה נכון, אז אנחנו קרובים למצב כשנתחיל לעבוד, בצורה מעשית, עם "האור המחזיר למוטב", עם "האור הישר", "האור החוזר", "האור הפנימי", "האור המקיף" וכן הלאה.

כל הלימוד שלמדנו על כלים, ספירות, פרצופים עולמות, כל זה יהיה מורגש בנו כי איתנו זה קורה. זה מה שבעצם קורה לנו ולכן אסור לנו לזלזל בחלק הזה שאנחנו לומדים, כי הוא החלק המעשי. קודם דברנו קצת על איך נארגן את הסביבה, איך נתייחס זה לזה, עכשיו אנחנו מחברים את כל הדברים האלה יחד ומממשים.

שאלה: בקשר למימוש, האם צמצום מסך ואור חוזר, זה נקרא בריאה כמו שאנחנו אמורים לברוא את הבורא?

צמצום, לענייננו ואנחנו כאן קוראים בהרבה פסוקים, זה מה שאני מרגיש ורואה את עצמי ואת העולם, אני צריך לקבל את זה לפי דעתי, זה נקרא "דעת". ולעשות על זה צמצום, זה מה שקורה. אני לא מוחק את מה שקורה, צמצום נקרא שאני לא חי בתוך זה, אני רוצה לחיות למעלה מזה. אני עושה צמצום ומתעלה מעל הצמצום, במה שנקרא "מסך", כי אני רוצה לקבל את העולם בצורה אחרת, כמו שאני לומד שכך זה נראה בעיני הבורא, עולם של השפעה, של חיבור, של אהבה וכך אני מתייחס אליו.

אז אני חי כביכול בשני עולמות. ב"דעת", שזה העולם הזה, כמו שאנחנו מרגישים בחמישה חושים שלנו, וב"אמונה", כמו שאני מתאר את זה אם הייתי מתוקן יחד עם החברים, בקבוצה מתוקנת, עד כמה שאני מבין בינתיים, ועם הבורא שלפי השתוות הצורה מתלבש בנו. אנחנו בונים קשר כזה בינינו, שלפי השתוות הצורה יכול להתלבש בנו עד כדי להתגלות, זה מה שאנחנו בונים. זה נקרא כמו שכתבתם כאן לפני השיעור, "בונים חברה רוחנית".

תשאלו בפרוטרוט, על כל מה שאתם רוצים לברר בקשר לזה כי בזה אנחנו עוסקים. נכנסנו לקו ועכשיו רק מוסיפים לזה, אבל היסוד הזה נשאר עד גמר התיקון. שום דבר לא ישתנה ואין שיטה אחרת בסך הכול. אם יש לכם שאלות, איפה לא מממשים או כן מממשים את מה שלמדנו קודם, תשאלו ותראו שהכול נמצא בזה.

תלמיד: אמרת שצמצום א' לא מתבטל.

נכון, הוא לא מתבטל.

תלמיד: אז מה זה חטא עץ הדעת ושבירת הכלי ושבירת אדם הראשון?

כן, וכל החטאים, הם דווקא בגלל שצמצום א' לא מתבטל. כי הם רצו לעבור על צמצום א', רצו לקבל באיזו צורה על מנת לקבל.

תלמיד: אז זה אומר שצמצום א' עבורנו מתבטל?

לא מתבטל, לא. מה שאצלנו "העולם הזה", זה חלק מיוחד מאוד מכל האנושות לכן הוא נקרא "העולם המדומה", שבו אנחנו כביכול עכשיו מתקיימים בביטול של צמצום א', זה העולם המדומה. כביכול נותנים לנו כזה מצב, שנקרא "היינו כחולמים", זה כמו חלום, שאנחנו כביכול קיימים בצמצום א' והוא לא קיים, אבל זה לא חיים וזה לא עולם, וזה לא מה שנקרא בחכמת הקבלה "העולם הזה". זה בכלל לא העולם שלנו, העולם שלנו ממש לגמרי מדומה, אנחנו עכשיו עוסקים איתכם כדי ממש להיוולד לעולם הרוחני, ואז נראה עד כמה שהעולם הזה הוא רק בדמיון שלנו, "היינו כחולמים", ממש כחלום, אבל צמצום א' באמת, "בעולם האמת" מה שנקרא, לא מתבטל.

תלמיד: אם זה לא מתבטל, איך אנחנו בונים את צמצום א' שלנו?

זה מה שקורה, אנחנו על ידי התרגילים האלה שאנחנו עכשיו עושים ב"אמונה למעלה מהדעת", מסכימים עם הצמצום שחל על מלכות, על הרצון לקבל שלנו, וכשהיא באה יש חושך בחיים שלנו ואין בה שום דבר חוץ מדעת גשמית, ואת כל החיים אנחנו רוצים לשייך לעצמנו למעלה מהדעת, להשפעה, לחיבור, עד לאהבה.

בזה אנחנו בונים את הגבול, הקו, (ראו שרטוט מס' 1) "מלכות", "דעת". אנחנו מרגישים חושך, נותנים לנו להרגיש חושך, זה סימן של צמצום. ו"צמצום א'", מסכימים שכך, רע. במקביל למלכות מעל הקו, "בינה", במקום דעת, "אמונה", במקום חושך, "אור", וצמצום א' נשאר, אבל אנחנו כבר במקום צמצום א' מגיעים ל"טוב", ל"השפעה", ובמקביל מתחתיו ל"קבלה".

שאלה: לא ברור לי לָמה צריך לעשות צמצום.

כשאנחנו מסדרים את עצמנו בצורה כזאת, שיהיה זה מול זה, אז אנחנו בונים את התנאי של "העולם הזה" ו"עולם האמת", אנחנו בונים את זה. ואז הקשר ביניהם זה הצמצום א' שקיים וה"מסך".

תלמיד: אני לא תופס לָמה צריך לצמצם את העולם הזה.

לצמצם זה לא נקרא שאני מוחק אותו. לצמצם בחשיבות, שחשוב לי לראות את המציאות כמו שהיא בעיני הבורא, באור ההשפעה, בחיבור, באהבה, בזה שהכול מחובר והכול מתוקן. אני רוצה בצורה כזאת לראות את העולם. אני לא מדמיין את זה, אני יודע שזו הדעת וזה למעלה מהדעת, וכך אני בונה את שתי הרמות האלו, וכשאני משתדל לעשות את זה, אז אותו האור שאנחנו פועלים בו, "האור המקיף", פועל עלינו לפי המאמץ שלנו גם בלבנות את העולם הזה וגם לבנות את העולם הבא.

תלמיד: לָמה צריך בכלל לבנות את העולם הזה, זה לא מצב נתון שבו אתה נמצא?

"לבנות" זה נקרא איך אני קובע את היחס אליו שהוא לא יגונה ולא ישובח, כמה שאני חייב אותו כדי לבנות מעליו אלף עולמות, אלף מדרגות, אבל הוא צריך להיות כנקודה הבסיסית שלי, עד שאני מרגיש אותו כמציאות.

תלמיד: כשמתרגלים את העניין הזה "להיות באמונה", מה אתה עושה, אתה מצמצם את החשיבות של העולם הזה ומצייר לך את העולם הרוחני?

אני מצמצם בחשיבות את המציאות הנוכחית שלי ומגדיל בחשיבות את המציאות הרוחנית, שהיא חיבור, השפעה ואהבה.

תלמיד: צמצום א' שבשרטוט הוא לא צמצום על החשיבות?

צמצום א' כלפיי בינתיים, זה שאני משתמש בעולם הזה בהכרחיות. "בהכרחיות" הכוונה, הייתי רוצה בכלל לא להשתמש בו, אבל אני חי, ולפי הפקודה שאני רואה בספרים [ומקבל] מהמורה, אני חייב להשתמש בו. ממש בצורה כזאת, לו היו אומרים "לא להשתמש" לא הייתי משתמש, אמרו "כן", אז כן, עד כדי כך, יחס מכאני.

שרטוט מס' 1

תלמיד: אם צמצום א' זה תנאי בתוך המערכת, לָמה לא מובנית בתוך האדם בצורה אוטומטית האפשרות להתייחס בצורה כזאת לעולם, לחיים, שהוא לוקח רק הכרחיות?

כי אז היינו לא בדרגת אדם עם בחירה חופשית, אלא בדרגת חי, בהמה. בהמה לא אוכלת יותר מדי ומה שלא צריכה, היא נפעלת לפי פקודות הטבע, אנחנו לא פועלים בתוך הטבע הגשמי, אלא למעלה מהטבע הגשמי, דווקא כדי לבנות את חוקי הטבע, שאנחנו רוצים לקיים אותם בהתאם לטבע הרוחני שהמקובלים מלמדים אותנו. אבל אנחנו לא בונים, אנחנו בזה מעוררים את המאור המחזיר למוטב והוא בונה. כל הבחירה החופשית שלנו היא רק כלפי להזמין מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אבל בהשתלשלות עד למצב שלנו מלמעלה למטה אין כבר תנאי של צמצום א' שמתקיים במערכת, אנחנו לא נמצאים תחת התנאי הזה?

אנחנו בעולם שלנו לא, אני יכול לקבל על מנת לקבל כמה שאני מסוגל, תנאי צמצום א' לא עובד, לכן זה נקרא "העולם המדומה", כי כלפי כל המציאות העליונה שקיימת, העולם הזה לא קיים, זה ממש דמיון, לכן כתוב "היינו כחולמים".

תלמיד: למה הרצון לקבל לא מתמלא אם התנאי לא קיים?

כדי להביא אותנו לתיקון. כל המציאות הזאת של העולם הזה השקרי היא כדי להביא אותנו להכרחיות להיתקן.

תלמיד: אז מאיזה שלב מתחיל להיות אותו תנאי של צמצום א' בתוך המערכת?

כשאתה מקיים מה שאנחנו עכשיו כך ציירנו בציור הזה, ומזמין מאור המחזיר למוטב, הוא מעמיד את שני העולמות, העליון והתחתון, והגבול ביניהם, שזה נקרא "צמצום א'". וכשאתה מעמיד אותם ממש זה מול זה, זה נקרא שאתה בונה מסך.

עד כמה שהעולם העליון, עם כל הבינה, אמונה, אור, צמצום א', טוב, השפעה, ועוד ועוד כל מיני דברים, רוצה לפרוץ לכלים דקבלה שלך ואתה מתנגד, זה נקרא שאתה בונה מסך, גבול, הגנה, מגן. ואז אם מגיע אור גדול מאוד ורוצה להתלבש בכלים דקבלה ואתה דוחה אותו, כי חשוב לך יותר להיות באמונה למעלה מהדעת, במידה הזאת יש לך אור חוזר שמתלבש באור ישר ואז אתה מתחיל לבנות פרצוף, דימוי שלך לבורא.

תלמיד: לָמה לצמצם את הרוחניות?

אתה לא מצמצם שום דבר מחוצה לך, אתה מצמצם את היחס שלך, רק מדובר על היחס מצד כלים דקבלה או מצד היכולת להשפיע.

תלמיד: אז מה מניע אותך אם אתה מצמצם יחס?

איך אתה יכול להשפיע אם אתה לא תצמצם את הכלים דקבלה שלך? במה אתה משפיע, מה יש לך חוץ מכלים דקבלה? כלום, רק כשאתה מצמצם אותם בשימוש הרגיל, לקבל, עושה עליהם צמצום ואומר אני אשתמש בהם עכשיו דווקא בצורה הפוכה לבעל הבית. זה כמו באותה הדוגמה של האורח ובעל הבית, שהאורח רוצה לבלוע הכול מהשולחן, אחרת הוא לא היה רואה את השולחן עם כל הכיבוד. הוא רואה את זה מפני שיש לו לכל הדברים האלה רצון, השתוקקות, שהבורא, "בעל הבית", ברא בו, אבל הוא עוצר את עצמו ואומר, כל זה אך ורק בתנאי ובמידה שאני יכול להשפיע לו.

תלמיד: כשקורה צמצום א' יש תנאי של בושה שמביא אותה בחינה ד' לצמצום א'. אז מה פה גורם לבושה שמביאה לך את הצמצום?

זה במיוחד מה שמקבלים דרך הקבוצה, דרך הסביבה, וגם מהבורא. בסופו של דבר זה מהאור, אבל כשהוא מאיר או בצורה ישירה, כביכול מלמעלה, שלא ידוע לך המקור, אתה מרגיש שכך זה מתעורר בך, או שאתה מקבל את זה דרך הסביבה, היינו העשירייה.

תלמיד: אם יש השתלשלות של ד' בחינות, בסוף יש צמצום א', אותו צמצום זה לא איזה חוק שאמור להתקיים במציאות של העולם הזה?

הוא מתקיים, ודאי.

תלמיד: אז לָמה אנחנו לא מושפעים ממנו ואני צריך לבנות עכשיו מעצמי צמצום א'?

אתה צריך להסכים עם כל החוקים הרוחניים, לקבל, לא לקבל, ליישם, לאמץ, אתה צריך את זה לעשות.

תלמיד: אז כל מה שיש בשרטוט כתוב, זה כבר קיים, אני רק צריך לאמץ את זה על עצמי?

ודאי שזה קיים, מה זאת אומרת. הכול קיים, כולל גמר תיקון, כולל משהו מעל גמר תיקון. שום דבר לא [משתנה], אין חדש, רק כלפיך.

שאלה: לפי השרטוט יש הרגשה שחסר (ראו שרטוט מס' 2) משהו. אתה אמרת כל הזמן שאני עובד מעל הדעת, ואחרי שאני משיג את זה, אני מכניס את זה לתוך הדעת?

זה משהו אחר, זה לא דעת כמו שיש לך דעת אגואיסטית. אלא על ידי זה שאתה מקבל גילוי למעלה מהדעת, דעתך הגשמית גם מתרחבת. אבל לא שאתה מקבל בה את הנתונים האלה בעל מנת לקבל. היא מתרחבת כדי לתת לך אפשרות לבנות את המדרגה הבאה. כי אין פנים ללא אחוריים. אתה לא יכול לבנות כלים דהשפעה, שזה נקרא למעלה מהדעת, אם אין לך דעת בהתאם לזה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: לפי השרטוט יש הרגשה שיש עולם מדומה, משהו שאני חושב שאני מקבל. אני לא מקבל פה כלום. ויש את המלכות, דעת, ומעל זה בינה ואמונה. זאת אומרת, יש משהו באמצע, שהא נקרא "דעת", שהוא כבר לא דעת שאני רגיל לתפוס אותה. אז יכול להיות שיש פה עולם שלא נתפס ומעליו אני בונה את הדעת, את החושך, את הצמצום א', את הרע, ואז מעל זה אני בונה את הבינה, ומנסה להשיג אותה?

עד כמה שאתה מרחיב כלים דהשפעה, יכולת להשפיע, את החיבור שלך עם החברים, ונניח שאתה השגת אותם, כפרצוף אני השגתי משהו, גמרתי את המדרגה. מה שהשגתי הכול נכנס עכשיו בכלים דקבלה של המדרגה הבאה. זה לא נקרא שאני מקבל בכלים דקבלה, מה שהשגתי בכלים דהשפעה, בראיה הקודמת, אלא הכלים דקבלה שלי עכשיו הם מורחבים לאותה המידה ואני צריך לעבוד מעליהם. זה כמו שאנחנו למדנו שכתר דתחתון הופך להיות למלכות דעליון. או גלגלתא עיניים ואח"פ, בצורה כזאת.

אבל לא שאני מקבל בעל מנת לקבל את מה שהשגתי. זאת אומרת, כלים דהשפעה שלי מה שהם מגלים על ידי מאמץ להיות בהשפעה, אני על זה מרחיב את הדעת שלי. לכן מי שהולך בהשפעה, הוא נעשה יותר חכם, דעתו מתרחבת. צריכים להרגיש איך שזה קורה. זה לא שאנחנו מקבלים את ההישג הזה מאמונה בתוך כלים דקבלה. כלים דקבלה מתרחבים מתוך זה, אבל לא שבתוכם אנחנו מקבלים. זה שימוש אחר גם בכלים וגם באור.

שאלה: איך מפעילים את הנקודה שבלב כדי להתחיל להרגיש את האמונה, בכוונה בדיבור, במעשה, אם אפשר דוגמאות קונקרטיות, מעשיות?

לא. דוגמאות קונקרטיות מעשיות יש לך במאמרי רב"ש. איך אתה צריך להפעיל את האמונה שלך, ביחס כלפי הקבוצה, החברים. זה הכול. וכתוצאה מזה, אחרי מאמצים תתחיל להרגיש דרך המאור המחזיר למוטב, מה זה נקרא "כוח אמונה". ותתחיל לגלות את המאמצים שלך להיות מחובר לאחרים, להשפיע לאחרים, תתחיל להרגיש מה זה באמת מחובר ומשפיע, כי כבר תקבל את ההבחנות האלו לא מתוך המאמץ שלך, מתוך האגו שלך, שאתה מתאמץ להיות למעלה ממנו בהפכיות, אלא תתחיל כתגובה על זה לקבל את ההבחנות האלו, מלמעלה, מהאור, מהבורא.

שאלה: בקשר לתרגילים שאנחנו עושים כבר כמה ימים ולשרטוט (ראו שרטוט מס' 2). אני נמצא כרגע במצב רע ברצון לקבל שלי. לא טוב לי.

זה טוב מאוד שלא טוב לך. כי אז יש לך על מה לבנות את המדרגה השנייה, אמונה.

תלמיד: זו בדיוק הנקודה. רע לי ברצון לקבל ופתאום אני מתעורר ואומר, "אני מרגיש רע ברצון לקבל". ואז אני מגלה בעבודה, שלא רק שרע לי ברצון לקבל אלא אני גם ממש מנותק מהחברים, מהדרך, מכל המחשבות על רוחניות ופתאום זה מה שמפריע לי. איפה הרע הזה נמצא בשרטוט ?

עדיין שום דבר לא רע. נכון, אתה מרגיש שאתה מנותק מהחברים, מהרוחניות, אז למה זה רע?

תלמיד: כי לא טוב לי, אני רוצה להיות מחובר.

לא טוב לך ברצון לקבל שלך כך להרגיש.

תלמיד: זה לא שלא טוב לי. זה בדיוק העניין. זה מה שאני לא מצליח להבין מהשרטוט הזה, כביכול חסרה פה מדרגה. כי יש את הרע ברצון לקבל שזה בסדר, אני מכיר אותו וזה כל החיים הולך אתי. יש לי כל פעם בעיות ברצון לקבל. בתקופה הזאת של התרגילים פתאום אני מגלה שאני גם מנותק וזה מפריע לי. כשיש תרגיל לעשירייה כדי להתקדם, אני מרגיש שאני לא מתקדם כי אני תקוע בדברים שיש לי בחיים שלי. איפה הרע הזה בשרטוט? איך זה קשור לזה בכלל?

הכול למטה מהקו. אני לא מדבר על החיים הגשמיים. אני לא מדבר על העבודה, על המשפחה, על הבריאות, על כל מיני דברים גשמיים. כשאני מדבר על מלכות, על דעת, על חושך, על צמצום א', על הרע, על קבלה וכולי, על הדברים האלה, הכול אני מדבר כלפי רוחניות.

תלמיד: ויש לי עוד עבודה שאני מרגיש שזו עבודה שכלית, שבה אני בונה איזה יחס למצב הזה שאני מנותק ואני נזכר בזה שאין עוד מלבדו, שהחברים מתוקנים ובכל מה שאנחנו מדברים בימים האחרונים, וזה מחזיק מעמד בדיוק חצי שנייה, והכול חוזר למה שהיה קודם ואפילו ליותר גרוע.

אז אתה נופל רק למטה מהקו, ולמעלה מהקו אתה לא יכול להחזיק את עצמך במאומה. זו בעיה. צריכים להתאמץ, "איש את רעהו יעזורו" ומלמעלה המאור המחזיר למוטב, וכך אדם יכול להפעיל מאמצים ולהיות למעלה מהקו יחד עם זה שהוא מרגיש את מה שנמצא למטה. שניהם צריכים להיות.

תלמיד: איזה מאמץ אני יכול לעשות לפני או אחרי?

חיבור בקבוצה.

תלמיד: מה זה אומר חיבור בקבוצה?

שאני מחובר אליהם. שאני רוצה להתכלל בהם כמו תינוק או עובּר. רק איפה שהם, אני רוצה להיות איתם, אחרת אני אבוד.

תלמיד: וזה מחזיק חצי שניה. מה עושים?

לבקש מהם, לבקש מלמעלה.

תלמיד: זאת אומרת שבנקודה הזאת להפעיל תפילה לזה?

לכל דבר, לכל מה שאפשר.

תלמיד: ואז בצעד הבא זה יחזיק יותר משתי שניות?

כן. אין אפס, כך צריך להיות, אין ברירה. זאת העבודה שעליה עוד יתווספו כל מיני פרטים, אבל היא כבר תחילת הקו. היא כבר תחילת היחס לגשמיות ולרוחניות, שכך אנחנו נצטרך ללכת, "אמונה למעלה מהדעת".

שאלה: מה יותר חשוב לנו, המאמץ באמונה למעלה מהדעת, או המאמץ בצמצום הרצונות על מנת לקבל?

בתוך האמונה למעלה מהדעת נכנס מאליו גם אותו יחס לדעת, לרצון לקבל, לעולם הזה, לכל מה שיש לנו כאן. כך זה יוצא בעצמו, שאם אני מתעסק במשהו רוחני, אז משהו גשמי באותו רגע כאילו לא קיים בשבילי.

שאלה: איך קיום התנאי של צמצום א' קשור להתכללות בקבוצה, בעשירייה?

בלי צמצום א' אני לא יכול להתקיים בקבוצה הרוחנית כי הקבוצה הרוחנית זה נקרא שאני נבלע בהם, שאני שייך להם, שאני משייך את עצמי אליהם. איך בלי לצמצם את האגו שלי, אני יכול להתכלל בהם? אם אני עדיין בא אליהם עם כל האגו שלי, זו עדיין לא התכללות.

שאלה: הבנתי ממה שאמרת שאנחנו חיים בדעת ועל זה אנחנו מביאים צמצום, מבקשים לחיות מעל הדעת בהשפעה, ושצמצום הכוונה לצמצם בחשיבות. עד כאן זה די ברור. אתה יכול להסביר מה זה "מסך" ואיך אנחנו עושים בו שימוש?

תעזוב את המסך. מה שייבנה, ייבנה. אנחנו צריכים להשתדל לבנות שתי רמות. יחס לגשמיות ויחס לרוחניות. הגשמיות היא גם רוחניות. זה לא אני, המשפחה, העבודה וכל מיני דברים, אלא זה היחס לעולם ולעצמי ולהכול, מתוך הרצון האגואיסטי שלי, מתוך הרצון לקבל. זה נקרא אצלי בינתיים "גשמיות".

שאלה: איך להבדיל בין העולם שלנו המדומה, לבין העולם הזה של מלכות, רע, צמצום א' כמו שכתבת בשרטוט . איך להיות באמת בעולם הזה ומעליו לעלות?

את זה האדם יתחיל להרגיש, איפה ממש הגשמיות, ואיפה הגשמיות ששייכת לרוחניות. על איזה הבחנות גשמיות שנקראות "דעת" הוא בונה אמונה.

תלמיד: על מה אני בונה את למעלה מהדעת?

אתה תרגיש את זה, אני לא יכול להסביר, תרגיש. יש לך משפחה, יש לך עבודה, יש לך כל מיני דברים בעולם הזה. זה הכרחי. "לא יגונה ולא ישובח". ואז יבואו הפרעות אחרות למיניהן, למשל, מה קורה לי? מה איתי? איפה ההשגה שלי? איפה המשהו שיהיה לי? בעולם הזה איפה אני צריך לקבל? איפה אני צריך לגלות את הבורא? איפה אני צריך להרגיש? בקיצור, מה שתרצה לקבל מחכמת הקבלה, מכל הדרך הרוחנית לעצמך, זה נקרא "דעת", ששייך להשגה הרוחנית. ו"אמונה" זה שאתה דורך על זה ואומר, אני חייב להיות בהשפעה, בנתינה, בחיבור, באהבה, בהתכללות עם הרצונות הזרים ולתת להם כיסא וכרית, כל מה שצריך. אתה בונה את זה על פני זה.

תלמיד: אז כל הרוחניות שאני רוצה לבלוע לעצמי זה נקרא "דעת"?

כן.

שאלה: בשונה מהחבר שאמר שהוא מרגיש רע ברצון לקבל, אני מרגיש שאני נמצא יותר בהשפעה ומרגיש טוב, וכל פעם דואגים להוריד אותי דווקא לעולם הזה כדי שאני אזכור לשנייה את העולם הזה ואת ההרגשה הטובה שהייתה לי מקודם. את התרגילים האלה אני לא מקיים, לא בגלל שאני מזלזל, אלא ככל שהחברה עוסקת בתרגילים, אותי שמים באיזה מצבים שאני צריך לתת להם קונטרה.

בסדר. לא נורא. בכל זאת כולם יגיעו. בסופו של דבר יש הרבה דרכים לאותו מקום. לפעמים אנשים מדברים כאילו על משהו מאוד שונה זה לזה ואפילו מנוגד, ופתאום מרגישים שאלה אותם הדברים. מה לעשות?

שאלה: אני מקבל את הפרשנות הזאת של למעלה מהדעת, ואני מנסה לחבר אותה למושגים של שפת התע"ס או שפת הענפים. ואני זוכר שדעת זה מה שמחבר בין ימין לשמאל, בין חכמה לבינה.

זה לא שייך לזה. אנחנו עוד לא עוסקים בזה, אנחנו עוסקים במעשה. הגישה הזאת היא גישה הרסנית, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"¹. אנחנו צריכים עכשיו להשיג את האלמנטים הראשונים על מה שמדובר. ואתה אומר, "בוא נחבר ימין ושמאל". איפה ימין ואיפה שמאל, האם יש לך את זה, האם אתה משיג את זה, האם אתה בעל הבית על הכוחות האלה, "ימין" ו"שמאל" שתתחיל לעשות בהם עכשיו משהו? מה זה "דעת"?

זה נקרא "חכם בלילה", זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו", זה לא טוב. זה טוב שאתה לומד הרבה, אבל לא טוב שמתוך זה אתה רוצה כבר להחיות את הלימוד שלך בצורה מעשית לפני שיש לך את היסוד.

שאלה: יש לי צרות של הכרחיות, של העולם הזה ויש את הקבוצה. מה עושים עם זה?

ממשיכים. מקבלים אותן מלמעלה, וכלפי רוחניות אנחנו רוצים להוריד אותן למצב שזה לא חשוב לעומת רוחניות. ממש לא חשוב.

תלמיד: ולא משנה איזו סוג של צרה זאת?

לא. אני צריך לטפל בכל הצרות שבתוך החיים הרגילים, אין ברירה. כמו שאני הולך לעבודה, אני צריך לטפל בהן. אבל יחד עם זה אני צריך לתת יחס מיוחד לרוחניות שהיא למעלה מגשמיות. בגשמיות נתנו לי את החיים האלה, צרות, בעיות, מחלות, יחס של אנשים אלי, משפחה, כל מה שיש. הבורא יש לו הרבה דרכים להשפיע עליי, זה נכון מצד אחד.

תלמיד: המון.

אל תגיד שזה המון. לבעל הסולם ולרב"ש, כמה שאני שמעתי, היה ממש [המון].

מצד שני אתה צריך למעלה מזה לתת חשיבות לרוחניות. שיש לי עשירייה ואני משקיע בהם את כל הלב שלי. ולכל יתר הדברים אני מתייחס בצורה מכנית. אני חי, חי. אני צריך לאכול, לעבוד, להתפרנס, לעשות משהו, אני עושה, אבל מכנית, מטעם הכרח. זה נקרא הכרחיות, "לא יגונה ולא ישובח"². אני עושה את זה כמו מכונה. אם אתה עושה את זה בצורה כזאת זה נכנס לרוחניות.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר שאני מתייחס לגשמיות אך ורק כדי לסדר את הרוחניות שלי.

תלמיד: נניח שיש לי כל מיני תקלות בעבודה, והן ימנעו ממני להיות פה.

מה שלא יהיה אני מקבל את זה מ"אין עוד מלבדו", שהוא מביא לי את זה כדי ליישר אותי.

תלמיד: יכול להיות שזה ימנע ממני להיות פה.

זה נדמה לך. הבורא מסדר את הכול, אתה צריך רק ללכת לפי הקו הישר. אם יש לך בעיות בהחלטה, תשאל, נעזור לך להחליט. אבל אני חושב שאם אתה לומד, זה יעזור לך גם להחליט נכון לבד.

תלמיד: האם אני צריך להתעסק רק בקבוצה?

לא רק. בצורה הכרחית אתה חייב להתעסק קודם כל בעולם הזה כדי לסדר את עצמך, כי "אם אין קמח אין תורה", ויחד עם זה אתה צריך לדאוג לתכללות בקבוצה.

תלמיד: אני לא מצליח לשלב את שני העולמות האלה באותו הזמן, רק זה או זה.

מה שלא עושה השכל, עושה הזמן.

תלמיד: נניח שאני עובד, איך אני קושר את זה לקבוצה?

אתה מסתדר, תן לזמן לעשות את שלו.

שאלה: לפי השרטוט של שני המצבים, האם נכון לומר שהחיבור של שני המצבים, בסופו של דבר זה המצב הרוחני הרצוי שאליו צריך להגיע?

שילוב של שניהם זה תמיד, כל עוד אנחנו קיימים במה שנקרא ה"עולם הזה". כל עוד התמונה הזאת, הדימוי הזה של ה"עולם הזה" קיים בנו, אנחנו חייבים לסדר אותו כך כלפי העולם הרוחני שאנחנו בונים.

רוחניות לא קיימת, אנחנו בונים אותה. אנחנו, דרך החיבור בינינו, מזמינים את המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב הוא מופשט לגמרי, זה הבורא, אבל כשהוא מאיר על המאמצים שלנו, מהמאמצים שלנו הוא בונה את מה שנקרא "העולם העליון".

שאלה: איך ההפצה מחזקת את העבודה באמונה למעלה מהדעת?

תכנית הבריאה היא, שכל הבריות יבואו לתיקון, היינו לחיבור עם הבורא, לדבקות בו. כדי להביא אותם לזה, הבריאה עצמה מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר ורק המדבר עושה את התיקון. ומתוך המדבר רק קבוצה קטנה עושה את התיקון, כי היא התייצבה עוד מבבל על ידי אברהם. דיברנו על זה אתמול, שהקבוצה הזאת מכילה נציגים מכל העמים והצורות למיניהן. ואם הקבוצה הזאת עושה את התיקון, היינו חיבור ביניהם, אז החיבור הזה גם מתפרס על כל האנושות ועל כל החי, הצומח והדומם, לכן העבודה שלנו היא בהפצה, כי דרכה אנחנו מגיעים לכך.

חוץ מזה שאנחנו צריכים לדאוג לתיקון שלנו, אנחנו צריכים לדאוג איך אנחנו משפיעים על כל האנושות. קודם כל לעמנו ואחר כך לכל האנושות. בהדרגה, בעיגולים מהמרכז שלהם ועד לעיגולים החיצוניים, ואת זה אסור לנו להזניח. קראנו על זה ב"שופרו של משיח", "שפחה כי תירש גבירתה", "הדור האחרון" ועוד כל מיני מאמרים כאלו.

אם אנחנו לא עושים את זה, העבודה שלנו היא לא שלמה, כי אנחנו חיים בדור האחרון. ישנם בינינו אנשים שהם לומדים, אבל חושבים שזה מספיק וטוב, כי הם דואגים לעצמם. הם לא דואגים לבורא ולתיקון העולם ולמטרת הבריאה, העיקר שיהיה לי.

אני מבין אותם. מטעם האגו הצר שלהם, כך הם בינתיים נוטים לחשוב, לראות, להרגיש. אבל יחד עם זה, הם חייבים להבין שבגישה הזאת הם לא מרוויחים, אלא ההיפך, הם מפסידים מאוד, כי הבורא לא מסתכל על האדם פרטי, אלא אך ורק על תפקידו בתיקון הכללי של הנשמה הכללית.

לכן אם בעל הסולם לא היה כל כך נמשך לפזר את השיטה שלו, והרב"ש גם כן, לי אין ספק, שהם לא היו מגיעים למה שהגיעו. עכשיו תחשבו מה אתם עושים בקשר לזה. אני מידי פעם מזכיר לכם לפזר את החומר כמה שאפשר בכל מיני רשתות חברתיות. היום אנחנו לא צריכים את העיתונים, אלא אומרים, שעוד יותר מועיל לפזר ברשתות ואתם יודעים את זה עוד יותר טוב ממני, אני לא נמצא שם ולא מבין בזה.

אז אם אתם עושים בהתאם, אז עד כמה שאתם דואגים למטרת הבורא בבריאה, בצורה כזאת הוא ידאג לכם. ובינתיים לא נראה לי שאתם כל כך דואגים להיות באותו רצון, באותו כיוון, באותה מטרה עם הבורא. צריכים לדאוג איך לפזר את החומר לכל עם ישראל ולכל האנושות גם כן. אז יכול להיות שאתם עושים הרבה, אבל לעצמכם, בצורה כזאת שלי אין ספק שמזה לא יצמח שום דבר. עכשיו, איך לעשות זאת? על זה אתם צריכים לחשוב.

נגיד עכשיו מגיעים החגים, יש לנו הרבה מאמרים מהעבר על החגים, אנחנו גם נלמד עליהם. חגים זה לא סתם חגים, זה דרגות רוחניות, אין בזה שום קשר לגשמיות, אלא יש לנו בעולם הזה מנהגים, שאנחנו מבצעים בהם פעולות גשמיות כהעתקה מהרוחניות, בתקווה שנשיג [אותה]. ולכן אנחנו צריכים גם אותם איכשהו לסמן בחיים שלנו ולממש. אבל ודאי שאם אנחנו בעולם הזה רק נעשה איזה חג, כמו אלול, ראש השנה, יום כיפור, סוכות וכן הלאה, אנחנו בזה לא נשיג שום דבר ברוחניות. אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה.

ובעל הסולם כותב על מנהגי ישראל, עד כמה שהם חשובים. ב"שמעתי" יש מאמר על זה, שאם אנחנו עושים את המנהגים האלה, אנחנו על ידי זה גם מעוררים את המאור המחזיר למוטב. תראו כמה שהוא [נתן] חשיבות לפסח, לחמץ, לכל מיני חוגים, לכל הדברים האלה. כי הסמלים האלה שאתה מתייחס אליהם כך, והעיקר היא ההתייחסות שלך, [בזה] אתה מעורר המאור. מנהגים זה גם כן דבר מאוד חשוב.

ואנחנו נכנסנו לאלול ואף אחד לא יודע שזה אלול, חושבים שזה אמצע אוגוסט. ואני לצערי רואה שאף אחד לא מודאג מזה, ואין סדר לימוד לזה איפה כתוב, מתי לומדים ומה לומדים. זה לא טוב.

שאלה: ועכשיו נפיץ מאמרים על אלול, על חגי תשרי?

צריכים לראות עד כמה אנחנו צריכים לחדש אותם, לרענן אותם, יכול להיות שיש מה להוסיף. ודאי שביסודם הם נכונים, אבל בכל זאת יכול להיות. מתי נתחיל ללמוד? איפה זה בתכנית שלנו? אלול כבר התחיל, עוד מעט ראש השנה, צריכים קצת לדבר על זה. אבל כדי לכתוב על זה מאמרים, אנחנו צריכים לפני כן ללמוד. זאת אומרת, לא צריכים לחכות עד ערב ראש השנה, כדי ללמוד על זה, אתה צריך לקרוא משהו לפני זה, לחדש את היחס שלך כדי להיות מסוגל לכתוב מאמר.

תלמיד: הפצת המאמרים האלה מחדש וכולי, זה יוציא אותנו מהמצב של ההזנחה?

כן, ודאי. לפחות את זה. ושכל אחד יפזר אותם בכל הרשתות בהן הוא נמצא, איפה שהוא מסוגל, בכל מיני צורות. אני לא יודע, אני לא מבין בכלי תקשורת של היום. פעם הייתי משלם חצי שקל או חצי לירה, והייתי קונה עיתון, גדול כזה ממש, הייתי מסתכל, אמנם לא היה מה לראות. אבל בכל זאת, זה היה כלי התקשורת. היום אין דבר כזה.

תלמיד: מספיק שצוות קטן מפיץ, לצורך העניין, מאמרים בשביל כל הקבוצה?

להפיץ כן, יכול להיות. אבל לכל אחד מכם יש חוץ מחברי הקבוצה אולי עוד הרבה קווי תקשורת שונים, רצוי גם לשם לשלוח באיזו צורה, בצורה אישית. אני ממליץ לכול אחד לשלוח את זה בצורה אישית, בנקודות ברורות, אז האדם רושם לעצמו.

תלמיד: בלי הפצה כזאת, אין התקדמות במה שאנחנו מדברים, באמונה למעלה מהדעת?

אנחנו חייבים להשתמש בכל האמצעים, הפצה לעולם הרחב זו חובתנו. אם זה לא היה כך, לא הייתי יוצא מגדר הקבוצה הקטנה. והיינו חיים בשקט את החיים שלנו בלי כל הבלגן שיש לנו וכל הדברים שנופלים עלינו. בשביל מה כל זה? הכול אך ורק מתוך ההפצה.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא עוד אמצעי להתקדמות, זו הכרחיות.

זו הכרחיות. כן, זו הכרחיות.

קריין: "שמעתי" קס"ח, מאמר "מנהגי ישראל".

קסח. מנהגי ישראל

"מנהגי ישראל הם כל כך חשובים, עד שיכולים לומר, שהם נותנים יותר רוחניות להאדם, מהמצות עצמן. אף על פי שאם עוברים על מנהגים, אין עליהם עונשים. ואם עוברים על דינים, יש עונשים. מכל מקום לגבי להביא תועלת, זאת אומרת להביא יראת שמים, אזי המנהגים מביאים יותר רוחניות. כי הגדולים, שהכניסו את המנהגים, הם סדרו שהרוחניות יאיר על ידיהם."

אז בקיצור, כדאי קודם כל ללמוד אותם, לכתוב עליהם ולפזר מאמרים קטנים, קצרים שלנו כמו שנהוג היום, כשקוראים משהו לא ארוך. וגם לחשוב איך נקיים אותם במקצת, במשהו כי אנחנו חייבים.

שאלה: בדרך כלל אנחנו אומרים שהדגש הוא יותר על המצב שבו אנו נמצאים מבחינת ההתפתחות שלנו. ועכשיו אני שומע שצריך להיות דגש על לוח הזמנים.

המנהגים באים כתוצאה מההתפתחות הרוחנית הכללית. יש מדרגות כאלו, מצבים בסולם מכאן ועד גמר התיקון. יש בזה מחזוריות של יום ולילה, שבוע, שבת, חודש, יובל ושמיטה והרבה דברים כאלו, זה הכול מדרגות ברוחניות, כך זה מסודר. נגיע לזה פעם, ונלמד.

היום, כרגע, מספיק לנו לדעת שאנחנו חייבים לקיים אותם, כמו שבעל הסולם כותב לנו, שיש בזה מאור המחזיר למוטב. אז כדאי לנו לקיים אותם, אנחנו לא יכולים לזלזל, גם בגשמיות לקיים מה שכתוב. מה שיש בזה סך הכול.

תלמיד: אתמול שאלו אותך איך חודש אלול שייך לאמונה למעלה מהדעת. והתגובה שנתת זה שכרגע מה שמעניין אותנו זו ההתפתחות של הלב, איפה שאנחנו נמצאים. ועכשיו אני שומע גישה אחרת שצריך לעניין אותנו גם כן לוח הזמנים. אז אני מנסה לעשות לנו סדר.

אנחנו עוד לא יכולים להעריך את זה. אבל צריכים בכל זאת גם לקיים אותם. לא בצורה כזאת שזה כאילו עובר ואנחנו לא נמצאים בזה. מחר ראש השנה, אז יש לנו יומיים חופש, זהו? או שאנחנו לומדים על זה, מה זה נקרא ראש לשנה ומה הוא מסמל ומה קורה, ומכל כתבי מקובלים. אנחנו חייבים לסדר את הכל כי זה חודש שיש בו המון מצבים רוחניים, מדרגות. אסור לנו להזניח את זה.

ובנוסף, להשתמש בזה כסיבה להפצה. להסביר מה זה נקרא ראש השנה על פי חכמת הקבלה, מה כל המנהגים האלו, למה הם צריכים להיות, למה הם בכלל קיימים, מאיפה הם מגיעים. סתם ככה מהאוויר? "וידבר ה' אל משה"? אלא קצת יותר להסביר מה סיבה לזה. מאיפה זה בא, למה זה מביא אותנו למטרת הקיום, למטרת הבריאה.

שאלה: אם היית לוקח אותי כמו תייר לעולם האמת ופותח לי לחמש שניות את ההרגשה של מה זה עולם האמת, הייתי אחר כך בורח מפה? או שאחר כך הייתי משנה את החיים שלי רק כדי להרגיש את זה עוד פעם?

היית נמשך לעולם האמת בעל מנת לקבל. היית נעול על זה וזה היה מקשה מאוד עליך לחזור למצב שאתה נמצא בבחירה החופשית. כשיבוא לך מסך ותוכל להתמודד נגד האגו שלך גם כלפי הבחנות רוחניות אז תתחיל להרגיש את זה, אבל לא לפני זה. אסור, זה ממש מכשול לפני עיוור.

שאלה: כשאני עובד מול חבר בלנסות להיות למעלה מעל הדעת, הלב שלי לגמרי פתוח ואני מיישם את זה. ואז פתאום נכנס לשם מקטרג שחותך אותי ועולה בי קיר, שאין לי שליטה עליו. איך שומרים על הטוב הזה שאנחנו מייצרים ולא נולד הקיר הזה שמפריד בינינו, לא נותנים גישה למקטרג הזה בתוך המערכת?

לשייך את המקטרג לבורא.

תלמיד: אם אני פתאום רואה את האדם הזה בעיניים ובלב והוא מכניס לי חרב ללב איך אני לא משייך את הפעולה, לחבר שעומד מולי, איך אני לא מתנתק מהחבר?

אתה משייך את הכול לבורא. אני אמרתי לך.

תלמיד: אבל איך אני לא מתנתק מהברית שלי עם החבר?

לא אכפת לי הברית הזאת. עכשיו כבר אין ברית אם אני רואה שהוא עושה משהו רע. אני חייב לשייך את הפעולה הזאת לבורא, קודם כל הבורא.

תלמיד: עובר שם הזמן שהוא זמן מת, ובו אני רק סובל. בזמן הזה אני לא יכול לדבר, אני לא יכול לנשום, כלום, רק בשיעור איכשהו הקיר הזה נמס, איך אנחנו בינינו יכולים לנצח את הקיר הזה, את הזמן המת הזה, שאנחנו לא עוזבים את החבר?

אז אני אומר לך, תעזוב את החבר. תעזוב אותו, כי אתה מתייחס אליו רע. תלך לבורא, למקור. תשייך את הכול לבורא, למה הוא מסדר את זה? ואחר כך, כשאתה מחזיק בבורא בטוב ומטיב ואין עוד מלבדו ו[מבין] שהוא עושה את זה בכוונה כדי שאתה תתעלה למעלה ממה שעיניך רואות, אז תחזור לחבר במידה שאתה יכול להתייחס אליו טוב.

תלמיד: זה יכול לקחת לי גם שבוע.

אפילו שנה, זה לא חשוב. אני אומר לך מה הגישה שצריכה להיות. אם אתה לא חוזר למקור, מאיפה כל הדברים האלה, לא שווים כל החיים שלך.

תלמיד: אני חוזר למקור כשזה קורה, אבל החבר נעלם ממני.

טוב מאוד שנעלם. כי אתה חושב עליו רע.

אם אתם שומעים, שומעים. לא שומעים, לא שומעים. על זה אין לי שליטה.

שאלה: איך הקשר בין העשיריות בכלי העולמי מוסיף למימוש של כל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו?

כל העשיריות בכל הכלי העולמי צריכות לעשות את מה שאנחנו כאן לומדים ולהשתדל לבצע את זה. ישנם כאלה שמאוד מתחילים והם לא יודעים בכלל על מה מדובר. זה נכון, אבל אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים לעבוד לפי העשירייה האחרונה שעכשיו התארגנה אחרי איזה קמפוס באיזה מקום. ולכן אנחנו צריכים ללכת לפי הקצב שלנו, והם שיצטרפו ויתקדמו. הם יתקדמו, אם הם ירצו לדעת מה שאנחנו יודעים, ללכת איך שאנחנו הולכים, אז תוך זמן הם ישיגו אותנו ונלך יחד. זה מטבע הבריאה.

כמו שאצלנו, הדור שנולד לא צריך לעבור את כל התהליך מתחילת האנושות ועד היום הזה, הוא כבר נולד מוכן.

תלמיד: השאלה מתייחסת לכל החיבורים שיש לנו במהלך היום בין כל העשיריות, בכל העולם.

אני לא יודע על כלל החיבורים, לפעמים אם מתאפשר לי, ואני לא בצילום או באספות, אני גם מתחבר לאיזו עשירייה.

אני חושב שזה דבר טוב. אמנם יכול להיות שהוא מגלה שאנחנו עדיין די ריקניים ולא כל כך מחוברים, מדברים מילים יפות, אבל הלב בינתיים לא כל כך עם זה, הפה והלב לא שווים, אבל זה כמו במשחק שעל ידו אנחנו מתקדמים.

ולכן המשחק הזה הוא חשוב מאוד. עד כמה שאנחנו עושים מאמץ, לפחות קטן, בזה שאנחנו נממש את מה שאנחנו מדברים, אפילו במקצת, זה בכל זאת עובד.

שאלה: במפגשים בזום במשך היום, יש הרבה מאוד מפגשים שהם כבר מפגשים לא של עשירייה, אלא גם מפגש של החברים מכל הכלי העולמי. אתמול אני הייתי בשני מפגשים כאלה והיו שם חברים מכל היבשות, והרבה מאוד חיבורים. ברגע שאתה נכנס לתוך זום כזה אתה מיד נכנס למצב כנס. אתה בהתרוממות, אתה רואה את כל החברים, אתה רואה את כל ההשקעה של כולם, וזו תחושה מאוד חזקה של התרוממות.

השאלה היא, בתוך מפגש כזה גדול מה העבודה הנכונה? כי זה כבר לא מפגש עשירייה שעכשיו קוראים קטע, עונים על שאלת סדנה, אלא יש הרבה שפות והרבה חברים, לא ברור מי צריך לדבר, על מה מדברים. איך מנצלים מפגש כזה חזק וגדול?

חשיבות החיבור כי בו אנחנו מכינים מקום לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: על זה צריך לדבר?

כן. כמה שחשוב כל חבר, כמה שהחיבור חשוב לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. כמה שאנחנו רוצים לחבר את הנטייה לעשות נחת רוח זה לזה, שזה יתחבר יחד ואז הבורא יקבל את זה.

תלמיד: אתה הרבה פעמים אומר את המילים, להרגיש, הלב, אבל יש איזו הבנה שהשכל נמצא כמו פקק ולא נותן לפעולות להיספג. אתה יכול לעשות מיליון פעולות, אבל לא סופג את זה. רק אחרי כמה שנים פתאום נופלת לך איזו הרגשה כזאת שלא ספגת.

זה לוקח שנים, מה לעשות. אני מבין אותך ורואה אותך כבר הרבה שנים, עם המאמצים, בהשתתפות נכונה, ולא נראה לי שזה צריך לקחת פחות זמן ממה שקורה. אני אומר לך ברצינות. יש מצדך השקעה ויחס והכול, אבל לא אנחנו קובעים.

גם להסתפק במועט זה דבר מאוד חשוב. זה התנאי הראשון לכניסה לרוחניות.

(סוף השיעור)

---

1. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו', ע"ב)↩

2. "ההכרח לא יגונה ולא ישובח" (מהרש"א, חידושי אגדות בבא בתרא פ')↩