שיעור צהרים 11.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לא לברוח מהמערכה – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - "לא לברוח מהמערכה", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע 4.

צריך להרגיש את המצב הזה, להשתדל להתכלל בו, כי באמת זה המצב הכי ברור שבו עוברים כולם. אם עוברים, אבל ודאי שכולם נכנסים, ונראה במסמך מה קורה לנו בדרך למטרת הבריאה.

קריין: "לא לברוח מהמערכה", קטע רביעי, אומר הרב"ש.

"היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באות אליו טענות המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהן. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים.

ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה.

ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות."

(הרב"ש. מאמר 29 "מהו לפום צערא אגרא" 1987)

שאלה: ככל שמתגברים יותר, רואים שיותר רחוקים מהמטרה. אז על דרך האמת כנראה שאין לאדם מצב של קרבה לבורא, אלא המצב של קרבה יתחלף במצב של ריחוק?

יש מצבים גם כאלה וגם כאלה. הכול מגיע בהדרגה, תלוי עד כמה האדם מכיר בזה שכל המצבים מגיעים מהבורא, כדי לפתח באדם הרגשה של העולם הרוחני שלחלוטין אין לנו.

העולם הרוחני מופיע לפי המאמץ שהאדם עושה כלפי הבורא, ואנחנו בעולם שלנו עדיין חיים, ולא נמצאים בשליטה של הקשר עם הבורא, היחסים בינינו הם אחרים. ולכן כל העבודה שלנו מסתכמת בזה שצריך להתחיל לייחס חשיבות ליחס שלנו לבורא, ולזה אנחנו מגיעים בהדרגה מתוך בניית היחסים בינינו. במידה שהאדם מבין שהוא צריך להיפתח כלפי הקבוצה, במידה הזו ובהדרגה הוא מתחיל להרגיש שהוא צריך להיפתח כלפי הבורא, ובצורה כזאת הוא מגיע למצב של "מאהבת החברים לאהבת הבורא".

ויש אלה שבכל זאת לא מייחסים כרגע חשיבות ליחס שלהם לבורא, להתקרבות למטרת הבריאה, הם לא מרגישים התקרבות או התרחקות לחבר, וככה הם קיימים. אבל בכל זאת היות והם נמצאים בחברה, אז בהדרגה פועל עליהם אותו האור שמושכים החברים האחרים, וגם הם בהדרגה נכנסים להרגשה של התקרבות או התרחקות מהבורא. כי זה מעורר בהם התפתחות של התכונות להתקרבות או התרחקות לבורא.

וכאן כבר מגיעים "לשדה שברכו ה'". כלומר האדם כבר מתחיל להבין, להרגיש, לראות איך בכל זאת אפשר להתקרב לבורא, באיזה תנאים, על ידי איזה תכונות, ובצורה כזאת בכל זאת מרגישים את ההתקדמות שלהם למטרת הבריאה, ואת ההתקדמות להשתוות הצורה עם הבורא. ובמידה שבה הם מצטערים על זה שהם לא מתקרבים, הם גם מתקרבים, הם מעלים בעצמם את הרגישות להתקרבות, ובצורה כזאת מתקדמים.

שאלה: מנקודת המבט שלנו מנצחים היא עצמה מבקשת עזרה. האם אנחנו יכולים איכשהו לעזור בסיטואציה כזאת לחברה?

כן כמובן, צריך יותר להתייעץ, לדבר, והתוצאה "איש את רעהו יעזורו". בצורה כזאת צריך להתקדם.

שאלה: הוא אומר כאן ש"אין לנו לאן לפנות". ואחר כך הוא אומר, "ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית". הוא מתאר מצב שעובר עלינו ואני לא רואה פה בצורה מפורשת עצה לפעולה. האם אנחנו צריכים לקבל את המצב, או שיש פה עצה סמויה שאני מפספס?

הוא אומר בתוך הקטע, שאנחנו נרגיש שאנחנו נמצאים במקום סתום ולא יכולים להגיע אליו, אבל אם אנחנו מיום ליום עובדים כדי להתקרב בינינו ומבינינו לבורא, אנחנו מקבלים רגשות להתקרבות בינינו. ובאותם הרגשות אנחנו מתחילים להרגיש איפה אנחנו נמצאים כלפי הבורא קרוב או רחוק יותר, וזה מה שבונה בנו חוש חדש, חוש הכרת הרע. יותר קרוב לבורא זה טוב, יותר רחוק ממנו זה רע. ובהתאם לזה אנחנו גם מרגישים את החיבור בינינו, כשיותר קרוב זה טוב, יותר רחוק זה רע, ואז אנחנו יכולים בצורה כזאת לנהל את עצמנו ולהבין פרקטית איפה אנחנו נמצאים, ובאיזו צורה אנחנו יכולים להתקדם מצד לצד.

תלמיד: ומהי הבחירה שלנו?

הבחירה שלנו תמיד להיות יותר קרובים זה לזה ומתוך זה גם להתקרב לבורא.

שאלה: מדוע המערכת מייצרת הפרעות דווקא כשאנחנו בהתקדמות?

כדי לתת לנו אפשרות להבין מהן ההפרעות, מהן הבעיות בנו, היינו התכונות שלנו שאנחנו צריכים לסדר אותן נכון, לתקן אותן, וכך נתקדם להתקרבות לבורא. הכול בנוי על זה שאנחנו מתעלים מעל הטבע שלנו האגואיסטי ומתקרבים לבורא.

שאלה: האדם נמצא בתוך הטבע שהבורא ברא בו, ושרק הבורא יכול לשנות. מה צריך להיות המאמץ של האדם, ומידת חשיבות של החיבור שהאדם צריך להרגיש?

האדם כל הזמן צריך לראות את עצמו כנמצא באיזשהו מרחק מהמטרה, וההתקרבות למטרה היא רק בזה שהוא נעשה יותר קרוב לחברים ומהם לבורא. לכן כל העבודה שלו קודם כל לדבוק בחברים ואנחנו מרגישים שזה מאוד קשה. מפני שעד כה היינו חברים, עכשיו אנחנו נמצאים בכלי רוחני, כשאנחנו ממש לא מרגישים איפה בדיוק המצב שלנו, אם הוא קרוב לבורא - רחוק מהבורא. כלפי החברים אנחנו איכשהו יכולים להרגיש, לפי מידת הסבל והסבלנות ועד כמה אנחנו איכשהו מייצבים את עצמנו נכון. כך אנחנו בונים את המצבים שלנו.

אבל בכל זאת עיקר ההתקדמות שלנו היא מהתקרבות לחברים, ובזה אנחנו בונים את ההתקרבות שלנו לבורא.

שאלה: כתוב "ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית". השאלה, אם הסבל שצריכים להרגיש הוא הכרחי, כלומר, אם לא סובלים מכך שלא יכולים לצאת מקבלה עצמית, אז אי אפשר להגיע למצב הבא?

כן, נכון.

תלמידה: בשכל ברור לגמרי מהי קבלה עצמית, אבל מה חסר כדי שיהיה לי סבל מזה שאני לא יכולה לצאת משליטת הקבלה העצמית?

שתוכלי בכל זאת לתת יגיעה כדי להתרחק מהאגו שלך. זאת עבודה של הרבה מצבים, חודשים, ואפילו שנים שכך אנחנו צריכים להתקדם. אבל כאן זו כבר הליכה רוחנית, כשאנחנו מתרחקים מהרצון על מנת לקבל ומתקרבים לרצון על מנת להשפיע.

תלמידה: אז הסבל הוא תוצאה מתקופה ארוכה של עוד ועוד ניסיונות לצאת, ואז נבנה הסבל כבר מחוסר כוחות?

כן, מחוסר כוחות כשאנחנו מתפללים לבורא, מתקרבים לחברה, מתאחדים בכוחות שלנו, מתפללים לבורא שיקרב אותנו וזו בעצם ההתקדמות.

שאלה: יש גם סבל שהאדם רוצה להשפיע לבורא והוא לא יכול, זה סבל אחר?

לא, זה לא סבל זאת מטרה. כמה שאנחנו מתקרבים בינינו תהיה לנו הזדמנות להשפיע לבורא.

שאלה: בהמשך לאותם הבירורים. יש לי הרגשה שמצד אחד בעשירייה שלנו לפחות, יש דרישה עצומה לדבקות עם החברים וככל שאנחנו מתקרבים לזה יותר במפגשים, בסדנאות, כך אני רואה שאנחנו פשוט רחוקים מזה בצורה אינסופית ומה גם ההרגשה היא שכל אחת רחוקה בצורה שלה. מישהי מתחילה לספר איך נכון, מישהי מספרת לאט לאט אנחנו נגיע, אבל פשוט תהום. מה צריך לקרות מצידנו איזה בירורים או תפילה, משהו שישבור את המצב הזה? כי ככל שאנחנו רוצים להתקרב ככה אנחנו מרוחקים יותר. פשוט יש בזה צורך.

הבעיה העיקרית שלנו היא בזה שאנחנו לא מרגישים שהכול תלוי בהתקרבות בינינו. אנחנו נמצאים במדרגה הגבוהה, העליונה ביותר בעולם שלנו, היות ואנחנו בני אדם. עד כמה שאנחנו מתקרבים זה לזה, עד כדי כך אנחנו כבר מסוגלים, כבר מתקרבים למדרגות שבהם נתקרב לבורא. כלומר העיקר בשבילנו זה לעלות מעל הטבע שלנו, זה מה שאנחנו צריכים להתגבר עליו.

שאלה: אמרת שכעשירייה קשה לנו להרגיש את המרחק שלנו מהבורא, ושנכון לעכשיו אולי דרך ההתקרבות לחברים אנחנו יכולים למדוד התקרבות או ריחוק מהבורא, דרך הקירוב או ריחוק בינינו. איך בתוך העשירייה אנחנו מודדים התקרבות או ריחוק בינינו? זאת הרגשה פרטית, אישית, שכל אחד עושה עם עצמו, אני מרגיש קרוב, אני מרגיש רחוק? או שיש אפשרות גם ביחד לעשות את זה ולבדוק האם כולנו מרגישים אותה הרגשה, או לא? ומה אפשר לעשות עם זה?

גם אישית וגם יחד. אנחנו צריכים למדוד את זה, לבדוק את זה ולשפר את המצבים האלו. הכול תלוי במידת הקשר בינינו בקבוצה, אנחנו יכולים עוד מעט למדוד מידת הקשר שלנו בכללות כלפי הבורא, וכך אנחנו נמשיך. וזה בעצם צריך להביא אותנו עד הדבקות השלמה בבורא

שאלה: המצב הזה שתיארת שכתוצאה מהתקרבות אנחנו מגיעים לאותו השדה אשר ברכו ה', מה זה המצב הזה, "שדה אשר ברכו ה'"?

זאת ההרגשה ההדדית שלנו את הבורא כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים תחת שליטתו ושבצורה כזאת הוא מנהל אותנו. ובמידת החיבור בינינו אנחנו מתקרבים אליו, במידת ההתרחקות אנחנו מתרחקים, וזה מתקבל על ידנו בצורה מאוד ברורה.

תלמיד: איך המקובל מווסת את זה שעכשיו הוא מתקרב, עכשיו הוא מתרחק, מתקשר עם הבורא, פתאום לא?

אנחנו צריכים ליישם את זה, אנחנו צריכים לרכוש את זה. אנחנו צריכים לרכוש את התכונה, את הכוחות שמקרבים בינינו ומרחיקים בינינו.

תלמיד: האדם בעצמו יכול לעורר את זה ביחס שלו כלפי העשירייה, על ידי תפילה? או שאני צריך שגם העשירייה איכשהו תפעל עלי? או שאני יכול לעשות את זה בעצמי?

כל אחד מאיתנו יכול לעורר על עצמו את הכוח הזה של התקרבות עם החברים ודרך זה התקרבות לבורא.

תלמיד: מה זה אומר להרגיש את שליטת הבורא? נניח התקרבתי לעשירייה בצורה רגשית. מה זה אומר שאני מרגיש שהבורא שולט עלי?

מרגיש שעל כל התכונות והרצונות והכוונות שלי, המחשבות, אני מרגיש שינויים בהתאם למרחק ביני לבין הבורא. ואני מנהל את זה דרך הקשר ביני לבין הקבוצה.

תלמיד: נאמר אני מנהל את זה על ידי הקשר שלי עם הקבוצה. מה אני צריך לעשות לבורא? אני צריך הרי איכשהו לעשות משהו כלפיו. יש כאן איזה שהם יחסים פרטיים איתו.

אנחנו מקיימים את כל זה כדי להתקרב לבורא.

שאלה: אמרת שהצער הזה שאני לא מתקרב איך אפשר להצטער נכון שזה לא יהיה על חשבון עצמך?

זה תלוי בך. במידה שבה אתה מחובר עם החברים ובמידה שבה יחד איתם אתה מנהל את המצב שלך. וזה כל אחד יכול.

שאלה: איך אפשר להרגיש מה הבורא רוצה בזמן שאנחנו כל כך חסומים?

הבורא רוצה רק בחיבור בינינו ומתוך החיבור בינינו חיבור אליו. זה בעצם מה שבורא רוצה. אין יותר. אז אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות מכוונים לזה.

שאלה: האם אנחנו מייצרים את החסימה הזאת או שהבורא בעצמו?

הכול עושה בורא. חוץ מהיגיעה שלנו שאנחנו רוצים להגיש לו.

שאלה: מהם אותם המרגלים ואיך עלינו לפרש אותם? האם ייתכן שהם בעצם אורות קטנים?

אותם המרגלים זה אותם המחשבות המטרידות אותנו ומסיטות אותנו מהדרך לבורא, שאנחנו צריכים לזהות אותם וכמה שיותר מהר להפטר מהם.

שאלה: את הכוונה בעל מנת להשפיע, אנחנו יכולים לגלות רק כאשר אנחנו נגלה קשר עם הבורא?

במידת הקשר עם הבורא אנחנו מגלים לעצמנו את הכוונה בעל מנת להשפיע.

שאלה: התענוג שאנחנו מקבלים בקבוצה מגדלות הבורא הוא המילוי של הכלים דקבלה שלנו, או שזו כבר הבנייה של כלים דהשפעה?

זו כבר הבנייה.

שאלה: נאמר שככל שיש יותר ייסורים, כך האדם קרוב יותר לבורא. אבל לא טבעי לאדם לסבול מפני שהוא לא יכול להשפיע, אז איך מגיעים למצב כזה של ייסורים רוחניים?

צריך להשתוקק לקשר בינינו ויתגלו בנו כוחות להכול.

שאלה: מהו הדבר שידחוף כל אחת מאתנו ואת כל העשירייה, ויחבר אותנו עד כדי כך שיקרב אותנו לבורא?

הדחיפה צריכה להיות ההכרה בחוסר המשמעות בכל עבודה אחרת מלבד ההתקרבות בין החברים ומתוך זה התקרבות לבורא. אז מופיעה בינינו בקבוצה הרגשה משותפת שאנחנו יכולים כבר לכוון לבורא, וכאן כבר מתחילה העבודה הרוחנית האמיתית של הקבוצה, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים.

שאלה: כתוב בקטע הרביעי, "ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים. ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות,". מה זו ההבחנה, "אין לנו לאן לפנות"?

אין לי בחיים מה לעשות. אני יודע שמטרת החיים היא להגיע לבורא, לגלות אותו, כמו שכתוב, "שובה ישראל עד ה' אלוהיך", ורק לזה אני מוכן להתקדם, ואם לא, "טוב לי מותי מחיי". אז אני מתקדם לבורא בכל כוחי וכך אני רואה את החיים שלי.

קריין: אומר הרב"ש.

"לפעמים אדם בורח מהמערכה, בזמן שהוא רואה שהוא כבר התפלל הרבה לפי דעתו, וה' לא שם לב אליו. אז לפעמים האדם דן את הבורא לכף זכות, זה שאין ה' פונה לתפלתו. ואומר, שזה מטעם שהוא דל אופי בכל המובנים, הן בכשרון והן במדות, וכדומה. 

ועל זה נאמר, "והדל לא ימעיט", שפירושו, שהאדם לא ימעט את עצמו, ולומר, שאין ה' יכול לעזור לאיש שפל כמוהו, כי על זה נאמר, "רם ה' ושפל יראה". ולפעמים אדם עוזב את המערכה, מטעם שהוא יודע שהוא עשיר, היינו יש לו הרבה תורה, הרבה מעשים טובים, והוא יודע שהוא מרים מעם. אם כן כשהוא מבקש מה', שיעזור שיהיה בידו כח לעשות הכל בעל מנת להשפיע, ומדוע ה' לא פונה אליו, כי הוא יודע שכבר נתן הרבה תפלות על זה, לכן הוא אומר, שה' לא רוצה לענות לו, לכן הוא בורח. אלא, על האדם תמיד להתגבר." 

(הרב"ש. מאמר 20 "מהו מחצית השקל בעבודה - ב'" 1990)

שאלה: כשהחברות מתפללות עבור החיבור או עבור חברה אחרת, איך אנחנו יכולות להרחיב, למתוח את גבולות הלב שלנו כך שהתפילות של כל החברות יתחברו בתוך הלב שלנו לתפילה אחת חזקה, שלמה? איך לעשות את זה?

אני לא מכיר עוד משהו חוץ מהכוונות שלכם, התפילה שלכם, הבקשות שלכם שמכוונות לבורא. כשאתם מבקשים מהבורא שיחבר את הלבבות שלכם ובצורה כזאת אתם תתקרבו זה אל זה ממש לכלי אחד, את כל זה עושה הבורא. אנחנו לא צריכים בעצמנו לעשות כאן משהו, רק לבקש שהבורא יעשה. הכול עושה הבורא, חוץ מהחיסרון שאנחנו מבקשים. מצידנו יש תפילה, וממנו כבר יש תיקונים וכך אנחנו מגיעים למצבים המתוקנים.

תלמידה: אז לפני שאנחנו מתחילות תפילה עלינו לבקש ממנו שידביק את כל התפילות שלנו לתפילה אחת, ושלא כל אחת תישאר עם תפילה משלה?

כן. בסך הכול אנחנו רוצים שהוא יחבר אותנו לתפילה אחת, כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: כבר זמן מה אני לא מצליחה לשמוע אותך. אני רואה את גדלות החברות ושאני קטנה מאוד, וכל זה גורם לי להרגיש מאוד שפלה. איך אראה את גדלות הבורא כשאני במצבים האלו?

צריכים להתרכז בזה שבאמת את התשובה מהבורא אנחנו יכולים לשמוע בכלי משותף. במידה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים, במידה הזאת אני נכלל איתם יחד ואז אני שעשיתי את הפעולה הזאת מקבל את הכוח של כולם ויכול לשמוע מה שהבורא רוצה לענות לי. זו בעצם הפעולה שאנחנו צריכים לעבור.

שאלה: לגבי הקטע ששמענו קודם, מה המידה הראויה כדי לקבל עזרה מהבורא ואיך מודדים אותה? כי לא צריכים להרגיש קטנים מדי כדי להיות ראויים לקבל עזרה מהבורא וגם לא גדולים מדי, כדי שהבורא יעזור לנו, אז השאלה היא מה המידה הראויה כדי לקבל עזרה?

המידה הראויה היא שבכל כוחנו אנחנו רוצים להתחבר יחד, החברים או החברות באותה הקבוצה, ורוצים להיות כאיש אחד בלב אחד ומתוך הרצון המשותף שלנו אנחנו פונים לבורא ובאותו רצון משותף שלנו, אנחנו מקבלים תגובה, תשובה מהבורא. לכן ככל האפשר עלינו להכניס את עצמנו למצב "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: כשאנחנו מקבלים מהתפילה שלנו, מהפנייה שלנו לבורא חוסר תשובה ואז אחר כך בא רצון לברוח כי אין תגובה, גם הרצון לברוח בא מהבורא?

כן.

שאלה: אנחנו יודעים שאין שום דבר שהוא בלתי אפשרי בשביל הבורא, הוא מסוגל לכול. האם אנחנו אלה שלא מבקשים ממנו נכון מספיק, או שאין לנו מספיק חיסרון וזאת השפלות שלנו שעליה הטקסט מדבר?

נכון, השפלות שלנו היא בזה שאנחנו לא יכולים לזהות את הליקויים שבנו ולא רוצים להתחבר כדי לתקן אותם. לכן כל ההפרעה שלנו היא בעיקר בגאווה של בני אדם, שלא יכולים, לא רוצים להתקשר ביניהם.

שאלה: ההתגברות שעליה מדובר בסוף הקטע תמיד תהיה בלמעלה מהדעת או החל מהמדרגה הרוחנית הראשונה אנחנו כבר יכולים לעשות את זה בדעת?

אף פעם לא נוכל לעשות שום דבר רוחני בדעת, כיוון שכל הרוחניות היא מעלינו.

שאלה: מצד אחד אני רוצה שנהיה במצב המחובר, הוא נראה מצב אידיאלי, התכונות של הבורא נשמעות תכונות נשגבות. מצד אחר, כשאני יושבת עם העשירייה שלי אני פשוט מקבלת דחייה, אני מרגישה את חוסר היכולת להתקרב, אני אפילו נגעלת מזה. איך בפער הזה מייצרים תפילה נכונה כדי באמת להיכנס ללב של החברות, כדי שבאמת נהיה אחת?

את נכנעת כלפי החברות ומשתדלת להיות דבוקה בהן, לא חשוב באיזה מצבים הן נמצאות, וכך את מתקדמת. רק על ידי הכנעה.

שאלה: האם אפשר להבין מהמאמר שכשאנחנו בורחים מהמערכה זה בגלל שאנחנו מרגישים עשירים או עניים?

אנחנו בורחים מהמערכה מפני שאנו לא רוצים להשקיע כוחות. בגלל שהגאווה שלנו מדברת מתוכנו, ואומרת לנו למה מגיע לך לסבול מאמצים כאלו, גם כך אתה תקבל, וזו בעצם הטעות הנפוצה ביותר.

שאלה: האם יש מצבים שההתגברות היא בכך שצריך להתמוסס בחברים, ופשוט לחכות שהגל יעבור?

כן, צריכים להתכלל בחברים, ולחכות. בעצם זה לא לחכות כי כל הזמן להכניע את עצמו כלפי החברים, כדי להתכלל בהם, זו עבודה.

תלמיד: קודם היינו חברים, ועכשיו אנחנו בכלי רוחני. האם תוכל לבאר מה העבודה דווקא בכלי הרוחני?

הפרספקטיבה של העבודה בכלי הרוחני היא בזה שאנחנו מגלים את הבורא, והוא צריך להתחיל להתגלות בקשר הנכון בינינו. שתכונות הבורא, חיבור, איחוד, דבקות וכן הלאה, כל התכונות האלה ימלאו את המרחק בינינו, יתקנו את האגו שלנו, וכך יותר ויותר נתחבר בינינו ובמידה הזאת נגלה את הבורא בינינו.

שאלה: לפעמים בזמן התפילה יש הרגשה, כאילו הלב מתעצל, ולא רוצה להתפלל, לא רוצה להוסיף שום דבר. מה לעשות במצב כזה?

להתחבר עם החברות, ולקבל מהן התפעלות לתפילה.

שאלה: בזמן שכל הכלי העולמי מתפלל, כפי שאנחנו עושים פעמיים ביום. האם זה נכון לבקש מהבורא להעביר את אור החסדים שלו דרכינו לכל העולם, כדי לעשות לו נחת רוח?

כן, זאת תפילה טובה מאוד.

שאלה: האם לכל אחת מאיתנו יש יחס אישי, קשר אישי עם הבורא, ואם כן, האם אפשר כל היחסים הפרטיים של כל החברות ליחס קולקטיבי, של העשירייה עם הבורא?

לא מן הסתם הגענו לעשירייה אחת, הבורא סידר לנו חיים כאלה, וכך אנו רוצים, וצריכים להתקדם ל"כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: אם אנחנו מבקשים מבלי לנסות לפרש את התגובה, האם זה ללכת למטה מהדעת?

אני לא מבין מה אתה שואל. אף אחד לא דורש ממך לפרש. דורשים ממך רק דבר אחד, תשאל את הבורא מה אתה צריך לעשות כדי להגיע לדבקות דרך הקבוצה אליו.

קריין: קטע שישי אומר הרב״ש.

"בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי ייאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו. 

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החיסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", דף י"ד, אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בוא אל פרעה - א" 1985)

שאלה: אחרי הבירורים הנפלאים של שיעור הבוקר, היינו רוצים להעלות הודיה גדולה לבורא עבור הרב שלנו, עבור הכלי העולמי, ועבור המקורות. תודה רבה.

תודה לכם, אתם עוזרים מאוד לכולם.

שאלה: מה זה אומר התרשלו באיכות?

כאילו הייתם בקשר ביניכם, אבל הקשר עדיין לא כל כך מביא לחימום ביניהם. נקודת הקשר עדיין לא מתחממת, לא בוערת. אז לפי הזמן, לפי התרגילים, יש כאילו מאמצים, אבל לא בכוח החיבור שאליו הם צריכים להגיע.

שאלה: יש הרגשה של פשוט לברוח משדה הקרב, לבטל את עצמך, להקטין את האגו. זאת אומרת, גם כך וגם כך האדם בורח מהאגו שלו. אבל האם יש הבדל בפעולות האלה?

אני לא יודע מה לענות על זה. תעבירי את השאלה לשיעור כשאני אחזור.

שאלה: מה זה אומר שהאדם לא מצליח להסיר את יצר הרע מעצמו? חשבתי שאנחנו לא מסירים שום דבר. כתוב שהוא לא הצליח להסיר את היצר הרע, מה זה להסיר את יצר הרע?

מסירים את הכוונה על מנת לקבל לעצמו, זה מה שהוא צריך להסיר. ובמקומה לקבל מהבורא כוונה על מנת להשפיע. את הרצון אנחנו לא משנים, רק את הכוונה שעל פני הרצון.

תלמיד: אם אנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת, עולים מעל יצר הרע, אנחנו לא מסירים אותו. ולכן לא מובן למה כתוב כאן שצריך להסיר אותו?

לא, אנחנו מסירים את היצר הרע, את הכוונה על מנת לקבל, את הכוונה לעצמו, היא נעלמת, ובמקומה אנו מקבלים כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: אז איך מסירים אותו, מה הפעולה שצריך לעשות כדי להסיר את יצר הרע?

אני לא רוצה שהוא יתקיים בי, פשוט מאוד. אני לא רוצה להיות במחשבות וכוונות כאלו.

תלמיד: אז מה אני עושה? אני מתפלל לבורא ואומר לו בבקשה, תסיר את היצר הרע ממני, או שאני צריך לעלות מעל זה?

כן, לבקש בכל מילה של בקשה.

תלמיד: אז צריך לחתור לחיבור, ולא להסיר את היצר הרע?

אתה לא יכול לחתור לחיבור, להיכנס לתוך החיבור, בלי להמית במשהו את היצר הרע שלך. כי זה מנוגד לזה.

שאלה: אחד החסמים הכי גדולים לחיבור, אלה המחשבות שאנחנו חושבים אחד על השני, והרבה פעמים אלו לא מחשבות טובות. האם אנחנו כעשירייה צריכים לברר חלק מהבעיות האלה עם המחשבות שלנו, כדי שנהיה יותר מודעים אליהן. ואז לשאוף להתפלל כנגד המחשבות שמפרידות אותנו, כי רוב הזמן אנחנו לא שמים לב, אנחנו לא מודעים לזה שאלה החסמים שלנו לחיבור.

נכון, השאלה במקום, והתשובה פשוטה, ללכת לבקש מהבורא שיעמיד את החיבור בינינו כדבר הכי גבוה וחשוב. כי בזה אנחנו מבטלים את כל מה שמנוגד לזה.

אני מצטער, אבל אני חייב לסיים את השיעור. נקווה שכולנו ניפגש מחר בשיעור הבוקר. כל טוב, וחיבוק חם לכולם.

(סוף השיעור)