שיעור הקבלה היומי18 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)

רב"ש. מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)

18 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 18.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/7mJkqR9V?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 654,

"מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו"

''היסוד שהקדושה נבנית עליו''. לאחר עבודות שונות אותן אדם מסוגל לעשות ועושה, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", נראה לו שהוא מתקדם לקדושה, אבל מראים לו כל הזמן להיפך, לראות עצמו ההיפך מהקדושה. בסופו של דבר הוא צריך להגיע לשתי הנקודות האלה, השתוקקות לקדושה המקסימאלית וידיעת הטבע של עצמו, שהוא לגמרי הפוך מרוחניות. ומשתי הנקודות האלו שתהיה לו אכזבה ממצבו והבנה עד כדי כך, שיראה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג את הדבר שמצד אחד, הכי חשוב לו בחיים, ומצד אחר, רחוק ממנו ביותר. אם אדם מגיע לשני הקצוות האלו נוצרים בליבו מתח ותביעה לבורא שיעזור לו, ורק ברגע הזה יש לו תביעה לבורא. לפני זה הוא יכול לצעוק, אבל אלה צעקות כמו של תינוקות, אף אחד לא ישמע אותן. התביעה האמיתית היא רק בסוף הדרך כשהנקודה היסודית, 'היסוד החדש' מראה את עצמו והצעקה פותחת לאדם פתח שלתוכו יחדור האור המחזיר למוטב.

"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", האור בא ומתקן את היצר ומוסיף לו 'מסך'. הוא לא משנה את הרצונות אלא את כיוון שימושם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ובזה אדם מתחיל להיכנס ל'סולם הקדוש'. וכך בכל פעם אחר כך מראים לו עוד קצת ועוד קצת כמה יש לו עוד לתקן, אבל הוא כבר לא צריך להגיע בכל פעם לנקודת משבר מפני שכבר יש לו את הקדושה והוא הולך כבר לרכוש את שני הכוחות יחד, את היצר הטוב והיצר הרע, ולבנות את עצמו, אומנם על הבסיס הקודם של הייאוש מכוחותיו, כי הוא כבר יודע שאין בכוחו להשיג משהו, אבל הוא עובד בשני הכוחות, ימין ושמאל, ואז ודאי מזדמנות לו בכל פעם אפשרויות לתקן את עצמו ולראות במה אפשר עוד להוסיף לקדושה.

תלמיד: האם אדם צריך לעבוד רק על השתוקקות ואת הנקודה האחרת כבר יראו לו?

לא צריך אף פעם לעבוד על הרע, תמיד לעבוד על הטוב. אנחנו צריכים לדעת שהמטרה שלנו היא הבורא. העיניים צריכות להיות מכוונות רק למקום אחד, כך גם הלב וכל המעשים והמחשבות, אל תכניס לראש שום דבר מלבד זה. כמה שיעלו לראשך מחשבות אחרות, להן הוא קורא 'אבנים' כי זה מל"ב האבן, אז הן יעלו ויפלו, ואז תראה כמה הפנימיות שלך הפוכה ולפי זה יתנו לדברים הרעים להתגלות, אבל בהתאם ליכולת שלך לקחת אותם, ואיתם יחד להוסיף השתוקקות קדימה. אין מצווה להיכנס למחשבות שאינן שייכות לקדושה, ההיפך, לא לצאת מרשות הקדושה. אומנם יש שיטות בקבלה בהן אדם יוצא מהקדושה והולך לעבוד עם הכלים דקבלה שלו על מנת לצרף אותם ללהשפיע, 'עבודה של חול'. 'עבודה של שבת' היא רק לשמור נוכחותו של אדם בקדושה ולא לצאת מרשותה. בינתיים מספיק עבורנו לחשוב כל הזמן להיות ברשות הקדושה ומה שיבוא לעבודה זה בסדר. לא לחפש דברים רעים, אנחנו רחוקים ממצב שבכוחותינו להתחיל לעורר את הרע שבנו. די לנו שנחזיק בטוב והלוואי שלא נברח מזה.

תלמיד: לאדם המתחיל עדיין אין הרגשת הבורא לא לקו ימין ולא לקו שמאל.

אני לא מדבר על קווים שמאל וימין למתחיל, אני מדבר על המתחיל הפשוט. תתחיל לחשוב על מה שנראה לך כאלוהות. כשתתחיל לחשוב מיד תחשוב מה זה? אני לא יודע כלום, האם זה גדול, גיבור, נורא, אדיר, יפה, חזק, גבוה, רחב? אתה מתחיל לחטט ולבקש כאילו השגה. לאחר מכן אולי תפרש אותו בתכונות, מה זה אלוהים? אלוהים נקרא 'בינה', 'השפעה' שרוצה רק להשפיע שרוצה רק טוב. אני רואה טוב או לא? אני רוצה להשפיע או לא? אני צריך להשתוקק לתכונות האלה, אבל איך לעשות זאת? בכך שאתה מחפש אותו, אתה רוצה או לא, זה מעורר את הדברים שיש בך. אתה לא צריך בכוונה לחטט 'במה אני רע או טוב', אל תחשוב על זה. בזה שמשתוקקים לבורא כנגד זה מיד מתעוררת התכונה בך שהיא כנגד זה.

תלמיד: מהי השיטה הזו למעלה מהדעת, ממה היא מתחילה?

השיטה למעלה מהדעת היא שאחרי כל הבדיקות, מה שלא יהיה, אני חייב להישאר בשלמות, בשליטת הבורא. ולא בצורה דמיונית, אני עכשיו באין סוף, שייתנו לי על הראש ואני אגיד זה לא נכון, זה אין סוף, אני לא מרגיש. לא. הכוונה בלא לברוח משליטת הבורא היא שכל דבר שקורה לי ובתוכי ואיתי עם התכונות שלי ועם מה שאני רואה סביבי, אני צריך לקבל כהשגחה ישירה עליי. לא להסכים עם זה או כן להסכים, זו כבר שאלה אחרת, אבל לקבל את זה כבא דרך כל הגופים, מהבורא. זה שלב א'. ושלב ב', "ה' צלך".

תלמיד: אם מראים לאדם את האמת, למה הוא מעדיף להישאר ולהתפרנס מהשקר?

אם מראים לאדם את האמת, למה הוא רוצה להתפרנס מהשקר? מפני שלהתפרנס מהאמת הוא לא מסוגל. אם אני עכשיו אתחיל לחלק לכולם כל מיני דברים, זה נקרא אמת. אני עדיין לא ארגיש מזה שום תועלת. אם יכבדו אותי, אז כן, במידה שמכבדים אותי אני מוכן לשלם על זה. כי הכבוד העצמי יותר חשוב לי מכמה קילו יגיעה או כמות כסף.

אבל אם אני לא מרגיש בחזרה כלום, ואני עדיין לא מתוקן ברצון לקבל, אז איך אני יכול להשפיע? אין לי חומר דלק להזיז משהו, לתת משהו למישהו, אני חייב תמורה. אם התמורה היא גדלות המטרה, שהמטרה מאירה, אני מעורר את עצמי למטרה ובגלל זה אני סוחב את עצמי, אז מילא. אבל אם זה סגור, סתום וככל שמתקרבים אז נעשה כאילו סיתום עוד יותר, מה אני אעשה?

תלמיד: למה מגלים לו שזה דווקא אמת?

למה מגלים לו שזו אמת? שיראה איך עובדים עליו מלמעלה. זה המצב הטוב ביותר שמראים לאדם, תראה, אנחנו נותנים לך אפשרות להשפיע ומעוררים בך רצון לקבל. איך אתה רואה שבאמת אתה צריך להשפיע? אתה רואה שאתה בכל זאת לא מסוגל, ואתה מתחבר עם הרצון לקבל. הרי זו הבחנה מאוד יפה. זה אבחון ששווה הרבה. ואדם נמצא בין זה לזה, כמו בין שתי אבני ריחיים שמשפשפים אותו היטב. נותנים לו ממש להרגיש כל גרגיר שבהבחנה הזו. זו הכרת המציאות שהבורא ברא.

ובהדרגה, מתוך זה שבכל זאת הוא פוגש במוחו ובליבו את שתי ההבחנות האלו, מה זה לתת, ושהוא לא מסוגל ובכל זאת הוא חייב ללכת לקבלה ולדאוג לעצמו, מתוך שני הדברים האלה שלאט לאט מתערבבים, הוא יותר ויותר, למרות שלא מסוגל, לא יכול, מתוך זה בכל זאת בהדרגה, מתרקמת בו איזו הבנה ונכונות אולי לעשות משהו בהשפעה.

וזו תהיה השפעה גם כן על מנת לקבל. בתוכנו, בכוונות שלנו, מראים לנו כוונות שהן על מנת לקבל ויש כוונות על מנת לקבל שלא מראים לנו, שאנחנו חושבים שזו הקדושה. אז יש משחק בין כמה מראים וכמה לא. אנחנו אולי נוכל עוד לצייר את המערכת הזו בתוך האדם, כמה נסתר, כמה מסתירים מאתנו את השקר שלנו, כדי שנחשוב שזו אמת, אחרת לא נוכל להתקיים.

תלמיד: וכשמגלים שזה שקר למה האדם נשאר בזה, למה הוא מעדיף את זה?

אם כבר מגלים לאדם שהכוונה שלו לעת עתה במשהו היא על מנת לקבל, ומראים לו שהוא לא מסוגל להפטר ממנה, זה כבר סימן שמטפלים בו. אחרת זה היה כמו קודם, נסגר ממנו. הוא היה חושב שהוא כולו בהשפעה ומה חסר לו עוד, הוא ממש מוכן להיכנס לקדושה, איך זה שלא נותנים לו?

באזור הזה במחשבות, ברצונות, בכוונות שלנו שנסתר מאתנו, יש שני חלקים. חלק שאסור לנו לגלות עדיין, אחרת פשוט לא נוכל להתקיים מרוב הרוע שיתגלה, עד כמה אנחנו נבזים. כי הגילוי הוא על ידי האור, כנגדו.

והחלק האחר שלא מגלים, הוא מפני שזה כבר גילוי אחר, הסתרה מסוג אחר. כדי שנחשוב שבמעשים האלו והאלו אנחנו באמת עושים על מנת להשפיע.

עוד חסר לי, אני לא יכול להביע את המבנה הפנימי של הנשמה הבהמית עדיין. לא רוחנית, עדיין בהמית. נצייר פעם.

תלמיד: האם זה מצב שאנחנו לא באמת בהסתרה, אלא אנחנו פשוט בוחרים בשקר, וכתוצאה מזה יש הסתרה?

בין מה שאנחנו בוחרים ומה שאנחנו עושים לבין מה שנותנים ומגלים לנו, כמעט ואין קשר. אני לא רוצה להגיד לגבי הכול, אבל נגיד שכמעט ואין קשר בין האחד לאחר. אל תתחיל לקשור, אם אני עושה כך ואני אחשוב כך, אז יהיה כך וכך. אתה רואה, אתה עושה דברים טובים, פתאום יש לך דברים רעים. אין נפקא מינה, כי אולי אני אעשה דברים טובים ויהיו דברים טובים עוד יותר? גם כן יכול להיות.

אנחנו לא מבינים את המערכת, איך זה בא. אני יכול להגיד רק דבר אחד, מלמעלה תמיד באה תוספת אור. כל רגע, בכל טיפה מלמעלה בא יותר ויותר אור וביתר אינטנסיביות. כשהוא בא בצורה קבועה זו רוחניות שהיא ללא הפסקה. אבל הוא גם מוסיף לעוצמתו יותר ויותר. אבל זה לפי הזמן, הזמן גרמן, זה נקרא בעתו. שהאור יותר ויותר גדל כדי למשוך את כל המציאות למטרה. ואם המציאות בהתאם לאור הזה לא גדלה, לא הולכת קדימה, היא מרגישה יותר פער בינה לבינו וזה מורגש כייסורים.

אם אדם נכנס לעבודה, אז אותו אור שכל הזמן הולך ומוסיף, מתגלה לו לפעמים כטוב, לפעמים כרע, גורם לכל מיני דברים. אנחנו חיים ובכל זאת אנחנו רואים שלא מיום ליום נעשה יותר רע. לפעמים יש ימים יותר טובים, בהמיים כאלה ברצון לקבל, או יותר רעים.

זו מערכת מאוד משוכללת. אי אפשר לפעול על חלק אחד שבנשמה ולעזוב את יתר החלקים. כי כדי לקדם את החלקים בשווה צריכים לתת קצת רע וקצת טוב, קצת מזה וקצת מזה. כי הכול מורגש רק לפי ההתנגשות בין דברים מנוגדים.

תלמיד: מה זו העבודה לחפור את הבאר, לבחור את האדמה?

לא, איך לחפור את הבאר זה כבר אחר כך. זה כבר חסרונות.

תלמיד: מתארים שזה כל כך פשוט אז למה אנחנו לא מצליחים? למה אנחנו כל כך מתקשים?

האמת שהכול מאוד פשוט. אתה יכול לראות במאמרים שהרב'ה לפעמים כתב, שכאשר האדם מתחיל ללמוד ומשקיע בלימוד, המאור שבא מחזירו למוטב. אז הוא נכנס לרוחניות ונכנס לאמת ומתחיל לעבוד במדרגות הקדושה. מה צריך עוד?

עכשיו אתה שואל למה הדבר הזה נמשך כמה אלפי שנים, זאת הבעיה. ברוחניות אין עם זה בעיה, שם זה למעלה מהזמן. אז התגלגלת כמה אלפי שנים, בסדר, עכשיו אתה ברוחניות, יופי. מה יש לנו לדבר על זה כל כך הרבה?

תלמיד: הקושי הוא ברור, ברור שזה ייקח הרבה זמן.

יש המון הבחנות בתוך הנשמה. והאמת, מספיק מאמר אחד, איזשהו דף אחד שאתה תקרא אותו כל הזמן ותתעמק בו וזהו, זה מספיק לך. אם הוא מדבר על השורשים שלך שמשם אתה מושך את האור המקיף הזה על ידי הכוונה, שאתה משתוקק לזה, אז אין יותר.

אבל אתה יודע, קודם כל מפני שהנשמה משתכללת אז הדף הזה צריך כל הזמן קצת להשתנות. צריכים לקרב אותו מקסימום לשכל שלך ולהבנה שלך, כי המנטליות שלך יכולה להיות שונה ובוודאי שלא כל אחד דומה לחברו כולם שונים. אז יוצא שרצוי כמה שיותר לכתוב וכמה שיותר דברים עכשוויים, במצב הנכון לנשמות שהן עתה נמצאות ויורדות לעולם הזה.

אם תיקח ספרים אפילו כמו שבעל הסולם כתב כמו מתן תורה, תראה ספר שנראה ספר קל שזה לתינוקות, לילדים. ואתה רואה עד כמה שקודם כל יש שם עמקות, אבל גם הלשון כמה שהיא יפה, אבל איזה קושי.

תלמיד: שאדם נמצא שבנקודה הזאת שהוא מבין שהוא לא רוצה להשפיע, אז נותנים לו מצד אחד הזדמנויות להשפיע כל הזמן, והוא רואה שהוא שקוע ברצון לקבל ואין לו שום רצון להשפעה אמיתי, איך הוא מתקדם הכי מהר לקדושה, מה עליו לעשות הכי יעיל?

כל הזמן לעשות בירור מקסימלי ובירור אפשר לעשות בכל מצב איפה שלא תהיה רק על ידי האור. האור שמאיר לרצון לקבל הוא מברר את הרצון לקבל.

אז אתה קודם כל צריך להדביק את עצמך לקדושה ואחר כך מהקדושה לאט לאט לעורר את הבעיה ולראות אותה מצד הקדושה. אם אתה סתם יורד לקדושה אז אתה מתחיל לאכול את עצמך אתה נכנס תחת שליטת הקדושה ואתה כבר בהמה. אחר כך יוציאו אותך משם, מי יודע איך ומתי.

אבל זה לא בירור. בירור זה שאתה מחזיק חזק מאוד בצד האור וכמה שאפשר מברר. טיפה, טיפה לנגוע בבעיות, אבל לא לעזוב את צד הקדושה. אם עזבת זה כבר לא בירור. חשוב עם איזה כוח אתה בא לבעיה.

תלמיד: מה זה מדרגה שלמה שנמצאת בקבוצה, ממה היא מורכבת בדיוק?

קבוצה וקבוצת חברים זה נקרא שכולם חברים, זאת אומרת מחוברים יחד זה עם זה בלי להבדיל בין אחד לשני, אז אנחנו לא מדברים על המצב שאני מרגיש את עצמי ואת האחרים שווים, אני מרגיש שאנחנו נמצאים במציאות שבה עדיין לא נכנסנו לרוחניות אז בסדר גמור, אבל אני צריך לפחות להשתוקק לזה שכל החמש עשרה חבר'ה שבקבוצה שלי, הם מורגשים אצלי ללא שום הבדל אחד מהשני.

למה? כי פרט וכלל שווים ואם אני צריך להיות כלול מכולם וכולם בקבוצה צריכים להיות כלולים מכולם, אז חייבת להיות הרגשה לגמרי שווה ממני לכל אחד, וממך לכל אחד וממנו לכל אחד, זה קודם כל התנאי הראשון וכולם צריכים להשתוקק לזה.

שאלו אותי היום באינטרנט, איך לבחור מנהיג בקבוצה, אז אמרתי להם שקודם כל משתוקקים שתהיה קבוצה, ואם אחר כך כולם נמצאים ממש במישור שווה, אז תראו אם אתם צריכים מנהיג או אתם כבר מעדיפים כל פעם להתחבר לבורא יחד ממש באיזשהו מאמץ והוא יהיה המנהיג שלכם. את זה לא כתבתי, אבל אני כאן מוסיף.

ולא צריכים יותר, מה זה מנהיג? אתה צריך בקבוצה מישהו שיטפל בסעודה אם עושים יחד, או באיזו שתייה או כל מיני דברים כאלה, זה נטל שמחלקים בין כולם. אבל אם כולם שווים איך יכול להיות מנהיג רוחני? מנהיג גשמי זה משהו אחר, כי אז מחלקים את הנטל בין כולם וככה איכשהו זה לא חשוב.

אם יש מנהיג רוחני בקבוצה אז זו כבר לא קבוצה, זה מנוגד למושג עצמו של קבוצה. אם הוא אחראי על כל מיני דברים אז הוא אחראי על זה ועל זה וההוא על דבר אחר והעיקר שמתחילים להשתעמם שאין על מה לעבוד, מה לעשות, על מה לחשוב איך להתקדם. מה איך להתקדם? אתם כבר הגעתם לזה שיש קבוצה?

ולמה להתקדם בקבוצה נדבר אחר כך. את זה כל אחד חייב לשאול עצמו וזה פלא שיש קבוצות שהן מורכבות מאנשים כל כך מקריים, משונים שלא מכירים אחד את השני, וזה לא חשוב, עד הרגע שהחלטנו להיות בקבוצה, או שלא החלטנו ואנחנו בעל כורחנו.

כשהגענו לכאן, מישהו שאל אותנו "אולי אתה רוצה להיות בקבוצת "בני ברוך", שם יש בחורצ'יק כזה נחמד ויפה ויש שם עוד מישהו שהוא כל הזמן תוסס, ויש עוד ועוד?" הכול נראה כאילו מקרה.אז כמו שאני כאן, גם אני בקבוצה קטנה יכול להיות במקרה או לא במקרה, מה זה חשוב. אם ללכת לפי השכל, אז כבר יותר טוב שיהיה במקרה - יש מאמר כזה על גורל.

לכן בכל מצב שלא יהיה ובכל קבוצה חייבים לעבוד רק על דבר אחד, שהיחס שלנו אחד לשני יהיה לגמרי לגמרי שווה. אם אני נזכר באחד יותר מהשני, סימן שעדיין אני לא כלול מכולם .

תלמיד: שווה במה?

סתם, בדאגה שלי, בכל הדברים, לא חשוב במה.

תלמיד: במידת הדאגה?

במידת הדאגה, במידת המחשבה, יש דברים אחרים שבהם אולי אני נמצא אולי אחרת. נניח אני עובד עם חבר, הוא עושה שם משהו, ואני עושה משהו, ואנחנו קשורים בעבודה. אז דווקא שם אתם תראו עד כמה זה לא שייך לקבוצה. כאילו שאני עובד עם מישהו מבחוץ. כאן זה חיבור רוחני בלבד, לא ענייני.

תלמיד: ומאיפה יבוא חיסרון לזה?

החיסרון יבוא, אחרת אין לנו אותו מבנה אחיד שאנחנו רוצים לקבל בו אור שימשוך אותנו. האור צריך לבוא למשהו שדומה לו, למבנה מיוחד כזה. אם יש במבנה הזה כל מיני סטיות, סתירות, בגלל שהרצון לקבל של כל אחד מתייחס לזה ככה, לשני ככה, ולשלישי אחרת, אם כל אחד מקמט את המבנה של הקבוצה בכיוון שלו, אז בכלל תתאר לעצמך איזה קימוט יוצא, ומה זה בכלל. לכן דבר רוחני שלם מתארים כעיגול או כספירה.

תלמיד: זאת אומרת, מזה שהבורא מתייחס בצורה שווה לכל הנבראים, מזה הקבוצה צריכה לבנות מבנה דומה שבו היא מתייחסת בצורה שווה?

הכלי צריך להיות דומה לאור כמה שיותר, מפני שאנחנו עדיין לא מבנה של ג' קווים מכתר עד מלכות, וכל הדברים האלה, אז עלינו להיות פשוט בהשוואה, כעובר, כמו לפני צמצום א'.

תלמיד: יחס שווה, זאת אומרת שהטבע הבהמי שלי לא ישחק כלפי כל חבר וחבר, ושאני אהיה מעל לזה?

יחס שווה?

תלמיד: היחס שיש לי כלפי כל חבר וחבר?

שאתה יכול לחשוב על כולם, כשאתה חושב על הקבוצה, אתה לא חושב על מישהו במיוחד, אלא על כולם בשווה. הפסיכולוגים אומרים שזה לא ככה במשפחה, אבל אם שואלים אימא היא אומרת "אני אוהבת את כל הילדים שלי".

תלמיד: אבל זה לא ככה.

זה לא בדיוק ככה, בבהמיות זה בכל זאת לא ככה, כי יש כאן כל מיני דברים ששייכים ממש לרצון לקבל שאי אפשר לוותר עליו. אבל נגיד שזה כך.

תלמיד: אם אני חושב על הקבוצה, אז אני מיד חושב שהחבר הזה הוא יותר בסתירה לתמונת הקבוצה שלי, וזה פחות.

לא, אתה לא שוקל את החבר, מי הוא ומה הוא. אתה שוקל את היחס שלך לכולם. יכול להיות שהוא רק נכנס ללימודים, ועדיין לא יודע כלום, והוא עדיין מתנהג לפי זה שהוא לא מכיר ולא יודע, ממש בא מהרחוב, יש לו רק השתוקקות, וחוץ מזה שום דבר. אבל אתה מתייחס אליו, זה לא שייך, אתה לא מתייחס אליו לפי הדרגה שלו. אתה מתייחס אליו כמו לאחרים, בגלל שהוא בן קבוצה.

תלמיד: אני מתייחס לבן אדם לפי הנזק או התועלת שלו?

לא לפי הנזק או התועלת שלו, אלא בגלל שהוא חבר בקבוצה, נקודה. לא בגלל שיש לו איזה שהן זכויות או עבירות בעבר, ומי הוא, מאיפה הוא בא, הוא גבוה, יפה, נמוך, או כל מיני דברים כאלה. אתה מתייחס רק לדבר אחד, הוא חבר בקבוצה כמו כל אחד אחר. אחרת אתה מתחיל להיכנס בו, ולשקול אותו לפי הרצון לקבל שלך.

תלמיד: לשפוט אותו בעצם?

לשפוט אותו, כן, מי אתה ומה אתה? אז כבר מתחיל להיות יחס לקבוצה עם הרצון לקבל. אז מי שלמד יותר, הוא יותר חשוב, ומי שלמד פחות, הוא פחות חשוב, או כל מיני כאלה דברים? מאיפה אתה יודע מה החשיבות? החשיבות שלו נקבעת בגלל שהוא נמצא בקבוצה, הוא חשוב. אם תתייחס בכוונה על מנת להשפיע, אתה לא תראה באף אחד בעולם שום הבדל. באף אחד, וככה זה נראה בעיני הבורא, כולם שווים. כולם בשבילו אותו דבר.

כתוב "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". רק כל אחד לפי מידת התיקון שלו מרגיש את ההשגחה בצורה יותר טובה, פחות טובה, יותר רעה, פחות רעה. אבל האדם רואה זאת לפי מידת הקלקול שלו, ואת היחס הטוב מהבורא הוא מרגיש כרע. כמו ילד שהאבא שלו רוצה לחנך אותו בלחץ, במכה. בגלל שככה זה מתגלה כלפינו.

אבל מהבורא יוצא רק טוב, וזה מורגש אצלנו כרע בגלל שהכלים שלנו הפוכים מההשפעה שלו. מתי מפסיק היחס הזה? כשאתה יכול לעשות על עצמך את המסך הראשון, ואתה כבר לא הפוך מהבורא, אז כאילו נפסק היחס הרע שלו אליך. בהרגשתך אתה כבר לא מרגיש שזה רע, אתה נמצא בהשוואת הצורה אליו, גמרנו, לפי זה הוא נפתח לך. מה זה נפתח לך? אתה רואה שההשפעה שלו באמת טובה, ואת ההשפעה הזאת אתה רואה.

תלמיד: זאת אומרת, שכל מדידה שאני אעשה, לא חשוב לפי איזה קנה מידה היא מראש מוטעית?

על כל מדידה נאמר, "כל הפוסל במומו פוסל", בשביל מה? ממש הכול מוכן לך.

תלמיד: מבחינה פנימית איך אני עובד על זה, אם יש לי קשר יותר קרוב עם אחד החברים?

מה זאת אומרת חבר יותר קרוב? אז אתה לא נמצא בקבוצה. אתה נמצא עם החבר הזה שלך בקבוצה אחת, וחוץ מזה אתה נמצא עם האחרים בקבוצה שנייה.

תלמיד: מה אני עושה עם זה, אני צריך להפסיק את הקשר הזה?

על סמך מה אתה מתייחס לחבר הזה כיותר קרוב, לפי מה? לפי הדברים הבהמיים הקודמים. כל יום, וכל רגע אתה רוצה לקבוע יחס חדש, ולבנות את הקבוצה, ממש לבנות. אז תתחיל מעכשיו, מרגע זה והלאה. אני אומר לכם, זה התנאי הראשון, ובלי זה אין קבוצה. בלי זה פשוט אין מבנה רוחני, אם יש בה איזו מין סטייה כזאת בכוחות. ואם תגיעו לזה, אתם תראו עד כמה הדבר הזה מושלם, ושהוא מוליד הרגשות נעלות.

תלמיד: זאת אומרת שהקשר צריך להיות נטו מטרתי, ובלי שום ההפרעות.

הבורא הוא יחיד, מטפל בכולם, ושווה לכולם, וכך הוא מחייב אותי בהתאם להתייחס לכולם בשווה, כמו שהוא מתייחס. אחרת זה לא נקרא שאני בונה גוף רוחני, יחס רוחני. פשוט, אתה רוצה להידמות לו? בבקשה, כבר יש לך את התרגיל הראשון. כמו שהוא מתייחס לכולם בקבוצה, כך אתה תתייחס אליהם, ואחר כך יבואו עוד שלבים.

תלמיד: בעבר כל הזמן אמרת, חסר להם מנהיג, שיהיה להם מנהיג, אז הם יתקדמו. עכשיו אתה אומר בדיוק ההפך, והם נמצאים במצב אותו אתה מתאר עכשיו, הם לא זזים. מה חסר להם? זה מה שיחסר לנו?

פעם דיברנו על קבוצה אחרת, קבוצה שלומדים בה כאילו קבלה וכנראה לא מתקדמים. לא רק שלא מתקדמים, אלא גם נמצאים בשפלות ובחוסר מודעות מה לעשות עם עצמם. הם היו נעים ממקום למקום עם כל מיני פילוגים ובלגאן. הקבוצה חיפשה דרך, ואז אמרתי שאני מצטער שאין להם מנהיג שיכול לכוון אותם.

ברוך ה' משמיים עשו להם חסד גדול, הם נכנסו למקום היכן ששולטים חסידים. הם נכנסו לחסידות ושם הם מצאו את מקומם, והיום שקט וטוב. טוב לאלה וטוב לאלה, טוב לחסידים ששולטים במקום וטוב לקבוצה הזאת שנמצאת שם. למרות שבכל זאת יש איזה סוג של שינוי, הבדל, אבל אין מה לעשות, עושים חשבון שכדאי איכשהו להשלים.

ואני מאוד שמח שזה קרה כך. ששאלו אותי אמרתי, שאני בהחלט מאוד שמח ומאוד ממליץ, אם בכלל יש לי מה להגיד.

תלמיד: אתה התכוונת לרב שדיברת על מנהיג?

לא, כמה אנשים רצו לבוא אלינו, כשהייתה החלטה לחזור לחסידים. אני אמרתי שאני לא מקבל ושאני מאוד ממליץ לחזור ושזה יהיה מקום טוב, וזה טוב.

תלמיד: אפשר להתייחס בצורה שווה למי שלא אכפת ממנו, או מקבוצה לקבל יחס כזה, שלא אכפת ממנו ?

מה זה להתייחס בשווה?

תלמיד: שכאילו לא אכפת לי, לא מזה ולא מזה.

לא אכפת לי, זה לא נקרא שווה.

תלמיד: אני מסתכל עליהם.

למה אתה אומר, בשווה זה נקרא לא אכפת לי.

תלמיד: זו השאלה, איך אפשר שגם יהיה אכפת, כי אני גם רוצה להיות נכלל בזה.

בשווה זה נקרא במידה שווה, אבל איזו מידה היא המידה הזאת, אפס או היא מאה, או טון, זה אני לא יודע, אבל זה נקרא בשווה, פשוט מאוד. מה זה בשווה? שכולם בשבילי אותו הדבר, חברים בקבוצה, כמו האחד שהוא יקר, גם השני יקר לי. כי אם לא יהיה אחד, אז לא תהיה קבוצה. זה לא מובן ממאמרי רב"ש?

תלמיד: בתיאוריה או במעשה?

על מעשה לא מדברים, מדברים על מה שכתוב, "כך כתוב", קודם כל ככה. אבל אלה תרגילים שיכולים לעבוד עליהם בביצוע. לבדוק את עצמך משך היום, על מי אני חושב, על מי לא, למה אני לא חושב עליו, צריכים יותר לחשוב עליו ויותר להתחבר אליו, לדבר איתו כמה מילים. ממש לעשות בזה תרגולים, זה מאוד מומלץ. כל אחד חייב להרגיש את כולם בשווה.

תלמיד: בעצם לפי מה שנאמר זה לא משנה באיזה קבוצה אדם נמצא.

עכשיו אתה מבין, שזה לא משנה באיזה קבוצה אדם נמצא, זה לא משנה עם איזה אנשים הוא נמצא, הרי האדם בעצמו צריך על הקבוצה לעשות תרגילים כדי להידמות לבורא. הבורא לכולם מתייחס בשווה, אז קודם כל אתה תעשה ככה. אחר כך נראה באיזה גובה תתייחס אליהם בשווה, אז כבר אתה מתחיל לעלות דרגות בזה.

אבל להתייחס בשווה זה סימן שאתה נמצא באיזו מין השפעה שהכי פחות קשורה לגוף שלך. שאתה לא מתייחס כמה יש תועלת מכל אחד מהם בזה שהוא יפה, וההוא גבוה, וההוא עשה לי משהו והוא יותר קרוב אליי, וכן הלאה.

תלמיד: מה מבדיל בכל זאת בין קבוצה לקבוצה, כי יש כל מיני קבוצות?

מה מבדיל בין הקבוצות? אני מבדיל בין הקבוצות, היחס שלי. חוץ מזה בין הקבוצות לא מבדיל כלום.

תלמיד: אין אופי מסוים לקבוצה?

לא חשוב איזה אופי, לא. אני מבדיל כך, ככל שהקבוצה יותר משקיעה, היא יותר ראויה ליחס. אולי החתן שלי, רואה עכשיו שאני מתייחס לכולם כמו שאני מתייחס אליו, והוא קרוב שלי, קרוב משפחה זה נקרא. אבל ברוחניות אתה רואה, איך אני מתייחס לחבר אחר, כמה אני צועק עליו, אותו דבר כמו שאני מתייחס לחתן שלי. ברוחניות אין דבר אחר, אין. אי אפשר להסביר למה זה ככה. הכול תלוי בהשקעה שהאדם משקיע.

תלמיד: איך לחבר את היחס השווה לכולם בקבוצה יחד עם ביקורת?

מה יש לך לדרוש מכולם בקבוצה אחרי שאתה משתוקק להיות שווה לכולם? אתה רק צריך להראות לכולם את הדוגמה שלך, עד כמה אתה מתייחס לכולם שווה ובמידה הטובה ביותר. הדוגמה שלך תפעל בקבוצה ושום לחץ אחר, צעקות, שום דבר לא יעזור. תאמין לי, אני טוב בצעקות, ותוצאה עם זה אין. חוץ מעצבים, שום דבר.

תלמיד: באחד מהמאמרים רב'"ש כותב שגם בתוך הקבוצה יכול להיות אורח בלתי קרוא. מה זאת אומרת?

אורח בלתי קרוא בקבוצה זאת אומרת, חוץ מאלה האנשים שקיבלו על עצמם לעבוד בקבוצה והם עובדים בזה. פתאום נופל בתוכם מישהו מבחוץ, סתם בן אדם בא ומתיישב לידם, אז אסור להם בכלל לעשות משהו.

תלמיד: לא מישהו מבחוץ, אלא הוא כותב, שדווקא בתוך הקבוצה פתאום בן אדם הופך לאורח בלתי קרוא.

לא, אני לא רוצה לדבר על דברים כאלה, אתם תתבלבלו. זה עוד לא לדרגה שלנו, שפתאום אני מרגיש בי אורח בלתי קרוא, לא כדאי.

מספיק בצורה פשוטה, אם אתם מדברים על משהו, כמו שאני באתי לאיזו קבוצה, התקרבתי אליהם, כי רציתי לשמוע מה הם מדברים ואולי גם להגיד מילה. אבל אז הם קודם כל שתקו, הפסיקו לדבר ואחר כך אמרו אתה לא שייך לנו, אתה שייך לקבוצה אחרת. הלכתי, כי היה אסור לי לשמוע. טוב מאוד, זאת אומרת יש להם כבר חיבור, כנופיה טובה, שמחתי מזה. נדבר רק על רמה כזאת, רמה בהמית, שאם בא מישהו זר, אתם מפסיקים לגמרי, אסור לאף אחד לשמוע.

אבל על האחדות אסור לשכוח, זאת אומרת, על השוויון אסור לשכוח. תתחילו לעבוד בזה ותראו עד כמה הדבר הזה לא מחובר אליכם, עד כמה זה עוזר לכם לצאת מעצמכם, להתייחס לכולם בשווה, זאת אומרת להיות בכל אחד ולא בתוך עצמכם.

(סוף השיעור)