שיעור בוקר 23.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 163

אותיות נ' – נ"ה

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 175, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות נ'.

ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז

אות נ'

"הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור.

ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה."

ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז

אות נ'

"הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור.

ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה."

שאלה: בעל הסולם כותב "מלכות מסיימת לכל ספירה וספירה", מה זה אומר?

בטח. קודם כל, איפה הפה דראש? איפה שנגמרות כל הספירות דראש. מלכות דראש היא צריכה לסיים לכל ספירה וספירה. יש ספירות פרטיות, גם מלכות דתוך, גם מלכות דסוף, מלכות היא המסיימת לקבלת האור, או לאי קבלת האור, היא בודקת מה היא מסוגלת לכל הרצונות שיש לפניה מהכתר עד יסוד.

תלמיד: אז המלכות של כל ספירה נאגרת במלכות הסופית? מה זה אומר?

לא, אנחנו רק מציירים כך, אבל מלכות נמצאת בכל מקום. יש לנו כתר חכמה בינה זעיר אנפין מלכות, אז המלכות נמצאת בכל מקום כי אחרת אף ספירה לא מקבלת (ראו שרטוט מס' 1).

יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. מכתר אור עובר לחכמה, איך הוא יכול לעבור? הוא צריך לעבור לספירות שלו ואז למסור לחכמה, מחכמה לעבור עד המלכות שלו ואז לעבור לבינה.

מלכות היא כמו ענן, כל בחינה כוללת מחברתה, אין דבר שלא כלול מכולם, ולכן כשאנחנו מדברים על כל ספירה וספירה אנחנו מדברים על הבחנה מיוחדת שיש בעשר ספירות כלפי אבחון מיוחד, אבל איפה הוא נמצא? בהכול, זה כמו ענן.

תלמיד: אז בכל המלכויות האלה אין אור?

מה זאת אומרת "אין אור"? הוא אומר שיש לך שלושים ספירות. עשר בראש, עשר בתוך, עשר בסוף. מה הלאה?

תלמיד: נגיד בעשר ספירות דראש זה מלכות המזדווגת.

ככה זה נקרא. העיקר בשבילה זה להגיע לזיווג דהכאה, שתוכל לקבל אחר כך בפועל. רצון שנמצא בעשר ספירות דראש, העיקר זה להגיע להחלטה כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, כמו האורח ובעל הבית.

תלמיד: אני מנסה להבין לגבי החלק של הסוף.

מה זה חלק של הסוף?

תלמיד: יש ראש, תוך, סוף.

מה זה החלק של הסוף? איפה שהוא לא מקבל.

תלמיד: כן.

אז ודאי שהוא נמצא כבר בראש, כי הראש מחלק את כל הפרצוף לתוך וסוף.

תלמיד: זה ברור. אבל אני מנסה להבין האם בכתר שהיא מתפתחת עד מלכות כדי להעביר לחכמה, האם גם בכתר עד המלכות הפרטית יש ראש תוך וסוף.

לא. למה אתה נכנס לזה?

תלמיד: כי זה לא ברור. הוא אומר "המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור".

כן.

תלמיד: אני מנסה להבין האם זה רק בהתפשטות הכללית.

למטה, בסוף, המלכות הזאת היא מסיימת את הכול (ראו שרטוט מס' 1).

שאלה: אז הוא מתייחס רק למלכות הזאת?

כן. כל המלכויות האלו, נמצאות במלכות הסופית. במלכות הזאת יש כתר, חכמה וכן הלאה עד המלכות. אז מה זה הכתר? מלכות דכתר, מלכות דחכמה וכן הלאה. אנחנו גם למדנו איך אנחנו מחליפים מלכות דכתר לכתר דמלכות, מה השוני ביניהם. פעם דיברנו על זה.

בקיצור זה ברור שיש לנו ראש, תוך, סוף בכל פרצוף. בעצם לא היה כלום, היו עשר ספירות, אבל כדי לעבוד עם עשר ספירות בעל מנת להשפיע אנחנו צריכים שיהיה ראש לפניהן. מפני שאי אפשר לעבוד עם כל עשר הספירות בצורה ישירה ובכל הכוח בעל מנת להשפיע, אז עשר הספירות האלה מתחלקות לשתי קבוצות, אלה אפשר לעבוד איתן זה נקרא "תוך", ואלה שאי אפשר לעבוד איתם זה ה"סוף".

איך הראש מחלק את הרצון לקבל שיש לו, את כתר חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות לתוך ולסוף, על זה אנחנו עדיין לא מדברים. זו בעיה בפני עצמה איך הראש עושה שם ביקורת, בדיקה, שוקל, באיזו צורה הוא מפרמט את הדברים, באיזו צורה הוא מסדר אותם, שניתן עכשיו וניתן אולי אחר כך להשתמש בהם. זו בעיה, זו עבודה שאנחנו נגיע אליה, אבל זה לא פשוט, הראש עובד.

שרטוט מס' 1

שאלה: הוא מדבר פה על שני כוחות, כוח הלבשה וכוח עיכוב. אתה יכול לתאר איזה רגש זה כוח הלבשה וכוח עיכוב?

ברגש כוח הלבשה זה כוח שאני על ידו מתייחד עם הבורא, אני מקבל מבעל הבית, שניהם נמצאים בדבקות, שניהם נמצאים בפעולה אחת. אמנם הוא נותן ואני מקבל, אבל הפעולה הזאת שאני מקבל היא מייחדת אותם. והכוח, זה כוח החיבור, כוח הייחוד. מה שאין כן, כוח העיכוב זה שאני אומר לבעל הבית, עד כאן ולא יותר, ובזה אנחנו כבר כביכול נפרדים, אני משיג גבול מצד אחד. מצד שני בלי השגת הגבול הזו אני לא יכול לדעת מה עלי לעשות, איזה תיקונים, איזה בקשות, איזה יחסים אני צריך לבנות.

השגת הגבול זה כמו אותו זקן שמוצא חסרונות "זה חסר לי, בזה אני נתקע, אני לא מסוגל יותר, בעל הבית רוצה יותר, אני לא, אז חסרה לי גדלות בעל הבית כדי להתחיל לקבל ממנו על מנת להשפיע", וכך אני כבר נמצא לפני הפעולה של העלאת מ"ן וקבלת הכוח. עם הכוח הזה אני בודק את עצמי כמה אני מסוגל להוסיף למצב הקודם, אולי במקום אור הנפש אור הרוח, יפה. למה אור הרוח? כי אני זזתי מהמקום, אני זזתי, אני עשיתי, אני גרמתי לזה, אז כבר יש לי התפעלות אחרת, וגם הבורא מתפעל ממני בצורה אחרת. אנחנו יחד מתחילים להרגיש את התענוג ההדדי בצורה אחרת, יותר בוגרת, צורה יותר עמוקה, יותר של מסירות נפש, יותר עוצמתית. יש בזה הרבה הבחנות.

אות נ"א

"עוד יש לדעת, כי ענין הצמצום לא היה אלא על אור החכמה, שהכלי שלו הוא הרצון לקבל הנגמר בבחי"ד, שבה נעשה הצמצום והמסך, אבל על אור דחסדים לא היה שום צמצום כלל, כי הכלי שלו הוא הרצון להשפיע, שאין בו שום עביות ושינוי הצורה מהמאציל, ואינו צריך לשום תיקונים. ועכ"ז לפי שבע"ס דאור העליון נמצאים אלו ב' האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם, להיותם אור אחד המתפשט לפי תכונתו, לפיכך כשבאים בהתלבשות בכלים, אחר הצמצום, הנה גם אור דחסדים נפסק על המלכות, אעפ"י שעליו לא נעשה צמצום. כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום שאין אור החכמה יכול להתפשט שם אף משהו, דהיינו במלכות המסיימת, היתה נעשת שבירה באור העליון, כי האור דחסדים היה מוכרח להפרד לגמרי מאור החכמה, ולפיכך נעשת מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי, ואפי' מאור דחסדים."

אנחנו נקרא שוב, אבל זה לא מובן. תבחינו, תמצאו כאן כמה שאלות אבל נכונות, לעניין, יש כאן מקום.

אות נ"א

"עוד יש לדעת, כי ענין הצמצום לא היה אלא על אור החכמה, שהכלי שלו הוא הרצון לקבל הנגמר בבחי"ד, שבה נעשה הצמצום והמסך, אבל על אור דחסדים לא היה שום צמצום כלל, כי הכלי שלו הוא הרצון להשפיע, שאין בו שום עביות ושינוי הצורה מהמאציל, ואינו צריך לשום תיקונים. ועכ"ז לפי שבע"ס דאור העליון נמצאים אלו ב' האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם, להיותם אור אחד המתפשט לפי תכונתו, לפיכך כשבאים בהתלבשות בכלים, אחר הצמצום, הנה גם אור דחסדים נפסק על המלכות, אעפ"י שעליו לא נעשה צמצום. כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום שאין אור החכמה יכול להתפשט שם אף משהו, דהיינו במלכות המסיימת, היתה נעשת שבירה באור העליון, כי האור דחסדים היה מוכרח להפרד לגמרי מאור החכמה, ולפיכך נעשת מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי, ואפי' מאור דחסדים."

שאלה: לפי מה שכתוב פה שאור החכמה בא יחד עם אור החסדים תמיד, אני שואל קצת קדימה, אם אפשר. בצמצום ב' אור החסדים נפרד והוא יורד למטה לבד, איך זה יכול להיות?

לא יודע, את זה אני לא מבין. אני לא מבין בצמצום ב', אני מצטער. בוא נפתור כאן את הבעיה, לא פותרים את הבעיה מהסוף.

שאלה: מה זה עשר ספירות דאור? הוא מדבר פה על הספירות דאור, כאילו שבאור יש עשר ספירות כמו בכלי. מה זה אומר?

ספירה מהמילה ספיר, מאיר, אז יש עשר ספירות שהן מאירות.

תלמיד: אבל עשר הספירות הן כלים ופה מדברים על אורות.

בספירות בעצמן יש לך כלים ואורות, יש רצון לקבל ואור שעובר דרך הרצון.

תלמיד: כן, ופה הוא מדבר על עשר ספירות באור, בגלל זה אני שואל על זה.

לא, זו לא בעיה.

שאלה: בעל הסולם כותב שאור חסדים לא צריך שום תיקונים, מה זאת אומרת?

מה זה אור חסדים לפי הגדרה? זה בתע"ס בחלק א', אני חושב. זה אור שמגיע כתגובת הנברא לבורא מפני שרוצה להתייחד, להתחבר, להידבק, לקבל ממנו על מנת להשפיע, זה אור חסדים. מד' בחינות דאור ישר, מתוך שהרצון לקבל רוצה להידמות לעליון, אז נמשך אליו מלמעלה אור פחות מאור חכמה, שנקרא אור חסדים.

תלמיד: הוא כותב "שבע"ס דאור העליון נמצאים אלו ב' האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם," מה זאת אומרת שהם מקושרים?

מקושרים יחד, שאי אפשר להבדיל בכלל, שניהם נמצאים באור העליון. זאת אומרת, האור העליון הוא פשוט כי יש בו רק את האור עצמו, השפעה. ההשפעה הזאת מתבטאת או באור החכמה או באור החסדים.

תלמיד: הוא כותב הלאה שאם הם נפרדים, אז יש שבירה. למה הם לא יכולים להיפרד, אור חסדים ואור חכמה?

איך הם יכולים להיפרד אם יש רק אור אחד? רק כלפי הרצון לקבל שנמצא בכל מיני מצבים הוא מתגלה באופן של חכמה או חסדים. אבל בעצם, אין באור אור חכמה או אור חסדים, יש אור אחד, אלא הכלי מבדיל.

שאלה: מתחת למלכות המסיימת, בסוף, האם יש שם חסדים או אין?

לא, למטה ממלכות המסיימת אין שום דבר. אין רצון שם למטה ממלכות המסיימת, אין רצון שהוא מגיע ממלכות דראש. מלכות דראש מתחלקת למלכות דתוך ומלכות דסוף, זהו, יותר מזה אין.

תלמיד: שאלתי על מלכות מטבור עד הסיום, יש שם חסדים או אין?

יש שם חסדים, כן.

תלמיד: אבל בסוף הוא כותב, "מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי".

זה אחרי, זה מלכות אחרי הסיום.

שאלה: לגבי אור חסדים, איך יכול להיות שיכולים לקבל את האור בלי זיווג דהכאה ובלי מסך?

אי אפשר לקבל שום אור ללא דחייה וחשבון.

תלמיד: אבל הוא כותב שזה בלי שום צמצום, וגם שאין זיווג דהכאה, אין אור חוזר כתנאי לקבלת אור חסדים.

תקבל, אחר כך תספר לנו.

תלמיד: על זה השאלה.

אז אני אומר לך שזה לא נכון. איפה כתוב שעל אור חסדים לא צריך לעשות שום חשבון?

תלמיד: אני לא יודע, זאת השאלה.

אז אני אומר לך שלא, שאור חסדים זה תענוג, תענוג מדבקות. ככה סתם אפשר לקבל אותו? תהנה מהדבקות, בבקשה.

תלמיד: כתוב "שאין בו שום עביות", אם אין עביות על מה החשבון?

על הדבקות, שאני רוצה להיות דבוק. במה אני דבוק? למעלה ממה אני דבוק?

תלמיד: מה ההבדל בין, "המלבישות לע"ס דאור העליון," למטה, למעלה והפוך? כשיש התלבשות של האורות בכלים.

מלמעלה למטה?

תלמיד: כן. מה ההבדל?

זה ההבדל, ממטה למעלה זאת דחייה או שזאת העלאת מ"ן, או שזאת התלבשות, שמלבישים ממטה למעלה, ממסך ומעלה. ואחר כך יש את כניסת האורות לתוך הכלי מלמעלה למטה. קודם דחייה וחישוב ואחר כך קבלה מלמעלה למטה.

תלמיד: איפה נמצא את הנהי"ם של הפרצופים? זה העניין של כל הפרק הזה.

נהי"ם של הפרצופים זה הסוף של הפרצופים.

תלמיד: איפה נמצא הסוף?

מטבור עד הסיום.

תלמיד: אני לא מבין. איפה נמצא את הסיום של ע"ב, בוא נגיד?

הסיום של ע"ב נמצא בטבור דגלגלתא.

תלמיד: וס"ג גם בטבור דגלגלתא?

וגם ס"ג בטבור דגלגלתא.

שאלה: בעל הסולם בעצם מסביר למה אין מילוי של אור במלכות המסיימת, כי לא יכול להיות אור חסדים בלי חכמה. מצד שני, מהטבור עד הסיום כאילו יש מציאות של אור חסדים בלי חכמה.

אז אין דבר כזה. רק תבינו שאור חסדים מופיע כסירוב על אור חכמה, לכן אנחנו אומרים אין שם אור חכמה. אבל אם תיקח את אור החכמה לא יהיה לו על מה לסרב, אז יעלם גם אור חסדים.

זה ברור? למי לא ברור? זה דבר חשוב. לא להתבייש, טוב מאוד שאתם לא מתביישים. באמת זה טוב.

אני נמצא אצל חבר שנותן לי איזו מנה יפה ואני לא רוצה. לא רוצה, לא בגלל שאני רוצה לעשות דווקא, אלא אני לא מסוגל לעשות את זה על מנת להשפיע, ולכן אני דוחה. יש לי בזה תענוג או לא? מזה שאני עושה צמצום יש לי תענוג או לא? יש. איזה תענוג?

תלמיד: כמו של נקיות בעבודה.

בכל זאת יש איזו הזדהות, אני לא מקבל כמוך. אני לא רוצה לקבל ממך, אבל אתה לא מקבל ואני לא מקבל, כבר יש לי תענוג. תענוג מזה שאני לא מקבל את אור החכמה שהכנת לי, זה נקרא אור החסדים. עכשיו, אבל אם לא יהיה אור חכמה, יהיה לי מה לדחות? לא. כשלא יהיה לי מה לדחות, יהיה לי אור חסדים? לא. לכן זה נקרא שתהיה שבירה באור, שאם אין אור חכמה אין אור חסדים. שבכל מקום שבו יש חסדים יש שם אור חכמה, אבל דוחים אותו. לכן בסוף הפרצוף דוחים את אור החכמה, לא רוצים לקבל, יש שם אור חסדים? כן, אבל אור החכמה ישנו בדחייה, ממטה למעלה.

שאלה: מה ההבדל בין דחייה בראש לבין דחייה שיש במלכות בסוף?

שם זה בפועל, בכוח ובפועל. לא יכול להיות משהו בסוף שלא יהיה בראש, החלטה בראש והמימוש בתוך או בסוף.

תלמיד: כמו עם ההתלבשות באור פנימי, זה אותו דבר?

כן, ודאי, על כל פעולה. הפרצוף בעצמו, חוץ מהראש הוא רק מבצע.

שאלה: עוד לא ברור. כי מלכות גירשה את כל האור בגלל הבושה, הבושה היתה על אור החכמה, לא על אור החסדים. גם כתוב את זה פה בהתחלה. אז עכשיו היא אמורה להיות כולה מלאה באור חסדים, שאור החכמה יהיה בחוץ. היא אמורה כולה להיות בהתפעלות מזה שהיא לפחות לא מקבלת, בהזדהות הזאת שאמרת.

ההתפעלות הזאת נקראת אור חסדים.

תלמיד: היא עכשיו כולה מקבלת אור החסדים, אז למה בהמשך הוא כותב שאור החסדים לא יכול להתפשט?

לאן?

תלמיד: כתוב פה לקראת הסוף, "כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום"..

שאור החכמה לא יכול להתפשט, אז היתה שבירה באור.

תלמיד: אז הייתה שבירה?

כן, כי לא יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת אור חסדים, אין דבר כזה אור חסדים בטבע, אין, יש רק אור חכמה, ואור חסדים זה תענוג שמגיע מדחיית החכמה.

תלמיד: אני לא מבין למה הוא לא יכול להישאר לבדו. אני לא מקבל. להישאר, רק להיות בהזדהות בלי לקבל, כל הזמן.

לא, אתה חייב משהו לדחות.

תלמיד: אז אני דוחה, ופה אני נשאר. דוחה ונשאר, והכל מלא חסדים ובלי חכמה.

ואין אור חכמה.

תלמיד: כן.

אז מה אתה דוחה?

תלמיד: את החכמה. אבל היא מחוץ לי, אני מרגיש רק את הדחייה.

אין דבר כזה, מה אתה מתאר לעצמך, איזה שטויות. צריך להיות אור חכמה שאתה נמצא בדחייה ואז אתה מרגיש את עצמך מלא באור החסדים.

תלמיד: ואז כשדחית אתה פשוט ריק? מה קורה איתך כשאתה אחרי הדחיה?

אין ברוחניות שאתה עשית וגמרת. אתה חייב כל הזמן לדחות, ובעל הבית כל הזמן לוחץ עליך, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ואז אתה כל הזמן עושה את שלך. ואז יש לך חסדים. אתה מפסיק לדחות, או שאתה נופל לקליפה, זאת אומרת המצב שלך נקרא "קליפה", על מנת לקבל או שאור עליון שם מסתלק, לא חשוב מה שיקרה, אבל לא יכול להיות שאתה דחית פעם אחת ועכשיו אני נהנה, בפנסיה ויש לי אור החסדים. אין דבר כזה.

איך יכול להיות שיש איזה מצב שפעולה עליו נפסקת. לא יתכן. תחשבו.

שאלה: זאת אומרת שבפרצוף יש אור חכמה או בהשתוות הצורה בתוך, או בדחייה בסוף?

ודאי. אין אור חסדים, אנחנו כך מדברים. יש בזמני הקטנות, בזמנים כך אנחנו אומרים, אבל בעצם זה מין הרגשת הנאצל מהפעולות שלו הדומות לבורא. הרגשת הנאצל כשהוא מדמה את עצמו לבורא. וגם הוא נמשך מלמעלה. כמו שהוא כותב, שלא רוצה לקבל, אז נמשך עליו מהמאציל האור יותר קטן, קלוש וכן הלאה.

שאלה: ובגלל זה המקובלים כותבים שקודם כל מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו?

"בגלל זה", בגלל שזו מטרת הבריאה, אני לא יודע.

תלמיד: לא, אבל כל הזמן צריך לדחות משהו, זה המושכל הראשון, שאתה כל הזמן דוחה אותו.

מפני שאני הפוך מהבורא, כדי להזדהות עם הבעל הבית, עם הבורא, אני צריך לדחות.

אות נ"ב

"ועם זה תבין תוכנם של הע"ס דסוף הפרצוף שמטבור ולמטה, כי אי אפשר כלל לומר שהן רק בחי' אור החסדים בלי חכמה כלל, כי אין האור דחסדים נפרד לעולם לגמרי מאור החכמה, אלא שיש בהן בהכרח הארה מועטת גם מאור החכמה, ותדע שהארה מועטת הזו אנו מכנים תמיד בשם ו"ק בלי ראש. והנה נתבארו ג' בחי' הע"ס שבפרצוף, הנק' ראש תוך סוף."

עכשיו ברור שלא יכול להיות אחרת.

אות נ"ג

"ועתה נבאר ענין סדר הלבשת הפרצופין, גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, זה לזה. וזה ידעת כי כל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונעשה בהשואת הצורה אל המלכות והמסך שבראש, כי אז נכלל במסך שבראש בזווג דהכאה שבו, כנ"ל. ואחר שנעשה עליו הזווג דהכאה בב' הרשימות עביות והתלבשות הנשאר במסך דגוף, הנה הוכרה העביות שבו שהיא מבחינת עביות דגוף, וע"י הכר ההוא נבחן לנו, שהקומה יוצאת מבחינת ראש דפרצוף הא' דא"ק, ויורדת ומלבשת לבחי' הגוף שלו, דהיינו במקום שורשה, כי ממסך דגוף היא. ובאמת היה צריך לירד המסך עם המלכות המזדווגת של הפרצוף החדש, למקום הטבור דפרצוף הא', כי שם מתחיל המסך דגוף עם מלכות המסיימת של פרצוף הא' שמשם שורש הפרצוף החדש ואחיזתו. אלא מתוך שהבחינה האחרונה דעביות נאבדה מהמסך בסבת הביטוש דאו"מ באו"פ, (כנ"ל באות מ') ולא נשאר במסך זולת בחי"ג דעביות, אשר בחי"ג הזאת דעביות נק' חזה, ולפיכך אין למסך ומלכות המזדווגת דפרצוף החדש, שום אחיזה ושורש בטבור דעליון, אלא רק בחזה שלו, והוא דבוק שם כענף בשורשו." (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס' 2

שאלה: בפרצוף החדש הוא כאילו מגלה עביות חדשה, שהוא קודם לא זיהה?

כן.

תלמיד: מה מאפשר לו לזהות את העביות הזאת?

אחרי שהוא ראה עד כמה שהוא לא מסוגל להתמודד עם בעל הבית שמפציר בו, אז הוא עכשיו מרגיש עד כמה שהוא חלש. הוא בקושי מחזיק את עצמו מלא לקבל על מנת לקבל, הוא עושה איזו פעולה קטנה בעל מנת להשפיע, מקבל 1% מבעל הבית על מנת להשפיע וזהו. אז הוא השיג עכשיו עד כמה שהוא לא מסוגל. ולכן הוא מזדכך, ואפילו כמה שקיבל, שזה גרם אחד, עכשיו הוא הולך על חצי גרם. כל פעם כמה שהוא נפגש והוא עומד מול בעל הבית, הוא רואה שבעל הבית כולו להשפיע והוא כולו מקבל, רק מגלה עוד ועוד עד כמה שהוא יותר ויותר בכל זאת נמצא בלקבל.

כל ההשתלשלות מלעלה למטה זה מין ויכוח, משא ומתן, כמה לקבל וכמה לא, כמה לקבל וכמה לא. עד שהוא יורד לאפס, דרך כל ה- 125 פרצופים למה הוא מגיע? "אני לא יכול לקבל על מנת להשפיע. כמה שיכולתי בדרך משהו עשיתי, קו דק מאוד, גמרנו". זה הנברא מסוגל.

זאת אומרת, זה הבורא מאפשר לו לקבל מלמעלה בכוחות שנתן. וזה לא על החשבון אחר כך נדבר על חשבון מה. ואז העבודה כולה ממטה למעלה, שהנברא משיג את הכוח ועובד עימו, כאילו הוא מרוויח, מרוויח. מלמעלה הוא לא מרוויח. כמה שהאור העליון מתגלה לו, מזה הוא מקבל כוחות.

אני נמצא מול בעל הבית, "או, הוא גדול, אני רוצה להיות כמוהו, רוצה להשפיע לו" וכן הלאה. אבל אם הוא לא מתגלה, ואני צריך להשיג "כאילו" את הגדלות שלו? בזמן שהוא לא מתגלה. מלמעלה למטה ברור לנו שאנחנו נמצאים מול המסך כאן נמצא מול האור העליון, הוא מקבל כוחות. האור העליון מתגלה, השליט, הכול.

מה שאין כן מלמטה למעלה, שם אתה עובד בחושך. לכן זה על חשבונך. ומלמעלה למטה נעשה דירוג וממטה למעלה כבר אתה מכניס את עצמך לכל משבצת ומשבצת, לכל מדרגה ומדרגה. אבל אתה, אתה משיג את הכוח עליון. זאת אומרת, אמנם שזה כוח של הבורא אבל אתה השגת, ולכן מגיע להשתוות הצורה.

שאלה: לא ברור פה פשוט העניין של הטבור בתוך ההסבר. כאילו אומר שהפרצוף הבא היה צריך לצאת מטבור דגוף של הקודם, ובגלל שהוא איבד בחינה אחת של עביות הוא לא יוצא מהטבור דגוף אלא יוצא מהחזה. כאילו זה קצת הפוך.

מה אתם חושבים, למה הוא כותב ככה? אבל טבור זה הסיום של קבלת גלגלתא. בטבור מסיים לקבל. נכון?

תלמיד: כן.

אז מה צריך להיות אחר כך? שפה דראש דע"ב צריך להיות בטבור דגלגלתא.

תלמיד: נכון. אז למה זה מחזה, זה מה שאני לא מבין. או שאתה מסביר שיורד מפה לחזה כמו שאנחנו מסבירים, מפה לחזה כי איבד דרגת עביות, או שאתה הולך ומסביר על טבור, ואז לא ברור כאילו למה השורש של זה בבחינת חזה, שזה כאילו יותר גבוה מהטבור?

אז מה זה חזה דפרצוף הקודם?

תלמיד: זה כאילו יותר נמוך מהטבור של הפרצוף הקודם.

יפה. למה?

תלמיד: כי זה בחינת עביות יותר קטנה.

יופי.

תלמיד: בסדר, אז זה לא ברור, כאילו סכמתית זה לא ברור.

למה לא ברור? אמרתי שזה ג'. הוא לא עושה. אתה צודק. הוא לא עושה זיווג בטבור, הוא עושה זיווג כנגד הטבור דגלגלתא אבל על בחינה ג'. זאת אומרת, הוא הולך על אור פחות מקודם במנה אחת ועובד בעביות פחות מקודם, בדרגה אחת, בקלאסה אחרת (ראו שרטוט מס' 3).

הוא לא הולך על ג' דגלגלתא, הוא הולך על ג' חיצון, על ג' דגלגלתא. אנחנו עוד נדבר אחר כך, שיש שם זיווגים בתוך הגלגלתא, ע"ב הפנימי.

שרטוט מס' 3

תלמיד: אני מנסה להבין בהסבר כלפי איזה הבחן נבחן שהחזה דעליון הוא בעצם יותר נמוך מהטבור דעליון? זה מה שיוצא בהסבר, כאילו שהחזה דעליון זה.

לא, חזה דעליון יותר נמוך מטבור דעליון כלפי התחתון.

תלמיד: למה?

כי זה מקום התחתון. כי מבחינת האיכות הוא חייב להיות כפרצוף חכמה, ומבחינת העוצמה הוא צריך להיות למטה מטבור. אבל אז יוצא, שהוא יוצא כאילו למטה מטבור דגלגלתא, אבל לעומת הגלגלתא הוא פרצוף הבא, שזה חכמה. איפה החכמה? בחזה דגלגלתא. לאט לאט, תיכף עוד נברר.

שאלה: מה יש לע"ב להוסיף על עביות ג', שגלגלתא בעצם ביטאה את זה שהיא כבר לא מסוגלת שם לקבל על מנת להשפיע? זאת אומרת היא כאילו מיצתה את כל העביות.

ע"ב כבר לא עובד עם העביות ג' דגלגלתא, הוא עובד עם עביות ג' משלו, שאצלו זה עביות ד' בדרגה של ג' הכללית. מה שיש כאן זה אצלנו ד' דע"ב, שזה כלפי גלגלתא נקרא ג'.

תלמיד: כשאתה אומר, עביות משלו.

זה פרצוף חכמה, שיש לו כל העשר ספירות והוא בונה את עצמו. לעומת הגלגלתא בעביות פחות מגלגלתא בדרגה אחת, אבל אצלו זה עשר ספירות, דרגה שלמה. זאת אומרת יש לו ד', במבנה שלו זה הד', הוא עשר ספירות. הוא לא חלק מגלגלתא, הוא פחות ממנה אבל הוא נמצא באותו המבנה, ה-ו-י-ה.

לאט לאט, זה יתיישב. כבר ראיתי דברים כאלה, לא נורא.

שאלה: אפשר להגיד שהמלכות המסיימת של פרצוף גלגלתא היא עליונה ממלכות המזדווגת של פרצוף ע"ב?

איך זה יכול להיות?

תלמיד: כך הוא אומר.

זה שמתלבש זה על זה, לפי זה אתה אומר?

תלמיד: כן. הזיווג עכשיו הוא בחזה.

אז מה?

תלמיד: והטבור הוא נחשב כעליון לו.

כן.

תלמיד: הטבור הוא המלכות המסיימת של גלגלתא.

כן, נגיד.

תלמיד: זאת אומרת שהמלכות המסיימת של גלגלתא היא עליונה למלכות המזדווגת של ע"ב.

כן. עליונה וגורמת.

תלמיד: למרות שהיא תחתונה ממנו סכמתית.

לא, זה לא שייך אחד לשני. זה התלבשות הפרצופים.

תלמיד: על זה הוא מדבר עכשיו, על השוני בהתלבשות הפרצופים בין מקום הזיווג לבין הטבור.

כשאני עומד ולידי עומד ילד, והילד הזה מגיע לי עד הטבור, והראש שלו הוא מהטבור שלי עד הברכיים שלי נגיד, אז מה, הראש שלו שווה לאותה חתיכת בשר שיש לי מטבור עד הברכיים? זה מה שאתה רוצה להגיד? זה ראש, זה עשר ספירות שלמות. אלא אנחנו מדברים על היחס בין הפרצופים, מאיפה כל אחד מקבל כוחות, יחסית. אבל זה לא אומר על האיכותיות.

ועוד יותר, כמה שע"ב עובד, הגלגלתא מרוויחה מזה, אבל עובד הע"ב ובזכותו יש בגלגלתא עכשיו אור הרוח במקום אור הנפש, וזה הבדל גדול מאוד. זאת אומרת גלגלתא זזה רק על ידי כל הענפים שיוצאים ממנה, אחרת היא בכלל הייתה דומם, וכך על ידי ע"ב היא הופכת להיות צומח, אחר כך חי, אחר כך מדבר.

ברוחניות ההבחנות הן אחרות, לא כמו שבגשמיות. לא הגודל קובע.

אות נ"ד

"ולפיכך נמצא, שהמסך דפרצוף החדש יורד למקום החזה דפרצוף הא', ומוציא שם, ע"י זווג דהכאה עם אור העליון, ע"ס דראש ממנו ולמעלה, עד הפה דעליון, שהוא המלכות דראש דפרצוף הא'. אבל את הע"ס דראש של פרצוף העליון אין התחתון יכול להלביש אף משהו, להיותו רק מבחינת מסך דגוף של העליון כנ"ל. ואח"כ מוציא ע"ס ממעלה למטה הנק' ע"ס דגוף בתוך וסוף של התחתון, ומקומן מחזה דפרצוף העליון ולמטה עד הטבור שלו בלבד, כי מטבור ולמטה הוא מקום הע"ס דסיום של העליון, שהיא בחי"ד, ואין להתחתון אחיזה בבחינה אחרונה של העליון, כי נאבדה ממנו בעת הזדככותו (כנ"ל באות מ'). וע"כ פרצוף התחתון ההוא הנק' פרצוף החכמה דא"ק או פרצוף ע"ב דא"ק, מוכרח להסתיים למעלה מטבור של פרצוף הא' דא"ק. ונתבאר היטב, שכל רת"ס דפרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התחתון דפרצוף הא' דא"ק, המה עומדים ממקום שמתחת הפה דפרצוף הא' עד מקום הטבור שלו, באופן, שהחזה דפרצוף הא' הוא מקום פה דראש של פרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המזדווגת, והטבור דפרצוף הא' הוא מקום סיום רגלין דפרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המסיימת."

אות נ"ה

"וכמו שנתבאר בסדר יציאת פרצוף ע"ב מפרצוף הא' דא"ק, כן הוא בכל הפרצופין עד סוף עולם העשיה, שכל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון שלו, אחר שנזדכך ונכלל במסך דמלכות דראש דעליון בזווג דהכאה אשר שם, ואח"ז יורד משם למקום אחיזתו בגוף דעליון, ומוציא גם במקומו ע"י זווג דהכאה עם אור העליון את הע"ס דראש ממטה למעלה, וגם מתפשט ממעלה למטה לע"ס דגוף בתוך וסוף ע"ד שנתבאר בפרצוף ע"ב דא"ק, בטעמו ונימוקו. אלא בענין סיום הפרצוף יש חילוקים כמ"ש במקומו."

שאלה: אם פרצוף ע"ב מסתיים בטבור בגלל שהוא לא כולל את בחינה ד', למה הפרצוף הבא בתור לא מסתיים יותר גבוה?

על זה אחר כך נדבר. הוא אומר "כמ"ש במקומו", בינתיים לא.

שאלה: כשפרצוף מזדכך ומסך הטבור עולה לפה דראש, כביכול הוא מזדכך ונהייה כאילו אחד עם המסך של הראש.

לא, הוא נכלל שם. הם לא יכולים להתאחד כי הם שונים.

תלמיד: מי בונה את הפרצוף שבא אחרי זה, המסך?

רק המסך אחראי על כל בניית הפרצופים.

תלמיד: המסך שעלה למעלה?

לא חשוב איזה. מסך שעומד בפה דראש הוא מוריד את עצמו לתוך, הוא מעלה את עצמו, הכול נעשה על ידי המסך. המסך הוא המנהל, הוא המבצע, הכול.

תלמיד: זאת אומרת, הוא עושה את הפרצוף החדש על סמך כל הרשימות שהוא אסף בדרך.

הכול נמצא במסך, גם הרשימות במסך.

שאלה: האם כל פרצוף הבא הוא עם רצון להשפיע יותר גדול ופחות יכולת?

ההיפך, עם רצון להשפיע פחות. ויכולת, גם על זה נדבר אחר כך, זה מורכב.

תלמיד: למה רצון להשפיע פחות?

פחות כוח.

תלמיד: אבל הרצון יותר גדול, אני רוצה להשפיע יותר.

מאיפה יש לך רצון להשפיע? מפגישה עם האור העליון. מי נפגש עם האור העליון יותר? יש כאן עניין של כמות ואיכות. לפי הכמות גלגלתא היא כולה, אבל בעצם בגלגלתא יש אור הנפש. ולפרצופים הבאים יש להם יותר, בצורה איכותית הם עובדים יותר מגלגלתא, על זה כתוב, "אין חכם כבעל ניסיון". אבל איפה נאגרים כל המאמצים שלהם? בגלגלתא, כי היא הכתר.

תלמיד: האיכות בפרצופים הבאים היא מזה שאני רוצה להשפיע יותר, אני עם יותר ניסיון, וכאילו אני יכול. ואז אני מגיע לזה ומבין שאני לא יכול, שאין לי כוח, נכון?

כן.

תלמיד: ולמה אין לי כוח להשפיע יותר?

למה אין כוח? הנברא חייב להגיע למצב שהוא יראה שאין לו שום כוח, ואז הוא יהיה הנברא. אחרת הוא חושב שיש לו, שהוא כמו בורא.

קודם כל צריכים להביא את הנברא לסיום, לאפס, ולתת לו כלים ביד, ושהוא יתחיל לבנות את עצמו. אחרת הנברא לא יהיה אף פעם עצמאי, אחרת זה יהיה איזה מלאך שהאור העליון משחק עימו. האור העליון מוליד את הרצון ומשחק עם הרצון, זה נקרא שהבורא "משחק עם לוויתן". מה יש בזה, איזו תועלת? כלום. רק בתנאי שמורידים לגמרי, לאפס את הרצון ונותנים לו יכולת לטפל בעצמו, אז הוא גדל ונעשה דומה לבורא.

(סוף השיעור)