שיעור צהרים 29.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, אגרות, עמ' 747, אגרת מ"ז

אנחנו מתקרבים לסיום אגרות בעל הסולם, היום או מחר נסיים אותן. היום נלמד את אגרת מ"ז ואחר כך נראה מה לעשות. יש כאן דעה להתחיל ללמוד את ההקדמה של ספר הזוהר עצמו שהיא מאוד מעניינת, מיוחדת, וכמו שאמר לי רב"ש, היא כוללת בתוכה את כל ספר הזוהר ממש, עד כדי כך. נקרא בינתיים את אגרת מ"ז ונחליט אם להתחיל ממחר כבר את "הקדמת ספר הזוהר".

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 747, אגרת מ"ז.

אגרת מ"ז

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה יום ד' לחודש. .. תרפ"ז

כבוד היקר לי כנפשי מה"ר. .. לנצח נצחים.

"הן היום הגיעני דבריך, ואחת אני רואה בהם, שיראתך עצומה עלי שלא אתרחק חס ושלום ממך כמלוא שערה.

אמנם כן, מוטבע בבאי עולם, וכן נותן רשות... להמשיך שפע אמיתי לצד אחר, ובמקום ששפע היראה צריך לפעול על עצמך, לראות בלבבך בכל עת ותמיד לבלתי הרחק לבך ממני כשערה, תהפוך יראה זו עלי שלא יורחק לבבי ממך, ונמצאת עומל ומתקן במקום השלם, שלא נתקלקל מעולם. ומקום השבור נשאר בקלקולו, מבלי משים לב עליו. ידעתי שגם דברים הללו יהיו לפניך בלתי צלולים, ולא תבין מאין מוצאם, ובשעת חדוה תוכל לחשוב ח"ו עוד."

שאלה: אתה יכול לפעול, להיות בטוח שאתה פועל, ואתה פועל בכלל לא במקום הנכון.

כביכול כל אחד מגלה חרדה שלא יתרחק מהאחר בסופו של דבר.

"מאד הומה לבי עליך יקירי, לזרוק לבית בליעתך טפה של אמת, אשר אין לה אף חובה אחת, בכל תרי"ג אברים של גוף בנין האנושי, וכמה פעמים הבנת זאת מפי, ועם כל זה, בכל עת שאקרב לפניך דבר אמת, תלחם עמי בכל כחך. אמנם כן טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה', מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק, ודואג ומהסס על זה, ועושה כל שימצא ידו בכוחו לזכות לדביקות." זה תמיד כך ברוחניות, ככל שהאדם מתקרב לבורא, נדמה לו שהוא לא מתקרב, עוד ההיפך, נראה לו שמתרחק.

"כי חכם מרגיש הפוך, ממי שאינו דבוק בה', שירגיש עצמו מסתפק ושבע, ולא ידאג כראוי, אלא לקיים מצות דאגה וגעגועים, כי "שוטה אינו מרגיש". וכמו שאי אפשר להשכיל לעוור מתולדה מהות העדר הראיה, זולת בהנתן לו אור העינים, כן הדבר הזה. ודו"ק." אם אדם לא מרגיש את הקרבה לבורא, אז הוא לא דואג, הוא לא יודע למה לדאוג, ולכן אין לו תקנה אלא באמת להתקרב לבורא בעיניים עצומות. ואז הוא יבדוק מה זה נקרא להיות במשהו דבוק בבורא או לא דבוק, יהיו לו רשימות, התרשמויות, זיכרונות, ואז הוא יוכל להנהיג את עצמו בצורה נכונה.

"כבר כתבתי שאתם טועים בי לאמור, שנסעתי מכם, במקום שאתם צריכים להבין שאתם נסעתם ממני. האמינו לי, שעיני ולבי אתכם תמיד, בלי הרגש ריחוק מקום וזמן כלל, ולולא צריכים לדעת השומע, אזי הייתם עדי ראיה בדבר זה. ואדרבה התרחקות גשמית מכם מסוגלת לפעול בכם ביתר מהירות, והאמת תדעו שכן קוותי, וכן אני מקוה, באם תבינו יותר.

הן אמת שגם אני ממשמש בכף זכות בעדכם, בהיותי משער את אוירא דירושלים ת"ו, בעודני מצוי לעיניכם. ומכל שכן בעת הסתרה מכם, וזו הסבה שסדרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים." זה העיקר מכל מה שהוא לימד אותם.

"והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת." אהבת חברים. "ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש כמו שהבטחתי מקודם.

ואיך אסלח לכם לדבר הזה, והסולם המוצב ארצה פנוי הוא, באין עולה ומטפס עליו. ובמקום היום, תאמרו מחר." הוא באמת דואג מאוד שהם לא נמצאים כבעלי עליה באותו סולם שמגיע מהארץ עד גמר התיקון. "אמרו נא לי אתם, מה תרויחו מסליחתי, ואדעה ואענה לכם. לא גוזר גזרות ומחוקק חוקים אנכי, וזה תדעו גם אתם למדי, ולולא יגורתי מנטיה אחורנית, לא הייתי יוצא מגדרי, כי היה קשה עלי מאד מאד. אך כחס אנכי על אריכות הזמן... אבל סבלה נפשי מזה במדה לא נשערה מראש, גם במצב השוה, ומכל שכן ח"ו בנדנוד לאחוריכם, זה ראיתי מקדם, ואמרתי לתקן קודם מעשה.

אשר על כן זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו".

לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם" וכל הבריות לא יפסיקו ביני ובינך וד"ל.

ובדבר התרשלותך, לבוא לתפלה, אני יודע ומרגיש גורלך וצערך. ולולא שאיני רואה אשר שיעור ההפסד לא נתמעט מצדקות הסבה, אז לא אמרתי דבר.

יהודה ליב"

המכתב הוא רגשי מאוד. דבר ראשון, הוא דואג שאין להם אולי אהבת חברים מספקת לפי מה שהוא מרגיש. דבר שני, הם חושבים שהוא התרחק מהם אבל הוא דווקא מרגיש אותם קרוב, אלא הם מרגישים אותו רחוק. דבר שלישי ועיקרי, כמה פעמים הוא מזכיר "דיבוק חברים", כי בלי זה אי אפשר לפתור את הבעיה העיקרית שהיא הסתרה, והתקרבות לבורא יכולה להיות רק כשהחברים מקורבים זה אל זה. זה מה שיש באיגרת.

שאלה: האם התלמיד יכול להידבק ישירות למורה בלי עשירייה? אם כן, למה זה כל כך קשה? ואם לא, אז למה?

לא יכול להיות קשר ישיר מהתלמיד למורה אלא רק דרך החברים. לא יכול להיות קשר ישיר בין תלמיד לבורא אלא רק דרך החברים. אם התלמיד מבטל את עצמו ומוכן להיות ממש בכל לב ונפש דבוק בחברים, אז זה בעצם התנאי שהוא יכול להיות גם דבוק במורה וגם בבורא, אבל לא בצורה הפוכה. זה כתוב בכל הספרים.

שאלה: אנחנו רואים באיגרת הזו שהדרך שאתה לוקח אותנו היא נכונה ובדיוק לפי דברי בעל הסולם. בפסקה הראשונה הוא אומר לתלמיד שהם הולכים לעשות תיקונים במקום הלא נכון, במקום השלם ולא במקום החסר.

האם אתה יכול לעזור לנו לסגל את הגישה, את היחס הזה שלא להיתלות כתינוקות עליך ולהטיל הכול עליך אלא להרגיש יותר את האחריות מצידנו? האם אתה יכול לעזור לנו לסגל את היחס הזה או שזו רק דאגה שלנו?

קודם כל זה טוב שזו תהיה הדאגה שלכם, זה דבר ראשון. דבר שני, אני אומר לכם את זה כל הזמן, שאתם צריכים לראות את המצב. אני פותח לכם כל מה שרק אפשר כדי שתתקדמו, אני לא מסתיר מכם שום דבר, לכן כל היתר תלוי בכם.

תלמיד: אני שאלתי אם אתה יכול לעזור לנו או שזו דאגה אך ורק שלנו?

אם הייתי רואה שאפשר עוד לעזור לכם במשהו, אז הייתי עוזר.

שאלה: בעל הסולם ממליץ פה לחבר לבבות ללב אחד ממש, ואנחנו אומרים תמיד לפתוח את הלב, אבל לב זה הרצון לקבל.

אז מה?

תלמיד: אז איך אפשר לחבר לבבות אם רק הנקודה שבלב קובעת? למה תמיד אומרים לפתוח את הלב, לחבר לבבות?

תנסה עם הלב שלך להידבק בחבר, להיות כך שבלב שלך אין שום דבר אחר חוץ מהרצון להיות דבוק בחבר. אל תחשוב שיש בו רצונות אגואיסטים, שהלב שלך הוא לב שחור, זה לא חשוב, תרצה להידבק עם הלב שלך בחבר, לא דורשים יותר.

תלמיד: קשה מאוד להבין מה זה.

נכון, אני מסכים איתך שזה קשה.

שאלה: אחרי כנס נפלא כזה אנחנו כבר יכולים להתעלות בסולם הזה שכותב בעל הסולם. איך להתקרב עוד יותר בלבבות? איך להעביר את ההרגשה הזאת שממלאת את כל הכלי העולמי לכל האנושות? מה הפעולות שלנו?

אני לא כל כך מתפרץ לדבר, כי ככל שיהיו יותר מילים, אז יהיה פחות רגש. אתם צריכים, במיוחד הנשים אבל גם הגברים, לדבר ביניכם ואז לחשוב איך אתם מבטאים את הנטייה המשותפת להיות כרצון אחד מכוון לבורא. איך כולנו יחד נהיה ברצון אחד, שהרצון הזה של כולנו יהיה מכוון לבורא. תנסו כך לתאר לעצמכם ואולי לבטא אפילו במילים.

שאלה: שמעתי שרבי יוסי בן קיסמא לא נסע והתרחק מהתלמידים שלו למרות שהציעו לו הרבה דינרי זהב אלא הוא נשאר איתם וראה בזה התקדמות. אולם, בעל הסולם עשה ההיפך, הוא נסע וחשב שזה יתרום להתקדמות של החברים. מה ההבדל בין שתי הגישות?

אלו אנשים גדולים מאוד שנמצאים בהשגות ובדרגות כאלה שאני לא יכול לדבר במקומם. עלינו להבין שכאשר מקובל עושה משהו, הוא לא חושב על עצמו אלא תמיד פועל למען החברים שלו, החברה, התלמידים והבורא שמחוץ לו. לכן בטוח שגם רבי יוסי, רבי שמעון, בעל הסולם, האר"י והרב"ש, אם הם נסעו והתרחקו מהתלמידים, אז הם עשו זאת כדי להשפיע להם יותר, כדי לנענע אותם על מנת שיקבלו עוד התרשמות.

שאלה: מהו הקשר המיוחד הזה עליו כתוב בספר "שעיני ולבי אתכם תמיד"?

בעל הסולם היה קשור לתלמידים במוח ובלב והוא הרגיש את מה שקורה להם יחד בכלי שלהם, באיזה כיוון ובאיזו עוצמה הם מקושרים ביניהם, ומתוך זה הם פונים לבורא.

שאלה: בבוקר עשינו סיכום של הכנס האחרון ושמעתי מחברים בעשירייה שלי ומעוד עשיריות שאחד הדברים הבולטים הוא שהיתה חסרה הנוכחות של הרב בשיעורים בהם הוא לא השתתף במאה אחוז, כמו בשיעורים 2 ו-4. אלו היו אירועים מאוד יפים, מיוחדים ומרוממים, אבל אלו ישיבות חברים ולא שיעורים עם מורה, עם מקובל, עם רב.

מה זה שיעור, איך מגיעים בין החברים לעוצמה כזאת של שיעור כמו שנמצאים ממש יחד עם הרב?

בינתיים בלתי אפשרי שתעשו שיעור ביניכם כמו שאתם עושים שיעור איתי או שאני אתכם. אבל בשני המצבים יש תועלת, אם אתם נמצאים לבד אז עליכם לנסות לבטל את הרצון לקבל ששורה ביניכם עד כדי כך שהוא לא קיים ובמקומו מגיע ההיפך, דבק, הרצון להשפיע, שאתם לא יכולים להתנתק זה מזה, כי יש איזשהו מגנט או דבק ביניכם כך שאתם כבר דבוקים ולא יודעים איך לצאת מזה.

תלמיד: האם החברים שיושבים ביחד, עם המקורות, מעצם הביטול מייצרים את הדבק הזה שמדביק אותנו?

לא רק ביטול, אני רוצה להיות דבוק בכל החברים, אני משתוקק לפתוח את הלב שלי, אני משתוקק להיכנס לתוך הלב שלהם וכולי. ואני מודה לבורא על כל ההפרעות שאני מקבל בקשר לזה, מודה לו! כי הדחייה הזאת, הבלבול הזה וכל הדברים שאני רואה כנגד החיבור שלי עם החברים, עלי לראותם כעזרה, שאני צריך להתגבר עליהם ולקשור את עצמי יותר לחברים, ואז להגיע לתיקון אמיתי.

תלמיד: העבודה של החברים היא בחיבור ביניהם, עבודה על ההפרעות לחיבור, דבקות ותודות. מהי צורת החיבור כאשר אנחנו נמצאים בשיעור עם הרב, האם יש עומק אחר, יש רוח אחרת ביחד עם הרב?

כן, כי אני לוקח אתכם פנימה בתוכי וכך אני מעלה אתכם.

תלמיד: איפה זה כשאנחנו לבד?

אם אתם לבד אז אתם לא איתי, אתם בלעדי.

תלמיד: החברים אומרים שזה חסר.

זה חסר, אבל בלי שזה יחסר אתם לא תתקדמו.

תלמיד: האם המגמה היא שבסוף נהיה לבד ונעשה זאת לבדנו?

בטוח שתתקדמו עוד ועוד בלעדי, לא עכשיו אבל בכל פעם זה יקרה יותר ויותר.

תלמיד: האם יש מציאות כזאת של קבוצה שעובדת בלי מורה ולא משנה אם הוא נמצא בגופו או לא?

מתי שתוכלו להתקדם בלעדי אז אני כבר לא אצטרך להיות כאן איתכם ואני אסתלק. כך זה קורה תמיד.

שאלה: האם הריחוק מהעשירייה בזמן הכנס פועל עלינו ואיך?

כן, גם הוא פועל עלינו. מחליפים עכשיו את הקישורים בינינו ולכן אני פונה לגברים ולנשים וממליץ לכולכם אחרי הכנס לנסות להתחדש בקשר ביניכם במצב יותר חזק, יותר ברור ואז תראו עד כמה הכנס עזר והביא לכם רוח חדשה.

שאלה: במהלך הכנס שמעתי שיש חברות שמרגישות שהן מושכות לבד את העשירייה וזה מצב שהוא מאוד קשה להן. האם תוכל לתת להן איזושהי רוח, מה הן מרוויחות מזה שהן ממשיכות למשוך את העשירייה על אף שנראה להן שהן לבד?

שאלה נוספת, לא כל החברים הצליחו להתכלל בתרגיל הזה, מה אתה ממליץ למי שלא הצליח לקחת חלק בכנס?

קודם כל אני שמח לשמוע שהן הרגישו כך, שהן גילו עד כמה טוב להיות בעשירייה ושבלעדיה הן הולכות לאיבוד, וכך נתקדם. עכשיו השאלה היא עד כמה הן יכולות להתקשר בעשירייה הקבועה שלהן בצורה חדשה, בגישה חדשה, באומץ חדש שבאמת ייתנו להן את היחס הנכון לכיוון הבורא. זה מאוד יפה ותודה ששמעתי על זה.

בנות, אני פונה במיוחד אליכן, תנסו להתקשר לעשיריות הקבועות שלכן בלי שום מעצורים ותראו עד כמה זה יביא אתכן למצב רוחני חדש.

שאלה: אמרת שאי אפשר לדבוק ברב ישירות. אם שואלים שאלה וחושבים שהחברות לא שומעות את מה שנאמר אלא רק את מה שהרב אומר, האם זו מוטיבציה לא נכונה? האם צריך לעבוד יותר פנימית ולשנות את עצמך קודם?

יש תנאי, "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". קודם כל אדם, אחר כך הוא מגיע לחיבור עם החברים, אחר כך הוא מגיע לחיבור עם הבורא, ואנחנו לא יכולים לדלג. אומנם נראה לי חשוב להידבק בבורא ולא אכפת לי מהחברים ומשום דבר אבל אין לי כלי. אני צריך שיהיה לי כלי שבתוכו אני ארגיש כמה אני דבוק ולא דבוק, חסר ולא חסר וכן הלאה. לכן רק בצורה כזאת, במידה שאני משתדל לצאת מעצמי ולהיות דבוק בחברים, במידה הזאת אני יכול להגיע מדבקות בחברים לדבקות בבורא.

תלמידה: אבל אני לא יכולה להתפלל לבד.

תבקשי מחברות, תעשו יחד. מה הבעיה.

שאלה: אתה יכול להגיד למה הוא מתכוון כשהוא אומר עסקים מדומים בעבודה?

כל דבר שאנחנו עושים שהוא לא לצורך הכרחי לחיים ולא לצורך הדבקות בבורא נקרא עסקים מדומים. כשאנחנו חושבים שכדאי לנו לעסוק בזה או בזה, כמו נניח לשחק בקלפים, לעשות תרגילים שאין בהם שום עניין, זה נקרא עסקים מדומים, עסקים שלא מביאים להתקדמות רוחנית.

שאלה: הוא כותב בתחילת האיגרת שהתלמיד משקיע במשהו שלם שלא דורש תיקון, למה הוא מתכוון, במה התלמיד השקיע?

השקיע במשהו שלא דורש תיקון משמעו בדברים של מה בכך, כשנדמה לנו, וזה קורה בחיים שלנו, שאנחנו משקיעים לפעמים כוחות במשהו שלא נותן שום תועלת רוחנית.

שאלה: האם ייתכן המצב המוזר הזה, שהייתי שלושה ימים בכנס כל כך חזק ואין לי אפילו זיכרון אחד, אני לא זוכרת אפילו עם מי ישבתי בסדנאות, נשארה רק איזו הרגשת מלאות וזיכרון של משהו ענק, גדול, חזק ואין לי מושג מה זה היה?

ככול שאני מכיר אותך הכול בסדר והכול נשאר בך. את מתקדמת יפה ואין לך מה לדאוג. את רוכשת וכל הזמן אוספת ואוספת פירורים מהשולחן הכללי שלנו וכך בהחלט יהיה לך יותר ויותר. בלי דאגות, רק עם לב פתוח לכולם. בהצלחה.

שאלה: איך להפיץ את הניסיון שקיבלנו בכנס לחברות שהפסידו אותו?

לדבר איתן על זה, להדפיס ולציין להן את השאלות והתשובות שהיו בשיעורים. מלבד זאת אתם יכולים לעבור שוב על שיעורי הכנס שהיו איתי וגם בלעדיי, טוב שכולם יעשו כך, תנסו. כי בכל זאת היו אנשים שלא יכלו להיות, גם אצלנו היו כאלו שהיו בתורנות, בכל מיני מצבים וטוב אם בצורה כזאת נמשוך את החברים ונעזור להם בכל זאת לעבור על כל שיעור ושיעור.

שאלה: מה זה התערבבות הרצונות בעשירייה ואיך לחדש את הקשרים בה?

קודם כל אנחנו תמיד נמצאים בקשרים בינינו, גם אם אנחנו לא יודעים מה קורה, בכך שאנחנו קיימים כתוצאות ממערכת אדם הראשון אנחנו קשורים זה אל זה וכל הזמן נמצאים בכל מיני שינויי מצבים ללא הפסקה. אנחנו לא יודעים זאת וגם לא אחראים לכך, אנחנו פשוט צריכים כל פעם להשתוקק לחיבור. והשינויים באים מהבורא, לכן כמו שבחיים שלנו משתנים יום, לילה, כל מיני מצבים, אדם צריך רק להשתדל לתקן את החיים שלו. אנחנו צריכים להתקדם ברוחניות כך ש"על כל פשעים תכסה אהבה" על כל הדברים המתגלים כמשהו לא ברור, לא מתוקן, אנחנו צריכים רק להגיע לחיבור, חיבור בינינו. ואז מהר מאוד נשיג את המטרה. היא כבר קרובה, כבר נמצאת ממש באופק ורק קצת להתקדם.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות כתלמידים כדי להיות כל הזמן במצב של כנס, שיהיה לנו כל זמן שאתה איתנו, את הקשר איתך?

תנסו כל הזמן, בכל פעם יותר ויותר להיות בחיבור מתגבר, ואז תראו כמה תרגילים יש לכם בלי לשמוע ממני או ממישהו שאלות. אתם תראו בהתקדמות שלכם הרוחנית כמה בעיות ושאלות ותרגילים יש שם, ותשתדלו עוד ועוד לטפס על הסולם. כך זה יקרה מהר.

שאלה: במהלך הכנס בעשיריות המעורבבות היינו עם חברים גדולים וותיקים, שתמיד חשבתי שאני תלוי בהם. אבל הבורא בצורה מעניינת מראה לי שיש לי כוחות פנימיים הרבה יותר גדולים מהם. אני יודע שככל שמתקדמים אני צריך לראות את החברים יותר גדולים ממני, אבל משום מה ראיתי שיש לי מטען פנימי יותר גדול משלהם ורציתי לקחת את הדברים ולברוח מהכנס. איך להתייחס למצב הזה?

קודם כל נכון שיש לך כלים טובים, אתה בחור מוצלח. אבל יש סכנה שתתחיל להתגאות אחרי שאמרתי את המילים האלה, זה מוריד אנשים הרבה יותר חזקים ממך, ממש, עד שהם נופלים לגמרי ולא יכולים להתקדם. לכן אני מזהיר אותך. יש לנו דוגמאות של מקובלים כאלה בהיסטוריה, שהיו אנשים מיוחדים מאוד, אבל מתוך גאווה, וזה העיקר, מתוך גאווה נפלו ולא יכלו כבר לקום. טוב, ודאי כמו שכתוב, לא לנצח יריב והם יקומו פעם ויתקדמו, אבל כבר לא באותה מהירות ולא לאותם הישגים שיכלו קודם להגיע. לכן צריך להיזהר.

שאלה: בכנס כשנפרדנו מהעשירייה הייתה איזו הרגשה של חופש, של הקלה, כמו לחזור לרווקות. וכשחזרנו לעשירייה הייתה פתאום תחושה של מחויבות כבדה, איך להשתמש בהרגשת המחויבות כדי שהיא תרים ולא תוריד אותנו?

אני לא יודע מה להגיד לך. כבר מתקופת הלימודים באוניברסיטה התרגלתי כל הזמן להיות בלחץ, אני כל הזמן נמצא במבחנים, וצריך כל הזמן לראות את עצמי מכין משהו. אני נמצא במבחן, בהבנה, בהכרה, בכל מיני דברים. כשאני לעצמי אני מסתכל על דברים שונים באינטרנט, בחומר של בעל הסולם ורב"ש, ואז צופה בהיסטוריה, גיאוגרפיה, כל מיני דברים שאני גם צריך ללמוד על מנת להבין יותר טוב מה קורה במציאות הכללית. ואז כשאני מדבר איתכם אני מבין מאיפה זה ואיך. אני מרוצה שהחיים כל זמן מעלים לי שאלות.

תלמידה: אבל איך להשתמש בהרגשה הזאת של הייתי רווק והרגשתי שהכול קל לי וחופשי, ופתאום חזרתי למשפחה עם עשרה ילדים. איך אנחנו נהנים מזה ומשתמשים בהרגשת המחויבות הזאת באמת כדי למשוך את העשירייה למעלה ולא לשקוע לתוך כבדות פנימית?

אבל העשירייה הזאת היא הכלי שלי, אם אני סוחב אותה אני סוחב מטמון. זה ממש כך, איפה אני אקבל את דינרי הזהב המגיעים אליי מכל התהליך הרוחני, איפה אני אקבל? זו בדיוק העשירייה שאני צריך לסחוב. וככל שאסחב אותם אחריי זו כל ההתקדמות, כל ההצלחה שלי.

שאלה: יצא שלא התעוררתי לשיעור השלישי, שיעור בוקר של יום ראשון. שמתי שעון, לא שמעתי אותו.

את לא התעוררת?

שאלה: שמתי שעון - לא שמעתי אותו. הבורא, לא יודעת מה הוא רצה. תמיד יש לי חברה בעשירייה שאנחנו מתקשרות אחת לשנייה, זה לא יצא. קמתי כשהשיעור נגמר ואז מצאתי את עצמי נבוכה, כי אנחנו מכוונים לא להתפלל עבור העשירייה שלנו ולא הייתי עם עשירייה אקראית. אז לא ידעתי עבור מי להתפלל, ומצאתי את עצמי מתפללת עבור כל הכלי. האם זה היה נכון?

אני משאיר את זה ככה באוויר בלי תשובה, שיהיה לך את זה כסימן שאלה. טוב מאוד שתבשלי את עצמך קצת בזה.

שאלה: אני שומעת את החברים והחברות שמרגישים בכנס ממש מקום של עבודה אחרת, גבוהה. זה קצת מוזר, אבל אצלי זה שונה. אני מרגישה דווקא כשאני בעשירייה יש לי עבודה הרבה יותר קשה מאשר כשאני נכנסת לאיזו עשירייה מזדמנת ואני פשוט מתכללת. יש סוג של רווקות. דווקא עם העשירייה יש הרגשה של עבודה הרבה יותר מסיבית.

נכון. העבודה היא רק בהרגשת עשירייה, כן.

שאלה: אז זה בסדר. אני כאילו לא מקבלת את מה שאני צריכה לקבל מהכנס, כך אני מרגישה.

את מקבלת מהכנס בדיוק כפי שאת רוצה לתת לעשירייה שלך, או בכלל לכל העשיריות. ככה מודדים.

שאלה: ההשתתפות של נשים בכנס הייתה בולטת. מה ההמלצה שלך קדימה, לגבי הכלי הנשי, ובכלל מה השלב הבא שלנו ככלי העולמי אחרי הכנס?

אין לי מה משהו חדש להגיד, חוץ ממש שאנחנו לומדים. רק צריכים יותר ויותר להאמין במקובלים. הם אומרים שכל אחד צריך לבטל את עצמו, כדי להיות מחובר עם כולם. ולתאר את זה בצורה ממש חיה - אני מבטל את עצמי מכל וכל, עד שאני לא רואה את עצמי בכלל בכל המציאות. כמו שרב"ש כותב, שאין בכלל מציאות - רק החברים. אני לא נמצא. מי אני? אני ביטלתי את עצמי ולכן אני מרגיש אותם. לעשות כמה שיותר תרגילים כאלה. זה מה שאנחנו חייבים לעשות, בזה תלוי התיקון שלנו.

שאלה: כשאנחנו חלקנו התרשמויות בעשירייה על הכנס, כל חברה התרשמה בצורה שונה מאוד. האם בשלב שלנו אנחנו צריכים למצוא איזו התרשמות משותפת, איזה חיבור למרות השוני?

תעשו מה שאתן חושבות, אבל העיקר כל אחת מתבטלת כלפי האחרות. העיקר ביטול של כל חברה וחברה כלפי החברות האחרות.

שאלה: תעזור לברר כי לנשים יותר קשה הרכב אחד בעשירייה, בשיעור. אין מספיק חברות בW מוסקבה, אז בצהריים שוב אותו דבר, כי אין מספיק חברות בחדר, ואז אותה עשירייה שוב.

מה זה חשוב? זה לא משנה. העיקר שאני מבטל את עצמי כלפי האחרים, בזה אני בונה את הכלי שלי. אני יכול להיות בקבוצה אחת, אחר כך בקבוצה שנייה, שלישית. אתם יכולים להגיד - איך יכול להיות? אז קודם כל היינו ככה בכנס. אבל אנחנו כל הזמן גם משתנים. שום דבר לא נשאר מהאדם בצורה פנימית אמיתית, הכול משתנה. לכן אני כל הזמן משתנה וכאילו אני כל הזמן מתערבב עם עשיריות חדשות, וגם אני חדש.

תלמידה: אמרת לחברה שתשאירי את השאלה באוויר, לא היה ברור עבור מי להתפלל. אז כשאנחנו בהרכבים כמו עכשיו בשיעור. בבוקר הרכב אחד, בצהריים הרכב אחר, במפגשים עם עשירייה קבועה, עבור מי להתפלל?

להתפלל עבור הכלי הכללי, בו אנחנו רוצים כולנו להתכלל וממש להתבטל שם לגמרי, קודם כל כך. אחר כך אנחנו נתעורר ונעשה כל מיני תרגילים נוספים.

שאלה: עברנו כנס ענק, גאווה גדולה, והודיה לחברים שאנחנו נמצאים בכלי עולמי כזה גדול שעושה תפקיד מאוד חשוב לעולם ולכלי שלנו. אמרת שגאווה זה אחד המכשולים הגדולים ביותר. איפה הגבול בין הגאווה לבין התגאות, איך להשתמש בגאווה בצורה נכונה?

גאווה, כמו שכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אני מתגאה לפני כולם בזה שאני הולך ומרכין את הראש כלפי הבורא ומבטל את עצמי לגמרי כלפיו, ועל ידי זה אני מעלה את הלב שלי אליו. את הלב שלי "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אני כאילו לוקח את הלב ונותן לבורא. זו העבודה הנכונה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: עברנו כנס נפלא, בוער, חם. הודיה גדולה לכולם. והעשירייה שלנו רוצה לחלוק את הניסיון. אנחנו בו זמנית עבדנו בעשיריות המעורבות וגם בעשירייה שלנו וזה היה מצב מדהים. זה היה בדיוק הקשר של הכלי העולמי ושל העשירייה הפרטית.

הייתה התפעלות. הבורא היה בינינו. ויש תודה גדולה למארגנים שארגנו עבור כולנו. הכלי העולמי פתח את הדלת לגמר התיקון. עכשיו הכי חשוב זה לעשות את הצעד הבא ולהיכנס למצב הזה. תודה רבה לכולם.

תודה רבה לך.

שאלה: בכנס נזכרתי איך היינו מגיעים לישראל והיה כנס עולמי, חברים מכל העולם והיינו נכנסים לכל עשירייה שיצא לנו. והעשירייה הזאת הייתה כזאת צבעונית. והייתה הרגשה שאנחנו דרך העשיה מתכללים בכל העולם.

ובכנס הנוכחי הייתה בדיוק אותה הרגשה. העשירייה הראשונה שנכנסתי - הבנתי שאני בכנס גדול. חברים מכל העולם יושבים, מדברים באותה שפה. וממש אחרי חצי שעה היה פיצוץ. והייתה הרגשה שכל העבודה שלנו בקבלה זה להתבטל בפני החברות מולי. אני מתבטלת כלפי מי שעומדת מולי כרגע ודרכה אני מגיעה לכל העולם. האם זאת מסקנה נכונה, ואם אפשר לעשות כנסים כאלה פעם בחודשיים?

קודם כל, באמת, הביטול כלפי החברים והחברות שאני עושה בזמן הכנס מקנה לי את הכלי הכללי ואני מרגישה שבצורה כזאת אני מתעלה לדרגות רוחניות. האם אפשר לעשות כאלה חיבורים, כנסים, לפחות פעם בחודש?

אני חושב שכן. רק אני מפחד שזה ייכנס להרגל. והרגל כבר מפיג את הטעם. אנחנו נתחיל להרגיש שאין בזה משהו מיוחד. בואו ננסה. יש לנו בדרך עכשיו כל מיני אירועים ששייכים לחגי ישראל, כמו שאתם יודעים.

נשתדל במסגרת הזאת לעשות איזה כנס קטן ואחר כך נחשוב. בכל זאת, אני מודה לכם מאוד. אני מאוד מאוד שמח שיש לכם התרשמות יפה וטובה. ושוב אני אומר, העיקר מה שאנחנו הבנו מהאיגרת, כמו שכותב כאן בעל הסולם, "ואחד דבר במיוחד מה שאני מבקש מכם זה דיבוק חברים", חיבור בינינו. בהצלחה. תודה רבה.

(סוף השיעור)