שיעור בוקר 26.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לשיעור

האזנה לקטעים נדירים מתוך שיעוריו של הרב המקובל ברוך שלום אשלג,

בתוספת ביאור של תלמידו וממשיך דרכו, הרב לייטמן.

"אם אין אנו יודעים ,שרצון לקבל דבר רע - אין אנו מסוגלים להשפיע משהו. אלא לאחר שרצון לקבל, אומרים [שהוא] דבר רע, אז יכולים לחשוב על רצון להשפיע, בטרם זה אין על מה לחשוב.

כן יכול לחשוב: "אם אני אשפיע [כדי ש] יהיה לי רצון לקבל שיותר טוב" - משפיע על מנת לקבל גם כן יכול להבין – לא ככה, יהודה? אבל לכן צריך [בשביל] זה התעוררות מלמעלה - "המאור שבה, מחזירו למוטב".

זה שלומדים תורה, אתה מבין איזה קשר יש לתורה איתנו? - אז צריכים לדעת, [ש]התורה נקראת שמותיו של הקב"ה, שיש שם אור, ואור הזה יאיר בנו - אז האור הזה מחזירו למוטב על ידי זה שמאיר לנו שזה רע.

נמצא, הכרת הרע גם כן [צריך] שיהיה מלמעלה, לבד לא יכולים לראות שזה רע, אדרבא. לְמה אתה משתוקק? - שיהיה עוד יותר טוב, עוד יותר טוב, עוד יותר טוב, יהיה יותר טוב, רק מה ...

אם כן, איך אפשר לעבוד על מנת להשפיע? - להגיד הכי טוב הוא, שיהיה לי טוב ועונג על ידי זה שאקבל תענוגים מהשפעה, בלי תענוגים אי אפשר לעבוד. רק מה צריכים להחליף? - במקום שכל ההנאה שלו הוא בזה שהוא סדיסט - הוא הורג אנשים - יהיה לו הנאה מזה שמיטיב לאנשים. אבל גם מזה יש כוונות גם כן, אבל יש מעשה ויש כוונה: מתחילים משלא לשמה במעשה, ועל הכוונה מתפללים, וזה הדרך שיכולים להגיע מתוך שלא לשמה לשמה, אבל צריכים להתחיל בשלא לשמה.

מה זה שלא לשמה – "אני משפיע לכל העולם בשביל שיהיה לי טוב". אז צריכים זה לכל אחד לעשות שלא לשמה? - מדוע, "שלא לשמה כלום לא שווה!"

אז אני שואל: כמה אנשים נותנים צדקה בשביל כבוד, וכמה אנשים לומדים בישיבה בשביל כבוד, בשביל תשאל את ... שלא לשמה גם לא בנמצא...

לכן, על שלא לשמה צריכים לכבד. מה זה לכבד: אם אומרים, "ברוך אתה ה' אלוקינו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו", לכן על שלא לשמה שיש קצת לימוד בתורה גם צריכים לעשות ברכה. מה זה ברכה: נותן תודה ועושה. אבל אחד שמכה אותך, תגיד תודה?

אני זוכר שהייתי ילד, הרב'ה היה מרביץ לי ואחר כך אומר: "תנשק את הרצועה". נישקתי, מדוע? - אחרת קיבלתי [הייתי מקבל] עוד. זה נקרא "תודה"? - אני אהה, אני אוותר את זה.

אחר כך שאלתי, [כאשר] הייתי מתבגר, שאלתי [את הרב'ה]: " בשביל מה הרבצת אותי?" אז הוא אמר: "חוסך שבטו שונא בנו" - אם כן, זה מדריך אותך, אם זה מדריך - צריך לנשק אותו!""

כך אנחנו צריכים להבין איך לחנך את עצמנו. הדוגמה הבולטת זאת הקבוצה. כשאני אמרתי לקבוצות שאפשר להחליף את הסדר, להחליף את ההתכללות ביניהן, שיהיו קבוצות אקראיות, נעשה בלגן, במיוחד בחו"ל. אני ציפיתי לתגובה יותר בוגרת, שכל קבוצה, כל עשירייה כמו שהיא מתחברת, היא גם מתפרקת. אבל כדי לשמור על התקרבות למטרת החיים, למטרת הבריאה. זאת אומרת שהשינויים הם לטובת הקבוצה, לטובת המרכיבים שלה, החברים. אנחנו צריכים להמציא שינויים, כדי שהשינויים האלו יביאו אותנו להכרת הרע, הכרת החושך שבינינו. מה זה נקרא "אני מעורר את השחר"? אני מגלה את השחור, את החושך, את החיסרון שיש בינינו, שקודם לא ראיתי מטעם ההרגל.

עכשיו על ידי זה שאנחנו משנים משהו בתוך עשירייה, יש דברים לא נוחים. אבל כשלא נוח לי, אני לא בא? כשהאחרים לא מחייבים אותי, אז אני כבר עוזב? לא ציפיתי לכזאת תגובה.

חשבתי שאנחנו מעוררים את השחר, ועל ידי זה יהיה לנו מקום לתפילה, אנחנו נלמד איך להתפלל לבורא. כי סך הכול לזה אנחנו צריכים להגיע, לעורר חסרונות בדרך, שעליהם הוא עונה ועל ידם אנחנו פונים, דורשים, מבקשים, והוא מקדם אותנו. שאנחנו נגלה כאלו מצבים שאנחנו בעצמנו לא יכולים לשנות אותם, לתקן אותם, אבל רואים מה שצריך לתקן, ומה קורה בנו.

ובמקום זה אני שומע שבמקום עשרה אנשים שהיו מגיעים לשיעור בוקר, מגיעים ארבעה? זה לא אצלנו כאן, אני לא יודע כאן את הסטטיסטיקה, אבל נניח בקנדה, ברוסיה, בכל מיני מקומות. אז מה זה אומר?

שבמקום שרציתי קצת להתחיל את דרך אחישנה, שאנחנו בעצמנו מחפשים את החושך, כמו זקן שכאילו נפל משהו מגבו, אני מעורר את השחר. קצת להיות מנוסים בפעולות כאלו, במצבים שמזמינים אותם, קצת להתקדם בזה. כבר לא להיות כמו ילדים ששמים אותם בעגלה או לוקחים אותם ביד, אלא שקצת בעצמם יעשו כמה צעדים. במקום זה אני רואה שבאמת זה כך. אני לא יודע מה לעשות.

המטרה היא להגיע להתפלל לה' שיעזור. העזרה יכולה להיות בכך שאנחנו מגלים בעצמנו את השחר, את החושך, את החיסרון. העלאת החיסרון זאת תפילה. יכול להיות שתפילה היא כזאת שבאמת נתחיל לקבל מהבורא תגובה, ואז נכנס לדו שיח עימו. "אני לדודי ודודי לי", זה כבר שלב חדש מאוד חשוב, ללמד את הילד איך להתייחס לגורל שלו, לכוחות, כדי להשתמש בהם לנכון.

ואני מגלה ממש כזאת ילדותיות. אנחנו צריכים בכל זאת לא לעזוב את זה. אי אפשר ללכת לפי המפגרים, אלא רק יותר ויותר להבין שזו הדרך, שאנחנו רוצים להיכנס לאחישנה. ומספיק עם זה שסוחבים אותנו מקדימה או דוחים אותנו מאחורה, אלא אנחנו מעוררים את הצעדים, קובעים אותם. אז בואו נשתדל.

ישנן קבוצות, שכשאנחנו עושים שינויים בתוכן, ובזה מגלים וצריכים לגלות, אפילו להבליט את כל הבעיות שיוצאות מזה, כמו שבעל הסולם כותב "אני שמח שיוצאים מחוריהם", כי נמצאים שם בתוך הקבוצה מתוך ההרגל, זה באפס תקווה לתקן. וכשמגלים את כל ההפרעות האלו, אז מתפללים לבורא שיעזור, ורואים תגובה מה קורה. אנחנו מעלים מ"ן, מקבלים ממנו מ"ד, אלה עדיין פעולות ב"לא לשמה", אבל אלה כבר פעולות שבהן אנחנו מתחילים להיות מקושרים עם הבורא. מתחילים לגלות איך נמצאים באיזו התרגשות, התפעלות, במגע עימו. נשתדל.

אני מקווה מאוד שכל הקבוצות שבעולם שומעות את זה.

וכלפי הנשים אני רוצה להגיד, זה לא שייך להן. ואני שומע שיש כאלה חסידות שמיד משנות את הכול. לא לשנות שום דבר בקבוצות נשים. כלום.

רוצות לעשות, שיעשו מה שהן רוצות, אני לא אומר שום דבר. אבל זה שהן לא שומעות, זה כבר פגם גדול. יכול להיות שהיה יוצא מזה טוב, אבל לא ייצא מזה טוב בגלל שהן לא שומעות.

(סוף ההכנה)