שיעור בוקר 09.09.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 325,

מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 325, מאמר "אין עדה פחות מעשרה".

אין עדה פחות מעשרה

תשמ"ו - מאמר כ"ח
1985/86 - מאמר 28

"בזהר נשא (דף ל"א ובהסולם אות ק"ה) וזו לשונו "רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי כל בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת. אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד. זה שכתוב, הוא עשך ויכוננך".

ויש להבחין את המאמר הנ"ל:

א. מהו שאומר "בכל מקום ששורים ישראל, הקב"ה נמצא ביניהם", משמע שלא צריך מקום מיוחד. ואח"כ הוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע דוקא בבית הכנסת.

ב. מלשון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" משמע שמקודם צריכה להיות איזו הכנה, דהיינו "עשית מקדש" ואח"כ "ושכנתי" ולא סתם.

ג. מהי השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". אם אתה אומר, שהשכינה מקדמת לבוא לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש.

ד. קשה להבין מה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם". האם אפשר לומר, שכל מי שבא לבית הכנסת, יעמוד מבחוץ ולא יכנס עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם בבת אחת. היתכן לומר כך. אף פעם לא ראינו דבר זה. אם כן מהו הפירוש "ולא יבואו קצתם קצתם".

ובכדי להבין את הנ"ל, נבאר זה על דרך העבודה, איך להתחיל את סדר העבודה על דרך השפעה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס". הנה קודם כל צריכים לזכור ב' דברים, שהם משפיע ומקבל. וזה נמשך, היות שרצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה ברא נבראים, שיקבלו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם. והמקבל הזה, היינו מה שהבורא ברא את הכלי, שבכלי זה יקבלו טוב ועונג, נקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". וכפי שיעור ההשתוקקות להדבר, כך הוא יכול להנות מהדבר. זאת אומרת, הכלי שבו מקבלים תענוג, נקרא "השתוקקות".

והכלים האלו אנו מתיחסים להבורא. היינו, שהכלי שקבלה בפעם הראשונה מהבורא, היא נקראת "מלכות" או "בחי"ד", שפירושו הוא השתוקקות לקבל טוב ועונג. וזה נקרא "כלי דאור ישר". ובכלי זה השתמשו לפני הצמצום, והיא נקראת "מלכות דאין סוף".

ואח"כ נעשה תיקון, בכדי שלא יהא "נהמא דכסופא". היות שיש כלל בהטבע שעשה הבורא, שהענף רוצה להדמות לשורשו. ומדוע יש טבע כזה, אין לנו רשות לשאול, מטעם כי לגבי הבורא, אומר הזה"ק, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", שפירושו, שאין התחתונים יכולים להשיג מחשבות של הבורא.

וכל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים, היינו ממה שאנו רואים אנו יכולים להגיד טעמים וסברות, אבל לא לפני המעשה שמתגלה לנו. ומשום זה מתחילים לדבר מהקשר הראשון שיש להבורא עם הנבראים, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ולפני זה אין מקום לדבר, היות שאין לנו השגה בו יתברך, לכן אנו רק רואים שיש טבע, שהענף רוצה להדמות לשורשו.

וכדי לתקן זה, היינו היות שהמקבל רוצה בהשתוות הצורה להשורש, ואם הוא יהיה מקבל אז הוא ירגיש אי נעימות, לכן נעשה צמצום, הנקרא "שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", אלא יקבל רק אם הוא יכול לקבל זה בעמ"נ להשפיע. וזה גרם לנו, שלא יכולים לקבל שפע עם הכלי הנקרא "רצון לקבל", אלא דוקא עם כלי חדש, המכונה "אור חוזר". שפירושו הוא, ש"אור ישר" (או"י) נקרא מה שהבורא נותן את השפע לתחתונים, ו"אור חוזר" (או"ח) נקרא להיפך, מה שהתחתונים רוצים לתת להבורא.

ומשום זה נקרא או"י "מלמעלה למטה". היינו, העליון, שהוא המשפיע, היינו הבורא, משפיע לתחתונים. והאו"ח נקרא "מלמטה למעלה", היינו התחתון, שהוא המקבל, רוצה להשפיע להבורא. וכלי זה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", אנו מיחסים להתחתון, משום שהתחתון עשה זה לתקן את עצמו, היות שהוא רוצה להדמות לשורשו. וזהו כמו שלומדים, שבעולם אין סוף הכלי מלכות קבלה את האור בכלי דאור ישר, היינו בהכלי שבא מצד העליון. מה שאין כן כלי דאור חוזר הוא כלי שהתחתון צריך לעשות זאת.

ולאחר שנעשה התיקון הזה, שיקבלו רק בכלים דאו"ח, נמשך מזה כל כך רבוי עולמות והרבה מדרגות. היות שהכלי זה נמשך מצד התחתון, אין הכלי הזה יכול להגמר בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, כפי כוחות של התחתונים. לכן, היות שנעשה רבוי כלים, לכן גם האורות נחלקים להרבה מדרגות. מה שאין כן בזמן שהיה מאיר בהכלי מה שאנו מתיחסים להבורא, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", הכלי הזה הבורא ברא אותה בפעם אחת בשלימות, וממילא היה אור אחד פשוט בלי הבחן מדרגות.

וזה כמו שכותב בספר "עץ החיים" (מובא בתע"ס דף א') וזו לשונו "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא אין סוף". והטעם הוא כנ"ל, היות שכלי זו שאנו מתיחסים להבורא, הוא נגמר בתכלית השלמות. לכן קבלו אור אחד בלי הבחן מדרגות.

מה שאין כן הכלי שאנו מתיחסים להתחתון, אינה יכולה להגמר בפעם אחת, אלא שכל העבודה שאנו צריכים להתיגע, היא רק דבר אחד ולא יותר, שהוא, לעשות כלי המכונה "או"ח", שפירושו הוא, שכל מה שהתחתון רוצה לקבל טוב ועונג מהבורא, הוא מטעם שרוצה להשפיע להבורא, שזה נקרא "או"ח". והיות, בזמן שהתחתון בא לידי הכרה, שאין לו שום רצון וחשק לקבל לעצמו, אלא שהוא רוצה להנות להבורא, אז הוא עושה חשבון, לראות מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה.

אז הוא רואה, רק דבר אחד הוא יכול לתת, שמזה הבורא יהנה. היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, ומשום זה הוא אומר, אני רוצה לקבל טוב ועונג, משום שאני רוצה לעשות נחת רוח להבורא. וכל מה שהוא יכול לקבל יותר שפע, היינו שמהשפע שהוא מקבל הוא מרגיש תענוג הגדול ביותר, בטח שהבורא נהנה מזה ביותר.

וזה דומה לאדם, שהזמין אליו אדם חשוב, והוא ובני ביתו היו מתיגעים כל היום וכל הלילה, בכדי שהאורח החשוב יהנה מהמאכלים. וכשהאורח אכל את הסעודה הזו, שעלה לו בהרבה יגיעה, והכל עשה בכדי שהאורח יהנה ממנה, ולבסוף הסעודה הוא שואל מהאורח, מה אתה אומר להסעודה שלנו, אם פעם היית טועם טעם כזה מסעודות.

אז הוא משיב לו, אני אגיד לך האמת, לי לא חשוב מה שאני אוכל, אני אף פעם לא הייתי עושה חשבון מהתענוג, שאני יכול להוציא מהמאכלים. אי לזאת, לא חשוב לי, אם אתה היית עושה סעודה יותר פשוטה, היות שאני שומע ממך, שאתה השקעת בה הרבה יגיעה. ובטח שהבעל בית, בזמן ששומע זאת, איזו הנאה יש לו מזה שנתן לו סעודה גדולה.

והנמשל בזה הוא, אם האדם מקבל טוב ועונג מהבורא, מטעם שרוצה להנות להבורא, בזה שעוזר לו להוציא לפועל את מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, והוא אומר, שאין לו שום הנאה מהטוב והעונג שקבל מהבורא, אם כן איזה נחת רוח הוא גורם להבורא, בזה שאומר, שבהטוב והעונג שלו הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אלא אצלו הכל שוה.

נמצא לפי זה, אם האדם יכול להשתדל להגביר כל פעם את מה שמקבל מהבורא, ולהחשיב את מתנת המלך, יש בזה סיבה, שיכול לומר להבורא, אני מקבל הנאה גדולה ממך, משום שאני יודע, שרק עם זה אני יכול להנות אותך, ומשום זה אני רוצה להרבות בקבלת תענוגים.

אולם יש לזכור, לאחר חטא דעץ הדעת, שחטא אדם הראשון, נעשה האדם מבחינת "עפר", שהיא בחינת מקבל בעל מנת לקבל. וזה נמשך מעולמות אבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ה) "ומוטל על האדם בסגולת תו"מ, לקבל כוחות מלמעלה, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל. זאת אומרת כל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לעשות נחת רוח להקב"ה. מה שאין כן אם עדיין אין לו הרצון הזה, נבחן האדם שהוא בגלות בין אומות העולם, שמשעבדין אותו לעבוד רק עבור אהבה עצמית, שזה נקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", שזהו שייך להקליפות ולא לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' הוא רק להשפיע, כמו כן אתם תהיו כל כוונתכם רק בעמ"נ להשפיע.

מה שאין כן היפך זה, היינו שאין כוונתו בעמ"נ להשפיע, זה נקרא ההיפך מבחינת ישראל, אלא זה נקרא ישר - לאומות העולם, היות שהם בהופכיות הצורה מהבורא, שהוא רצונו רק להשפיע. מה שאין כן אם במקום הזה שורה בחינת ישר-אל, שהוא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו שאין שם רשות אחרת, במקום הזה באה השראת השכינה, כמו שכתוב "בכל מקום את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך", שהפירוש הוא, שה' אומר, אם אני יכול להגיד, שבמקום הזה שורה רק שמי, ואין רשות של הנברא עליו, משום שהתחתון רוצה רק להשפיע לה', אז "אבוא אליך וברכתיך", היינו שעל המקום הזה אני משרה את שכינתי.

ובזה נבין מה ששאלנו על מה שהזה"ק אומר, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה, נמצא ביניהם, שמשמע, שאין צריך מקום מיוחד. ואח"כ אומר כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע שדוקא במקום מקדש ולא בכל מקום.

ויש לפרש זה שאומר "שבכל מקום שהם שורים" כוונתו בכל מקום שהם, היינו ישר-אל שורים שם, שהפירוש של ישר-אל הוא ישר אל, שהם נמצאים בבחינת השתוות הצורה לאל, היינו כמו שהקב"ה הוא משפיע חסד, כן הם רוצים רק להשפיע לה'. וכיון שיש השתוות הצורה, בשיעור זה נעבר הצמצום, לכן שורה במקום הזה השכינה.

וזה נקרא "ועשו כלי מקדש", היינו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". נמצא לפי זה, שבחינת ישראל ובחינת "ועשו לי מקדש" הם דבר אחד. זאת אומרת, מה שאומר "ועשו לי מקדש", שזהו הכנה ועבודה גדולה לעשות את המקום שהוא הרצון, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"מקום" ברוחני נקרא רצון, היינו רצון דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, זהו נקרא בחינת "ישראל", כנ"ל ישר-אל.

עכשיו נבאר השאלה הב', מהו השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". בטח שאם הוא אומר שהשכינה מתקדמת ובאה לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש. אם כן מהו שאומר "מדוע אין איש".

אולם מקודם צריכים להבין מה זה "איש". ויש לפרש, "איש" נקרא, כמו שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". היינו, שיש בחינת "איש" ובחינת "בהמה", כי "בהמה" נקרא מי שמשוקע באהבה עצמית ועושה מעשה בהמה. נמצא שהפירוש יהיה "מדוע באתי", היינו שהתקדמתי לבוא לפניכם. אבל גם זה צריך פירוש, היינו מה שייך לומר שהקב"ה התקדם ובא לבית הכנסת, הלא מלא כל הארץ כבודו, אם כן מהו הפירוש שהקב"ה בא לבית הכנסת לפני האנשים המתפללים.

ויש לפרש שהוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "טרם נקרא אני אענה", שהכוונה היא, זה שהאדם הולך להתפלל, זה בא ממה שאני נתתי לו מחשבה ורצון ללכת להתפלל. ולפי זה יהי הפירוש "אני התקדמתי לבוא לבית הכנסת", זאת אומרת "אני נתתי לבוא לבית הכנסת להיות איש, ולבסוף אני מוציא אותו בבית הכנסת ומתפלל על אהבה עצמית, כמו בהמה". נמצא, מה שאומר "מדוע באתי" יהיה הפירוש "מדוע נתתי לו רצון ללכת לבית הכנסת, בכדי שיתפלל על עניני קדושה, שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף "אין איש", אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה".

ועתה נבאר מה ששאלנו בזה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". ושאלנו, האם צריכים שאף אחד לא יכנס בבית הכנסת עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה. ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה". וגם הראיה בעצמה יש להבין.

אמנם, בכדי לפרש זה, צריכים קודם כל להבין למה דוקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם. ונותן טעם, ש"אין עדה פחות מעשרה". וגם זה יש להבין, מדוע דוקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום, כמו שאומרים בענין עדות "תרי כמאה ומאה כתרי" (שבועות דף מ"ב), אלא דוקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא".

ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות.

ועתה נוכל להבין את ענין עשרה, שהקב"ה שואל "מדוע באתי ואין איש". הכוונה "איש" ולא "בהמה" כנ"ל, שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית, שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק "שכינתא בעפרא". אם כן יהיה הפירוש "אם הקב"ה לא מוציא שם עשרה", זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוצא שכולם מתפללים על דברים, ששייכים לבהמות ולא לאנשים".

ועל דרך זה יש לפרש מה שאומר "וצריכים שיהא נמצאים כולם בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". יש לפרש, שצריכים שהקבלת מלכות שמים תהיה בבת אחת, ולא שיאמר "היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בבית הכנסת. ואח"כ, כשאני הולך הביתה, אני רוצה להנות מאהבה עצמית".

זאת אומרת, הוא אומר שהוא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע קצת מזמנו, ולא לתת כל הזמן שלו רק בשביל כבוד שמים. אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת. וזה יכולים לפרש, שכוונתם היא, שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, שהפירוש הוא, שלא יגיד "עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים, ואח"כ עוד קצת". אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת ומחר קצת.

אי לזאת, אם הקבלת עול מלכות שמים הוא על דבר שלם, לכן הגם שיורד אח"כ ממדרגתו, והיות שהקבלה שלו היתה בבחינת שלימות, הנקרא "עשרה בבת אחת", ש"אחת" יהיה פירושו "על כל החיים שלו", "מצטרפת פרוטה פרוטה לחשבון גדול", עד שזוכה לבחינת אמונה, שהיא מלכות שמים בקביעות.

מה שאין כן בעת שהקבלת מלכות שמים היתה רק במקצת, היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות. נמצא שדבר זה אין לו שלימות, אם כן איך שיצטרף זה לזה לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות. אי לזאת, בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם. וזה שאומר "שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת", שפירושו "אחת ולתמיד". היינו, שהוא רוצה, שהקבלת מלכות שמים תהיה לנצחיות."

שאלה: כתוב, "כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה." מה זה אומר?

שכל אחד מהם הוא כנציג מאיזה הבחן של הכלי האחד, של המלכות, וכשהם הופכים להיות מתוקנים, מקושרים, אז הם נקראים "שכינה".

תלמיד: לפי הדימוי הזה של איברים בגוף אחד, שעשרה הם איברים של גוף אחד, אם אני לוקח אדם אחד מתוך העשרה, הוא איבר.

כן.

תלמיד: אנחנו לא רואים בטבע שאיבר קיים.

הוא קיים אבל לא בפני עצמו.

תלמיד: איפה איבר קיים?

בגוף שלנו.

תלמיד: רק כשהוא בגוף הוא קיים.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, יש לי איזו אשליה שכאדם אני "קיים", אבל בעצם במציאות הרוחנית אין לי קיום אלא בתוך העשרה.

כן, נכון.

תלמיד: איך לקרב את זה להכרה, להרגשה?

שאחד בלי האחרים לא קיים?

תלמיד: כן, בדיוק.

פשוט לדבר על זה, לתאר את זה. אנחנו גם לא יכולים לדמיין את זה לעצמנו אחרת, כי "אין מקצת ברוחניות", זאת אומרת אתה לא יכול באמת לקחת חלק מהשלם ולהתייחס אליו כמו לשלם, לקיים.

שתלמיד: לפעמים כשהלב קצת מתרכך, באה מין הבחנה כזאת שכאילו הבורא עטף כל אחד מאיתנו במין בועה שקופה כזאת, מחיצה שקופה שמבודדת אותו מהגוף הזה שנקרא "עשרה", "עשירייה", ונותנת לו אילוזיה כזאת כאילו הוא אדם, והם חברים, אבל כמו שפה כתוב אין ישות כזאת.

לא, אין. לכן העולם שלנו נקרא דמיוני.

תלמיד: איך פורצים את הבועה הדמיונית הזאת שמבודדת אותי מהעשירייה?

אך ורק על ידי התפילה, אין לנו שום כוח לפרוץ החוצה, להתחבר בינינו. אומנם הניתוק בינינו רק נדמה לנו, הוא לא אמיתי, אבל אנחנו צריכים בכל זאת לדמיין, לתאר לעצמנו את המצב השבור, ואיך אנחנו מחזירים אותו למצב מתוקן. ודאי על ידי תפילתנו, אבל זה מה שצריכים לעשות.

שאלה: רב"ש כותב פה, "אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת ומחר קצת". מה זה "בבת אחת"?

ככל שאתה מבין, ככל שאתה מרגיש, אתה מוכן לקבל על עצמך את כל מה שיש לפניך, להיות קשור לזה ולגלות את הכלי הגדול האינסופי הזה, ורק בזה אתה רוצה לחיות.

תלמיד: זו המוכנות שלי לעכשיו, ברגע הזה אני בהתפעלות ומוכן.

כן.

תלמיד: איך אני מקבל על עצמי בקביעות, בבת אחת, לנצחיות?

אתה מקבל את זה בבת אחת ובקביעות, לתמיד, מתוך זה שכך אתה רוצה שיקרה.

תלמיד: נכון לאותו רגע אני מחליט בבת אחת.

בסדר, והבורא מסכים איתך, וכביכול מתחיל לשחק את המשחק הזה.

תלמיד: ניסיתי הרבה פעמים בבת אחת וכל פעם חזרתי להתחלה.

כן. אבל זה לא שחזרת, בכל זאת כל פעולה משאירה רושם ולא חוזרת אף פעם לאותו מקום.

תלמיד: איך אני נכנס לנצחיות?

לנצחיות אתה נכנס כמו שרב"ש אומר בסוף המאמר, "מה שאין כן בעת שהקבלת מלכות שמים היתה רק במקצת, היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות. נמצא שדבר זה אין לו שלימות, אם כן איך שיצטרף זה לזה לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות. אי לזאת, בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם. וזה שאומר "שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת", שפירושו "אחת ולתמיד". היינו, שהוא רוצה, שהקבלת מלכות שמים תהיה לנצחיות."

תלמיד: איך אני נכנס לשלמות כזאת, לנצחיות כזאת?

אתה תשתוקק שזה יתגלה, שאתה תוכל לקבל את זה ולהיכנס למצב הזה.

תלמיד: עד עכשיו דיברנו עליי, על הפרט. איפה העשירייה פה? מה זה שעשירייה נכנסת בבת אחת?

אדם צריך להתחייב להגיע לזה, להשתוקק לזה שהעשירייה תיכנס בבת אחת.

תלמיד: זה מהצד שלי, איפה העשרה בבת אחת?

אז גם החברים שלך. עד כדי כך שאנחנו לא מתארים לעצמנו שיש משהו אחר מלבד שהעשירייה סגורה כולה, כל אחד תלוי בכולם, וכולנו תלויים בבורא, וכך זה קיים ויתקיים.

תלמיד: מה הקשר בין קבלת עול מלכות שמיים לעשירייה? מה התלות בין קבלת עול מלכות שמיים לעשירייה?

העשירייה נמצאת ברצון אחד של עשרה שרוצים להתקשר ברצון אחד ובנקודה אחת של קשר, בקשר עם בורא אחד שנקרא "חד מקבל חד", ולכן היא נקראת עשירייה. אחרת זו לא עשירייה, אלא רק לפי מטרתם.

תלמיד: ואדם מקבל עבור כל העשירייה?

הוא מקבל יחד עם כולם, גם עבור כל העשירייה, זה תלוי בתפקיד שלו.

תלמיד: מה זה קבלת עול מלכות שמיים בעשירייה?

"קבלת עול מלכות שמיים" זה נקרא שאני שנמצא בעשירייה מתחייב בהשפעתי לכלל העשירייה להביא אותם לחיבור כאחד.

שאלה: אפשר לומר שמערכת "הערבות" היא בית הכנסת שלנו?

כן, ודאי. מערכת הקשר הנכונה בינינו נקראת "בית הכנסת", "כנסת" זה כונסת, שכולנו נכללים זה בזה.

שאלה: על צמד המילים "ממעשיך הכרנוך", כותב רב"ש ""ממעשיך הכרנוך", היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים". מעיניו של מי מדובר? מהעיניים שלנו הלומדים או מהעיניים של חז"ל, המקובלים?

"ממעשיך הכרנוך" אלו חז"ל שמעבירים לנו חוקים, חוקי הטבע העליון, שאנחנו צריכים להשתוקק לקיים אותם.

שאלה: עכשיו קראנו ושמענו על קבלת עול מלכות שמיים, אתמול דיברנו על ברית, זה נשמע מאוד דומה. האם יש הבדל בין הברית שעושים בעשירייה לבין הרגע הזה שמקבלים עול מלכות שמיים?

כן, אלו באמת מצבים קרובים זה לזה. "ברית" זה שאנחנו מחליטים להתחבר, "קבלת עול מלכות שמיים" זה שאנחנו מקבלים על עצמנו.

תלמיד: זה כמו סיבה ותוצאה?

לא יודע, הייתי אומר שאחד דומה לאחר.

תלמיד: אני מבין שבשניהם זה כמו אפס או אחד. או שכולם, כל העשירייה, או שאף אחד, אי אפשר לקבת קצת מלכות שמיים.

לא, אפשר גם במקצת ונמצאים בעבודה עד שהם משלימים.

תלמיד: זו בדיוק השאלה, כי בעבודה זה מרגיש שאנחנו כל פעם מתקדמים קצת לקראת זה.

כן.

תלמיד: אבל פה רב"ש כותב שאין קצת, אתה לא יכול כל יום לקבל קצת מלכות שמים אלא כל העשירייה צריכה להימצא בזה ומקבלים. מרגיש שיש פער בין העבודה היומיומית לבין מה שהמקובל כותב.

אני עדיין לא יודע להעביר לכם מה נקרא "במקצת" ומה נקרא "בכלי שלם". אנחנו לא מרגישים לא את זה ולא את זה עדיין, בין שני המצבים האלה יש ממש מרחק גדול, לא ידוע. קשה למדוד עד כמה אני צריך עוד להשלים את הכלי שלי כדי להיות בכלי שלם.

שאלה: כתוב שכדי לפתור את הסתירה, אם המקבל רוצה להיות דומה בתכונותיו לבורא, אז הוא יצטרך לעשות צמצום. כלומר יש כאן עבודה של התחתון, מצד אחד, מצד אחר יש הרגשה שאתה כעליון נותן לנו מסך.

למעשה המסך תמיד מגיע מלמעלה. את כל הפעולות, כך או אחרת, אנחנו מקיימים תחת השפעתו של העליון, אבל אנחנו צריכים לבקש התקדמות כדי לקיים את הפעולות האלה מלמטה, מהמצב שלנו.

שאלה: רב"ש כותב "זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי". עשירי זה המלכות.

כן.

תלמיד: הוא גם אומר ""אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות",". זאת אומרת, אור אמיתי זה אור שמתגלה במלכות.

כן.

תלמיד: האם כלי המלכות שאותו הבורא ברא ויכול למלא אותו ולקבל תענוג, הכלי הזה הוא משותף לעשרה חברים?

כן, ודאי שכן.

תלמיד: זה לא שלכל חבר יש מלכות משלו.

לא, כל הספירות שייכות לכולם.

תלמיד: זאת אומרת, אם אנחנו מתחברים באמת, אז המלכות הזאת צריכה להתגלות?

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, שהפירוש הוא, שלא יגיד "עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים, ואח"כ עוד קצת".". למה הרבה פעמים יש מצבים שאנחנו אומרים מבפנים "קצת" ואחר כך "עוד קצת" ולא הולכים עד הסוף אלא תמיד שומרים משהו לרצון לקבל ולא מוכנים לשרוף אותו?

אנחנו לא רוצים לשרוף את הרצון לקבל, כל שכן את כולו. אם אני מקבל בו הבחנות רעות, טובות, לא חשוב מה, אני בכל זאת מחזיק בו. זה מחזיק אותי באיזשהו שיעור, מידה, וכך אנחנו מתקיימים. לכן אולי נראה לנו עכשיו שזה כל כך קל להיפטר מהרצון לקבל, אבל זה לא כך. אנחנו צריכים תמיד למדוד טוב מאוד עד כמה אנחנו מסוגלים לזה, להתעלות מעליו.

תלמיד: לפעמים בכנסים מרגישים בכל מיני מצבים, שכן אפשר להתעלות, ואחרי זה נזרקים לאיזה כיוון אחר.

כן.

תלמיד: למה זה קורה?

כדי ללמד אותנו כל מיני מצבים שיכולים להיות בדרך.

תלמיד: הרבה פעמים אני רואה שהאדם כן מצליח להגיע לזה, וזה קורה לו ברגע שהוא חוטף איזו מכה. כשהבורא עוזר לו, נותן לו מכה שהיא באמת עזרה מלמעלה, אז הוא מוכן לגמרי להתנתק מאותו דבר ובאמת להגיע למצב הזה שהוא מוכן לכל דבר.

האם יש לנו יכולת להגיע למצב הזה בלי שנחטוף את אותה מכה? כל אחד בטח חווה על הבשר שלו שהוא נכווה ממשהו והוא עזב אותו. האם אפשר להגיע לזה בלי המכות?

בלי המכות אני לא חושב שאפשר. אבל אפשר להכין את עצמנו למצבים האלו, שהמצבים בעצמם לא יהיו מורגשים בנו כמכות, אלא כגילויים בדרך.

תלמיד: כעזרה?

כן.

תלמיד: אני מרגיש שכוח ההתגברות שלי הוא קטן, חלש. האם זה מכוון כך שכל אחד ירגיש שאין לו כוחות כדי שהוא יצטרך להתחבר עם כולם ואף פעם לא יהיו לו כוחות לבד?

אדם לא יכול להתגבר אפילו על ההפרעה הקטנה ביותר.

תלמיד: האם ברגע שנצליח להרגיש שאנחנו חלשים, להודות בזה שאנחנו חלשים, לא במובן השלילי, אלא במובן שאנחנו עם השתוקקות קדימה, האם ברגע שנגיע להבנה העמוקה הזו שלכל אחד מאיתנו אין כוח, רק אז נצליח להתחבר?

אתה רוצה להגיד כך, לפעמים אני מרגיש שאני חלש מפני שאין לי משיכה קדימה. לפעמים אני מרגיש שאני חלש כי אין לי כל כך רצון לעזוב את המקום שלי ולהזיז את עצמי קדימה. מתי זה בדיוק קורה? גם בזה וגם בזה, יש כוח המושך וכוח הדוחה, וצריכים כנגד כל אחד מהם להיות בהכנה נכונה.

תלמיד: אם בהכנה לכנס שאנחנו עושים בימים הקרובים כל אחד יגיע להבנה שהוא לבד, לא יכול ואין לו כוחות, והכנס יכול לעזור לנו לייצר חיבור ולקבל כוח מאוד חזק, זה יכול להביא אותנו למצב שעליו רב"ש כותב כאן "בבת אחת"?

כן. בכנס כולנו יכולים, לפי הכוונה שלנו, לפי הרצון שלנו, להיכנס לאחדות.

תלמיד: אז על מה כדאי לנו לשים דגש בימים הקרובים עד הכנס כדי להגיע ל"בבת אחת" הזה?

קודם כל על זה שאני מייצב לפני עשירייה, שהעשירייה הזאת היא נתמכת על ידי עשרה חברים שבה, ואני בטוח שזה גם רצון העליון, ואני רוצה אחר כך בעשירייה הזאת לקלוט את כל "בני ברוך" שבעולם בצורה כזאת שאנחנו מגיעים "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: רב"ש כותב, "אני התקרבתי ועוררתי בכם רצון להגיע לבית הכנסת, ולבקש בתפילה עבור הגאולה של השכינה". מה אנחנו מבקשים? מה צריך לקרות בפועל?

אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו חלקיקים של רצון אחד גדול, ורוצים להיות מחוברים בינינו כחלקים בלתי נפרדים. חוץ מההכרה שלנו הכול מתוקן. אנחנו חוזרים בהכרתנו למצב - כמו שעכשיו אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך אנחנו מחוברים באמת – שבו אנחנו רוצים להרגיש את החיבור הזה, לתאר אותו בינינו.

תלמיד: מה צריך להיות היחס שלנו לבורא ברגע הזה?

שותפות. הוא רוצה להעביר אותנו ממצב שמחוץ לבריאה לתוך הבריאה, למרכז החיבור שלנו, ואנחנו רוצים בעצם גם אותו דבר,.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת השלמות מגאווה ומהנשמה? מה ההבדל ביניהם?

איזו שלמות יכולה להיות בגאווה? זו שלמות שהיא לא קדושה. הקליפה מפתה אותנו בהרגשה הזאת.

תלמיד: אבל זה גם כוח גדול, כן?

כן, כמו שיש בקדושה יש גם בקליפה, זה כנגד זה.

תלמיד: כשאדם רוצה להרגיש שלמות כזאת, לא חשוב אם היא מהנשמה או מגאווה, אז הוא מרגיש חסרון לקבל זאת מאחרים, בלי אחרים אין שלמות.

כן.

תלמיד: למה זה כך?

כי מלכתחילה, אפילו שהוא לא מרגיש, אבל הוא חלק קטן מכולם. יש נשמה בה נמצאים כולם, והוא עדיין לא מרגיש את זה.

תלמיד: אני רצון, אני לא גוף, מה נותן לי אפשרות לאסוף מניין פנימי?

בהתאם למידה שבה מאיר עליך הבורא, האור העליון.

תלמיד: מה צריך לעשות? איך אני יכול להבין את התהליך?

אם הוא מאיר פחות, אז אתה לא מרגיש קשר עם אחרים. אם הוא מאיר קצת יותר, אז אתה כבר מרגיש קשר עם אחרים, אתה כבר נמצא בחוסר שקט.

תלמיד: אבל יש נקודה שהרצון לא רוצה לעבוד על החיסרון שלו, אלא על החיסרון של האחר, יש נקודה ספציפית, מה היא?

נקודה ברצון?

תלמיד: כן, שהוא רוצה לעשות פעולות בשביל החסרונות של האחרים, אבל הוא גם מרגיש חסרונות בתוכו.

כן, זה מההתכללות, שאז אני גם יכול להרגיש רצונות שהם באחרים ולא בי. אבל למה אני מרגיש אותם שהם נמצאים בי? מתוך התכללות, מכך שכל הרצונות נכללים זה מזה.

תלמיד: והתכללות היא רק דרך הבורא.

כן.

שאלה: נאמר פה שאם אתה מקבל על עצמך את עול מלכות שמים לכל החיים, אז גם אם אחר כך אתה נופל מתחשבים בזה, ומהמצבים האלה אתה מגיע למצב של אמונה בקביעות. ואם זה כל פעם קצת, אז אין בזה הרבה תועלת, זה לא נחשב.

עכשיו אנחנו לקראת כנס, אם אני מוכן לקבל על עצמי את עול מלכות שמים רק בזמן הכנס ולא לכל החיים, אז זה לא אפקטיבי. אתה אומר שבלי מכות זה לא ניתן, אז איך להרגיש את הכנס כמכה חיובית כדי שנוכל לקבל עול שמים לכל החיים ולא רק לתקופה של הכנס?

זה תלוי איך נתייחס לזה, רק בזה. לפני הכנס אני צריך להרגיש שאני עומד בפני המשימה החשובה ביותר בחיים ועכשיו נקבע גורלי. אני יכול ממש לעלות לרום המעלות של הסולם, או יכול להישאר כמו עכשיו או בכלל ליפול. זה מה שעומד היום בפנינו, תבחרו.

תלמיד: ממך מורגש הכוח הזה. אבל איך עלינו להתרכז, לא למרוח את זה, אלא שזה יהיה כאגרוף, כדי שנוכל להתרכז, להכין עצמנו?

אם תתחילו להתאסף יחד כביכול במרחב הרוחני, אז תרגישו שיש לכם כלי עצום משותף, שאתם קרובים ומבינים זה את זה, והבורא יגיב בצורה מאוד רצינית לזה.

תלמיד: אמרת שאדם לא יכול להתקדם בלי מכות, ויכול להכין עצמו כדי לא להרגיש את המצבים האלה כמכות. אנחנו עכשיו בציפייה לכנס, אנחנו לא בציפייה למכות.

לא, אני מוכן למכות כדי להתקדם.

תלמיד: הכוונה שאנחנו לא מחכים למכות, אנחנו מחכים למשהו טוב ולהתקדם מטוב לטוב.

ההבדל הוא רק איך אתה מתכונן, מצפה לזה. אם זה בהתאם לרצון שלך, אז תרגיש את זה כתמיכה, כדחיפה קדימה. ואם זה נגד הרצון שלך, אז תרגיש את זה כהפרעה.

תלמיד: בכנס ולפני הכנס, מה יכול לתת לנו את המכה הזאת שתאפשר לנו להרגיש משהו חדש, לקבל משהו חדש?

אם נרגיש את עצמנו כמחוברים יחד באחד שלם, אז הרצון המשותף שלנו ידחוף אותנו מתוך האגו שלנו ונעלה למדרגה הבאה.

תלמיד: איך אתה רואה את זה במימוש פרקטי, האם אנחנו שותקים, מדברים?

מה ההבדל? זה לא חשוב. תרקדו ותשירו.

שאלה: האם יש, ובמה, עצמאות במידת קבלת התענוג בכלי הקבלה?

מידה עצמאית של תענוג בזמן השפעה? זאת שאלה עם מידה של ערמומיות מתוך הטקסט. אם אנחנו פותרים את השאלה הזאת בצורה נכונה, אז המשימה שאנחנו צריכים לפתור הופכת מכללית לפרטית ומפרטית לכללית, ואז כבר אין הבדל ביני לבין הכלי המשותף, אני מקבל את זה שכשכולנו קשורים יחד אנחנו כאחד שלם.

שאלה: האם התענוג הוא בניית הכלי, או שזה מילוי הכלי שכבר מוכן, כשהוא כבר בנוי?

התענוג הוא תוצאת המעשים שלנו אחד כלפי השני, וכלפי הבורא.

שאלה: כשאני מקבלת תענוג, איך אני מחזיקה בכוונה על מנת להשפיע?

את כל הזמן חושבת על ההזדמנות לקבל למען הבורא. שאת נמצאת איתו יחד במצב שלם.

שאלה: אמרת שאם אנחנו נתחבר המלכות תתגלה. האם בכנס הזה אנחנו שמים לעצמנו מטרה להגיע לגילוי המלכות, ומה זה נותן לנו?

זה נותן לנו את הכלי הכללי, את תחילת גילוי הכלי הכללי.

שאלה: כלומר קבלה בעל מנת להשפיע?

או להשפיע על מנת להשפיע, לא משנה. בשני המקרים האלה אנחנו עובדים עם המלכות השלמה, רק בדרגות שונות של העבודה שלה, של האינטנסיביות.

שאלה: אמרת "אם תתאספו יחד במרחב הרוחני", מה זה אומר ואיך נעשה את זה?

להתאסף יחד זה מובן, לאסוף את הרצונות שלי, הרצונות הרוחניים ביחד. במרחב הרוחני זה שהרצונות האלה יתנו לנו רצון חדש באיכות ובעוצמה לבצע משהו רוחני, כלומר בחיבור של הכלי המשותף, במעבר של האור המשותף, שנרגיש שאנחנו רוצים את זה, שאנחנו משתוקקים לכך.

שאלה: ואז מה יקרה?

החיבור בינינו לבין הבורא יקרה. "זיווג דהכאה".

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שעלינו לפרוץ את הבועה של האשליה. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים תפילה, על מה התפילה הזאת?

אנחנו צריכים שלא לחשוב על עצמנו אלא לחשוב על הרצון המשותף שלנו, הכוונה המשותפת, המטרה המשותפת, איך אנחנו מחברים את הרצונות שלנו לאחד שלם. את זאת אנחנו צריכים לברר היטב.

שאלה: איך האורח שרוצה להתחיל להרגיש תענוגים אמיתיים כדי לעשות נחת רוח לבעל הבית נשאר ישראל, שכל מאווייו הם להידבק בבעל הבית? אמרת שכאשר התענוג הוא אמיתי ושלם, הוא לא משאיר שום מקום של חיסרון וחלל, שום עירוב ושום מחשבה באדם.

מה מבטיח לאדם שהוא לא נופל מישראל ומתחיל להסתכל על הסטייק ועל התענוג שבסטייק?

זה הוא המצב של אדם כשהוא רוצה להיכנס לרוחניות, הוא כבר כולל בתוכו את המצב הבא, שכביכול הוא מקבל את הרוחניות בעל מנת להשפיע, וזה מה שמביא לו ביטחון במה שהוא עושה.

שאלה: כשאדם טועם את התענוג, כדי שהוא יהיה אמיתי הוא חייב למלא אותו לגמרי. במה הוא נאחז כדי שהוא לא יעוף מהשולחן, זאת אומרת שהוא יישאר במבט על המלך, במה הוא נאחז, מה הנקודה? הרי התענוג ממלא אותו לגמרי, אין לו יותר שליטה, מה גורם לו באותו רגע להישאר כאיבר בגוף ולא כחוטא, שנפרד?

ככל שהוא נמצא לפני כן בתפילה, בקבלת כוח המסך, ונכנס במגע עם הכוח העליון על ידי המסך.

שאלה: הרב"ש אומר ""ועשו לי מקדש", שזו הכנה ועבודה גדולה לעשות את המקום שהוא הרצון". איזה סוג חיבור הוא "ועשו לי מקדש", מה זה אומר?

חיבור בין החברים, בעשירייה, כשהם רוצים להתחבר ומזמינים אור מלמעלה כדי שיגדיל אותם ויחברם יחד בכלי אחד, ועד כדי כך יחבר ביניהם עד שירגישו את עצמם כאחד, והם יכולים לעבוד עכשיו על זיווג דהכאה עם האור.

שאלה: האם לכל עשירייה יש מקדש משלה?

כן.

שאלה: והרצון הופך להיות לאחד, או אלה הן הכוונות שמתחברות?

הכוונות שמתחברות.

שאלה: איך אפשר להתכונן לכנס לקראת הבנייה הזאת? אמרת שבכנס אנחנו רוצים לבנות קשר שנקרא "בית המקדש".

להשתדל.

שאלה: האם זה משהו שצריך לצאת מהעשירייה כלפי האחרים, או שאין קשר עם שאר העשיריות?

לא, אי אפשר, אסור לצאת מהעשירייה.

שאלה: העשירייה צריכה לכוון גם לשאר העשיריות בכנס בבניית המקדש?

כן, יכול להיות.

שאלה: במה עשירייה אחת יכולה לעזור לשאר העשיריות?

להוות דוגמה.

שאלה: כתוב "בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם." מה זה אומר "לראות שיהיה דבר שלם"?

לראות שיהיה דבר שלם הוא שהכלי שלו עדיין נמצא ברצון אחד, ולא מתפורר, לא מתחלק, שהאור שהוא מקבל ממלא את הכלי במידה מיוחדת על ידי זיווג דהכאה, וכך הוא מתקדם.

שאלה: איך מגיעים לאמונה שלמה כדי להגיע לאחר מכן לתפילה שלמה?

כל מה שאנחנו צריכים לקבל מלמעלה, הבחנות רוחניות, גבוהות, גדולות, רחבות ונצחיות, אנחנו צריכים לקבל מלמעלה והן נכנסות בנו ומשנות אותנו. ואז אני מקווה מאוד שעל ידי זה שאני מתפלל איך להיות בכלי אחד, שמלמעלה אני ארגיש שאני נמצא בכלי כזה, שמגיע האור המחזיר למוטב והוא משנה אותי, מתקן אותי.

שאלה: מצד אחד השאיפה צריכה להיות בתפילה שלא נצא יותר מהחיבור לנצחיות, שתמיד נהיה בחיבור, אבל מצד שני אחר כך הוא גם מדבר במאמר על כך שאחרי זה יש עוד הפעם ירידה. אז איך אפשר מצד אחד לבקש שלא נצא אף פעם מהחיבור לנצחיות, ואנחנו יודעים מראש שתהיה לאחר מכן עוד מדרגה ונצא מהחיבור?

לא, אנחנו יוצאים מהחיבור רק במדרגה הבאה, ולא בכלל. זאת אומרת, אפילו שכל המדרגות הן אחת יותר מהשנייה וכל פעם המדרגה החדשה גדולה יותר מכל המדרגות הקודמות, אבל זה אך ורק על פני אותה עבודה שאני עושה במדרגה הרוחנית העליונה. לכן בכך שאנחנו מטפסים במדרגות, זה נקרא שאנחנו לא עוזבים את ההשגות הקודמות, ודווקא על ידן אני מגלה את המדרגות החדשות.

שאלה: אז בעצם אני עדיין יכול לקרוא לזה כל פעם מדרגה שלמה, ואני יודע שתהיה אחר כך עוד מדרגה?

כן.

שאלה: מה זה אומר שאסור לצאת מהעשירייה?

שהקשר שיש לי עם החברים, רק באותו קשר אני דואג להתפתח, ועל אותו קו אני רוצה לעלות לבורא.

שאלה: הרב"ש כותב "מדוע נתתי לו רצון ללכת לבית הכנסת, בכדי שיתפלל על עניני קדושה, שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף "אין איש", אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה".

איך אנחנו יודעים שאנחנו באמת מוכנים לכנס, שפשוט נהנה ממנו? יש בכנס עוצמה כזאת גדולה שבקלות אפשר ליהנות ממנה.

כן. לא הייתה לנו הכנה כזאת בכנסים הקודמים. אני מקווה מאוד שייצא מזה משהו טוב.

תלמיד: מה עוד אפשר אולי להוסיף בעבודה בעשירייה שיחזיק, את הכוונה הנכונה לאורך כל הכנס ולרגע לא נאבד אותה חלילה?

קודם כל יש כאן בכל זאת עניין של שמירת הערבות והכנה. דווקא בחודשיים האחרונים הייתה מורגשת הכנה מיוחדת. לא יודע, נראה לי שהכול בסדר. מה אפשר עוד לדרוש ממתחילים שרוצים עכשיו להגיע לשלב חדש? אי אפשר יותר. אני חושב שאם אנחנו נתמוך זה בזה ונרצה שכולנו, גברים, נשים קבוצות, כל מי שנכלל בהם שיתכללו ויתחברו, אז אנחנו נצליח.

תלמיד: יש איזה מידה של בטחון שאדם או העשירייה יכולה להגיד, הינה אנחנו בטוחים שאנחנו הולכים עכשיו לפעולה נכונה?

אם יש עשירייה כזאת שיכולה להגיד על עצמה, שאנחנו מוכנים לעשות את כול מה שהבורא ידרוש מאתנו, אז זה כבר נכון וטוב.

שאלה: כתוב שהבורא מעורר את האדם לתפילה, הוא מעורר אותו עם חיסרון מסוים דרך הרצון של האדם. עכשיו, ברור שאדם יותר מפותח, החיסרון שמתגלה אצלו על ידי זה שהבורא מעורר אותו, הוא יותר כלפי השפעה.

כן.

תלמיד: זה תלוי בהתפתחות של האדם, מה שהוא מעורר בו? כתוב כאן שאחרי זה הבורא אומר, "עוררתי את האדם לתפילה אבל הוא מתפלל על צרכי בהמה". איך יכול להיות? אם הוא מעורר אותו דרך החיסרון לפי דרגת ההתפתחות שלו, והוא מתפלל על מה שהבורא נותן לו להתפלל עליו, אז אם הוא מפותח הוא אמור להתפלל על השפעה.

תמיד הרצון שהבורא מעורר הוא רצון יותר נמוך ממה שהאדם יכול עוד להעלות ולבקש.

תלמיד: אז פה הפער הזה. נגיד אנחנו מתחילים להיכנס לשיעור, אז יש הרגשה של חוסר רוגע, חוסר שליטה והבורא רחוק. באיזשהו שלב אחרי הרבה מאמץ, שפלות וכן הלאה מתחילה פתאום להתפשט הרגשה נעימה שמרגעיה אותך, אבל זה אתה שעשית מאמץ מתוך החיסרון שיש לך. מה היה צריך להוסיף פה עוד, מעבר למאמץ להתפלל ולברר עד שהבורא עוזר?

צריך להוסיף לא רצון אלא השתוקקות.

תלמיד: אז יש חסרון וממנו האדם משתדל להתמודד עם החיסרון הזה. ומה זה השתוקקות?

מעל החיסרון שמגיע מתוך ליבו של אדם.

תלמיד: השתוקקות למה?

השתוקקות לטעום משהו מהמגע עם הבורא. לחפש כל פעם במגע עם הבורא איזה טעם מיוחד, איזה רגש מיוחד. נגיד יש מגע כזה בין שני אוהבים וזה מה שמחזיק אותם חזק.

תלמיד: כן, אבל אם אני מבין נכון, זו תפילה כשאין לך כל כך הרגשה של לחץ. כשיש הרגשת של לחץ אתה מתפלל רק מתוך הלחץ הזה להגיע למגע ראשון, להגיע לאיזושהי יציאה מתוך הכלים שלך.

כן.

תלמיד: ותוך כדי התפילה הזאת יש עוד משהו שאדם צריך לעשות? כי אני לא רואה שיש פה עוד מרחב לבן אדם לעשות איזושהי פעולה חוץ מלהשתוקק לצאת החוצה לנשום אויר.

אבל אני רוצה שבמגע שלי תהיה לי הרגשה שזה באמת נצח, ללא הגבלה בכלל.

שאלה: מהי התפילה שלנו לפני הכנס הגורלי הזה כדי לעלות בסולם המדרגות?

תיבנו, תרכיבו את התפילה הזאת. בזמן שתבררו אותה בכל הבחינות שלה, הצורות שלה, יהיה לכם הרבה עבודה בבדיקת הרצונות והכוונות שלכם.

תלמידה: כלומר אפשר לקחת את זה כמשימה לפני הכנס?

כן, זה טוב.

תלמיד: נאמר במאמר שעשרה כאחד, שהם צריכים להחליט שהם הולכים על כל החיים. איך להגיע למצב של עשרה כאחד במהלך הכנס, באיזה סוג של עשרה אנחנו צריכים לעבוד איתם בפועל, ובמה אנחנו צריכים להתמקד במהלך הכנס?

להתמקד שהבורא יקבל את הבקשה שלנו ויעשה איתנו רצון אחד.

תלמיד: איך לכלול את העשירייה הקבועה כל הכנס?

רק לבקש שהבורא יחבר אותנו באמת לעשירייה אחת. זה מה שאנחנו רוצים.

תלמיד: לכאורה נראה בכנס שלפעמים יש התחלקות, שאנחנו נפרדים, כי חלק נוסעים למקום אחד, חלק נוסעים למקום אחר, חלק נוסעים לכנס מראה או נוסעים לישראל, אז לכאורה נראה שהעשירייה מתחלקת. איך להימנע מהרגשת ההתחלקות הזאת ולהרגיש שלמים?

לא, אני לא הייתי חושב כך. אני חושב שדווקא החיבור שלנו הוא חיבור מיוחד, הוא חיבור נצחי, והוא שמביא אותנו לחיבור המיוחד, הנצחי והשלם ואנחנו נצליח. רק צריכים לתת לזה מקום וזמן לכולם. אז יש לנו עוד כמה שעות עד הכנס שאנחנו יכולים לעבוד בזה.

שאלה: יש לנו תלמידי קמפוס שבאים פעם ראשונה לכנס, הם נמצאים בעשירייה רק חודש והם מאוד מתרגשים, אין להם מושג מה הם הולכים לפגוש, הם אפילו קצת בשוק, כי אנחנו מספרים להם איזו הזדמנות זו וכמה זה גדול. מה ההכוונה הטובה לתת להם, איך לבוא בלי הפחדים, עם לב פתוח, איזו הזדמנות הם יכולים להשיג?

הם יכולים להשיג בתוך הכנס בחיבור ביניהם ועם כולם, רצון אחד, כוונה לרצון אחד, ולגמר התיקון.

שאלה: הפחד ממשהו לא נודע, ממשהו חדש, איך אפשר להיכנס לתוך הכנס, בביטחון כזה, אפילו שזה משהו שאני לא מכיר?

לומדים יחד, יודעים כולם אותו דבר, ורוצים להתכלל בהרגשה, מקבלים את ההתרשמות הזאת ממקור אחד. זה דבר מאוד מיוחד, שאם אנחנו רוצים לכוון את עצמנו לבורא אז יוצא שכולנו מתחברים בו, "כי בו ישמח ליבנו", וזה מה שפועל כניצחון שלנו, רק זה.

שאלה: אם כל עשירייה עושה לעצמה מקדש, אז איפה המקדש המשותף של כולנו?

כך הוא יהיה אם כולנו אחד.

תלמיד: כל עשירייה מתחברת ובונה לעצמה את הרגשת הבורא.

אז יתחברו אחר כך כולנו יחד, כולנו יצאנו ממקור אחד.

שאלה: בדרך כלל אני בודקת את עצמי כלפי המחשבות שלי, מה אני חושבת על חברים, כדי להבין את היחס והכוונה, זה נכון?

בדרך כלל.

תלמידה: וככל שאנחנו מתקרבים לכנס, כך אני מגלה שאין לי שום מחשבה טובה. איך לשנות את זה?

זה בעצם נכון, את מזמינה יותר את המאור המחזיר למוטב, ומתוך זה יש לך יותר הרגשה מאיזה כלים את עדיין נכללת.

תלמידה: אז בינתיים להסכים עם זה, זה נכון?

לא, לא להסכים, אבל מה לעשות זאת המדרגה שלך.

תלמידה: לבקש מהבורא לשנות?

כן.

שאלה: קראת למצב של יומיים לפני הכנס, "אוויר ריקני". אמרת לנו לא לעסוק בשום דבר חוץ מהחיבור. האם אתה ממליץ או שכל עשירייה תחליט בעצמה לעסוק במאמרי חברה של רב"ש ביומיים האלה?

לעסוק בחיבור.

תלמיד: אמרת שבכנס יש מצב שצריך לעשות זיווג דהכאה עם הבורא. האם אנחנו באים עם החסרונות הכלליים שיש לנו או על פני מה שיתגלה לנו בכנס?

אין לנו אפשרות לברר באיזה תנאים אנחנו יכולים להיות בזה.

תלמיד: אז איך עושים את זה רב?

לא עושים את זה בינתיים, לא מסוגלים.

שאלה: מצד אחד אנחנו בהתקדמות שלנו אומרים פרוטה לפרוטה מצטברת לאוצר. מצד אחר אמרת שאנחנו מגיעים לכנס כאילו באים להשיג את גמר התיקון. זאת אומרת הכוונה שלי ללכת על כל הקופה, לא על פרוטה.

נכון.

תלמיד: זאת אומרת לכוון הכי גבוה, לא עוד צעד קטן. מה זה אומר?

אני לא יודע איזה מדרגות יש לפנינו. אני יודע שעכשיו אני מנותק מכולם, נמצא ברצון לקבל שלי, אפילו לא מתאר לעצמי איפה אני נמצא, באיזה עומק, כלום. אני רוצה את המרחק הזה ביני לבין סוף הדרך לקצר לאפס, זה הכול. נקווה שנצליח.

שאלה: לאדם יש חברים ואמרו לו שזו העשירייה שלו והוא עובד איתם, הוא כבר שנים איתם. מה הופך את החברים להיות עשירייה של אותו חבר, מה צריך להיות היחס שלו כלפיהם שהם יהיו עשירייה?

שהוא מתאר לעצמו את העבודה הרוחנית שלו שחייב להיות מחובר איתם בקשר בין כולם, ובתוכם לגלות את הפרצוף שלו הרוחני ואת החברים שלו כמרכיבי הפרצוף. זו בעצם מטרתו בחיים, להיות בזה.

תלמיד: ומה הוא תורם לפרצוף?

תורם בזה שהוא מעלה את החיסרון שלו עם יתר החסרונות של החברים, והם יחד כולם מתחילים לעבוד להיות כאיש אחד בלב אחד. שרצון אחד בחיבור בינינו ועם הבורא זה מה שיהיה מורגש בליבם המשותף.

תלמיד: מדובר פה על היחס של האדם לבורא שחייב לעבור דרך העשירייה. איך הוא תמיד מכניס את העשירייה כתנאי לקשר עם הבורא? כי חוץ מהעשירייה הוא לא יכול להיות בקשר עם הבורא.

איך שהוא לא מגיע, כן מגיע, באיזו צורה, באיזה אופן, לקשר עם הבורא, הכול עובר דרך החיבור. אם הוא מסתכל עליהם כך אז תמיד יבחר בפתרון הנכון.

תלמיד: אני רוצה להיות חלק מהעשירייה, לא מהמאמץ שלי לראות אותם כעשירייה שלי, אלא אני רוצה שהם יראו אותי חלק מהם. מה המאמץ שאני צריך לעשות, מה אני צריך להוכיח להם, מה הנטייה שלי כדי שאני אהיה חלק מהם?

אתה צריך לראות את עצמך תמיד נמצא במרכז העשירייה וזה לא נותן לך הרגשת רוגע אלא ההיפך, שבך תלויה ההתקשרות בין כל חלקי הכלי, ביניהם ועם הבורא.

תלמיד: אז אני אחראי על זה, זו אחריות.

כן.

חסר 7