שיעור הקבלה היומי2 ינו׳ 2022(בוקר)
שיעור בוקר 02.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2022 - "מתעלים על עצמנו" שיעור מס' 6 – פועלים בערבות
לפעול בערבות זה הנושא המרכזי. אנחנו לומדים זאת מהמאמרים "מתן תורה" ו"ערבות" של בעל הסולם, שכל השבירה והתיקון תלויים בגילוי הערבות. לכן הייתה שבירה כדי לגלות את הקשר בין כולם, לגלות את הפער, את הניתוק שיש בכלי המקורי של אדם הראשון, ותיקון הפער הזה הוא על ידי הערבות. כלומר ערבות היא הכפלה פי 600 אלף פעמים שנעשית בקשר בין החלקים שהיו לפני השבירה ובחלקים שיהיו אחרי התיקון. על ידי שבירה ותיקון השבירה אנחנו מגלים את עוצמת הקשר, ועוצמת הקשר בין החלקים אחרי התיקון מביאה לנו את הרגשת הבורא, את המצב שלו, את הדרגה שלו, את הרמה שלו. וגם מה זה נקרא אחדות, חיבור, איחוד, שאנחנו כנבראים יכולים להשיג רק מתוך דבר והיפוכו, מזה שהיינו מנותקים לגמרי זה מזה, הפוכים, מנוגדים, ומגיעים לחיבור, לאיחוד השלם.
השגת האיחוד היא בעצם כל המטרה. כי האיחוד, האחד, זה הבורא, והשגה לא יכולה להיות בנבראים אלא רק מדבר והיפוכו, לכן הבורא טרח בעיקר בשבירה. ואנחנו יכולים לעשות את הפעולות ככל שניתן לנו, ולהשיג במדרגות העלייה מה זה איחוד, חיבור, ערבות, מתוך המצב שבו הכלי שבור. יש על זה כל מיני מאמרים ואמרות של המקובלים. לדוגמה, זלגו דמעות מעיניו כי לא ידע איך אדם יגיע לשלמותו. אבל כשנגלה לו שיתגלה המצב השבור, אז כבר הבין שיש לפניו דרך איך להגיע לשלמות, לבורא, והיא דרך זה שיתעלה למעלה מהשבירה לחיבור וכך ישיג את מדרגת הבורא.
לכן הערבות היא לא סתם להיות מחוברים יפה, זה לא מעשה סוציאלי, זו לא סוציולוגיה, פילוסופיה, זה חיבור של החלקים השבורים בכלי הרוחני. וכשאנחנו מתחילים למעלה מהאגו שלנו, בניגוד אליו להתחבר, להתקרב, בזה אנחנו מתחילים להשיג מרחוק מה זה רוחניות על פני הגשמיות, ומזה תהיה לנו השגת הבורא, מדבר והיפוכו. כך אנחנו גם נעשים יותר נבראים, מרגישים מי אנחנו לעומת הבורא, וגם משיגים את הבורא לעומתנו, "בוא וראה".
לכן הערבות שאנחנו צריכים להשיג, כלומר החיבור השלם במערכת אדם הראשון, עוצמת החיבור, מהות החיבור, כמה אנחנו ערבים כלפי כל המערכת, וכל אחד משיג אז את כל המערכת וכך מכפיל את עוצמת המערכת פי תר"ך פעמים, זו בעצם העבודה שלנו, וזה מה שיש לפנינו, ממש עתיד נפלא, השגה נפלאה של שלמות, של נצחיות שנמצאות לפנינו. מזה פחות או יותר ברורה לנו העבודה שלנו, וככל שכל אחד דואג עבור כולם ולא עבור עצמו, בזה הוא בעצם מבצע את פעולת הערבות, כמו בדוגמה של שניים בסירה, ואין יותר מה לעשות. אם כל אחד חושב עבור האחרים ועל עצמו לא, על עצמו כביכול עושה צמצום ופותח את כל הלב שלו לאחרים כדי לתת להם מקום להיכנס לליבו ולחבר אותם שם, אז בזה אנחנו באמת מגיעים למצב הכלי שהבורא ברא ונתן לנו אותו להשגה.
אני מבקש להתייחס לזה בצורה רגשית, לתת ללב ככל האפשר לפתוח את עצמו, ושחברים יפעלו על החברים, ליבם על ליבנו, כי זה בעצם העיקר. ככל שהאדם משתחרר מדאגה לעצמו ובמקום זה נפתח לדאגה לחיבור הזולת, זה בעצם התיקון שלנו.
קריין: אנחנו קוראים מתוך קטעים נבחרים משיעור מס' 6, "פועלים בערבות". קטע מס' 1, ליקוטי הלכות.
"אי אפשר לקיים התורה, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות [...] שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
("ליקוטי הלכות". חשן משפט, הלכות עָרֵב)
סדנה
מה זה נקרא "שכל אחד מרוצה לחברו"?
*
שמענו עכשיו כמה דעות ובאמת כולן נכונות. כולם צריכים לחבר יחד יחס אחד מכל חבר לכל החברים, אז זו תיקרא ערבות.
שאלה: מה זה להשיג את הבורא מדבר והיפוכו בקשר לערבות?
השגת הבורא היא השגת החיבור, מהות החיבור, שאנחנו מגלים מהקשר בינינו. אין לנו אפשרות להשיג אותו למעלה מזה, אלא רק מזה שהוא ברא את הרצון לקבל יש מאין וגידל אותו, עד שהיה לנפח גדול שנקרא אדם הדומה לבורא, ושבר אותו. וכשאנחנו מרכיבים את השבירה הזאת מתוכנו, כי אנחנו חלקי האדם הראשון, אנחנו נקראים בני אדם, אז כשאנחנו מתקדמים לקיום של האדם הראשון בזה אנחנו משיגים את הבורא.
זה מה שנקרא "ממעשיך הכרנוך" - פעולות השפעה, פעולות חיבור, שבסופו של דבר נקראות כולן מצב הערבות. אם כל אחד מחובר עם האחרים, מתקן את כולם ומבצע פעולה עבור כולם, אז כל אחד משיג בזה את מהות האדם הראשון שזה הבורא. לכן "ממעשיך הכרנוך", כך אנחנו עושים.
צריכים להבין את מהות השבירה, את מהות הריחוק בינינו, והדברים האלה אומנם הפוכים, אבל הם נצרכים להתפתחות הרוחנית שלנו. בקשר הזה מרגישים ערבות, נצחיות, שלמות, ובסך הכול את מהות הבורא. לכן המושג הזה נקרא "בורא", "בוא וראה".
שאלה: אני חושב שבקטע הקטן שקראנו מ"ליקוטי הלכות" יש את השיטה כולה. הוא כותב שאין שום שינוי רצון ביניהם, ואחר כך ונכללים כולם ברצון אחד, ברצון העליון. איך עוברים תהליך כזה בעשירייה?
אם כל אחד משתדל לצאת מהרצונות שלו ולעזור לחברים בחיבור, והכול במצבים הפנימיים, שכל אחד צריך לבדוק את עצמו, לבקר את עצמו ולכוון את עצמו, אז בצורה כזאת אנחנו מתחברים, ברשת פנימית בינינו. מהות הרשת הפנימית בינינו היא הבורא, שכך אנחנו משיגים אותו. ככל שאנחנו מייצבים את החיבור בינינו אנחנו מתחילים להרגיש את כל אותם הזרמים, הפקודות, התכונות שעוברים ברשת. הרשת היא אנחנו, הרצונות שלנו, וכשאנחנו מכווָנים זה אל זה אנחנו נותנים לבורא מקום להתגלות בקשר בינינו.
אנחנו בסך הכול צריכים להרכיב את הרשת עצמה, כמו שמחברים חוטים, ובתוך החוטים האלה, יש מה שנקרא אור פנימי, אנחנו מגלים את פעולות הבורא כלפינו, כלפי כל המערכת וכך מגיעים לחיבור עימו. כשמתחילים לגלות את המהות של כוח הבורא שזורם בינינו אנחנו מתחילים כבר לעבור לפעולות הדדיות בינינו לבורא. זה סוג אחר של השגה שהוא ממש "אני לדודי ודודי לי". נגיע לכל השלבים הללו.
תלמיד: מה הן פעולות הבורא שאנחנו מגלים בינינו, בקשרים שלנו?
נרנח"י. ככל שאנחנו מתחברים יותר על פני העביות שלנו, העביות שגדלה נותנת לנו אפשרות להתחבר במהות, בכמות ובאיכות, וככל שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו, כך זורם בינינו כוח האחדות, הערבות, האיחוד, שהוא בעצם האור הפנימי, זה בעצם גילוי הבורא.
יש בזה עוד מדרגות, שמגלים את השורש, מגלים את כל המטרה, את כוונות הבורא. זו כבר ההתלבשות שלו בנו, ואיך מצידנו אנחנו יכולים בדרגות גבוהות, מיוחדות, בדברים מהותיים, קטנים להשפיע עוד יותר על החיבור בינינו ועל הגילוי שלו. כבר מתחילה להיות עבודה הדדית, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי", שאומנם אנחנו מתחברים בכל מיני פרטים קטנים כביכול, אבל דווקא בהם יש גילוי במהות נעלה. נגיע לזה.
שאלה: מה זה נקרא "לקיים את התורה" עבורנו, בעשירייה?
לקיים את התורה זה נקרא בעצם לקיים את הערבות. "תורה" זה נקרא כל מהות המערכת שכולה קשורה ומקבלת את האור בתוכה לפי השתוות הצורה בין הרצון להשפיע מצידה ובין הרצון להשפיע מהבורא, שאז, בצורה כזאת נמצאים יחד גם האור העליון וגם הכלי התחתון, והם מגיעים להזדהות, להשתוות באיזושהי רמה.
ההשתדלות לקיים כל פעם את החיבור הזה בין הכלי שיהיה דומה לאור ובין האור שייכנס וימלא את הכלי, זה נקרא "לימוד תורה". זאת אומרת, כל האור שנכנס לכלי, לעת עתה, בכל מדרגה ומדרגה ודאי, הוא נקרא "תורה", תורה אור. והכלי שמגלה את האור הזה נקרא "אדם" או "ערבות". זה הרצון שהבורא ברא.
לכן כל הנבראים, במידה שהם משתדלים להתחבר, כך שכל אחד דואג לזולת, שזה תנאי הערבות, במידה הזאת שכל אחד דואג לזולת הם מקיימים את תנאי הערבות ובזה הם נעשים מוכשרים לקבלת התורה. לכן אנחנו אומרים במילים פשוטות, וכך גם מסבירים לנו, שהתנאי לקבלת התורה הוא השגת הערבות. אבל מה זה נקרא ערבות, את זה אנחנו כבר צריכים להשיג מתוכנו, בזה שכל אחד מצמצם את עצמו ופועל רק לטובת החיבור בין כולם.
בצורה כזאת אנחנו משיגים את הכלי הנכון, המתוקן, ואז האור העליון לפי השתוות הכוונה איתנו יכול להתלבש בכלי הזה, להתגלות ולהתאחד איתנו. זה נקרא להגיע לדבקות עם הבורא.
שאלה: אם האדם מגיע להרגשה כזו שהוא לא רואה חסרונות בחברים אלא רואה כל אחד בצורה שלמה, האם זה אותו רגע שלראשונה הוא מרגיש את הרצונות שלו לא כמו שלו, ואז הוא יכול לשרת אותם?
זה קורה לנו בכל מדרגה ומדרגה. זה התנאי הראשון, שאני רוצה להגיע למצב שאין לי שום טענות כלפי החברים, אלא כל המטרה שלי להגיע לאהבה אליהם, במידה שאני עכשיו יכול לתאר את זה. ודאי שמה שאני מתאר זה סך הכול לפי התנאים שלי, ובדרגה הבאה אני אראה שהאהבה שלי לא באמת הייתה אהבה אלא שנאה. וכך אנחנו מגלים שנאה בדרגה יותר גבוהה מתוך האהבה שהתגלתה במדרגה הקודמת. מאהבה לשנאה, מאהבה לשנאה, כך אנחנו מתעלים, ולכן אנחנו צריכים להבין שכל פעם העבודה שלנו היא "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים מתגלים, השנאה מתגלה ואדרבא, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כך אנחנו עולים במדרגות, שמאל ימין, בשתי רגליים, כך אנחנו עולים משלב לשלב.
שאלה: מהי ההתכללות ומתי היא מתחילה להתבצע בפועל?
התכללות מתחילה להתבצע בפועל מתי שאני דואג שהחבר שלי יגיע במקומי להשגת הבורא.
תלמיד: מה משתנה בהתנהגות של חבר שנמצא בהתכללות עם יתר החברים?
יכול להיות שנזהה איזה שינוי מבחוץ, אבל באמת זה לא חובה. לכן כל חכמת הקבלה גם נקראת חכמת הנסתר, כי אנחנו לא יכולים לגלות לפי ההתנהגות, לפי הפעולות של האנשים עד כמה הם נמצאים בדרגות גבוהות רוחניות.
ההיפך. כשתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, היית יכול לראות לפי התנהגותם שהם גדולים ונמצאים עם כל זה בדרגות האהבה? אלא לסירוגין נמצאים בנפילות ונמצאים בעליות, ואז איך אתה בכלל יכול לזהות? יכול להיות שאי אפשר לראות. על הרב"ש אי אפשר היה לראות שום דבר, כלום. אחר כך ראיתי כבר סימנים כאלו חיצוניים שהגוף כביכול הגיב בצורה אינסטינקטיבית, והוא עצמו לא הרגיש שיש לו כאלה תופעות. אבל אם אדם לא רוצה אתה לא תראה שום דבר.
תלמיד: איך אפשר לתת דוגמה כשלא רואים?
דוגמה אתה נותן לא ממה שאתה מרגיש אלא במה שאתה חייב להראות לאחרים כדי לקדם אותם. זה משהו אחר לגמרי. יכול להיות שאני נמצא במצב מאוד גרוע אבל אני יודע שיש לי חובה ואני צריך לתפקד כמו שצריך, ואז אני מבצע את העבודה שלי בזה שאני מעורר את האחרים.
שאלה: חבר שמגיע לפעולות של העשירייה לפעמים עם לב פתוח ולפעמים הוא רק מביא את הגוף, זה נקרא שפעם הוא מתכלל איתם ופעם לא?
את זה אתם תבדקו לבד.
שאלה: אמרת בהתחלה שניתן להשיג את הבורא פי תר"ך פעמים. איך זה קורה פי תר"ך פעמים?
בזה שאנחנו נכללים זה מזה וכל אחד משיג את הרצונות של כולם מפני שרוצה להתכלל בהם כדי לעזור להם, למלא אותם, להיות ערב להם, אז הוא משיג את כל הכלי הכללי. כל אחד משיג את כל הכלי הכללי דאדם הראשון.
זה לא עניין של חיבור כמותי, זה חיבור איכותי.
קריין: קטע מס' 2, כותב בעל הסולם:
"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"."
(בעל הסולם. "מתן תורה", אות ט"ז)
התנאי הוא פשוט וברור וודאי מאוד קשה, שלכל אחד אסור לחשוב על עצמו אלא עליו ממש לזרוק את עצמו לתוך האחרים, להיטמע שם, ודווקא בזה הוא מגיע לשלמות.
שאלה: לא מובן מה התנאי ומה קודם למה, "ואהבת לרעך כמוך" או הערבות?
ערבות זה כבר חיבור אחרי שכל אחד מבטל את עצמיותו, את עצמו, את הרצון שלו. מה שהוא חייב לקיומו לא נכנס לחשבון של לא יגונה ולא ישובח, כי בצורה כזאת אני נבנה, נברא על ידי הבורא, ולכן מה שאני מקבל לצורך עצמי כדי להתקיים, זה לא נחשב שאני מקבל כי זו דרגת חי.
ולכן כל דבר מעבר לזה אני צריך לקבל בצורת "אדם" הדומה לבורא. זאת אומרת רק לצורך קיום המערכת וכך להתקיים.
תלמיד: גם במאמר "מתן תורה" הוא כותב שאי אפשר להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" ואז הוא אומר שבשביל זה יש ערבות, שרק אז אפשר לקיים את "ואהבת לרעך כמוך".
כן.
תלמיד: אבל פה הוא אומר שאם הם עוסקים ב"ואהבת לרעך כמוך" אז בעצם מתקיימת הערבות. אז מה קודם למה, "ואהבת לרעך כמוך" או הערבות?
אני הייתי אומר שלא יכול להיות שקיים זה ללא זה. כול עוד אנחנו לא מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך" אנחנו לא יכולים לקיים את הערבות. כי הערבות היא כשאני עבור כולם, מחובר לכולם ומספק לכולם את כול מה שאני מסוגל. וזה אפשר רק אם אני נמצא איתם ביחסי אהבה מצידי כלפיהם. לכן אני הייתי אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זאת הפעולה והערבות זאת התוצאה, הערבות השלמה. גם "ואהבת לרעך כמוך" יש בכל מיני דרגות השפעה.
תלמיד: אבל איך אפשר להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" בלי שהוא מקבל את הערבות מהחברה?
אנחנו לא מקבלים ערבות מהחברה. אם אנחנו צריכים לקיים "ואהבת לרעך כמוך" ובזה להגיע ל"ואהבת את ה' אלוהיך", אז אנחנו מקבלים את זה. אנחנו מקבלים דרך החברה, אפילו חברה כלשהי, כמו תלמידי רבי יוסי בן קסמא, אפילו כאלו, העיקר זה האדם עצמו. כי בסופו של דבר האדם מגלה שהוא נמצא מול הבורא, ואין כאן הרבה אנשים ואין כאן כלל גדול, אלא הוא נמצא מול הבורא.
תלמיד: האם אדם צריך לקבל ערבות מהחברה או שהיא כבר מוכנה לו?
אסור לו לחשוב שזה תנאי שאחרת הוא לא מגיע לשלמות. אלא הוא צריך להגיד שהכול תלוי בי. ומה שאני רואה את החברים בכל מיני צורות ואיך הם מגיבים אלי, זה הכול בעצם העתקה ממה שאני עושה וממה שהבורא רוצה שאני אקבל.
יש כאן בלבול מסוים מצד בני האדם. ובדרך כלל כשהם מגיעים לדרגות האלה זה או אני או החברה או הבורא, יש כאן משולש, אבל בסופו של דבר צריכים להגיד שאין עוד מלבדו ולא לתלות במה שאני צריך לקבל מהסביבה. אני תמיד מקבל כל מה שאני צריך כדי לקיים את תנאי הערבות.
תלמיד: אם אני משתדל לפעול ב"ואהבת לרעך כמוך" אני מגלה שכולם כבר נמצאים בזה, שכולם כבר בערבות כלפיי?
ודאי, כן. זה תלוי במי אתה מתלבש, איך אתה מתלבש. נגיד היו אנשים שהיו מגיעים לגמר התיקון שלהם הפרטי והיו מגלים ש"ואהבת לרעך כמוך" מתקיים וערבות מתקיימת והבורא, אין עוד מלבדו טוב ומטיב, אחד יחיד ומיוחד. וכל התנאים האלה כבר מתממשים בכלים שלהם, כי כך הם מגלים בתוך הכלי. ועם זה הם היו מגלים כמה הכלי שבור וצריך תיקון ובאיזה צורה אפשר לתת תיקון, לקדם את שיטת התיקון וכך היו כותבים ופועלים. אחד לא שייך לשני. יש תיקון פרטי כשעדיין אין גמר התיקון הכללי. ולכן המקובלים, עם זה שהם משיגים את המצב הסופי, הם מבינים באיזה מצב הכלי עדיין נמצא. רואים את זה על בעל הסולם.
שאלה: תמיד הרגשתי שאני מאחד את העשירייה דרך הדאגה להם. האם זה נכון ומה התפקיד, החשיבות של הדאגה לעשירייה?
אתה נותן בזה דוגמה לאחרים. במידה שכל אחד מהעשירייה, כמה שאפשר, נמצא יחד איתך באותה הנטייה לערבות, כי אם אתה נמצא בסירה אחת אתה לא יכול להיות אחראי עבור כל הסירה, אז אתה צריך להדביק אותם, לחבר אותם ככל האפשר, יחד איתם להתחבר בקשר ביניכם שנקרא "ערבות" עד שאתם מגלים בתוך הערבות, זה הכלי, את הבורא. זה האור.
שאלה: מה היחס הנכון בעבודה ל"ואהבת לרעך כמוך"?
אני חייב לראות את זה כמטרה בכל מצב שלי, כי זה המצב הרוחני. וחוץ מזה כל יתר המצבים הם מצבים גשמיים, אפילו קליפות. אין לי יותר מה להגיד. התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" מדבר על איחוד הכלי דאדם הראשון שאנחנו צריכים לתקן אותו, להביא אותו למצב שלם ואז יתגלה הבורא במלואו.
שאלה: בעשירייה מורגשת כבדות, מה עלי לעשות כדי להעלות לחברים את מצב הרוח?
להראות להם את ההתפעלות שלך מרוחניות, מאיחוד. עד כמה אתה מעלה כל אחד מהחברים, יכול להיות שלפעמים כדאי לעשות את זה ולפעמים לא, תראה לפי המצב.
תלמיד: למה חשוב להיות בשמחה כדי שהבורא יתגלה בינינו?
שמחה היא תוצאה ממעשים טובים. אם אנחנו מגלים שמחה מהעבודה שלנו זה סימן שהעבודה שלנו נכונה.
שאלה: האם הערבות תלויה בי ובלי ההשתתפות שלי זה פשוט לא קיים?
נכון.
קריין: קטע 3. כותב בעל הסולם:
"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו [...]".
זה מה שחשוב כאן, "אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו". אם אתה משתדל לעשות את זה לבד זאת קליפה, ממש קליפה, הפוך ממה שצריך להיות. לכן קודם להשיג חיבור עם החברים, חיבור פנימי ככול האפשר אפילו הכי קטן. ואם מתוך החיבור הקטן הזה אתה מעלה את הפעולה הזאת כלפי הבורא זאת קדושה, וללא חיבור עם החברים זאת קליפה.
לכן הוא כותב, "אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו", כלומר אסור כך לפנות לבורא, "תן לי כוח לעשת לך נחת רוח", לא. אלא זה צריך להיות "אני רוצה לקבל ממך, תן לי בבקשה כוח להיות בחיבור עם החברים יחד בכלי אחד, בלב אחד ככול האפשר, ששם אנחנו מתבטלים זה כנגד זה, ואז מהכלל שלנו אנחנו נגיע אליך". רק בצורה כזאת, רק דרך הציבור, לכן תפילה צריכה להיות בציבור.
קריין: שוב קטע 3.
"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
תראו עד כמה זה חמור, אלה מילים של בעל הסולם. "וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו [...]". כלומר, אנחנו צריכים לחפש איך אנחנו נכנסים לכלל, לעשירייה, והעיקר איך אנחנו נשארים בעשירייה ולא בורחים לחשוב על עצמנו, להביא בחשבון רק את עצמנו. להיכנס זאת לא כל כך בעיה אלא העיקר זה להישאר שם כל הזמן, כל הזמן לחדש את הקשר שלי עם העשירייה, עם הקבוצה, וכל הזמן להישאר בזה. זה נקרא "שאסור ליחיד לצאת מהכלל". "כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
שאלה: אם יש בעיות אישיות גם אז אסור לו לבקש על עצמו, או אם יש לחבר בעיות אישיות, בעיות בריאות או בעיות בכלל?
כן, זה אפשרי אבל רק כדי שנוכל אחר כך להגיע לחיבור בינינו. אנחנו צריכים להבין שכל הדברים האלה באים ממקור אחד, מאותו הבורא, וצריכים ללמוד איך עושים את זה. העיקר זה חיבור, החיבור צריך בעצם לתקן ולרפא את הכול.
שאלה: למה הכוונה "גורם חורבן לנפשו"?
מתנתק מהכלי הכללי של אדם הראשון ונופל לקליפות.
תלמיד: כתוב ""כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות". למה הכוונה?
שרק הגאווה מנתקת את האדם, ההרגשה האישית שלו שהוא לא נכלל, לא מתבטל כלפי הקבוצה, זה מנתק אותו מהקבוצה, מנתק אותו מרוחניות. הרוחניות תמיד נמצאת בקבוצה אפילו שאנחנו לא מגלים ולא נראה לנו, כמו שכתוב "בתוך עמי אנכי יושבת".1
שאלה: אם אדם פונה לבורא בצורה אישית זה נקרא קליפה. ומה אם אדם עכשיו מתכונן לכנס הקרוב, פותח מאמרים, קורא טקסטים, קורא פתיחה, תלמוד עשר הספירות, אפילו לבד?
אפילו לבד, ודאי שיכול לקרוא לבד. אבל הוא מתכוון להגיע לכנס כדי להיות מחובר שם עם כולם, ששם תהיה רוח מיוחדת, כוונה מיוחדת, כוח מיוחד של חיבור, ולכן הוא בא לשם.
תלמיד: מה ההבדל בין לבקש מהבורא דרך הכלל, לבין לבקש מהבורא במצב של קליפה?
דרך הקליפה אתה מתרחק מהכלי ונעשה בזה הפוך מהבורא, כי הבורא מתגלה בתוך הכלי הכללי.
שאלה: אהבה זה גם חיסרון וגם מילוי? ובזכות מה כל פעם החיסרון גדל לקראת אהבת הזולת?
החיסרון כל הזמן מתגלה עוד ועוד מפני שהכלי גדל, מפני שעוד ועוד נעשה הגילוי של הרצון. האור העליון כל הזמן מוסיף ומוסיף, על ידי זה אנחנו רואים איך האנושות אפילו בדרכה שלה הנמוכה ביותר מתקדמת. רוצה או לא רוצה, האנושות כל הזמן מתגלגלת קדימה בכל מיני תופעות. וכך אנחנו יכולים גם ברוחניות, אבל זה בתנאי שאנחנו מתאימים את עצמנו לרוחניות, אז אנחנו בזה מתגלגלים ומתקדמים.
תלמיד: החיסרון עצמו הופך למילוי?
חיסרון יכול להיות מילוי, ובאמת חיסרון אחר כך יהיה המילוי, אבל זה חיסרון של אהבה, חיסרון של נתינה, שבזה אני ממלא את עצמי. זה נקרא בהתחלה ייסורי אהבה ואחר כך האהבה עצמה. שככול שנראה לי שאני נמצא בחיסרון בסופו של דבר אני מגלה שהנטייה הזאת, הערגה הזאת לאהבת הזולת ודרכם לבורא, שדווקא זה המילוי.
שאלה: מה ההבדל בין תפילה לפני תפילה, לתפילה עבור עצמי?
תפילה עבור עצמי זאת קליפה, ותפילה לפני התפילה זאת ההכנה לחיבור בינינו, זאת קדושה.
קריין: קטע 4, נועם אלימלך.
"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו, ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים."
("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)
זו ממש ערבות, כי אף אחד לא יכול לתקן את עצמו, אף אחד לא יכול לקדם את עצמו, אלא רק האחרים. כך זה בקבוצה, אנחנו לומדים זאת גם מרבי יוסי בן קיסמא, שרק בקבוצה שבה כל אחד דואג עבור האחרים, רק כך הם מתקדמים. נכנסים לערבות, לתפילות, כל אחד עבור האחרים, וכך מקבלים מהבורא עזרה
שאלה: איך אני יכולה להרגיש מה כל אחת מהחברות צריכה כרגע כדי לתת לה תמיכה מקסימלית בדרך, ולפנות בצורה יותר מדויקת לבורא?
אני לא חייבת להרגיש מה כל חברה רוצה, אם יש לה חסרון לשמלה, לנעליים, לאיפור או תספורת, חס ושלום יש לה בעיות בבית, הילד חולה ועוד משהו, לא, אני דואגת להן לגבי מה שקשור לעשירייה. "עשירייה" זה לא שאנחנו קשורים בגופים שלנו, אלא אנחנו קשורים ברצונות שלנו להתחבר, והפנייה איתם לבורא, זה נקרא "עשירייה".
אלה לא גופים, ולא דאגות גשמיות, שום דבר, את כל זה תשאירו למטה בעולם הזה. אלא יש לנו נטייה לבורא? ברמה של אותה הנטייה שבכל אחד ואחד, בנטייה המשותפת בינינו, נתחבר. כתוצאה מכך עלינו לדאוג שלכולן יהיו נטיות נכונות וחזקות, שנחבר אותן יחד לנטייה אחת, ונכוון אותה לבורא.
שאלה: כתוב שתורה ומצוות אפשר לקיים רק על בסיס ערבות. האם זה אומר שהחברות שלי יכולות להתקדם רק בזכות מה שאני משיגה, ולהיפך, שאני מתקדמת רק בזכות המאמצים של החברות?
ודאי, כל אחת צריכה להבין שההתקדמות תלויה רק בחברות, אם הן ירצו אני אתקדם, ואם הן לא ירצו, אני לא אתקדם, ממש כך. כי מלכתחילה אנחנו קשורים במערכת אחת, מלכתחילה כך זה בנוי, ולכן כשאנחנו מפעילים את הקשר הזה בינינו בצורה חיובית, אנחנו מצליחים.
שאלה: מה קודם למה, ניסיון להגיע לערבות מוביל לאהבת החברות, או ניסיון לאהבת חברות מביא לערבות?
הנטייה לערבות, אין ברירה כשאנחנו מתחילים לעבוד על זה, זה מביא אותנו לאהבה.
שאלה: אם גורל החברה ביד שלי, האם זה אומר שלהיות בערבות זה כאשר אני יכולה להגן על החברה מפני יצר הרע שלה?
אני יכולה לעזור לחברה עם הרצונות שלי, זה נקרא "איש את רעהו יעזרו", לעזור לה לצאת מהיצר הרע שלה, וכך כל אחד כלפי האחרים, ודאי. אף אחד לא יכול להציל את עצמו מבית האסירים, אלא רק החברים יכולים לעשות את זה.
שאלה: במה העשירייה ערבה לכל חברה? ובמה כל חברה ערבה לכל העשירייה?
כל עשירייה צריכה להיות ערבה עבור כולם, עבור כל המשתתפים בה, וזה בתנאי שכל אחד נמצא במסירות נפש, בערבות כלפי העשירייה, כתוב "כלל ופרט שווים".
תלמידה: מה עצתך, מה מאפשר להיות בערבות, לשמור על ערבות, ולא ליפול בערבות כלפי החברות?
המחשבה של כולן, הרצון של כולן, הנטייה של כולן, ודוגמה של כל אחת.
שאלה: האם נכון לבקש קשר נכון בין החברים, לבקש לרפא את הקשר בין החברות?
כן.
שאלה: מה באמת ההשפעה של כל אחד על הקבוצה? במה באמת הקבוצה תלויה בי?
הקבוצה תלויה בכל אחד ואחד בצורה טוטאלית, במאה אחוז, אין מקצת ברוחניות. אם חסר משהו, הוא חסר, וכבר יש בזה נתק, לכן אפילו אם אחד לא נמצא בקשר עם האחרים, זה אסון. צריכים להגיע למצב שממש כולם נמצאים בערבות, ובנטייה לחיבור.
שאלה: האם אפשר להחליף את הגאווה שלי, בגאווה על החברות והבורא?
ודאי, זה מה שאנחנו יכולים לעשות. על ידי זה שנכללים בחברה, כל הנטיות השליליות שלנו לאט לאט הופכות לניטרליות, ואחר כך לטובות.
קריין: קטע מספר 5, כותב בעל הסולם.
"ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו.
והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם."
(בעל הסולם. "הערבות", אות י"ז)
שאלה : האם עלינו לבדוק את הערבות בעשירייה, ואם כן, איך עושים את זה נכון, כל עוד אני בעצמי בכל זאת רואה את החיסרון שלי בתוך העשירייה?
שאלה טובה. איך אני יכול לבדוק את עצמי בעשירייה, את העשירייה שאני נכלל בה, ואיך אנחנו פועלים ועובדים עם "כל הפוסל במומו פוסל"? אם אני לא יכול לראות את הדברים מחוצה לי, אלא רק דרך האגו שלי, ולכן הכול מקולקל ומעוות? ואיך אני יכול לבדוק את זה?
אפשר לבדוק את זה רק למעלה מהדעת, כשאנחנו משתדלים לתאר לעצמנו מהי מערכת ערבות נכונה, ואיך אני יכול להתעלות מעל עצמי, ואז להתכלל בה.
על זה אנו מדברים בינינו, משתדלים במאמצים שלנו להתעלות מעל עצמנו, וכך אנחנו מגיעים למצב של ערבות אמיתית. לעת עתה, לפי הדרגה שבה אנו נמצאים. אבל מאוד כדאי לעשות זאת.
תלמיד: האם נכון להגיד שעלינו כל פעם ליצור בינינו את התמונה של הערבות? לעזור אחד לשני?
נכון. בדיוק.
שאלה: כשאתה מבין ומרגיש שאתה המקור של בעיות של החברים בעשירייה, איך לא להתייאש, ודווקא להשתמש בזה לצורך התקדמות?
קודם כל אני שמח שכך אתה שואל. אל לנו להתייאש מהמצבים האלו, כי כל מצב ומצב אצלנו הוא מצב של התקדמות. כבר ראינו שאחרי הייאוש מגיעה אלינו מדרגה יותר טובה, הבנה והרגשה יותר עמוקה. כך אנחנו עולים.
לכן אי אפשר להתייאש מכל מצב ומצב, זה כבר ברור לנו. למרות שכל מצב שמגיע, הוא מצב יותר חזק מהמצבים הקודמים, ובטוח שניפול. אבל כמו שכותבים המקובלים, צריך ליפול לרגע אחד. זה נקרא "כפאו השד". זאת אומרת, כמו סיכה שדוקרת אותך וזהו. בצורה כזאת בלבד, ומיד לקום, ולהמשיך בחיבור כוחות ההשפעה. כך אנחנו צריכים להתקדם.
אבל הנפילות הן חובה. איך אחרת נקבל תוספת של רצון אגואיסטי? איך נעלה בלי לקבל את הרצון ההוא?
שאלה: אמרת עכשיו שכולנו צריכים לבקש התקדמות עבור החברים. כנגד זה אנחנו אמורים לראות את החברים כמתוקנים. אז מה עלינו לבקש?
זה בשבילך, עבורך. אחר כך אתה מגלה שלא היו לא חברים, לא קבוצה, ולא כלום. הכול היה הצגת הבורא כלפיך. "כל העולם נברא בשבילי", כדי שאני אתקן את עצמי על הצורה הזאת, על התבנית הזאת של העולם.
תלמיד: מנקודת מבטך, מה הבקשה הכי טובה עבור החבר?
אני רוצה שכולם יגיעו לגמר תיקון, ואני מוכן למסור את כל החיים שלי עבור זה. זה הכול.
תלמיד: כולל זה שהם יקבלו את השכר עבור העבודה שלי?
ודאי, אחרת אתה נכנס לקליפה. כי אתה עוזר להם כדי להרוויח מהם. ואז יותר טוב, שלא תתחיל.
שאלה: האם ערבות זה אמצעי להגיע לדבקות עם הבורא או שזו המטרה בעצמה, כלומר, ערבות ודבקות בבורא זה אותו דבר?
לא. ערבות זה כלי שבו, בתוך הכלי הזה שנמצא בערבות אנחנו מגיעים למגע עם הבורא, לגילוי הבורא, לדבקות בבורא. הכול מושג בכלי של ערבות.
בינתיים תקראו את מאמר "הערבות" של בעל הסולם. אני חשוב שהוא נמצא בכל השפות. תיכנסו לארכיון שלנו, תקראו אותו. לפני הכנס זה כדאי.
שאלה: בהקשר לערבות, איך להשתמש בזמן שנותר עד הכנס כדי להגיע לדרגה הרוחנית הראשונה?
איך אנחנו יכולים להשתמש בזמן שנותר לנו עד הכנס כדי להגיע להכנה הנכונה, זאת אומרת לערבות בינינו? באמת, אתם צריכים להחליט ולא שאני אגיד לכם. אם אני אומר זה לא אומר שזה מתקיים, אבל כשאתם מדברים, אז אפילו הדיבור הוא כבר השפעה נכונה, טובה.
אני חושב שעל זה עלינו לעשות סדנה. אז תרשום את השאלה ותשלח אותה למארגנים שלנו שיעשו אחר כך סדנה לכולם ונתקדם. יש כאן כמה דברים שאנחנו צריכים עוד להספיק לפני הכנס, אבל בסך הכול, אתם רואים שאנחנו מתחילים כבר לתפוס את העיקרון הזה, את מרכז הבעיה, וככל האפשר לאחוז בו ביד הכללית שלנו.
שאלה: באיזה סוג של ערבות אנחנו צריכים להיות כדי לצאת ממצרים?
רק ברצון לערבות אפשר לצאת ממצרים. רק להתחיל, רק להיות בנטייה לערבות זה כבר מספיק לנו כדי לברוח ממצרים. ודאי שיש כאן בגבול עם מצרים, ים סוף, כל מיני תופעות מיוחדות, בריחה מהאגו שלנו שרץ אחרינו, זה חיל פרעה שרץ אחרינו ובנוסף לכך יפה הנפש שרצים אחרינו וזה" תקלה לישראל", מה שנקרא. אבל בעצם זה כבר בגבול.
שאלה: איך העשירייה צריכה להתנהג במקרה שחבר אף פעם לא מבקש עזרה? איך אנחנו יכולים לפעול בערבות כלפיו?
חייבים לקחת את כולם, אפילו אם הוא כל הזמן נמצא ביניכם ושותק. אפילו אם הוא אילם. אתם צריכים לקחת אותו בחשבון ולעבוד עבורו. לא חשוב אם הוא מגיב או לא. הוא גם נחשב כחלק מהקבוצה והקבוצה חייבת לעבוד עבורו.
ואל תדאגו. גם הוא יתעורר מתי שצריך וייתן את הכוחות שלו לקבוצה. אתם תעשו מה שמוטל עליכם ואל תסתכלו עליו למה הוא לא מגיב ולא עושה מה שצריך. אנחנו חייבים לתת ולהצדיק את האחרים אם הבורא לא נותן להם אפשרות עכשיו עדיין להתעורר.
ויכול להיות שזה גם סימן שהם יותר כבדים ברצון האגואיסטי שלהם, ולכן כשיתעוררו, הם יתנו הספק יותר גדול מכולם. כי הכלים שמיתקנים, נכנסים לעבודה מהקל אל הכבד. לכן כל דור ודור שמגיע הוא יותר חכם ויותר מוצלח מדורות הקודמים. יותר קרוב לבורא. יכול לעשות עבודה רוחנית יותר טובה.
שאלה: מה הקשר בין שני המצבים האלו למשל, פעולה שלי גורמת לנפילה של החיבור בעשירייה ויחד עם זה שאני צריך את העשירייה כי בלעדיהם אני לא אצליח להתקדם? אז איך שני הדברים האלה מתייחסים קשורים אחד לאחר?
אתה פשוט צריך להתבטל כלפי העשירייה, מה שהם אומרים, תעשה. זה בטוח נכון, לא חשוב מה, זאת אומרת תגרום בכל הפעולות שלך חיבור ביניהם. שוב, תגרום מכל הפעולות שלך חיבור ביניהם זה הכול, אל תחשוב על שום דבר חוץ מזה.
שאלה: בפסוק 5 כתוב על ערבים או מצד הקיום או מצד השלילה ואז הוא מתייחס לשלילה שהיא גורמת להיות שקוע בזוהמה ובשפלות. שני המצבים האלה לא אמורים להשלים זה את זה?
את זה נראה אחר כך מהניסיון. אל תלך לזה בשכל, תנסה להיכנס לזה ברגש ואז תשאל.
שאלה: בקשר ומצד השלילה כותב, "דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם" אז מה אנחנו יכולים לעשות לאותו חלק שנשאר בזוהמה ומעכב את הכלל ולנו יש דוגמאות לא מעטות גם היום במצב הזה?
זה קורה גם בכל האנושות וגם בכל הקבוצות וגם בכל קבוצה וקבוצה וגם אפילו בכל אדם ואדם, שיש חלקים שהם לא מסכימים לעבודה רוחנית, ודאי. ומה לעשות אתם? להמשיך לעבוד, נקווה שאחרי הכנס אנחנו נראה דברים האלה בצורה הרבה יותר פחותה מעכשיו.
תלמיד: בשיחה אתמול אמרת, אלה שלא רוצים ולא נרשמים ומעכבים נבטל אותם, נתעלם מהם פשוט אפילו שזה לא כך ברוחניות אבל אין ברירה כדי להכות באגו הרע. לכן מכאן מובעת השאלה.
אני מבין אותך אבל אתה מבין שזה כמו שיש לך ילד והוא לא רוצה ללמוד ואז אתה פשוט מסכים עם זה שינתקו אותו מהלימודים, מבית הספר ינתקו אותו שלא ילך ללמוד, אז זה יהיה יותר טוב בסופו של דבר לילד? או שאתה צריך להבין שגם אתה לא בחכמה תעשה אם תבטל לו את הלימודים.
ולכן אנחנו בסופו של דבר מסכימים אתם, אבל בכל זאת זה שהם לא נמצאים בערבות אתנו עם כולנו, כי זה עניין של ערבות, אז בזה הם מפסידים ולא יתקדמו רוחנית. הם ישמעו את כל השיעורים אבל בפנים לא ישתנה, בפנים אין שינוי, כי שינוי פנימי תלוי בהשתוות עם אחרים, בהתחברות עם אחרים.
ולכן מי שלא נרשם, מי שמזלזל בכל מיני פניות של הנהלת הכנס או משהו אלה הזדמנויות בשבילנו כל הזמן להיות מחוברים יותר ויותר. וכך אדם יכול לראות איפה הוא מפסיק ולא משתתף עד כאן ולא יותר, האם למלאות איזה טופס או משהו זה בשבילו כבר הגבול שיותר מזה הוא לא נמצא בהשתתפות, לפי זה הוא מכריע.
תלמיד: האם אני לא פוגע בערבות שלי כלפי החבר בכך שאני עושה את זה?
אם זה בקבוצה זה משהו אחר, אם אני לא משתתף בקבוצה אני פוגע בכל העשירייה, זה נכון, אבל בסופו של דבר העיקר זה אותו האדם, כי אנחנו עוד לא נכללים בערבות כזאת שכל אחד משפיע על כולם.
שאלה: אמרת היום שאם החברים לא ירצו אתה לא תגלה את הבורא.
ודאי שכן, איך יכול להיות אחרת? אם אני לא אקבל תמיכה מחברים אין לי שום סיכוי להגיע לרוחניות, להיכנס לרוחניות. רק בתוך העשירייה שאנחנו נמצאים בקשר ערבות בקשר ראשון, בדרגה ראשונה.
תלמיד: איך אני יכול לבדוק את עצמי האם אני רוצה באמת שהחברים יגלו את הבורא?
בדאגה שלך אליהם ככל שאתה משקיע בהם, ככל שאתה רוצה שזה יקרה, ממש נכלל מהם, נכלל בהם בלב ונפש צריך להיות בזה.
שאלה: האם יתכן מצב שאני מתפללת לא נכון עבור החברה ואם זה יכול להזיק לה או שהבורא לא שומע כזאת תפילה?
ודאי לטוב או לרע אני מזיקה לעצמי ולא לחברה, כך זה. כשאנחנו מגיעים לערבות הדדית שאנחנו קשורים זה לזה וכל אחד במקום אחרים או אחרות יכול להיות, אז אנחנו יכולים כך לעשות, אבל בינתיים הכול רק לכיוון שלי ככל שאני בקשר הנכון או לא נכון אני יכולה להרוויח או להפסיד.
שאלה: על מה אנחנו בעצם מבקשות מהבורא כשאנחנו מתפללות עבור החברות?
שיעזור להן. נניח אני רוצה או כל אחת או כולנו יחד, כולן יחד זה כלפי הבורא, אבל אם עדיין לא הגענו לזה אז אנחנו מבקשות מהבורא שהבורא יקים בינינו קשר כזה שאנחנו נהיה כאחד.
ואחר כך אנחנו מהקשר הזה כאחד פונות לבורא שאנחנו רוצות להגיש לו את הקשר שלנו הזה ושהוא ימלא אותו וייהנה מהעבודה שלנו, שאנחנו חוץ מזה לא רוצות דבר רק שהוא ייהנה בעצמו מזה שיש לו מקום להתגלות כלפי הנבראים.
ואנחנו בזה לא רוצות לקבל דבר לעצמנו אפילו תענוג שלנו לא יהיה אלא שאנחנו נהנות מזה שיכולות לתת לו הזדמנות הזאת להתגלות וליהנות.
שאלה: איך אני מוודאת שהתפילה שלי היא עבור החברות ולא שוב חוזרת אלי?
אני חושב שלאישה המחשבות האלה והכוונות האלו הן יותר קלות מאשר לגבר. אישה מסוגלת יותר לתרום, מסוגלת יותר להקריב עצמה, להוציא מעצמה מאשר גבר. ככל שהיא יותר אגואיסטית מצד אחד, מצד אחר יש לה בחיים הרבה מאוד כאלו פעולות שמהן היא יכולה ללמוד איך עושים פעולת השפעה. אישה הרבה יותר סובלת בחיים שלה מפגיעה עצמית, מכל מיני מצבים, ולכן יש לה כלפי הרוחניות גישה אחרת מהגבר, לא הייתי אומר שיותר קלה, אבל מבחינה רגשית יותר קרובה.
שאלה: האם יש מקום לתמיכה גשמית בין הנשים שאף חברה לא תשקע בצרות גשמיות במקום לדאוג לרוחניות?
אני חושב שכן. מצד אחד אישה יותר אגואיסטית, היא סגורה בתוך עצמה הרבה יותר מגבר, ומצד אחר יש לה כלים להרגשת הזולת יותר מפותחים ויש לה אפשרות להרגיש את הזולת יותר. ובסופו של דבר לפי השכל והרגש של האישה אנחנו יכולים מהר ובהרבה להתקדם. לכן "בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל מהמצרים", שהיציאה מהאגו להגיע לערבות, דווקא הנשים אם הן מפתחות את התכונות שלהן, הן יכולות בזה לתת לנו כלים זכים יותר. זה נקרא "בזכות", בזכות של הנשים שהן מעלות את עצמן למעלה מהאגו שלהן, כך גם הגברים יכולים לצאת מהאגו ולעלות לרוחניות.
שאלה: מגרמניה. בעשירייה שלנו רק חלק קטן באות לשיעור בוקר, האם זה אומר שהן מוציאות את עצמן מכלל הציבור ואם זה פוגע בערבות של העשירייה?
דיברנו על זה אלף פעם. מי ששואלת כנראה לא כל כך באה לשיעורי בוקר ולכן היא הייתה שומעת, שלאישה אין עניין להגיע לכל השיעורים. היא יכולה לשמוע את השיעורים האלה, אבל היא חייבת לשמוע את כל השיעורים שלנו, אבל בזמן שהחיים מאפשרים לה. בזמן אחר.
שאלה: רק לדייק פה, היא שואלת אם חלק קטן מהעשירייה מגיעות לשיעור וחלק גדול לא מגיעות, אם אין פה איזו בעיה?
אפילו הן לא מגיעות בכלל או מגיע חלק קטן, זה לא חשוב. אבל כל העשירייה בסופו של דבר חייבת לשמוע את השיעור, לא יחד, אלא כל אחת כשהיא יכולה ואז זה יסתדר. אבל את כל השיעור כולל שאלות ותשובות, כולל הכול.
שאלה: מה זה אומר לעזור לחברה לצאת מהיצר הרע שלה?
זה נקרא בכל מה שאני יכולה לתת לה חשיבות וגדלות של ערבות בדוגמאות, במילים, בכל דבר חשיבות בגדלות של הערבות.
קריין: קטע מספר 6. כותב הרב"ש.
"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת".
היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה […] ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."
(הרב"ש. אגרת כ"ד)
שאלה: אתה יכול להסביר מה זה נקרא "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת"?
אנחנו יכולים ליהנות גם מהלילה וגם מהיום, זאת אומרת להתקדם גם במצב שנקרא יום, וגם במצב שנקרא לילה, העיקר הוא איך אנחנו משתמשים גם ביום וגם בלילה. אין דבר שהבורא ברא ללא צורך, כל המצבים שלנו באים מהמצב המושלם של הכלי, ולכן אנחנו צריכים להשתדל רק להשתמש בהם בצורה נכונה. אז גם ביום וגם בלילה יש צורך, כדאיות והכרחיות.
שאלה: כותב כאן רב"ש שעליך להיות על המשמר ביום ובלילה. לא כל כך ברור איך עומדים על המשמר? זה ברור איך אפשר ביום כשאתה בהתעוררות ובעלייה, אבל איך עושים את זה בלילה כשאתה לא בהתעוררות?
בהרגשת הלילה אתה צריך להיכנס למצב של חסדים, קטנות, וכך להיות. ויהי לילה, ויהי יום, ויהי בוקר, חושך ואור, אלה כל המצבים הכלליים שאנחנו עוברים, ולכן במצב של לילה אנחנו צריכים להשתמש כדי לבנות את הכלי, כדי לתקן אותו, כדי להכין אותו, ואז לכלי שמורגש בו חושך אנחנו מביאים על ידי התפילות אור עליון שמתקן את הכלי. הכלים מיתקנים מחצות הלילה עד הבוקר, זה הזמן שהכלים מיתקנים. ואז מגיע יום, שזה נקרא שהאור מתגלה בכלים המתוקנים. זה התהליך.
זה לא כמו שאצלנו יש חושך ואור ואתה יכול להדליק אור בחדר או שאתה יוצא לאור השמש, אלא ברוחניות אנחנו מרגישים לפי הכלים שלנו חושך או אור. אם יש לנו רק רצון לקבל אנחנו מרגישים את החושך, ואם אנחנו ממלאים את הרצון לקבל עם כוח להשפיע, אור החסדים, אז לפי אור החסדים בכלי, בנוסף לאור החסדים יש גם את אור החכמה שנקרא אור.
שאלה: כותב רב"ש, "עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה". מה זה המצב הזה שלבבות החברים מתחממים עד כדי כך שההשפעה שלי עליהם כבר לא נדרשת?
מתוך החיבור. הם מתחברים עד כדי כך שבחיבור ביניהם יכול לאחוז האור העליון. במידת הקשר בין החברים, במידת הערבות ביניהם, האור העליון ממלא אותם ומדליק ומבעיר אותם ואז הם בוערים מעצמם, אבל הכול לפי מידת הערבות ביניהם.
קריין: קטע 7 כותב הרב"ש.
"כתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חברו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם. דהיינו, שחברו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח בטחון של חיים ועושר". ובעצמו הוא לא מסוגל לעשות את זה. אם הוא עושה את זה בעצמו סימן שלא היה בנפילה והכול שקר, גם הירידה וגם העליה. זאת אומרת, מירידה אמיתית רק מישהו אחר, חבר או כמה חברים יכולים להעלות אותו, אבל לבד הוא לא יכול, כי הוא נמצא בנפילה, מאיפה יש לו כוח? "ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחברו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחברו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."
(הרב"ש. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984)
שאלה: אם מישהו מהחברים עוזב אותנו האם זו אשמת העשירייה, האם לא עשינו את עבודתנו בעשירייה?
קשה להגיד, כל עוד אנחנו לא נכנסים לרוחניות ועוברים כמה דרגות ראשונות במצב של קטנות, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו אשמים. בעצם זה מתגלגל מלמעלה. אנחנו צריכים להשתדל לעשות את כל מה שתלוי בנו, ומה שקורה מעבר לזה עלינו לקבל שכך זה מגיע מלמעלה.
שאלה: אם אני מתפלל עבור החבר שלי אבל החבר שלי לא מתפלל עבורי, האם אני יכול לצאת מתוך העבדות?
זה לא חשוב מה עושים החברים, חשוב מה שאתה עושה. האם אתה משקיע את עצמך בלעזור להם? האם אתה רוצה ממש להיטמע בהם? זה החשוב ולא מה שהם עושים כלפיך.
שאלה: במהלך השיעור אמרת שאני לא אקבל תענוג לעצמי מגילוי הבורא, אלא אני מקבל תענוג רק מהשמחה של הבורא, וזה נראה קשה מידי, כי גם אם ב-99% מהכוונות שלי אני רוצה לקבל תענוג עבור הבורא, יש 1% שבו אני רוצה לקבל תענוג לעצמי. איך אני יכול לסדר את זה?
זה יסתדר על ידי השפעת האור העליון. אנחנו לא מסוגלים למיין את הדברים האלה כמה כן וכמה לא ומתי, לכן רק על ידי השפעת האור העליון זה יסתדר. נמשיך ותראה עד כמה לאט לאט תתחיל לראות איך זה מסתדר.
בהרבה דברים שאנחנו עושים אנחנו רק מעוררים את האור העליון והוא עושה. אסור לנו לשכוח שהבורא הוא שותף שלנו, ו"לא עליך העבודה לגמור", אלא רק לעורר את הבורא ולתת מקום שהוא יעשה, ואנחנו כלי, נוקבא, מצפים לפעולה שלו.
תלמיד: אבל הוא גם זה שמעורר אותי כדי לעורר אותו?
נכון, עליו כתוב "אני ראשון ואני אחרון", ובאמצע אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג איך אנחנו נותנים לו מקום לעבוד.
תלמיד: אז יש לי בחירה קטנה בין הפעולה הראשונה של הבורא ובין הפעולה האחרונה שלו, ביניהן יש פעולה קטנה מצידי?
כן, זו לא פעולה קטנה, זו תפילה שאתה מבקש מהבורא שייתן לך שכל, רגש, את כל ההבחנות שאתה צריך כדי להיות כלי נכון בשבילו. הבורא צריך להתגלות בנו, אנחנו "כחומר ביד היוצר", וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: אמרת שאנחנו מדברים בשיעור על ערבות בין חברים. איך דרך זה נגיע לערבות ביני לבין הבורא? איך אני יכול לבנות ברית ביני לבין בורא, כמו אברהם אבינו?
אתה מגלה את זה בקשר בינך לחברים, כי הבורא בסך הכול הוא התוצאה ממה שאתה בונה עם החברים. כמו שאתה נגיד עולה ממלכות דרך כל הספירות עד הכתר, עד הבורא, אז יש כאן אחרי צמצום כלים דהשפעה, ואחר כך כלים דלקבל על מנת להשפיע, עד שאתה מגיע לכתר שזה כבר רק רצון עליון, ולזה אנחנו מגיעים.
ובכל מדרגה ממלכות עד הכתר יש לך גם עשר מדרגות ששם אתה צריך לקבוע ערבות ולקבוע קשר עם הבורא ולהגיע להצגת הבורא כלפי אותה מדרגה שזה כתר פרטי של אותה מדרגה, אותו שלב, וכך אנחנו עולים. זה יסתדר.
שאלה: מה צריך לעשות עם חבר שיוצא לחופשה לשבוע ומתנתק מאיתנו, וכשהוא חוזר הוא רוצה לחוות דעה ולהשתתף בהחלטות של העשירייה?
כדי להשתתף בהחלטות של העשירייה הוא צריך להיות חבר נאמן לעשירייה, שכל העשירייה מסכימה פה אחד חוץ ממנו שהוא יהיה בוועד העשירייה. ודאי שאם הוא יוצא נגד רצון העשירייה אז כשהוא חוזר אין מצב שהוא נכנס כמו כולם, על כך אתם צריכים להחליט. אבל בכל זאת צריכים לתת לכל אחד ואחד יכולת לחזור ולהשתתף בכל ההתקדמות שלנו.
שאלה: לגבי הגאווה. הגאוותן לא יכול לעבוד על עצמו לבד, אני לא יכול לתקן את עצמי. אבל מה העשירייה יכולה לעשות, איך היא יכולה לעזור לחבר לצאת מתוך הגאווה ולחזור אלינו?
עשירייה צריכה לתת דוגמאות לאותו חבר מכל מיני כיוונים, אבל בעדינות. כי אם תתנו לו דוגמה ישירה בפרצוף אז הוא יברח, האגו שלו לא ייתן לו אפשרות להכניע את עצמו, להרכין את עצמו, ואז באמת לא תהיה לנו ברירה ואנחנו נאבד את החבר. לכן צריכים בעדינות כל פעם להשתדל שכל אחד מהחברים ייתן לו איזו דוגמה אחרת, כמה משפטים פה ושם.
אבל בכל זאת זה מצריך זמן. על עצמי אני אומר, אני מאוד גאוותן, מאוד עקשן, גרוע מכולם, ועד שאני קצת מרגיש שאני משתפר זה לוקח כל פעם זמן רב, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", וזה לא חשוב כמה האדם חכם. זו דרכנו.
שאלה: על איזה גאוותנים אנחנו מדברים בכלל, אם כל העבודה שלנו היא לבנות את דמות החברים בצורה שלמה?
אבל אתה לא עובד בזה? אתה מתנתק מעצמך?
תלמיד: אני עובד.
ואתה מרגיש שיש לך עבודה, ביקורת, מחשבה על עצמך, על האחרים? אתה מדבר כאילו שלא עבדת.
תלמיד: לי אין בעיה לגבי תפיסת החברים שלי, להיפך, ככל שהם מבטאים את עצמם יותר זה מצוין, אפשר להצדיק אותם.
בסדר, עוד נדבר. עוד יבואו מצבים אחרים.
שאלה: האדם בעצמו שנמצא בגאווה באותו רגע, הוא הרי לא מכיר בזה.
נכון.
תלמיד: כעיקרון הוא גם לא מקבל את השפעת הסביבה. אם כן, איך קבוצה צריכה בצורה נעימה לעבוד איתו? הוא לא מרגיש, הוא אומר "לכו מפה כולכם".
זו כל הבעיה, אתה צודק. אתה שואל מה לעשות, ואני שואל אותך מה לעשות. זאת הבעיה, כי יש נתק, האגו שלנו שנמצא בהפכיות לרוחניות הוא עושה נתק בינינו. מה אנחנו עושים? על ידי חיבור דרך הקבוצה. הבורא עשה דרך אלטרנטיבית כזאת שנשתתף עם העשירייה בצורה גשמית, ולאט לאט מקשר גשמי נגיע לקשר רוחני, וזו הזדמנות, זו אפשרות, זה מה שיש לנו, לכן אנחנו צריכים לעבוד על זה, ושום דבר חוץ מזה.
לכן בצורה פרונטאלית להגיד לחבר לעשות כך וכך, זה לגמרי לא יעזור. אבל דרך הקבוצה, דרך החברים, ואולי לא במילים, אלא שיראה עד כמה אנחנו קשורים זה לזה, עד כמה אנחנו נמצאים בערבות בקשר בינינו, כלומר על ידי קנאה, תאווה וכבוד. קנאה, תאווה וכבוד אלו תכונות אגואיסטיות, אבל כתוב "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם", לא מהעולם הרוחני, הוא לא נמצא בו, הוא נמצא בעולם הגשמי. אז קנאה, תאווה וכבוד, אם אנחנו עובדים איתם בצורה נכונה, זה עוזר לאדם לצאת מהעולם התחתון לעולם יותר עליון, זה נקרא "עזר כנגדו".
תלמיד: ואם אין אחדות בעשירייה, אם אין דעה אחת, כל אחד חושב אחרת?
להתפלל על זה, לדבר על זה ככל האפשר. אין ברירה, עד הכנס בסוף השבוע אתם חייבים לסדר את כל הדברים האלה ולהיות מוכנים, להיכנס לכנס כגוף אחד, כגוש אחד.
שאלה: לגבי ציטוט מספר 7. כתוב שהאדם לא יכול להוציא עצמו מבית האסורים", ואחרי זה כתוב ש"כשחברו מעלה את מצב רוחו הוא כן מסוגל לעבוד". כשהמצבים האלה קורים, כמה אנחנו צריכים לעזור לחברים, באיזו דחיפות? מה צריך לעשות כדי שהאדם איכשהו יתאזן ולא יתעמק במצבים?
אנחנו צריכים לעזור לאחרים שהם יעזרו לנו, וכל הזמן לעבוד רק בצורה כזאת. אין התקדמות לבד, אלא רק בכמה אחרים עוזרים לך ובכמה אתה עוזר להם, רק בצורה הדדית. ואם אתה נשאר לבד ואתה לא משקיע באחרים והם לא משקיעים בך, אתה לא מתקדם.
שאלה: איך אני יכול למצוא את מקום החיסרון בחבר ובמקביל לראות את החבר בשלמות?
למה אתה מחפש בהם דברים שליליים? אולי אתה מתכוון במה לעזור לחברים. אתה עוזר לחברים בזה שאתה תומך בהם בכל וכל, ככל האפשר.
שאלה: שמעתי אותך אומר שכדי לעזור לחבר צריך לרדת למצב שלו ולהיות איתו שם. באיזה חלק אני מתחבר למצב שבו הוא נמצא, ובאיזה חלק אני עוזר לו ומעלה אותו למעלה?
אלו דברים שצריכים לדון עליהם בשיחה נפרדת.
שאלה: בקשר לכנס, חברים שהתרחקו צריכים גם לקרב אותם לכנס?
כן, למה לא. הכנס שלנו הוא יכול להיות פתוח לכל האנושות, כי זה כנס של חיבור שכולם צריכים להגיע לזה. זה לא כנס ספציפי שאנחנו דנים בדברים מיוחדים, כמו מה קורה בעולם הנקודים או באיזה דבר ספציפי אחר בקבלה. אנחנו מדברים על הכלל האחד, הגדול, היחידי, העיקרי, שהוא כלל גדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך", על הקיום שלו אנחנו מדברים. לכן הכנס הזה הוא ממש רחב ככל האפשר, הוא פתוח לכולם, אפילו לאלה שלא שמעו אף מילה. הבעיה היא שהם לא יוכלו להבין, להרגיש, לקבל את זה אולי, אבל בכל זאת שתהיה להם איזו כניסה. אני בעד כולם.
תלמיד: איך אנחנו שנמצאים בעשירייה ועובדים יום יום צריכים להתייחס לחברים שלא היו הרבה זמן ומצטרפים לכנס, איך לעבוד בכנס בצורה כזאת?
אתם לא מקבלים אותם לעשירייה. צריך לשאול את המארגנים, האנשים שמגיעים מבחוץ הם יכולים להשתתף בכנס או לא? אם כן, אז אין להם עשירייה, אין להם כלום, אתה גם לא יכול לארגן מהם עשיריות כי הם לא יודעים מה זה ואיך, אלא פשוט שישמעו. שישמעו שאלות, תשובות, דיונים, שירים, שיתכללו בזה, מזה אנחנו כבר מעבירים אליהם את האור המחזיר למוטב.
תלמיד: מדובר על חברים שהיו בעשירייה אבל התרחקו?
אם הם התרחקו, אז הם יכולים להיכנס בחזרה לעשירייה. אם העשירייה מחליטה שהיא מקבלת אותם, אז תקבלו. אנחנו צריכים לדאוג להתרחבות הכלי ככל האפשר יותר, "ברוב עם הדרת המלך". בכך אנחנו מקלים על עצמנו גם את העליות, כי ככל שהכלי רחב יותר קל לו יותר לעלות. והכלי לא יכול לעלות אם לא יהיה לו יסוד רחב יותר, זה כמו שבונים פירמידה, חייב שיהיה לה יסוד רחב.
ברוחניות זה פשוט, כי כל פעם כשאתה מוסיף עשר ספירות, אתה צריך להוסיף את כל הספירות האלה גם בהתכללויות בין הספירות, ואז תמיד יוצאת ; התרחבות טבעית. ובלי שאתה מוסיף את הספירות הנוספות בכל היסודות, בכל השלבים שאתה עובר, אתה לא יכול לעלות, העלייה היא תוצאה מהתכללות הספירות הפרטיות בפרטיות.
שאלה: איך לעשות את ההיפוך הזה מאני לאנחנו בכל רגע?
זו צריכה להיות עבודה בכל רגע ורגע, והכי קל אם אני נמצא בקשר שהוא יותר עמוק וארוך עם העשירייה. אומנם לא נוח לי ולא טוב לי, ואני לא כל כך רוצה את החיבורים האלה באמצע היום, אבל אני מבין שזאת הצורה היחידה שיכולה לעזור לי להגיע למטרת החיים.
שאלה: אמרת שאפילו אחד בעשירייה שלא נמצא בקשר עם החברים זה אסון, אבל בפועל יש רמות רצון, השתתפות והתחייבות שונה של החברים בעשירייה, זה מספיק כדי להתקדם לערבות?
תעשו כפי כוחכם, ככל שאתם יכולים, אבל את המקסימום שאתם יכולים. זה הכול, אין יותר חשבון.
שאלה: האם אפשר לבקש עבור עצמי את הדברים שהכי נחוצים לי אם אין מי שיבקש עבורי?
אפשר.
שאלה: אפשר לבקש ערבות לבעיה של חבר שהוא לא יכול להתמודד איתה למרות שהוא עושה מאמצים?
אפשר.
שאלה: כותב לנו חבר מאיראן, "אני מאוד שמח להשתתף בשיעור שלך עכשיו, יש לך הרבה תלמידים אוהבים במדינתנו, אנחנו מבקשים לשים לב לחלק שלנו".
אני מודע לזה, פעם הרגשתי שיש לנו מאות תלמידים באיראן, מספר מאוד גבוה. זה היה לפני הרבה שנים, אחר כך הקשר נפסק. אני מבין שקשה ומסוכן להיות בקשר איתנו, ולכן אני מבקש שהם לא יצרו קשר אם זה באמת מסוכן, אני מאוד דואג להם. אבל עוד נראה שהמצב ישתנה, ואנחנו נשב יחד בשולחן אחד, נשתה, נאכל ונשיר יחד שירים, עוד יבוא הזמן, אני מאוד מצפה לזה.
איראן זו מעצמה מאוד עתיקה, גדולה, עם תרבות עתיקה ועם מיוחד. כפי שאני מכיר את האיראנים הם מאוד אינטליגנטים, מאוד מיוחדים ובמיוחד עדינים, ואני חושב שאנחנו נגיע מהר מאוד להתקרבות הלבבות.
שאלה: איך ביטול אחד לאחר בעשירייה מוביל לערבות?
ביטול עדיין לא מביא לערבות. ביטול זה סך הכול ביטול. כשאתה רוצה לחבר שני דברים, אז זה שכל אחד מבטל את עצמו זה עדיין לא חיבור ביניהם, זו רק נכונות לחיבור, ואחר כך צריך להיות חיבור. חיבור זה שכל אחד חודר לתוך האחר ואז יש ביניהם באמת חיבור. ערבות לא יכולה להיות אם אין התכללות, חייבת להיות התכללות, חייב להיות שכל אחד לוקח את הרצונות של האחר, ממלא אותם ומשתמש בהם כאילו שהם שלו, וכך אנחנו נמצאים בערבות.
לכן אף אחד לא מטפל בעצמו, לא מטפל בתכונות שלו, לא מטפל בכלום, העיקר להגיע לזולת, לראות מה הזולת צריך, ואז להשתמש בכל הנתונים של עצמו כדי לתקן, למלא את הזולת, זה מה שאנחנו צריכים. ואז התיקון שלנו יהיה מהיר, מינימלי ונכון.
שאלה: איך אני בודק את עצמי שהגעתי במאה אחוז לערבות בעשירייה?
בזה שאתה מרגיש את כולם שהם הכלי שלך, ואתה כולך כנקודה שמחזיקה אותם, מסייעת להם, ויותר מזה אין לך, זה מה שאתה, ויותר מזה אתה לא רוצה. ובכלי הזה מתגלה לך הבורא ואתה נמצא בדבקות בו.
שאלה: אם כולנו אגואיסטים, במה שונים הרצונות של הנשמות הכבדות מאלה של אנשים אחרים?
לפני התיקון הרצונות האגואיסטים שמתגלים כמקולקלים הם רצונות ארציים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. בעיקר זה מין וכבוד, זה מה שאנחנו רואים בעולמנו. התיקון שלהם הוא רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אין לעולם תקנה אלא בחיבור ביניהם שאיכשהו יארגנו ואנחנו נעזור בזה. הם ימשיכו את המאור המחזיר למוטב, ולאט לאט יבינו עד כמה זה פשע להישאר במצב כזה, ועד כמה הם ממש גונבים מעצמם את העתיד הטוב.
שאלה: האם יש צורך להיות מודע לתיקון שלי בזמן שאני משקיע את האנרגיה שלי בחיבור עם האחרים בעשירייה שלי?
לא. ההשקעה שאני עושה היא כבר התיקון שלי, כי הכלי שלי הוא באחרים, לי אין כלים, על עצמי אני עושה צמצום. לכן ככול שאני משתדל להיות בצמצום ומעל הצמצום להשפיע אליהם, בצורה כזאת אני מתקדם. צריך פשוט לעצום עיניים ולעשות את הפעולות האלו כמה שאפשר. ולמרות שכול מה שיש בכם בפנים לא מסכים לזה, תעשו, ואז תראו והחך יטעם מה זו רוחניות, מה זה נקרא להדמות לבורא.
שאלה: בהכנה לכנס בנו משימה של מתנת אהבה לכלי העולמי, חילקו את הכלי לפי אזורים להכנת קליפ, זאת אומרת חלק מסוים של הכלי שולח אהבה לכלל הכלי, היום ברבע לשש בערב אנחנו עושים פגישה עם חברי הכלי הישראלי לתת מתנה של מסר אהבה לכלי העולמי. מה הכוונה והמחשבה שאיתן חבר מישראל יכול לבוא לפגישה על מנת לתת את המסרים הנכונים לכלי העולמי?
אנחנו עושים חיבור, לא חשוב באיזה דרגות בדיוק ואופנים, אבל החיבורים כולם הם כדי להרכיב את הכלי הכללי דאדם הראשון, השבור. אנחנו מרכיבים את הכלי הזה ולא חשוב כמה משתתפים, ומאיזה צד אנחנו ניגשים אליו, כי הוא בכלל עגול כדורי, אבל ההשתתפות, הערבות שלנו היא העיקר. ולכן כשאנחנו מחברים את כול החלקים האלה יחד, כל פעם זה גילוי חדש והוא נרשם בכלי הכללי מתוך העבודה שלנו, מתוך היגיעה שלנו. זה בעצם מה שנשאר לנצח וזה הרכוש שלנו. אז כדאי להשתתף בכל דבר אפשרי.
שאלה: כתוב "עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה" איך לצרף את כל החברות מהעשירייה בליבי כשאני לא רואה אותם בשיעור בוקר?
מה, צריך לראות? רק עניין הראייה הוא העיקר? אנחנו מדברים על הלב ולא על העיניים, אז להשתדל להיות מחוברות.
שאלה: אם ערבות הוא מצב שמושג רק באמונה למעלה מהדעת, איך לעזור לאותן חברות המתקשות לראות שהעשירייה נמצאת בערבות כלפיהן?
להשתדל, לדבר איתן, העיקר זה לדבר, במיוחד בין נשים.
שאלה: כשאני נמצאת במצב של לילה, אין לי רגש ושכל, איך אני יכולה בכל זאת להתרומם לאהבת חברות וערבות כלפיהן?
אני צריכה לעשות מעצמי מעין טיפת זרע בתוך הרחם ולהיכנס בתוכן, ואז אני אתפתח. וכך זה עם כל הבחנה והבחנה שאני רוצה לפתח, אני צריכה להיות כטיפת זרע בתוך הרחם.
שאלה: איך אני יכולה לשחרר חברה מהכלא אם אני בעצמי נמצאת בכלא?
זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", כי אף אחד לא יכול להציל את עצמו ורק החברים יכולים לעזור לו. הכלא ברוחניות הוא כך, שאם אתה אגואיסט ואני אגואיסט אבל שנינו מבטלים את האגו בינינו ומתחברים, אז אנחנו שנינו יכולים לצאת מהכלא.
שאלה: אתה אומר שאף אחד לא יכול לעזור לעצמו, מצד שני אתה אומר, לא חשוב מה עושים החברים, חשוב מה אני עושה, איך זה מסתדר ביחד?
אני לא מסתכלת על החברות, איזו תגובה אני שומעת מהן אם בכלל, לי, בוא נגיד כך, לא חשוב. אני לא רוצה שזה ישפיע על העבודה שלי. אני יכולה לשמוע אותן רק באופן שמוסיף לעבודה שלי, לעשות פעולות יותר חזקות לחיבור, לעשות לטובתן משהו, אז אני מוכנה לשמוע, לפתוח את האוזן, אבל חוץ מזה אני כולי נמצאת רק בלהשפיע, רק בלחבר אותן, בלהביא אותן לחשיבות הערבות.
שאלה: יש בעשירייה כל מיני רמות של השתתפות בערבות, בשיעורים, במפגשים, בביצוע התפקידים, איך אני יכולה לשמור על יחס שווה לכל אחת ואחת מהחברות, האם יש כאלה שכלפיהן צריך לנהוג ביתר ערבות וכאלה שפחות, בגלל מחויבויות שונות?
לא, אני לא קובעת ואפילו לא יודעת איזו מידת ערבות צריכה להיות, כי אני לא מרגישה את כול הכלי הכללי, אני פשוט צריכה לפתוח כל מה שאני יכולה, את כל היכולות שלי כדי להיות כדבק בין כל החברות.
שאלה: האם יש דבר כזה ערבות בין בני הזוג ההולכים ביחד בדרך?
ערבות בין בני זוג חייבת להיות בלי ועם קבלה, סוג ערבות כלשהו צריך להיות, זה טוב וכדאי שהם ידברו על זה, אבל מה שיש לנו בקבוצה זה דבר אחר לגמרי. זה חיבור בין הכלים השונים.
שאלה: כתוב "ומתחיל להשיג שוב כוח בטחון של חיים ועושר." לאיזה כוח בטחון חיים ואושר מתייחס קטע 7?
שאת זה משיגים מתוך חיבור, שאין לאדם שום דבר, לא ביטחון ולא אושר ולא כוח ולא שום דבר, הכול אנחנו מקבלים, עכשיו אנחנו עוד לא מרגישים, כי האמת שאנחנו מקבלים הארה קטנה שלא מרגישים אפילו מאיפה היא באה אלינו, אבל אחר כך נרגיש שאנחנו מקבלים מה שמקבלים, השגה רוחנית, הרגשה רוחנית, כוח רוחני, התקשרות רוחנית רק דרך צינור והצינור הזה זו הקבוצה, ממנה אנחנו מקבלים את הכוחות שלנו וההבנות שלנו, במוח ובלב. ואנחנו נרגיש איך זה מגיע אלינו בזרם, דרך הצינור שהוא עשר ספירות ואנחנו, כל אחד מאיתנו, המלכות שמקבלת מתוך ט' ראשונות.
תלמידה: רב יקר הודיה עצומה על הערבות שאתה נותן לנו כל יום ובכל רגע, תודה רבה על השיעור היום שפתח לנו מדרגה חדשה של קשר בעשירייה.
כן, גם אני מרגיש שאנחנו פותחים מדרגה חדשה ואני מאוד מודה לכן במיוחד לחלק הנשי בכלי שלנו, זה מאוד מחזק אותנו. פעם למדנו בלי לגלות את החלק הנשי ועכשיו אנחנו רואים כמה זה עוזר, מחזק, מעודד אותנו, אני מדבר עכשיו מצד הגברים, אבל מצד כולנו, גם גברים וגם נשים נתקדם לכנס ונצליח.
קריין: 8, רב"ש:
"בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."
(הרב"ש. אגרת מ')
אנחנו תלויים רק בהרגשת הערבות, אני רוצה להיפטר מהאגו, אין לי שום סיכוי אני צריך לקבל את הערבות, את הכוח הזה מהקבוצה, במידה שאני מקבל את הכוח הזה מהקבוצה, אני מתעלה מעל האגו שלי. זאת אומרת הדרגה הרוחנית שלי, ההתעלות למעלה מהאגו שלי, תלויה רק בערבות של הקבוצה. והערבות של הקבוצה תלויה רק בקבוצה ובחברים ולא בי. אנחנו צריכים להבין שכולנו, כל הרוחניות, כל העתיד שלנו, כול מה שאנחנו כל כך רוצים תלוי בקבוצה ולא בשום דבר אחר.
אם הייתי יכול לקנות את זה בכסף הייתי נותן לכל אחד כמה שהוא רק רוצה, מה שהיה לי ויש לי, הכול, רק שיתנו לי ערבות. כי רק בכוח הערבות שאני מרגיש במקום האגו שלי, אני בהכרח עובר מתוך האגו שלי לכוח הערבות, ואז אני נמצא בשמיים, כי זה כוח הבינה, כוח החיבור, כוח האיחוד, ואז אני כבר לא תלוי ברצון לקבל שלי האגואיסטי, אני כבר נכנס לתחום אחר, לעולם חדש, שנקרא עולם של ערבות, עולם של בינה, השפעה, של הדדיות למעלה מהמלכות. לכן יותר מזה אני לא צריך, רק בקניית כוח הערבות שהקבוצה יכולה לספק לי ורק היא, אני יכול לעשות את העלייה שלי הרוחנית.
קריין: 9 ליקוטי תורה,
"ע"י כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית, בל תמוט לעולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה, מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק, שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת, שאע"פ הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה, או לגרום איזה שנאה, אעפ"כ מחמת הכריתת ברית, מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה, לפי שבאו בברית והתקשרות, כאילו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו, כך לא יפסוק אהבתו מעל חבירו."
("ליקוטי תורה". פרשת נצבים, מ"ד/ב')
עכשיו אנחנו מבינים למה אנחנו צריכים ברית שחייבת להיות לפני מתן תורה, ואיך להשתמש בתורה, באור העליון כדי לחזק את הברית, לקיים אותה ולהגיע לערבות, ואז בתוך ערבות נוכל לגלות את הכלי החדש, את העלייה שלנו לעולם הרוחני, במידת הערבות שמקיימים. כך אנחנו מגיעים לתיקונים ולגמר התיקון.
(סוף השיעור)
-
"בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב', פרק ד', י"ג).↩