שיעור בוקר 15.03.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר פסח, עמ' 100, ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 243

מאמר "תפלה אמיתית היא על חיסרון אמיתי",

ספר פסח עמ' 276, ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 1902

מאמר "שני יגיעות"

בוקר טוב לכולם או ערב או יום, כל אחד איפה שנמצא. אנחנו מתחילים שבוע. השבוע נקווה שאנחנו נלמד מהר איך ללמוד יחד, איך לעבוד יחד בתנאים החדשים, בקבוצות ובמרחק החדש שנדרש מאיתנו. נהיה סבלנים. העיקר אנחנו צריכים לחשוב איך אפילו כשמשתנים התנאים, צריכים לשבת לא כל כך קרוב זה לזה, אסור להתחבק וכן הלאה.

אנחנו צריכים לחפש מגע פנימי בלבבות, מלב ללב וכך להבין, פתאום נגלה שאותו ווירוס הוא דווקא לא ווירוס, כמו שכל מכה ומכה שאנחנו מרגישים היא אחר כך הופכת להיות לפי הכלל "מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש". אנחנו נגלה שהוא בא כדי לעזור לנו, כי הכול בא מאין עוד מלבדו.

ואנחנו דווקא נראה עד כמה כל המכות האלה, כל הבעיות הקטנות הן סך הכול כדי ליישר אותנו, לסדר אותנו נכון ולאט לאט לקדם אותנו למצב שנוכל להיכנס להרגשת הבורא, לגילוי הבורא שזה בעצם לדבקות בו. זו המטרה שלנו, מטרת כל המציאות.

תפלה אמתית היא על חסרון אמיתי

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

אין קבוצת מיקוד, כן?

תלמיד: לא, אין לנו קבוצת מיקוד.

טוב. ואם מישהו רוצה לשאול, איך הוא שואל?

תלמיד: הוא מעלה סימן שאלה ואנחנו פה רואים את כל המסכים וניתן את רשות הדיבור. אז מי שרוצה לשאול מוזמן להעלות סימן שאלה, גם דרך האינטרנט.

בוא נראה איך אנחנו נעשה את זה. איך אתם תדברו ביניכם אם אתם לא יושבים בקבוצות?

תלמיד: כל הקבוצות בחו"ל יכולות לדבר ביניהן ויש כבר שתי שאלות על המסכים.

אני הייתי שואל כך. תחשבו ובינתיים נראה איך אנחנו מקבלים תגובה.

סדנה

איזה תנאים יש לנו כדי להרגיש את עצמנו בגלות? איזה תנאים צריכים להתבצע להיות באדם כדי שהוא ירגיש שנמצא בגלות?

מה זה נקרא, איזה תנאים יש לנו כדי להרגיש את עצמנו בגלות?

*

שאלה: הרבה פעמים משתמשים במילה תצעק לא-לוהים, תצעק לשמיים, תפנה אל הא-לוהים, תבקש. אבל כל התפילות האלה נראות לי כאילו אני מבקש לעצמי. ואנחנו לומדים כל הזמן שאדם לא מבקש לעצמו, אלא רק עבור האחרים. אז האם יש פה סתירה?

כדי לפנות לבורא אני צריך כמה תנאים. קודם כל אני צריך להבין שמה שאני מרגיש אני מקבל ממנו ואני מקבל ממנו כדי להרגיש את המצב שלי עד כמה הוא לא שלם. אני צריך לבדוק מה ההבדל בין המצב השלם שאני יכול לתאר לעצמי לבין מצב בלתי שלם שאני עכשיו נמצא ואז בפער ביניהם כבר יכולה להיות בקשה.

סדנה

איך אנחנו מגיעים במצב החדש, כמו בישראל עכשיו כשאנחנו יושבים או נמצאים לא יותר קרוב משני מטר זה מזה וכך אני מקווה שעוד מעט יהיה בכל העולם. גם בקייב אנחנו רואים שיושבים יחד, ניו יורק יושבים קרוב, פיטר יושב קרוב, זאת אומרת, בכל מקום שעדיין אין החוקים האלו, יהיו כאלה חוקים.

איך אנחנו נרגיש את עצמנו שהמרחק הזה שמתגלה, מתגלים כאלה תנאים, שהוא פועל דווקא כדי לקרב את הלבבות? איך אנחנו נרגיש שמרחק פיזי מקרב לבבות עד כדי כך שלא נרגיש את המרחקים האלו, לא נרגיש? שיגידו לנו אפילו להיות כל אחד בחדר אחד זה לא חשוב, אנחנו נרגיש בכל זאת שאנחנו נמצאים יחד. איך אנחנו כל הזמן נשים לב לקירוב הלבבות למרות המשחק במרחקים שכל הזמן כך השגחה העליונה מסדרת בינינו?

איך להיות יותר רגיש לזה שחייבים להיות יחד? ובאמת אנחנו מרגישים היום, מי שיושב יותר רחוק, חסר לנו להיות יותר קרוב לשני. איך אנחנו נשתדל להיות בקרבה פנימית. גם מחר, מחרתיים כשאנחנו כבר לא נהיה רגילים למרחקים פיזיים אלא אנחנו כל הזמן דואגים למרחק הפנימי, להיות כאיש אחד בלב אחד?

איך אנחנו מריחוק הגופים עוברים לקירוב הלבבות?

איך אנחנו כל הזמן דואגים לקירוב לבבות למרות הריחוק במקומות?

*

שאלה: רב"ש כותב פה במאמר וגם אתה עכשיו שאלת, איך אנחנו למרות ריחוק המקומות מגיעים לקירוב הלבבות. קירוב הלבבות הזה, מה יש בו, מה אנחנו שואפים להרגיש?

כתוב "כאיש אחד בלב אחד" מה זה נקרא כאיש אחד בלב אחד? אנחנו צריכים להגיע למצבים שאנחנו שוברים את הקירות של הלב, שיכולים להרגיש את הרצונות, הכוונות, המחשבות, את הפנימיות של השני כמו את הפנימיות שלי. מה זה נותן? זה נותן לנו במספר תרגילים כאלה יכולת להרגיש את הבורא.

מה זה נקרא שאנחנו צריכים להתחבר לעשירייה? שאם אני נמצא בקשר עם תשעה חברים, שככה הם נקראים "חברים", מזה שאני רוצה להיות מחובר איתם, למה שאני יהיה מחובר איתם? כי כמה שאני שובר את קירות ליבי, להרגיש אותם שאין קיר המבדיל בינינו ורוצה לעלות את הרגישות שלי, כך שאני ארגיש מה שיש בלב חברי, לפחות כמו מה שיש בליבי, אז אני על ידי זה יוצא מהרצון לקבל שלי, ואז אני יכול במידה הזאת להרגיש את הבורא, להגיע עימו להתקשרות, לדבקות וכן הלאה זה מה שכאן מתרחש.

אז בשבילי התרגילים האלה, הם תרגילים שממש על ידם, אני יוצא מהאגו שלי שסוגר אותי באיזו בועה שנקראת "העולם הזה", ואני יכול להתחיל להרגיש מה שקורה מחוץ לבועה הזאת, ולהתחיל להרגיש את העולם העליון. מה שאני מרגיש עכשיו בכל החושים שלי, זה נקרא "העולם הזה" ואני סגור בו, אני לא יכול להרגיש שום דבר אחר ויש כאן עוד יקום עם מלא חיים, מלא צורות, מלא דברים, אבל אני לא מרגיש איפה אני נמצא.

באותו חלל שבו אני עכשיו נמצא יש עוד חלל למעלה ממנו בממד יותר גבוה, אותו אני לא מרגיש, שם הכוחות שפועלים עלי מנהלים את הגורל שלי ולי אין לזה שום גישה, אני לא יודע איך אני חי, איך נולדתי, איך מנהלים אותי, שום דבר ומה שניתן לי, זה לשבור את הקירות האלה של הלב שלי, ואז כשאני ארגיש מה שנמצא מחוצה ללב שלי, אני ארגיש את המציאות האמתית הרוחנית, העולם הרוחני.

איך עושים את זה? עכשיו אנחנו נשתדל להיכנס לכאלו תרגילים, הבורא בכוונה מעביר עלינו את התרגילים האלו וחייבים אנחנו לעסוק בהם, אלו תרגילים פרקטיים כמו שבכל הדברים שבעולם הזה, אנחנו על ידי המאמצים, תרגילים, הרגלים, שהרגל נעשה טבע שני, אנחנו לאט לאט מתחילים להרגיש מה נמצא באותו חלל שבו אנחנו נמצאים, רק עכשיו אנחנו אפילו את החלל לא מרגישים, אז זה מה שנצטרך לעשות.

לכן אל תסתכלו על הדברים האלה שאנחנו עכשיו עושים, שכאילו מה יש בזה, אלא ההפך כל דבר ודבר שהבורא עכשיו מכניס אותנו זה נחוץ לנו כדי שאנחנו נפרוץ למרחב האין סופי, למרחב שהוא למעלה מזמן, למעלה מכל הגבלות, ששם אנחנו באמת קיימים, זה הכול ניתן לנו עכשיו והתרגילים האלו הם מאוד חשובים. אז כשאני עכשיו נמצא שני מטר מחבר, אני רוצה להרגיש, דווקא ולמרות המרחק הזה, אני רוצה להרגיש את הלב שלו.

שאלה: האם יש דרך נוספת של התקשרות, חוץ מהסדנאות שלנו שנוכל למעשה להשתמש בה? האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשביל להרגיש את הלבבות זה של זה?

יכול להיות שכן, אבל אני הולך לפי מה שאני רואה שהבורא מפיל עלינו, אתמול היינו אתה ואני קשורים דרך אינטרנט, והיום אפילו אותם החברים שהיו לידי, גם אתם כבר אני קשור דרך קווי האינטרנט כמו שאתך, זאת אומרת הבורא מראה לנו עד כמה שאנחנו יותר מרוחקים זה מזה, ומעורר בעצם בזה מאתנו נטייה טבעית להיות יותר קשורים זה לזה.

אז אם אנחנו נשב בצורה פסיבית ונקבל את הדברים האלה, נעביר כמה זמן ונלך הביתה כאילו שלא קרה כלום, אז חבל על הזמן, אנחנו לא נשיג שום דבר. אבל אם אני למרות שקבלתי תנאים כאלה חדשים רוצה לקרב את עצמי לחברים, אז כבר יש לי תרגיל מעשי ואני נמצא בזה בקשר עם הבורא, שהוא הפיל עלינו את הכבדת הלב ואנחנו מעל הכבדת הלב בכל זאת משתדלים להתקשר, ועוד מבקשים ממנו שיעזור לנו להבין איזה קשר חדש צריך להיות, אז אנחנו בזה עושים אתכם תרגילים רוחניים, אנחנו מפתחים בנו רגשות שהם הכרחיים כדי להיות בדור האחרון, במצב החדש שאנחנו באמת יכולים להתקרב זה לזה, ולגלות את הבורא, לא מן הסתם, בצורה פרטית כמו שהמקובלים עשו את זה במשך אלפי שנים, אלא איך שאנחנו נעשה את זה בעידן החדש.

שאלה: אנחנו צריכים את היראה הזאת בגלל שזו מצווה, אבל אם אנחנו עושים את זה בגלל שהבורא הפריד בינינו, אז אנחנו לא מעוררים את השחר, אנחנו לא עושים את זה בגלל שזאת מצווה.

זה לא חשוב. הבורא מפיל עלינו איזה הכבדת הלב. הוא אומר "תתרחקו". מה הוא רוצה? לעורר אותנו איכשהו, איפה אנחנו נמצאים? איפה היינו אתמול, איפה נמצאים היום, מה אנחנו רוצים שיהיה מחר? הוא איכשהו מנענע אותנו. אנחנו צריכים להשתדל להתקרב למרות כך להיות.

לכן התרגילים האלה הם תרגילים מאוד טובים. אני גם כן עוקב יום יום מה אומר לנו משרד הבריאות והממשלה, איך הבורא מוריד תנאים אלינו, כל פעם תנאים חדשים. אני בהתאם לזה צריך להגיב ואני רואה מכל מה שמתרחש בעצם את היד שלו, שכך הוא מתנהג אתנו.

אז בואו אנחנו רק נתחיל לקבל את זה בצורה נכונה, זאת אומרת, למרות התנאים החדשים, אנחנו נשמור על חיבור, על קשר עוד יותר הדוק בינינו, ואז אתם תתחילו להרגיש איך שאתם נמצאים דרך כאלה פעולות שבאות אלינו, כמו שכתוב, "בוא אל פרעה כי הכבדתי את לבו", אז הבורא מכביד את לבו של פרעה. נעשה האגו יותר גדול. נעשים כל מיני תנאים חדשים ומה הוא אומר? "בוא אל פרעה.", אם אתה תיקח אותי, ואתה תלך כנגד התנאים האלה, אתה בזה תרוויח. אתה תתקרב ליציאה מהעולם הזה, ממצרים, תתחיל להתקרב לכניסה לעולם העליון. לכן אני מסתכל על הדברים האלה בצורה מאוד רצינית. ואני רוצה להיות בזה.

אני רוצה להיות בתרגילים האלה. דווקא על ידי תרגילים, על ידי המשחק הזה אנחנו מתקרבים לבורא. זה נקרא ש"הבורא משחק עם לוויתן.", עם האגו שלנו הכללי.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשלים את המרחק הזה דווקא בקשר בינינו? איך להכניס את הבורא עכשיו במרחקים?

זה שהוא נותן לנו את התנאים, הוא נותן לי את התנאים האלה. תתרחקו, תרגישו כך, תעשו כך ואני על פני זה רוצה ההפך לעשות, מתנגד, מבקש ממנו שלא ירחיק אותי מחברים. שלמרות המרחק הפיזי, שיעשה מה שהוא רוצה עם המרחק הפיזי, רק שייתן לי להתקשר ברצון שלי, בלב שלי לחברים, שאנחנו נרגיש "כאיש אחד בלב אחד".

אז כאן עכשיו אנחנו יכולים כבר לבצע תרגיל רוחני ממש. שאם אנחנו נקרב את הלבבות, במידה הזאת אנחנו נתקרב לבורא, כי מטרת הבריאה היא לחבר את כל הלבבות שלנו. הרצונות, המחשבות, הכוונות שלנו לאחד. שאנחנו נהיה כפרצוף אחד. מה זה פרצוף? שכל הרצונות, הכוונות שלנו, המחשבות שלנו, הכול במוח ובלב, בכול נהיה כאדם אחד. לא עשרה ראשים, אלא אחד, לא עשרה לבבות, אלא לב אחד. ידיים, רגליים, הכול כאחד, ואנחנו פועלים בהתאמה, במצב שכולנו מחוברים. בוא נמצא את החיבור בינינו.

כשאתה רוצה להפעיל את כל העשרה כאחד, מה אתה אומר? "אני רוצה לאתר את הבורא, שהוא יתגלה ויפעיל אותנו.", וכך אנחנו מתקדמים.

אני כל הזמן ככה רוצה לעורר אתכם, אנחנו נמצאים עכשיו אתכם במצב חדש מאוד רציני, מאוד ישר, פנים בפנים אנחנו עובדים עם הבורא. זה לא היה לנו אף פעם דבר כזה. שימו לב על זה שנעשה, אל תתייחסו לזה כמו מאתמול או שלשום, לא היה דבר כזה.

שאלה: למה אני מרגיש שסוף סוף לאגו שלי אין דרך מוצא, שעכשיו אני חייב ממש לפרוץ החוצה מתוך הקליפה שבה אני נתון?

אתה רואה עד כמה זה טוב, זה מצוין. אתה לא מבין שזו ממש עזרה מהשמיים. הבורא מביא אותך למבוי סתום ואתה מרגיש שאתה נכנס לקיר, אתה לא יכול לפרוץ. הוא עומד מהצד השני של הקיר, כל העולם העליון, כל הקיום הנצחי שלך שם מעבר לקיר, והוא מביא אותך לזה. בהרגשה אתה עומד מול משהו שאתה לא יכול לפרוץ, מה נשאר? עם העשירייה לצעוק לבורא. זה מצב טוב מאוד.

כותב בעל הסולם, "אין מצב מאושר בעולמו של אדם המיואש מכוחותיו עצמו.", כי אז נשאר לו רק לפנות לבורא, לצעוק, והבורא אז מציל אותו, אבל כשהוא צועק בצורה נכונה, שמרגיש שבאמת אין לו יותר, כבר זהו, כך ממש נמצא מצד אחד. ומצד שני, יש לו חברים, יש לו תמיכה, יש לו הכול, והוא צריך לאסוף את כל הסיבות, התומכים ולפרוץ, לדרוש. הבורא רוצה שאנחנו נדרוש את זה ממנו בכוח, לא ניתן לו לברוח כרגיל מאתנו.

שאלה: איך עכשיו בתנאים החדשים נבדוק את עצמנו שאחרי כל שאלת סדנה, אחרי כל פסקה שאנחנו קוראים, אנחנו מגיבים נכון? האם הפנייה שלנו עכשיו משתפרת? האם אנחנו צריכים לדייק משהו?

איך לבדוק את זה? רק לפי התגובה שאתה רואה מהחברים ובסך הכול מהקבוצה שלך. כי הבורא מתפעל מהקבוצה, מהעשירייה, לא ממך לבד. עד כמה שאתה יכול לעורר את הקבוצה, הבורא מתפעל עד כמה שעוררת אותם. אתה יכול לנענע אותם יותר? זה נקרא שאתה פונה אליו, מנענע אותו. כי "בתוך עמי אנוכי יושבת.", הבורא נמצא בתוך הקבוצה. בצורה כזאת שאתה פונה לקבוצה ומתוכה אתה רוצה לפנות לבורא, אז אתה פונה, אתה מוצא אותו שם.

שאלה: אנחנו כבר במשך הרבה שנים נמצאים בנפרד וביחד בשיעור הבוקר, וגם קבוצות נוספות רבות נמצאות באותו מצב. איך להשתמש במה שקורה עכשיו כמומנטום להגברת החיבור בלבבות?

יכול להיות שאנחנו באמת נרגיש שכולנו נמצאים כל אחד פיזית בתא שלו, כי זה באמת נכון, אלא אנחנו יחד עם זה פורצים את הגבולות שבינינו ומרגישים את עצמנו שנמצאים ברצון אחד, בכוונה אחת, מכוונים למטרה אחת. ההרגשה הזאת היא לאט לאט תתגלה. וכשההרגשה תתגלה, נתחיל להרגיש בינינו שבמקום הווקום הזה, במקום החלל, במקום סתם מצב שלא מרגישים אותו, נתחיל להרגיש שיש בינינו כוח מיוחד שנקרא "בורא", זה "בוא וראה", תעשה ותקבל.

"אתם עשיתם אותי". אנחנו צריכים לעשות אותו מתוך הנטייה ההדדית שלנו לחיבור בינינו. אתם שומעים את המילים האלה אולי יותר היום מאתמול ושלשום. אנחנו צריכים לייצב את המצב הזה, לייצר אותו, אנחנו צריכים לבנות את הבורא שלנו. עד כמה שאנחנו מתוך הרצון לקבל שלנו רוצים דווקא לבוא ולהתחבר לחברים, אז מתוך הנטייה הזאת, בזה שאנחנו עושים צמצום על האגו שלנו, יוצאים מעצמנו קצת לקראת החברים, שזה מסך, אור חוזר, רוצים להתקשר מחוצה לנו, בסופו של דבר אנחנו בונים את "השדה הזה אשר ברכו השם".

אנחנו ממש מתחילים להרגיש שהשדה הזה קיים ושבו אנחנו יכולים לחיות, ודווקא שם החיים שלנו האמיתיים, וכאן זה נקרא "העולם המדומה". כשאנחנו נגמור להשתמש בו, בכל האגו שלנו, הוא יעלם העולם הזה, הוא יעלם ויישאר רק מה שאנחנו בנינו על פניו, למעלה ממנו בקשר בינינו, שזה עשירייה. כל העולם עשירייה אחת, וכולם קשורים זה לזה בצורה כזאת שכח עליון של אהבה וחיבור מתקשר בינינו, ובו אנחנו מרגישים על עצמנו שממש מתקיימים לנצח ובשלמות, בהשגה ללא גבול.

שאלה: השדה הזה שאתה סיפרת לנו עליו עכשיו, שאתה נכלל בחברים, הקמת מסך ואור חוזר, פסח זה אותו מעבר אל השדה הזה?

כן. פסח זה יציאת מצרים. זה שאנחנו יוצאים מהרצון לקבל שסוגר אותנו בפנים בתוך הרצון לקבל, סוגר, זה נקרא "מצרים", זה נקרא "שליטת פרעה", ואנחנו בורחים ממנו, מתעלים ממנו, יוצאים ממנו, אפילו למדבר, לא חשוב לאן, העיקר לברוח. יש לפניי ים סוף, לא חשוב שיהיה ים סוף, שיהיה מה שיהיה, העיקר לברוח ממצרים. זה מה שאנחנו צריכים, לזה לקדם את עצמנו.

לאט לאט זה יתגלה, אנחנו נעבוד על זה. אי אפשר קצת ללמוד ואחר כך לעבור לאיזה נושא אחר. זה נושא שאנחנו נמצאים בו גם פיזית, גם בזמן הלימוד, גם מבחינת החגים, שהזמן הכללי של השנה גם מועיל לנו מאוד וכך נתקדם.

תלמיד: פסח זה יציאה אחת ולתמיד או שזה באיזושהי צורה אחרת?

פעם אחת וזהו. בואו נעשה מאמץ ונברח מפרעה, נקרע את עצמנו מהאגו שלנו לחיבור. אתה לא יכול לצאת ממצרים, מהאגו, אלא רק על ידי זה שאתה מתחבר. דווקא התחברות זה מה שמוציא אותך מהאגו, ממצרים. אתה לא יכול להתנתק מהאגו ואחר כך להתחבר, לא. פעולת החיבור בעצמה היא מוציאה אותך ממצרים. ואתה עושה את זה בחושך, בלילה, כמו שכתוב, בכל מיני תנאים כאלה שמושכים אותך בחזרה. פרעה שולח אחריך את הפרשים שלו שיחזירו אותך בכוח למצרים, זה מאבק, אבל זה מה שאנחנו עכשיו צריכים לעשות.

תלמיד: זה אומר שגם הכוונה שלי צריכה להיות כזו, שאני יוצא לשם לנצח, שלא תהיה חזרה יותר אל עצמי?

כן, ודאי. מה אני צריך, להישאר? אין יותר גרוע מהעולם הזה, הנקודה הכי תחתונה בהרגשה, בהתגלות, אין יותר גרוע. מה זאת אומרת שאני רוצה עוד להישאר כאן? זה מפני שאין לפניי שום דבר. לא. אני צריך להגיע למצב שאפילו אם חושך נמצא לפניי, זה נקרא "שבורחים ממצרים בלילה", שאפילו אם חושך נמצא לפניי, אני מעדיף את החושך הזה במקום להיות במצרים עם הבשר, השום, הדגים, כל מיני דברים. זה כאילו כל טוב לרצון לקבל שלי אבל אני חנוק, אני לא יכול יותר לסבול את זה, אני לא יכול יותר לסבול את כול המילויים האלה שיש לי בעולם הזה ברצון הזה.

מצד אחד אני מאוד רוצה את זה כי אני נמצא עדיין ברצון הזה. מצד שני, כל פעם שאני נמשך לזה, אני שונא את עצמי ולא יכול לעשות שום דבר. זה נקרא "וייאנחו בני ישראל מעבודה", שאני שוב ושוב מבצע כל מיני פעולות שממלאות אותי בכל מיני תענוגים זמניים כאלה נבזיים, ואני לא יכול לעשות שום דבר. כאן אני מרגיש עד כמה פרעה שולט עלי, וזה הבורא בכוונה עושה לי את זה, כי פרעה זה אחוריים של הבורא.

שאלה: כתבת בטוויטר לפני שעה שאתה ממליץ להתקשר עשר פעמים ביום לאור התנאים של המצב שנוצר עכשיו. העבודה שלנו תהיה מכוונת ליציאה הזאת שעליה סיפרת עכשיו?

אני אמרתי שכמו שאנחנו לומדים את חוברת פסח שיש לנו, ויש לכם אותה בתרגום לרוב השפות אני חושב, אז אנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה, להתרגל יותר ויותר שזה לא הקשר כמו שאנחנו יושבים סביב שולחן אחד בחדר אחד, במיוחד כאן בישראל שאנחנו יושבים שלוש מאות, ארבע מאות איש במתחם אחד, אלא כמו הקבוצות הווירטואליות שלנו.

אבל זה רק סימן שאנחנו מחויבים להתקשר בלבבות. כי אם היה נראה לנו שאנחנו קרובים זה לזה, יושבים, מתחבקים, שרים, בחמישה חושים גופניים מקושרים בינינו, אז עכשיו ברור לנו שהקשר צריך להיות למעלה מהם, בחושים שהם באים מלב ללב. שיש חוטים כאלה שהם צריכים מהלב שלי להגיע ללבבות האחרים. לאט לאט, מיום ליום נתחיל לגלות חוטי קשר כאלו, שתהיה בינינו קומוניקציה בשדה, "שדה אשר ברכו השם", שבאמת אנחנו נצא למציאות אחרת. זה יקרה.

שאלה: בכל יום רגיל הבורא נסתר וצריך תמיד ממש לחפש אותו ולחשוף אותו ולשמוע אותו. היום במצב כזה, בצורה כל כך גלויה, אין בכלל ספק שזו התערבות של כוח עליון. איך אנחנו יכולים לקבל ממנו ממש את הרצון שלו להתגלות? כמו שהוא תֶקע ואנחנו נתאים את עצמנו כמו שקע מדויק, איך לקבל ממנו את הרצון שלו להתגלות?

זה לא הולך בצורה כזאת, אלא רק במידה שאני מתקשר לחברים ובקשר איתם אני בונה תנאים שהבורא יכול להתגלות בינינו. אם בינינו ישנה התקשרות נכונה, ביני לבינך, ביני לבינו, ביניכם שם וכן הלאה, זה נקרא "שדה אשר ברכו השם". שבהתקשרויות כאלה בינינו, בנטיות הנכונות שלנו, ההדדיות זה לזה, שאנחנו עושים כזה שדה, אז הבורא בזה יכול להתגלות. אתה עושה גלאי, שהוא מגלה לך את הבורא.

הבורא הוא כוח השפעה שאתה יכול לגלות אותו במידה שאתה בונה כוחות השפעה בין החברים. כמה שאתה בונה על פני הכוחות הרעים שמרחיקים ביניכם כוחות מקושרים, לפי עוצמת הקשר שאתם בונים, לפי זה אתם מגלים את הבורא, או כאור הנפש, או כאור הרוח, נשמה, חיה, יחידה, בכול מיני דרגות העביות. העביות הזאת מרחיקה ביניכם ואתם למרות זאת רוצים להתחבר בקשר תחת צמצום, מסך, אור חוזר וככה בונים. זו ממש חכמת הקבלה בפועל מה שאנחנו עכשיו צריכים להתחיל לממש.

תלמיד: לקבוצת אשקלון יש ניסיון בלעשות מפגשי זום במהלך היום עם קבוצות נוספות בכלי העולמי. יש לנו תחושה שזה יכול לחזק אותנו ולתת לנו כוחות. לעשות מפגשי זום לא רק בעשיריות הקבועות, הקטנות, אלא עם עוד קבוצות ברחבי העולם.

אני אשמח מאוד אם הם יוכלו ללמד אותנו איך עושים, ושזה יהיה בהצלחה. זה מה שאנחנו מאוד מאוד צריכים, שכל אחד ממש ילמד איך הוא יכול להיות בקשר, כמה שיותר תדיר, כמה פעמים ביום בקשר עם האחרים. ודווקא במצבים שהוא לא רוצה, שהוא יבין שזה הזמן, שזה טוב דווקא שיתחבר. כי על כל הפשעים תתגלה אהבה, זה מה שאנחנו צריכים. מאוד חשוב לנו לעשות את זה.

אז אשקלון תנסה את זה במשך היום, תדבר עם החבר'ה שלנו ותעשו את זה. גם אני אשמח מאוד להשתתף באיזו צורה.

שאלה: מתגלה הרע, ואני צריך לקשור את זה לבורא, שזה הגיע מהבורא?

כן.

תלמיד: האם יש מצב שהרע מתגלה ואני מרגיש מרוחק מהבורא?

כן.

תלמיד: אז האם יש הבדל בין מצב שבו הרע מתגלה, ואני מכסה אותו מיד באמונה, שזה מגיע מהבורא ואני שומר על קשר איתו, לבין זה שאני רק אחרי זה מתקן את היחס שלי למה שהתגלה, ולקבוע שהכול הגיע מהבורא?

אל תחכה. אם אתה יכול להיות בקשר עם הבורא בלי לצאת ממנו, אל תחכה שזה יתגלה כרע, כחוסר קשר. אל תדאג, הבורא ישבור לך את כל ההכנות שלך, ואתה תרגיש עד כמה שאתה מנותק ואתה לא יכול לשמור על הקשר, לזה אל תדאג. אתה צריך להיות כל הזמן רק נמשך לקשר, ליתר קשר, זה הכול. ודווקא בהבדל בין חוסר קשר עם הבורא, שזה נקרא "עביות" לקשר עם הבורא שזה נקרא "זכות", שם אתה תגלה את עוצמת הכלי שלך, הגובה. הגובה הזה בין האגו שלך שמבדיל לבין המסך שלך שמחבר, וזה בעצם הכלי שלך, 10 הספירות שלך, הפרצוף שלך.

קריין: עמוד 165 בספר פסח, מאמר רב"ש "מהו רועה העם הוא כל העם, בעבודה". המאמר מופיע גם בספר רב"ש, כרך א', עמוד 641.

אני לא הייתי בוחר כאלה מאמרים גדולים, ארוכים. צריכים בכל זאת בימים האלו לחפש משהו יותר קל, שנוכל להחזיק את עצמנו בתוך המאמר. אז לקחת בחשבון בבקשה כשאתם בוחרים בחומר לימוד, שהוא צריך להיות מתאים למצב שאנחנו נמצאים בו. שומעים? להתאים חומר לימוד לאותו מצב שאנחנו בו נמצאים. ולא לעשות ככה סתם, ככה שיהיה להם ולהפיל.

קריין: יש מאמרים קצרים יותר, יש את המאמר "שני יגיעות". אם רוצים אפשר לקרוא אותו.

כן, בוא נעבור אם כך. בוא נעשה משהו קצר.

קריין: קוראים בחוברת פסח עמ' 276, מאמר של רב"ש "שני יגיעות". מופיע גם בכתבי רב"ש כרך ג', עמ' 1902.

שני יגיעות

""גורא בגוריה מקטל" (שלפעמים שהאומן עושה חץ בו מתקטיל האומן עצמו) (פסחים כ"ח ע"א). בעניין חמץ בפסח, שהוא בשריפה. על דרך המוסר יש לפרש, כי סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.

ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע.

וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע. ושאר שאלות הבאים לאדם, הם רק תולדות, שנולדים מב' שאלות הנ"ל.

ולהתגבר על השאלות הנ"ל הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים.

היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו' ע"ב), היינו ליראת שמים.

לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות.

ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושיא, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל - זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצוה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיני כל שדרך ה' הוא רק אמונה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, גורא בגוריה מקטל, שפירוש, שהאומן עשה חץ בו מתקטיל האומן עצמו. שהכוונה הוא, אותו חץ שהוא רוצה להרוג את האדם, היינו הקושיא שהרשע שואל, בו מתקטיל, היינו בהקושיא עצמו הוא הורג את הרשע, שענינו הוא, בהקושיא בעצמו משיב להרשע והורג אותו.

זאת אומרת, שעל ידי השאלה, שהוא שואל, הוא מקבל על עצמו את מצות האמונה למעלה מהדעת כנ"ל, ובזה הוא הורג הרשע, היינו שהוא לא רוצה להביא לו הזדמנות לעשות מצוות."

ככה זה. זאת אומרת, יוצא שהיצר הרע הוא לא כל כך יצר הרע, הוא עבד ה', זה כוח עליון, שרק התפקיד שלו הוא כזה. כמו שבתיאטרון, כמו בסרטים, שכדי להבליט לנו את הכוח הטוב, את הבורא, אז צריך להיות איזה גיבור, איזה תפקיד הפוך ממנו. ששואל את הדברים הפוכים מהבורא, שמתנהג ההיפך מהבורא. שעל ידי זה "כיתרון אור מתוך החושך", אז מתוך זה אנחנו נבין עד כמה שהאור זה הטוב.

כי אחרת לא היינו מבדילים, כי אנחנו נבראים, אנחנו יכולים להבדיל רק זה לעומת זה. אנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו מה זה נקרא להרגיש משהו בפני עצמו. נגיד שיש מתוק, אז איך אני מרגיש שזה מתוק אם אין לעומת זה את הצורה ההפוכה? אם היא לא רשומה אצלי בזיכרון, אז כאילו אני לא יודע, לא יודע מה לעשות.

לכן כל הפעולות האלה שהאגו שלנו עושה איתנו, אנחנו צריכים רק להתעלות קצת למעלה ולראות את זה, לקבל את זה בהבנה. לא להיות טבועים בתוך האגו, שאז אנחנו נמצאים יחד עימו ואנחנו לא יודעים לעשות הבחנות. אלא כמו איש בריא, עצמאי, כבר עם ניסיון חיים, שהוא מסתכל על כל דבר מהמצב שלו, לא נמצא בתוך התופעה הזאת, מר, מתוק, זה ככה, זה ככה, אלא יכול להיות מחוצה לתופעה עצמה, לראות אותה בעין ניטרלית כזאת, בלתי תלותית.

ואז הוא מבין שהיצר הרע זה שחקן שבא כנגד הבורא, כדי לעשות לנו כאלה פעולות שאנחנו על גביו דווקא, על פניו נתחיל לראות את פעולות הבורא בצורה נכונה. וזה לאורך כל הזמן, כמו שהיו לנו עכשיו אחשוורוש, המן, תמיד יש לנו זה כנגד זה. כי בלי זה אי אפשר לבדוק ולעשות הכול. והם כולם כוחות, אין רע, כתוב ש"אין אכזר בבית המלך", אין, אין כוחות רעים, זה הכול אך ורק כדי שאנחנו נשתמש בהם כדי לאתר זה כנגד זה. אחרת לא תהיה לנו שום הרגשה. הנברא חייב להיות כלול משתי ההרגשות האלו. לכן גם המאמר נקרא "שני יגיעות".

שאלה: יש הרגשה מאוד חזקה של מה שאנחנו חווים עכשיו באיטליה ברגעים האלה. כמו במשפחות הטובות כשמגיעה בעיה אז מתאחדים, וזה מה שקורה, כשעולות בעיות בבית, אנחנו מוצאים את עצמנו מתאחדים עם הכוונה הנכונה. אנחנו עושים מאמצים גדולים, אנחנו כולנו בשיעור, ואני רוצה לשאול איך אנחנו יכולים לעשות עכשיו ממש ברית, ברית מלח, איך אנחנו יכולים לחזק את הכוונה המשותפת שבה אנחנו נמצאים עכשיו?

רק על ידי הלימודים. שום דבר אחר. רק על ידי הלימודים, שאתם קוראים עכשיו ממש פעולות שהבורא עושה עלינו. כל הפעולות האלה בחוברת פסח הזו, מה שאנחנו לומדים עכשיו ונלמד, יש חודש ימים לפנינו, זה הכול פעולות ששייכות לעלייה שלנו מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני.

אנחנו מתחילים לראות מה שהבורא עושה איתנו בצורה ריאלית, בצורה בוגרת, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. ולכן כל הפעולות שעכשיו עוברות על העולם, אנחנו צריכים להבין שכך זה חייב להיות. ההשגחה העליונה נתנה לאנושות מספיק זמן להיות בכל מיני מצבים כאלו, לעשות מה שבא לאנושות כאילו לפי האגו שלה, מה שהיא חושבת שזה טוב, ועכשיו היא תתחיל ללמוד מה היה טוב בזה, לפי מה בני האדם בנו את העולם הזה, לפי האגו שלהם. עד כמה הדברים האלה הם לא בצדק ולא ביושר ובלי להתחשב בחיים הקצרים של בני האדם, ושאנחנו יכולים להתעלות למעלה מזה. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד את כל הדברים האלה.

ללמוד אותם ברמה האנושית בלי להתקשר לכוח עליון זה לוקח המון זמן והמון סבל, ואדם יהיה מבולבל מכל הכיוונים, כל אחד ואחד וכולנו יחד, וזה יהיה דרך מלחמות ובעיות. מה שאין כן אם נתחיל להסביר להם, אפילו שהם לא כל כך מבינים, כן מבינים, אבל אנחנו נתקשר אליהם, אנחנו נשתדל להיות בתוכם, מתוך זה שאנחנו רוצים להקל על כל האנושות את המעבר הזה קדימה, אז גם אנחנו נתעלה ונעשה נחת רוח לבורא בתפקיד שלנו וגם הם יהיו יחד איתנו ונעבור את כל התקופה הזאת בצורה יפה.

אנחנו צריכים גם להבין שכל התקופה הזאת שהאנושות צריכה לעשות היא יציאת מצרים, זה לצאת משליטת הרצון לקבל. ומי עושה את זה? עושה את זה סך הכול קבוצה שתפקידה להיות כמשה. "משה" זה מושך, מהמילה שמושך את כל העם מתוך מצרים. אנחנו "בני ברוך" העולמי, אנחנו סך הכול כולנו יחד כמשה, שצריכים למשוך את כל האנושות מהאגו, לפתוח דרך לעלות לרמה אחרת, נצחיות, שלמות, אהבה וכן הלאה. אנחנו נמצאים איתכם ממש בזה.

ולכן צריכים לראות בווירוס הזה ובעוד כל מיני דברים שיתגלו, שכל זה לא מכות, אלה מכות על הרצון לקבל שלנו כדי שירשה לנו לצאת. אלה מכות מצרים. עד כמה שנהיה שייכים לרצון להשפיע, נהיה שייכים למשה, ליציאה מעל האגו, אנחנו לא נרגיש מכות, נרגיש דווקא התעלות. ומכות מרגישים במידה שאנחנו נמצאים בתוך העל מנת לקבל, בתוך הרצונות שלנו, המחשבות שלנו, שהם כולם כמו שהיינו רגילים כל הזמן לחיות.

אז חוץ מזה שאנחנו צריכים לצאת מהמחשבות והרצונות האלו על מנת לקבל, הבורא שולח לנו עזרה. שבעולם הזה, שבו מתקיים הרצון לקבל על מנת לקבל בצורה פיסית, הוא נותן לנו הרגשה של סבל מהרצון לקבל הזה, שיהיה לנו יותר קל להתעלות ממנו. כי אם היה סתם מדבר ומסביר, כשהיו לנו נגיד חיים טובים כמו שקודם, מי היה שם לב למה שמסביר הבורא, לְמה שכתוב בכל ספרי הקבלה?

אבל עכשיו שרואים באמת כמה האנושות סובלת, ואנחנו רואים שהיא סובלת בגלל האגו, אז יותר קל לנו לעלות מדרגה. תראו איזו עזרה הבורא נותן לכל האנושות, שדוחף אותם ממש להתעלות, לברוח ממצרים. אם אנחנו נעזור עוד קצת בהפצה, בהסבר וכולנו יחד נתחבר, "בני ברוך" העולמי ונתחיל לעשות איזה פעולות לקראת היציאה, אתם יודעים במה אנחנו יכולים לעזור לכל האנושות? פתאום נרגיש את עצמנו שנמצאים למעלה מכל החומר. ממש כך, בעולם שכולו טוב. לא כולו טוב בצורה אגואיסטית, אלא להיות בעולם שכולו טוב מפני שיש לנו אפשרות להשפיע ורק את זה אנחנו רוצים. כי על זה לא היה צמצום, לא היתה שום הגבלה. רק נבין מה קורה לנו, באיזו צורה נבזית אנחנו קיימים ומה נפתח לפנינו, ממש עולם חדש, שער לעולם הבא.

שאלה: היום בשיעור אמרת שהבורא מעולם לא היה כל כך קרוב אלינו כמו עכשיו. אבל במצב הזה אנחנו רואים שחלק מהחברים נשברים, חלק מהחברים כמו משה מסתירים את פניהם. איך אנחנו צריכים לבנות כוונה נכונה במצב הזה?

אנחנו כולנו, אמנם גברים, "גבר" מהמילה התגברות, גבורה, אבל כשמגיעה פעולה, יציאה ממצרים, אז אנחנו מתחילים להיות מחולקים לילדים קטנים, נערים, אנשים בכוח, גבר שמתגבר על הכול, וזקנים שיש להם חכמה אבל אין להם כוח. אז יש ילדים וגברים וזקנים, שכל אחד צריך להחזיק את השני, לתמוך בשני.

חוץ מזה יש בינינו, למרות שאנחנו גברים, כאלה שהופכים להיות כמו נשים, וגם לא יכולים לעשות פעולות אלא רק לתמוך, איכשהו לעזור, אבל פעולות עצמן לא יכולים לעשות. זה הכול מדובר על הגברים. לא מדובר על נשים לפי המין, לא, כי מין לא שייך לרוחניות. גם גברים, גם נשים, כולם מתחלקים בסך הכול לתינוקות, ילדים, נערים, אנשים בכוח וכבר מזדקנים וזקנים.

אז פעם אנחנו נמצאים בתקופה כזאת, פעם בתקופה כזאת, במצבים כאלו, במצבים כאלו. אבל אנחנו צריכים להבין שאת כל המצבים הללו אנחנו צריכים לקבל כהכרחיים לנו בדרך. כמו שכתוב ביציאת מצרים, כולם כולם יוצאים, כולם. מה אומר משה? אף פרסה אני לא משאיר במצרים. "אף פרסה" זה לא רגל של עז או פרה, "אף פרסה" זאת אומרת למטה מפרסא אני לא משאיר שום דבר, אני רק מעלה את כולם למעלה מפרסא. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כולם לעלות לעל מנת להשפיע, זה נקרא למעלה מפרסא, לדרגת בינה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אז בואו נשתדל ונעשה, ובאמת אתם תראו עד כמה הבורא יעזור לנו בזה לכולם. מיום ליום תתחילו להרגיש שאנחנו מקבלים רצונות, מחשבות, כוחות חדשים וכן הלאה. וקדימה, אתם יודעים, לא היה זמן כזה לאנושות כמו הזמן הזה. ממש מתגשם בנו עכשיו מה שכתוב במשך אלפי שנים על יציאת מצרים. הכול היה איכשהו מתקיים שם, זו היתה מין חזרה, לפני אלפיים ומשהו שנה בזמני משה, אבל אנחנו עושים את זה בפועל. וממצב שזה מצרים מצרים, האגו הגדול ביותר שאי פעם היה באנושות. אז בואו נבין מה קרה לנו, איפה נמצאים. קדימה, אתם אותם האנשים הנבחרים מכל האנושות שצריכים להעלות למעלה את הגוף הגדול הזה ולמשוך אחריו את כל יתר אנושות.

שאלה: שאלה לגבי הפחד. רואים איך הבורא באהבה גדולה תוך חודש אחד בעזרת הפחד פילג את כל העולם, הפריד, שם אנשים בבית, ארצות נסגרות בתוך עצמן. אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להרגיש יראה כלפי הבורא, האם אנחנו צריכים גם להרגיש פחד? ואם כן, איך זה אמור לעזור לנו בעבודה הרוחנית שלנו?

פחד זה שאני מפחד על החיים הבהמיים שלי שבכל זאת נגמרים. נגיד אני היום בן שבעים וארבע, כמה אני עוד אחיה? אז על מה יש להצטער, שזה לא יהיה היום, זה יהיה מחר, מחרתיים וכן הלאה? על זה לחשוב? אם חושבים על זה, אתה כבר קובר את עצמך בקבר. אלא במקום פחד צריכה להיות יראה, יראה זה משהו אחר לגמרי.

זה כמו שבכרך א', בספר הזוהר, יש פקודות אורייתא ושם הפקודה הראשונה היא היראה, יראת ה'. ושם בעל הסולם מסביר איזה סוגי יראה יש לנו ואיך אנחנו צריכים לעלות אליהם. אז יראה חייבת להיות על ידי הקבוצה, על ידי הלימוד, היא צריכה תמיד להגיע למצב שיש לי יראה האם אני נמצא בכיוון לעשות נחת רוח לבורא, לפחות במשהו לגרום לו נחת רוח. כמו ילד קטן או כבר כמו ילד גדול או כבר גבר או כבר זקן, לא חשוב איך. אבל האם אני נמצא לכיוון זה איכשהו? זה מה שאני צריך לעשות. ואז במקום פחד על החיים הבהמיים שלי, כי בכל זאת הגוף המת, בשביל מה נולד? כדי למות, במקום זה עולים לדרגות יראה, שביראה אנחנו מקבלים הרגשת החיים הנצחיים. לזה צריכים להגיע בעודנו נמצאים בעולם הזה.

שאלה: במאמר דובר על זה שדרך ה' היא רק באמונה והאמונה מתגלה רק מעל הסתירות, בזה שהבורא מנהיג את הכול בטוב ומיטיב. האם זה כך?

אמונה מתגלה רק מעל הסתירות, זה נכון. בכלל כל מה שמתגלה מתגלה מעל הסתירות.

תלמיד: והאמונה הזאת, כאשר אנחנו עולים הופכת לידיעה?

כן.

תלמיד: אז איך לא לחכות לסתירות נוספות אלא להתקדם?

זה יבוא. אל תדאג. זה יבוא וילמד אותך שלב אחר שלב.

תלמיד: בהפצה שלנו אנחנו לא יכולים להעביר לאנשים את ההרגשה שהם יעלו מעל הסתירות וימשכו את הכוח הזה. איך אנחנו מושכים את הכוח הזה כדי להפיץ להם? איך להגיע לאנשים והאם זה קשור איכשהו לדעת?

לא, אתה לא יכול להסביר להם את זה וגם לך זה לקח הרבה זמן עד כמה שעכשיו אתה יודע לדבר ועוד לא מרגיש את התופעות האלה, לכן זה לא לפרסום. זה לא להפצה. להם אתה רק צריך להסביר שאנחנו חייבים להתעלות למעלה מהאגו שלנו כדי להיות מותאמים לטבע הגלובאלי אינטגראלי, ואנחנו צריכים להגיע באקולוגיה הפנימית, החיצונה, לחיות בצורה כזאת כמו "איש אחד בלב אחד"¹, שאז אנחנו לא נמצאים נגד הטבע בזה שהורסים אותו, אלא אנחנו נמצאים יחד עם הטבע. ואז הכול יבוא לשלום, יהיו לנו חיים טובים, שלמים בעולם הזה על פני כדור הארץ, שיהיה ממש כמו גן עדן, הכול יהיה יפה וטוב. כולם בריאים, כולם שמחים, לא הורגים, לא הורסים זה את זה וכן הלאה. רק בתנאי שאנחנו נעשה קשר בינינו כמו שצריך להיות באנושות אינטגראלית ובעולם אינטגראלי.

זה הכול, אתה לא הולך לדבר איתם על למעלה מהדעת, על שום דבר.

תלמיד: כוח האמונה שאנחנו מושכים אותו על עצמנו, איזה תפקיד זה משמש עבורנו כהפצת שם ה' בעולם?

אנחנו משתמשים בכוח אמונה שזה כבר חסדים, שבאור החסדים הזה אנחנו מגלים את האור העליון, את הבורא, את ההנהגה שלו, ההרגשה שלו וכן הלאה. אבל אנחנו לא מפיצים את הדברים האלה לעולם, כי אין להם כלים לזה והם יחשבו שאנחנו בכלל משוגעים. אני לא יכול לדבר אליהם בצורה כזאת שכאילו זה לא מציאותי.

שאלה: מצד אחד אדם מרגיש ייסורים ברצון לקבל, מצד שני הוא מבין שצריך ללכת לחיבור וגם שמה יש חושך ואטימות. איך הולכים בחושך לחיבור?

אם אנחנו כולנו נמשכים לחיבור אז כבר קל לאדם. למרות שהוא לא נמשך לזה אבל קל לו להיות יחד עם האחרים, כי הוא משקיע בזה הרבה פחות ממה שהיה משקיע לבד. אין שום בעיה. חיבור אנחנו רואים, שחיבור יכול להיות גם בצורה גשמית ואנשים נמשכים לזה, נמשכים לחיבור. כך אנחנו בנויים. בתוך החיבור, בתוך הקבוצה, אתה יכול לפתור את כל הבעיות. למה? כי יש לאדם איזו הרגשה שבחיבור, על ידי החיבור אפשר לתקן את הכול. תנסו. אתם לא משתמשים בכוח הקבוצה אפילו בצורה אגואיסטית.

תלמיד: אבל אנחנו מדברים על מעמד מאוד דרמטי, יציאה מהאגו, יציאת מצרים. מה זו ההליכה הזאת עד הלב של החבר שיפתח הקשר הזה? אתה יכול לתאר את ההליכה הזאת עד שפורצים?

כן. מתוך זה שאני עובד עם החברים, בא לי למלא להם את הלבבות שלהם במה שהם רוצים. כך אני מתחבר לרצון שלהם, כך אני עובד על הכלים שלהם, כך כל אחד ואחד נכלל עם האחרים בלהתקשר בלמלא את הכלים שלהם. ואז יוצא שאנחנו בזה בונים רשת קשר בינינו, כל אחד לכל העשירייה.

כשאנחנו משלימים ומשלבים יחד את הנטיות האלה כל אחד לכולם, אז יוצא לך תשע כפול תשע, שמונים ואחד כאלה חוטים. אבל זה בהרבה יותר, כי זה רק מהפעם הראשונה. ומפעם שנייה ושלישית, יוצא לך שאתה ממש ממלא את הקשר ביניכם באין ספור חוטי קשר. אתה מתחיל להרגיש בזה שיש לך חיים חדשים, חיות חדשה למעלה מהעולם הזה, למעלה מהווירוס.

תלמיד: אז אני לא צריך להיבהל מהחושך שאני מרגיש כלפי הקשר, אני רק צריך לחשוב איך אני ממלא אותם?

אם אתה מתקשר נכון, אתה לא מרגיש חושך אלא ההפך, שיש לך שם בטחון. וחושך וחוסר בטחון אתה מרגיש כי אתה לבד.

שאלה: האם אפשר להגיד שעכשיו התחילה מכת כינים שמנסים לקפוץ מאדם לאדם ואחר כך כבר תבוא עוד מכה?

לא. אני לא רוצה לשמוע על כל מיני כאלה פנטזיות, לכן אל תעשו כאלה תיאורים. אנחנו לומדים לפי מה שלומדים ומצפים שזה יתגלה. כשזה יתגלה, אתה תראה שאין שום קשר בין מה שאתה מתאר מכת כינים לווירוס הביולוגי הזה. לא.

(סוף השיעור)

---

1. "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות י"ט, ב').↩