שיעור בוקר 03.06.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
"כתבי בעה"ס", מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ו "עניין מתן תורה"
סו. עניין מתן תורה
שמעתי בסעודת ליל שבועות תש"ח
"עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני. אין הפירוש, שאז נתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי, שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון.
מה שאין כן אז, במעמד הר סיני, היו הכלל ישראל מוכנים לקבלת התורה, כמ"ש: "ויחן העם תחת ההר, כאיש אחד בלב אחד". שהיה אז הכנה מצד הכלל, שהיה להם רק כוונה אחת, שהיא מחשבה אחת על קבלת התורה. אבל מצד הנותן אין שינויים והוא תמיד נותן, כמ"ש בשם הבעל שם טוב, שהאדם מחויב כל יום לשמוע את עשרת הדברות על הר סיני.
התורה נקראת סם החיים וסם המוות. ויש להבין, איך שייך לומר שני דברים הפוכים בנושא אחד.
יש לדעת, שאין אנחנו יכולים להשיג שום מציאות כפי שהיא לעצמה, אלא הכול אנו משיגים רק לפי הרגשותינו. והמציאות, איך שהיא לפי עצמה, לא מעניינת אותנו כלל. לכן התורה, כשלעצמה, אין אנו משיגים כלל, רק אנו משיגים הרגשות שלנו. וכל ההתפעלות שלנו היא רק לפי הרגשותינו.
לכן בזמן שהאדם לומד תורה והתורה מרחיקה אותו מאהבת ה', בטח שהתורה הזו נקראת "סם המוות". וכן להיפך, אם התורה זו שהוא לומד מקרבת אותו לאהבת ה', בטח שהיא נקראת "סם החיים". אבל התורה בעצמה, זאת אומרת מציאות התורה כשלעצמה, בלי חשבון התחתון שהוא צריך להשיגה, נבחנת לאור בלי כלי, שאין שם שום השגה. לכן כשמדברים מהתורה, אז הכוונה על הרגשות שהאדם מקבל מהתורה, שרק הן קובעות את המציאות אצל הנבראים.
ובזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא זה שלא לשמה. אבל מתוך שלא לשמה באים ללשמה. לכן, אם האדם עדיין לא זכה לקבלת התורה, אז הוא מקווה שיזכה לקבלת התורה בשנה הבאה. במקרה הבא אבל לאחר שהאדם זכה לבחינת השלמות של לשמה, כבר אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה, כיון שתיקן את הכול, שיהיה בשלמות הלשמה.
ולכן, בכל שנה ושנה יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), משום שאז מתעורר הזמן, שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן תורה. לכן יש התעוררות למעלה, שנותנת כוח לתחתונים, שיוכלו לעשות פעולת ההכשרה לקבלת התורה, כמו שהיו אז מוכנים לקבלת התורה.
אי לזאת, אם האדם הולך על דרך, שהשלא לשמה יביא לו את הלשמה, אז הוא הולך על דרך האמת. והוא צריך לקוות, שסוף כל סוף יזכה לבוא לשמה. ויזכה לקבלת התורה.
אבל צריך להיזהר, שהמטרה תהיה תמיד לנגד עיניו, אחרת הוא ילך בקו הפוך. משום ששורש הגוף הוא בחינת מקבל לעצמו. לכן הוא מושך תמיד לשורשו, שהוא דווקא בעל מנת לקבל, שהוא הפוך מהתורה, שנקראת "עץ חיים". לכן התורה נבחנת אצל הגוף, לבחינת סם המוות."
שאלה: האם אדם שמגיע לגמר תיקון של עצמו יכול לקבל את התורה או שהוא חייב לחכות לכולם על מנת לקבל את התורה?
איך הוא יגיע לגמר התיקון אם הוא לא נכלל עם האחרים?
תלמיד: כתוב פה שאדם הלומד מִלא לשמה בא לשמע ולמעשה הוא בגמר התיקון.
הוא לא בא לגמר תיקון. מִלא לשמה שבא לשמה, זה תחילת הסולם ולא סוף הסולם. כל ההכנה שלנו לתיקונים רוחניים נקראים לא לשמה. לא לשמה נקרא שאני עושה כל מיני פעולות שבהם אני חושב במשהו על הנאת עצמי.
תלמיד: ההתקדמות שלנו אינה שווה, זאת אומרת, כל אחד מתקדם בדרגה אחרת. מתי נגיע למצב שתהיה ערבות בינינו ונקבל את התורה?
כשיהיה לך רצון לקבל את התורה.
תלמיד: זה יהיה רצון שלי ומה קורה עם היתר?
כשיהיה לך רצון שלך ואלו הנכללים בך יהיה להם את אותו הרצון.
תלמיד: זאת אומרת שאני עצמי כעולם קטן יכול לקבל את התורה?
כן, אם תרגיש שכל הקבוצה נמצאת בך ותראה שהיא כבר מתוקנת.
תלמיד: האם זה אפשרי?
אתה מדבר על כלי שמוכן לקבל, או שאתה נמצא בתיקון הכלי. זאת אומרת, אתה רוצה לקבל את המאור המחזיר למוטב כדי שתראה את עצמך יחד עם כולם בצורה המתוקנת. זה לפי הסתכלות אישית של האדם לבד, כלומר אתה צופה עכשיו על הקבוצה, על העולם, רואה שהכל נמצא באי סדר גדול מאוד. כלפי הבורא כולם נמצאים בגמר התיקון, כלפי עצמנו אנחנו במצב שאנחנו לא יודעים בכלל מה זה, לא יכולים להגדיר את העולם הזה, או את עולם ההוא, לכן אני משתדל להגיע לתיקון פנימי כזה שאני מחבר את כולם, מסדר את כולם, מתייחס לכולם. אני רוצה להגיע למצב שארצה לראות את הכול מתוקן, ואז אני רואה שרק אני לא מתוקן על ידי קביעת המצב שלי שהכול לא מתוקן, בגלל שהרצון שלי לא מתוקן הוא אגואיסטי. אז אני מבקש לתקן לי את הרצון, ואז בא האור ומתקן לי אותו, ואז אני רואה שכל העולם מחובר וגם אני מתחבר אליו.
כשהתחברתי אליו ונעשינו כולם כאחד, אני מקבל בכלי של הערבות את המילוי שנקרא תורה. יש תורה שזה המאור המחזיר למוטב, ויש תורה שכבר ממלאת, אור החכמה עצמו, כך הגעתי לגילוי הראשון של הכלי המתוקן והאור שבו בהתאם לכך.
אחר כך מתגלה שוב חלק מפרעֹה שלקחתי ממצרים. אנחנו חושבים שלקחנו ממצרים דברים טובים אבל אין שם דברים טובים. מה שלקחנו מהמיצרים זה רק את הכלים הלא מתוקנים, המקולקלים, את מה שאתה יכול להעלות ממצרים לתיקון. ואז אתה שוב מגלה שיש לך עוד ירושה גדולה מאוד ממצרים, ושוב אתה עושה את אותה העבודה, וכך מדרגה אחר מדרגה עד שאתה מגיע לסוף כל המדרגות וזה נקרא שתיקנת את מצרים. במדרגה הסופית מצטברים דברים שאתה לא מסוגל לתקן לבד וזו כבר פעולת חיבור מיוחדת.
תלמיד: מה פירוש שיצאנו ברכוש גדול ממצרים?
היה טוב יותר אם היינו בורחים בלי שום רכוש.
תלמיד: בכל מקרה כדי להגיע למצב כלשהו אני חייב לבקש את המאור המחזיר למוטב.
ודאי, ראשית אתה גנבת, שיקרת למיצרים, לקחת מהם את כל כלי הכסף והזהב. כלי כסף נקראים "כלים שבורים דחסדים, דהשפעה". כלי זהב נקראים "כלים שבורים דאור החכמה, דקבלה". את כל זה לקחת מהמיצרים, עכשיו אתה צריך לתקן גם את כלי הכסף וגם את כלי הזהב.
שאלה: דיברת על התעוררות ויש בנו כל הזמן את חוסר השקט והשאלות האם אני עושה נחת רוח לבורא, לרב, לחברים, האם אני בתפילה הנכונה. מה עושים עם זה האם צריך לעשות הנחה לעצמינו או להמשיך כי זה רודף אותנו בכל רגע ורגע?
מצד אחד, זה יכול להיות טוב שמעוררים אותך מלמעלה ולא נותנים לך מנוחה. מצד שני, כנראה שההרגשה שלך לא טובה מפני שאתה לא יכול לסדר את צורת העבודה. כי אם ההתעוררות שאתה מקבל מלמעלה לא נכנסת לפסים נכונים לביצוע, אז אתה נמצא בלחץ מתגבר.
לכן, טוב יהיה אם כל זה יהיה מסודר. לחצים זה טוב, כי הם מועילים להתקדמות, אבל בתנאי שהם נכנסים לזרימה נכונה. אם זה לחץ שהולך בצינור הנכון ויש לו יציאה כתוצאה מהלחץ, זה בסדר. אבל אם אין תוצאה זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"1, אז וודאי שהלחצים רק מתגברים ואדם "מתפוצץ" עד שהוא בורח. הוא לא משתמש בלחצים האלה בצורה מועילה, אלא בורח מהם כי אין לו ברירה. לכן, הכי חשוב זה לממש את הלחצים האלה מהר ככל האפשר ונכון כדי שכל הלחצים האלה יהיו לך לברכה, ותרגיש שאתה מברך את הבורא על שיש לך לחץ.
תלמיד: יש כביכול שני ערוצים שלא פועלים ביחד, יש את הרצון לעוף, לממש, ויש את ההבחנות, הברורים ואת הדיאלוג ביניהם. אבל אני רוצה להיות מדויק ונכון ואני יודע ש"לא החכם לומד" ולא תגיע לזה עד שתגיע. אבל לפעמים אחד משני הערוצים האלה זז קדימה וזה מבלבל.
זה דורש עוד זמן, אבל לא כדאי להישאר במצב כזה, נדרש זמן אבל צריך להזדרז. זמן הכוונה שאתה פועל ופועל ואחר כך הבורא כבר סוגר מלמעלה.
שאלה: האם תוכל לקראת החג להסביר לצופים ולתלמידי המכללה, מה הן "עשרת הדברות" שצריך לחזור עליהן כל יום וכל מה שקשור לכך?
עשרות הדברות לענייננו, זה קודם כל בדיקה, באיזה רצונות אני נמצא כלפי החיבור, כי כל זה נאמר רק לחיבור. אין מתן תורה אלא אם מקבלים את תנאי הערבות כאיש אחד בלב אחד בתחתית ההר. זאת אומרת כשמבינים שיש לפנינו ומעלינו הר של האגו שלנו, ואנחנו יכולים לעלות על ההר רק עם הנקודה שבלב, שנקראת "משה", שמושך אותנו לזה. כל ההר, הוא כמו מגדל בבל ויותר מכך ואנחנו שנמצאים בתחתית ההר מוכנים בצורה כזאת להיות סביב ההר הזה, האגו שלנו, כלומר לחבר את כל האגואים שלנו יחד ולעשות ממנו הר. ולא לפחד, אלא להשתוקק לחיבור למרות זאת, כי כל מטרת האגו שבנו הוא להיות נגד החיבור.
כשאנחנו מתחברים אנחנו דורשים בתוך החיבור את גילוי כוח ההשפעה, כי הנטייה לחיבור הוא החיסרון להשפעה הדדית, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
כשאנחנו מקבלים על עצמינו את המטרה הזאת "ואהבת לרעך כמוך"2, זה מתבצע בהחלטה הראשונה, בחג השבועות.
"חג השבועות" נקרא כך מצד הכלים כשאנחנו מתקנים את עצמינו לאט לאט במשך ספירת העומר. עומר זה נקרא "חיבור", כשאנחנו אוספים את עצמינו עד כמה שניתן, ומגלים אם אנחנו מסוגלים לכך או לא. אחרי שאספנו את עצמינו אנחנו מגיעים להחלטה, ביום החמישים, מה אפשר לעשות עם הספירה הזאת, כי אנחנו כבר מתוקנים אחרי שבכל יום ויום ביקשנו וברכנו על זה שעשינו תיקון בספירה מסוימת משבע כפול שבע של 149 ספירות, שהם הקשר בינינו, בין מלכות לבינה.
אז עומדים בכלים המתוקנים, כלומר החיבור ביניהם נקרא "מתוקנים", ויכולים לקבל את המאור המחזיר למוטב והופכים להיות לכלי אחד, ומקבלים במקום את המאור המחזיר למוטב, את אותו אור כמילוי וזו כבר התחלת קבלת התורה.
את כל זה מסמל לנו החג הזה שהוא חג מאוד מיוחד, מאוד חשוב וגדול. אין יום שמח יותר מקבלת התורה לישראל, אבל הוא הולך ונעלם מאיתנו מפני שאנחנו לא יודעים על החג הזה אלא זה שאוכלים דברי חלב. כמו הפרה שנותנת לנו חלב, כך הבורא נותן לנו תורה, אם הוא יביא לנו אנחנו נקבל, נשתה, נמצוץ, אם לא אז לא.
עם ישראל בארץ ישראל שנמצא כענף ושורש צריך להבין מהו מתן תורה באמת. אין דבר גדול יותר, אין חג גדול יותר. וודאי שיציאת מצרים היא תחילת הדרך וחג שבועות הוא מאוד חשוב כי אנחנו מתקנים את עצמנו, אבל כל זה לקראת קבלת התורה, וזה לא חשוב שאחרי שאנחנו מקבלים את התורה, אנחנו שוברים אותה והניצוצות שלה נכנסים לתוך הכלים שלנו שעדיין נמצאים מעורבים עם המצרים כי עשינו את עגל הזהב. אחר כך מקבלים את הלוחות השניים וזה קורה ביום הכיפורים, ובכל זאת מגיעים אחרי זה לחנוכה ואחרי זה לפורים. כך נסגרת השנה, ואנחנו מאוד מקווים שנתחיל לפחות את התהליך הזה שנגמר בגמר התיקון.
שאלה: אבל מה הן עשר הדברות האלה, האם אנחנו צריכים לדעת ולקיים את כל זה? כמו, אל תרצח, אל תגנוב, מה זה אומר מבחינת הקבלה?
אם אתה רוצה לדעת יותר, מה זה אומר מבחינת הקבלה, אז יש מאמר מאוד עמוק, שלם, וטוב מאוד של בעל הסולם, בסוף חלק א' של ספר הזוהר, אחרי "הקדמת ספר הזוהר". בעל הסולם מסביר לך במאמר הזה, איך עשרת הדברות וי"ג תיקוני דיקנא, נכללים עם כל התרי"ג מצוות.
אני לא חושב שאנחנו מסוגלים ללמוד את זה עכשיו. זה יהיה לימוד פורמאלי, לא תוכלו להבין שם כלום, כי זו קבלה נקייה. מדובר על ג"ר דאצילות, על ראש דאריך אנפין, איך ממנה מתפשטים האורות לכל יתר הפרצופים שנמצאים תחת המערכת הזאת. אני לא ממליץ. אלא צריכים רק להבין, שכמו שאנחנו לא מבינים את תרי"ג המצוות, כך גם את עשרת הדברות אנחנו לא מבינים. האם אתה מבין מה זה נקרא ברוחניות "כבד את אביך ואת אמך"? מדובר על הקשר בין זו"ן לאו"א. מה זה לכבד אותם, איך זה להתקשר אליהם וכן הלאה. ובדיברה "לא תגנוב", ברור שגניבה זה נקרא, שימוש ברצון לקבל. ממי אתה גונב? מהאור, מהבורא. ועוד ועוד דברים.
כל עשרת הדברות, הן סביב השימוש ברצון לקבל בצורה הנכונה. מדובר על הגבלות שצריכים לעשות על המלכות, וההגבלות אלה נקראות מסך ואור חוזר, שעל ידי זה שהמלכות מקבלת את ההגבלות האלה עליה, אז היא יכולה להיות לבוש לעשר הספירות. לכן זה נקרא "עשרת הדברות". "דיבור" זה נקרא, מה שמתבצע בפה של הפרצוף. פה דראש.
אם אתם רוצים, אפשר ללמוד, אבל זה ביצוע בעולם האצילות. אחרי שנעשים כאיש אחד בלב אחד, אז מקבלים את עשרת הדברות, אחרת לא יכולים לשמוע. יש מושג כזה "אוזן ששמעה בהר סיני". אתה צריך להיות בדרגת הבינה, המותאמת לשמיעה הזאת.
תלמיד: האם אפשר להבין מכך, שיש איזו תקופת הכנה, שאנחנו חייבים קודם להיות בחיבור, ולהגיע לאיש אחד בלב אחד, ואחר כך אפשר ללמוד את עשרת הדברות, את תרי"ג המצוות?
נכון. אחרת אין לך כלים כדי להבין אותם. גם כשאתה לומד אצלנו אפילו יום יום, אתה רואה שכל יום מחדש, יש לך עוד קצת ועוד קצת בלבול, הבנה חדשה ובלבול, הבנה ובלבול, כך זה. וכאן כשאתה שואל על דבר, אתה שואל סתם. כי לפני זה, אתה צריך אולי לעבור, עוד מאה בלבולים והבנות כדי להכין את עצמך לאותו מצב. הכול תלוי בכלים.
תלמיד: אבל בכל זאת יש לזה העתקה גם בגשמיות. אל תרצח אל תגנוב נכון גם בעולם שלנו.
הנכון בעולם שלנו הוא, שאנחנו צריכים לעשות אותם הדברים, כמו שכתוב שאנחנו צריכים לעשות ברוחניות. אבל תיקון הנשמה הוא ברוחניות. לעשות סביבה נכונה, כדי שמתוכה אנחנו נגיע לתיקון הרוחני, אנחנו צריכים גם בגשמיות. נכון. אבל לפני שאנחנו מתחילים לעשות את התיקונים האלה, אנחנו צריכים להבין, שהיסוד של כל התיקונים, הכלל הגדול, הכללי של התורה הוא, "ואהבת לרעך כמוך".
זאת אומרת, כל התיקונים, כל הפרטים, כל מה שכתוב בתורה, הם איך אנחנו נגיע לתנאי של "ואהבת לרעך כמוך". כשבכל שלב ושלב שאנחנו מבצעים בינינו, בינינו לעולם החיצון הזה, ובינינו לכל העולמות הרוחניים, גם אם אני לא יודע מה זה או"א וכולי, אני יודע רק דבר אחד, שכל היחס שלי, כלפי מה שלא יהיה, צריך להיות אהבה. באיזו מידה? כמו שאני אוהב את עצמי. זה הכל.
אז תעשה אילו פעולות שאתה רוצה בעולם הזה, קח "שולחן ערוך" ותבצע, אבל בכל פעולה, חייבת להיות המחשבה הזאת, שאתה עושה את זה לשם אהבת הזולת, ולא המילים, אלא שהרצון הוא זה שיחייב אותך לעשות את זה, אחרת זה לא נקרא "מצווה".
תלמיד: אבל בכל זאת, נניח כשאני קורא שאסור להגיד סתם את שם ה', אחרת האדם יקבל עונש. מה זה אומר, איזה עונש?
אם אתה הולך לעבוד עם שם ה', ואתה מבצע את זה בצורה לא נכונה, זה נקרא שאתה מתקשר אליו בעל מנת לקבל, לא על מנת להשפיע. אז זה אסור. הכל הוא כלפי מה שאנחנו למדנו, אין שום דבר יותר. רק פרטים.
שאלה: אנחנו תמיד לומדים שמדברים מצד המקבלים, מצד המשיגים. אז למה קוראים לחג הזה, "חג מתן תורה" ולא "חג קבלת תורה"?
"מתן תורה" מפני שמגיעים לחיסרון שצריכים אתה התורה. מדובר על האור, על הנתינה מלמעלה, ולא על קבלה מלמטה. ובאמת, כל עוד אתה לא מקבל תורה, אתה לא בן חורין, אתה לא חופשי. מקבלת התורה ומעלה, והלאה, אתה מתחיל לרכוש את תכונת הבינה, את החופש. החופש ממה? מהאגו שלך, מהרצון לקבל. ואז אפשר להגיד שאתה כבר עובד בקבלת התורה. אבל עד ליום הזה עצמו, שהגעת בעל כורחך על ידי מכות פרעה, על ידי כל מיני מבואות שהביאו אותך להר סיני, גם כשאמרת "אני מוכן לערבות, אני מוכן לכל הדברים", הרי מובן שמדובר בעביות.
בזה אתה עדיין נמצא בקבלת התורה מלמעלה, במה שנותנים לך. זאת אומרת, זה חג "מתן תורה". הקבלה שלך תהיה אחרי זה, כשאתה תתחיל לממש אותה באור החסדים שבה, שזה להשפיע על מנת להשפיע, תיקון כלים דגלגלתא ועיניים בכל המדרגות, ואחר כך תיקון כלים דאח"פ בכל המדרגות. העיקר הם הכלים דאח"פ שאתה הולך לתקן, זה נקרא "קבלת התורה", כי שם זה כבר המאור המחזיר למוטב שעובד בכל הכוח.
תלמיד: בהקשר לגשמיות וספר תורה, אתה אומר כל הזמן, "לא חשוב מה אתה עושה בעולם הזה, רק שצריכים להיות בשיעורים, בהפצה, ובכל הדברים עם הקבוצה".
אני לא מחייב את האדם לעשות שום דבר. אני רק אומר, שאם הוא רוצה להתקדם, צריכה להיות קודם כל הכוונה. טוב מעט, בכוונה.
תלמיד: ואמרת עכשיו לחבר, שגם בעולם הזה יש מה לעשות.
ודאי שיש, כענף ושורש. ודאי שאם אנחנו רוצים לבנות מסגרת נכונה להתקדמות לרוחניות, כדאי לנו גם לעשות במשהו, איזה צביון, איזו צורה לחיים שלנו, כדי שיהיו דומים במשהו למה שכתוב בתורה.
תלמיד: אני לא שמעתי ממך כלום, לגבי מה שצריך לעשות בגשמיות.
אני לא אומר את זה. אנחנו לומדים כאן על הכוונה, כוונת האדם, מה הוא עושה עם הרצון שלו. ומתוך זה שתהיה לו הכוונה הנכונה, הרצון הנכון, הוא יבין שצריכים אולי לעשות משהו גם בחיצוניות. יש אנשים שגונבים, שעושים צער למישהו, שמזלזלים בבני אדם, ובכלל בכל האנושות. הם חושבים רק על עצמם, עד כמה שיהיה להם טוב, ויחד עם זה, הם חושבים שהם עושים הכול נכון, ועוד שמגיע להם שכר גדול. אז אנחנו קודם כל רוצים לדעת על בטוח שיש לנו כיוון נכון לחיבור הקבוצה, לחיבור מרכז הקבוצה, לאור המחזיר למוטב, להתחיל לממש בעצמנו את "ואהבת לרעך כמוך", וכן הלאה.
כתוב גם שהמצוות בין אדם לחברו, קודמות למצוות שבין אדם למקום. אז אנחנו קודם כל נלמד ונדייק על מה שבינינו, בין אדם לחברו. אם אתה מקיים את זה, אז נפתחת לך הבנה מה זה נקרא בין אדם למקום. אבל אם אתה לא מקיים את זה, לא מתייחס לכולם בצורה יפה טובה, באהבה, רוצה להתחבר איתם, ממש לאבד את האגו שלך בדרך, אם אתה לא עושה את זה, אז אתה גם לא יכול להגיע למצוות שבין אדם למקום. זאת אומרת, אתה גם לא עושה שום דבר לבורא. כל התורה מתחילה ממצוות של בין אדם לחברו. אומרים שעל זה, אפילו יום כיפור לא מכפר.
לכן מה יש ללמוד כאן? צריכים קודם למצוא את החיבור בקבוצה, שבהבנה ובהרגשה הזאת שתקבל מזה, תוכל אז למיין כל פעולה ופעולה שלך, אם היא נכונה, או לא נכונה. אמנם טוב גם לקיים את מה שכתוב, אבל שזה לא יבלבל אותך, ותחשוב שאתה צדיק. כי אנשים שמתחילים לקיים את מה שכתוב ב"שולחן ערוך" בצורה גשמית, זה יכול לתפוס אותם, והם כבר חושבים שזהו, לא צריכים יותר שום דבר חוץ מזה. ומה עם הכלל הגדול בתורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך"? שבזה מתבצעת בעצם כל התורה, ביחס בן אדם לחברו ובהתאם לזה אחר כך, ממש בהתאם לזה, בן אדם למקום?
לכן אנחנו מפחדים להתבלבל, ולא שאני חלילה נגד קיום כל המצוות המעשיות, שאנחנו קוראים להן מנהגים, הלוואי שכולם יקיימו אותן, אבל בתנאי שזה לא יסתיר את הכלל הגדול שבתורה, שעל ידו, כשאנחנו מתחילים לקיים, אנחנו זקוקים לבורא, לדבקות שלו, להתגלות שלו.
שאלה: בדת, הם לומדים את הדברים בחיים הפרטיים שלהם, והם יודעים לפני שיש להם את הבעיות, למה לנו קודם כל יש בעיות ואז אנחנו לומדים?
כי אתה נולדת חילוני והם דתיים. הם נולדו כך וקיבלו חינוך כזה, ולכן הם מקיימים את מה שלימדו אותם והם הגיעו ל"ואהבת לרעך כמוך" יחד עם הקיום שלהם, באופן שבו הם מוסיפים ומוסיפים. אתה נולדת חילוני והגעת אלינו, וכאן לומדים איך לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" לחילונים. כאן זה מקום לחילונים, ואנחנו מלמדים אותך איך לעשות זאת. בדרך שאתה מקיים את ואהבת לרעך כמוך בצורה חילונית, גם אתה תראה שכדאי לך לבצע את זה ואת זה, הנה היום אנחנו מגלים שהגעת כבר עם כיפה, תודה לאל קיבלת קצת שכל, התקדמות בדרך, נקווה שתמשיך להתקדם.
אני אומר ברצינות, יש הרבה דרכים למקום, כמו שכתוב, יש כאלה שקודם עושים מעשים ואחר כך מוסיפים לזה כוונה, יש כאלה שקודם עושים כוונה, לומדים כוונה ואז כל המעשים שלהם הם עם הכוונה, הבורא סידר לנו דבר כזה, אתה רואה שכל היהדות מחולקת לשני חלקים, אלה דתיים ואלה חילוניים. אנחנו צריכים לדאוג לחלק החילוני, כי הוא באמת נמצא בלי שני הדברים, בלי כוונה ובלי מעשה. עם הכוונה אנחנו לא יכולים להגיע אליהם, אנחנו מגיעים אליהם עם המעשה. ואני לא רוצה חלילה, לקלקל שום דבר בצורת הקיום של החלק הדתי, אנחנו לגמרי לא נוגעים בהם עם השיטה שלנו, כי זה יתגלה לאט לאט מעצמו, לא אני בעל הבית לעשות צעדים שאני לא מרגיש שיש בהם צורך. הקהל השלם נמצא בקיום שלו, מה אומר בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות? אדם ששואל מה הטעם בחיי, הוא מגיע ללימוד חכמת הקבלה ולחיפוש הבורא. לכן אנחנו פתוחים רק לאנשים האלה, חילוניים בעיקר שאין בהם שום מילוי, אז הם שואלים מה הטעם בחיינו ומגיעים.
לכן המקום הזה מיועד לחילוניים, אם כי בפנים הוא מתקיים במקצת גם במסגרת דתית, שבת, תפילות, כשרות וכן הלאה. זה בעצם הקו האמצעי שבחרנו, כך בחרנו להתקדם. אבל בהחלט אין לי שום רצון למשוך או לראות כאן אנשים חרדים, אני לא לזה וגם לא בנוי לכך, כל הארגון שלנו לא בנוי לכך.
תלמיד: במאמר שקראנו, בעל הסולם כותב, "בכל שנה ושנה יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), משום שאז מתעורר הזמן, שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן תורה."
כן, יש עניין של עולם, שנה, נפש, ולכן יש עניין של ענף ושורש, והיום הזה של מתן תורה איך שהוא התבצע בעולם הזה לפני כך וכך שנים, זה גם בענף, כלומר, בעולם שלנו הוא נקבע, ויש בזה גם קשר עם השורש הרוחני ואנחנו יכולים להשתמש בזה. כי בכל זאת יש הארה שקושרת אותנו לאותו היום של מתן תורה, הזמן מיועד לכך. נקווה שבאמת נתקדם לקראת קבלת התורה, אבל במה? בחיבור בינינו, אין יותר מה לעשות, מעל האגו שסוחבים ממצרים.
תלמיד: ואז הוא ממשיך ואומר, "לכן יש התעוררות למעלה, שנותנת כוח לתחתונים, שיוכלו לעשות פעולת ההכשרה לקבלת התורה"
שתהיה ערבות.
שאלה: בקטע ההכנה שקראנו בתחילת השיעור, הוא אומר, בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בני ישראל, ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה, רק שצריך להיות בכלות הנפש" מה הוא המצב הזה של היו מבקשים מאוד?
מבקשים מאוד בכלות הנפש, שלא רוצים חוץ מזה שום דבר, רק להתכלל כל כך אחד בתוך השני וכולם יחד, שבאמת בקשר ביניהם לא יישאר מקום לאף אחד, אלא יהיה שם מעין ואקום רוחני, ותשוקה גדולה מתוך המקום הריק, שרק הבורא יכול להופיע שם. שבינינו יתגלה כזה מקום שלא שייך לאף אחד ושייך לכולם. כל האגו שלנו לא נמצא שם, לא שייך לזה, ואנחנו מגלים בקשר בינינו מימד יותר עליון. האגו שלנו נמצא בחוץ ואנחנו מצטרפים כך בפנים, (ראו שרטוט מס' 1) וכאן זה ממש מקום ריק שלא היה קודם, אין דבר ריק, אבל כאן זה מקום ריק, ריק זאת אומרת, ששם אנחנו מרגישים שלא קיים שום דבר, אפילו הבורא לא קיים, את זה אנחנו עשינו מתוך כך שהאגו שלנו עף החוצה והתשוקות שלנו, הרצון שלנו, להתכלל זה בזה, רק בכוונה שלנו שהיא גולמית כזאת. כשרוצים רק לא להיות שייך, אז המקום הזה הפך להיות ריק, וזה כבר מימד אחר. כי המימד שלנו הוא מימד החי, דומם, צומח, חי, וכאן כבר האדם, (ראו שרטוט מס' 1) המקום הריק הוא לבניית האדם. וכאן כבר מתגלה הבורא, זאת אומרת, עשר הספירות הראשונות שהן אנחנו, מי שנמצא בתוך החיבור הזה. זו ההכנה האמיתית.
שרטוט מס' 1
שאלה: המקום המיוחד הזה, ההרגשה המשותפת מוכרת לנו מסדנאות וכנסים. ביום חמישי הקרוב בערב תהיה לנו פה התאספות מאוד מיוחדת של כל קבוצות ישראל, בימים האלה יש הכנה של גברים ונשים להתאספות הזו, התאספות פיזית, אילו הדגשים, איזו הכוונה אנחנו יכולים לקבל לקראת המפגש הזה?
זה מפגש מאוד מיוחד, קודם כל הוא מיוחד בזה שעשינו שלב מסוים בהפצה, אנחנו צריכים להגיע לסיכום, מה השגנו? באיזו צורה? מה צריך לשנות כדי להתקדם? ולקבוע את הצעדים הבאים. וגם להודות לכל החברים שלנו המיוחדים שממש עשו פעולה מאוד יפה בהתקדמות, ולקבוע לעצמנו קדימה באיזו צורה ולכמה, גם בזמן, בתנועה, במקום, בכל החיבור בינינו, איך אנחנו צריכים להמשיך. כי מכאן ואילך צריכה להיות כבר הליכה בצורה יותר מבוקרת, יותר רצינית, יותר צמודה, יותר קשורה בין כולם. שהיא קושרת ממש בין כולנו בכל רגע ורגע, ושנרגיש עד כמה אנחנו מיום ליום הופכים להיות יותר ויותר מלוכדים, שבהחלט החיבור הפנימי הזה יביא אותנו לגילוי המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב פועל עלינו, אבל הגילוי שלו, זאת אומרת, שבפועל כבר נרגיש זאת כהשגת המדרגה הרוחנית הראשונה. והייתי אומר שצריך ללמוד קצת בכל זאת, לקבוע לעצמנו באיזו צורה הולכים ומה עושים. אני מקווה שהערב יהיה מאוד מאוד עסיסי, מלא בכל מיני הבחנות. אני מאוד ממליץ ומאוד מזמין את כל קבוצות ישראל לבוא ביום חמישי הזה, כל החברים שלנו שנמצאים בקבוצות מוזמנים להגיע לכאן ואז נדבר הלאה על המשך ההפצה.
תלמיד: באותו מהלך גם צפון אמריקה ודרום אמריקה, יעשו כנס דומה ובזה יהיו בלב ונפש משם עם כל מה שקורא כאן.
(סוף השיעור)