שיעור בוקר 16.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כלי מחזיק ברכה לישראל" – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "כלי מחזיק ברכה לישראל", המשך מציטוט מספר 3 בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות".

"כתוב, ה' עוז לעמו יתן, פירוש, שאור החיים הנצחי, המושג לכל שלשלת הבריאה, הוא נקרא עוז, ומבטיח לנו הכתוב, שהשי"ת נותן לנו בבטחה העוז הזה. אמנם יש להקשות הא כיצד, כיון שכל אחד ואחד, אינו ענין שלם לעצמו, כמ"ש ז"ל, טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, וא"כ, איך אנו בטוחים בנצחיותו ית'. וזה שגומר הכתוב, ה' יברך את עמו בשלום, והיינו, ברכת הבנים, ע"ד שאמרו ז"ל, במסכת שבת "מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל", כי ע"י הבנים, נמשך ונקשר השלשלת הזה עד גמר התיקון, ואז נמצאים כל החלקים בנצחיות. ולפיכך, אמרו ז"ל, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי כמו שברכתו ית' היא נצחיית, צריכים המקבלים ג"כ להיות נצחיים, ובזה נמצא אשר ע"י הבנים, נאחזים האבות, ועושים ביניהם שלשלת הנצחיות, הראוי להחזיק ברכה הנצחיות, ונמצא שהשלום הוא המחזיק ומנצח על שלימות הברכה. ולפיכך סיימו הש"ס במאמר הזה, להיות השלום, הוא הכלי מחזיק בעדינו ברכת התורה וכל המצוות, עד לגאולה שלימה ולנצחיות."

(בעל הסולם. הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כ"ב)

כשאנחנו מדברים על האיחוד, על החיבור שכאילו זה דבר יפה וטוב שמספרים לילדים בגן או בכלל, ויש לך יפי נפש שמדברים על זה, אנחנו לא מבינים עד כמה שהחוק הזה הוא חוק יסודי בטבע ומי שמפר אותו הוא מיד בצורה ישירה פוגע בבריאה ומזמין כל מיני צרות על עצמו ועל החברה, על האנושות ועל הטבע הכללי. זאת אומרת, הברכה הזאת דווקא מדברת על שלמות הכלי שממנו מגיעה לנו כל החיּות.

קריין: ציטוט מספר 4 מ"הקדמה לספר הזוהר", ס"ג.

"אין קץ, לשיעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים. כי זה הכלל, בכל הפרצופין, של העולמות ושל הנשמות, אשר "כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף"." אחרי השבירה. "ולפיכך, נבררו תחילה, הכלים דחב"ד, מהעולם וכן מהנשמות. ולפיכך היו הנשמות, שבב' אלפים הראשונים, גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל, קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים, מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ. וכן אח"כ, בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן, עוד זכות עד מאוד, כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד. ועכ"ז, עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך, בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו, היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים, את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם. כי עתה, בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים, ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה, קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים. ולפיכך, רק עם השתלמותן, של הנשמות, הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים, להתגלות, ולא מקודם לכן."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", ס"ג)

עד כמה שהכלים הם נמוכים יותר, גרועים יותר, פגועים יותר, צריכים מקודם להתברר כלים יותר טובים, פחות גרועים, פחות פגומים, שדווקא על ידם יוכלו לתקן את הכלים הגרועים. לכן אנחנו שנמצאים בסוף הדורות, בדור האחרון, זאת אומרת השכבה האחרונה העבה ביותר, הגרועה ביותר של הכלים השבורים, ודאי שאנחנו הכי פחות ראויים לגילוי הבורא מצד אחד, מצד שני, עד כמה שאנחנו משתדלים לבצע את זה אנחנו מעוררים דווקא את האורות הגבוהים ביותר באותן נשמות הראשונים ובזה יש לנו זכות גדולה מאד לסיים את כל תהליך התיקון.

שאלה: לא מובן מבחינת הביצוע, כי החלקים הגרועים צריכים לעלות להיצמד לחב"ד, אח"פ דעליה. לא שזה יתגלה שזה בינינו, אלא אנחנו צריכים להיצמד?

אנחנו צריכים להיות קשורים לעליונים שלנו, למורים שלנו, לפי המקורות, לפי ההפעלה שהם מציעים לנו לעשות. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לקיים ועל ידי זה אנחנו כבר נשתחל לתוך המערכת, כל אחד למקומו. זה לוא דווקא העשירייה בצורה כזאת או זה או זה, אלא יש בזה עוד הרבה מה ללמוד. אנחנו לא קובעים את זה, אנחנו קובעים רק עד כמה שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו בעשירייה, זה אומר [להיות] יותר קרובים לעבור את המחסום ולהתכלל בכלים דהשפעה ולהתחיל שם להיות כעובר בתוך העשירייה, ואז עוד יותר ועוד יותר ממש להיות הנחוצים לביטול וחיבור.

שאלה: מתי נבחן שאדם עזב את האמונה?

למי שיש אמונה אפשר לדבר עליו שעזב או לא עזב, מתי שהוא נופל מדרגת האמונה לדרגת קבלה, נגיד שמעון מן השוק. רבי שמעון מאבד את דרגת האמונה ונופל למצב של שמעון מן השוק שרוצה רק למכור אבטיחים, זהו. אבל נשאר לו משהו מהרושם הקודם שהוא מבין שעכשיו שהוא נפל, יש לפניו הזדמנות לעלות.

תלמיד: עכשיו אמרת שאני נכלל בעשירייה, אני מקבל את כוח ההשפעה ואנחנו הולכים לכיוון מצב העיבור. לפני כן אמרנו שאם אני לא מגיע כל יום לשיעור בעשירייה, אז כנראה שלא תצלח המדרגה הזאת. אני לא אצליח להשיג אותה.

יש ויש. יכול להיות שאתה אנוס פטור. פתאום אדם חולה, עוד משהו קורה, מי יודע? עוד מעט מכניסים אותך לבית סוהר, אז אתה לא יכול להיות עם העשירייה. אני לא יודע. אבל ככה זה. אבל מדברים על עד כמה שאתה מממש את הבחירה החופשית שלך.

תלמיד: כן. אבל יש גורם נוסף שנקרא "מעשר".

על זה אני לא מדבר. זה לא שייך לי. זה שייך לכם. אני על המעשר לא מדבר. זהו. אתם מסכמים ביניכם. אני שמח לראות בקבוצת קייב תריסר אנשים שנמצאים בשני שולחנות, לעומת קבוצת ירושלים, שיש בה שלושה אנשים מסכנים שנמצאים שם בקצה השולחן. לזה אני דואג. זה כואב לי. מעשר? זה עניינכם בלבד. רוצים לעלות לרוחניות? תקראו מה שכתוב על זה. זה עניינכם. אני לא מעוניין, אם הייתי מקבל מזה משהו הייתי מעונין. ככה אני לא מעונין זה לא מגיע אלי. זהו.

שאלה: האם אתה יכול להעמיק בעניין שאם זה לא עשירייה פיזית, אז זה לא נחשב עשירייה שבה אנחנו יושבים, נפגשים ביחד באותו מקום?

לא. מה פתאום? אני לא אומר שעשירייה ווירטואלית זה לא עשירייה. אני מדבר על נוכחות אנשים. אם אתם נגיד, לא נמצאים עכשיו סביב השולחן בסנט דייגו, אלא כמו הצרפתים, אתה רואה איפה שהם נמצאים, כל אחד במקום שלו. או הראו קודם את אוסטרליה, זאת בשבילי קבוצה. ממש כקבוצה. אתה רואה, סולט לייק סיטי? יש שם שבעה אנשים שהם נמצאים יחד. מדברים ביניהם, מכירים, מעוררים אותם לשיעור. ואצלם זה עכשיו ממש שעה מאוחרת. עשר בערב, אחת עשרה. אז אני מכבד את זה. ואתה רואה, אפילו בסולט לייק סיטי עצמה יש להם כמה אנשים שמתחברים. אז בעיני זה נכון. עשירייה יכולה להיות גם פיזית וגם ווירטואלית.

שאלה: איך אנחנו יכולים ליצור סביבה ווירטואלית שתשמור גם את הסביבה הפיזית?

זאת העבודה שלכם. אני באמת לא יודע. יש לפניכם כל התורה, כל השיטה. בבקשה, תממשו אותה.

שאלה: מהי הנטייה שלנו ומה המגמה כלפי ט"ו באב?

אנחנו עכשיו קראנו שאנחנו צריכים לבחור ברצון, שאנחנו לא רוצים שום דבר ממה שיש כאן בעולם הזה, חוץ מלהתקיים, אבל כל היתר לא נקרא שאנחנו מקבלים מהעולם הזה אם אני קיים כמו בהמה, בהכרחיות. וכל היתר, כל הרצונות שלי, הכוונות שלי, כולם הם לכיוון חיבור עם הקבוצה ועם הבורא בפנים. אם אני מרכז את עצמי בצורה כזאת, תוך זמן קצר אני כבר מגיע. אתם קבלתם את כל ההכנה לזה. אם אתם תרכזו את עצמכם בזה, תראו, זה יקרה.

ויש לנו עוד קבוצה מיוחדת מאוד עכשיו לפנינו, מולדובה.

תלמיד: קורים כאן ממש ניסים ונפלאות.

טובים או רעים?

תלמיד: זאת השאלה, עוד לא בררנו אם הם טובים או רעים.

אז מה קורה?

תלמיד: האם ניתן לשמור על מצב העובר ולפעול רק מתוך הנקודה הזאת של הדבקות בבורא?

ודאי.

תלמיד: מבלי לשים לב לאגו?

לא. צריכים לשים לב לאגו, ומעל לאגו להיות מחוברים, שזה יקיים את חיות העובר. "עובר" הוא נקודת החיבור בינינו למעלה מהאגו של כל אחד, ואז אנחנו מגדלים את האגו הכללי שלנו, הקבוצתי, אבל מפני שאנחנו משפיעים זה על זה, זה כבר לא נקרא אגו אלא "רצון".

תלמיד: אם אני מייחס חשיבות לאגו, זה מושך אותי לאן שהוא, זה גורם לי לסטות מהדרך, אני לא מרגיש את הקבוצה, לא מרגיש כלום, אני כאילו מחויב לעשות משהו ותו לא. איך להתבטל, או איזו פעולה תחזיר אותי או תעלה אותי חזרה אל אותה הנקודה?

עכשיו יש לך הזדמנות מיוחדת מאוד להתבטל ולהיות באמת עובר רוחני, אתה תחשוב רק עלינו, איך אתה תקבל אותנו בצורה הכי יפה, הכי טובה, איך אנחנו נהנה מכל רגע ורגע שאנחנו נמצאים ב"כנס מולדובה" בקישינב, זהו. תחשוב על זה וחוץ מזה שום דבר. איך אני אעשה שיהיה להם טוב? שיהיה כנס שכל הכלי העולמי ממש ידבר עליו, מכל שכן הכלי הרוסי, כי זה בשפה הרוסית, מכל רוסיה, מכל דרום רוסיה, מכל הכיוונים האלה שיבואו אנשים, ואתה תחשוב על זה, זה הרווח שלך.

שאלה: ציינת בהתחלה מהקל אל הכבד, ונאמר שנתגלתה בחבר עביות מאוד גדולה, עד כמה חשוב בעבודה שלא להתבייש בחיסרון הזה, מבחינת הדאגה בלב שיסיח אותה, האם הוא פונה ממש בצורה ישירה עם השאלה הכול כך גדולה וקשה, או שהוא צריך לבנות מדרג ביחס בתוך העשירייה, כביכול מהקל אל הכבד כהכנה או משהו כזה?

אני למדתי מחכמת הקבלה שהרצון לקבל נמצא בידי הבורא, ורק הרצון להשפיע או יותר נכון הכוונה על מנת להשפיע אמנם נמצאת בידי הבורא אבל הנברא יכול להפעיל אותה. אבל הרצון לקבל בצורה ישירה נפעל על ידי הבורא בלבד, והבורא על זה לא שואל את הנברא.

נניח שהיום בא לי, חס ושלום לגנוב או לעשות דברים יותר או פחות אגואיסטיים, את זה אני מתכנן? את זה אני עושה? שום דבר אין לשייך לאדם במה שהוא. אנחנו יכולים לשייך לאדם רק אם הוא יכול לעורר את הבורא לקבל כוח השפעה. חוץ מזה, הכול על חשבון הבורא. על זה כתוב "לך לאומן שאעשני". הוא עשה רצון לקבל, הוא מברר אותו, הוא עושה את זה, מעלה אותו, משנה אותו, כדי ללמד אותי עד שאני לא אוכל יותר לסבול אותו, ואז אני אצעק ואדרוש ממנו שייתן לי רצון אחר.

אבל במה יש לנו להתבייש? לי אין ממה להתבייש על כלום, שיידעו עליי הכול, אני אומר בשיא הרצינות. אתם כבר אנשים מבוגרים, כבר לומדים את כל יסודות הבריאה. כמו אדם שכלפי הרופא לא מתבייש וכן הלאה. על מה יש לנו להתבייש?

הבושה צריכה להיות רק על זה שאני לא מבקש מהבורא תיקון. על זה אני צריך להתבייש, רק על זה. על היתר? מה פתאום, את זה הוא עושה לי. אני מתבייש על זה שאני עדיין מטומטם וטיפש ולא מרגיש מספיק, עד כמה שהרצון לקבל הזה דורש תיקון וצריך לבקש מהבורא את התיקון. על זה אני מתבייש, על הפיגור שלי שתלוי בי, ויש כזה שלא תלוי בי, אבל רק על זה, רק על הרצון להשפיע. על זה אנחנו מבקשים סליחה, על זה אנחנו מברכים אם מקבלים את כוח התיקון, רק כלפי זה. אבל לגבי הטבע שלנו? "בראתי יצר הרע" מה אתה רוצה? זה הכול נברא, זה הכול בא מהבורא. על מה יש לי כאן להתבייש, על מה יש לי כאן לענות? אפילו לדבר על זה אני לא רוצה. לחשוב לכיוון זה אני לא רוצה, מה שהוא מעורר בי כל רגע ורגע?

כמו שאתה מסתכל על הילד הקטן, איך שהוא מתלכלך, איך שהוא עושה במכנסיים את הצרכים שלו, איך שהוא מצליח בזה או לא מצליח, כך או כך, אז אתה משייך לו את זה אישית, או לכוח הטבע שפועל בו? ככה גם אנחנו, רצון לקבל.

תתבייש רק על זה שאתה עוד לא מתוקן במקרים שאתה יכולת לבקש ויכולת להשיג תיקון.

(סוף השיעור)