שיעור בוקר 26.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להתבטל לעליון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "להתבטל לעליון", קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מספר 48.

הנושא העיקרי שלנו זה להתבטל לעליון. למה? כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להרגיש את הבורא, לגלות את הבורא, להתקרב אליו, ללמוד אותו, בצורה שאנחנו משיגים את הטבע שלנו ויחד עם זה משיגים את הטבע של הבורא. משיגים את הטבע שלנו מתוך זה שהבורא מאיר לנו ומעורר את כוח האגו שלנו, הכוח נגדו, נגד הבורא, ואחר כך אנחנו משיגים את הטבע שלו, כוח ההשפעה כנגד כוח הקבלה שלנו וכך אנחנו מתחילים ללמוד.

ככל שאנחנו לומדים את עצמנו, שפלות עצמנו, נבזות עצמנו, חולשת עצמנו, בקיצור האגו שלנו, כך לפי זה אנחנו יכולים ללמוד מיהו הבורא ומה התכונות שלו, כוח השפעה, כוח האהבה, רק זה כנגד זה. ולכן כל העבודה שלנו כוללת שני חלקים, חלק אחד זה לגלות את הטבע שלנו, כמה שאני דואג רק לעצמי וחוץ מזה אין לי כלום, אני לא יכול לחשוב על השני, אני לא יכול על שום דבר לחשוב ולהרגיש אלא רק דרך הרצון לקבל, הרצון ליהנות שלי. זה בעצם אני וחוץ מזה אין לי כלום. ועל ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר עלינו לפי מידת הנכונות של הרשימות שלנו משבירת הכלי דאדם הראשון, אנחנו מתחילים להרגיש אילו תופעות אחרות, שיש זולת וצריכים לעשות כלפי הזולת משהו.

בדרך כלל אני רוצה להשתמש בזולת לנצל אותו לטובת עצמי, וזו בעצם הנטייה הטבעית. יחד עם זה אני מתחיל לגלות ברצון לקבל שלי שאני רוצה לדעת את מהות החיים, מטרת החיים, ובזה אני מתחיל לראות עד כמה אני בחוסר אונים, בחוסר יכולת להשיג את זה שיש עוד איזה כוח ששולט עליי, שסוגר אותי במסגרת העולם הזה ולא נותן לי לצאת ממנה, ואז אני מבין, מסכים שאני צריך ללמוד מה זה כוח ההשפעה.

לוקח הרבה זמן, שנים, עד שאני מבין שרק על ידי זה שאני ארכוש את כוח ההשפעה, מתוכו אני אוכל ללמוד את המציאות השלמה, את הבורא שהוא מנהל את כל הטבע, ורק בצורה כזאת אני באמת אהיה שלם, שיהיה לי גם כוח קבלה וגם כוח השפעה.

ולכן כל העבודה שלנו היא להתקדם בשני הכוחות האלו, במזג הנכון ביניהם בקו האמצעי, אז באמת אנחנו נדע נכון בצורה מאוזנת את כל המציאות. כמו שהבורא אמר "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין כי מאור שבה מחזירו למוטב", שכל הבריאה כוללת שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע או כוח הקבלה וכוח ההשפעה, ולכן אנחנו צריכים להשתדל לרכוש את שניהם.

בלי כוח קבלה אי אפשר כי זה הטבע שלנו, כמה שגדל הטבע הזה, אנחנו רואים איך שבא וגדל מין הנברא מדומם, לצומח, לחי ולמדבר, ואחר כך במין המדבר יש גם ארבעה שלבים, דרגות של האדם.

וכך אנחנו גדלים עד שמשיגים את הבורא, זאת אומרת את הדרגה שלו, את הטבע שלו. ככל שאנחנו עושים את זה, אנחנו במצב שדרגת המדבר מתחילה לרכוש את תכונות הבורא היא נקראת "אדם". ומי שלא משיג את זה הוא לא נקרא אדם, הוא נקרא "אומות העולם" מה שנקרא, זאת אומרת חומר הגלם להיות אדם. כך אנחנו מתקדמים.

בשיעור של היום אנחנו נשתדל להבין עד כמה חשוב לנו להתבטל על פני הרצון לקבל שלנו לרצון להשפיע של הבורא, שבלי שני הכוחות האלה אנחנו לא יכולים לעמוד ולהתקיים במציאות האמיתית שהיא כוללת את שני הכוחות, ואיך אנחנו יכולים לשייך את עצמנו לכוח ההשפעה, לכוח הבורא ולפי המידה הזאת להיקרא אדם. בואו נקרא ונדבר על זה, נחקור.

קריין: קטע 48.

"נבין את השאלה, למה אנו צריכים לדעת את שפלות עצמנו, ולמה לא מספיק שנדע גדלות ה', ומה נותן לנו זה שנדע שפלות עצמנו." זאת אומרת, אנחנו מתחילים את העבודה שלנו בזה שאומנם כל חכמת הקבלה וכל מה שאנחנו שומעים זה מאוד מושך ונראה לנו שזה משהו שיכול לפתור לנו את כל הבעיות בעולם, בחיים שלנו, כי זה האגו הכללי שלנו דוחף אותנו לזה יותר ויותר. אבל העיקר שאנחנו רוצים זה להכיר את הכוח העליון, לגלות אותו, לגלות את העולם העליון. ובעצם זה מעניין שכמעט מיד כשאנחנו מתחילים לעסוק בחכמת הקבלה אנחנו מקבלים דווקא ירידה, הרגשת שפלות עצמנו שהיא כאילו החשובה.

אז במקום שאני אקבל מלימוד חכמת הקבלה גאווה, התעלות, מה שאני בעצם בצורה טבעית אגואיסטית חושב שכך זה צריך להיות, אני מגלה שזה ההיפך דווקא, בא לי חושך, בא לי חוסר רצון, חוסר מצב רוח, אני לא מגלה שום דבר נעלה, ההיפך אני מרגיש שאני נמצא ממש בייאוש, אפילו לא יודע בדיוק ממה הוא הייאוש.

לאט לאט יותר ויותר אני מתחיל לברר אותו ולהבין עד כמה גדול הייאוש הזה ועד כמה הוא עוצמתי, ואז אני לומד יחד עם זה לשם מה זה בא, בשביל מה הוא לי.

קריין: שוב.

"נבין את השאלה, למה אנו צריכים לדעת את שפלות עצמנו, ולמה לא מספיק שנדע גדלות ה', ומה נותן לנו זה שנדע שפלות עצמנו." כשאנחנו באים לחכמת הקבלה אנחנו רוצים לגלות את הבורא, את כל העולם למעלה מזמן, תנועה ומקום, להיות ממש מלמעלה, על פני כל הטבע. מה במקום זה אנחנו מתחיל להרגיש? שאנחנו למטה מהכול. למה? "התשובה היא, ששפלות עצמנו, פירושו, שאנחנו מצדנו, אין לנו שום כח שנוכל לבטל עצמנו לגבי הבורא. אי לזאת, מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו. כי אנו חושבים את עצמנו, שאנחנו בעלי דיעה ובעלי שכל. ומה שאנו מבינים, יש לנו כח לעשות. ואין אנו מפחדים משום כח, שיוכל לעצור את רוחינו ומטרתנו בחיים שלנו. ואם אנו מבינים בהשכל שלנו, שהבורא הוא חשוב, תיכף אנו עושים מעשים, מה שמתאים לבעלי שכל.

ולבסוף אנו רואים, כשבאה קצת תאוה, אנו נכנעים בפניה. ובפרט בזמן שבאה לנו את העבודה למסור את עצמנו לתועלת הבורא, ואין הגוף רואה מה שהוא ירויח מזה, תיכף האדם רואה, איך שהוא רך לבב, והוא תיכף רוצה לברוח מהמערכה.

לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:

א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'.

ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף."

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)

הכול טוב ויפה כמו שכתוב כאן על ידי רב"ש, אבל זה לא קורה במהירות ובצורה סמוכה זה לזה.

אני קורא בסוף הפסקה. "לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:" אני לא כל כך מיד מגלה את זה, זה לוקח הרבה שנים יכול להיות עד שאגלה שאין לי ברירה ואני נמצא בחוסר אונים, ומתוך זה שאני לא יודע למי לפנות ואני נמצא ממש במקום ריק, מיואש, צועק כמו מתוך המדבר לשמים, אז אחרי זה אני לאט לאט מתחיל, בעיקר דרך העשירייה, לקבל איזו הבנה והרגשה שיש לי למי לפנות.

לכן כאן עיקר העבודה בקבוצה "א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'." את זה אנחנו צריכים לייצב בצורה ברורה, נכונה וחזקה בעשירייה, שלא בורחים, לא יוצאים, אלא יום יום מגיעים לשיעור ובזמן השיעור בעיקר זה זמן התפילה, "שתהיה לו היכולת לפחות אפשרות להתפלל לה'", אם לא להתפלל אז היכולת להתפלל לה'.

כך לאט לאט אנחנו מתקרבים לפעולה הראשונה "א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'."

ו"ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף." זאת אומרת, קודם כל אנחנו דואגים שתהיה לנו אפשרות לבקש, ושנית, שהבקשה שלנו ממש תתממש מלמעלה.

שאלה: שאלה לגבי המושגים של שפלות עצמו והכרת הרע. אנחנו בדרך כלל מביאים דוגמאות כאלה שהכרת הרע היא כשאתה מגלה שנאה כלפי החבר, אבל אם קורה להיפך, אם נדמה לך שהחברים רוצים לחסל אותך ואולי אפילו יש ביניהם איזה הסכם כזה נסתר, האם זה קשור להבנה של הכרת הרע?

בטח, זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", שאם נראה לך שהחברים כך מתייחסים אליך זה מפני שאתה כך מתייחס אליהם.

תלמיד: מה סדר הפעולות כאן?

אני צריך בכל מקרה למעלה מהדעת להתייחס אליהם בטוב עד שאני מרגיש שהם מתייחסים אליי בטוב. ואם אני עדיין מרגיש ביחס שלהם שיש שם איזה חלק מהרע, סימן שאני עדיין לא תיקנתי את עצמי, כי במקום את החברים אני צריך להרגיש את הבורא.

שאלה: בעשירייה אני מרגיש את השפלות שלי ואני מבקש מהבורא עזרה שיתקן את זה, ואני מנסה בדרך להגביר את חשיבות המטרה על ידי כל מיני פעולות שאני עושה. האם זו טעות מצדי לעורר את החברים לעשות או שאני צריך לחכות בסבלנות עד שהחברים מעצמם יגיעו לזה?

לא, צריכים לעשות כל מה שרק אפשר, אבל בצורה כזו שאתה דואג לזה שאתה לא לוחץ ולא קובע, אלא תומך.

שאלה: נראה שיש תסכול גדול מאחורי חוסר היכולת להתבטל. איך אנחנו מתגברים על התסכול הזה בעקבות חוסר היכולת להתבטל בפני הבורא?

חוסר היכולת להתבטל כלפי הבורא זה גם אחד מהמרכיבים להתבטל כלפי הבורא. זה שאני לא יכול לבטל את עצמי כלפי הבורא, זה מלמד אותי, מראה לי את החולשה שלי שאפילו להתבטל כלפיו אני לא יכול, שאני בכלל לא יכול לשלוט על עצמי בכלום, במקום זה האגו שלי שולט עלי ועושה ממני מה שהוא רוצה.

מה זה אומר? זה אומר רק דבר אחד, חסר לנו קשר חברתי, קשר בעשירייה, כי אם העשירייה מתחברת אתם מוציאים כל אחד וכולם יחד בכל עשירייה ועשירייה את הכוח כן להתבטל כלפי הבורא, "איש את רעהו יעזורו". במידה שאתם מתבטלים כלפי החברים זה מלמד אתכם ומביא אתכם לביטול כלפי הבורא בפועל, במעשה. אבל אם אין העשירייה עובדת על החיבור ולא מתבטלים זה לזה, אז גם לבורא אין הם יכולים להתבטל וכך זה יימשך ויימשך ללא פתרון, עד שהבורא יעשה להם עוד ועוד תרגילים כאלו שהם יוכלו בכל זאת להתבטל.

אבל אי אפשר, קודם כל צריך לעשות את כל הפעולות האלה כלפי החברים ורק מזה הבורא רואה מה אנחנו עושים, ולפי המאמצים שלנו הוא כבר עושה את הפעולות שלנו כלפיו, מייצב את הפעולות שלנו מאיתנו אליו.

שאלה: אחרי שהטבע שלנו מתבטל האם זה עדיין יכול לשמש כעזר כנגדו?

כן, אבל זה כבר משהו אחר. אחרי שאנחנו יכולים להתבטל כלפי הבורא, במידה שמתבטלים כלפי הבורא אנחנו כבר נכנסים בכוחות ההשפעה. הבורא ממשיך אז לעבוד איתנו כבר בצורה אחרת, בדרגה אחרת, מהביטול שלנו והלאה כמו שנקרא ב"עוּבר". ואז במידה שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו כלפי הבורא, אנחנו נכנסים לעיבור ומתחילים להרגיש עד כמה בהתאם לביטול שלנו אנחנו מתחילים להרגיש שנמצאים במגע עם הבורא, וכמו שכתוב "העובר במעי אמו רואה מסוף העולם ועד סופו", וזה מה שאנחנו משיגים.

כי בעצם במה שאנחנו נמצאים, אנחנו נמצאים בצמצום. מה זה ביטול? צמצום עצמי וכך הקבוצה, ואז אנחנו מגיעים לזה שהבורא מאיר לנו, ממש ללא שום הגבלה, מסוף העולם ועד סופו. אבל אנחנו לא יכולים עדיין בכוח להשתמש במה שאנחנו משיגים, אלא רק דרך הביטול שלנו יש לנו בזה מגע עם הבורא.

שאלה: אמרת שאנחנו מגדירים בעשירייה שאנחנו לא בורחים, לא הולכים לשום מקום, האם ההגדרה זו שייכת למצב שאנחנו מתחילים לדון במשהו בעשירייה בצורה מאוד גועשת ורוחשת אבל לא מדברים על אהבה בינינו אלא דנים בשאלה? כמה יש כאן מקום לזה או אולי אפשר לצאת מכזו ישיבה בלי להגיד מילים יפות אחד לשני?

אתם צריכים קודם לקבוע מה אתם רוצים לברר ולפי זה ללכת, זה דבר אחד. דבר שני, צריכים בכל זאת במה שאנחנו עוסקים, שכל העסק שלנו, לא חשוב אם אנחנו מגלים דברים טובים, רעים, אבל הכול הוא לצורך חיבור בלבד.

שאלה: כשאנחנו מרגישים בשפלות אבל אנחנו רוצים להוסיף לעצמנו אפסים, האם אנחנו צריכים להתפלל שהבורא יוסיף את האפסים האלה להרגשה שלנו כלפי החברים שלנו או שעדיף להציע במקום זה את החסרונות של החברים לבורא כשאנחנו במצב השפלות?

להציע חסרונות של החברים לבורא, את זה אני לא מבין. כי אם אני רואה חסרונות של החברים, אני צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו שאני במקום החסרונות האלו אראה יתרונות. כי "כל הפוסל במומו פוסל", אז אני צריך לתקן את עצמי. זאת אומרת, השאלה היא לגמרי לא נכונה.

שאלה: בקטע כתוב שאנחנו משתמשים בעבודה בשני כוחות, גדלות ה' זה הכוח הראשון והכוח השני הוא כוח שפלות עצמנו. אם כן מה הכוח שמשמשים בו בעיקר בעבודה?

כל פעם מתי שצריכים להשתמש באחד מהכוחות האלה משתמשים. זו שאלה שהיא לא מתוך הניסיון. מה שאני יכול לעשות אני עושה, כמה שאפקטיבי להשתמש בכוח אחד וכנגד זה בכוח השני כך אני משתמש. בעיקר אני רוצה להשתמש בכוח הבורא, בגדלות הבורא.

שאלה: בציטוט מספר 44 כתוב שאם יש לנו את החיסרון הזה של חשיבות הבורא אז אנחנו עושים את מה שראוי לאנשים חכמים. אם אנחנו לומדים מהלב, איך הדעת יכולה לתפוס את החשיבות של גילוי הבורא בעשירייה?

אם אנחנו משתדלים להיות "כאיש אחד בלב אחד", אז אנחנו מגלים בעבודה הזאת ממצב למצב יותר ויותר מצבים נכונים שצריכים להיות, ואז כל מה שכותב כאן רב"ש אנחנו נרגיש. העיקר זה ממש לקרב לבבות, וכדי לקרב לבבות אתה צריך לעבוד בשכל וככה תתקדם.

שאלה: אתה אומר שלוקח שנים ללמוד מהו כוח ההשפעה. מה קורה אם במהלך החיים הגשמיים האלה לא סיימנו ללמוד על כוח ההשפעה, האם אנחנו נתגלגל מחדש?

אלה דברים שאני עדיין לא יכול לדבר עליהם כי אתם לא יכולים לתפוס אותם בצורה נכונה, ובצורה ארצית גשמית ראינו בעולם הזה הרבה שיטות והסברים למיניהם. לכן אני מעדיף את כל השאלות האלה בינתיים לשמור בצד ואנחנו נגיע אליהן מתי שתהיה לנו בהן הרגשה נכונה ולידה השכל הנכון.

שאלה: בפסקה הראשונה כתוב שכשאנחנו מבינים בדעת שהבורא חשוב אז אנחנו עושים מעשים שדומים לבעלי דעת. בדעת כאן משתמשים בקונטקסט לא טוב, למה הכוונה?

איפה זה?

תלמיד: בסוף הציטוט הראשון כתוב "כשמבינים בדעת שהבורא חשוב אז מיד עושים דברים שראויים לבעלי דעת".

לא, דווקא ההיפך, אם אנחנו מגלים שהבורא הוא חשוב, גדול, טוב, מיטיב, וכן הלאה, אז בהתאם לזה אנחנו דבוקים אליו.

שאלה: בפרט בזמן שיש לפנינו את העבודה למסור את עצמנו לבורא מתוך מה אנחנו מתקרבים לזה?

שאלה טובה. לוקח הרבה זמן עד שאנחנו רוצים בכל מיני צורות להשיג על ידי הרצון לקבל שלנו חיים רוחניים, וכמה שמשתדלים בכל מיני זוויות לגשת לרוחניות עם הכלי שלנו, עם הרצון לקבל שלנו, אנחנו רואים שלא מצליחים. זה כמו שאתה מגיע נגיד לאיזה משרד ממשלתי, או למשהו גבוה, ולא מקבלים אותך, אתה יכול להסתובב סביב זה הרבה זמן אבל הם לא מתחשבים בך. כך גם אנחנו עם העבודה הרוחנית, אם אנחנו לא מגיעים בצורה נכונה, תסתובב עד סוף החיים ושום דבר לא תקבל, ואל תחשוב שהם יכולים לשנות את הגישה שלהם, את האופי שלהם, זה לא ישתנה, כי כל המצבים הרוחניים בנויים לפי סולם המדרגות, מהעולם הזה ועד אין סוף, עד גמר התיקון.

ולכן מה שאנחנו צריכים, כמה שיותר אם נקיים מה שהמקובלים כותבים על הקבוצה, על החיבור, ודרכו לבורא ולתיקונים שלנו, זה יקרה. אם לא, לא. זו בעצם הבעיה, שאנחנו רוצים לקבוע כלפי הבורא חוקים שלנו, רצונות שלנו, והם כולם נובעים מהאגו שלנו, מהרצון לקבל, ואז יוצא שכמה שנדרוש, נבקש מהרצון לקבל, אנחנו נרגיש את עצמנו יותר ויותר רחוק. וגם זה טוב, כי התנועה בכל זאת קיימת ואז היא תנועה שלילית, אנחנו מגלים שאנחנו לא מתקדמים בכיוון הנכון, ולאט לאט זה מתקן אותנו.

שאלה: מה ההבדל בין ביטול בפני החברים ובין ביטול לבורא?

כלפי החברים אני צריך לבטל את עצמי כבר עכשיו, אין לזה הכנה אלא רק הבנה, זאת אומרת זו הקפיצה הראשונה מהאגו שלי, מהעולם הזה, לפעולות רוחניות. כי ביטול כלפי הקבוצה זו כבר פעולה רוחנית, זה מעבר בוא נגיד, ולכן זה מה שאני צריך לעשות. עושים את המעבר הזה, שזה המחסום בצורה פנימית, אנחנו לא צריכים לצאת בקבוצה ולשבור למישהו את הפרצוף, אנחנו צריכים להבין שרק בשבירת המחיצות בינינו אנחנו מגיעים לשבירת המחסום, וזה השלב הראשון והחשוב ביותר.

זאת אומרת, להתחבר בינינו עד כדי כך, כמו שכתוב להיות כ"איש אחד בלב אחד", שאני תמיד עושה מה שהחברים צריכים ממני וזה קובע את כל החיים הרוחניים שלי, ובזה, על ידי זה שאני רואה דוגמה שלהם, אני מתחיל לראות עד כמה אני חייב מהר לתקן את עצמי, ולכן אם קשה לי להתעלות למעלה מהאגו שלי זה מפני שאני לא רוצה לבצע את פעולות החיבור הכי פשוטות שנמצאות לפני, שניתנות לרשותי בעולם הזה, ואין כאן שום דבר חוץ מזה.

במידה שאנחנו משתדלים כך להתחבר זה אל זה, תראו מה שכותב רב"ש, באיזה מילים הוא כותב לתלמידים שלו, עד כמה הוא פותח את הלב שלו ומוכן להכול. ומבחוץ הוא היה הפוך לגמרי, הוא היה כמו קיפוד, קשה, אי אפשר היה להתקרב אליו, ממש היה עם קוצים כמו קיפוד, ותראו מה שהוא כותב. אז אנחנו צריכים להשתדל לעבור דרך מחיצות הלב שלנו ושל החברים עד שמתחברים כולנו בלב אחד, לפי עוצמת החיבור בלבבות אנחנו יכולים למדוד את הדרגות הרוחניות שלנו.

כניסה ראשונה לחיבור בין הלבבות זה נקרא שאנחנו נכנסנו לעיבור, ועברנו את המחסום, הגבול בין גשמיות לרוחניות, ולכן כאן אתם צריכים להבין שהעבודה הרוחנית והעבודה בחיבור בקבוצה זה היינו הך, כך זה ולא אחרת.

שאלה: בקטע כתוב על גילוי שפלות עצמו, שפלות וביטול זה אותו דבר?

נבזות שלי אני מכיר במידה שאני רוצה להתעלות מעל האגו שלי, מעל העצלות שלי, ואז אני מתחיל להכיר מי אני, לפי זה אני מפתח את התפילה.

שאלה: חוסר היכולת שלנו להתבטל בצורה ישירה כלפי הבורא מביא אותנו למאמצי חיבור בעשיריה. אחרי מאמצי החיבור יש עוד איזה ביטול שצריך לעשות כלפי העליון או שהחיבור עצמו זה כבר המטרה שנדחפנו אליה על ידי זה שאנחנו לבד לא יכולים להתבטל לעליון?

במידה שאנחנו רוצים להתבטל לבורא, ומגלים שאי אפשר, בזה אנחנו מגלים שכנראה הבורא דוחף אותנו בחזרה לקבוצה, ואז מאין ברירה אנחנו מתחילים לעבוד על החיבור בינינו בקבוצה, ואז אנחנו רואים שחיבור בינינו זה בעצם אותה הפעולה שאנחנו צריכים לעשות כדי לדמות את עצמנו לבורא.

וכל העבודה שלנו היא ב"ואהבת לרעך כמוך", ו"מאהבת הבריות לאהבת ה'" וכולי וכולי. כל הדברים האלה שמדברים על חיבור בין בני אדם, שכל העבודה הזאת היא בעצם מכאן ועד גמר התיקון. עד שאנחנו מגיעים לחיבור כזה שהבורא ללא שום הגבלות מתגלה בינינו מתוך זה שכך אנחנו מגלים כל אחד את עצמו לאחרים.

תלמיד: אז לפי מה שאנחנו לומדים וזה גם באמת מורגש, ניסיונות הביטול לעליון נדונו לכישלון, אבל הם דוחפים אותנו לפעולת החיבור וזהו. בזה מסתיימת הפעולה של הניסיון שלנו להתבטל כי המהות היא החיבור ולא הביטול. האם זה כך?

ככול שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים להתבטל כלפי העליון, שאפילו פעולות פשוטות, גשמיות אני לא יכול לבצע כלפי הקבוצה, כלפי הבורא, עד כדי כך קשה לי ואני ממש מרים ידיים, לפי זה אני מרגיש שאין לי ברירה, אני חייב להתכלל עם החברים. מחוסר אונים, אני מוצא רק את הפתרון הזה. ככה מסודרת המערכת השבורה הזאת של אדם הראשון. ואז אני רואה שכנראה דרך החיבור בינינו, הגשמי, אולי קצת רוחני, שם אני אמצא כוחות שיעזרו לי להתקדם. ואז אפילו בצורה כזאת גשמית אני מתחיל להתקרב אליהם, ולעשות כל מיני פעולות, ולראות איך אני מקבל משם כוחות והתעוררות. וכך מתקדמים.

שאלה: הבורא באמת יושב ומודד לי אם אני מתייחס יפה לחברים, מקשיב להם, קורא להם קטעים, מארגן אותם? זה מה שחשוב לו?

חשוב לו שאתה מבטל את עצמך כדי להתקרב אליו. ולכן הוא ברא את הכלי ושבר אותו כדי לתת לך אפשרות להתקרב אליו. וכל מה שאנחנו רואים כחברים ושצריך כלפיהם משהו לעשות, זה לגמרי לגמרי לא נכון. זו ממש עבודה בעיניים, זו הסתרת עיניים. אנחנו מבלבלים את עצמנו, האגו שלנו מראה לנו חברים, אבל לא את זה שמאחורי כל חבר עומד הבורא, כל פעם בתכונות שונות ורוצה בזה למשוך אותנו אליו.

תלמיד: אני שואל האם הוא יורד ממש עד הפרטים הקטנים האלה? זה מה שהוא מודד?

אי אפשר אחרת לעבוד איתנו עם הפרטים הקטנים. מי אנחנו? חלקים שבורים, קטנטנים, אגואיסטיים.

שאלה: האם כשניכנס לרוחניות לא נעבוד יותר עם הדעת שלנו אלא רק עם הרגשות שלנו?

אנחנו תמיד עובדים רק עם הרגשות. האדם הוא רגש ולא שכל. שכל ניתן רק כדי לכוון נכון את הרגשות, כי רצון זה רגש.

תלמיד: אם אנחנו צריכים לבטל את הדעת שלנו ומשתמשים רק ברגש ברוחניות, מה קורה לחופש הבחירה?

כך כתוב, בטל דעתך מפני דעתו. את הרצון לקבל שלך תבטל כלפי הרצון להשפיע שלו. ואז אתה עם הרצון לקבל שלך רוכש מעליו את הרצון להשפיע שלו, ואתה עובד עם הכלי בלקבל על מנת להשפיע. איך אחרת אתם חושבים שאפשר לעשות? אתה לא יכול להפוך להיות בורא. ואתה לא יכול להישאר ברצון לקבל שלך על מנת לקבל, להיות נברא. לפי תוכנית הבריאה אתה חייב, אפילו שאתה נברא והפוך מהבורא, לעלות בדרגות ההזדהות, ההשוואה, עד הדבקות בבורא.

ולכן אתה קונה על הרצון לקבל שלך צורות של הבורא, צורות השפעה חיצוניות. ודאי שחיצוניות. בפנים אתה תישאר רצון לקבל תמיד. אבל תמיד גם יהיה מעליך יותר ויותר הכיסוי הזה על מנת להשפיע, ובזה אתה תיקרא "אדם", "הדומה לבורא". וכך אנחנו מתקדמים לתיקונים.

תלמיד: כשאנחנו נהיה ברוחניות איך תשתנה המערכת של השיקולים שלנו? איך היא פועלת, איך יפעל חופש הבחירה שלנו? אנחנו משתמשים באותה מערכת שיקולים או משהו משתנה?

לא. ודאי שמשתנה. איך יכול להיות? כל פעם שאנחנו מתקדמים אנחנו משתנים. השכל משתנה בהתאם לרגש. השכל לא יכול לגדול סתם ככה, אלא הוא תוצאה מהרגש. לפי רצון האדם כך פועל השכל, כי השכל פועל כדי שהרצון יוכל להשיג את מה שהוא רוצה.

ולכן בחיות, בכל מיני דגים, בכל דבר ודבר, אפילו בדומם, יש שכל כדי להשיג מה שהוא רוצה. ובדרך כלל, לדומם, צומח וחי, יש אותו רצון [כול הזמן]. כמו שכתוב "עגל בן יומו שור קרי". כי אפילו שהוא רק נולד יש לו אותו שכל כמו לשור. למה? כי הוא לא משתנה. יש לו אותו שכל, זאת אומרת, בצורה מהותית לא משתנה, מה שהוא רוצה, כך רוצה, רוצה עוד קצת משהו? אלה דברים קטנים באותו מישור. מה שאין כן, באדם, יש לו בכל פעם רצון חדש, בהדרגה, בהדרגה, דרגות, דרגות, דרגות. כך זה בכולם. בכולם. בכל האנושות, בכל מיליארדי האנשים. אנחנו לא מבינים את זה. אחר כך נראה עד כמה יום יום, האנושות בכל זאת עולה ממדרגה למדרגה יותר ויותר. ואז הרצון משתנה והשכל משתנה, ולפי זה אנחנו רואים כל מיני תקופות שאנחנו עוברים באנושות. ואצלנו זה יהיה עוד יותר.

תלמיד: האם כשאנחנו נכנסים לרוחניות אנחנו יותר שותפים? יש לנו יותר בחירה עצמית, או בכל מקרה, הכול נשלט על ידי הבורא, על ידי "אין עוד מלבדו" כמו שהיה בגשמיות?

ככול שאני מקבל את תכונות הבורא בעל מנת להשפיע, בזה אני בהסכמה או בשותפות עימו. ואז יש בינינו חלק משותף. יש חלק שאני בכל זאת נפרד עדיין מהבורא ויש חלק שאני לגמרי יחד עימו. בחלק שאני יחד עימו אני נקרא "שותף". ואז שם אני עושה כמוהו ללא שום בעיה. אני מבין ומרגיש כמוהו. ובחלקים אחרים שלי שעדיין לא נמצאים בדרגת שורש, א', ב', ג', נגיד, אז אני עדיין לא נמצא בהסכמה שלמה עימו. אפילו יכול להיות בצורה מנוגדת כביכול. אבל אני מכיר בזה ומצמצם את זה. וכן הלאה. זאת העבודה, בדינאמיקה פנימית של האדם.

שאלה: אנחנו לומדים שהביטול שלנו כלפי העשירייה צריך להיות ביטול אקטיבי. זאת אומרת, להכין את העשירייה, לעשות להם מפגש. ואחר כך לגלות את השפלות שלנו שלא הצלחנו ואז לבקש את הבורא. מה לעשות אם אתה עושה זאת, אבל מרגיש שהם הצליחו, וגם הם אומרים שהם הצליחו?

למה אנחנו צריכים לא להצליח בכאלה דברים, בהכנות שלנו? יכול להיות שאנחנו לא מצליחים בחיבור שלנו הפנימי, הרוחני, כי זה כבר מגיע אלינו מהבורא. אבל בחיבור החיצון שלנו, בהכנות לחיבור החיצון, בחיבור עצמו, אנחנו צריכים לראות שאנחנו כן מצליחים. פה אין לנו שום בעיה. אנחנו מנהלים שיחות בינינו, כל מיני חיבורים בינינו. עכשיו אנחנו מכינים כנס גדול בסוף ספטמבר, יהיו לנו גם במשך כל חודש ספטמבר כל מיני מפגשים מיוחדים. אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות ולהצליח בהן. בפעולות גשמיות בקשר בינינו אנחנו חייבים להצליח. למה לא? זה ניתן לנו.

אבל יחד עם זה, כשאנחנו רוצים לעלות מהפעולות הגשמיות לרוחניות, ולראות תוצאות רוחניות בחיבור שלנו, כאן אנחנו דווקא נגלה שלא כל כך הולך לנו. למה? הבורא רוצה שאנחנו נהיה בקשר עימו. כי זה על ידי הכוח שלו. על ידי חיבור מצדנו ועל ידי הכוח שלו אנחנו משיגים את המדרגה הרוחנית הבאה. ולכן זה מה שאנחנו מרגישים כמחסום. שהבורא לא נותן לנו להתקשר בינינו ולהגיע להרגשת החיבור הפנימי, מפני שהוא רוצה שהכוח שלו של השפעה ואהבה יהיה בקשר בינינו. ולכן, כך אנחנו רואים את המחסום, את ההתנגשות, את ההתנגדות בינינו. וכאן יש לנו אפילו כל מיני סכסוכים בינינו שהוא עושה. וזה לא שאנחנו לא יכולים להתקשר בינינו, אלא הוא רוצה שנברר את הכול עוד יותר ונבין שאנחנו תלויים בו. כי "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", ובלעדיו לא נגיע לשלום, להשלמה, לשלמות. וכך אנחנו נתקדם. ואז יוצא שאפילו בכל מיני פעולות של העולם הזה אני גם מרגיש התקרבות לבורא, משיג התקרבות לבורא.

שאלה: הטקסט מזכיר שכשיש התלהבות, האדם כאילו נמשך אחרי זה, וזה קורה הרבה פעמים בעבודה במשך היום. אז מדוע זה קורה? האם זה חוסר כוח בעבודה או שהבורא נותן את זה כירידה?

אני לא כל כך הבנתי את השאלה, אבל ודאי שהרבה פעמים ביום אנחנו משתדלים להתקרב זה אל זה ולבורא, ואנחנו נופלים, שוכחים כאילו. ושוב מתעוררים לקשר בינינו לבורא, ונופלים. לפעמים אנחנו מתעוררים לקשר עם הבורא, ושוכחים שהכול צריך להיות מתוך הקשר שלנו, בינינו, ולכן הקשר הזה עם הבורא הוא קשר ריק.

זה כמו שיש ביצה, אבל היא לא מופרית, זאת אומרת יש זרע, אבל אין זרעון שנכנס לתוך הביצית. זאת אומרת, אין קשר בין הזכר לנקבה, אין קשר בינינו לבורא. כי אנחנו שכחנו, אנחנו רוצים להתקשר אליו, אבל איפה הקבוצה? הקבוצה זה בעצם הכלי, בתוך הכלי הזה אנחנו צריכים לגלות אותו. ולכן הרבה פעמים אנחנו משתוקקים בצורה ריקנית כזאת לבורא וללא שום תגובה כביכול, אלא שישנה תגובה שלילית לפעמים.

וכאן אנחנו צריכים שוב את העזרה של הקבוצה, שנזכיר אחד לשני שבלי הקשר בינינו, אנחנו לא נכנסים לרוחניות, זה דבר אחד. דבר שני, שעל ידי הקשר בינינו, אנחנו כן מגלים מהר מהם השלבים של הכניסה לרוחניות. אז לא לשכוח את זה, זה מאוד חשוב.

לכן צריכים במשך היום להזכיר זה לזה, בקבוצה, עשירייה לעשירייה, ובתוך העשירייה, ש"חברים אנחנו צריכים לא ליפול מהקשר בינינו". לא ליפול. וודאי שאנחנו תמיד נופלים ושוכחים, אז צריכים בכל זאת עוד ועוד להחזיר את עצמנו בכוח. וכל חזרה בכוח לחיבור בינינו, זאת פעולה רוחנית חדשה. ואז "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

שאלה: כדי להיות יותר ממוקדים, כלפי מה אנחנו מתבטלים, והאם בזה עיקר העבודה שלנו?

עיקר העבודה שלנו זה לראות את התבנית הנכונה, שאני בונה את הקבוצה כעשר ספירות, פרצוף, ובה אני רוצה לגלות את הבורא ככוח פנימי שמחזיק את עשר הספירות האלה במערכת אחת, וממלא אותן. וכך כל אחד מהחברים בקבוצה צריך לתאר את זה לעצמו. סך הכול זה מה שיש לנו, אין יותר בעולם, רק את זה. ומתוך זה אנחנו נבין איך הכול בנוי ומה קורה. אבל הכול מתוך זה שאני רוצה לשלב את כולנו יחד בכוחות שלי, בכמה שאני, במוח ולב, והבורא, שיתגלה ככוח המקשר, כוח הבונה שם, מחזיק אותנו יחד.

שאלה: בהקדמה דיברת על ארבע דרגות בתוך האדם. מהן הדרגות האלה ואיך אפשר לראות אותן בתוך החברים?

הדרגות האלה נבנות על ידי התכללות של הרצון לקבל בפעולת ההשפעה. שורש, א', ב', ג', ד', אלה דרגות הרצון לקבל, כמה שאפשר לבטל על הרצון הזה ולעשות מעליו פעולת השפעה, נתינה לאחרים, לדאוג לחברים וכן הלאה. אלה הדרגות.

שאלה: אמרת לחבר שבהשגת הרצון החדש אנחנו משיגים שכל חדש אבל למה אני צריך לצמצם אותו בדרגה עליונה?

לא הבנתי בדיוק.

תלמיד: אולי הוא מתכוון שאמרת לחבר שאנחנו צריכים כל פעם להשיג שכל חדש. אבל למה אני צריך לבטל את הדעת הקודמת שלי כדי להגיע לדרגה עליונה?

אתה מחליף. כל פעם מה שאני משיג בכוח ההשפעה, אני משיג את "דעת העליון", ואז הדעת הקודמת נכללת בדעת של העליון.

אם אני עוסק בהשפעה, אז אני לא מבטל את דעתי הקודמת כי היא גם הייתה נכונה והייתה בנויה על כוח ההשפעה, ואז אני כל פעם בונה את דעתי, דעת חדשה על פני הרצון לקבל על מנת להשפיע שלי.

שאלה: מה ההבדל בין ביטול לבין ויתור בעשירייה?

"ויתור" זה נקרא שאני לא מבטל את האגו שלי, אני רק מוותר על השליטה שלי לעומת השליטה של השני, זה נקרא "ויתור". ולכן יש חזרה מהפעולה הזאת, שאני שוב אשלוט במקומו. ו"ביטול" זה נקרא שאני מכיר בעצמי עד כמה הדרישות שלי לא נכונות, ומזיקות לנו ולבורא, ולכן אני מבטל. זאת אומרת, ויתור הוא זמני, מקומי תחת לחץ חיצון. וביטול זה שאני מתוך עצמי מבטל את עצמי, וכבר מבין כמה שזה לא נכון.

שאלה: מה לעשות כשהרגשת המחסום וחוסר היכולת להתבטל לחברים רק מרחיקה, גורמת לבגוד בחברים מבחינה פנימית?

אנחנו כולנו אגואיסטים מאוד גדולים, ואפילו עוד לא יודעים עד כמה אנחנו גדולים באגו שלנו, לכן אנחנו כאן נמצאים בקבוצה מתקדמת. יש כאלה שמבטלים את עצמם בקלות, אבל הם לא נמצאים בבני ברוך, הם כך בכל מיני שיטות סביבתיות, בוא נגיד.

אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להגיע למצב שרק בתנאי של "איש את רעהו יעזרו", אנחנו יכולים להתקדם לגילוי הבורא. שיטות פשוטות יותר, בוא נגיד כך, הן כאלו שהאדם צריך לבטל את עצמו, הוא לא צריך חיבור עם הזולת, הוא לא צריך עזרה מזה שהוא מתחבר עם העשירייה ורק מתוכה הוא מרגיש עד כמה הוא זקוק לכוח הזה ואין ברירה. אלא שהן שיטות כאלה פילוסופיות, רוחניות, אינדיבידואליות. ישנן כאלה, שהאדם מתעלה מעל האגו שלו קצת וזהו, מספיק לו. אפילו לא על ידי שיטת הקבלה, אלא "רוחניות" מה שנקרא.

אצלנו זו השיטה הכי יסודית שבנויה לתיקון הכלי הכללי, לתיקון העולם, ולכן אנחנו מתקדמים אך ורק על ידי הקבוצה. "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", "מאהבת הבריות לאהבת ה'" וכן הלאה, כמו שכותבים לנו המקובלים, זאת שיטת הקבלה. כל יתר השיטות הן לא בדיוק שיטות קבלה, למרות שיש כאלה שיטות כביכול רוחניות שהן מביאות את האדם לאיזו כניסה להרגשה למעלה מהחומר.

תלמיד: אבל כשהאדם מגלה שאין לו יכולת להתבטל, לא לחברים ולא לבורא, אין כזה דבר, הוא לא מסוגל, אז זה בועט אותו אחורה, כאילו זורק אותו מחוץ למערכה.

לא נכון, זה לא זורק אותו אחורה. אם הוא באמת נמצא בתוך המערכת, הוא לא נזרק אחורה. אלא מורידים אותו, זה נכון, מורידים, מעלים, עושים אתו כל מיני תרגילים, אבל זה לא שזורקים אותו לגמרי.

תלמיד: לשבת בעשירייה בזום, בשיעור, זה במאה אחוז, אבל מבפנים, הוא מחוץ למערכה.

עד שהוא יגלה שאין לו ברירה, והוא חייב. הרב"ש כותב על זה. אנחנו נמצאים בשיטה כמו שאתם רואים לפי המקורות, שכך צריכים ללכת. אין לנו אפשרות לברוח מזה, אתה לא יכול לפרש את השיטה הזאת באיזו צורה אחרת. אבל שוב אני אומר, יש לך הרבה מאוד אמונות, דעות, שיטות למיניהן שהן סביב זה, והן נותנות לאדם הרגשה של איזו התעלות, איזה חופש. אבל אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להתקדם כך כמו שאנחנו, כמו שהם כותבים.

שאלה: האם אפשר שוב להסביר את ההבדל בין ויתור לבין ביטול?

כשאתה מוותר למישהו, למה אתה מוותר? כי הוא יותר חזק או בשכל או ברגש, ואז אני מוותר, מה לעשות. כמו שאתה אומר לילד קטן שהוא מתקוטט עם מישהו, "תוותר לו". זה לא שאתה אומר, "אתה לא צודק וזה לא בסדר", לא, אלא תוותר, שיהיה לך מזה איזשהו רווח, תישאר אתו חבר וכן הלאה.

זאת אומרת, וויתור זה כשאתה לא עוזב את דעתך אלא נותן לו מקום לשלוט, אבל אתה יודע שעשית את זה ואתה נשאר בשלך. מה שאין כן, ביטול זה כשאתה מבטל את עצמך לעומתו, ואז בזה אין לך עצמאות, אין לך כלום, אתה מבטל את עצמך לגמרי, אם זה ביטול, תלוי באיזו דרגה, ואז אתה מקבל את הדעה של השני שהיא תשלוט בך מכאן ולעולם ועד. זאת אומרת, ויתור זה זמני וחלקי לפי המצבים ואין ברירה, והביטול הוא טוטאלי.

שאלה: מתי אנו פונים עם התפילה שלנו לבורא ומתי לעשירייה?

אנחנו קודם כל פונים לעשירייה ומכינים את עצמנו יחד עם העשירייה איך לפנות לבורא. מה שכן טוב, שאנחנו בזמן שיעור בוקר ויכול להיות שגם אחריו, נשב ונרכיב את התפילה, נחבר, נתפור את התפילה, בצורה כזאת נסרוג את התפילה לבורא. שכל אחד מוסיף משהו, עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו בשלושה עד חמישה משפטים מבטאים את עצמנו, אבל את עצמנו, לא את מה שהיה כתוב שם במאמר, אלא את עצמנו כלפי הבורא. זה חשוב.

שאלה: הרי כל אחד עושה מאמצים ואנחנו לא מרגישים את האחרים, אז איך אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו שאנחנו עוסקים בקשר בינינו?

התוצאה צריכה להיות בזה שהבורא יתגלה בתוכנו. אין אפשרות לגלות את הדברים כל עוד אנחנו לא משיגים את החיבור הראשון.

קריין: קטע 49.

"בזמן שהאדם בעל גאוה, ואין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא, ואומר, שאין בו שפלות, אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה - מזה באה לו כל מידות הרעות. היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, המאיר בבחינת נהירו דקיק, בכדי לקיים העולם, כידוע, הוא מתלבש בג' בחינות, הנקראות הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה.

והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום. לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו," זה העיקר, שלא רוצה לבטל את רשותו. "זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד, אז הוא זוכה לחיים נצחיים."

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)

שאלה: מהי אותה הארה דקה, "נהירו דקיק"?

זה אור כזה קטן מאוד שמאיר לאדם ומושך אותו לרוחניות.

תלמיד: אנחנו יכולים ללמוד משהו מהקטע הזה?

נקרא שוב. "בזמן שהאדם בעל גאוה," במה הוא רואה שהוא בעל גאווה? "שאין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא," שהוא לא מסוגל להכניע את עצמו ולעשות את מה שהבורא רוצה, זאת אומרת להיות בעל מנת להשפיע, בהשפעה, בחיבור מלב ללב. "ואומר, שאין בו שפלות,". הוא לא מרגיש את עצמו שהוא נמוך עד כדי כך שנולד רק כדי לקיים את מה שהבורא רוצה, רק כדי לשרת את כולם, לתת לכולם, לעשות הכול לכולם, ולא לשכוח את כולם. לא, הוא לא רואה שזה באמת מתאים לו. "אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה –" וזה באמת כך, כולנו, כל אחד מאיתנו במידה שאפשר בתוך החיים שלנו. "מזה באה לו כל מידות הרעות." מזה שאני עושה מה שאני רוצה. בכל רגע ורגע אני לא שואל מה בכל רגע הבורא רוצה ממני, אלא אני שואל את עצמי מה אני רוצה ואת זה מקיים. מזה באות לו כל המידות הרעות. הוא בזה רק מפתח את האגו שלו יותר ויותר.

"היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, מאיר בבחינת נר דקיק," אור קטן מאוד. "בכדי לקיים העולם," הוא מגיע, אפילו בכלים דקבלה, ומאיר לכלים האגואיסטים. האור הקטן הזה שמאיר כדי לקיים את העולם הוא מתלבש בקנאה, תאווה וכבוד. ולכן אנחנו מכבדים את התכונות האלה, קנאה, תאווה וכבוד, הן מושכות אותנו, הן מפעילות אותנו. "וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת גאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית," שהאגו שלנו, הבהמה שבנו היא רוצה למלאות את עצמה, "ומה שייך לומר כאן גאוה." שגאווה היא נמצאת באדם בלבד. כמו שהרב"ש היה אומר, תיכנס ללול של תרנגולים ותתחיל ללכת לפניהם בגאווה, מישהו מהתרנגולים יקפוץ עליך עם הגאווה שלו? לא. מפני שאין בהם בכלל, בתוך דרגת החי אין גאווה, ובתוך דרגת האדם הגאווה זה העיקר, זה מה שמניע אותנו. "והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום." כוח הגאווה נפעל כלפי הבורא. בינתיים אנחנו משתמשים בינינו, אבל בסופו של דבר זה כדי שאנחנו נגיע כלפי הבורא ונוכל לבטל, באמת לבטל את עצמנו כלפיו, שם כל המאבק על גאווה. "לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו," שגם לו יש משהו, "זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו." הרצון לקבל שאנחנו רואים שהבורא ברא, מה הוא עושה? הוא פשוט נותן לאדם הרגשה שהוא קיים כחלק בלתי נפרד מכולם ועומד במרכז העולם, וכל העולם נמצא תחתיו, כולל הבורא. "מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד," לבורא, כי רק הוא השולט, "אז הוא זוכה לחיים נצחיים." אז הוא מגלה שבאמת הבורא הוא השולט בעולם, ואין לאדם מה לעשות, רק כמה שהוא מתבטל לשליטת הכוח העליון, בזה הוא מוצא את החיים הנצחיים שלו. 

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)

שאלה: עכשיו הצגת צורת עבודה שבכל שנייה לברר מה הבורא רוצה ממני. מה אני יכול כביכול לעשות למען הבורא. האם העבודה הזאת בכל רגע ורגע היא בשליטתי, זאת אומרת אני יכול לעשות את זה כהרגל?

זה רק נמצא בשליטה שלנו במידה שאנחנו נמצאים בחיבור בינינו, איש את רעהו יעזורו. אם אנחנו ניתן דוגמאות, אם אנחנו ניתן התעוררות זה אל זה, בטוח שאנחנו נוכל את זה לבצע.

שאלה: האם העבודה עם האבולוציה של הרצונות היא בכוונה או בעבודה עצמה עם הקבוצה?

בכוונה. העבודה היא בכוונה.

שאלה: למה חשוב לברר ולקבוע את המצב שלנו, את החיבור בינינו ביחס לאתמול, ואיך נכון לעשות את הבירור הזה?

בקשר לאתמול אני חייב לבדוק עד כמה אני מסוגל היום לבטל את עצמי כלפי הקבוצה ובורא. ואם אני עדיין לא מסוגל למדוד את הדברים האלה אז לפחות שאני אנסה לחשוב איך מודדים ואיך עושים, ולאט לאט ככה יהיה לי יותר ברור שכל העבודה שלי נמדדת בביטול שלי בעשירייה ומתוך העשירייה לבורא. והעבודה הזאת צריכה להיות ממש יום יום.

אפילו ישנם כאלה שרושמים, "היום אני עושה כאלו וכאלו ביטולים שלי כלפי העשירייה, ומתוך העשירייה נשתדל לעשות את זה כך וכך כלפי הבורא".

תלמיד: איך לעשות את הקביעה ביחס למצב העשירייה?

בדרך כלל אנחנו עושים את זה בתורנות. כל יום חבר אחר אחראי על זה והוא מעורר את האחרים. וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: כדי לוותר על הגאווה, לבטל את עצמי, האם אני צריך להיות הכי בגאווה, להתנגד לבורא, לרשות שלו, או שדווקא איפה שהכי מושפלים, שם אפשר לוותר על זה?

להיות בין המושפלים זה הכי טוב. מי שמבטל את עצמו כלפי הקבוצה, כלפי החברים, כלפי רב, כלפי כל בני ברוך, הוא המרוויח. כל אחד ואחד צריך לראות איך זה קורה. וזה לא תלוי בכמה שהוא משרת בכוח, יכול להיות שהוא איזה מחשביסט גדול ועוד משהו גדול, אלא כמה שהוא רוצה לקיים את רצון הקבוצה ולא את רצונו עצמו. זה החשוב.

תלמיד: ומה זה אומר "רוצה" לקיים את רצון הקבוצה, אולי לא יכול?

כן, אז יראה עד כמה הוא מנוגד לזה.

תלמיד: וחשוב להכיר בהתנגדות, או מה שחשוב זה כמה רוצה לקיים את רצון הקבוצה, על זה להתמקד?

גם זה וגם זה. איך אתה חותך זה מזה?

שאלה: פחות או יותר ברור מה זה ביטול כלפי הקבוצה. אבל מה זה ביטול כלפי הבורא?

הבורא נקרא "הכול", כולל, ולכן אם אתה לומד איך אתה מבטל את עצמך כלפי כל הקבוצה אז אתה מתחיל להרגיש את המושג הזה שנקרא "הכולל" ומתוך זה יהיה לך מובן מי זה הבורא.

שאלה: אולי זה יותר רגשי, אבל הייתי רוצה לחבר את העניין של הביטול ומעליו את הנושא של לא להתגאות. כאילו מקובלים נותנים לנו איזו הימנעות, שלפני שנכנסים לביטול צריך לעשות מאמץ נוסף או להיזהר לגבי לא להתגאות, שבא לאחר הכניסה לביטול בזמן מסוים או בעבודה. האם זה כך?

כן, זה נקרא לעשות קודם צמצום. לפני כל פעולה לעשות צמצום, שאתה לא משייך כל מה שאתה עושה, לעצמך, אלא דרך הקבוצה לבורא.

שאלה: איך אנחנו יכולים להפוך את הגאווה לבושה, כדי לצמצם את הרצון לקבל שלנו?

אם אני נמצא בין החברים ואני משתדל איכשהו להתקרב אליהם, כי אחרת אני לא מתקדם לבורא, ואז אני רואה שלהתקדם אליהם אני לא מסוגל, הגאווה שלי לא נותנת לי להתבטל כלפיהם. אז אני מתחיל להתבייש, כמו שרב"ש כותב, מהמחשבות, מהמעשים הפעוטים שלי. וכך אני מגיע למצב שאני מקטין את עצמי, מבטל את עצמי ובאמת מתקרב לבורא דרך הקבוצה.

שאלה: מה זה ביטול השליטה שלי כלפי הבורא? או שזה לא קיים כרגע בשבילנו, רק כלפי העשירייה?

כרגע זה לא קיים כי במאה אחוז אתה שולט על הרצון לקבל שלך ולא נותן לקבוצה או לבורא לשלוט. במידה שאתה תשחרר את השליטה שלך אתה נכנס לעיבור ואז הם מתחילים בשליטה המתגברת על הרצונות ותכונות שלך לייצב ממך עובָר.

תלמיד: אז אני עובד רק כלפי העשירייה עכשיו.

לא, והבורא נמצא בתוך העשירייה. הכוח שפועל ומפעיל את העשירייה זה הבורא.

שאלה: זו לא עבודה ישירות מול הבורא בכל מקרה, נכון?

כן, זה יחד עם העשירייה.

שאלה: האם כל העשירייה יכולה להתבטל בפני חבר אחד, אם היא רואה שהוא בכנות לא מסוגל להתבטל ומשוכנע שהוא צודק?

אז איך יכול להיות שהעשירייה מתבטלת כלפיו אם הוא לא יכול לבטל את עצמו? איזו שיטה זו.

תלמיד: מתוך אהבה אליו, רוצים לעזור לו.

כן, אבל למה שאנחנו מתבטלים כלפיו? לעזור זה לעזור אבל להתבטל, כלפי מה אני מתבטל, כלפי הגאווה שלו?

אין לי מה להסביר, זה לגמרי נגד כל מה שאנחנו לומדים. אם איזה אדם בקבוצה נמצא בגאווה מוגברת, מוגדלת, אז אנחנו כולנו מהעשירייה משתחווים לפניו, מה זאת אומרת, איך יכול להיות? אני לא מבין מה אתה שואל בכלל. מי שמרים את האף שלו למעלה אז אתם משתחווים, עומדים על הברכיים לפניו?

שאלה: איך מנטרלים את הגאווה כשמגיעים למפגש עם העשירייה או לשיעור? כאילו כל אחד בא עם קוצים.

עם איזה קוצים אני צריך להגיע לעשירייה? אם בלי שאני אתכלל מהם ונכנס תחתיהם אני לא מגיע לבורא, אז איזה קוצים יש לי בזה? אני מבין שאני אחר כך רואה שיש לי כל מיני קוצים, אבל לא שאני מגיע איתם. אני מגיע עם הרצון שלי להתקשר, להתבטל, לקבל תכונה שאני אוכל להתקשר לבורא. הקבוצה זה אותו מעבר לבורא, שאם אני עובר את המעבר הזה אז אני מתקשר אליו. אם אני לא מתקשר עם העשירייה, לאיזה עיבור אני רוצה להיכנס?

עיבור זו הדרגה הראשונה של החיבור, אפס בדרך הרוחנית, הדרגה ראשונה. מהי? שאנחנו מתבטלים. ואז מתחילים לגדול. במידה שמתבטלים כל פעם האור העליון יכול להשפיע עלינו את כוח ההשפעה, לאותה מידה שאנחנו מתבטלים זה אל זה. אני מבטל את עצמי כלפי העשירייה, במידה הזאת שביטלתי את עצמי, שם האור העליון משפיע ובונה בי כוח השפעה.

אני רק ביטלתי, רק עשיתי אפס מהשליטה שלי, וההוא מאיר לתוך הרצון הזה, לתוך השטח שאני ביטלתי את עצמי ונותן לי שם כוח השפעה ואז נקרא שגדלתי. עוד יום ועוד יום, עד שנולד וכן הלאה. וזאת השיטה לגדול, לתקן את עצמי עד גמר התיקון.

תלמיד: אני מפסיק לרצות או שאני רוצה משהו הרבה יותר ממה שרציתי קודם?

אתה לא יכול להפסיק לרצות, אתה צריך לעשות פעולות שהבורא, במידת התכללות שלך בקבוצה, יתקן אותך. כי בסופו של דבר התכללות בתוך הקבוצה זה מה שאנחנו מתקנים.

שאלה: כשהשכל או התפיסה מרגישה כל כך מלאה שלא יכולה לספוג יותר, האם זו הדרגה שבה רצון מגיע קרוב יותר להתבטל, לבטל את עצמו?

כן, במשהו כן.

שאלה: כדי שתתגלה הבושה צריך גם לצבור את כל הפעולות הקטנות האלה שעליהם כתוב?

ודאי שאנחנו צריכים להגיע למצב שכבר אני לא יכול שום דבר לפעול כמו שצריך כלפי החברים. אני מרגיש כמה אני צריך את זה לעשות וכמה אני לא מסוגל לעשות, ולפי זה יש לי בושה.

שאלה: מהי בעצם פעולה רוחנית בעשירייה?

בזה שכל אחד מבטל את עצמו כלפי החברים.

(סוף השיעור)