שיעור הקבלה היומי13 квіт 2014 р.
שיעור בוקר 13.04.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', חלק "דרגות הסולם", עמ' 2089
מאמר: "חובת סיפור יציאת מצרים"
""ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".
ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.
לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח.
לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפירש בזהר הקדוש פרשת בא, תירץ על מה שלא אוכלים מצה בכל השנה, ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים, אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים. זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר, אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט את שמחתו.
כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדים היפים. לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים."
יש את עניין שורש וענף. מפני שבסך הכל, כל מבנה המציאות הוא רצון אחד, הרצון לקבל, יש מאין, ובנוסף לכך לא נברא כלום. אחר כך על ידי השפעת האור על הרצון, אנחנו לומדים שיש ד' בחינות דאור ישר, שהאור משפיע מעצמו, בלי להתחשב ברצון, הוא פשוט מאיר ומאיר על הרצון, וברצון יש שינויים. למה זה "דאור ישר"? כי עדיין אין תגובה מצד הרצון, הרצון בעצמו משתנה, אבל משתנה בתוכו, ולא מגיב בחזרה אל האור, ומתחיל לקבוע משהו בעצמו.
לכן ד' בחינות דאור ישר, הן השפעה מהאור, איך האור משפיע על החומר. וכל יתר מה שקורה בתוך החומר, הוא כבר מאותן ד' הבחינות. לכן ד' הבחינות נקראות שם ה', ה-ו-י-ה, השם הכי גבוה, הביטוי הגבוה הראשון, האחד, מצד האור המשפיע, העליון, בתוך הרצון, שרק מתוך הביטוי שלו ברצון, אנחנו יכולים אחר כך ללמוד אותו.
זאת אומרת, שמה שאנחנו משיגים, הוא את אותו האור שהשפיע בתוך הרצון, הטביע בתוך הרצון את הטבע שלו. ואם מצד הרצון, אנחנו מגיעים לכל מיני שינויים, שאנחנו מסוגלים לעשות מתוך הרצון, אז אנחנו יכולים להכיר מי זה בעצם האור, שברא כך את החומר והטביע בו את חותמו.
אחד מהשלבים בהשגת האור זה יציאה מתוך הקליפה, כשאנחנו יכולים להתנתק מהטבע שלנו, שהוא יש מאין, ולהתחיל להתקשר לאותה החותמת, לאותה ההטבעה של האור, בתוך הרצון. להכיר מי הוא האור, מה הוא עושה, איך ברא את הכל, מה קורה עם כל חלקי הבריאה? עוד מלפני העולם הזה בו נמצא האדם, ועם כל מה שקורה לנו כאן.
זאת אומרת, אנחנו עולים לשורש, ואז אנחנו משיגים שבתכנית עשיית הרצון, בריאת הרצון יש מאין, והשפעת האור על הרצון, שבתכנית הזאת, הייתה שם נקודה מאוד מיוחדת, שנקראת יציאת מצרים, שהרצון מפסיק להרגיש את עצמו בלבד, להיות סגור בתוך הטבע שלו, ויוצא ומתחיל להרגיש את האור גם כן, את המקור שלו, את השורש שלו. ומרגע זה והלאה יש לו כבר קשר הדדי עם האור, והוא מתחיל להתפתח בצורה שהם נעשים כשותפים.
השורש הזה העליון, שאנחנו יכולים להתרומם אליו כך, ולהתחיל לעבוד כבר בשותפות, השורש הזה הוא מאוד חשוב. מפני שמכאן והלאה מתחיל להיות האדם, הדומה לבורא. זה כמו לידה, בעל הסולם כותב שיציאת מצרים נקראת, הלידה הרוחנית של כל נשמה ונשמה פרטית.
לכן אנחנו חוגגים את המצב הזה. ומפני שיש העתקה משורש לענף, בעולם, שנה, נפש, מכיוון שהעולם שלנו נברא בהעתקה מהרוחניות, שמכל פעולה, מעשה, מקרה רוחני, יש כאן בעולם שלנו ענף, לכן ב"ענפים" אנחנו חוגגים את כל התהליך הרוחני שאנחנו עוברים. זה נקרא מעגל השנה, שבסך הכל בכל המנהגים שלנו יש לנו פעולה כלשהי, הטבעה גשמית, כלפי אותה הפעולה הרוחנית שנקווה שנגיע ונקיים אותה.
היציאה מהרצון לקבל בלבד, להתאמה הראשונה לאור, היא לידה, היא נקראת יציאת מצרים. ולכן היא התחלה, כתוב ש"החודש הזה לכם ראש חודשים"1, זאת התחלת ההתפתחות הרוחנית של האדם. ודאי שגם לפני זה אנחנו נמצאים בהרבה שנות התפתחות, עד שאנחנו מגיעים להרגשה, מה זה נקרא מצרים, ועד כמה בלתי אפשרי להישאר במצב הזה.
למצב כזה אנחנו יודעים שקשה להגיע, כי בסך הכל הוא מתקדם יותר ויותר, כדי שאנחנו נגלה את עצמנו במצב לחוץ, לא נעים, שיותר ויותר אנחנו לא יכולים לשלוט על עצמנו, שאנחנו נמצאים תחת השפעה רעה של הטבע שלנו.
עוזר לנו שאנחנו נמצאים בחיים הגשמיים האלה, שהמצב הרוחני שלנו הוא, שכולנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, ולא תחת השפעת האור בכלום. המצב הזה נותן לנו הרגשה שנקראת "הרגשה חומרית”, שכך מצטיירת בתפיסה שלנו, שאנחנו חיים בעולם החומר, הדרגה האחרונה של הרגשות, זה מה שמתגלה בתוך הרצון. ואז אנחנו יכולים גם על ידי החומר, לסדר את החים שלנו כך, שנזכה ליציאה ממנו ונתחיל להרגיש את החיים הרוחניים.
מכך יוצא, שאין מצב יותר חשוב מהמצב שלנו, כי זה המצב ההתחלתי של כל ההתפתחות. דווקא במצב שאנחנו נמצאים, בתנאים שאנחנו נמצאים, יש יציאה לדרגה הרוחנית הראשונה, ולא יכול להיות אחרת, כולם מתחילים מכך. וההזדמנות שניתנה היא הזדמנות מיוחדת.
אז אנחנו צריכים להשתמש ככל האפשר, בכל האמצעים הניתנים לנו, כדי להביא את עצמנו להרגשת הגלות, שאנחנו נמצאים ממש באזיקים, במצב גרוע, בשליטת פרעה בכל מחשבה קטנה ביותר, בכל רצון קטן ביותר, בכל פנייה, בכל דבר, במה שלא אעשה, שכל תנועה ותנועה, מחשבה וממחשבה, רצון ורצון, וככל שלא אסתובב, ואשתדל להתרחק ממה שנראה לי רע, בכל זאת אני אשאר ברע, בכל זאת אני אשאר בלעצמי, וכן הלאה.
אם אדם קובע שבכל מה שמתרחש בו, הוא לא מסוגל לצאת מהגלות, הוא קובע את זה מתוך כך שהוא מאוד מעוניין לצאת, שהוא מאוד מנסה לצאת, והשקיע בזה המון כוחות, נתן בזה יגיעה שלמה ממש, והוא לא יוצא, אז כשכבר הוא צועק בכוח האחרון שעוד נשאר לו רק לצעקה, אז מגיע לו נס ואז זה קורה לו, יציאת מצרים.
זאת אומרת, שהוא מתחיל להבין, להרגיש, מה זה להיות תחת השפעת האור. הוא יוצא מעבדות הרצון שלו ונכנס לעבדות האור, אבל הוא בוחר בזה, להיות בתכונת ההשפעה, למעלה מהדעת, בצורה שהוא יודע שהוא נכנס לעבדות. זאת אומרת, לא שהוא חופשי, הוא חופשי מהרצון לקבל לעצמו, שכל הזמן היה חושב ודואג, ונכנס לשליטה אחרת, ורוצה להיכנס דווקא לשליטה הזאת. אין כאן "ניוטרל" בדרך, בין מצרים להשפעה שלמה, אלא הוא מיד נכנס משליטה אחת לשליטה השנייה. הוא רוצה ומשתוקק לזה, עוד בזמן שהוא נמצא במצרים, הוא כבר בונה בנוסף לסלידה, שנאה ודחייה למצב של מצרים, גם השתוקקות להיות תחת שליטה טוטלית של האור, שישפיע עליו, יכוון וישלוט בו במאה אחוז. את כל זה אנחנו צריכים להכין.
נקווה שאנחנו מוכנים לזה בצורה כלשהי, ואת כל היתר "ה' יגמור בעדי" .
שאלה: אנחנו יודעים מחכמת הקבלה וכל המקובלים מדברים על כך, שהתפילה צריכה להיות מדויקת, שיש מידה ואנחנו לא יודעים מהי. כמו אדם רעב שלא אכל שלושה ימים, ואדם רעב שלא אכל שבועיים וזה שלא אכל שלושה ימים, יכול להישבע שזו הצעקה הכי גדולה שלו. אנחנו מחפשים את המידה הנכונה של התפילה שצריכה להיות, אבל אנחנו לא יודעים מהי.
אין דבר כזה "מידה", אלא זאת הרגשה אישית, הרגשה שאני לא מסוגל להישאר בזה יותר. וגם תפילה לפני התפילה, שאני עוד לא מרגיש ולא יכול להגיע למצב שאני סובל כל כך מהמצרים שלי. זאת אומרת, אני רוצה להשיג את העבדות בצורה כזאת שאני באמת אשנא אותה. גם זאת תפילה, גם זה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. כל תפילה היא כדי לקרב את המאור, לכן צריכים להפעיל אותה.
כל הדברים האלה מתרחשים מאוד מהר, אנחנו רואים כמה סיפורים יש לפני שנכנסים למצרים. אחר כך, כל עוד שישראל במצרים, לאחר מכן לפני יציאת מצרים, ואחר כך מתחיל הסיפור של משה עם יתרו. והיציאה עצמה היא מהירה מאוד, אין לה זמן.
לכן עלינו רק לבקש. כי כשהאור עושה פעולות, אם אדם נשלט על ידי האור, זה עובר כך שכבר אין לזה זמן. אנחנו קרובים לזה ויכולים להפעיל.
שאלה: מה זה עניין "מעגל השנה".
הרב"ש כתב במאמר על "מעגל השנה" כך, למה יש לנו שנים? זאת אומרת, לשנן ולחזור על זה שוב ושוב? מפני שאנחנו לא מסוגלים להגיע בבת אחת לאותו המצב כמו שהוא בשורש, אלא רק בחלקים קטנים, שנה אחר שנה, אפילו שלא עושים שום מאמצים. כמו כל האנושות או כמו החלק שקשור לזה ב"מצוות מלומדן", מתוך כך שנולדו דתיים, או אפילו אלה שלומדים את חכמת הקבלה אבל עדיין לא כל כך נמצאים בדרך. יוצא שיש להם עניין של שנה, שאפילו הסיבובים הגשמיים שהם מקיימים במקצת, גם כן נכנסים לתיקונים.
שאלה: מה הקשר בין העולם הרוחני לזמן הביולוגי, האם בכלל יש קשר?
אין זמן ביולוגי, יש מצבים. רק אצלנו זה מתפרש כך בתוך תפיסה שלנו, בתוך המחשב שלנו, כזמן. אבל אין זמן, יש מצבים בלבד. אני עובר ממצב למצב, ממצב למצב, מפני שממצב למצב יש את עניין הקליפות שבהן אני כביכול שט, עובר, זה "נהר דינור". יוצא כך שהקליפות האלה משאירות לי את הרגשת הזמן. אבל אין זמן, אלא זו סדרה של סיבה ומסובב.
שאלה: מה זה אומר שיש יחסים הדדיים עם האור בקבוצה? מה זה אומר לעבוד בשותפות עם האור?
לעבוד בשותפות עם האור זה אומר שאני מזמין ממנו פעולות. כדי לצאת ממצרים אני צריך להרגיש שני דברים, אחד, שאני נמצא במצב שאני לא מסוגל לסבול יותר, והשני הוא שאני יודע לאיזה מצב הבא אני רוצה להגיע. כי גם סבל במצב שלי, לא יכול להיות סבל אמתי, אם אני לא יודע מה אני רוצה במקומו. זאת אומרת, לא שאני סתם סובל עכשיו, אפילו אם כואב לי משהו, אלא מכך שאני יודע שיש מצב שהוא ללא כאב ואפילו תענוג, כנגד זה יש לי כאב. זאת אומרת, חוסר במצבים של אין כאב או אפילו תענוג, כ"יתרון האור מתוך חושך", שזה נברא מתוך זה.
אם אני נמצא במצרים, אז אני צריך שכבר במצב של מצרים, תהיה לי איזו הארה מחיים ללא מצרים. לכן לאלה שנמצאים במצרים צריך להיות שורש רוחני, כדי להרגיש שזה מצרים ולהשתוקק לצאת ממנה. אחרת הם לא מרגישים את המצרים, אלא שזה מצב יפה מאוד וזה הכל. אולי זה לא מצב כל כך יפה, אבל הם לא משתוקקים לצאת ממנו.
אנחנו רואים שכך הם כל בני אדם. זאת אומרת, חייב להיות בתוך האדם שורש, כדי שהוא ירגיש, "אני באתי מהאור ואני נמצא עכשיו במצב בלתי נסבל, ואני הולך אך ורק לקראת האור, אני חייב לחזור אליו". זה חייב לעבוד בו בתת ההכרה, זה נקרא "שורש נשמה". לאנשים ששייכים לגלגלתא ועיניים יש את זה, או שיהיה להם מתוך התכללות. בסופו של דבר כל האנושות תהיה כך, אבל זה יקרה בשלבים. כשאנחנו נמצאים במצב של מצרים זה עוד לא מצרים, כי מצרים זה ארבע מאות שנה, זה מצב שיש בו הרבה שינויים. המצב שממנו אנחנו יוצאים זה מצב שאנחנו לא יכולים לסבול שנמצאים בו, ואנחנו יודעים שבמצב הזה אני מת, ואני "מת" להגיע לצורת ההשפעה. אני רוצה להיות תחת השפעת האור, אני לא מסוגל יותר להיות תחת שליטת הרצון האגואיסטי שלי. שתי ההבחנות האלה צריכות להיות בבת אחת, ואת זה אנחנו מבקשים מהאור שיבנה בנו.
שאלה: כדי שיהיו יחסי גומלין או יחסים משותפים אתה צריך קודם כל להרגיש שהאור פועל עליך, אבל אתה הרי לא מרגיש את זה. במצרים אתה לא מרגיש את האור.
אני מרגיש את האור במצרים. אני מרגיש שאת כל החושך שיש לי האור עושה בי. זו השפעה מלמעלה. מביאים לי חושך כזה שנקרא "חושך מצרים". חושך מצרים זה לא סתם חושך שיש לאדם רגיל. חושך מצרים זה שאני לא מסוגל להגיע להשפעה, שאני נמצא באזיקים, שאני נמצא תחת שליטת הפרעה. זה אחוריים של האור, זה האור עושה לי. זה הוא עושה לי, הכל נעשה על ידי האור.
או שהוא נותן הארה כל כך קטנה שאנחנו מסתפקים בחיים חומריים, או שהוא מתחיל להאיר יותר באחוריים שלו, כך שאני כבר מתחיל להרגיש שהחיים שלי יותר גרועים מהחיים החומריים. יותר גרועים גם כחיים חומריים כמו שאנחנו רואים עכשיו שהאור עושה לכולם, וגם יותר גרועים בצורה איכותית, שחסר לי לדעת בשביל מה אני חי, למה אני חי. גם זו צורת האחוריים של האור. וכך אנחנו מתקדמים.
זאת אומרת, כל הזמן האור עובד עלינו. כל השינויים בנו הם מכל מיני ההשפעות שלו. וההשפעות שלו לא שונות בזה שהוא מאיר קצת יותר או קצת פחות, אלא קצת יותר או קצת פחות זה תמיד שינוי איכותי. ובהתאם לזה גם אני עובר כל מיני מצבים איכותיים. פחות, יותר, יותר, פחות, וכך כל הזמן. ולכן אני כל הזמן משתנה.
אז לא להגיד שמצרים זה מצב שאין אור. יש אור, הוא רק עובד דרך האחוריים. זה שמלמדים אותך, על ידי מכות, על ידי משהו, זה גם אור. איך רב"ש אומר, צריך לנשק את המקל. כי זה מלמד אותי. זה אותו אור, רק אני לא יכול להבין, להרגיש, להתרשם, להתפעל מהאור, מהשפעה, מאהבה. כי זה עוד יותר גרוע, זה יקלקל אותי. זה כמו עם ילד, אם אתה תראה לו יותר ויותר אהבה אתה תקלקל אותו. הוא מבין עכשיו במצב שלו, רק מכות. ואתה חייב בצורה כזאת לפעול עליו. כי הוא נמצא תחת השפעה זרה ואתה לא יכול להוציא אותו על ידי יחס יפה וטוב. לכן יש כאן שלב אחר, "חושך שבטו, שונא בנו"2.
תלמיד: זאת הנקודה, כי כשאתה בחושך אתה לא מרגיש שזה באמת האור שעובד עליך, אין לך שום שיוך לדבר הזה.
בסדר, פעם אתה לא מרגיש, ואחרי זה אתה מרגיש ומבין. נכון, בזמן שמקבלים מכות לא מרגישים כלום. אחר כך לאט לאט זה מגיע מתוך הכאב לשכל.
תלמיד: איך אני זוכר שזה אכן האור שפועל?
זה תלוי ביגיעה שלך. אם אתה יכול בין המכות, כשאתה נמצא בהכרה ובהבנה, כשאתה נמצא במצבים רוחניים, להפעיל את עצמך נכון בקבוצה, בלימוד ובהפצה, אז אתה מתחיל להבין שהאור שמאיר בך במצבים האלה, האיר לך גם במצבים הקודמים, כשהיית בחושך. וכך אתה לומד מצב מתוך מצב, ומגיע בסך הכל לקו האמצעי.
שאלה: רציתי לשאול אותך לגבי הסדנה. בכל פעם אתה שואל, האם אתם רוצים לעשות סדנה, ופתאום כולם נשענים אחורה ולא רוצים. האם זו לא בריחה מחיבור?
כתוב "חנוך לנער על פי דרכו", מה אני אעשה אם אתם מתנגדים לזה? אולי כן נעשה סדנה ואתם תראו אחרי שאתם עושים, שזה דבר טוב. מתוך זה שלא רוצים.
(סוף השיעור)