שיעור בוקר 28.02.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 665, אגרת א'

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 665. אנחנו מתחילים לקרוא את האגרות. אגרת א'.

אנחנו יודעים שבלימוד חכמת הקבלה חשוב לנו שהחומר של הרב"ש ובעל הסולם הם יהיו מונחים אצלנו גם במוח וגם בלב, ואנחנו נוכל להשתמש בזה בצורה חופשית, שזה תמיד כמו שכתוב "מונחים בקופסה", ככה כמו בארכיון. ובכל זאת אחר כך זה עולה מהלב ומהמוח, ואנחנו נוכל לקשור את כל המצבים הפנימיים שאנחנו עוברים עם מה שכותבים לנו המורים שלנו.

ולכן אנחנו החלטנו שנעבור בעזרת ה' כל האגרות של בעל הסולם בינתיים, ונשתדל יומיום לעשות את זה לעומת הכנס ועוד ימים שבהם אנחנו אולי נעשה איזו יציאה מין הכלל. אבל בעצם תכניתנו בינתיים היא לעבור אגרות בעל הסולם, ונמשיך שוב בהיכר יותר פנימי עם המקורות שלנו.

אגרת א'

שנת תר"פ (1920)

"ב"ה תשעה עשר ימים למב"י בפר"ת בירושלים ת"ו לסדר בקרבתם אל ה' וכו' וכו'.

לרעי. .. שליט"א

עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא [בתרעומת] כעני - הוא תפלה המקובלת, כאיתא בזוהר [כמו שמובא בזוהר].

כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב, יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה, שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן.

ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל."

זה בעצם הנושא, שהכול מאמינים בהשגחה פרטית אבל אינם דבקים בַכּלל. אז יש עניין של האמונה ויש עניין של דבקות. לפני זה, זו ידיעה שלפחות קיים דבר כזה השגחה פרטית. זה הנושא של המכתב, איך מגיעים מהידיעה לאמונה, ומהאמונה לדבקות בבורא. והשגחה פרטית זה הבורא, יחס הבורא האישי לאדם.

"הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב..." זה בעצם הקושי, שאם מתגברים על קושי הזה, אז רוכשים את ההשגחה הפרטית. שהבורא נותן כל מיני הפרעות בכל מיני רמות, צורות, ואנחנו צריכים עליהן להתגבר כדי לזהות שדווקא ממנו זה יוצא, למרות שהן מאוד מאוד שונות ממה שאנחנו יכולים לתאר שזה בא מהבורא. "אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור." זאת אומרת, בהתחלה זה בא כידיעה ואחר כך כאמונה ואחר כך כהשגה.

"וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון."

ואז בעצם אנחנו רואים שאין הבדל בין טוב ורע, אלא כל דבר אנחנו היינו צריכים כדי להגיע לדבקות להשגחת הבורא, ליחס הבורא אלינו.

"אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו."

כשעולה ההבחנה החדשה מהרצון לקבל שלנו להידבק בהשגחה, אז אנחנו מתנתקים מההשגחה שזה בא מהבורא, שזה טוב ומיטיב וכן הלאה, ואנחנו אז רואים דרך ההבחנה הזאת החדשה מהרצון לקבל שהתגלה את העולם מקולקל, את הבורא מקולקל, ובכלל שנמצא או לא נמצא וכן הלאה. ולכן אין ברירה, תמיד אנחנו מתנתקים מהכוח העליון ש"אין עוד מלבדו" וחייבים לחזור ולתקן את היחס שלנו. וכך כל פעם על פני כל הבחנה חדשה מהרצון לקבל על מנת לקבל כשעולה לתיקון.

"וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.

מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב [כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים שהיו לפני רֵבִּי שהיו מבדחים לכל מי שהיה עצוב].

משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט.

אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה."

זאת אומרת, עכשיו הוא מסביר איך הבורא על ידי כל מיני פעולות מעורר רצון לקבל גדול, כל פעם יותר ויותר גדול, אדם מתנתק מההשגחה, ואיך על ידי כל מיני תחבולות הבורא מביא את האדם בחזרה גם לידיעה, גם לאמונה, גם להשגה לגילוי ההשגחה. וכך אדם נעשה מבין לאט לאט בהתגברות לכל יחס הבורא אליו, שזו בעצם מטרת הבריאה, ועל ידי גילוי היחס הזה, אנחנו דבוקים בו.

"מה עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי [בבתים החיצונים]. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.

השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך."

זאת אומרת, ישנה הפרעה, מגיעות לאדם כל מיני בעיות, צרות, בלבולים מכל החיים שלו, מהבית, ממקום העבודה, מהמשטרה, מהקבוצה, רוחניים, גשמיים, לא חשוב מה, כולנו כאחד מנתקים אותו מזה ש"אין עוד מלבדו", שתופס אותו, שמקיים לו את כל החיים. ואז אדם נלחם נגד כל אלו ההפרעות שהן מפרידות אותו מהבורא, ונלחם נגדם. נלחם עבור מה? שרק כוח אחד, הבורא עושה לו את זה בכוונה שהוא יתחזק ודרכם יקבע שאין עוד מלבדו. שדווקא שמתגבר על כל ההפרעות, אז הוא יותר נתפס בבורא ומגיע אליו לדבקות בדרגה הזאת שעכשיו נגלית כהפרעה. זאת אומרת ההפרעה הופכת להיות לחיבור.

"אז פשט השר לבושו," אחרי שסיים את המאבק הזה, נתן הפרעות לכולם "ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה.

אבל עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך"?

חסרה לנו הרגשת הקשר בינינו, עכשיו גם כן. ועכשיו זה חוץ ממה שאנחנו לומדים. אפילו שהלימוד הוא מאוד מיוחד ושייך לנו, זו רק תוספת למה שאנחנו צריכים להרגיש לב אחד. זה העיקר. על הרקע הזה אני שומע על הפרעות. אז איזה הפרעות יש לי עכשיו נגיד כדי להרגיש שאני נכלל בקבוצה, פשוט נמצא שם ולא מרגיש את עצמי, מרגיש אותם בלבד.

ואני מבקש מהמאור המחזיר למוטב שישפיע עליי, אני ודאי שלא מסוגל לבד להיות כמו אותו העבד נלחם. אני נלחם בעזרת ה' שהוא עושה את המלחמה, ואני כל הזמן מגלה את עצמי, חייב לגלות את עצמי נכלל עם הקבוצה. זה העיקר. אני לא בחכמה לומד את האגרת, אלא ממש במצב שאני נמצא עכשיו כלפי קשר עם החברים.

"חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים.

על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך.

הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.

אבל ביני לביני,"

זאת אומרת, מגלים שאין גנב, אין רוצח בעולם, אלא רק כוח אחד עליון שהוא מסובב לנו את זה בכוונה כדי שאנחנו נתגבר על הרצון לקבל שלנו ונידבק בו. ועד כמה שאנחנו משתדלים, כל הדברים האלה שאנחנו מפעילים, הכול נעשים ככוחות הנפש שלנו, שעל ידם אנחנו דווקא מגלים את הבורא.

זאת אומרת המלחמה הזאת היא הכרחית כדי לגלות מהמסתור שנמצא כוח עליון, ובאותם המאמצים, בסוגי המאמצים השונים שיש לכל אחד, אנחנו מגלים את הבורא. שאין לו צורה ואין כוח, אלא רק שיתגלה דרך המאמצים שלנו. לכן אי אפשר בלי המלחמה הזאת, בלי היגיעה, ואנחנו צריכים לשים לב, כמה שיותר להתייגע, כך שזירוז ההתפתחות תלוי בנו. וכולו במאמץ של האדם להתכלל בעשירייה שלו.

" אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות.

והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."

זאת אומרת, למרות שאנחנו יודעים, למרות שאנחנו מבינים וכבר עברנו הרבה פעמים, כל פעם שבאה הבחנה חדשה, שאנחנו עוד לא גילינו את התיקון שלנו מעל ההבחנה הזאת, ההפרעה הזאת, הרצון לקבל, המחשבה, אז אנחנו נכללים בכל זאת בתוך זה ואת הכול שוכחים והכול שוב נלחמים ולא יודעים מאיפה ולמה. וכל העבודה שלנו היא שוב להיות דבוקים לאין עוד מלבדו במאמץ שלנו, ובטוב ומיטיב. כמו שהוא אומר "אין עוד מלבדו" זו ההתחלה, ו"טוב ומיטיב", האהבה היא בסוף. כך אנחנו משיגים בכל פעולה קטנה ובכל הפעולות יחד.

שאלה: מה זה אומר "כי מנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל"?

אי אפשר לגלות לכלי אלא לפי [מצב] הכלים. את הכלים חייבים להכין, הנברא חייב להכין את הכלי, כל כלי וכלי צריך להיות כלול מהשלילה, שלילת הבורא כאין עוד מלבדו וכטוב ומיטיב לגמרי, וההיפך מזה, שאין כאן כוח אחד אלא המון כוחות. זה העניין של פרעה "אני אמלוך" במקום אין עוד מלבדו, ובמקום טוב ומיטיב, כמו שאנחנו רואים את העולם, שכולו רע וממש בלאגן אחד גדול.

ומתוך זה אנחנו צריכים לקבוע את ייחודיות הבורא, שדווקא היא מתגלה בצורה כזאת ברצון לקבל. הרצון לקבל מפני שהוא שבור בכל אחד ואחד לאותם החלקים הרבים, לשש מאות אלף חלקים, אז הוא מפזר את הכוח האחד, הסיבה והשורש האחד לכל מה שיש, להרבה מאוד סיבות וכולו הופך אותם לרע במקום טוב. אנחנו צריכים להתגבר בזה שאנחנו על ידי הקבוצה קובעים שאין עוד מלבדו ושהוא טוב ומיטיב, זה כידיעה, מתוך הידיעה אנחנו מעלים את התפילה שלנו, תפילת הרבים עבור המאור המחזיר למוטב שישפיע עלינו ויתקן, כי בטוח שאין לנו שום כוח לתקן, וכשמגיע האור ומתקן, אז אנחנו בתוך זה מתחילים כבר לאסוף את כל החלקים המתוקנים לפאזל אחד ומגיעים להכרה, להבנה מההתחלה, להרגשה שבסוף, שהכול בא לנו מהבורא שבצורה כזאת לימד אותנו להגיע לדבקות, הביא אותנו לדבקות. את כל התהליך הזה אנחנו צריכים לעבור רק על ידי המאור המחזיר למוטב בקבוצה, שהיא המקום לגילוי הבורא.

זאת אומרת אם אני חושב על החיים הפרטיים שלי, ששם מתגלות כל מיני הפרעות, אין לי מזה שום תועלת. אם אני מביא אותן לקבוצה, שהדברים האלה מנתקים אותי מהקבוצה מהחיבור ואני רוצה לצרף אותם לקבוצה, זה מביא לי תועלת רוחנית.

זאת אומרת הכול רק לחיבור בתוך הקבוצה, עד שמגיעים לעשירייה ומתחילים לגלות את המציאות העליונה. עד כמה שיש לנו הפרעות מכל מיני סוגים, אני לא לוקח אותן בחשבון. העיקר בשבילי זה שאני מביא אותן לחיבור בקבוצה, כי כל ההפרעות נולדו, יצאו, הסיבה שלהן היא רק השבירה, ולכן אני מביא אותן לאותו מקום של השבירה, כדי לתקן אותן שם. עד כמה שהן נראות לי לא שייכות לשבירה, אין דבר כזה, הן שייכות ולכן הכול שייך לאין עוד מלבדו, שרק לזה הכול מכוון.

שאלה: למה היו רק שני ניסיונות לעבד להוכיח את אהבתו לעין כל?

אלו כלים להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. כבר דיברנו על זה הרבה פעמים.

קריין: עמוד 666 טור א' פסקה לפני אחרונה.

"הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני.

ועיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע דברי עליו, לא אוכל לענות לך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פב"פ, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע [מלכות הארץ כמו מלכות השמים]", אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו.

כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו.

וז"ס "דור דור ושופטיו", אשר בגמר התיקון, ימלוך אותו האות שנקרא משיח, וישלים ויקשר כל הדורות לעטרת תפארת ביד ה', ולפ"ז תבין איך אפשר לי להתערב בעסקי מדינה שלך, שכבר. ... ... .. מלכים ושופטים, שכל אחד מחויב לגלות כל מה שהוטל עליו לגלות, אשר מעברות היחוד. ... ... .. אינו רוצה לתקנם, אני אתקנם בתמיהא, אלא בסוד הגלגול יתברר הכל.

ומטעם זה אני משתוקק לשמוע כל מיני החלטותיך בפרטיות בחינותיהם, כי בכל פרט ופרט, טמון בו חכמה עמוקה ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך.

ודע שקשה לי מאד לשמוע לשונך, מפני שאין לך קביעות בשמות וברמיזותיהם, וע"כ, אפתח לך פתח בערכי הכינויים, אשר ע"פ משפט הכינויים אשר יורוך תמדוד לי בהם משפט חכמתך, ובדרך זה אוכל לירד לסוף דבריך.

הנני לערוך הכינויים, כפי שקלטתי מכל מכתביך, שיהיו נקבעים בקביעות בינינו, לדעת כל מה שתכתוב בלי עיון כלל, כמו סימנים על קנקנים של יין.

ונתחיל משורשא דכל שורשין, עד סיפא דסיפא [ונתחיל משורש כל השורשים עד סופו של הסוף],"

העניין הוא כך, שהאור העליון נמצא וקובע את הכול ושורה בכל ובכל אחד ואחד מאיתנו בהתאם לתפקידו, בהתאם לשורש נשמתו, מתעוררות הבחנות שונות, ואיך שאדם בבחירה החופשית שלו יכול להשתמש בהן, בכל ההבחנות האלה, לצרף אותן יחד לכלי אחד שזו העבודה שלנו, אדם לא עובד עבור עצמו, הוא עובד כדי להעביר דרכו את האור העליון לכל יתר הכלים, זה בעצם מה שאנחנו עושים.

אנחנו כלים פרטיים שבכלי הכללי האחד ותפקידו של כל אחד הוא להעביר מהאור המקיף הסובב את הכוח הזה המתקן, , המברר, המחבר והמייחד לכל יתר הכלים. כל אחד ואחד מאיתנו חייב בזה, וכל יתר הכלים זו סך הכול העשירייה שלי, ככה זה מתגלה בצורה ההולוגרפית שדיברנו עליה. לכן על זה אנחנו צריכים לדאוג ולא יותר. אז יש כאן אור אחד כללי שעומד להיכנס לכל הכלים ואליו אני צריך לכוון את עצמי שיתקן, שיסדר את כל הפעולות, ואני בעצמי צריך לדאוג כלפי אותם החברים שמתגלים שאני צריך להיות בשבילם כצינור.

"[ונתחיל משורש כל השורשים עד סופו של הסוף]," ומסומנים בכללותם חמש דרגות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שכל אלו מקובצים יחד בגוף המתוקן, והנה יחידה, חיה, נשמה, המה למעלה מהזמן, והגם שאפילו בלב נברא ימצאום, אבל בבחינת מקיפים מרחוק, ולא יבואו בגוף שנמצא בזמן תיקונו, כי גם במקור הנעלם, מובחן שורש: ראש, תוך, סוף, שהראש הוא שורש ליחידה, והוא א"ס, כי שם, אפילו במקומו לא נתגלה אורו ית', והכל בטל כאור בפני אבוקה."

אנחנו גם כן לומדים את זה מתוך תיקון הכלים, שאין אור אמיתי, אור חכמה אמיתי עד גמר התיקון, כי אנחנו לא משתמשים בלב האבן שזה עיקר הכלי דקבלה, אלא רק במלכות שהיא עולה לבינה ונכללת בבינה ומוסיפה לבינה את הרצון שלה בצורה הקטנה.

לכן כל העבודה שלנו היא בקו דק מאוד כצינור המבריח מקצה לקצה בלבד, שבו כל העולמות, וכל היתר חוץ מהקו הדק הזה, מהאין סוף עד מרכז העיגולים, כל יתר האור שבעיגולים אותו אנחנו לא משיגים, רק בגמר התיקון, ולכן הכלים לאור החכמה שלנו הם לא כלים אמיתיים, רק בהתכללות. הכלים דהשפעה נמצאים בתיקונים וכלים דקבלה בתיקונים חלקיים בלבד.

"אחר כך, שורש התוך, והוא שורש לחיה, וה"ס אור אין סוף, דהיינו גילוי אורו בשלימות, ובסוד הזמן מושג האור הזה, רק בבחינת החיות שבו, וד"ל. ולכן נקרא שורש לחיה." זאת אומרת, משיגים באורות החכמה רק את החלקים הקטנים גם בכמות וגם באיכות, מה שאנחנו צריכים כדי להיתקן, מה שאנחנו מסוגלים לפי הכלים שלנו לקלוט.

"ואחר כך שורש הסוף, והוא שורש לנשמות, והוא כמו בתחילה ממש, סוד אין סוף. וכאן נפרס פרוכתא עלאה [פרוכת עליונה], ומתחיל הזמן בסוד "שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב [ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד חרב]", שנקרא: רוח ונפש, ושורשם דבוק בנשמה, אבל מתפשטים גם כן למטה, בסוד תורה, זה רוח חיים. ומצוה, זו הנפש, אשר הנפש זו הקביעות, בחינת נפישה, והוא כח המחבק ומחזק את הגוף במצב קבוע, בכח נוקבות שנטבע בנפש הזו.

והרוח זה הנופח רוחי חיים ואור תורה בדיוקנא דנוקבא. ועוד בשורשא מבואר הסוד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", דהיינו, הרוח עולה לנשמה, ומקבל ממנה חיים, באור פני מלך, ומביא חיים אלו לנפש, ובשעה זו נקראת, נפש חיה."

והכול זה מתוך הגברת הדבקות בקבוצה, שעד כמה שאני יותר דבוק אליהם, אני יכול להשתתף בגילוי האור הזה, נפש או רוח או נשמה.

"וכן הסדר בכל הזווגים בז' נוקבין דרישא [בשבע נוקבין של הראש], ובב' דלתתא שבנפש [ובשניים שלמטה שבנפש], וז"ס "אלקים מושיב יחידים ביתה", דהיינו, בהתגלות כח נוקבות, שע"י "כל כבודה בת מלך פנימה".

והנה עיקר התיקונים והעבודה הוא לגלות כוחות דנשמה, שנקרא בזהר: "עלמא עילאה [עולם עליון]", וגם זה שייך לבחינת מקור הנעלם, בסוד שורש הסוף כנ"ל. וכל זווג הוא התגלות אור אחד במציאות עלמא עילאה [עולם עליון], שז"ס "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם", דהיינו, בסוד העיבור בעלמא עילאה [עולם עליון], וע"י זווג. ... ... .. לתתאין [לתחתונים]. .. כך עלה במחשבה, שסיפא דרישא [שסוף הראש] המקור הנעלם, ישלים על כל המאורות. ... .. המשך מספר אוצר ידיעות. "

זה שאנחנו לא יודעים איך בדיוק המחשבה הופכת להיות למעשה בוא נאמר. איך זה מתלבש בצורה כזאת שזה נותן כוחות למעשה ומנהל את המעשה. המעברים האלה בעצמם הם גם מאוד מאוד מיוחדים, מעניינים. זה כמו קשר של בורא ונברא, כמין קשר בורא ונברא רק בגוף האדם, איך שאצלנו המחשבה נותנת פקודות והופכת להיות מעשה או מדרגת האדם לדרגת הבהמה. "עצם השכל הוא נפש אדם, וכל האדם, כי בה נגדר כולו, והיוצא ממנה היא לבושיה ומשמשיה, מהם ענפים לה, מהם כזרים נחשבו לה.

והנה הכח הזה, הגם שבנפשו הוא, מכל מקום לא יראה אותו, ונעלם מעין כל חי. ואל תתמה על זה, כי העין הוא בחינה שלטת, החשובה מכל החושים, ומכל מקום לא יראו את עצמם לעולם, אלא מרגישים מציאותם בהחלט, באופן שהראיה לא הייתה מוסיפה להם ידיעה כלל, ולכן לא נברא דבר לבטלה, כי הם להם ההרגש, ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש.

כמו"כ הכח הנפשי, שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים, כי די לו על כל פנים, להרגש מציאותו, ושום ב"א לא יסתפק במציאות עצמו, שיהיה צריך לעדות חושיו, (והטעם שאין הרגש בלי תנועה, ר"ל שלפעמים יפסק ההרגש, ובעצמותו לא שייך תנועה, א"כ דומה יותר לידיעה מוחלטת). וטעות גדולה לדמות צורת עצם השכל, לצורת השכלה הנאחזת במיעוטה לעיני הדמיון, כי זה שקר מוחלט, היות והשכלה זו, היא כמו אור יוצא ופועל, ובהמשך פעולתו נבחן ג"כ הרגש אורו, עד שמסיים פעולתו ונאבד אורו.

מזה תשכיל, שההשכלה הנרגשת בעת פעולתה, היא רק ענף קטן וחלוש ממנה, (הרגש עצמותי הוא בחינת ידיעה, כי כח ההרגש הוא ג"כ חוש, בבחינת יוצא פועל, והרגש עצמותי אינו צריך לו) ואין לו שום דמיון לעצמותה, לא בכמות ולא באיכות, כמו האבן המוכה ומגלה ניצוצי אור, שהתחדשו מהתפעלות כח המחבק הכללי שבאבן, והגם שבצורת כח המחבק שבו אין מין אור כלל. כמו"כ עצם השכל, הוא כח הכללי שבאדם, ונגלה ענפים משונים הימנו, כמו בגבורה וכח, בחום ובאורה, לפי חוקי המעשה הנפעל על ידו.

והגם שאנו מכנים אותה, בשם "נפש השכלית", או "עצם השכל", הוא מפני, שהשכל הוא ג"כ ענף ממנה, והוא החשוב שבעולם, כי "לפי שכלו יהלל איש", וכיוון שאין לך נותן מה שאין בו, על כן אנו מגדירין אותה, בשם שכל. כלומר, עכ"פ לא פחות משכל הנרגש, כי היא ענפה וחלק ממנה. והוא מולך על יתר ענפיה, ובולע אותם, כנר בפני אבוקה. והשכל לא מתחבר בשום פעולה, אבל כל מיני פעולות מתחברים ונקבעים בשכל, ומובחן שכל המציאות המה עבדיו, הן במשמעת והן להשביחו, כי כולם נאבדים והולכים, והשכל בכלל, הולך ומתפתח. ע"כ כל עסקינו, רק בדרכי השכל ובמשאפותיו, ותו לא מידי [ויותר לא צריך]."

לחצי מהמכתב עדיין אנחנו לא נמצא מילים, אין עדיין את הרגשות שלנו שם. בעיקר כלפי המעבר, שנרגיש איך שמתלבש בנו הכוח העליון ואיך הוא מפעיל ופועל ומביא לנו הבדלים בין המעשה לשכל ולרגש, מהמעשה לרגש ומהרגש למעשה. איך אנחנו נפעלים, איך שאנחנו נבין שאנחנו בכלל לא קיימים בגוף והגוף זו אשליה, שכל החומר בא רק בהבחנות שלנו והוא לא קיים, אלא במידת ההשגה שלנו הוא כך נראה לנו שקיים ואנחנו קיימים בו ודרכו מבטאים את עצמנו, זה עוד קשה.

קשה לנו לקבל שכל מה שאנחנו מרגישים, זה הכול לא קיים אלא רק בהרגשה שלנו בלבד ואיך ניתן לראות זאת אחרת בהתאם להשגה. אבל העיקר בשבילנו זה החלק הראשון שבמכתב, ששם אנחנו באמת נלחמים על אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, במרכז הקבוצה, בלכלול את עצמנו שם בלבד, שכל זה כדי להביא אותנו למציאות של עשר הספירות בלבד.

שאלה: מה התועלת בסיפורים, במשלים, למה לא לכתוב ישר את המשמעות של זה?

מה זאת אומרת ישר?

תלמיד: כמו ההסבר שלך.

אור חכמה, אור בינה, זיווג דהכאה, אור חוזר, כך?

תלמיד: לא, המשל של העבד, המלך והשרים.

אלא מה? המלך הוא הבורא, העבד זה האדם, והשרים זה כל הכוחות שעוזרים לאדם, בצורה יפה או לא יפה כביכול להכיר את המלך. השרים צריכים להעלות את העבד להיות ראש השרים.

תלמיד: זה ההסבר של המשל, אבל למה הוא כותב את זה בצורת משל, מה התועלת לכתוב משלים, סיפורים?

קודם כל הסיפורים האלה הם מלפני אלפי שנים, כבר מאדם הראשון יש לנו סיפורים. כי אי אפשר להסביר משהו לאדם על רוחניות, אלא בצורה של דמיון, סיפור, אגדה.

איך עוד?

תלמיד: האם יש איזו תועלת מיוחדת בפתרון המשל?

לא תועלת, זאת הצורה היחידה להעביר מאחד לשני סיפור, ציור, על משהו שהוא לא משיג. אלא לדמיין לו את זה, לצייר לו את זה, באיזו צורה שבכל זאת אפשר לקרב את המעשה הזה אליו. מאיפה זה נלקח? מהשתלשלות העולמות. שכל מדרגה תחתונה איכשהו יכולה לדמיין לעצמה את המדרגה העליונה. כי יש ביניהן דמיון של אותן עשר ספירות, רק הבדל ברצון לקבל יותר גדול, במסך יותר גדול, באור חוזר יותר גדול, בדבקות אחרת. ובעצם המעשה יכול להיות מאוד מאוד שונה, אבל במשהו גם לפי המבנה נניח, לפי השלד, יש בו דמיון, זאת אומרת, דומה לעליון. ולכן משתמשים בזה, אחרת זה מגיע לנו מתוך המערכת עצמה.

שאלה: במשל מתואר שיש את המקרה ותוך כדי התהליך, העבד או הגיבור מבין את הנמשל. מה קורה כשמישהו מנסה להבין את המקרה ומישהו מת, או יצא מהמעגל, איך הוא מבין את זה, כאילו פתאום זה נגמר, איך הוא יבין את הנמשל?

אני לא מבין על מה אתה מדבר. כאן מדברים על זה שאני צריך לגלות את פעולות הבורא בקבוצה, שאני נכלל בקבוצה בכל הכוח, ומגיעות אלי הפרעות, שאני מתחיל לראות את הפרצופים שלפניי ולא נשמות. שהם לא מאוחדים אלא נפרדים, וכל אחד מהם לא חושב על הערבות בינינו, דבקות בינינו וכן הלאה. וכאן אני צריך להילחם נגד כוח הפירוד הזה שמתגלה, כדי להפוך אותו לכוח האיחוד.

תלמיד: כלומר להסתכל רק על הצד הרוחני, לא להסתכל על משהו גשמי?

אני לא רואה בכלל שום גשמיות, אני לא מבין על מה אתה מדבר בכלל.

תלמיד: ניסיתי להבין מצב של אדם שמשליך על הקשיים, על האתגרים שהוא עובר.

כן, כל הקשיים, לא חשוב איזה קשיים, אפילו שמישהו מת כמו שאתה אומר, כל הדברים האלה, הם מגיעים כדי שאדם עוד יותר יתחזק בעשירייה. אז מה אם מישהו מת או חי?

תלמיד: בסיפור הוא הבין את זה, ואם מישהו מת אז צריך לחכות לזמן אחר כדי להבין או משהו כזה, כך הבנתי את זה, אולי זו טעות שלי.

אני לא רואה את זה מהסיפור.

שאלה: מה זה אומר להביא את כל ההפרעות לקבוצה?

שאין יותר הפרעות, אלא רק שמפרידים אותי מהקבוצה. יש לי כאבי בטן, אז זה מפריע לי להיות דבוק בכל הכוחות שלי בקבוצה. יש איזה הפרעות מהחברים, ממשפחה, מעבודה, מכל דבר, כל הדברים הם בכל מיני צורות, בכל מיני רמות, הן באות כדי לנתק אותי מהדבקות. מזה שאני איעלם שם, אדבק שם בכל לב ונפש, כך שאני לא מרגיש את עצמי, מרגיש רק את העשירייה, נכלל בהם, עושה מעצמי אפס, זאת הצורה הראשונה של החיבור. אז מה חשוב לי מאיזה צורות ודרגות באות ההפרעות? העיקר שאני משתדל כל הזמן להיות בתוך הקבוצה.

עכשיו, בעבודה הזאת יש עבודה שאני לא מסתכל על כל ההפרעות, רק על החיבור. ואחר כך אני מתחיל לראות את ההפרעות, למה הם כאלו או כאלו, באיזו רמה, מה בדיוק האופי, הצורה שלהן, הסגנון שלהן. ואז אני מתחיל בזה למצוא קשר עם הבורא. למה הוא שלח לי כך ולא אחרת, אז אני מתחיל לאתר בזה את אותיות העבודה. אני מתחיל לדבר עימו, הוא רוצה כך, ואני צריך אז להתגבר בצורה כזאת, הוא רוצה אחרת, ואני אחרת. כבר אנחנו מתחילים לדבר, כמו שבדיבור שלנו, מה אנחנו עושים? אותו הדבר.

רק הוא שולח לי, מעורר בי את הרצונות המקולקלים, ואני צריך לבקש, לא לתקן אותם, לבקש את התיקון, לבקש מילוי, ואז אני מגלה אותו. מצדי, ממני, יש רק בקשה, עבור החברים, עבור הקבוצה, עבור השלמות. ובקבוצה, אז אני מגלה בעשר הספירות האלו, אני מגלה את כל העולם, כל האותיות, הכול. זה הופך להיות ספר השמיים. וכמה שאנחנו מתקדמים זאת אותה עבודה, רק יותר עמוקה, יותר רב גונית.

תלמיד: אז זאת אומרת, שכל מה שקורה לאדם במהלך היום הוא צריך להגיד, זה ניתן לי כדי שעל פני זה אני אתקשר יותר לקבוצה?

כן. לכן כשהוא יוצא להרוויח מדי יום ביומו, הוא צריך כך לצאת ולהרוויח, זאת הפרנסה שלו.

תלמיד: וגם מה שנראה לו בכלל לא קשור?

אין דבר כזה, אין. זה נראה לך, אתה יכול להגיד, מה אכפת לי שבאיזה ג'ונגל שם קורה משהו, עם איזה אריה שטורף מישהו? גם את זה אתה תראה, עד כמה שהכול, בדרגת חי, צומח, לא חשוב מה, שייך לרצונות שלך. אין בעולם יותר חוץ מהדגמה של הפנימיות שלך.

תלמיד: איך עוברים מהידיעה הזאת שכל דבר נשלח לי מהבורא, כדי שנתקשר אליו יותר דרך הקבוצה, לבאמת תפילה למאור המחזיר למוטב, שיתקן את הרצונות שלי, ובאמת יגלה לי שזה כך בהרגשה, בהשגה, ולא באיזו ידיעה בעלמא?

בתשומת לב ובערבות, עוד יותר, עוד קצת ועוד קצת, כך זה מגיע.

תלמיד: איך אדם יכול להעמיק, גם אם הוא עכשיו יודע שזה באמת תלוי בתשומת הלב שלו ובערבות, אבל זרמי החיים מושכים אותו, משאירים אותו ברובד מאוד רדוד?

משאירים אותו ברמה, שהוא צריך לגלות טוב ומטיב ואין עוד מלבדו. אל תוציא שום דבר מתוך זרימת התיקון.

שאלה: ואם ההפרעה לא נפסקת?

סימן שעוד לא סידרתי אותה. אם לא הפכת אותה לתפילה, זה נקרא שעוד לא הסתדרת עמה, שעוד לא גילית בהפרעה הזאת את שורשה, כי אין עוד מלבדו טוב ומטיב. שאתה חייב לפנות אליו, שהוא עשה את זה מלכתחילה, בכוונה. זה נקרא ידיעה שבהתחלה, עד שאתה מגיע לאהבה שבסוף.

תלמיד: ניקח את כאב הבטן שציינת לשם דוגמה, אז בסופה כהפרעה היא צריכה להתפצל לשתיים, היא הופכת לתפילה, וכאב הבטן אמור להיפסק או שזה לא קשור?

אמור להיפסק. נתתי לכם דוגמה על כאב האולקוס שלי, התקפת הכאבים, שרב"ש לקח אותי ללמוד ולא יכולתי. והוא לחץ עליי "כן, תקרא ותלמד", לא יכולתי להתגבר. זה היה צריך להיפסק, הוא אמר "בוא נטפל בזה", ולא יכולתי.

תלמיד: אז שוב, ההפרעה צריכה להיפסק, זה סימן שהתמודדתי עם המצב הזה?

כן, כי הוא אמר, "בוא, אתה לא יכול עכשיו לסבול את הכאב שלך? בוא נטפל בזה". ישב, פתח תע"ס, התחלנו ללמוד יחד, הכאב היה איום ונורא, ולא יכולתי. הוא ראה שאני לא יכול במקצת אפילו ללכת על זה, לא יכולתי להתגבר. זה לא עניין של יותר כאב, לא יכולתי. ולפי השערתו כן הייתי יכול לעשות את זה, ואני לא יכולתי. הוא אמר, "טוב, לך הביתה". אבל כעיקרון, כן הייתי צריך להתגבר ולהצליח להתעלות מעל זה. לפעמים היה אחרת, לפעמים הייתי יכול, אבל לפעמים לא, זאת הדרך.

תלמיד: מהי התפילה בסוף ההפרעה?

בסוף ההפרעה, אהבה. אהבה, איזו הפרעה? שאתה רואה שההפרעה שגילה לך הבורא, זה כדי לקרב אותך, אז אתה נמצא עכשיו בדבקות עימו. זה תרגיל שהוא עשה לך, כדי על פני התרגיל, "על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: מה הסיבה שלא הצלחת להתגבר?

זה נקרא "חכם בלילה" שאחרי שאתה עברת את זה יש לך כל מיני חוכמות. אני הייתי חייב להתגבר ולא התגברתי מפני שהיה לי חוסר אמונה במורה ומשמיים רצו להראות לי את זה. חוסר אמונה במורה לא יותר אבל זה היה בסופו של דבר. באמצע יש עוד כל מיני חשבונות. ואם הייתי מאמין בו הייתי מיד מבצע, במילה אחת שקוראים יחד, דבקות בו, והייתי דבוק וכבר יוצא מכל ההפרעות להיפך, ללמעלה מההפרעות.

תלמיד: איך אנחנו מעלים סיכוי להתגבר על ההפרעות שלנו?

תפילה. לבקש דבקות. זה נקרא "אמונה בגדלות רבו", לא היה לי באותו רגע אפשרות. סבבו לי את זה מלמעלה תגיד או מלמטה לא חשוב, אבל העובדה היא כך הסיבה היא כך. את זה מגלים, בלי זה גם אי אפשר. הנברא צריך תמיד להרגיש עד כמה שהוא מעוניין לזלזל בבורא, לזלזל במורה, לזלזל בקבוצה, ומעל כל זה להתגבר ולהתקשר אליהם יותר ויותר.

לכן אני מספר על כל דבר שהיה. בכלל כמה שיותר מתקדמים ברוחניות אין לך מה להסתיר אתה יותר ויותר מתקדם לדרגת הבינה שבה אתה ערום כי הכול משייך לבורא.

שאלה: האם יש לאדם אפשרות לקבוע אם ההפרעה שלו תהיה יותר פנימית או יותר חיצונית?

שום דבר אנחנו לא יכולים לקבוע ואנחנו לא קובעים שום דבר, חוץ מפנייה לבורא להתקרבות אליו. חס ושלום אני לא בוחר שום דבר. איזו שטות יכולה להיות אם אדם עכשיו קובע הפרעה פנימית, חיצונית, עוד לפני ש.. הוא כאילו מתאר את עצמו במקום הבורא, "עכשיו אני אקבע מה בדרך". לא, בשום צורה.

הבחירה שלנו היא תמיד רק איך להכין את עצמינו בערבות, בחיבור הנכון בקבוצה, שאני בזה מדמה את עצמי לבורא לכן אני יכול לעשות. אם אתה שואל איך אני יכול כאן לקחת על עצמי תכונות הבורא ולטפל בעצמי בדרכי? זה רק על ידי זה שאני נכלל בקבוצה. ובתוך הקבוצה כמה שאני יותר מתבטל כלפיהם אני בזה קובע את הקצב. ואת הקצב אם אני קובע מעצמי, אני בזה קובע גם שהתגלו לפי המאמץ שלי לפי ההכנה שלי הפרעות יותר ממשיות, לא בדרגה יותר גבוהה, צריכה להיות דרגה אחר דרגה אבל יותר כוללת, יותר פנימית במשהו. אבל זה הכול על ידי לא על ידי שאני קובע את הדרגה עצמה אלא אני קובע מידת הדבקות שכתוצאה מזה מביאים לי הפרעות לטיפול.

שאלה: ההגדרה מה זה הפרעה, איך אנחנו ממצבים את זה שעבר יום ולא חשבתי על החברים, ייחשב כהפרעה? כי אנשים שואלים על כאן בטן, איזו בעיה בעבודה, או בעיה שהאוטו התקלקל, למה לא כואב לנו שעבר יום שלם ולא הרגשתי את החברים בכלל ולא בורא?

צריכים לדבר על זה, צריכים לעבוד על זה. אם אתם תדברו על זה שבאמת זה מה שקרה, אבל לא מהבחינה ש"צרת רבים חצי נחמה, לא נורא שאני התנתקתי, גם אחרים כך" אלא ההיפך, אם תספרו כך אחד לשני, עד כמה שאנחנו מצטערים על זה. כמו שהוא אומר, שעל רגע אחד שאנחנו יוצאים מהדבקות, זה יחשב כאיזה עוון נורא, זה יהיה אחרת.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה מה שיכאב לנו?

רק ערבות. איך אני יכול להיזכר אם אני מנותק? ומנתקים אותי בכוונה מלמעלה כדי להראות לי שאני לא נמצא בערבות. אני בעצמי תמיד אהיה מנותק. אם הקבוצה לא חושבת עלי אני מנותק. כך זה עד סוף הדרגות. לכן או "חברותא או מיתותא"¹.

שאלה: לפי הדוגמה שנתת עם האולקוס ורב"ש, הרגשת שאין לך כוח להתגבר, הלכת לישון, קמת בבוקר. כאב לך על זה שלא הצלחת להתגבר או כאילו אתה אומר "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב", נעבור הלאה, נמשיך קדימה, בפעם הבאה אני אצליח? מה היחס הנכון לדבר כזה?

עד היום אני זוכר שהמורה אמר לי מה לעשות ואני לא יכולתי. יש לזה הרבה סיבות, לא חשוב, אבל עובדה היא עובדה. אני מספר את זה שתדעו שכל מיני מקרים קורים בחיים ולא רק אלו.

תלמיד: זאת אומרת אדם שמרגיש שהוא כשל בזה, זה אמור לכאוב לו. אני מתכוון איך לא לאכול את עצמו, כמו שאתה אומר?

לא, לא לאכול את עצמו על העבר בשום צורה. מה שעבר כך היה צריך להיות. לא שאני מסכים עם כל המעשה עצמו, שצריך להתגבר ולא התגברתי, זה דבר לחוד וזה שזה הבורא סידר לי, זה דבר לחוד וזה שזה נכנס אחר כך לתיקון בצורה אחרת, גם את זה אנחנו עוד לא נוכל להבין. אני עוד לא יכול לחבר את הזמנים האלה יחד. כך אדם צריך להגיד.

תלמיד: אני חוזר שוב לדוגמאות עם כאב הבטן, למרות שיכול להיות כל דבר, איך להצליח להתגבר ולהגיע לממש באמת את ההפרעה הזאת בצורה נכונה?

אם אני הגעתי לדבקות בקבוצה, אז הייתי צריך להיות בדבקות יתר ברב"ש ולא יכולתי. אני זוכר שזה היה אצלו בדירה אחרי שחזרנו מהים והייתי ממש בכאבים נוראים, אז הוא אמר בוא אלי. והתיישבתי וכך.. ולא יכולתי, אני לא הייתי מספיק דבוק בו, כן. אז מה?

שאלה: לא, נניח שאדם הצליח לממש את ההפרעה בצורה נכונה. יכול להיות שיחזור אליו כאב הבטן ובמדרגה הבאה שוב יקבל אותו כאב בטן, שוב אותה צורת התגברות? זאת אומרת, ההפרעה יכולה לחזור על עצמה באותה צורה בדיוק במדרגה אחרת או שהיא נעלמת, כמו שאתה תיארת מקודם?

אני לא יודע מה להגיד לך, יכול להיות כל דבר. זאת לא השאלה, מה אתה שואל בכלל, הפרעה כזאת או אחרת, כך או כך? מגיע, מגיע. מה זה חשוב?

תלמיד:. אמרת קודם שההפרעה צריכה להעלם וזהו, לכן אני שואל.

אז יבוא באיזו צורה אחרת, אז מה? היא נעלמה. רואים שאתם עדיין לא עובדים עם זה בכלל.

שאלה: אם הרגשתי עכשיו שלא הצלחתי להידבק בדברי רב היחס הנכון הוא להביא את אותו מצב, אותה ההרגשה לקבוצה?

העיקר להידבק בקבוצה ולא ברב, רב זה כדי לכוון אותך לקבוצה. העשירייה בשבילך זה הבית שלך הרוחני והרב כעומד בצד ומכוון אותך כמורה, כמדריך. בלעדיו ודאי שאתה לא יכול לעשות שום צעד נכון. אם אתה לא דבוק ברב אתה הולך לפי רצון לקבל שלך אבל איפה אתה מממש את זה? בקבוצה.

שאלה: אמרנו שאסור להתפלל בשביל עצמנו.

בשביל עצמו, לא עצמנו.

תלמיד: בשביל עצמו. אם יש לי הפרעה, כל דבר שיכול להיות, מה שהיה לי במשך היום או כאב בטן, כאב ראש, אני יכול לבקש מהבורא שייתן לי דבקות?

יופי, זהו. דבקות. לא על ההפרעה אתה מתפלל, אלא על מה שהיא מנתקת אותך, מדבקות בקבוצה.

תלמיד: אז אם קורה לי דבר כזה, אני רק מבקש מהבורא דבקות וזה הכול?

כן, זה הכול. ובזה אתה מודה שהבורא שלח לך את זה ושלח כדי לתת לך אפשרות לדבקות יתר. לכן אמרתי, לא היה לי באותו רגע דבקות ברב"ש.

שאלה: ולהגיד כל הזמן "אין עוד מלבדו"? זה מה שאני אומר כל הזמן.

להגיד, לא יודע, אבל לפחות להגיד.

שאלה: במקרה של כאב, אפשר להגיד שהמטרה הסופית, להפוך את אותה בקשה שיש לי עכשיו להנמיך את הכאב, לבקשה עבור החברים?

אתה צריך להתעלות למעלה מהכאב. להתפלל לא על הכאב, אלא על הסיבה, שהבורא שלח לך את זה. הוא לא שלח לך, הוא מגלה לך עכשיו את הרצון לקבל המקולקל שמתגלה לך ככאב. ואם אתה עם הרצון הזה תוכל לתקן אותו, להידבק מעליו בקבוצה, אז ודאי שהכאב יהפוך להיות בריאות. אבל לא לשם זה אתה מתפלל, לא כדי למחוק את הכאב, אלא כדי על פניו להידבק בקבוצה. בזה אתה מצדיק את ההשגחה שלו.

תלמיד: ומה בסוף צריך להיות?

בסוף צריכה להיות אהבה. שאתה מבין מה שהוא עשה איתך, כדי להביא אותך עכשיו לאהבה. אז הסיום, הפסגה של החיבור, זאת אהבה.

שאלה: איפה הכניסה בערבות נמצאת, כשהחברים חושבים עלי או אני חושב על החברים?

ערבות זה נקרא שהחברים כל הזמן צריכים להשפיע לך מחשבות, רצונות נכונים. להחזיק אותך באיזה גובה רוחני שאתה כל הזמן לא מתנתק מזה ש"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". אני נמצא בקבוצה, בעשירייה שלי, בעשר ספירות. בנשמה שלי, ולא בעולם הזה המדומה. ואני צריך לגלות את עשר הספירות האלו, זאת אומרת, הנשמה שלי ובזה אני כל הזמן נמצא מפני שהחברים מחזיקים אותי בזה. ואני דואג שהם גם לא יתנתקו בזה ושאנחנו כולנו נחזיק זה את זה.

תלמיד: המחשבות שלי נוטות מהר ואני חושב שהחברים אולי לא חושבים עלי, אז איך אני אחשוב עליהם? אבל אז אני כבר חושב עליהם כשאני עושה את זה.

שאתה חושב נכון על החברים, אתה מגלה שהם כל הזמן חושבים עליך. כי אין חברים, יש בורא.

שאלה: כשאני רואה שהחבר מתנתק, אני יכול להתבלבל בזה שאני לא שם לב, אם יש מטרה מאחורי זה. למשל אני יכול לראות חבר שנפרד פיזית מהקבוצה, איך הקבוצה יכולה לברר אם זאת בעיה או משהו שיכול ליצור משהו טוב, וזה בא לטובה?

ברגע שמתגלה לנו הרצון לקבל המקולקל החדש, אז אנחנו מתנתקים מהקבוצה, מהערבות, מהכול. אולי נשאר לנו איזה חוט קטן שקושר אותנו לדרך, אך בדרך כלל אפילו הוא כאילו נפסק, אין כלום, ואני נופל לדברי העולם הזה. אחר כך נותנים לנו אפשרות להתקשר באיזו צורה, מזכירים לנו איך אנחנו צריכים בכל זאת לחזור לחיבור, למחשבה נכונה וכן הלאה. מזכירים, הבורא מזכיר לנו את זה, ואנחנו שוב צריכים להתחיל להקים את המערכת מחדש, כי זו מדרגה חדשה. וככה כל פעם.

אבל עד כמה שמקודם קבענו לעצמנו עזרה הדדית, שנקראת ערבות או ברית, אז החוזה הזה כל הזמן מתחדש. ואנחנו על ידו שוב קובעים צורה חדשה, עשירייה חדשה. היינו, עשר ספירות, פרצוף של נשמה חדש ובו מגלים מצב חדש. עד שההפרעות יותר גדולות, הניתוקים יותר משמעותיים, והחיבור גם כן יותר עוצמתי.

ואני בזה מתחיל להרגיש שזה הבורא שבצורה מכוונת משחק איתי, זה הכול נקרא משחק. ועל ידי התרגילים האלה אני מתחיל להרגיש אותו, מתחיל אפילו להגיב אליו בצורה מיוחדת. כמו שאנחנו רואים, תינוק שמתחיל לחייך בצורה מיוחדת, לעשות כל מיני פרצופים, לעשות כל מיני תנועות. לא סתם זורק ידיים רגליים, אלא קצת יותר מכוון.

כך גם אני נעשה יותר מכוון כלפי הבורא, ומתחיל להבדיל ביחס שלו כל מיני אופנים שונים. זה נקרא שאני מתחיל לבנות את אותיות העבודה הרוחנית עימו. אבל זה הכול דרך הקבוצה, כל האותיות הן מתוך מבנה הקבוצה, מתוך מבנה העשירייה שאני מגלה.

שאלה: עכשיו אני נמצא בעשירייה, אבל איך אני מבקש את הדבקות, אני לא מרגיש שום דבר חוץ מעצמי?

כן, אני מבין אותך. זה מגיע אחרי כמה שנים, אני אומר מראש. זה יכול להיות קצת פחות זמן, אבל בדרך כלל זה לוקח זמן. הרבה זמן, סבלנות, התמדה, כי אנחנו עוברים מעולם לעולם. אתה צריך לקבל הרגשות שלא קיימות במבנה הפנימי שלך עכשיו, אין לך חושים, אין לך שכל שאתה יכול להפעיל, הכול מוכן לנו, אבל זה נמצא בדרגות כאלו בפנים, נסתר בתוכנו, שאנחנו לא מרגישים את זה. ועד שזה מתגלה עוד שכבה, עוד שכבה, עוד שכבה, זה לוקח זמן.

לכן זה שאתה יושב, לא מבין, לא מרגיש את העשירייה, ובאמת ההבנה ברוחניות תמיד באה כתוצאה מהרגשה, קודם הרגשה בלב ואחר כך הבנה במוח. כי אנחנו רצון לקבל, והרצון לקבל שמתפתח אז מתחיל לתפוס מה הוא קולט, מה הוא מרגיש, מה עובר בו.

לכן אין ברירה, חייבים פשוט להמשיך. על זה כתוב "כשור לעול וחמור למשא"². עוד ועוד, יום, יום, לא לפספס אף יום, אף יום מזה שאתה נמצא במשהו. אני מסתכל על השעות, חס ושלום שיעברו כ"ד שעות ולא התעסקתי אפילו כמה שעות מזה בעניין הרוחני. לקרוא, לחשוב זה וודאי כמה שיותר, אבל קצת משהו לקרוא, לשמוע במשהו. נניח אני נמצא בדרך, בטיסות, אני תמיד דואג שיהיה לי "שמעתי", איזה ספרון קטן או משהו, כל הזמן, כמה שאפשר יותר. כך מזרזים את הזמנים, אבל בכל זאת זה לוקח זמן.

אני לא חושב שאפילו אחרי עבודה קשה, מישהו יכול להגיע להרגשת העשירייה בפחות משנים של עבודה, כמה שנים טובות. שהוא מתחיל מבפנים, זה צריך להיות בפנים, שתתגלה תבנית, זה לא בחוץ שאני רואה חברים, אלא בפנים מתגלה התבנית, תחילת הנשמה, שאני מתחיל לגלות אותה.

בדומה, כמו שיש במשפחה, יש לי תבנית של המשפחה שלי, שאני יודע זה אבא, זו אימא, זה אח, זו אחות, זה כך, וכך. זה אצלי, הדמויות האלה נמצאות בי. וכך זה צריך להיות עם העשירייה. אבל לא הדמויות עם האופי הגשמי והצורה הגשמית שלהם, אלא זה מתגלה מבפנים. לא מתוך היכרות החברים, אלא מתוך, מבפנים שפועל האור ומעלה לי את העשירייה שלי. זה צריך להרגיש.

שאלה: מה היחס הנכון בעשירייה או בקבוצה, כשאנחנו רואים שלחברים מסוימים יש הפרעות שמתמשכות המון זמן? לדוגמה, אדם המון זמן חולה, או למישהו אחר יש כבר המון זמן הפרעה גשמית, וכשחושבים על זה זה כואב ואנחנו רוצים שהוא יידבק בבורא ויחשוב, אבל לא כל הזמן אנחנו חושבים על זה.

תפילה, אין יותר, זה ברור. תפילה עבורו, שאנחנו מסכמים בינינו שאנחנו מתפללים על החבר כולנו יחד. אם זה אחד עבור כולם, זו שיטת ההתקדמות שלי, שאני בזה דוחף את כל העשירייה קדימה, אני מתפלל עבורם. זאת אומרת, אני כאן כמנוע שדוחף אותם קדימה. אבל אם יש איזה פגם באיזה חבר בעשירייה, אז כל העשירייה שמתפללת עבורו זה כבר הפוך כביכול, לא אחד עבור כולם אלא כולם עבור אחד. זה כבר דבר מיוחד.

אנחנו לא מתפללים כדי לעזור לו ברוחניות, אנחנו לא מתפללים כדי לעזור לו באיזו הפרעה גשמית מסוימת. זו צריכה להיות הפרעה כמו על חולה, כמו על מת, זאת אומרת מקרים כאלה כן יכולים להיות. אבל כעיקרון אנחנו מתפללים עבור שלום הקבוצה, וכל אחד אז נכלל שם, כמו ש"על הצדיקים, ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פלטת סופריהם, ועל גרי הצדק, ועלינו". אבל יש מקרים שאנחנו באמת מתפללים, כל התשעה מחליטים ביניהם שהם צריכים באמת להתפלל עבור אחד מהחברים.

תלמיד: מה בדיוק להתפלל, מה בדיוק הבקשה?

הבקשה היא פשוטה, כי מה שקורה לו חס ושלום זה מפני שאנחנו לא היינו בסדר, ובו זה מתגלה כמו במקום החלש שבקבוצה. שהבורא רוצה כך שאנחנו נרגיש בזה את חוסר החיבור בינינו. ולכן החבר בשבילנו זה לא שהוא חולה ורע לו, אלא הוא סובל ורע לו עבור כולם. כי במערכת הכללית אין משהו חולה, זו תוצאה מהמחלה הכללית של כל הגוף.

אתה מבין בזה, אתה מתעסק בסוג רפואה כזאת, אתה יודע.

תלמיד: אז מה אנחנו מבקשים?

אנחנו מבקשים לתקן את החברה, שהחבר שבתוך החברה יהיה בריא. שהחולי שלו הוא רק ההדגמה לחולי של כל החברה שלנו, הקבוצה שלנו. כי שוב, הבורא לא מתחשב עם אחד, הוא מתחשב עם עשירייה בלבד. אין אחד, זה לא מורגש ברוחניות, אין פחות מעשרה. לכן בצורה כזאת אנחנו צרכים לגשת.

טוב ששאלת, זו נקודה שלא דיברנו עליה.

שאלה: ברגע שהאדם נמצא בכאב ורואה שהחברים בשמחה, מעבר לבקשה שהאדם העלה לבורא עבור החברים, איך לעשות שההפרעה הזאת שיש בו לא תפריע לחברים?

אתה לא צריך להסתיר את הדברים מדי. העבודה בקבוצה צריכה להיות בצורה כזאת, שאם אני מסתיר את ההפרעות שלי מהקבוצה וחושב שאני לבד אתגבר עליהן, אני בזה גם מונע את הקבוצה מהתקדמות. אני מונע. אני צריך לפתוח את עצמי אליהם, שאנחנו כולנו יחד נרגיש את ההפרעה הזאת כמשותפת, ו"איש את רעהו יעזורו" ואנחנו בצורה כזאת נתקדם.

אנחנו לא מתעסקים כאן בנימוס, אני כלפיהם ערום, זה אני, כך אני בנוי, כך אני עשוי, כך הבורא כל הזמן מנהל אותי בכל רגע ורגע. מה יש בי ממני, האם אני הבורא שאני צריך להתבייש עבור מה שאני, שבראתי משהו לא טוב? אני הנברא, התוצאה ממנו. אז אני צריך רק לחפש. הבושה צריכה להיות רק מזה שאני יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי. ולכן להסתיר את הדברים שיכולים לקדם אותי ואת כל הקבוצה יחד זה לא טוב. אני לא צריך לנדנד להם ולבכות להם כל הזמן, אלא לראות עד כמה שגילוי הרע הוא יהיה המועיל. לא להסתיר.

שאלה: כתוב בקטע שהמלחמה הייתה עד שהתמלאה הסאה. מהי הסאה הזאת, והאם מי ששומר יכול לזרז את מילוי הסאה הזאת?

סאה אנחנו לא יודעים מה זה כי עדיין לא עבדנו עם המידה הזאת, אלא אני צריך לעשות, ועל זה כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, תעשה"³. מתי נגמרת סאה אני גם לא יודע, זה בא פתאום. אני לא יכול בעצמי לקבוע. וגם לא אכפת לי מתי היא נגמרת, אני צריך ליהנות מהעבודה, אם העבודה היא נכונה ואני מתקדם בה, אני נהנה מהתהליך עצמו, והתהליך עצמו הוא בשבילי תענוג. עד כדי כך, שהפסק בעבודה אני מרגיש כעונש כי אני לא יכול להראות את האהבה שלי, את המסירות שלי, אלא רק בעבודה. לכן להשתדל עם החברים להגיע למצב, ואתם תגיעו, שדווקא המאמצים הם התענוג.

תנסה לראות את עצמך כשאתה רוצה להשיג משהו למי שאתה אוהב. ככול שקשה לך להשיג את זה, נניח זר פרחים, או איזה צעצוע שהילד כל כך רצה, ככול שקשה לך להשיג את זה, זה מעלה את התענוג שאתה נותן עם המתנה והיא הופכת להיות ליקרה יותר. מזה אנחנו צריכים ליהנות. כי כל העביות בהשגת התוצאה הופכת להיות לזַכות, להתעלות, להשגה. דווקא מזה. כי המתנה עצמה היא ניצוץ של האור, אבל על ידי הרצון לקבל אליו, אתה עושה ממנו אש.

שאלה: אז מה העצה בסופו של דבר, לבקש דבקות כשיש הפרעה גדולה, או לספר לחברים שהם יבקשו עליי?

זה תלוי באיזה מצב אדם נמצא. וודאי שלבקש, לעמוד על הדבקות ולהתקשר נכון לקבוצה זה דבר הכרחי, אבל אם הוא לא מסוגל, והבעיות חוזרות, ולא יכול לממש אותן אחרת, אז יכול להיות שיבקש. כי אם הוא מסתיר הוא מונע מהקבוצה להתקדם.

שאלה: כתוב פה, "מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שהוא חותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית", אז הוא לא מתקן אותו, אלא פשוט מחליף את השר.

כן.

תלמיד: יוצא שכל יום כאילו המלך מחליף את השרים?

כל רגע. מה יש?

תלמיד: ואם אני כאילו לא עשיתי את העבודה הזאת, אז זה שר חדש, כאילו הפרעה חדשה.

כן.

תלמיד: ואם אדם מזהה נניח שהוא לא מסתדר עם איזה שר, הוא יכול לבקש להחליף שר אחר?

ישנן כאלו הבחנות שאנחנו צריכים בהן להיכשל, וזה חלק מהלימוד. וישנן כאלו הפרעות שאנחנו צריכים להצליח כביכול. יש ככה ויש ככה.

תלמיד: אז מה שאפשר להבין מפה שאדם צריך לזהות שזה כאילו העבודה של הבורא, שהוא מחליף שרים. ואני צריך, דרך ההפרעות האלה, להתקשר אליו. ואם אני לא מסתדר, אני יכול לבקש מהבורא להחליף את ההפרעה?

לא. אני צריך כמה שאפשר לסדר אותה. אני לא מבין מה אתה בדיוק חושב. אנחנו בכל ההפרעות צריכים לראות את הגבול שלנו עד כמה שאפשר, ואת ההצלחה שלנו עד כמה שאנחנו מסוגלים. בכל דבר יש ראש, תוך, סוף. ואנחנו צריכים להוציא משם גם שכל וגם אהבה וגם כישלון, כל מיני דברים. הכול צריך להיות בעבודה על הפרעה אחת, על כל הפרעה והפרעה. תעבדו ותראו.

שאלה: מה זה אומר להסתיר מהקבוצה? כי אחרת אתה תבוא וכל יום תשפוך על הקבוצה את כל הצרות שלך.

לא. אני אמרתי שאתה צריך להתגבר לבד. אבל אם אתה רואה שההפרעה הזאת היא לא עוזבת אותך, רשאי אתה להחליט שאתה מגיע לקבוצה ואתה מבקש מהם עזרה. כי ההפרעה הזאת היא כבר הופכת להיות קבועה, ואתה בטוח שבזה אתה מפריע לקבוצה.

תלמיד: אז רק במידה שזה משהו קבוע וכל הזמן חוזר על עצמו, אני בא ופותח.

שאתה מגלה שאתה ממש לא מסוגל. ואני הייתי אומר שלפני זה אתה צריך להתפלל לבורא ולעשות כל מיני דברים, ודאי. כי אחרת איך אתה מתקן את ההפרעה? אבל אם בכל זאת אתה לא יכול, תגיע. הוא כותב לך גם כן על זה, על כל הדברים, אז בשביל מה אתה צריך בעצם את הקבוצה, אם אתה לא מבקש מהם שיעזרו לך? "איש את רעהו יעזורו". תפילה של כל הקבוצה עבור כל חבר וחבר, זה דבר ההכרחי גם כן.

תלמיד: ברור. הפרעה של חבר היא בגלל הקבוצה, ההפרעה שלו?

הכול רק כלפי העשירייה מגיע אלינו. האור העליון מגיע לעשירייה, אפילו שאני לא נמצא בה, אבל אני שייך לאיזה מבנה רוחני, מקולקל אפילו, ואז אני מקבל דרך העשירייה הזאת המקולקלת. אני לא יודע איפה היא, מה היא, אבל דרכה אני מקבל את כל ההפעלה. כל אחד ואחד הוא שייך לזה. אחרת מה, הוא לא נברא? הוא לא נמצא במערכת הכללית?

תלמיד: הוא נמצא. אז מה הקבוצה עשתה לא נכון שיש בחבר הפרעה?

זה לא עלינו. על זה אני לא יודע, לא נכון. מתגלה משהו מהאדם הראשון. מה זה לא נכון?

תלמיד: בסדר. מתגלה הפרעה אצל חבר שלא מפסיקה כל הזמן ממשיכה וממשיכה.

מה זה עכשיו מבחינת הקבוצה, שעושים על הדבר הזה תיקון? מה אנחנו עושים?

מתפללים. איזה תיקון אנחנו עושים? איך בכלל כל התיקונים אנחנו עושים? רק תפילה.

תלמיד: כן, אבל אנחנו מתפללים למה? שתיפסק לו ההפרעה? שיהיה דבוק בבורא?

שאנחנו נהיה דבוקים יחד, ונוכל להידבק בבורא.

תלמיד: יש בתוך התהליך איזו התייחסות להפרעה? או שההתייחסות היא רק כלפי הדבקות בקבוצה ולבורא?

דבקות. לא מדברים על ההפרעה עצמה. מה זה חשוב? העיקר שיהיה בריא, מה שנקרא.

תלמיד: האם מקור של כל ההפרעות זה חוסר דבקות?

בלבד.

שאלה: יש חברים שחושבים שאם אתה פונה לעזרה כדי לפתור איזו בעיה, אז הבורא מגביר אותה עוד יותר כדי שתפנה אליו.

כאן אנחנו צריכים כבר לדבר בקשר לכוונה, למה אני פונה לקבוצה. אני פונה לקבוצה כי אני בעצמי מגלה את עצמי מאוד מאוד חלש, לא מסוגל, ואני חושב שבזה אני מונע מהקבוצה התקדמות. ולכן בכובד לב ובכאב לב אני פונה שיעזרו לי ושיחזיקו אותי. אני כאילו מבקש מהם את כוח הערבות כדי להתקדם, כדי באמת להגיע למצב, "חברים, אין לי ברירה, אני צריך את העזרה שלכם, אני רוצה להידבק. אני מרגיש שבזה אני גורם איזו הפרעה, ואני לא מסוגל, ניסיתי כמה פעמים", כן לשפוך את הלב, זה טוב.

אבל את זה אדם צריך להביא אחרי שהוא עשה את כול מה שאפשר כלפי הבורא ורואה שלא מסוגל וזקוק לחברים. ואז הוא צועק אליהם כמו אסיר מבית האסירים, מבית הסוהר, "תעזרו לי, תוציאו אותי מזה, תזרקו לי את קצה החבל", הוא מרגיש שאחרת הוא טובע בנהר.

שאלה: כקבוצה חדשה מתי נהיה מוכנים ללמוד כעשירייה? האם יש תנאים מקדימים לכך?

כשנרגיש את העשירייה, נרגיש אותה כמבנה פנימי. אני ארגיש את החברים שהם נמצאים אצלי בפנים, הם עומדים אצלי, כמו שרב"ש כותב "ואין שום דבר חוץ מחברים". ומה זה "אין שום דבר חוץ מחברים"? שאני והם נעשים למבנה אחד ממש, ובתוך המבנה הזה אני מרגיש את כל החיים שלי, את כל החיות שלי. ההרגשה הזאת, המבנה הזה חי בי והופך להיות אצלי כדבר העיקרי שהוא למעלה מזמן, הוא נצחי. ואני מרגיש שאני דבוק שזה אני האמיתי, ולא הגוף הזה שהוא בהמה שאני בינתיים רוכב עליה. ואז אנחנו מתחילים בזה לעבוד בעשירייה.

לא סתם רב"ש כותב מילים יפות כאלה, שאני כל כך נדבק לחברים, ואין שום דבר חוץ מחברים, ואני נעלם. זה גילוי המבנה של עשירייה אמיתית. אז מתחילים באמת ללמוד את עשר הספירות. ומתגלים שם עוד יותר ועוד יותר פרטים שלהן בהצטברות של העשיריות המשניות, שלישיות כאלו שגם מתחברות, עד שכל האנושות מתחברת.

אנושות, הכוונה היא לכל הנשמות של כל הזמנים, וכל מה שאנחנו יכולים להבדיל לפי זמן, תנועה, מקום, עולמות, סולמות, הכול מתחבר לעשר ספירות ד"אין סוף". זאת תמונה הולוגרפית שמתחברת למבנה אחד.

שאלה: איך היחס הלא טוב שלי כלפי הקבוצה, כלפי העשירייה שלי משפיע למשפחה שלי, לאישה, לילדים, להורים שלי, לאחים וכן הלאה, לכל העולם?

אני לא יכול לענות על זה. איך שזה משפיע, אז משפיע. אתה יכול להגיד, איך אני מתייחס לזה? אני צריך להתייחס לכולם בעדינות, באהבה כמה שאפשר בלשמור את דרכי.

תלמיד: האם זה משפיע עליהם לטובה, לבריאות, להצלחה?

כעיקרון כן. אבל לא תמיד אנחנו יודעים מה זה נקרא "הצלחה". בדרך כלל ההצלחה שלנו, או מה שכל הקרובים שלך חושבים על הצלחה, זה לא בדיוק מה שהבורא חושב על הצלחה. ולכן זה נראה כך שמי שמתקדם ברוחניות יש לו צרות גדולות בגשמיות. איך זה יכול להיות? הרי הוא התקדם לבורא, הוא נעשה יותר צדיק. נכון, צדיק ורע לו. כך אנחנו רואים את הדברים.

אם היית רואה את כל המקובלים, אז רובם חיו חיים מסובכים. לא משובחים, אלא מסובכים. כי כך זה נראה בעיניים זרות, ובעיני אותו מקובל, הוא היה אומר, "על מה אתם מדברים? אני מקבל כל פעם מתנות מהשמיים. הבורא נותן לי מכות בימין ובשמאל כל הזמן, הוא לא משאיר אותי רגע אחד בלי עבודה".

שאלה: אנחנו דיברנו שעשירייה זה לא חברים קבועים, אלא כל יום אני יכול לשבת עם חברים אחרים.

כן, כי אנחנו מסתכלים על עשירייה לפי הגופים, הפרצופים, אני רואה לפניי תשעה פרצופים, אבל זה לא נכון, אלא עשירייה זה מבנה שאני בו קיים רוחנית. אני קיים כך, אני לא יכול לצאת ממנה. ברוחניות יש סכמה, מבנה, ואני שם נמצא. יש פרצופים אלו, אחר כך אלו באים ואולי מתחלפים, אולי עוד משהו, זה לא חשוב. אבל העשירייה הרוחנית האמיתית שלי היא קיימת ואני קיים בה.

תלמיד: כלומר כשמגיעות הפרעות מסוימות, אני מתפלל לא על הדבקות בעשירייה ספציפית, אלא במושג של עשירייה שבתוכי?

כן, יפה, נכון.

שאלה: ענית עכשיו שאנחנו צריכים לא רק להתפלל, אלא להתפלל בעשירייה יחד, מעל ההפרעה.

גם וגם.

תלמיד: איך זה למעשה, באיזו צורה? אנחנו צריכים לדון או צריכים תמיד להיות מוכנים להתפלל ולהתפלל כבר לפני ההפרעה? או אולי צריכים לדון כל אחד בצורה משלו?

קשה להגיד. יש ויש. האמת שזה מגיע בלי דיבורים, דיבורים כאן לא עוזרים. "להתפלל" זה נקרא שאני מבקש, אני מאתר את הרצון הכללי שלנו, עד כמה שאנחנו, עד כמה שאני בעצם מרגיש את האחרים. כי מה זה "אנחנו"? אני לא יודע מי זה מחוצה לי, אלא אחר כך על ידי האור אנחנו מגיעים לדביקות, ואז אנחנו מתחילים להיות ממש מבנה אחד.

אבל לאו דווקא שאנחנו מדברים על זה. לאו דווקא מדברים. אם יש דחף לזה, אולי, אבל בעצם מקובלים לא כל כך אוהבים לשחק מבחוץ בצדקות, בצעקות, בתפילות, בבקשות, זה הכול בפנים, עבודה שבלב. וגם לדבר בינינו, "בואו אנחנו נתפלל יחד", העמך כך עושה, אבל האדם עובד בתוך הלב שלו, מבין את האחרים וכך עושה.

רק לפעמים אם אין ברירה אז מבינים שצריכים לסכם בינינו שצריכים לבקש יחד, אבל זה מקרה מיוחד אפשר להגיד.

שאלה: מה הצורה הנכונה לבקש עבור החבר? נניח לחבר שלי יש קוץ ברגל, האם אני מבקש עבור הכאב שלו? איך אני מבקש?

אני לא יודע לגבי קוץ ברגל, אני יודע רק דבר אחד, כל אחד חייב לתפקד כגלגל שיניים הקטן בתוך המערכת הכללית, שהוא מניע בזה את כל המערכת ובלעדיו כל המערכת לא שווה כלום. את זה אנחנו יודעים ממכונות, מחשמל, מכל מיני דברים. אם המערכת נכונה, אין בה שום דבר מיותר וכל דבר הקטן ביותר הוא קריטי כמו כל המערכת כולה. אז אני מבקש עבור כל אחד ואחד שיתפוס את המקום שלו, וכך כולנו יחד, עשר הספירות. ואין חוץ מאיתנו, אין חוץ מעשר הספירות שלנו. זה שיש עוד קבוצות זה לא חשוב לי.

מבחינת מה זה לא חשוב? אנחנו, העשירייה שלנו, לוקחים אחריות על כל המציאות, אנחנו חייבים להביא את כל המציאות לחיבור השלם, לגילוי הבורא לכולם. ואז קוץ ומה שלא יהיה, זה לא חשוב לי, העיקר שכל ההפרעות ייכנסו לתיקון, שאין חוץ מזה. ואפילו שיתגלו חס ושלום מחלות, בעיות, ומהקופסה הזאת של הרצון לקבל הכללי יצאו כל הבעיות בבת אחת לכל העולם, שזה יכוסה על ידי הצמצום, מסך, אור חוזר ויהפוך להיות לאש האהבה. זה הכול.

אז כל התפילה היא שאנחנו ניכנס לעבודה אינטגרלית, כללית כזאת שבחיבור השלם יתגלה רק טוב. זה הכול. זאת התפילה. כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, זה ברור.

שאלה: אם יש לי הפרעה ואני מזהה שזה מהבורא, אני מחזיר את זה לבורא, זה אומר שזה אור חוזר?

אם אתה מזהה שזה מהבורא, זה טוב. זאת אומרת, אז אתה צריך להצדיק אותו באהבה שנותן לך עכשיו אפשרות עוד יותר להתקרב אליו דרך החברים, דרך חיבור יתר.

תלמיד: אז אותה ההפרעה זה בעצם אור החכמה, ומפני שאין לי מסך אני מקבל את זה כהפרעה?

כן, נכון.

שאלה: אם הבנתי נכון, מספיק להביא לעשירייה רק את העובדה שיש לך הפרעה שמפריעה לך ומטרידה אותך. האם אדם צריך לספר מה ההפרעה, את הפרטים, או רק להגיד שיש לו הפרעה וזה יושב עליו?

לא צריך לספר את זה לאף אחד. אנחנו לא מדברים בינינו על הפרעות. אנחנו בינינו בדרך כלל מדברים רק על גדלות הקבוצה, וגדלות הבורא בקבוצה. אנחנו מדברים רק על החיובי ולא על השלילי. ואנחנו יכולים להזכיר בינינו, אבל בדרך כלל זה בלימוד מהמאמרים, שכל השלילי מתגלה כדי שאנחנו נהפוך את זה לחיובי. אבל בעצם, תמיד ימין.

תלמיד: אני מבין שאנחנו צריכים לדבר בינינו רק על גדלות וחשיבות המטרה, אבל מידי פעם התנינים נושכים, ובמקרה כזה הבנתי שאמרת שאת זה כן צריך להביא לעשירייה.

לא, זה במקרה שאין לאדם ברירה והוא ניסה, וזה נמשך נמשך והוא לא מסוגל. אז הוא צריך להגיד את זה לכולם. כי הוא כבר מבין שלא יכול להתמודד עם זה, לא יכול לבקש על זה מהבורא, לא יכול לעזור לו כלום. הוא יכול להגיע לאיזה חבר אחד מהקבוצה ולספר לו את זה, אבל זה כבר צריך להיות במטרה, בהרגשה שבזה הוא עוצר את התקדמות הקבוצה בכללי. אחרת זה לא על מנת להשפיע.

תלמיד: אם עושים את זה כמו שתיארת ואז החבר בעשירייה אומר, "לא, אנחנו לא מדברים על זה".

הוא אומר נכון. אם אתה מגיע עם הבעיה הזאת לעשירייה בתקווה לעזור לעשירייה בגילוי ההפרעה הזאת, זה דבר טוב. אם אתה מגיע כדי שיעזרו לך, זה דבר רע.

תלמיד: איך להבחין, כי האגו תמיד מתעתע בנו. אדם יכול להביא את זה לעשירייה במחשבה שהוא עוזר לעשירייה, אבל בעצם זה הפוך.

אז תדבר איתם פעם אחת, תבקש מהם רבע שעה באיזו אסיפה ביניכם, כשיש לקבוצה שלכם כמה דקות, תבקש מהם שהם ישמעו. תספר להם על מה שקורה ותראה את התגובה שלהם. פעם בחצי שנה אתה יכול לעשות זאת.

תלמיד: ואם זה כבר נוסה והתגובה הייתה, "לא, אנחנו לא נדון בזה", מה לעשות אז?

לא לעשות שום דבר. מה אתה יכול לעשות? כלום. אני שוב אומר, היחס צריך להיות כך, אני פונה אליהם מפני שבזה אני רוצה לעזור להם ולא שהם יעזרו לי.

שאלה: מה זה אומר שאני עוזר לעצמי? אמרת קודם, בן אדם מנסה לעזור לעצמו, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לבד.

זה סימן שהוא עדיין נמצא בצורה אגואיסטית. שלא חושב על הקבוצה, לא חושב להביא לקבוצה איזו הפרעה, זאת אומרת שהוא מתחיל כבר לשייך את ההפרעה הזאת לקבוצה הכללית ורוצה לפתור אותה לטובת הקבוצה, ולא חושב שהוא בזה ייפטר מהבעיה, אלא מביא אותה לשימוש בקבוצה.

תלמיד: אז בעצם כל הפרעה שמגיעה לי אני צריך להכניס לתוך הקבוצה.

לא.

תלמיד: אז מה אני פותר לבד? איך אני פותר לבד?

על ידי תפילה.

תלמיד: תפילה עבור עצמי?

לא. עבור זה שיש לך עכשיו הפרעה כלפי הקבוצה, שאתה לא יכול להידבק, להצדיק את הבורא, לגלות אותו בתוך הקבוצה, לעזור בזה לכולם, לדחוף בזה את כולם. אם אתה לא מסוגל לזה אז אתה צריך באיזו צורה להתמודד עם זה. אבל רק אחרי שאתה מברר שבזה אתה מזיק לקבוצה, אתה יכול לבקש מהם באיזו צורה תמיכה. אבל בעצם כל הפרעה והפרעה היא אישית של האדם כלפי העשירייה והוא חייב לפתור אותה דרך העשירייה. לא לבלבל את האחרים עם מה שיש לו, לכן היא מתגלה בצורה אישית שלו.

תלמיד: ואם יש לי משהו מאוד מאוד חשוב, אני נכנס לאיזו פגישה מאוד מאוד חשובה ואני צריך את הכוח של הקבוצה בתוך הדבר הזה, אני מבקש את הכוח של הקבוצה.

יכול להיות. יכול להיות שבמקרה כזה אתה פונה לקבוצה ומבקש תפילה, מבקש תמיכה. יכול להיות שכן. אבל שוב, אלה תנאים מאוד מאוד מיוחדים. נניח אדם לפני איזה ניתוח, אז תפילת רבים יכולה לעזור לו וזו באמת בדרך. כי לא שמבקש איזו הצלחה מיוחדת, נוספת, אלא הכרחיות כדי בסופו של דבר לתקן את הנשמה.

(סוף השיעור)

---

1. "חברותא או מיתותא" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת תענית, דף כ"ג א' גמרא)↩

2. "כשור לעול וכחמור למשאוי" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף ה', ב' גמרא)↩

3. "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך עשה" (קהלת ט', י')↩