שיעור בוקר 16.02.2022- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: "הכול מושג בכוח התפילה" - קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 7.

"התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא רק הבורא בכבודו, ובעצמו. ואיך אדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הבורא בכבודו ובעצמו? הידיעה הזאת אדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הבורא שומע תפילתו."

אני קורא שוב.

"התפלה צריכה להיות תפלה שלמה". הבקשה לבורא צריכה להיות שלימה. מה זה שלימה? "היינו, מעומק הלב", מה זה מעומק הלב? "שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו. ואיך אדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הבורא בכבודו ובעצמו? הידיעה הזאת אדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו". הוא מגיע לייאוש טוטאלי, סופי, לאפס. "לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים". תשקיע את הכול, ורק אחרי שתשקיע את הכול "אז הוא יוכל לתת תפילה מעומק הלב. ואז" רק אז "הבורא שומע תפילתו".

למעשה הדרך היא מאוד פשוטה. לא פרצופים, לא עולמות ולא כל מיני דברים שאנחנו לומדים, אומנם אנחנו צריכים לדעת קצת את הדברים האלה על מנת לדעת ממה אנחנו נכללים, איזה הכנות יש לנו בפנים, והכול הוא בבלבול אחד ובשבירה, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים רק דבר אחד, כל הזמן להשתוקק לחיבור וכל הזמן להתאכזב מזה. עד שמגיעים למצב שרק הבורא יכול לעשות חיבור בינינו, ואז אנחנו מתפרצים בתפילה אמיתית ואז הבורא שומע את התפילה.

תלמיד: למה צריך להגיע לייאוש כדי להגיע למשהו? הוא אומר תשבר, תתייאש לגמרי.

זאת שאלה יפה מאוד, למה אני צריך להיות שבור כליל כדי לבקש בצורה הנכונה ואז הבורא יענה לי? למה אני צריך להיות שבור לגמרי?

תלמיד: בייאוש טוטאלי.

ייאוש טוטאלי, מה זה אומר? אני יודע שאני לא מסוגל לעשות כלום, אף אחד לא יכול לעשות שום דבר אלא רק הבורא. ואני מרגיש שאני עומד לפניו ערום ומבקש ממנו בכל הכוח. גם כוחות אין לי, והבנה אין לי, ושום צורה אין לי, כי כבר ביקשתי אלפי פעמיים ושום דבר לא עזר לי, אבל עכשיו אני מגיע מאפס לגמרי עד למצב שאני צועק, והצעקה הזאת משפיעה על הבורא והוא שומע ועוזר לי.

תלמיד: בשביל מה הוא צריך את זה?

זה משהו אחר. אנחנו לומדים כאן על התנאים. לאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע כדי לקבל מהבורא עזרה, תיקון. יותר מזה אין מה לשאול, תגיע לזה ותבין יותר.

שאלה: לגבי התהליך הזה שאנחנו משקיעים בו את כל הכוחות שלנו. בתהליך הזה אנחנו מגיעים למצב שבור, למצבים שיש שיש בהם חושך, בלבול. האם אתה יכול לפתוח את המצב הזה כדי שלא נהיה אבודים בתוך המצבים השבורים האלה?

לא. אם אנחנו לא נהיה אבודים, אז זה לא יהיה מצב שבור. כל פעם אנחנו צריכים להרגיש עד כמה אנחנו שפלים, אומללים, לא מבינים, שבורים, ואין לנו שום דבר, אין שום סיכוי, והבלבול הוא מעל הראש כל פעם יותר ויותר. אדם צריך לעבור את הרגע הזה וקצת יותר כך שהוא לא יודע מה לעשות, "מה יהיה איתי", לא יודע כלום. בצורה כזאת הוא מתקן חלק מהשבירה ושוב מתחיל לעשות משהו, יש לו עוד תקווה, עד שמגיע שוב להרגשת השבירה ושוב לחוסר אונים. כך הרבה פעמים עד שמגיע למצב שאין לו כלום והוא כבר באפס. זה המצב ש"אין מצב מאושר בעולמו של אדם שמיואש מכוחותיו עצמו" כמו שכותב בעל הסולם. ואז אין לו מה לעשות והצעקה שלו היא צעקה אמיתית, לא כמו תינוק שבוכה בכל רגע כאילו איבד כל את העולם, ואז הבורא שומע תפילה.

שאלה: אם כך, המצבים האלה צריכים להיות חדשים עבורנו בכל פעם מחדש?

כן ודאי. בכל פעם הייאוש הוא חדש, עמוק יותר, מבלבל יותר, בתחושת חוסר אונים שאין שום תקווה, ואני רוצה לברוח, "אבל לאן אברח? אולי אעשה משהו כך או אחרת, שום דבר לא יעזור", ועוד. יש רק לחזק בקבוצה הרגשה כזאת בתוכה שאנחנו חייבים להמשיך בייאוש הזה יחד, למרות הקושי, להשתדל כל הזמן להמשיך ומכך נגיע למצב שכולנו נהיה מיואשים בזמן אחד, במצב אחד, שהוא מצב נפלא, הייאוש השלם, ואנחנו נעלה משם.

שאלה: מה שאמרת עכשיו פותח הרבה שאלות על ההגעה לייאוש המשותף הזה, האם אני צריך לחלוק משהו מהעבודה הפנימית שלי או לא, מה נכון?

בינתיים אנחנו צריכים להתקדם כך שכל אחד ואחד מתגבר על הייאוש הפרטי שלו. לא לייאש את האחרים, לא להתכלל עם כולם בייאוש המשותף, עוד אין דבר כזה, חכו, אחר כך נראה. אם נצטרך, נחלוק, בינתיים לא.

שאלה: רציתי לחדד, לדייק. אם בפנים כבר התייאשתי במידה מסוימת כדי למשוך אחרים לכך, אז חיצונית אני מפגין שמחה, משתתף באופן פעיל בכול, אבל בתוכי התייאשתי, כי בעולם שלנו, אם התייאשתי זה אומר שאני לא יכול להשתתף בסדנה, לא יכול לקום לשיעור ועוד.

אתה מדבר על עצמך ומראה לחברים שאתה מלא כוחות, תקווה והתפעלות, וממשיך. ובפנים אתה נמצא במאבק עם הייאוש שלך.

שאלה: בעניין הזה של הייאוש, אני רואה שהרבה חברים באמת בורחים. נגיד שהם עסקו בפרוייקט בבני ברוך, והם נעשו מפורסמים כל הזמן ופתאום הם קולטים שהם לא עשו את זה בשביל הבורא, אלא בשביל האגו שלהם, ואז הם בורחים כמו כלב עם הזנב בין הרגליים. איך אפשר לשמור עליהם, שלא יברחו?

לדבר ביניכם מראש על המצבים האלה שיכולים לקרות, ואיך אנחנו צריכים להתגבר עליהם.

שאלה: אם אני משקיע את כל הכוחות האלה שיש ברשותי, האם כל הכוחות האלה שבעל הסולם מדבר עליהם, אלה תפילות? אלה הכוחות שאני צריך להשקיע בהם את כל מה שברשותי?

אני צריך להשקיע בהתקדמות את כל הכוחות שיש ברשותי, ואם אני רואה שזה לא עוזר לי, לא להתייאש אלא להבין שאחרי כל הכוחות האלה אני אגלה שאני יכול לעשות לשם שמיים, לא לעצמי. ואז אני צריך לקבל כוחות מלמעלה, כי אין לי כוחות רוחניים להשפיע, ואני מבקש מהבורא שייתן לי כוח להשפיע, כי אני רוצה לעבוד מחוצה לי.

נקודת הייאוש היא נקודה מאוד חשובה, היא כמעבר בין לעבוד עם הרצונות האגואיסטיים שלי ובין העבודה עם הרצונות שאני מקבל מהבורא, כוחות ההשפעה. נסו כך לקיים וליישם ותראו איך שזה עובד.

שאלה: מה הם הכוחות האלה שאני נותן לעבודה, איך אני יודע עם מה אני עובד, והיא העבודה הנכונה שתוביל אותי בסוף לייאוש?

לא, אני לא שם לפניי מטרה להגיע לייאוש, אני שם לפניי כל הזמן מטרה לחיבור, לבנות מקום לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. אני צריך לראות לפניי קבוצה שהיא מממשת את תכנית הבריאה. אני לא מדבר עכשיו על האנושות, על המלחמות, על כל מיני בעיות. אני מדבר על הקבוצה, על כך שאנחנו צריכים להרכיב בינינו בקבוצה כזאת תשתית שהבורא יוכל להתגלות בה.

שאלה: אלה בעצם כל הכוחות והעבודה שאני צריך להשקיע כלפי החיבור, על כך מדובר?

ודאי. וכשאתה מגיע לייאוש, הייאוש הוא נכון, אבל אתה לא מתייחס לייאוש, אתה לא מתקרב אליו, אתה מתקרב לחיבור והייאוש מגיע בעצמו, אם הוא מגיע.

שאלה: נראה שבלתי אפשרי להשקיע את כל הכוחות שברשותי, לכן אני תוהה אם אולי אני לא מבין נכון איך להשתמש בעבודה. השאלה היא על הקטע שנכתב כאן על שהאדם צריך להשקיע את כל הכוחות שיש ברשותו. האם תוכל להסביר בבקשה את הקטע הזה?

אנחנו צריכים פשוט לעבוד. לא להיות חכמים, לא לעבוד על חצי אחד ובשני לא לגעת. אנחנו פשוט צריכים להשקיע כל הכוחות בחיבור בינינו, עד שנגלה בחיבור בינינו את הבורא. זה הכול.

שאלה: האם התפילה היא מודעות ברגש ובשכל, שטבע האדם הוא הפוך לבורא?

כן. יפה מאוד.

שאלה: איך העשירייה צריכה לעבוד במשך היום על הקטעים היפים האלה כדי להתקרב לתפילה יפה?

רק לרצות להתחבר בינינו. לרצות בפנים, בלי שום הבחנות גשמיות, בין גברים, נשים, ועוד כל מיני הבחנות אנושיות, כדי שאנחנו נוכל להתחבר רק ברצון. לפני שהעולם הזה נברא, לפני שאנחנו יורדים מעולמות רוחניים לעולם הגשמי, אנחנו צריכים לייצב את עצמנו כביכול כשייכים לעולם הרוחני, ושם אין הבדל כמו בכל ההבדלים שיש כאן בינינו, אלא בואו כולנו ונתכלל בו, בכוח העליון.

(סוף השיעור)