שיעור בוקר 23.06.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מתוך מאמרו של בעל הסולם – "מתן תורה"

קריין: קטעים נבחרים מתוך מאמרו של בעל הסולם, "מתן תורה", המשך מקטע מספר 11.

אנחנו בשיעורים האלה רוצים לקלוט כמה שיותר ידיעות, כלים להתקדמות שלנו, אבל העיקר זה איך אנחנו יכולים להשתמש בהם לדברים שלנו יום יום במיוחד בתקופה שאנחנו נמצאים עכשיו, תקופה מאוד מיוחדת לכל האנושות.

קריין: קטע 11, אומר בעל הסולם.

"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור, שזהו התכלית היוצא מקיום התורה והמצות כולנה. מפני ש"עייר פרא אדם יולד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם, הוא ענין רבוי גדלות אהבה עצמיית הנטבע בו, אשר כל תנועותיו סובבים בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה:

א. בהיות השורש ית' כולו להשפיע, בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל חס ושלום.

ב. ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו, בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום.

ועל כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמא, המצויה בעולמינו האנושי.

וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו". וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות, הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות - לאהבת עצמו - משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה "שלא לשמה". כי אי אפשר להרגילו באופן אחר.

וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו, איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהוא רק בכוונה מיוחדת, רק לעשות נחת רוח ליוצרו."

(בעל הסולם. "מתן תורה")

אנחנו, לפי מה שהוא מתאר לנו כאן, ודאי כבר מבינים שכך אנחנו עושים את הדרך מהתקופה שאנחנו לא מבינים כלום עד שמתחילים להכיר איזה קשר לתכלית הבריאה, איך אנחנו באים לתכלית הבריאה, איך אנחנו נכללים בה יותר ויותר, איך אנחנו מקבלים על עצמנו כל מיני חוקים, הגבלות וכך בצורה כזאת יותר ויותר מתקרבים ליישום.

זאת אומרת שמתחילים להבין שיש "לא לשמה", ויש "לשמה", יש "דעת" ויש "אמונה למעלה מהדעת" ושאנחנו צריכים להתעלות מדרגת המלכות לדרגת הבינה ובכל זה כדי לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: האם אפשר להסביר את שאלת חז"ל, "מה אכפת לו לקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מן העורף"?

אם אנחנו מדברים על המצוות הגשמיות אז הן כולן לא חשובות, אלא חשוב מה אנחנו מתכוונים, הכול הולך אחרי הכוונה. מה אנחנו רוצים מזה. ולכן בעל הסולם אומר שלבורא לא חשוב איך אנחנו שוחטים את הבהמה שתהיה כשרה או לא כשרה, ובכלל כל הפעולות הגשמיות הן לא חשובות אלא בכמה שהן יכולות לסייע לנו להשגת ה"לשמה" בלבד, שזו בעצם השאלה, איך מגיעים ל"לשמה", לעל מנת להשפיע. מועיל? נקבל את זה, לא מועיל? נזרוק את זה.

שאלה: מה הייתה המטרה של בעל הסולם בכתיבת המאמר הזה ומהו רצונך שאנחנו נוציא מהמאמר הזה?

"מתן תורה" זה המאמר הראשון שבעל הסולם כתב לעם. לא לתלמידים שלו, לא לאלה שרוצים לעסוק בחכמת הקבלה, לא לאלה שרוצים לגלות את הבורא, לא ללומדי תורה, בכלל לא לאלו ולא לאלו שיש להם איזה קשר או בעד או נגד חכמת הקבלה ובכלל בורא ותורה. לא. הוא כתב את זה לאנשים שהם "עמך", שממש אין להם לא כיפה על הראש ולא כלום, לא שייכים לדת בשום דבר, להם הוא כתב.

אפילו לכאלו, יכול להיות שגם באמצע למישהו, אבל במיוחד לכאלו. אנשים שיודעים שאין להם שום קשר לתורה בפנימיותה, בחיצוניותה, בשום דבר. זה בעצם כל התלמידים, ולכן אנחנו לומדים את המאמר הזה. הוא כתב אותו כמאמר הראשון ולפי מה שאמר רב"ש, הוא רצה לכתוב כאלה חמישים מאמרים. אבל אחרי שהוא הדפיס את המאמר הזה, סגרו לו את הכול, באו דווקא חוגים מסוימים והתלוננו עליו. היום היו בכלל שורפים ומשמידים, אז לא היה להם כל כך כוח והם היו מתלוננים לממשל המנדטורי של האנגלים, שזה לא בסדר מה שהוא עושה.

האנגלים לא כל כך הבינו בזה ודאי אלא אלה אומרים ככה, מספיק לנו, כמה שפחות בעיות והם סגרו את כל הדפוס הזה של בעל הסולם ולא נתנו לו יותר להדפיס. ואז הוא אמר, אם ככה זה מהשמיים, אז אני מפסיק לכתוב. ולא כתב חוץ משני המאמרים האלה "מתן תורה" ו"ערבות" ובזה סך הכל פחות או יותר הכול נגמר.

תלמיד: ומה רצונך מאיתנו, שאנחנו נוציא מהמאמרים האלה "ערבות" ו"מתן תורה"?

אנחנו לומדים מהמאמרים האלה מה דעתו של בעל הסולם, על כל מה שיש לפנינו. במה אנחנו נמצאים, לא במצב כזה שמתאים לנו? הוא מסביר לנו את הגישה, זה כתוב ב"בראשית רבא", זאת אומרת במדרש, מה אכפת לקב"ה אם אתה שוחט ככה או שוחט ככה, אם אתה עושה כך או כך, אלא נתנו מצוות לא לשם זה אלא כדי לצרף בזה את הבריות, זאת אומרת לעשות אותם יותר נקיים, שיחשבו כולם על מנת להשפיע, בשביל מה הפעולות הלאה, המחשבות האלה, כי בכלל כל המצוות זה עניין של מחשבה, כוונה, זה כל העניין.

שאלה: הוא כותב כאן שהמצוות ניתנו כדי לזכך את ישראל, לזכך ממה? מהכוונה לקבל?

ודאי. אלו שהולכים ישר א-ל, הם נקראים "ישראל" אז יש להם כל מיני כאלו וכאלו מחשבות זרות, אז הוא רוצה ממש להוציא אותם מכל זה ולכוון אותם בצורה יותר נכונה.

שאלה: באיזו דרגה של השפעה אנחנו מצפים שהעם הכללי יגיע?

כולם צריכים להגיע לדבקות השלימה בבורא בצורה שכלנו מחוברים יחד וכולנו מגיעים בעל מנת להשפיע זה לזה ודרך זה לבורא שממלא אותנו. כולם. זה לא חשוב אתה מאפריקה והוא מאינדונזיה והשני מאלסקה, לא חשוב מאיפה. כולם צריכים להגיע לאותה דרגה, לאותו מצב.

שאלה: כתוב פה על השורש ועל אותו הנולד. מי זה אותו הנולד?

איפה זה כתוב.

קריין: הוא מדבר על סעיפים א' ו-ב', המרחק מהקצה אל הקצה.

באותו השורש יתברך כולו להשפיע ובאותו הנולד נמצא במצב ההפוך, לקבל.

תלמיד: אז על איזה שורש פה מדובר ומי זה הנולד הזה?

על הבורא. ואיך הנברא מתקרב לבורא.

תלמיד: והנולד זה על מה זה מדובר, זו תכונה, זה אדם, זה ילד.

אלה הבחנות. לא מדברים על הילד שאתה מוציא שני קילו מהאישה, שני קילו בשר, מדברים על ההבחנות שיש בנו כל הזמן שנולדים, עד כמה שאנחנו צריכים להתאים אותם לבורא.

תלמיד: ויש מאין זה גם קשור לזה?

זה הכול יש מאין.

שאלה: על חלק מהשאלה כבר ענית, מה הכוונה שאנחנו יכולים לקחת מהמאמר הזה להפצה?

אתם צריכים לדון על זה ולהחליט. לא אני. אני לא יודע. מה לקחת להפצה? אנחנו נמצאים בתנאים מאוד מיוחדים היום, אתם יודעים, מצד אחד, העולם מיום ליום מתבלבל יותר ויותר במה שהוא נמצא. ומצד שני, כשאתה מסתכל על הקורונה הזה אז כאילו מה יש בה, כמה אנשים מתים סך הכול ביום, מה הבעיה? אתה רואה שיש כאן איזה פחד, איזה שליטת הרצון העליון על האנושות יותר ממה שזה קורה.

כשאני מסתכל על כל העולם כולם השתגעו, ממה יש להם לפחד כל כך, ממה יש להם כל כך להיזהר? פשוט, אם אתה חי בצורה נורמלית, לא כל כך נוגע בכולם, מתרחק יחסית, לא מתחבק, לא עושה אפצ'י על אחרים, אז אתה יכול לחיות נורמלי, מה יש כאן? יחד עם זה בא שגעון עם ההתפרצויות באמריקה, בצרפת, בגרמניה, של כול מיני דברים אחרים לגמרי, שלא שייכים לקורונה. יחד עם זה מגיעים עוד כל מיני דברים.

אבל בסך הכול אנחנו צריכים להבין שהמצב בעולם הוא לא נורא, הוא לא כל כך גרוע, כמו שאנחנו מקבלים אותו. וזה מעניין מאוד שסך הכול זה מפחיד יותר ממה שצריך להיות. לכן אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בפרופורציה הנכונה, ביחס נכון.

תלמיד: לאט לאט מתברר שהקורונה היא באמת זה לא הבעיה, הבעיה זה תופעות הלוואי של הקורונה, זה לאט לאט מתחיל להתבהר.

איזה תופעת לוואי?

תלמיד: יש המון תופעות לוואי שבעקבות כך שאנשים חלו בקורונה צריכים לעשות כל מיני ניתוחים, זה משאיר צלקות, זה דופק את הזיכרון, יש המון דברים שמתחילים להתבהר.

אפילו שזה לא כל כך נשמע, כמו שאתה מתאר, זה בדיוק אותה דוגמה לאלו שככה מנפחים את הדברים, כך נראה לי. אני חושב שכל העניין הוא היחס שלנו שיהיה מאוזן לכל הדברים. בואו נתייחס לדברים האלה בצורה אחרת, מה אנחנו צריכים לעשות בחברה שלנו כדי שאנחנו נוריד את כל הפחדים האלה לדרגה נורמלית.

ואז אתה קודם תתחיל לסדר את כל את האנושות, תתחיל להרגיע אנשים כלפי העסקים שלא יחזרו להיות כמו שקודם ולא צריכים אותם, יפה מאוד, תגיד תודה רבה לקורונה שהיא מנקה אותנו מכל העסקים המדומים, שאין להם שום דבר חוץ מהדמיון המנופח שלנו שאנחנו צריכים אותם. תתחיל לסגור את כל הבוטיקים ואת כל מסעדות היוקרה וכל הדברים האלה, הם לא יהיו, אנחנו לא נחזור אליהם, אתה תראה את זה. אנשים יחיו בצורה הרבה יותר צנועה, מצד אחד. ומצד שני הם היו בכל זאת צריכים יותר לדעת בשביל מה הם חיים ולמה חיים, תתחיל לספק להם את הידיעות האלו. ואתה תראה עד כמה שזה משפיע על התפשטות הקורונה, עד כמה שהווירוס הזה הוא פתאום מתחיל להיות לא עד כדי כך כמו שאתה מפחד והוא נורמלי, לא קורה שום דבר.

צריכים לראות בכל הדברים האלה את יד ה' המכוונת, קודם כל, יד ה' המכוונת. זה לא אומר שאתה לא צריך לעשות מה שהרופאים אומרים, אתה חייב, ניתן לרופא רשות לרפאות, כי הרופא כאן הוא גם נציג של הבורא, אז אדרבא אתה חייב לשמוע מה אומרים הרופאים, אבל לא יותר מזה, לא לעשות מזה כאלו זה נורא. לא. יש לנו בדיוק קו נכון איך להתייחס לזה. עוד יותר לעסוק באהבת חברים, בחיבור בין הזולת, ואנחנו בהתאם לזה נבדוק ותראו עד כמה שזה משפיע על הווירוס.

שאלה: שמעתי למשל בשוודיה זלזלו בהיבט של הבידוד והתנהלו כרגיל כמו לפני הווירוס ועל פי הסטטיסטיקה יש להם קצת יותר חולים ביחס לכמות האוכלוסייה מאשר במדינות אחרת, למשל ברוסיה.

אי אפשר להשוות מה קורה במדינה אחת לעומת מדינה שנייה, ובפרט שאתה לוקח דוגמה כזאת כמו שוודיה, זו מדינה מיוחדת, עם אנשים מיוחדים, עם אורח חיים מיוחד, איך הם מתקשרים ביניהם, עד כמה הם מרוקחים ביניהם, אי אפשר להשוות אותה עם הרוסים. אי אפשר מזה ללמוד שום דבר. וגם לא אכפת לי, אני לא מסתכל לא על אלו ולא על אלו. אני מסתכל עד כמה שאנחנו על בטוח מתקרבים או לא מתקרבים להשפעה הדדית, כי רק זה יכול לרפאות אותנו. הווירוס לא יעזוב אותנו או במקומו יבוא ווירוס אחר עד שאנחנו בכל זאת נגיע לחיבור הנכון. ולכן לא חשוב לי כמה חולים יותר, כמה חולים פחות, אכפת לי איך אנחנו מבינים מה עלינו לעשות, וקודם כל אנחנו. אלו שמקושרים לפעולות הבורא ומבינים בשביל מה הוא עושה את זה.

שאלה: עוד לגבי הווירוס, מה שעוד מתגלה עכשיו, בהקשר למה שהחבר שאל, זה פחד וחוסר וודאות, זה בטוח. זאת אומרת אם פעם חשבנו שזו מחלה נשימתית, היום אומרים זה משהו מערכתי, זה משפיע בצורה עצבית. חשבנו שילדים לא נדבקים, רוב הדיווחים מארצות הברית עכשיו זה דווקא צעירים וגם ילדים. ולא ברור בדיוק מה עושים עם זה. אני רוצה דווקא לשאול מה התפקיד של הפחד וחוסר הוודאות שמתעוררים באנושות, למה זה הכרחי, מה החלק של זה בתיקון? דווקא ההרגשות האלה.

כדי להפחיד אותנו, כדי לנענע אותנו, כדי לדחוף אותנו לתיקונים, זה העניין. זה לא משהו אחר. אין לי ספק בזה. זאת אומרת בשביל מה הבורא עושה את זה? כדי לנענע אותנו. אז עוד כמה ימותו, עוד כמה יחיו, עוד כך וכך, אבל העיקר הוא שאנחנו נבקש סיבה מה אנחנו צריכים לעשות. סיבה זה ריחוק בינינו. אז גם הווירוס פועל לכיוון זה שמחייב ריחוק בינינו הגשמי ויחד עם זה רוצה שאנחנו נתחיל לגלות את הכיוון הנכון שלנו בחיבור הפנימי, הלבבי. אז בוא אנחנו נעשה כך, אולי זה יעזור. בואו אנחנו נשב כל אחד ואחד בבית שלו, בעבודה שלו, אחרי מסכה שלו, מצד אחד, ומצד שני אנחנו רוצים להיות יחד, אז בואו נעשה יחד.

גם אני מדבר אותו דבר כלפינו, כלפי בני ברוך, שאנחנו עושים כאן סעודה בשבת בבוקר עם הבצל ולחם אנחנו צריכים יותר להרגיש עד כמה שאנחנו מחוברים, ולא חשוב לנו מידת הקרבה הגשמית, אלא מידת הקרבה הפנימית שלנו, זה מה שצריך להיות. ואם מיום ליום אני לא מרגיש שינויים, וההיפך, אני מרגיש מיום ליום שאני מבוזבז, שאני לא מממש את עצמי, שאני לא מתקרב בעל מנת להשפיע ולמעלה מהדעת אני לא יודע בדיוק מה זה, ואני קורא כאלה פסוקים כמו שעכשיו קראנו מההקדמה ל"פנים מאירות ומסבירות", דברי בעל הסולם, ולפני זה גם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שתי הקדמות מאוד קשות, הכי קשות שיש, ואני רואה שאפילו אני לא מבין על מה הם מדברים.

וההבנה הזאת היא לא תלויה בזה שאני עכשיו אלמד בדיוק מה כל מילה ומילה ומה כל מושג ומושג, אלא מבפנים אין לי אותם, בתוכי אני לא מגלה שהם מדברים על משהו שנמצא בתוכי, אני צריך להרגיש את זה, אז זה רק מעורר בי איזה סטרס פנימי שאני לא בדרך, שאני לא נמצא, שאני לא מתקדם, מה יהיה ובואו נחשוב על זה.

שאלה: חוסר הוודאות צריך לדחוף אותנו ליתר חיבור בעצם, כן? הביטחון צריך להגיע מהחיבור?

כן. הביטחון וודאי שהוא רק מהחיבור.

אני רואה שהחבר שלנו יושב שם אצלכם, כן?

תלמיד: ברוך ה'.

שיספר לנו מה זה חיבור. עד כמה שאין ברירה, אלא רק זה יכול להציל אותנו, נכון? תגיד כן לפחות.

תלמיד: אני רוצה להגיד שאני חושב שאנחנו בדרך הטובה. אין לי שום ספק שאנחנו מתקרבים זה לזה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק להסכים למה שהבורא עושה, להכיר בזה שהוא עושה רק טוב.

נכון, נתחבק ונגיע. בסדר גמור. יופי.

שאלה: יחד עם זאת יש גם דאגה גדולה ביחס לקבוצות שרוצות בכל זאת להיפגש פיזית, ומתכננות התאספויות גדולות יחסית. האם הדאגה הזו נכונה? ואם כן, האם אפשר לדאוג באיזו צורה, כדי שנדאג באופן מאורגן יותר זה כלפיי זה חוץ מתפילה ודוגמה?

אני לא יודע. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נראה את כולנו במסך, כמו שאנחנו רואים אותם בצורה פיזית. שאין הבדל. מה כל כך שונה, אתה צריך להריח את האדם, מה יש לך מזה? אתה צריך לאחוז אותו, להרגיש אותו בידיים? תגיד לי מה יש לך מזה?

אני מבין עם תינוק שאתה רוצה להחזיק אותו על הידיים, כי בכל זאת הוא לא מרגיש אחרת, ואתה גם מרגיש אותו בצורה כזאת. אבל אדם, החבר שלך, אתה חייב לחבק אותו? וכך שאתה רואה אותו, אתה לא יכול לחבק אותו? עוד יותר נדרש ממך להפעיל כוחות כדי להיות מחובק עימו, מתחבק עימו בצורה כזאת שאתה תרגיש את החיבוק, והוא ירגיש את החיבוק.

בוא אנחנו עכשיו אתה ואני נרגיש שאנחנו מתחבקים. אני יכול הגיע למצב שאני מרגיש אותך, את החולצה שלך, את כל מה שאתה, אפילו את הריח שלך, אפילו כל דבר ודבר שיש לך, אני יכול לתאר את זה לעצמי. בוא נעשה את זה.

זה מרחק? חושים גשמיים הם מונעים, הם עושים לנו מחיצת ברזל? הרי הווירוס בא במיוחד מהבורא כדי שאנחנו נפתח חושים יותר נעלים, חושים רוחניים, שאנחנו מתוך הלב נשתוקק אחד לשני, ולא שאנחנו מתחבקים כמו בזמן הכנס ששומעים בכל העולם שכל אחד דופק על הגב של השני, זה נקרא "חיבוק"? מה יש לכם.

תלמיד: אפשר לדבר על זה כל הזמן, אבל יש בכל זאת דאגה גדולה מכך שהמשיכה מצד החברים לא עוברת, ואני לא יודע מה לעשות.

אני שמח לשמוע את זה, שבלטיה כל כך משתוקקת לחיבוק. דווקא אנשי בלטיה שבדרך כלל הם כאלה רגועים, קרים קצת יותר, בכל זאת הם משתוקקים יותר מכולם לחיבוק. יפה מאוד, אני שמח.

שאלה: איזה ארגז כלים של חושים אנחנו צריכים ברוחניות?

חברים, את מה שאנחנו לומדים. אני בכוונה מביא אתכם לכאלו חלקים של ההקדמה לתלמוד עשר הספירות, ולהקדמה לעץ חיים, שאתם תראו שזה.. אנחנו לא מבינים על מה מדובר, אנחנו מבולבלים, מתבלבלים, זה לא בשבילנו, ומה קורה? אנחנו חייבים להגיע לרגש, לרגש, על מה ששם מדובר.

כמו שעכשיו אנחנו מדברים, אנחנו צריכים להגיע לרגש אחד לשני, אז אנחנו פתאום נתחיל לראות מה מדובר בעץ חיים, מה מדובר בתלמוד עשר הספירות. זה מדובר על הקשר בינינו, לא על האחד ולא על השני, אלא כשהם מתאחדים יחד, מתחברים יחד, אז אנחנו יכולים לדבר על זה. זהו סך הכול.

שאלה: אני מרגיש איזו מידת אחריות עבור החברים שעוברים קשיים, הרבה קשיים מכל הסוגים. מה אני יכול לעשות? כי זה פגם שבי שהם יעברו את כל הבעיות שהם עוברים?

המקסימום שאתה קודם כל צריך, זה לעזור להם, זה לחבק אותם ולהראות להם שככה אנחנו עומדים מול הבורא שעושה איתנו את התרגילים האלו, אז בוא אנחנו נעבור את הקשיים האלו יחד. תתחבקו בעשירייה, ותשתדלו לעבור את הקשיים של העשירייה שיש לכל אחד בצורה פרטית, במשפחה, במה שלא יהיה יחד, ופתאום תראו "איזה קשיים, זה מסודר, זה מסתדר, זה לא ברא.. " רק אם אתם ניגשים לזה בצורה שאתם מתחברים, אתם רואים שזה הכול נעלם ואין שום הפרעות.

אבל לא שאתה מגיע בצורה אישית לעבוד, לא, רק יחד, ואז זה יעלם. תנסו. בוא נראה את זה. אחר כך ספרו לנו לכולנו.

שאלה: הקורונה פתחה לאנשים את האוזן, זאת אומרת הם יותר מקשיבים לנו, הם יותר מוכנים לדבר. מה העצה לתת לאדם שלא לומד איתנו ומבין שצריך להשתנות, והוא שואל, איך אני משתנה? להביא אותו ללימוד פה זאת כנראה לא הדרך, מה צריך להציע לו?

יש לנו דבר למתחילים. לא למתחילים ללמוד חכמת הקבלה, כי אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו קוראים לזה "למתחילים", אבל הכוונה לאלו שרוצים סתם להכיר שיש מציאות, שהמציאות הזאת מנוהלת על ידי כוח השפעה, שאנחנו חייבים להיות מחוברים קצת יותר זה עם זה, וקורונה מכוונת אותנו ודוחפת אותנו לזה. דברים כאלה, יש לנו? זה מה שאנחנו צריכים להפיץ לכל העולם, בכל השפות, שעל ידי חיבור שלנו, אנחנו פשוט מגיעים לטוב. זה הכול. מה יש כל כך הרבה? תפעילו את כל החומר הזה, תפיצו וזהו. אתה שואל אותי כאילו אין לנו, יש לנו הכול.

תלמיד: היה לנו את החינוך האינטגרלי, היום אני לא יודע אם יש לנו כאלה קורסים?

אני לא חושב שהם צריכים קורסים. הם צריכים קצת כאלו דברים קטנים ששם מסבירים, מזה קצת, ומזה קצת, ומזה קצת. הם לא יכולים לקרוא יותר משלוש ארבע שורות בדרך כלל, וגם זה בקושי. אז תנו להם, תחלקו להם את הדברים האלה במנות קטנות, ככה טעימות וזהו.

שאלה: מוקדם יותר בשיעור אמרת, שאני צריך לאבד את עצמי ולעבוד רק בשביל החברים. כשאמרת את זה מייד בניתי תפילה לבורא, והרגשתי שהיא התקבלה עם התנגדות מאד גדולה. איך אני מתגבר על ההתנגדות הזו?

אתה צריך לנשק את ההתנגדות הזאת, "לנשק את המקל" מה שנקרא. כי על ידי ההתנקשות, ההתנגדות, על ידי זה אתה מפעיל את עצמך יותר, אז אתה מתקשר לבורא ביותר. אל תקלל את ההתנגדות, אלא ההיפך, כל הרע זה לטובתנו, שאנחנו נתגבר ונתקשר עוד יותר חזק. קצת יותר בצורה בוגרת להתייחס זה לזה.

שאלה: בעל הסולם והרב"ש שניהם עזבו את תלמידיהם ונסעו מהם, וכתבו להם מכתבים שלאחר מכן במכתבים האלה הם כל הזמן קראו להם שלא להרגיש את המרחק הפיזי הזה בין המורה לבין התלמיד, ולהפסיק בכלל להרגיש כזה מרחק פיזי. אם אני מבין נכון שזאת בעיה של כל התלמידים המתחילים, שאנחנו חייבים את הקשר הפיזי הזה, וקשה להתקרב לקשר הווירטואלי?

אני לא עושה חשבונות כאלה, כי אנחנו פועלים מתוך מה שכל העולם רוצה, מתוך המציאות שכל העולם דורש, ולכן אני לא עושה שום דבר ממה שנראה לי כך או נראה לי אחרת. המציאות בעצמה היא מחייבת. מחייבת שאני יושב כאן בחדר שלי בלי לצאת ממנו, כדי להיות בטוח שאני אוכל גם היום וגם מחר להשפיע לכם, אז אני אעשה. יהיה קצת אחרת ואני אוכל לצאת, אז אני אחשוב על זה.

להתנתק מכם אם זה היה לטובתכם, אז ודאי שהייתי עושה. בינתיים אני מאד בספק שזה יגרום לכם חיבור. העיקר זה חיבור. אתם מבינים, אין יותר חוץ מחיבור. כל החוכמות האלה שאנחנו לומדים בהקדמות, וכל הדברים האלה, את זה בכל זאת אי אפשר להבין אלא רק בתוך זה שעושים חיבור, ואז מבינים על מה מדובר. אם אין חיבור, אתה יכול לקרוא בזה אלף שנה, שום דבר לא יקרה. אתה מבין? זה ככה. אתה פותח את הלב, אז זה מובן, אתה לא פותח את הלב, אז זה לא מובן. זה מה שזה. לכן "או חברותא או מיתותא".

נקווה שבזכות הטיפול הזה שהבורא נותן לנו, אנחנו נתקדם. בכל זאת מיום ליום אנחנו עוברים מצבים חדשים, חדים, ואתם לא יודעים אולי, או כן יודעים איזה זרמים ישנם בכל הקבוצה שלנו העולמית. וזה טוב, זה טוב. העיקר בואו נרגיש את עצמנו שכולנו כולנו נמצאים יחד, כולנו רוצים ומצפים שהבורא יתגלה בנו, כדי ללמד אותנו להיות כמוהו. לא שיהיה לנו טוב, אלא שייהנה מזה שאנחנו באמת מגיעים למצב ש"בנים אתם לה' א-לוהיכם".

(סוף השיעור)