שיעור בוקר 19.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מתן תורה", עמ' 386

אותיות ו' – י'

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", בעמוד 386, את המאמר "מתן תורה", אנחנו נמצאים בטור א', אות ו'.

מהות התורה היא לתת לאדם להיכנס למצב שבו נמצא הבורא. לאט לאט, במידה שהאדם מסוגל, מבין, נותן הסכמה ומאמץ, הוא יכול להרגיש מה נקרא העולם האמיתי שבו אנחנו קיימים ושנסתר מכל היתר, מכל אלו שממלאים את עולמנו כרגע. זאת אומרת, "מתן תורה" זו באמת מתנה, שעל ידה האדם שנמצא כחלק מהעולם הזה ואין בו משהו יותר מבהמה, יכול להיות אדם, להגיע לדרגת האדם, הדומה לבורא, על ידי השינויים שהבורא נותן לו לעשות, מאפשר לו, נותן לו תנאי איך להעלות את עצמו למדרגה עוד יותר גדולה מדומם, צומח וחי.

זה מה שאנחנו לומדים, עם זה אנחנו צריכים להסכים, את זה עלינו לקבל על עצמנו ולממש. תוכנית הבריאה היא שכולנו, כל אותם היצורים שנקראים בני אדם בעולם הזה, יעלו בהשגתם, ובתכונותיהם לדרגת הבורא, זה נקרא שיגיעו לדבקות השלמה בו.

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה", אנחנו נמצאים בטור א', באות ו'.

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו, ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה, זולת הירודים שבמין האנושי או התִנוקות. ואם כן, לא יסופק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל חס ושלום דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה.

והורונו לנו חז"ל, על זה שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום התורה ומצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלקותו לזולתו.

כי דבר הודעת אלקותו, הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו. עד שמגיעים לשלמותם הסופי: "עין לא ראתה אלקים זולתך". אשר מרוב גודלו ותפארתו של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה הזו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות, ל"ד ע"ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה אלקים זולתיך", כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטא השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של המלה ההיא בפיות ההמון, כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהא את רעיונך על המלה הזאת כרגע קטנה, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליאה. כי תצייר לך הענין האלקי, וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה.

ואז תבין, למה אנו משימים את המלה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת. היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים, יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'."

אלו מילים שאנחנו לא יודעים להעריך אותן.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שהכוונה של הבורא להודיע את אלוהותו לכולם. מה זו ההודעה הזאת?

שכולם ירגישו וישיגו שיש כוח מרכזי בטבע שהוא הבורא, ורק הוא מנהל את הכול, עושה את הכול ומקיים את הכול, וכולנו תלויים בו, לא חלקית, איכשהו, אלא ב-100% מצד אחד, ומצד אחר גם אנחנו קובעים את ההתפתחות שלנו. יותר נכון, לא את כיווני ההתפתחות, אלא את מהירות ההתפתחות. כי בין כה ובין כה אנחנו מגיעים לגמר התיקון, אבל בכל צעד ושעל אנחנו צריכים לעמוד, להבין איפה אנחנו נמצאים, איך הגענו עד כה ואיך מכאן והלאה אנחנו יכולים לעשות עוד צעד קדימה, וכל העבודה שלנו היא לקבוע איך אנחנו מגיעים לשלב האחרון.

תלמיד: איך בכל רגע ורגע אני יודע, כמו שבעל הסולם כותב פה, שאני נצמד לבורא ומרגיש אותו?

אם אני נמצא בעשירייה וכולם פחות או יותר מבינים שדבקות בעינינו היא אותו המקום שבו אנחנו נפגשים, מגלים, דבוקים בבורא, אז אנחנו רק צריכים לארגן כך את עצמנו, לא יותר מזה. אנחנו לא צריכים לברוח לאיזה כיוונים, לחקור איזה מרחקים, אלא הכול בתוך הכלי שלנו. קודם כל שנבין מה נקרא הקשר בינינו ונתעמק בו, נרגיש בו שורש אחד, וכשאנחנו נשתדל להיות דבוקים בשורש הזה, זה בעצם יהיה גילוי הבורא.

שאלה: מה ההבדל בין דבקות בבורא, דבקות בעשירייה ודבקות באישה? כמו שנאמר בפסוק, "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".

אלו סוגי השתוות הצורה, שהם כולם בעצם מדרגות של דבקות בבורא. דבקות באישה זה הסוג הראשון, זו עדיין דבקות גשמית, על זה כתוב שאדם יעזוב את אביו ואמו ויידבק באשתו, ויש בזה גם פנימיות, חוץ מהחיצוניות. אחר כך אדם צריך להידבק בקבוצה, "ואהבת לרעך כמוך", זה השלב הראשון, הקודם ל"ואהבת את ה' אלוהיך", ובו האדם רק רואה עד כמה הוא לא מסוגל להיות באהבה לזולת ונדרש לעזרה.

כשפונה לבורא ומבקש עזרה, מחוסר ברירה, שהבורא יעזור לו, אז הוא מתחיל לראות עד כמה הוא תלוי בחברים, בכל אחד ואחד מהם ובכולם יחד. זה לא אותו דבר, כי בכל אחד ואחד הוא מחפש איך להתקרב לכל אחד, לתמוך בכל אחד. ובכולם יחד, זה כאשר הוא כבר רואה אותם כמחוברים, כאיש אחד בגוף אחד, במערכת אחת, והבורא ממלא את המערכת, סובב אותה ומביא אותה לדרגות איכות נעלות. אלו בעצם הדרגות שאנחנו צריכים לעבור, הכול בעצם חיבור, ושום דבר חוץ מזה.

תלמיד: כשאנחנו נדרשים לעבודת האדם אז דבקות באישה היא בזוגיות שלו, דבקות בעשירייה זו העבודה הראשונה ברוחניות שלו, ורק אחר כך זו הדבקות בבורא?

כן. אלו שלוש המדרגות שכולן נמצאות בכיוון אחד ומביאות למטרה אחת, כך כתוב ב"תורה".

שאלה: אתה יכול להגדיר מהי דבקות?

"דבקות" היא שאני כל הזמן משתדל להיות יותר ויותר דבוק בזולת, ככל שאני מכיר אותו יותר ויותר, ככל שאני מתחבר עימו בצורה פנימית, ככל שאני מרגיש שאנחנו כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת, שיש לנו רצון אחד, על אף שאנחנו שניים. וככל שאנחנו כל הזמן מרגישים ריחוק בינינו, ועל פני הריחוק רוצים לסדר את הקירוב, את הדבקות, אז אני לומד עד כמה שני הדברים ההפוכים האלו תומכים זה בזה.

תלמיד: אבל במה בדיוק נוצרת הדבקות?

בתכונות. אני לא יכול להיות כמוהו, אני יכול להיות דומה לו. אם אני רוצה להתקרב אליו, אז אני צריך להיות דומה לו, הוא חנון אף אתה חנון, הוא רחום אף אתה רחום וכן הלאה, זאת אומרת, ללמוד ממנו את תכונותיו ולהשתדל לשנות את התכונות שלי, כך שבצורה חיצונית - פנימית אני לא יודע - אבל בצורה חיצונית כך גם אני אראה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שכוונת הבורא בבריאה היא להודיע אלוהותו לזולתו. למה הכוונה, מה בדיוק הבורא רוצה?

הבורא רוצה שדרך זה שנתקרב אליו, נרגיש עד כמה הוא שורה בכל המציאות ושאנחנו גם נפרוס כך את עצמנו על כל המציאות.

תלמיד: והדבקות מביאה אותנו להכרה בו, או הדבקות היא התוצאה שאליה אנחנו מגיעים? דבקות זו פעולה או תוצאה?

שאלה יפה. דבקות היא גם פעולה וגם תוצאה. אני רוצה להיות בדבקות בחבר, אז מהדברים הקטנים שבהם אני מסוגל להידמות לו כך אני מתקרב אליו. כמו שאנחנו רואים שילדים לומדים כשהם גדלים כל מיני דברים מהגדולים, ואפילו שרואים שזה לא אמיתי, לא הולך להם, אבל כבר יש בגוף החי את הנטייה הזאת לעשות כמו הגדול, רק זה בדרגת חי. בדרגת האדם, בדרגת המדבר, אנחנו צריכים להיכנס כבר פנימה, לתוך הגדול, זאת אומרת, להרגשה שלו, להבנה שלו, לטבע שלו, ולהשתדל להיות מבפנים כמוהו.

איך אנחנו יכולים לעשות זאת? אנחנו לא יכולים. אנחנו יכולים לעשות פעולות חיצוניות כמו האחר, אפילו כמו הבורא, ולבקש ממנו שתמורת המאמצים שלנו, שאנחנו כן נעשה פעולות כאלו, אנחנו נקבל גם שינויים פנימיים, וכך אנחנו נתקרב אליו.

זה כל העניין של העבודה בקבוצה. בקבוצה יש לנו עשרה רצונות, כל רצון ורצון מחולק לעוד כמה רצונות, אבל אם אנחנו משתדלים להתקרב זה אל זה יותר ויותר, ולשלב את הרצונות איכשהו יחד, על אף שלא יודעים בדיוק מה זה, אז יוצא שבמשך הזמן אנחנו נרגיש שכל אחד מתחיל להיות כלול מהאחר, וכך אנחנו מגיעים להיות כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". זה דבר מאוד מעניין, שלא קורה בטבע הגשמי, זה כבר בטבע הרוחני, ברמה אחרת. זה דומה להתכללות שיש בין חומרים כימיים נגיד, יש השפעה כזאת גם בתהליכים שקורים שם, בעיקר בכימיה, בין אטומים, מולקולות וכל אלו, אבל אצלנו זה עוד יותר גבוה, זה ברצונות, במחשבות, בתפיסות, עד שכולנו נעשים באמת בלב אחד.

זאת אומרת לכל אחד ואחד יש תכונות אחרות, אבל כביכול הראש שלהם, מה שמנהל אותם, זה ראש אחד. ואז בונים עשירייה שכך מתנהגת ובה מרגישים את גילוי הבורא. אנחנו עוד נדבר על זה, אתם תבינו בעצמכם.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעבור שינויים פנימיים עד שנגיע למצב שאנחנו נהייה בראש אחד. האם שינויים הפנימיים האלו יביאו אותנו לאותו רצון או לאותה כוונה או בכלל לאיזה משהו אחר שאנחנו עוד לא מבינים אותו שהוא יהיה האחד הזה?

אנחנו לא יודעים בדיוק באיזו צורה אנחנו מתקדמים. זה כמו ילד שלא יודע בשביל מה מלמדים אותו משהו כזה או אחר, אבל המורה אומרת, "עכשיו אנחנו נרקוד, עכשיו אנחנו נשב ונלמד, עכשיו נספור משהו", הכול על ידי תוכנית מלמעלה.

תלמיד: אנחנו עובדים בעשירייה בינינו ואנחנו משפיעים אחד על האחר, נגיד אתמול נפגשנו, הייתה לנו סעודה, דיברנו על איזה נושא שרצינו לברר, והייתה הרגשה מאוד ברורה שלכל חבר יש את הזווית שלו לגבי העניין, זאת אומרת לא כולם חושבים אותו דבר, וכל אחד מסתכל על זה קצת אחרת.

זה בסדר.

תלמיד: אבל בסופו של דבר מתוך אוסף הדברים האלה נולד משהו אחר, היה שם איזה תהליך שבו התכללנו זה בזה ומתוך זה נולד משהו חדש. האם אלה השינויים הפנימיים שאליהם אנחנו צריכים להגיע, אנחנו צריכים להגיע לדברים החדשים האלה שייוולדו בקשר בינינו? כי כשהיינו בתוך התהליך לא היה ברור שזה מה שנעשה, ובסוף נולד משהו חדש כזה. אני לא יודע אם אני מצליח להעביר את זה.

אתה לא מצליח להעביר, ואני לא מצליח להבין, וזה לא חשוב. העיקר שיש לנו תנועה והתנועה היא כנראה לחיבור, להבנה הדדית איפה אנחנו נמצאים. שיהיה כך.

אל תדרוש מראש משהו שאתה רוצה להגדיר שכך זה צריך להיות, אלא תזרום. העיקר שנשתדל לקרב את כולנו יחד ומה שיצא מזה כל פעם אנחנו לא מבינים. כמו ילדים שגדלים, הם לא מבינים למה הם לומדים את זה, למה הם צריכים לעשות כך, למה דוחפים אותם לכל מיני דברים, לעשות משהו, אלא הם הולכים אחרי ההורים וזהו.

תלמיד: כשאני נמצא בתוך העשירייה, מה אני צריך לשבור בעצמי כדי להצליח להתחבר איתם, מה אני צריך לשנות? כי אני שם את הרצון שלי שם בין כולם אבל על מה אני צריך לוותר בסוף כדי שתהיה ההתכללות הזאת?

אני צריך לוותר על הכוח הפנימי שלי שכל הזמן רוצה להרגיש את עצמו במרכז החיבור ושאני מחבר אותם סביבי. אני צריך ההיפך, להרגיש שהם כולם מחוברים ואני נמצא בנטייה להיות בתוכם. קשה לתאר את זה במילים.

שאלה: האם אפשר לפרט מה זה אומר לשמור תורה ומצוות?

לשמור תורה ומצוות זה נקרא כל הזמן להשתוקק לחיבור בינינו ולגלות בחיבור בינינו כל מיני אופני חיבור ומתוך איך שאנחנו מתחברים, אנחנו נראה את תכונות הבורא. כי סך הכול מי זה הבורא? בורא זה "בוא וראה", שאנחנו לומדים את המערכת הסגורה, השלמה, האחידה שהיא כוללת את כולם. אין כאן כל כך מילים, אבל כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו בצורה כזאת ולגלות מכל הכוחות כוח אחד, זה יהיה הבורא.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא אומר "עין לא ראתה אלקים זולתך"?

מה שהאדם מגלה, הוא מגלה בכלים שלו ובצורה מיוחדת שמתאימה לו, דומה לו, ולכן זה נקרא האלוקים שלו.

שאלה: האם דבקות היא גם פעולה וגם תוצאה? אם כך, יוצא שאפילו מתחילים יכולים להיות בדבקות במשהו רק מתוך הרצון להיות דבוקים.

כשאנחנו גדלים, אנחנו צריכים לשים לב איך אנחנו גדלים. יכול להיות שאנחנו נבין שגם התינוקות שנולדים נמצאים יחד עם הגדולים, אבל על ידי זה שהם מבטלים את עצמם, אז כבר הייתי אומר שיש לנו מכאן את התנאי הראשון, להיות שייך לגדולים זה להתבטל כלפיהם. אז אם אדם נכנס לקבוצה ומתבטל כלפיהם ומוכן להשתתף איתם, הוא כבר בדרך, ועוד מעט יתחיל להרגיש את האלוהות שנמצאת בקשר ביניהם.

שאלה: האם זאת פעולה שאפשר לעשות בידיים וברגליים?

לא, זה לגמרי לא שייך לגוף הגשמי שלנו. זה גם לא שייך לפעולות הגשמיות שלנו, אבל אחרי הפעולות שלנו יש לנו גם את רצון הלב, וזה העיקר. ככל שהלבבות שלנו יהיו יותר קרובים זה אל זה, יתחברו זה אל זה, כך אנחנו נתקרב ונגלה את הבורא.

שאלה: לגבי דבקות, כולנו שונים, לכל אחד יש את שורש הנשמה שלו והדינאמיקה, המהירות, הקצב לגבי תיקון, אז מהי נקודת הדמיון וההשלמה שלנו?

אני לא יודע מה לענות לגבי נקודת הדמיון שלנו. הדבר העיקרי שאנחנו צריכים זה להיות קשורים בעשירייה, לדון בינינו איך אנחנו מתקדמים, איך אנחנו מתפעלים מהנושא של השיעור, מדברי בעל הסולם ורב"ש, ולראות איך מיום ליום אנחנו מבינים עוד קצת ועוד קצת וגם נמשכים במעשה אחרי מה שאנחנו לומדים.

שאלה: איך נוכל להרגיש את הדבקות ההדדית הזו בעשירייה?

על ידי כך שלא נרגיש את עצמנו, אלא נרגיש משהו משותף, ושכל אחד ירגיש שהוא ממש מדבר מתוך המרכז המשותף הזה בינינו. כשאנחנו נתחיל לאתר כזה עניין וזה ממש יהיה כלב אחד שלנו, אז אנחנו נתחיל לגלות בו גם את נוכחות הבורא שנמצא איתנו יחד וכך נסדר את עצמנו נכון.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש, להבין את מטרת הבורא אם אנחנו מנותקים מהבורא?

על ידי זה שמשתוקקים ומבקשים עד שזה לאט לאט מתגלה.

שאלה: מה זה אומר לסדר את עצמנו נכון בתוך העשירייה?

להיות במגע עם כולם, בחיבור פנימי ככל האפשר עם כולם, ומתוך החיבור הזה להימשך לבורא ולהבין שבחיבור העשירייה עם הבורא, משיגים את מטרת הבריאה.

תלמיד: לפני חיבור עם החברים האדם צריך לבדוק את השתוקקות שלו לבורא?

ודאי שזה מה שמוביל אותו.

שאלה: מה חושבים או מרגישים ועושים כשנמצאים בדבקות בבורא בעשירייה?

מחברים את כולם יחד עם הבורא, וככל שהחיבור הזה נעשה יותר ויותר צמוד, חזק ועוצמתי, כך אנחנו נמצאים יותר קרוב למטרת הבריאה. זה נקרא להיות "כאיש אחד בלב אחד". אין לאן עוד לזוז ומה לעשות, אלא רק לחבר את הכול יחד. בנקודה האחת הזאת אנחנו חוזרים למרכז המציאות.

תלמיד: ואז מגלים "עין לא ראתה אלקים זולתך"?

כנראה.

שאלה: קצת יותר ברור מה זה דבקות. אבל מה זה חומר הדבק?

חומר הדבק? את חומר הדבק אנחנו צריכים לדרוש מהבורא כי בדרך כלל אין לנו חומר דבק. בצורה טבעית יש לנו דחייה הדדית זה מזה, והדבקות זה בזה אותה אנחנו צריכים להשיג. אין לי דבק וגם לחברים שלי אין דבק שאנחנו יכולים להיות דבוקים, נדבקים זה בזה, זה פשוט משהו שלא נמצא.

איך אנחנו יכולים להגיע לזה? את חומר הדלק אנחנו יכולים למצוא, לאתר, להשיג אם אנחנו מתארים לעצמנו שהחיבור שלנו כל כך רצוי שאין משהו יותר על פניו. אז אנחנו רוצים, מבקשים, מצפים שחומר הדלק יבוא אלינו. לכן אם אנחנו נמצאים בחברה כמה שיותר גדולה, כותב בעל הסולם, אז יותר קל לנו להשיג את חומר הדבק ונידבק זה אל זה. הכול תלוי בגדלות הסביבה.

שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים מורגשת תלות בחברים יותר ויותר. מה היחס הנכון שצריך להיות לנו לתלות הזאת?

אני שמח לגלות את זה.

תלמיד: האם יש דרך להגדיל את התלות הזאת או שזה בא בצורה עקיפה?

התלות הזאת מגיעה בצורה ישירה אליי, ואני מרגיש שאני לא יכול לצאת ממנה. אני נכנס בה ברצון או לא ברצון כמו בתוך בִיצה, ממש, יותר ויותר. ואם אני מוסר את עצמי לחברה אז אני שמח שאני נכנס לתוך הבִּיצה הזאת ובשבילי אלה סימנים טובים.

שאלה: דיברנו על ראייה, תפיסה של "עין לא ראתה אלקים זולתך". האם תפיסה כזאת זו תוצאה של היחס שיש לי כלפי העשירייה?

דרך עשירייה כלפי הבורא.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהיחס לעשירייה משפיע על תפיסת המציאות?

ודאי שכן.

תלמיד: אפשר לדייק מהו היחס שצריך להיות של כל חבר לעשירייה?

כל חבר בעשירייה צריך להיות בשבילי כמרכיב של העולם הרוחני, כמו חלק מהפאזל שדרכו אני רואה את המציאות עליונה. ולא חשוב לי התכונות שלו הפרטיות, אלא בסך הכול זה מה שאני צריך כדי לגלות את הבורא, לגלות את הצורה האמיתית של המציאות הכללית. אין מילים לזה. הכול יבוא מתוך המאמץ של האדם.

שאלה: אמרת שכל חבר יש לו תכונה משלו, אבל ראש אחד. מה חסר לי כדי לחבר את הפאזל הזה לאחד? אני רואה בכל זאת פאזל מפורד בעשירייה.

אני לא יודע, זה הבורא עושה.

תלמיד: אבל מה מצידי?

אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה אל זה "כאיש אחד בלב אחד". איך לעשות את זה בדיוק? זה נעשה מלמעלה. ההשתדלות היא מלמטה.

שאלה: למה אני צריך להיות כלול מכל הרע שבעולם ומכל הטוב שבעולם בכדי לתקן את החלק שלי בנשמה הכללית?

שאלה טובה. מה שאתה כלול מכל הרע ומכל הטוב, זה בדיוק החלק שלך.

שאלה: דיברת קודם על חומר דלק. מה החבר צריך לעשות אם הוא מרגיש פתאום שכבר אין לו חומר דלק? לפעמים הוא מתעורר ולא מבין למה בכלל נמצא כאן, כבר שכח? לפעמים זה קורה גם לכמה חברים בבת אחת בתוך העשירייה.

כן.

תלמיד: אז איך לעבוד נכון עם זה?

זה מצב מצוין, מה שהיה להם נמחק, והם יכולים להתחיל להעריך את עצמם, לערוך את עצמם, לכוון את עצמם מחדש. זה סימן של שלב חדש בהתקדמות. למה לא?

תלמיד: איפה לקחת כוחות?

אוו - אתה אומר שיש לך עוד כמה חברים?

תלמיד: באותו מצב.

מינוס ומינוס נותן פלוס. הכול תלוי במידה שכל אחד ואחד מרגיש שתפקידו מחייב אותו להחזיק את החבר, אין מה לעשות, מצד אחד. מצד אחר, ישנה תפילה כללית, שכל המסכנים שמתחברים וצועקים לבורא "הצילו, אבינו מלכנו". העיקר לא להיות לבד.

שאלה: האם "ערבות" ו"אחריות הדדית" הן דומות?

דומות זו לזו, נגיד שזה אותו דבר.

שאלה: אני מרגיש תלות, אבל אני לא מוכן לקחת אחריות. איך לעבור מתלות לאחריות?

אז אתה עדיין לא מרגיש עד כמה אתה תלוי בכולם, אם היית מרגיש שאתה באמת תלוי לגמרי בכל דבר במאה אחוז בכולם, אז כבר היית מרגיש שהם תלויים בך ואתה תלוי בהם והייתם מגיעים לערבות ההדדית השלמה.

שאלה: כתוב "מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו." מה זו ההתרוממות הזאת בהכרה?

"מתרוממים" הכוונה שהם מתחילים גשמית להשיג גשמית מתוך זה שהם לגמרי נפולים, שפלים, שאין להם כוחות, אין להם כלום, אבל הם מוצאים בהם איזו נקודה שבכל זאת מאפשרת להם להיות יחד. וכשהם מבטלים את עצמם כדי להיות יחד ולהתחבר, אז היחד הזה מושך אותם לחיבור.

אנשים יכולים להיות מחוברים או כי הם חזקים, טובים, מבינים, מרגישים, הולכים לקראת הרווח הגדול, או להיפך, שאין להם מה להפסיד ולכן הם מתחברים יחד כדי לנצל דווקא את הריקנות שבהם, שאין להם ביד שום דבר. וכאן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו הולכים יחד, אצלנו צריך להיות גם זה וגם זה.

שאלה: כתוב "מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית'", מה הכוונה "להיות למרכבה אליו ית'"?

כי צריכים להבין שדווקא בשפלות הזאת נעשה החיבור הנכון לגילוי הבורא. ולהיפך, דווקא מכך שהם ירגישו את עצמם שמחים ומסוגלים ובכוחות גדולים, מזה לא ייצא להם כלום. כל המעמד של הר סיני ואחר כך ההליכה במדבר, זה הכול כדי לגלות להם עד כמה הם נמצאים בשפלות, ללא כוחות, ללא כוח שמוביל אותם, מחזיק אותם, מעלה אותם על כנפיים, זו כל ההליכה אחרי קבלת התורה.

שאלה: איך נראית עשירייה שהיא "מרכבה אליו יתברך"?

שאין לה כלום, חוץ מזה שהם תופסים כולם יחד את הבורא בפחד לא ליפול מהקשר הזה וכך הם מתקרבים אליו. כל הזמן. כל הזמן העיקר לאחוז בו. אין יותר.

שאלה: איך באות לידי ביטוי השמחה והיראה בדבקות בבורא?

שמחה כשמחה, ויראה גם היא מתוך הרגש. בכל דבר שאנחנו מסוגלים, אנחנו צריכים להראות שאנחנו שמחים, שאנחנו נמצאים בהתפעלות מכל צעד ושעל כשאנחנו נמצאים בדרך, למרות שהדרך שלנו לא מובנת, קשה, במדבר ולא ידועה, ומעבר לכל פינה יכולים פתאום לקפוץ לפנינו שליחים של פרעה, ובכל זאת אנחנו ממשיכים כך.

קריין: אנחנו בעמ' 386, טור ב' למטה, אות ז'.

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'?" 'מלכתחילה', הכוונה היא למה הוא לא ברא אותנו כביכול בגמר התיקון "ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות? מה אנחנו מרוויחים מזה שברא אותנו בשפלות כזאת, ואנחנו, על ידי המון צעדים, ופעולות, נופלים מכל דבר ולא יודעים מה לעשות ובוכים. ומה לומדים מזה, מה מקבלים מזה? למה עשה את זה מלכתחילה? כי כביכול הוא כול יכול, מה היה שחייב אותו להוליד אותנו, לשבור אותנו, להביא אותנו לאותם המצבים קשים, במקום לסדר אותנו כבר במצב המסודר, הסופי, הטוב. כי הוא כביכול יכול הכל.

אם יכול לעשות שאנחנו נבין משהו, אז שיבנה את התנאים להבנה, ואם שנרגיש משהו, אז שיבנה תנאים להרגשה. אבל למה בכל זאת חובה שאנחנו נעבור את השלבים האלה, שגם היום אנחנו עדיין לא רואים את הסוף. אז מה קורה, למה זה צריך לעבור עלינו בצורה כל כך קשה וארוכה שאין לה עדיין שום סוף? למה הבורא שהוא כל יכול, בכל זאת עשה את כל הדרך שלנו וכל צעד בה, בצורה הזאת שהיא הפוכה מעצמו, מהשלמות שלו.

והשיבו: "דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'". פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שאובד צורתו האנושיות.

ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה, לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות."

זאת אומרת, שהעניין הוא לא לתת לנו את הסוף. אלא שאנחנו נתאמץ בכל צעד ושעל ואז נקבל תשלום טוב, השגה, הרגשה, כי אי אפשר להשיג ולהרגיש את זה בצורה אחרת, אלא רק על ידי העבודה על פני הקושיות והבעיות שמתעוררות בכל צעד ושעל. ואז אנחנו משיגים מה שהבורא רוצה לתת לנו.

שאלה: כתוב "כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל" השאלה היא ממה אני צריך להתבייש כשאני מסתכל על החבר?

אני לא יודע, אבל אומרים שמי שמקבל חינם, אז הוא מתבייש מכך שהוא מקבל חינם מאחרים. כי הם הרוויחו כנראה את מה שיש להם והוא, נניח, יושב יחד איתם לשולחן, כאורח שהזמינו אותו מתוך שמבינים שאין לו משלו, שלא יכול להרוויח, שחבל לעזוב כך בן אדם ואז הוא מרגיש לחם חסד.

שאלה: כתוב שאני צריך להתבייש לשבת ולאכול מולו, אז בעצם מה אני צריך לעשות אם אני יושב מול הבורא כך שלא ארגיש מושפל, מה אני צריך לעשות בסעודה מול הבורא?

אתה צריך להגיע אליו עם תשלום.

שאלה: מהו אותו תשלום?

תשאל אותו מהו אותו תשלום. כנראה שאתה צריך להביא לו את מה שהוא מביא לך.

שאלה: מה הוא מביא לי שאני צריך להביא לו?

אני לא יודע, תשאל אותו, אולי ממך הוא דורש אחרת ממה שנדרש ממני.

שאלה: מה לפי הכתוב עלי לעשות כדי להגיע לסעודה כך שאני באמת לא ארגיש מושפל באותה סעודה?

אתה צריך להביא איזו מתנה לבעל הסעודה, מה שמקובל, בכסף או במשהו אחר.

שאלה: מה אני צריך להרגיש בעשירייה בסעודה שחברים עורכים, איך למשל לא להרגיש מושפל אלא להרגיש איתם בטוב.

אתה צריך להשתתף באותה עשירייה בצורה גשמית, חומרית, וגם להכין את עצמך בשאלות ותשובות בנושאים שאתם מדברים עליהם, בכל נושא, ואז אתה תרגיש את עצמך שאתה משתתף באופן יפה ונכון בשיעור.

תלמיד: ואז כביכול אני לא ארגיש מושפל בתוך הסעודה?

לא, מה פתאום, למה מושפל? ההיפך, אתה נמצא איתם באותה סעודה, באותו נושא, אתה כמוהם.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו נהיה באותה רמה כביכול.

הרמה לא חשובה, אתה יכול להיות ברמה אחרת, אבל בכמה שאתה מסוגל, אתה משתתף איתם.

שאלה: על השאלה למה הבורא לא ברא אותנו מלכתחילה מתוקנים, אומר בעל הסולם, שזה בעצם בגלל הבושה. אז למה הוא ברא בושה?

כי נברא שאין לו בושה לא מרגיש את המצב שלו כלפי האחרים. הוא מרגיש רק את האגו הקטן הבהמי שלו שרוצה למלא אותו, זאת אומרת לאכול את מי שנמצא לידו, ולכן הוא לא יכול להתעלות מעל לדרגת החי.

תלמיד: אז בעצם הוא יצר אצלנו את החיסרון הזה, כדי להעלות אותנו.

כן ודאי, אלה חסרונות מדרגות של דומם, צומח, חי, ומדבר שמתעוררים בתוך הנברא.

תלמיד: הבושה היא בעצם איזשהו חיסרון שמרים אותנו?

כן, הבושה זה חיסרון, איך אני נראה לעומת אחרים.

שאלה: מה ההבדל בין התשלום לסעודה בעשירייה, לבין התשלום לסעודה של הבורא?

בעשירייה יכול להיות אתה מתכוון שהם באו כדי להתחבר, והעיקר זה מה החיבור ביניהם, באיזו רמה, באיזו דרגה, ולאיזו מטרה. וכשהם נמצאים יחד עם הבורא, אז כבר אליו מכוונות כל השאלות שלהם.

יופי, כולם מוכנים לקבלת התורה.

שאלה: לא ברור למה אם כל הרצון של הבורא הוא לקדם אותנו, בשביל מה הוא צריך להיות כל כך אכזרי? כלומר, מילא שיש פער ואנחנו צריכים בעצמנו להשיג את מה שהוא הכין עבורנו. אבל הוא מתראה ממש אכזרי. הייתי אומר שזו לא התנהגות של אב רחמן.

מה אב רחמן צריך לעשות?

תלמיד: יש אפשרות לתת אתגר כדי שנשיג בעצמנו, ויש להכשיל אותנו כמה שרק אפשר.

מה היית עושה במקומו.

תלמיד: הייתי עושה אותו דבר, אבל פשוט לא מנסה כל פעם בכוח להפיל אותנו שוב אחרי שקמים. אם אנחנו מגיעים לאיזה חיבור בינינו בעשירייה, אנחנו תמיד נמצאים במקום שממנו אנחנו רק עוד יותר נופלים.

זו רק הרגשת הריחוק מנקודת המטרה.

תלמיד: אז למה אף פעם לא מרגישים שמתקדמים?

גם זו הרגשה של התקדמות.

תלמיד: במה? איך זה תורם לנו להמשיך לעבוד אפילו יותר? במה זה מאפשר לנו להתקרב אליו, להידבק בו יותר?

כי אתה מקבל לפתור בעיות יותר גדולות.

תלמיד: בסדר, יותר גדולות, אבל הוא מוסיף בעיות כאילו באכזריות. יש בעיה יותר גדולה, ואז גם את הכלים שלמדתי נגיד בתרגיל הקודם הוא מעלים, פתאום אני מרגש עוד יותר דפוק, עוד יותר טיפש. פתאום אני לא מסוגל לפתור אפילו דבר פשוט, לא מסוגל לעשות את החיבור הכי פשוט.

ככה זה נראה לך, כי כך מתקדמים. אם תיקח מתמטיקאי, או פיסיקאי, ותתחיל לשאול אותם מה הם עוברים בבית ספר, אז אין שום בעיה. אבל אם תתחיל לשאול אותם על דברים יותר פשוטים כביכול, שם הם כבר לא יודעים מה לענות. כי זה לא ידוע, זה פשוט לא ידוע.

תלמיד: אז במה ההתקדמות? על איזה ציר אנחנו יכולים להסתכל ולהגיד, על זה אנחנו הולכים, וזאת הצורה הנכונה שתאפשר לנו להתייחס למה שהבורא נותן כדבר טוב, חיובי, ולא כל הזמן להישאר בחוויה השלילית שיש לנו.

תעזור לנו להיות מחוברים יחד, ולהשיג את מרכז החיבור שלנו, ובתוך מרכז החיבור שנרצה לגלות אותך, כי בך כל התשובות.

תלמיד: אם אנחנו דבוקים בבקשה הזאת, בעבודה הזאת, אז אנחנו חווים את כל ההתקדמות כמשהו חיובי? או שזה בכלל לא חשוב.

זה לא חשוב.

קריין: נסיים את אות ז'.

"ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק. וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, [ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א']. וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."

אות ח'

"כי הדבר הזה דומה לעשיר אחד, שקרא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך.

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד".

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך"."

זה ברור, כן? גם זה לא ברור? לא יכול להיות.

שאלה: הדוגמה כאן מאוד ברורה. באמת אותו עני מודע לכך שהוא מקבל מתנות, ומודע לכך שיש הבדל בינו לבין הנותן, יש פה תהליך ברור. אבל מה שלא ברור, שדווקא הבושה יורדת, אפילו בעשירייה, אין בושה, היא יורדת. זה כאילו תהליך הפוך ממה שהוא מתאר, כשאותו עני מגיע, עוצמת הבושה אצלו גוברת עד כדי כך שהוא רוצה להשיג את זה בעצמו. ומה שאני רואה, זה שעוצמת הבושה בעשירייה דווקא יורדת ככל שמתקדמים. למה אני רואה את זה ככה? או למה זה ככה?

אתה רואה את זה בעולם האגואיסטי, כי הם רוצים לכסות את הבושה, ולא לקבל אותה בחשבון, ולכן כאילו שאין להם בושה. היום שדדתי בנק, תפסו אותי, אז אני מתבייש בגלל שתפסו אותי, ולא בגלל שאני שודד. אתה מבין, הכול הפוך.

תלמיד: איך זה משרת את מטרת הבריאה, הריחוק הזה מהבושה?

כדי שנבין את מקור הבושה, ואת דרך הטיפול בה בצורה נכונה, ואמיתית.

תלמיד: בעשירייה צריכה להיות בושה כלפי העשירייה?

תלוי במה?

תלמיד: במה אני צריך להתבייש כלפי החברים?

בזה שאני חושב על עצמי.

שאלה: המטרה של כל התהליך בסופו של דבר זה גילוי הבורא, נכון?

כן.

תלמיד: אז מה זה בדיוק לגלות את הבורא?

לגלות את הבורא זה לגלות את כוח ההשפעה והאהבה שממלא את כל המציאות, כי כל המציאות זה הרצון לקבל שלנו.

תלמיד: ואת כל זה אפשר לגלות בתוך העשירייה?

העשירייה מתרחבת לכל המציאות, וכך היא ממלאת את התפקיד שלה.

שאלה: מה אפשר לעשות, אם העשיר שבדוגמה שולט לך בכל החיים, ואם אני מבין נכון זה הבורא, והנברא הוא המקבל, ואין סיכוי שאהיה כמוהו. מה אז עושה זה שמקבל כל היום מתנות מהעשיר?

אנחנו רואים בהרבה דוגמאות בעולם, שיחסים בין בני האדם הם לגמרי לגמרי משתנים. ואותו עני וחלש, יכול על ידי כל מיני שינויי צורות היחסים בינו ובין העשיר להפוך את היחסים לכך שהוא ירגיש את עצמו שהוא מנהל העניין והעשיר רק משרת אותו. וזה הכול תלוי בהבנת היחס ביניהם. יכול להיות דבר כזה.

תלמיד: כן, כמו בדוגמה של בעל הבית והאורח, שהוא מסרב לקבל את האוכל?

כן, גם זה.

תלמיד: אז למה בדוגמה הזאת העני לא התחיל לסרב למתנות. בעל הסולם לקח פה דוגמה שהיא חצי מהמשל של בעל הבית והאורח.

נגיד שכן.

תלמיד: כשאנחנו מתחילים לעבוד מול העשירייה אז מורגשת הבושה הזאת, אתה מתחיל להבין את הגדולה של החברים וכמה אתה רוצה להיות איתם ולעזור להם. איך אני משתמש בבושה הזאת כדי להתחבר אליהם יותר?

תתחיל לשרת אותם ותתחיל להראות להם שאתה רוצה בטובתם.

תלמיד: ומתוך הפעולות האלה שאני מתחיל להרגיש שאני גדול, אני משרת, אני עוזר, אני נותן, אז עוד פעם אני נופל למדרגה הקודמת. יש כאן מין איזון שאני לא מצליח להבין אותו, שבו אני הולך לשרת אותם ואני עדיין נשאר למטה.

כי אתה רוצה להיות טוב בעיניהם, זה מה שחשוב לך ולכן אתה משרת אותם. שיגידו עליך שאתה בחור טוב, שיכבדו אותך וכן הלאה.

תלמיד: זאת הכוונה הנכונה לעבוד איתם?

זאת הכוונה הטבעית של האדם.

תלמיד: ומהי הכוונה הרוחנית? איך אני עובד עם העשירייה בצורה רוחנית? כי אני כנראה עדיין צריך לשרת אותם.

כן, אבל כבר יש לך מטרה אחרת. אתה זוכר, כשהגעת לחברה שלנו כמה היית שקט, עד כמה רצית לעשות לכולם טוב ושכולם יסתכלו עליך טוב ושלא יהיה מי שמתנגד לך אלא ההיפך, אפילו היית מחלק מתנות לכל אחד. ואחר כך, כשקיבלת את המקום שלך בחברה פחות או יותר, הפסקת להתנהג כך. אז אתה יכול לדחוף מישהו, להגיד למישהו משהו, להתווכח. מה קרה לך, למה?

תלמיד: הלכה לאיבוד היראה. הפחד הזה שהם יזרקו אותי.

ואז מה עושים? אני צריך עם האופי שלי לראות ולהרגיש את היראה הזאת תמיד לפניי, כי אחרת אני אתחיל להשתגע בכל החברה. אני רוצה שהם תמיד ילחצו עליי, ואז יכול להיות שאתקדם בצורה נכונה.

שאלה: זה נשמע כאילו זה הכרחי, כי אחרת אני מתחיל להרגיש גדול.

איך עושים את זה? צריכים לחשוב.

קריין: טור א', דבר המתחיל, דבר זה טבעי הוא.

"ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם, כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

שאלה: זה נשמע לי ממש אגואיסטי. דווקא בדיוק הפוך ממה שהוא כותב פה. מה שאני מרגיש בסיפור הזה, כאילו אנחנו האגואיסטים הכי גדולים. אנחנו רוצים לעשות את זה, ורוצים לעשות את זה. איך אתה מסביר את זה?

למה זה לא טוב?

תלמיד: טוב להיות אגואיסט?

אני לא יודע, למה שאתה קורא אגואיסט זה משהו אחר. יש עניין של לקרוא לדבר ולקבל את הדבר כקורה כפועל. זה שאני פועל ברצון לקבל שלי הגדול, זה לא נקרא שאני אגואיסט. אני צריך לראות את המטרה.

תלמיד: איך אפשר להסביר את המשפט הבא, "וענהו: עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי,"

תשמע כמה שאני אגואיסט, הכול אני, הכול על ידי.

לא, זה לא שאחרים בונים ועושים לי, אלא אני בעצמי משיג את כל הרכוש שלי ואף אחד לא עובד עבורי. זה נקרא שאני אגואיסט?

תלמיד: זה נקרא שאני רוצה הכול לעצמי.

לעצמך גם כך וגם כך אתה לוקח. רק השאלה שכאן מצד אחד אתה עובד ומרוויח וזה שלך, ומהצד השני האחרים עובדים ואתה מקבל את זה וחושב שזה שלך.

תלמיד: זה מדהים. ואז הוא אומר, "המקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו."

איך אפשר להסביר דבר כזה? כשאני קורא את זה, אני מרגיש כאילו אני רוצה את כל העולם וגם את הבורא.

היית רוצה. אז מה?

תלמיד: מאיפה הקטע הזה, שאני רוצה להיות דומה לבורא, ממש דומה לו. אגואיסט הכי גדול בעולם. אתה שומע את זה.

זה הבורא עשה בך.

תלמיד: מאיפה זה בא?

אמרתי לך שזה בא מהבורא.

תלמיד: מה בא?

מהבורא.

תלמיד: שאני רוצה להיות דומה לו?

כן. יותר ממנו.

תלמיד: יותר ממנו?

כן.

תלמיד: אני שואל את עצמי, אז אני בתור אדם רוצה להיות דומה לבורא? זה לא נשמע פינטוז?

זה לא חשוב איך זה נשמע לי, החשוב איך אתה מקבל את זה.

תלמיד: אני מקבל את זה בהתחלה כמו איזה חלום, "תהיה דומה לבורא". אתה יכול להיות במחשבות כאלה, אבל השאלה אם באמת אפשר להגיע לדברים כאלה, להיות דומה לבורא?

אף פעם לא חלמת על זה?

תלמיד: בחיים לא. עד שבאתי לפה לא חלמתי על דבר כזה. אתה מבין?

אני מבין.

שאלה: אפשר לממש דבר כזה באמת?

בטח שכן, אלא בשביל מה אנחנו כולנו יושבים כאן?

תלמיד: זה נשמע גדול מדי.

זה לא גדול מדי, את זה בדיוק אנחנו צריכים להשיג, כל אחד וכולנו יחד. זו מטרת החיים שלי.

תלמיד: אני מסתכל במראה ושואל את עצמי, אני יכול להיות באמת כמו הבורא?

"שובה ישראל עד ה' אלוהיך".

תלמיד: אני אומר לאשתי, אנחנו צריכים להיות דומים לבורא. היא אומרת, "אתה תהיה דומה לבורא? תסתכל על עצמך איך אתה נראה, איך תהיה דומה לבורא?"

מה זה שייך ל-איך אתה נראה?

תלמיד: "בהתנהגות שלך, אתה לא מתנהג כמו בורא, אתה אגואיסט גדול, אתה מתנהג לא יפה, אתה מדבר לא יפה".

תשובה לאשתך, אני אהיה כזה, עוד לא סיימתי, אני באמצע הטיפול. אני אשתנה. הבורא, הרופא מבטיח שאני אהיה כמוהו. תגיד לה שתכבד אותך כי עוד מעט אתה תהיה כמו הבורא.

תלמיד: אין סיכוי שהיא תגיד דבר כזה כי היא לא רואה שההתנהגות שלי משתפרת, אלא להיפך. איך אני יכול להגיע למצב שאני אשתנה ואהיה דומה מיום ליום לבורא?

תנסה לקחת על עצמך בכל יום איזו משימה, שאתה במשהו דומה לבורא.

שאלה: למשל?

למשל, להדיח כלים.

תלמיד: אני מדיח כלים, זורק את הזבל, מבשל, ולמרות הכול יש טענות, "אתה לא תהיה דומה לבורא, אין סיכוי עם ההתנהגות שלך." מה מצפים ממני?

לא יודע, שהיא תראה לך מה הבורא עושה ואז אתה תעשה במקומו. אין מה לעשות.

תלמיד: איך ניתן לראות שאדם משתנה לטובה?

האדם שמשתנה בהתאם להתקרבותו לבורא נראה אדם נוח, טוב, הוא משתדל לא להיכנס בין האנשים, להסכים עם כולם, משתדל להיות כזה שלא רואים אותו.

תלמיד: מתבטל, זורם איתם.

כן.

תלמיד: וזה השינוי שחל בו?

לפחות כך.

קריין: אות ט'.

אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא?

אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע, אשר כל ענף טבעו קרובה ושוה אל שורשו:

א. וכל הענינים הנהוגים בהשורש, יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמודם, ויפיק תועלתו מהם.

ב. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם, וגם ניזוק מהם.

וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח, להבין המקור מכללות התענוגים והיסורים, הקבועים בעולמינו:

א. כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו. משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'.

ב. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו. ויהיה קשה לנו לסובלם.

דהיינו, אנו אוהבים המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, אם לא להשגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל. ולפיכך יהיה זה גם כן נגד טבעינו ושנואה לנו.

ועל דרך זה אנו אוהבים מאד את החכמה, ואת הגבורה, ואת העושר וכו'. שהוא משום, שכל אלה כלולים בו ית', שהוא שורשינו.

ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות, והחולשה, והעניות. משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו, שזהו העושה להרגשתינו מאום ושנוא, וגם מכאובים לאין לסבול."

שאלה: איך היגיעה שלנו מכסה על הבושה? כמו עשיר שיאמר לעני, תנקה פה ובתמורה תהפוך להיות היורש שלי, אין פרופורציה בין מה שהוא מקבל לבין מה שהוא נותן ביגיעה.

אני לא מבין בדיוק מה אתה רוצה בזה לשאול, אבל ודאי שעל ידי כך שאנחנו נותנים יגיעה, אנחנו מגלים את השליטה שלנו על משהו. אולי תיתן דוגמה.

תלמיד: אנחנו נותנים יגיעה בחיים שלנו כדי להשיג את מטרת הבריאה. אבל מטרת הבריאה היא הרבה יותר גדולה מהיגיעה שאנחנו נותנים.

זה נכון, אבל הבורא שם תנאי כזה.

תלמיד: אז הרגשת הקניין הפרטי היא הרגשה נכונה או רק אשליה של האדם, שזה מגיע לו?

זו לא כל כך אשליה, הוא כותב על כך שזה דומה לאדם שאומר, עבוד איתי רגע אחד ואני אתן לך את כל העולם כולו. זאת אומרת יש כאן עניין, איך יכול להיות שהעבודה שלנו היא בעולם הזה וייתנו לך את העולם הנצחי, השלם, האין סופי.

אבל יש כאן עניין אחר, אנחנו לא עובדים על מנת לקנות את העולם הבא, אלא מנת לתקן את עצמנו להיות בעולם הבא. וזה עניין גדול מאוד, הפרש גדול מאוד, כי אני מתקן את התפיסה שלי, אני לא קונה ומרוויח את העולם הבא.

תלמיד: אם כך אין עניין של דרישת שכר?

השכר שלי הוא לתקן את עצמי להיות המשפיע, רצוי כמו הבורא, ואז אני מוכן לכול. אני לא הולך לקבל את הכול, אני הולך להשפיע. אני לא הולך להרגיש, לתפוס ולשייך לעצמי את הדברים האלה, להיפך, אני הולך לתת את זה לכולם, לחזק את זה לכולם, להיות כלי בידי הבורא. ולכן אין שום ספק שאני מסוגל להגיע לזה, לעשות את זה ולחלק.

תלמיד: אז למה צריך להרגיש שזה קניין?

כי אני קונה לעצמי את הכלי הגדול של העולם הבא כדי לחלק אותו לכולם. שאלה נכונה מאוד.

שאלה: מה מאפיין קניין עצמי שהוא רוחני?

קניין רוחני הוא, שאני שמח למלאות את כול הכלים שמזדמנים לי, לשרת אותם ואת הבורא, להיות ביניהם.

תלמיד: אבל הקניין העצמי, יש בו משהו שיש בו "אני". "אני רכשתי", "אני קניתי", "אני עשית", או לא?

אולי בהתחלה כך אדם חושב, אבל אחר כך יראה אחרת.

תלמיד: אז במקביל לקניין עצמי, כל הסיבוב, כל הטורח שהוא "גלגל הבריאה" שגילגל עלינו, כמו שהוא כותב פה, זה בשביל שנגיע לקניין עצמי?

כן.

תלמיד: אז איך נשאר קניין עצמי, ואיך גדלות הבורא לא מבטלת את הקניין העצמי? מה זה אומר שיש קניין עצמי ברוחניות?

זה מפני שאם אני מבטל את האגו שלי, אני מתחיל לקבל את תפקיד הבורא ולבצע הכול במקומו וכל הזמן מודה לו על כך שהוא נותן לי אפשרות לעשות את זה.

תלמיד: אבל גם הביצוע במקומו זה לבקש ממנו לעזור. "בוא תתקן פה", "בוא תעשה את זה", זה לא שאני עושה משהו. זאת אומרת שככל שהאדם מתפתח ברוחניות, הרי הוא מתקדם ומתפתח בהשגת גדלות הבורא, שיותר ויותר אין מעשים. לא היה ולא יהיה. הכול אצלך. אז מה זה קניין עצמי שבסופו של דבר הוא זה שצריך להתפתח? איך מצד אחד מתפתח קניין עצמי באדם, שזה כל המטרה של הבריאה, ומצד אחר, יותר ויותר "אין עוד מלבדו"?

הוא נעשה המקשר בין הבורא לכל הבריאה, לכל הנבראים.

שאלה: אנחנו בדרך שלנו, אדם עושה יגיעה ואז הוא יכול קצת לגלות מהנותן. השאלה אם צריכה להיות תמיד עקיצת בושה באמצע או שאדם מתקדם בלי להרגיש בושה?

אני לא חושב שבלי בושה אנחנו יכולים להתקדם. אני חושב שבושה צריכה להתגלות בכל מדרגה ומדרגה, רק באופן שונה. ואנחנו צריכים לכבד את הבושה, היא נותנת לנו אפשרות לבדוק את עצמנו בצורה חדשה כל פעם.

תלמיד: כתוב פה שהמצב הטבעי של הבורא הוא מנוחה ואנחנו צריכים להיות שמחים, מאושרים במצב מנוחה ולא מעבודה, ואני מסתכל על העולם, על איזו מנוחה מדובר?

איזה עולם? מה אתה שייך לזה, לעולם?

תלמיד: הבריאה.

לא. זה לא שייך לבורא.

תלמיד: איך אנחנו בעולם?

לא. זה שייך לרצון לקבל והרצון לקבל לא שייך לבורא.

תלמיד: בגלל זה הוא כל הזמן בריצה?

כן, הריצה הזאת היא לא חשובה, מי מתחשב עימה?

שאלה: הרצון לקבל הזה לא נחשב ענף?

לא. רצון לקבל - רצון לקבל, הרצון להשפיע - רצון להשפיע, הבורא - בורא, הנבראים - נבראים, אבל כל העולם הזה עם כל הריצות שלו, זה לא קיים.

תלמיד: כנראה שאנשים נהנים מהתנועה, מחופשות, מאינטרנט.

בסדר. אז מה אתה רוצה מהם?

תלמיד: כי לפי המאמר הם אמורים ליהנות מהמנוחה ולא מכל הריצה הזאת שהיא אין סופית.

מה שהבורא נתן, ככה הם עושים.

תלמיד: איך לא לבטל אפשרות להעניק מתנה לבורא. איך להתייחס למתנה לא כאל שכר, אלא ממש כאל מתנה?

אם אתה יוכל לעשות משהו שהבורא מקבל ממך דרך העשירייה, דרך כל העולם, ואז אתה מרגיש עד כמה אתה מועיל בזה לעשירייה או לכל העולם אפילו, אז אתה צריך להודות לו.

תלמיד: אני כל פעם אומר לאגו, "מגיע לך". אתה כאילו מקבל משכורת ולא מקבל את זה כמתנה. איך להעריך את זה כמתנה?

לא. אנחנו צריכים להשתדל לעשות הכול דרך העשירייה ואז לא תהיה לנו מזה שום בושה ובכלל שום מחשבה על זה בכלל. עשינו, התחברנו, הגענו, השגנו. בתוך החיבור שלנו מגלים את דרגת ההתקרבות לבורא. תודה רבה, ברוך ה'.

שאלה: כתוב בקטע שהבורא ברא חלק מהאנשים בתכונות שונות. חלק עשירים, חלק עניים. איך יכול להיות שלחלק יש שורש בבורא ולחלק לא?

אני לא יכול להסביר את זה בינתיים. אבל מה זה חשוב לנו? אנחנו לא מתעסקים בפילוסופיה. תתעסקו בדברים שיותר קשורים לעבודה פרקטית שלנו.

שאלה: לגבי היגיעה, איך אמורה להיות היגיעה כדי להשיג את מטרת הבריאה?

יגיעה יחד ולאותה המטרה כמו מטרת הבריאה, בסך הכול. זאת השאלה וזאת התשובה.

שאלה: אנחנו עשינו הרבה עבודה והרבה יגיעה כדי להחזיק מעמד ויחד עם זה הגיעו לנו בעיות בריאות. יש לנו חבר עם בעיה בריאותית מאוד רצינית. למה מגיעים המצבים האלה אחרי שאנחנו באמת עשינו עבודה ויגיעה מאוד חזקה? מה אנחנו צריכים לעשות כעשירייה ובאופן אישי מול המצבים האלה?

אנחנו לא יכולים לעשות חשבון מה העבודה שלנו, מה הידיעה שלנו ומה השכר שלנו. אלא צריכים לקבל את זה וגם שהמצבים מגיעים לנו ממקור אחד, ורק על ידי חיבור בינינו וחיבור למקור אנחנו יכולים להמתיק את המצב. אבל אין לנו שום אפשרות להבין למה זה, ואיך זה. לא יכולים.

שאלה: אם אנחנו באים מהעולם הרוחני, למה אנחנו מאבדים את הזיכרון מכל העולם הרוחני כדי לעשות את העבודה שלנו? למה אנחנו לא זוכרים כלום?

כדי לעשות את העבודה שלנו עכשיו בצורה יותר נקייה.

שאלה: ככל שאני רחוק מהבורא רמת הבושה גדלה?

רמת הבושה גדלה בהתאם לגילוי החיסרון.

תלמיד: זאת אומרת, בתהליך שאנחנו מתקרבים אנחנו מגלים כמה אנחנו רחוקים מהבורא וזו יגיעה שאנחנו צריכים לתת?

נגיד שכך.

שאלה: אם אין עוד מלבדו והבורא הוא טוב ומטיב וכל תוצאה אחרי כל פעולה היא על חשבונו אז הבושה תהיה קיימת תמיד, למה צריך זאת, האם יום אחד הבושה תתבטל?

אנחנו מתפטרים מהבושה במידה שאנחנו מתקרבים לחיבור.

תלמיד: האם החיבור שהבורא מבצע לא תהיה על חשבונו ולא תהיה הרגשת הבושה?

לא, על מה שאתה מבקש ומקבל אין בושה.

אות י'

"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה, של בושה ואי סבלנות, בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד. להיות הבורא ית', אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה. כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית', על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור.

ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה, שאנו משפיעים לזולתנו. להיות דבר זה נוהג בשרשינו ית', שהוא המשפיע לכל".

שאלה: האם איש את רעהו יעזורו הופך בושה לכבוד גדול?

כן.

שאלה: האם יש דברים שאינם כלולים בבורא יתברך או שאין דברים כאלה?

אין דבר שלא כלול בבורא, אלא תלוי איך אנחנו מקבלים זאת. הרצון לקבל כלול? לא. אז איפה הוא? יש דברים שכלולים בו בדרך הפוכה.

תלמיד: כתוב "וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה,". איך אפשר להסביר את המשפט הזה?

נגיע לזה וזה יהיה ברור, עכשיו זה ישמע כמו פילוסופיה.

שאלה: אני מנסה להבין את יסודות חכמת הקבלה, האדם הוא המקבל, האדם רוצה לקבל, אבל כשהוא מקבל הוא מרגיש בושה ומרגיש ממש רע עם זה.

כנראה שכן. על מה השאלה?

תלמיד: חשבתי שבדרך כלל, באופן טבעי, אם אתה מקבל אז אתה נהנה. למי בדיוק מתכוון בעל הסולם שהוא מרגיש בושה בכך שהוא מקבל?

אם הוא מקבל מבעל הבית וממלא בזה את הכלי שלו, אז הוא מרגיש בושה, כי הוא מרגיש שהוא מקבל ומישהו אחר נותן לו וזה מוריד אותו מהמדרגה שלו.

תלמיד: אם הוא מרגיש את הנותן אז הוא יכול להרגיש בושה?

כן. אם הוא לא מרגיש את הנותן, אז אין לו בושה. כמו בני אדם בעולם הזה שלא מרגישים את האלוקות ולכן הם לא מרגישים בושה.

שאלה: אם משאירים לאדם צלחת, כמו לבעל חיים ולא משגיחים עליו, הוא פשוט יאכל את הכול, לכן הוא חייב שיהיה לו איזה קשר עם הבורא כדי להרגיש.

זה ההבדל בין אדם לבין בהמה, האדם מרגיש את בעל הבית כלפיו ובהמה לא מרגישה אותו, אם יש לה אוכל אז היא אוכלת. יש בזה הרבה דברים.

תלמיד: המילה בושה מוכרת לכולם, אבל איך להרגיש את הבושה הרוחנית, איך להגיע אליה?

דרך הקבוצה, אם אתה מתאר את עצמך בתוכה ושאתה צריך לקבל את הכול ממנה ודרכה, אז יכול להיות שאתה כבר תרגיש בושה.

תלמיד: במה אני ארגיש את הבושה, בכך שאני פשוט אקבל את האור מהבורא?

אתה תקבל בושה מזה שאתה מקבל ממישהו שנותן לך, כמו שאנחנו לפעמים מרגישים כך בעולם הזה. לא הרגשת אף פעם בושה? לא יכול להיות.

תלמיד: ואם יש אהבה בינינו?

זה כבר דבר אחר לגמרי, אם זה לא אגו אלא באמת אהבה, אז אתה יכול לקבל ולהרגיש שאתה עושה לו טובה בזה, שאתה שמקבל ממנו אתה מבטא את יחס האהבה אליו בחזרה.

תלמיד: האם כל הסוד כאן זו האהבה?

כן, רק האהבה מוחקת את כל היחסים בין הנותן לבין המקבל. כמו הילד שמקבל הכול מאמא, הוא מוצץ ממנה את כל החיים, חוץ מהחלב גם את כל העצבים, את הכול, ואין לו שום בעיה עם זה. והיא לא יכולה לעשות כלום ורק אוהבת זאת מפני שהאהבה מכסה על הכול.

תלמיד: האם ביחסים שלנו עם הבורא, התכונות של הבושה והאהבה צריכות להגיע לשיתוף פעולה ואחר כך לאהבה?

עד שמתקנים את הרצון לקבל יש תמיד בעיה של בושה, קבלה, השפעה, אהבה, וכל מה שאנחנו חייבים לחבר כדי שיהיה בינינו קשר כמה שיותר הדוק. זה דבר מאוד פנימי, חשוב ועדי, אנחנו יכולים על ידי סוגי הקשרים האלה לנטרל את כל הקלקולים.

שאלה: אתמול סיכמת את השיעור ואמרת שאתה מרוצה אבל עדיין יש אנשים שישנים וגם עכשיו אמרת זאת פעמיים. איך אנחנו יכולים להכין את השיעור הבא שלנו שיהיה לא פחות מכנס, שנכין חיסרון כזה לפגישה עם הבורא?

אני לא מתרגז, אין לי חשבונות עם אנשים שישנים או שיוצאים 10 פעמים מהשיעור החוצה, אני לא עושה חשבון עם כל הדברים האלה. אם הייתה לי עכשיו אפשרות הייתי בשמחה יוצא לעשן סיגריה, אין מה לעשות אלו דברים רגילים.

תלמיד: איך אנחנו, כל החברים, בונים את החיסרון למפגש עם הבורא לשיעור הבא, איך אנחנו עושים עוד פריצה של מילימטר קדימה?

קודם כל אתם צריכים לקרוא כמה פעמים את החומר לשיעור ולדייק שם על כל מילה של בעל הסולם, למה כתב דווקא כך ולא אחרת. אחרי שנגיע לתוכן השיעור, נשתדל להתחבר בינינו עוד ולבקש מהבורא שייכנס בתוך החיבור בינינו. עלינו להרגיש את חיסרון הנוכחות של הבורא בינינו.

שאלה: המסך בנוי מבושה?

המסך בנוי מכוח התגברות.

תלמיד: מהי בושה, זה רגש הבא מזיווג דהכאה?

בושה זאת הרגשה שבאה כתוצאה מחוסר השתוות בין האדם לבין הבורא.

תלמיד: איך הוא מרגיש את זה בלי מסך?

רק אחרי צמצום א', אי אפשר להרגיש אותה ללא מסך. אבל לפי מה שאנחנו קוראים בתחילה לפתיחה בחכמת הקבלה, בעל הסולם מסביר שאפשר להרגיש במקרה כזה שיושב אורח מול בעל הבית והוא מקבל מבעל הבית ונהנה ממה שהוא מקבל עד שהוא מתחיל להרגיש בושה, כי בעל הבית נותן והוא מקבל ואז פתאום הוא יוצא מהסעודה, זאת אומרת מהקשר, להיות קשור עם בעל הבית דרך האוכל, הוא לא רוצה בקשר כזה, הוא רוצה שיהיה ביניהם קשר הדדי.

ואז בעל הבית יכול לשחק עימו ולתת לו כל מיני הרגשות, תנאים, איך הם יכולים להיות מקושרים. יכול להיות שהוא ייתן לו הרגשה שלא חשוב כמה אתה מקבל אתה לא תרגיש אותי כבעל הבית, המצבים האלה נקראים רצון לקבל של דומם, צומח, חי ואחר כך דרגת המדבר, ששם האדם כבר מרגיש את בעל הבית שנותן לו וכנגד זה באדם מורגשת הרגשת הבושה, כי הוא מקבל מבעל הבית מה שלא שייך לו, וכאן נמצא השורש לתיקון.

תלמיד: כל התיקונים קורים דרך המסך?

כל התיקונים הם דרך המסך.

שאלה: ניסינו כמה פעמים לעשות הכנה לשיעור בזה שעברנו על החומר של השיעור למחרת, ויש תופעה כזו, שאנחנו עוברים על חומר אין שאלות בעשירייה, קוראים והכול נראה ברור, כולם יודעים, זה נורמלי?

ומתי כן יהיו?

תלמיד: אני הייתי מצפה שנבוא עם שאלות לשיעור הבא מהחומר שלמדנו לבד ביום לפני?

אז מה הטענה שלך?

תלמיד: האם אנחנו צריכים להגיע למצב שהחומר לא ברור ואנחנו רוצים לברר אותו בשיעור או שלא חובה?

אם תקראו את חומר השיעור לפחות כמה פעמים לפני השיעור, זה טוב, אפילו שלא יהיו לכם שאלות, אבל החומר בכל זאת ייקלט. הייתי ממליץ לעשות כך.

תלמיד: האם אדם אמור להרגיש שאלות שצצות בתוכו כל הזמן?

זה לא חשוב אם הוא מרגיש או לא מרגיש. נניח והוא לא מרגיש, אז מה, מה אתה רוצה ממנו, הוא לא מרגיש.

תלמיד: בעשירייה לפעמים אני מנסה להתעמק בחומר ואני מקבל תשובה מחברים, אני כאילו אומר, בואו נבדוק, ואני מקבל תשובה מחברים. אני הייתי מצפה שתתעורר בנו שאלה משותפת, אבל במקום זה אני מקבל תשובות מחברים.

אם אדם מקבל תשובה מחברים זה טוב, סימן שיש ביניהם קשר.

תלמיד: במצב ערבות, שהאדם מרגיש ש-שש מאות אלף איש דואגים ל, הוא אמור להרגיש מזה בושה?

אני לא יודע, בערבות של שש מאות אלף, אני לא יכול להגיד.

תלמיד: שאדם מרגיש שחבר אוהב אותו, זה צריך לגרום לו לבושה במשהו?

לא.

שאלה: אמרת שהבורא מעורר בנברא בושה שהוא מקבל משהו שלא שייך לו. מה שייך לנברא?

בנברא תלויה רק תפילה לבורא שיתקן אותו כדי להיות בדבקות בבורא.

תלמידה: ומה היא התפילה? דיברנו בתחילת השיעור על הדבקות השלמה וזה נראה צעד בלתי אפשרי שהנברא לא יכול לעשות אותו.

לאט לאט מתקרבים לזה.

שאלה: הבושה יכולה להיות אינדיקציה לקשר עם השורש הרוחני?

כן.

תלמיד: כלומר ככל שיש יותר בושה יש יותר קשר עם השורש הרוחני?

לא, יש כמה תנאים שבסופו של דבר זה מתגלה כך, אנחנו עוד נברר את הנוסחה הזאת.

שאלה: האם הבושה קשורה לחשיבות הנותן וחוסר היכולת להחזיר משהו שיש לו איזה ערך בתמורה?

הבושה שייכת לנברא והוא חייב על ידי זה להשתדל להעלות את עצמו לדרגת הנותן - הבורא.

שאלה: התאספנו אצל חבר גדול וקיבלנו מהבורא חיבור פיזי באמת חזק וטוב. איך אנחנו צריכים להתייחס לכזאת מתנה, לכזה מגש בעניין הבושה, האם זו בושה? האם זו הודיה

אנחנו צריכים להשתדל להיות יחד, קרובים זה לזה ככל האפשר, להבין שאנחנו רוצים להתקרב לגמר תיקון ושיהיה בינינו רק מקום של חיבור. לא ריק ולא משהו לא ידוע, אלא מקום של חיבור בו כל אחד יכול לתקוע את עצמו בחיבור הזה לנצח. כך נשתדל להרגיש את עצמנו.

.

שאלה: האם התפילה שלנו צריכה להיות בזה שנקבל את כל מה שמגיע אלינו מהשורש או את כל מה שלא מגיע אלינו מהשורש?

התפילה שלנו צריכה להיות כזו, מה אנחנו רוצים לקבל מהשורש כדי להידבק בשורש.

שאלה: אם אני מרגיש בושה ורואה שגם חברים מרגישים בושה, איך אני יכול לתמוך חיצונית בחבר שמרגיש בושה, איזה פעולות עליי לעשות?

רק התקרבות, שיבכה לפני כולם ויבקש חיבור.

(סוף השיעור)