שיעור בוקר 28.10.2022- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1155, מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1155, מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה".

נקרא את המאמר הזה, "מהו כי אתם המעט מן העמים, בעבודה". שהוא מאמר מאוד חשוב ולא קטן, ארבעה דפים שלמים.

מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

תש"ן - מאמר מ'
1989/90 - מאמר 40

"הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.

ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.

וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.

ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".

וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע".

אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".

ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:

א. לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

ב. לומד על מנת שיקראו "רבי".

ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.

ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.

ד. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא.

ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.

אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".

ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.

כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.

לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.

אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.

וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאין כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.

לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.

אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

שאלה: כתוב כאן, שהאדם צריך להיות בשמחה מכך שהוא משרת מלך גדול. מאידך, אילו המלך היה מגלה את גדלותו, אז היה נהנה בתוך הדעת. איך אפשר לשלב בין זה שאני משרת אותו, ומצד שני אסור לי ליהנות מזה?

אם הבורא היה מתגלה בצורה שהוא חשוב, גדול וכן הלאה, אז ודאי שהאדם היה נכנע מכוח גילוי הבורא. מה שאין כן אנחנו רוצים, שאם זה על מנת להשפיע, אז ההכנעה צריכה להיות מכוח ההכנעה של האדם ולא שהבורא מגלה את עצמו כגדול. ולכן כמה שאנחנו מתקדמים ברוחניות, יכול להיות שהבורא ייראה לנו כפחות ופחות חשוב ואנחנו נצטרך לקבל אותו כיותר ויותר חשוב בהערכה שלנו. וכך אנחנו נגיע לעל מנת להשפיע. כי אם הוא גדול אז אני ודאי משפיע, כי כך הטבע שמחייב אותי.

אלא מה זה נקרא לשמה, למעלה מהדעת? שאני לא מקבל את ההתרשמות הזאת בכלים שלי, אלא אני מתאר לעצמי מהכוחות שלי, מהמאמץ שלי, מזה שאני קשור לחברה ואנחנו בונים בינינו את הבורא. לכן כתוב, "אתם עשיתם אותי" ולכן אנחנו רק בקבוצה יכולים לבנות את דמות הבורא הגדול, כשנכנעים, משתחווים לפניו, וכך אנחנו מגיעים לפעולת השפעה.

תלמיד: איך לבנות בקבוצה את החשיבות הזאת, את הגדלות הזאת של הבורא כשהוא בעיקרון לא מגלה את עצמו? האם נדבר על זה במילים ולא במנטרות שהוא גדול. איך להפוך את זה לרגש?

יפה אמרת, טוב מאוד. איך אנחנו עושים את זה? מפני שכל אחד מעביר לשני, כאילו יש לו התרשמות מגדלות הבורא - "כאילו". וכך האדם מתרשם מהקבוצה ומכניע את עצמו כלפי הבורא ומתקדם עד שמגלה אותו.

עוד נברר את הדברים האלה. אין לי כל כך מילים. אנחנו צריכים לתאר לעצמנו את גדלות הבורא למרות שהוא לא מורגש ולא נראה, כי אם הוא היה מורגש ונראה, אז היינו מקבלים את זה בכלים שלנו, וזה היה כבר כישלון מראש - היינו על מנת לקבל. מה שאין כן בעל מנת להשפיע, זה כשהבורא לא מגולה כגדול, אלא אני מתאר אותו כגדול ובזה אני מגיע נקי לעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה אומר בדיוק שאני מדמיין, מתאר לעצמי אותו כגדול בפני החברים, בינינו, מהי הפעולה הזאת?

הפעולה היא, שאנחנו בונים את הבורא בתוך הקבוצה, כי אין בורא ללא נברא. אנחנו מתחברים ומייצבים בינינו דמות הבורא, צורת הבורא, הכוח הזה המשפיע, המחבר, ואז בצורה כזאת אנחנו מתארים אותו לפנינו ומשתחווים לפניו, שהוא גדול ועושה את כל החיים הרוחניים שלנו. ובמידה שאנחנו יכולים לתאר אותו בצורה כזאת, אנחנו מגלים אותו והוא משפיע ומסדר לנו את המציאות הרוחנית.

תלמיד: יוצא שכאן מה שחשוב, זה לעשות את זה מתוך יותר ריחוק?

כן, כמה שאנחנו מתקדמים למטרת החיים, למטרת הבריאה, אנחנו יותר ויותר מתרחקים מלזהות את הבורא, מהיכולת לבנות אותו, וגם יהיה לנו יותר ויותר קשה להתקרב אליו. זה לפי הכלל, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". עוד נדבר על זה, יש כאן מה להוסיף.

שאלה: כשאנחנו עובדים בלא לשמה אנחנו מחפשים תענוג, כיוון שאנחנו עדיין עובדים למען עצמנו. האם כשאנחנו מבקשים שמחה וטעם, זה לא תענוג?

כן, ודאי.

שאלה: אז יוצא שהאדם עובד את הבורא והבורא מסתיר את גדלותו, ובמצב כזה יש אפשרות שאדם נמצא בלי טעם, ואז הוא צריך לבקש מהבורא שייתן לו כוח להמשיך לעבוד בלי טעם, כדי להיות בלשמה?

כן.

תלמיד: אז בלי טעם ובלי להרגיש את גדלות הבורא, מאיפה מגיעה לאדם הבקשה לבורא לתת לו כוח להמשיך, מאיפה יגיע לו חיסרון כזה?

החסרונות מגיעים מלמעלה.

שאלה: מה זה לעשות את כל האמצעים המותאמים כדי לבוא לשמה?

זאת אומרת, שכול מה שאנחנו חושבים שיעזור לנו לעשות פעולות ללא התערבות הרצון לקבל שלנו, וזה לא יהיה על מנת לקבל - אז אנחנו מפעילים את האמצעים האלו במוח ובלב.

שאלה: אבל האמצעי היחידי שיש לי זה החברים, זו העשירייה?

נכון.

שאלה: אז איך בעצם אני מתאים את עצמי לכל המצבים שאני מקבל פה דרך החברים?

אם אתה מבטל את עצמך כלפי החברים, אז אתה בטוח מצליח. אין לך שום אפשרות אחרת להתקדם. כי הבורא נסתר, הכול נסתר, חוץ מזה שאתה מתחבר עם החברים למעלה מהדעת. יש כאן איזו נקודה שאנחנו לא יכולים עדיין לעבור אותה.

שאלה: כתוב "מי"ג שנים ואילך". האם הכוונה לשלוש עשרה?

לא, אין שום כוונוה בשלוש עשרה, זה סתם מספר.

תלמיד: האם הכוונה לדרגות או להכנות, שהאדם צריך לעבור לפני שהוא נכנס, "להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה", שזה כנראה הדרגה העליונה לפני שאנחנו עוברים לשמה?

זה נכון, אבל למספר שלוש עשרה אין שום קשר.

שאלה: כתוב, שבמדרגה האחרונה של הלא לשמה, האדם מתאהב ומתאווה לבורא, ואז מן הסתם, כשאני מאוהב במשהו, הוא גדול בעיני. ואז אני לא מבין את המעבר הזה בין השלב האחרון של הלא לשמה ללשמה, פתאום הבורא נהיה קטן?

לא, אלא שברצונות הוא מרגיש ברצון לקבל משיכה גדולה לבורא ואז כשהוא עובר ללשמה, הוא מתחיל להרגיש יכולת לעבוד עם הכלים דשפעה - לא כלים דקבלה - ואז הוא עובר לשמה.

תלמיד: ומה קורה לגדלות הבורא במעבר הזה?

הבורא נשאר גדול, והוא נמשך לבורא לא מתוך תאווה ומתוך המילוי כמקודם, כשרצה לקבל מהבורא, אלא עכשיו מכך שהבורא בעצמו הוא גדול.

תלמיד: לא הבנתי את המעבר הזה.

אנחנו נמשיך, חכה, זו כל הנקודה שלנו, שאנחנו צריכים עכשיו להגיע אליה ולעבור אותה.

שאלה: האם המקובלים מבקשים או מתפללים לטעום טעם עפר?

לָמה? מתי אדם יכול לרצות לטעום טעם עפר? אני לא יודע איזה מצב של טעם עפר אתה מתאר. כתוב "ונפשי כעפר לכל תהיה", האם על זה אתה מדבר? אנחנו עוד נגיע לזה, אני יכול לתאר לעצמי מה זה לטעום טעם עפר בעל מנת לקבל.

שאלה: אמרת קודם שהכול נסתר חוץ מזה שאתה לוקח את החיבור עם החברים למעלה מהדעת, ויש כאן איזושהי נקודה שאנחנו עדיין לא יכולים לעבור אותה. מה הנקודה הזאת?

אנחנו נעבור אותה, שוב נחזור עליה, אל תדאג.

קריין: עמוד 1157, טור א' באמצע, דבר המתחיל "אולם, איך האדם יכול.."

"אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך." אלו השאלות, כל הקטע הוא ארבע שאלות.

"לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה.

ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.

אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.

ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:

א. שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

ב. היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.

והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".

פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה". אלא הם אומרים, אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", היינו שכל העמים שבאדם היו אומרים, עבודה זו היא עבודה בזויה, שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא".

וכמו שאמרו חז"ל "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני". "נתתי גדולה לאברהם". ובטח אז היה צריך להיות שמח, כי כבר מרגיש גדלות ה', וכבר לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, אבל הוא היה ממעט את עצמו, ואמר, ואנכי עפר ואפר.

פירוש. הוא אמר לה', אני משתוקק למצב של העבודה, שהיתה בחינת "אנכי ה' אלקיך", בבחינת עפר ואפר. היינו, להזמן שהיתה אצלו העבודה בחינת "שכינתא בעפרא", שאז היה בטוח, שעבודתו היא כולה להשפיע, שאין להרצון לקבל שום יד בזה. נמצא, שאין הפירוש, שהוא ממעט עצמו נגד ה', היינו שלא מתגאה בפני ה'. אלא הפירוש, שהוא ממעט עצמו לעבוד בבחינת השפלות, אף על פי שה' נותן לו גדלות.

כמו כן למשה ואהרן ה' נתן גדלות. והם אמרו "ונחנו מה". היינו שהם היו משתוקקים לעבודה, בזמן שהיתה אצלם בחינת "שכינתא בעפרא". שאז, כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.

וכמו כן לדוד. שה' נתן לו גדלות, אמר "ואנכי", היינו בחינת "אנכי ה' אלקיך", היתה עבודה זו אצלו, בזמן שהיה רוצה לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, הנקרא "אנכי ה' אלקיך", היה אצל הגוף שלו בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש".

והאבן עזרא שואל על מה שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש". ואומר "רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו, שאיננו איש. רק ידבר כנגד האויבים, שהם יבזוהו, ואיננו נחשב בעיניהם למאומה".

וגם כאן יהיה הפירוש, שבזמן שה' נתן לו גדלות, הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי, שהם היו אומרים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, ולא תהיה לו שום הרגשה בעבודה. זהו סימן, שהוא בכלל לא איש, שהם היו מבזים את סדר עבודתו. וזה נקרא, שישראל ממעטים עצמכם לפני."

שאלה: האדם צריך לחפש להתייגע בתוך העשירייה כדי לחפש את העבודה שתיתן לו הכי פחות תענוג?

לא, חס ושלום, זה לא נכון. אנחנו לא צריכים לברוח מהתענוג, מטרת הבריאה היא דווקא לקבל את כל התענוג האינסופי, לכן אנחנו רק צריכים לבדוק איפה נמצא התענוג. אם התענוג נמצא בהכרת גדלות הבורא, אני הולך על זה ומשתוקק לתענוג הזה וממש רץ אליו. אם התענוג נמצא בכל דבר אחר, אז אני לא רוצה לקבל את התענוג כי זה תענוג שקרי. רק הבורא הוא שמנהל את הכול וממלא את הכול ומגלה את הכול ואותו אני רוצה לגלות, ודרכו לגלות את כל המציאות.

שאלה: להרים את השכינה מעפר זו העבודה של הבורא, ולכן הגדלות היא להרגיש את החשיבות של העבודה הזאת שהבורא מבקש מאיתנו לעשות?

"שכינה בעפר" זה נקרא שגדלות הבורא, הופעת הבורא בעיניי היא נמוכה כעפר, ואם אני רוצה להתקרב אליו, להתקרב לאמת, אני צריך לתאר את הבורא דווקא ההפך - הגדול מכולם, מהכול. לכן להרים שכינה מעפר זו העבודה שלנו. נגיד שאני לא יודע איך לעשות את זה בינתיים, אבל אני יודע שרק עבודה בתפילה, בקשה לבורא יכולה לשנות את המצב שלי, את היחס שלי לגילוי הבורא.

הבורא בכוונה מוריד את עצמו עד לעצים ואבנים, ששכינתו תהיה ממש למטה מהכול. זה נעשה בכוונה כדי לתת לנו אפשרות להתאסף ולהתעמק ולהתחבר ולפנות אליו ולבקש ולדרוש ממנו שהוא יעלה את שכינתו מעפר, זאת אומרת שהצגת הבורא תגיע למצב שאין יותר גדול ממנו.

שאלה: מה ההבדל בין גדלות בלשמה ובין גדלות בלא לשמה?

גדלות הבורא בלשמה זו גדלות כוח ההשפעה, מהותו, וגדלות הבורא בלא לשמה היא בזה שאני מרגיש שאני יכול לקבל ממנו את כל המילויים שלי ואליהם אני משתוקק. לא להגדיל את הבורא, אלא למלא את עצמי.

שאלה: מה ההבדל בין הגדלות שנותן הבורא שלמענו אנחנו עובדים בלא לשמה ובין אותה גדלות שנותנים לנו החברים בעשירייה כדי להגיע ללשמה?

החברים שנותנים לך דחף ללשמה יכולים לעזור לך יותר מכולם, כי בטוח שאתה לא תולה בהם שום תקווה להצלחה וכשאתה שומע מהם עצות אתה כן יכול למלא אותן ובזה לא להינזק. לכן כדאי להיות מחוברים בינינו ואם יחד כולנו, בלי לחץ של כל אחד על האחרים, אלא אנחנו באמת כך חושבים ודנים ומגיעים לאיזו החלטה ופונים לבורא עם ההחלטה הזאת, אנחנו לא נטעה, כי הבורא מלכתחילה כבר נמצא בקשר בינינו.

שאלה: האם זה נכון שבלא לשמה גדלות הבורא מוסתרת מאיתנו מלמעלה, וברגע שעובדים לשמה אז אנחנו מסתירים את הבורא מאיתנו דרך המסך ועובדים למעלה מהדעת. האם זה ההפרש בעבודה?

כן, אתה מדבר נכון. טוב מאוד, אתה נותן לנו דוגמה שאין גבול לאדם ולחיים שלו ולגיל שלו, אלא אם הוא רוצה הוא מגיע, כל הכבוד.

שאלה: כשאנחנו מרגישים טעם של עפר, האם עלינו לבקש את גדלות הבורא או שעלינו להאמין באמונת חכמים שהבורא נהנה מהעבודה הזאת ולבקש ממנו עוד כוח לעבוד בלי לגלות את הגדלות?

לא, תלוי לאיזו מטרה אתה רוצה את גדלות הבורא. אם אני רוצה את גדלות הבורא כדי להתקדם להשפעה אז אני צריך את גדלות הבורא, אני מבקש את זה, אני רוצה להשתחוות לפניו, "ונפשי כעפר לכל תהיה"¹, ואז זה טוב, למה לא לבקש?

אלא אם יש לי ספק איך אני מקבל את גדלות הבורא, אז אני צריך קודם להתכלל בחברה ושגדלות החברה תהיה יותר גדולה מגדלות הבורא, ואז אני עובד איתם יחד ומתקרב לגדלות הבורא ואז גדלות הבורא מתקבלת בגדלות החברה. גדלות החברה היא כמו מסך - צמצום, מסך, אור חוזר, שאני רוצה להשפיע לבורא, ואז גדלות הבורא מתגלה בכלי הנכון.

שאלה: כאן מדובר על כך שאם אני מרגיש את גדלות הבורא זה נותן לי דלק כדי לעבוד למען ההשפעה. עם זאת מדובר על כך שזאת הסיבה לעסוק בתורה ומצות, אבל זה לא דבר טוב כיוון שאני מקבל מזה תענוג, ולא ברור איך מצד אחד אני צריך להרגיש את גדלות הבורא כדי לעבוד למענו, ומצד אחר כמו שכאן מדובר אסור להרגיש את זה, ואפילו אם אני לא מרגיש את גדלותו אני צריך לעבוד.

אני הייתי ממליץ כל הזמן להחזיק את גדלות הקבוצה ואך ורק לאחר מכן את גדלות הבורא, ואז אתה לא תטעה ולא תיפול לשום בעיות. גדלות הקבוצה חייבת להיות יותר מגדלות הבורא, שהכלי שבו אתה מקבל את גדלות הבורא לא יהיה קטן, אלא יהיה גדול יותר ממה שאתה רוצה לקבל, ואז הוא לא יתקדם לשבירה.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב ולדאוג לגדלות הקבוצה, גדלות החברים, גדלות מערכת החיבור שלנו, שהיא תהיה גדולה ככל האפשר לפניי. בזה אני נותן ביטחון לעצמי שלא להיכנס לחטא, לשבירה, וזו בעצם צריכה להיות הדאגה שלי. ואחרי זה אני אחשוב על גדלות הבורא, אחרי שבטוח אהיה בהכרת גדלות הקבוצה שלי, כי אז יש לי כלי שמסוגל לקבל את גילוי הבורא בצורה נכונה. כאן זו הדאגה, שאנחנו לא נגיע לשבירה, לנפילה, לכל מיני בעיות.

תלמיד: יוצא שלפני שאגיע לגדלות הבורא עליי להרגיש את גדלותם של החברים וכתוצאה מזה אני כבר ארגיש את גדלות הבורא.

בדיוק כך, כל הכבוד.

שאלה: כשאדם מתחיל להרגיש שאין בו כוחות והשכינה נמצאת בעפר, והוא רוצה את גדלות הבורא, עליו קודם להגיע לכך שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב ולאחר מכן לעלות, ולרצות כבר גדלות מסוג אחר, לא מפני שעכשיו יש לו כבר כוחות לחשוב על החברים ולהתפלל ולחשוב על הבורא, אלא דווקא כדי שתהיה לו את גדלותה של ההשפעה עצמה, שזה יהיה רק למען זה ולא סתם כי יש לו כוחות והוא מתפלל עבור החברים. אני לא יודע אם הצלחתי לנסח את השאלה.

אני חושב שבאמת ניסחת את זה טוב ותוכל לנסח את זה יותר טוב עם הזמן. אנחנו לא נעזור לך בזה כיוון שאתה בעצמך תרגיש שאתה כבר מדבר נכון, תגיע לזה, וזה טוב. זה שאנחנו לא יודעים לדבר בצורה נכונה, זה רק מצביע על כך שבינתיים ההרגשות שלנו הן לא בשפת הענפים. יש שורש וענף ואנחנו עדיין לא מצליחים להביע את הרגש שלנו במילים נכונות לפי שורש וענף. אבל זה יצליח. תמשיך, כולנו באותו מצב.

שאלה: המאמר מסובך והוא מוביל אותנו בתהליך, והדרך שלי להבין היא או להתבטל, לבטל את עצמי, או להצדיק את הרצון לקבל, ואז אני שואל איפה העבודה הגדולה, האם היא דרך התפילה? לכוון או לנהל את הרצון לקבל דרך התפילה שאתה שקוע בה כולך?

כשאתה מרגיש שאתה לא מבין כלום ולא יכול לסדר את המאמר ואתה לא יכול לסדר את עצמך, איפה אתה נמצא, זאת התפילה. זה שאנחנו נמצאים במאמצים ולחצים פנימיים כאלו שאנחנו לא מסוגלים להבין ולהרגיש מה שהקריין קרא, בזה אנחנו דווקא נמצאים במצבים טובים, אנחנו רוצים להתחבר, באיזושהי צורה להבין, להתכלל עם מה שכתוב במאמר, ומרגישים שאנחנו לא מסוגלים. אלה בדיוק אותם המאמצים שמרגישים תינוקות, ילדים קטנים כשהם מסתכלים עלינו ורוצים איכשהו לשייך את עצמם אלינו ולהשתתף בחיים של הגדולים ולא מסוגלים. מזה גדלים.

מה שאנחנו צריכים כדי שאפשר יהיה להצטרף לגדולים זה להתחבר ככל האפשר בינינו, ואת כל היתר הבורא יבצע לתוך החיבור שלנו, יסדר אותנו נכון, יגיד לנו איך נחזיק זה לזה בידיים ונעמוד במעגל, איך נסתובב, איך נשיר כמו ילדים קטנים שכך מסתובבים ושרים, הכול יעשה הבורא, אנחנו רק צריכים לגלות נכונות לטיפול שלו. לכן כל הפניות שלנו הן בקשות - תעשה את זה, תעשה את זה, זאת אומרת להביע נכונות.

תלמיד: לקראת סוף המאמר האבן עזרא שואל ועונים לו שאדם רחוק מלהכיר שהוא לא אדם ושהוא רק ידבר בפני האויבים שלו. מי כאן האויבים שלו?

האויבים שלנו הם הרצונות והמחשבות האגואיסטיים שלנו.

שאלה: בעקבות מה שאמרת שצריך "לעבוד על גדלות החברה ועל גדלות הכלי", אנחנו נמצאים במעבר מלא לשמה ללשמה, והשאלה עם איזה כלים אנחנו יכולים להשתמש כשאנחנו בתקופת המעבר כדי לעבוד על גדלות החברה והחברים שתוביל לאהבת ה'?

זה כמו עבודה עם תינוק, אתה מאכיל ומאכיל אותו וזה נכנס מקדימה ויוצא מאחורה, וכך הוא גדל. גם אדם, והחיות, כולם גדלים בצורה אחת, הם בולעים את המזון וזה מה שעושה בהם את השינוי.

אותו דבר אנחנו, אנחנו צריכים לבלוע את המזון הרוחני שלנו. מה שאנחנו מסוגלים מתעכל בנו ומסתדר. איך? אנחנו לא יודעים, כמו שאנחנו לא יודעים איך אנחנו סופגים את המזון הגשמי. וכך גם עם המזון הרוחני, העיקר זה עוד ועוד להיות נוכח בקליטת החומר, בחיבור עם החברים, ושזה ייקלט בתוך הקבוצה אני מדגיש, העיקר שזה ייקלט בתוך הקבוצה, כי אם לא בתוך הקבוצה, זה לא מתעכל נכון.

לכן אנחנו צריכים לפני השיעור להיות יותר מחוברים, להגדיל את מידת החיבור בינינו לפני השיעור ולחשוב על ספיגת כוח מהמאמר, וזה באמת מה שיקדם אותנו.

שאלה: לפני יומיים קראנו מאמר והייתה תחושה שאנחנו נמצאים במרחק קטן, כאילו עוד בעיטה קטנה ואנחנו עוברים כבר לצד השני. הייתי כל כך משוכנע שמגיעים, שאנחנו בדרך לגמר תיקון בצורה מדהימה. אבל איך לשתף את ההרגשה הזו בקרב כל העשירייה, הרי אנחנו שונים כל כך אחד מהאחר, לא כל אחד באותו מקום, לא כל אחד באותו מצב של התכללות, לא כל אחד נמצא במצב שהוא יכול להקדיש את עצמו באותה המידה. הייתה אז ודאות מושלמת, שהבורא מסתתר אחרי כל חבר, אבל איך לשתף את החברים, איך לגרום לחיבור המלא הזה שבאמת נהיה כאיש אחד בלב אחד?

ההרגשה הזו היתה אצלך בוודאות מושלמת, והאחרים לא הרגישו כך, אז אל תלחץ על כולם. אתה יכול רק לבקש, להתפלל בשקט שזה יקרה. אבל זה שאתה רוצה עכשיו ללחוץ עם ההרגשה שלך על כולם למה הם לא מרגישים ולא מגיבים, זה לא בסדר. כל אחד בינתיים מתפתח בדרך משלו, כמו שאנחנו בחיים הגשמיים, כל אחד דרך גן ילדים, בית ספר וכן הלאה, מתפתח בדרכו.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחברים, אם אני יודע שאני צריך לזכור שצריך להגיע לבורא עד לנקודה שאיננו מניח לי לישון, ומצד שני, אנחנו יודעים שאנחנו עוד לא ראויים להרגיש את גדלות הבורא?

זה לא חשוב, אם אנחנו ראויים או לא ראויים. אנחנו צריכים לתת דוגמה. כל אחד לאחרים, ולדאוג שהקבוצה תתפעל מהתפעלות שלי. אבל בצורה שאני לא לוחץ עליהם, אלא רק נותן דוגמה.

"דוגמה" זה נקרא, שכל אחד מקבל ממני כמה שהוא רוצה, ובצורה שהוא רוצה. אני נותן להם דוגמה שלא מחייבת אף אחד בשום דבר, אלא רק בהתעוררות מסוימת. זה מה שצריך למסור לחברים.

שאלה: כשאתה נמצא בהרגשת העפר, אתה מבקש מהבורא שייתן לך כוחות לעבוד בהרגשה הזאת. איך לא סתם למצוא איזו השלמה פנימית, איזה הסבר אגואיסטי, ולהסתפק בזה. אלא בכל זאת לעבוד במצב הזה כיוון שהבורא צריך להנות מהעבודה הזאת? איך להחזיק את הכיוון הפנימי הזה בצורה כזאת, כדי שהוא דווקא ייהנה מהעבודה הזאת ולכן אני עובד, לא משום סיבה אחרת?

הבורא נהנה מכל מצב שהאדם עובר, במידה שהאדם משתדל להקים את עצמו למדרגה יותר גדולה, יותר קרובה לבורא בכל מצב ומצב. ככל שהמצבים האלה הפוכים מהרצון לקבל של האדם, והאדם בכל זאת רוצה להתרומם, לרומם את עצמו כדי להתקרב לבורא, להידבק בו, מזה בעצם הבורא יותר נהנה.

תארו לעצמכם שאנחנו כמו תינוקות, תינוק שרוצה להידבק באימא לא מתוך זה שהוא רוצה שיהיה לו טוב, ולהרגיש את בטוח, אלא כדי לעשות נחת רוח לאימא. עד כמה זה מורגש, עד כמה האימא מרגישה את ההבדל הזה. בין זה שהתינוק רץ אליה מפני שהוא מפחד ממשהו, או שהוא מגיע אליה מפני שהוא רוצה לתת לה הרגשה חמה. עד כמה האם מרגישה ונהנית מהמקרה השני, כך אנחנו צריכים להשתדל להיות בהתקרבות לבורא.

תלמיד: אבל כשאתה באמת מכוון את עצמך כך, כשאתה רץ ככה, מתקרב אליו כדי להעביר לו את הרגש החם הזה, כתוב שם בחלק השני של העבודה, הוא כבר נותן לך את הגדלות שלו. ואחר כך הרב"ש כותב, איך מתוך המצב הזה, כבר לא להנות, אלא בכל זאת להרכין את הראש ולהרגיש שאני עפר בידיו של הבורא?

אם אתה כל הזמן חושב איך אתה מהנה לבורא, איזה תענוג אתה עכשיו רוצה להעביר לו, ועד כמה אתה לא מרגיש את התענוג בך, אלא התענוג יוצא ממך לבורא.

שאלה: איך לעבוד כשיש גדלות הבורא?

כשאנחנו מרגישים את גדלות הבורא, אנחנו צריכים להשתדל להידבק בו מה שנקרא "בלב ונפש", עם כל מה שאנחנו מרגישים שיש לנו, ולרצות להישאר בצורה כזאת באופן קבוע, בדבקות כזו יותר ויותר, עד שכל כולי מגיע לדבקות בבורא כמו וולד שנמצא בתוך האם. ואחר כך כשהוא נולד, הוא נדבק לאמא עוד יותר. ברוחניות זה לא כמו בעולם הזה, כי בעולם הזה אנחנו מרגישים שהוולד יוצא מהאימא, אבל ברוחניות הוא לא יוצא ממנה, אלא במהותו הוא נמצא עוד יותר פנימה בתוך האם, בתוך השכינה.

תלמיד: יש הרגשה שבמצב העפר, אתה עובד יותר בהשפעה.

את זה תברר אחר כך.

שאלה: נשמע ששכינה בעפר זה צעד חשוב בדרך ללשמה. מה זה המצב הזה כשאני רואה את השכינה בעפר? זה נשמע כמו מצב של עצב וקטרוג.

נכון, אין לי מה להגיד, זה נכון. שכינה בעפר זה מצב שאדם מתוך החושים שלו, רואה כך את הופעת הבורא לפניו.

תלמיד: אבל איך אפשר לעבוד עם זה, אם אני נמצא במצב של קטרוג ועצב?

צריכים להשתדל לצאת מזה, נכון, זה מצב לא טוב, שכינה בעפר. אנחנו צריכים להעלות את גדלות הבורא, את גדלות השכינה יותר ויותר. לא טוב להישאר במצב הזה.

שאלה: איך אנחנו בונים את המעבר מלא לשמה לשמה? מה אנחנו צריכים לעשות?

אנחנו צריכים לעבור מהרגשת העולם הזה, מהרצונות האגואיסטים, לרצונות של השפעה, לרצונות של הבורא, לרצונות אלטרואיסטים, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". ואז נראה ממש עד כמה הכול שונה.

תלמיד: אז מה עלינו לעשות, איך נגיע לזה?

זה מה שאנחנו משתדלים לעשות. צריכים לתת הערכה ללשמה, וללא לשמה, וכל הזמן לעלות את לשמה לדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: זאת אומרת, זה תהליך שבסופו, בסוף המאמץ אנחנו נרגיש את זה שאנחנו כבר הגענו בעזרת ה'?

כן.

שאלה: רב"ש פה מסכם את המאמר בזה שהוא נותן את הדוגמה של אברהם ושל דוד שהבורא נתן להם גדלות, והם ביקשו לעבוד בשפלות.

כן.

תלמיד: ולגבי משה ואהרון, אני לא יודע אם זה בכוונה או לא, הוא כותב שהם השתוקקו לעבודה בזמן שהיתה להם הרגשת "שכינתא בעפרא".

כן.

תלמיד: אז כשאדם מקבל גדלות, אני יכול להבין איך הוא יכול להשתוקק לעבודה ב"שכינתא בעפרא" כי כרגע יש לו הארה ואמונה, והוא מרגיש שהוא יסכים לעבוד לכאורה גם במצב שתהיה לו שפלות. אבל כשיש שפלות, בתוך מצב כזה, האם בכלל אפשר לעבוד, לבקש את המצב הזה, כשאני כבר נמצא בתוכו?

תנסה ותראה. ודאי שזה יהיה מצב של תפילה. אם אתה לא מרגיש את גדלות הבורא, וכנראה שאתה אפילו לא נמצא בקשר עם החברים, אז יש לך מקום לתפילה, כי גילוי החיסרון נמצא.

תלמיד: מקום לתפילה יש, אבל איך יכול להיות שכתוב פה שיש להם השתוקקות לזה בזמן העבודה? כאילו השתוקקות לעבודה כזאת בזמן שיש להם מצב כזה?

למה לא?

תלמיד: כי אין שום דבר שמאיר לאדם באותו זמן, איך הוא יכול להשתוקק למצב שאין לו הארה?

אני בטוח גם אתה הרגשת מידי פעם כאלו מצבים, אם אני מרגיש את עצמי שאני נמצא בחוסר אונים, ב"שכינתא בעפרא" וכן הלאה, אז יחד עם זה, כנגד זה, יש לי קבוצה ואז אני מעמיד את עצמי כנגד הקבוצה וכבר יש לי יכולת לעבוד עם זה, על ידי זה

תלמיד: אני שומע מהתשובה שלך, וגם אולי ככה כתוב, שכשאנחנו מזהים שאנחנו נמצאים במצב של "שכינתא בעפרא", אז אנחנו כבר יכולים להתייחס למצב הזה מתוך ההבנה הזו. אבל כשאני עוד לא תופס שאני נמצא במצב הזה, שאני נמצא במצב של שכינה בעפר, שאני כאילו עובד עבור ה' במקרה הזה, אז איך כוחות להתמודד עם זה.

כל העבודה שלנו שאנחנו מתנתקים מהקבוצה. אם כל הזמן נהיה מחוברים לקבוצה, ולעצמנו, תמיד יהיה לך איזה מין משקולות כאלה.

אתה נמצא או בצד הזה או בצד הזה, ועל ידי זה אתה יכול מהר מאוד לצאת מכל מצב ולעלות. פעם הקבוצה יותר, פעם ההרגשה שלך יותר ואז מטה מעלה, מעלה מטה וכך כמו בסולם אתה מתחיל לעלות. העיקר לא לשכוח שהקבוצה תמיד מסוגלת לאזן אותך.

תלמיד: זה נשמע שרק הקבוצה יכולה לפעול על האדם במצב הזה.

מה יש לך חוץ מזה?

תלמיד: אדם עצמו לא מצליח לפעול משם רק אם הייתה לו ערבות עם הקבוצה.

אנחנו צריכים עוד כוח כנגד. התורה נקרא מה שמתגלה בקבוצה. העשירייה זה החיבור הנכון בקבוצה וכן הלאה. אין כאן משהו שאתה יכול להמציא חוץ מזה.

שאלה: בעשירייה יש חברים שמשמח אותם להיות בשיעור ויש כאלה שסובלים מלהיות בשיעור. איך אלה שמרגישים את השכינה בעפר יכולים לעלות תפילה עבור כל העשירייה?

הם יכולים, ודאי. זו החובה שלהם כי יכול להיות שאחרים ממש נמצאים בניתוק. חובה על כל אדם ואדם שנמצא בהכרת המצב להתפלל עבור כל הקבוצה.

שאלה: כשאנחנו מרגישים טעם עפר בעבודה והבורא נהנה ומרוצה מהמצב הזה, איך אנחנו יכולים כעשירייה להרגיש שאנחנו באמת עושים לבורא נחת רוח?

להרגיש - אתה יכול גם בקבוצה. אם אתה מרגיש דרך הקבוצה שאתה יכול לעשות נחת רוח לבורא, אז כבר מזה אתה תמשיך ותתקדם ותרגיש את הבורא בתוך הקבוצה ותרגיש שאתה מוסר לו נחת רוח.

שאלה: האם יש איזה מקום לתאר את גדלות הבורא מחוץ לקבוצה אם בכלל?

לא, מחוצה לקבוצה אין לתאר גדלות הבורא. זה שקר.

שאלה: לפי מה שהסברת, הכוח העליון צריך להתגלות בינינו בעשירייה.

זה מה שלמדנו כל הזמן, עכשיו אתה שואל?

תלמיד: דרך החברים אחר כך בינינו, דרכנו מגלים את נוכחותו ואת גדלותו בכל המציאות וזה קורה דרך עשירייה?

כן.

תלמיד: וזה קורה דרך התפילות?

כן.

תלמיד: אנחנו מסוגלים בעשירייה ביחד לעשות את זה?

רק.

שאלה: כדאי להתאסף ולהגדיר נושא וביחד לעשות את דברים האלה?

כן.

שאלה: הסברת קודם כמו שתינוק אוכל ומעכל את המזון כך אנחנו צריכים לעכל את המזון הרוחני רק דרך הקבוצה. לא ברור לי מה זה נקרא לעכל דרך הקבוצה?

בתוך הקבוצה.

תלמיד: מה זה אומר?

שאני לא חושב איך אני מבין ואיך אני מרגיש אלא איך זה צריך להתקבל בתוך החיבור בינינו.

תלמיד: רב אמרת שגדלות החברים צריכה להיות יותר מגדלות הבורא.

כך כתוב.

שאלה: גדלות החברים - ברור. מה זה גדלות הבורא ואיך לעבוד איתה בעשירייה?

ככל שאתה יכול לתאר את גדלות הקבוצה אז גדלות הבורא חייבת להיות למעלה מזה.

תלמיד: גם אם אני לא מרגיש את הגדלות החברים.

לא. אם אין לך גדלות החברים אז אתה לא יכול לדבר על גדלות הבורא.

תלמיד: אז אני מבקש מהבורא.

אתה יכול לבקש. אבל כול עוד לא תהיה לך גדלות החברים, גדלות הקבוצה - אתה לא יכול לתאר את גדלות הבורא. זה יהיה שקר.

תלמיד: אז למה גדלות החברים צריכה להיות יותר גדולה מהבורא?

כדי שאתה לא תתעסק בעל מנת לקבל.

שאלה: אמרת שאם ההשפעה בשפלות אז יש מקום לתפילה. אז איך אפשר להגיע לתפילה ורצון להשתוקקות למשהו שהוא נמצא בשפלות?

אתה מודד את השפלות לפי הכלים שלך וככל שזה העיקר בשבילך אתה שומר על זה. נניח, חס ושלום תינוק. מה שלא יהיה, הוא שלך, והוא יקר לך, ואם אתה אפילו נמצא בשפלות אתה דואג לו וזה כל הרצון שלך. אותו הדבר כאן.

תלמיד: אם עכשיו השפעה בכלל לא חשובה לי, איך אני יכול לבקש משהו שהוא לא חשוב לי, מכל הלב, בעוצמה? כאילו העניין של עוצמה, זו הנקודה. שצריכים לבקש על משהו שאתה לא רוצה אותו ברגע הזה.

דווקא כשאתה מרגיש שיש משהו שאתה לא רוצה אותו, אתה יכול לדאוג איך לפתח לך רצון אליו ולגדל אותו בעיניך. איך אפשר אחרת?

תלמיד: בהתחלה התפילה היא לא אמיתית. אלה סתם תחנונים.

לא נכון. אני יכול להתפלל על משהו שאין לי, אבל זה יקר לי, זה חשוב לי. שאני יכול לתאר לעצמי כמה כדאי לי להשיג את זה.

תלמיד: אבל במצב שפלות ההשפעה לא באמת חשובה לי, הקבוצה לא חשובה לי, הבורא לא חשוב לי, ואני צריך עכשיו לבקש.

אז אתה לא יכול לבקש שום דבר. אם כל הדברים האלה לא חשובים לך, אז אין מה לעשות. רק תבטל את עצמך ותחכה עד שזה יעבור.

שאלה: היום למדנו שעם ההתקדמות שלנו הבורא מסתיר מאתנו יותר ויותר גדלותו, הוא מזמין אותנו להשיג את זה בעצמנו. האם הוא גם הוא מסתיר מאתנו עוד ועוד את גדלות החברים?

לפעמים כן, ולפעמים לא.

תלמיד: כי נראה שכדי להשיג את הבורא יותר ויותר קשה להשיג את גדלות החברים, אבל הוא מזמין אותנו עוד ועוד לעבוד בזה, לבקש.

יכול להיות. אני אומר לך שזה לא נכון בכל המקרים, אבל לפעמים זה כן.

תלמיד: אבל איך אפשר להשיג חומר דלק כי אפשר רק דרך החברים?

אתה צודק. זה רק דרך החברים.

תלמיד: אבל כאילו פחות מרגישים את זה.

לא. אם אתה באמת מתרגל לקבל חומר דלק מהקשר עם החברים אתה רואה כמה זה בור ללא תחתית.

שאלה: בין מה שפרעה אומר, "מי ה' אשר אשמע בקולו" לבין נס יציאת מצרים בעשירייה, אנחנו אמורים להגדיל חשיבות המטרה וחשיבות הבורא. מכיוון שאנחנו צעירים אז בעצם אנחנו אמורים ללכת לחשיבות של העשירייה ולהכניס תפילה ושמחה? איך אנחנו מכניסים את השמחה לתוך העשירייה?

כי יש לך פתרון. במצב לפי השכל שלך, לפי ההיגיון שלך לא יכול להיות פתרון, אבל יש לך פתרון. הבורא הכין לך אותו. ולכן אתה נמצא בשמחה.

שאלה: איך אני יודע אם אני עושה נחת רוח לבורא? אם אני מרגיש את הגדלות שלו או לא?

יש כאן אמונת חכמים שאנחנו צריכים לעבוד כך ולהאמין שאנחנו עושים לו נחת רוח. שהבורא נהנה מזה שאנחנו פונים אליו, שאנחנו מבקשים, שאנחנו מתחברים. אבל העיקר בכל זאת להגיע למצב שאנחנו נרגיש איזה נחת רוח אנחנו מעבירים אליו וזה כבר יהיה מורגש אצלנו כקבלת אור ישר העליון לתוך הכלי שלנו.

את זה אנחנו כבר נרגיש. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל האורות האלה יכולים להתחיל להיכנס לתוך החיבור בינינו. ואז אנחנו מרגישים איזה תענוג יש לבורא. ודאי שאנחנו צריכים לעבוד על זה, ולעשות על זה צמצום, מסך ואור חוזר, שהכול יהיה למען הנאתו, אבל כך זה יהיה.

שאלה: איך אני יכול להגן, לשמור על עצמי ועל החברים שלא נקבל תענוג לעצמנו, שנוכל לוודא שכלי הקבלה שלנו לא יגעו בשום תענוג עצמי?

תשמרו אחד על חברו.

שאלה: טעם עפר, כדי שנוכל להתקדם מהמצב הזה לגילוי גדלות הבורא, האם תכונת ההכנעה עוזרת? הכנעה זה דומה לביטול בפני החברים?

כן. נכון.

שאלה: האם עלינו להשיג את לשמה כדי להתחיל לטפס במעלה הסולם של מאה עשרים וחמש המדרגות?

כן.

שאלה: האם ניתן להסיק מהמאמר שאדם חייב לבוא ליראה ולהכנעה גמורה בפני הקבוצה והבורא, ושביטול עצמי הוא לא מספיק. מה ההבדל בין ביטול עצמי להכנעה?

ביטול עצמי זה כמו צמצום, והכנעה זה כבר בפועל. מה אני עושה אחר כך כדי להתאים את עצמי לבורא.

שאלה: מהי המטרה של בירור מאמרים או קטעים שלומדים אם אנחנו אמורות להצדיק את הבורא ולהגיד שכל המחשבות באות ממנו?

כדי להצדיק את הבורא בכל מצב ומצב אנחנו צריכים לעבור בכל המצבים האלה עד גמר התיקון. למה? כי בלהצדיק את הבורא אנחנו משיגים דבקות בו, וזו מטרת הבריאה.

שאלה: כתוב במאמר שאדם לא רוצה שום הרגשה של גדלות הבורא כי הרגשה זו נותנת לו סיבה ללמוד תורה ומצוות ומכריחה אותו לעסוק בתורה ומצוות. יוצא שזה לא לשמה. איך בעזרת החברות לקבל את גדלות ה' בצורה נכונה?

אני מבטלת את עצמי לפני כל החברות ובצורה כזאת אני מתקדמת יותר ויותר. ואז אני לומדת מה לעשות.

שאלה: כל עלייה מתחילה בהסתר גדול יותר של הבורא. מהיכן הביטחון שהעשירייה תוכל לעלות ולצייר לעצמה את גדלות ה' במדרגה חדשה?

רק מתוך זה שאנחנו מחוברות. בחיבור שלנו מופיע האור העליון. אם לא יהיה חיבור בינינו, לא יופיע האור העליון.

שאלה: איך בא לידי ביטוי להמעיט את עצמנו כלפי הבורא?

ביטול כלפי החברות מביא לנו הרגשה שאנחנו מגיעים לביטול כלפי הקבוצה השלימה, ומתוך זה לביטול כלפי הבורא.

שאלה: מהן תרי"ג העצות, פקודין, כדי להשיג את הרצון להשפיע? האם העצות ערוכות בסדר עבודה כלשהו כלשון המאמר המביא את האדם מהרצון לקבל לרצון להשפיע?

יש לנו רצון כללי, לקבל. הוא מתחלק לרפ"ח וש"ך וכך אנחנו מתקדמים למאתיים ארבעים ושמונה מצוות להשפיע ושלוש מאות שישים וחמש מצוות לקבל. וסך הכול זה שש מאות שלוש עשרה פעולות שאנחנו מבצעים בעל מנת להשפיע.

אבל אנחנו לא צריכים ללמוד את הדברים האלה. כמו שאנחנו לא צריכים ללמוד מאיזה חלקים הגוף שלנו מורכב ואיך האוכל מתעכל בנו. אין בזה שום צורך. אנחנו צריכים רק לדעת בצורה כללית איך אנחנו מתקדמים לעוד ועוד חיבור המתגבר.

שאלה: על כל אחת מוטלת האחריות להוביל את הקבוצה והבורא וכל אחת לוחצת בדוגמה שלה על גדלות הבורא. מישהי מצד התפילה, מישהי בשיעורים או בהפצה. איך אוספים את החסרונות האלה ומיישמים אותם נכון ולא מוחקים אותם?

זה לא עלינו, אנחנו רק צריכים לבקש כל הזמן להיות באסיפה, בקבוצה, בצוותא, ואז בצורה כזאת אנחנו נתגלגל נתקדם, ואת כל הפרטים בחיבורים שלנו אנחנו לא צריכים לדעת. זה כמו שאנחנו לא צריכים לדעת איך אנחנו מחוברים בהרכבת הגוף שלנו עם השלד, עם השרירים וכן הלאה, אין בזה שום צורך, אחר כך מי שירצה ילמד.

שאלה: מה הופך אותנו ראויות להרגיש את גדלות הבורא ללא הפסק?

את החיבור בינינו, אחד לא יכול לעשות, שניים בקושי, שלושה, ארבעה, חמישה כבר יותר טוב, קרוב לעשרה כבר אנחנו מסוגלים להרגיש את כל המצבים שלנו בצורה ברורה.

שאלה: אני לא מרגישה שאני צריכה להתפלל אני מרגישה שהבורא שומע ופועל לפי הרצונות הפנימיים שלי?

כן, אם יש לך כזה קשר והרגשה תמשיכי.

שאלה: הדגשת את החשיבות של להשיג חיבור בינינו בהכנה לשיעור, האם גם בשיחות יומיות שלנו כדאי להקדיש זמן להשיג חיבור לפני שניגשים לקריאת מאמר, או שאפשר גם תוך כדי קריאה לעבוד בצורה פנימית על חיבור?

רצוי כבר לפני קריאת המאמר, אבל אם לא אז לפחות בתחילת קריאת מאמר והלאה.

שאלה: האם נחת רוח לבריאה ונחת רוח לבורא זה אותו דבר?

בסופו של דבר כן, כי הבורא כולל הכול.

שאלה: מה זה אומר שהבורא נהנה?

הוא נהנה כמו שההורים נהנים מהילדים הקטנים, מזה שגדלים יפה, נכון.

שאלה: איך להעמיד נכון את הטבע שלנו, את הגדלות של המלך? אנחנו צריכים להעמיד את הרצון שלנו להשפיע כי זה הדבר הכי אגואיסטי שיכול להיות, איך להתנקות?

נתקדם לזה ונראה את הדיוק שבהרגשה הזאת שבמילים האלו.

תלמיד: כי להיות טהור, נקי מהתכונה לקבל זה בלתי אפשרי אצלנו.

טוב שאתה מרגיש את זה, יפה.

שאלה: אנחנו מדברים על גדלות הבורא שמתגלה דרך גדלות החברים ויש משהו שתמיד אותי מפליא איך זה שכמות הופכת לאיכות? היום יש נאמר באולם פה המון חברים וגם אנחנו רואים על המסכים שיש מלא, יש משהו מאוד חגיגי היום, ויש משהו שמשנה את איכות העבודה גם את איכות השיעור, משהו משנה פה, איך זה שכמות הופכת לאיכות בעבודה?

אולי נרגיש את זה פעם יותר.

(סוף השיעור)

---

1. (תפילת שמונה עשרה)↩