שיעור בוקר 09.11.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.09.2020

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/vlJJfiTy?activeTab=downloads&mediaType=video

העבודה באמונה למעלה מהדעת –

קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת", אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות, נמשיך מקטע מספר 20.

אנחנו ממשיכים באותו נושא, "אמונה למעלה מהדעת", זאת אומרת, כוח ההשפעה יותר למעלה, יותר גדול מכוח הקבלה הטבעי שקיבלנו מהבורא, וכך אנחנו נתקדם. יש בזה הרבה הבחנות, אנחנו רק נמצאים בפתח להרגשה הזאת, לתנאי הזה, לעולם הרוחני הזה, שהוא כולו מכאן והלאה, עד אין סוף, עובד בעיקרון הזה, "אמונה למעלה מהדעת".

כי זה עניין של תיקון הרצון לקבל שלנו שנקרא "דעת", ואמונה זה כוח הבינה, כוונה על מנת להשפיע, שאם אנחנו מצרפים אותה נכון לרצון לקבל שלנו, אנחנו יכולים במשהו להזדהות עם הבורא. זאת אומרת, להתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בעולם העליון, שאנחנו נמצאים במגע עם הכוח העליון לפי מידת השתוות הצורה עימו.

וכך אנחנו נתקדם, עד שמגיעים למגע אפילו בחיבוק, אפילו בנישוק, כמו שאנחנו עוד נלמד ב"תלמוד עשר הספירות" מה קורה. וגם זה שאני מקבל מכם שאלות מתי נלמד "תלמוד עשר הספירות", אני רוצה להתחיל ללמוד אותו, אולי אחרי החגים, כי עכשיו אנחנו נצטרך ללמוד חומר נוסף בזמן החגים, כי זה הזמן קובע, לא אנחנו.

אני רוצה להתחיל ללמוד את "תלמוד עשר הספירות" ואת כל המערכת העליונה ש"פתיחה לחכמת הקבלה" ו"תלמוד עשר הספירות" מספרים לנו, אני רוצה ללמוד אותם שיהיה לנו בזה קצת כבר הרגשה מה זה, בשביל מה זה, איפה זה נמצא בנו, איך אנחנו נכללים מהמערכות האלה, איך אנחנו מחיים אותם בנו, כי הכול כלול באדם. וחוץ מאדם יש רק הבורא, כוח עליון שלא מושג, אלא רק אנחנו משיגים אותו בתוכנו. ועכשיו ב"אמונה למעלה מהדעת", אנחנו לומדים על ידי מה אנחנו יכולים להתקרב לבורא.

ולכן יש לנו כאן כמה הבחנות שאנחנו עוד צריכים לברר: מה יותר חשוב לי, להיות בהרגשה או להיות בהבנה. מה יותר חשוב לי, לדבר על הבורא או לדבר על החיבור בינינו, שאני כבר אולי מבין ומרגיש שהכול תלוי בחיבור בינינו, שדווקא החיבור בינינו הוא קובע את הכול.

וזה לא תנאי כמו שאני הולך לתיאטרון, קודם אני משלם, קונה כרטיס ורק אחר כך הולך לראות את מי שמופיע שם על הבמה. אלא בזה שאני מתקשר עם החברים, האופן הזה, דווקא פותח לי את העולם העליון, פותח לי את הבורא. אני לא יכול לדלג על זה, לשלם במקום אחד, לקבל כרטיס כניסה ולהיכנס למקום אחר, אלא דווקא אופן החיבור בינינו הוא שנותן לנו הסתכלות על המצב העליון, הוא שפותח לנו את הבורא, לכן הבורא נקרא "כולל", מסך כול החיבור שבינינו.

לכן השאלה היא כך, לְמה אני נמשך יותר, ללמוד, לברר, לבצע? אם אני כבר מרגיש שבשבילי חשוב הקשר בין בני אדם, או לפחות בעשירייה, ושמתוך הקשר הזה אני מברר איפה אני נמצא, מה יחס הבורא אלי, כל אותה מערכת, אז אני כבר מכוּון נכון.

אם אני עדיין רוצה משהו אחר, אני רוצה להשיג את הבורא ולא כתוצאה מהחיבור בינינו, אז אני עדיין אני לא ביררתי את המצב האמיתי. וגם באמונה למעלה מהדעת, אדם שרוצה אולי שנים להבין מה זה עניין אמונה, כי שמע מכל מיני מקומות אחרים, מקורות אחרים, מה זה נקרא אמונה ויש לו מזה הגדרה משלו שקיבל משם, הוא צריך כל הזמן לתקן את עצמו, לנקות את המושג "אמונה" מכל הצביונים האחרים ולראות מה קורה, מה מתייצב בו במושג אמונה מדברי בעל הסולם, שזה לא תלוי בדת ולא תלוי במדע, ולא תלוי בכלום, אלא רק ביחס שלו לבורא ועד כמה הוא נקשר לזה.

באמונה למעלה מהדעת אפשר להגיד כך, בהתחלה שאנחנו נכנסים לאמונה למעלה מהדעת, אנחנו מרגישים הקלה בכל החיפוש בדרך שלנו, בהתקדמות שלנו. כי על מה מדובר? מדובר על זה שאנחנו צריכים לקבל שהכול בא מלמעלה, אין עוד מלבדו. בסדר גמור. הלאה, מה שאני מרגיש אני מרגיש מהבורא. עוד יותר טוב, כי אז אני כאילו לא מאשים את עצמי ולא את האחרים, אלא הבורא מסדר כך את התיאטרון הזה שאני נמצא בו, שאני על הבמה כך, שמה שאני מקבל, אני מקבל ממנו, והוא משחק עם כל באי עולם, אז כאילו הכול קל. בהתחלה, בכניסה לאמונה למעלה מהדעת, כאילו הכול נראה קל, יפה וטוב ליַחֵס הכול לבורא, לקבל את כל מה שיש, זה עוזר לא להאשים אף אחד, אלא הכוח מלמעלה מסדר הכול, וכן הלאה.

זה בהתחלה, ולכן כשהתקופה הזו עוברת אנחנו מתחילים לראות שאנחנו כבר צריכים לעבוד בלייצב נכון את היחס שלנו לכוח העליון. אז אנחנו כבר מתחילים לעבוד נגד האגו שלנו, נגד ההפרעות, נגד החושך שמגיע, וכן הלאה. אבל בינתיים בכניסה אנחנו מקבלים אפשרות, הזדמנות, מצב, שאנחנו צריכים להתקשר בינינו יותר, לסדר את עצמנו נכון. כמו תינוקות שנולדים, הם לא מטפלים בעצמם בשום דבר, הכול נמצא בכוח העליון והוא מטפל בכול, כך אנחנו בינתיים.

לכן העיקר לשייך את עצמנו, כולנו, לכוח העליון, במיוחד הקשר בינינו, ולבדוק, לפחות לעשות בדיקה אחת, לְמה אני יותר משתוקק? אני משתוקק יותר לקשר עם החברים או אני משתוקק יותר לגילוי הבורא? לפי האמת הייתי צריך להשתוקק יותר לקשר בינינו, כי זה קרוב, כי זה שלי, כי זה הכלי שלי ובו אני עובד, בו אני מוצא את עצמי, מתמצא במרחב הרוחני, אבל בינתיים יכול להיות שאני שוכח מהקבוצה, מהעשירייה, ודווקא מוצא את עצמי משתוקק לגילוי הבורא, אותו אני צריך, כי אז אני מבין איפה אני נמצא, זה מעניין, זה ממלא אותי, עונה על כל השאלות שלי וכן הלאה, זאת אומרת, אני משתוקק לכלי ולא למילוי. כאן אנחנו צריכים עוד לעבוד בינינו, גם לשכנע זה את זה שהחשוב זה הכלי, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ורק את הכלים אנחנו צריכים. ישנן עוד ועוד כל מיני הבחנות קטנות שאנחנו נדבר עליהן מיום ליום.

אתמול בערב היה לנו גם שיעור, אני רוצה לקבל תגובות דרך החברים שלנו.

קריין: אפשר לשלוח את התגובות למייל boardworldkli@gmail.com אנחנו נאסוף ונרכז אותן, ונוכל לשתף אותן.

שאדע פשוט איך אנחנו צריכים לסדר את שיעור הערב הזה, אני מחזיק ממנו מאוד, אני מקווה שכל אחד שמסוגל ישתתף בשידור חי, ומי שלא יכול יראה את זה אחר כך. זה חומר שאנחנו לא חוזרים עליו אחר כך בבוקר, אנחנו רוצים להוסיף וכך נתקדם. גם אמרתי שתע"ס עוד מעט יבוא בצירוף לחומר הזה של "האמונה", מתי שנוכל לראות בתע"ס אותו הדבר כמו במאמרים ובקטעים, ונראה שם איך זה מתבצע בכוחות הטבע, ברצון לקבל, ברצון להשפיע, בזיווג, במסך וכן הלאה. כשההבחנות הללו יהיו לנו קצת בפנים אז כבר נוכל לבוא ללימוד המערכת, נרגיש שהיא נמצאת בנו ואנחנו איתה מתחילים לעבוד.

שאלה: אם יש לבן אדם הרגשה בעשירייה שהוא משתוקק יותר לחיבור, לקשר עם החברים, ושוכח מהבורא, האדם בזה משקר לעצמו, יש איזה חשבון אגואיסטי?

זה טוב שיתחבר יותר לחברים. אל תתפלפל ותתבלבל.

תלמיד: בלי בורא?

אפילו בלי הבורא, תתקשר עם החברים, תהיה איתם ממש בלב ונפש, כל היתר יבוא, כי זו הגישה הנכונה למתחילים.

שאלה: אנחנו מרגישים שכביכול אנחנו עוברים איזו מטמורפוזה, יוצאים מהעור שלנו ולא יודעים לאן אנחנו הולכים. האם האמונה למעלה מהדעת זהו המכשיר שמעביר אותנו לעולמות העליונים?

כן, האמונה למעלה מהדעת זה המכשיר שמעביר אותנו מהעולם הזה לעולם העליון, ובכל הדרגות של העולם העליון, 125 מדרגות, חמישה עולמות, עד גמר התיקון השלם שנקרא "מלכות דאין סוף", רק על ידי קיום של אמונה למעלה מהדעת.

אבל אל תחשוב שאמונה למעלה מהדעת זה מה שאנחנו מדברים בינינו וזהו, זה כל כך פשוט, אלא יש בזה מערכות שלמות. אנחנו עוד לא יודעים מי זו מלכות, שזו הדעת, ומי זו בינה, אמונה, והשילוב ביניהן, בכל מיני האפשרויות, שהוא בין כוחות הבורא לבין כוחות הנברא. בינה היא כוח ההשפעה של הבורא שמופיע כלפי הנברא, ומלכות היא הכוח שהבורא ברא כדי שאנחנו נתקיים בפני עצמנו, ולכן על השילוב הזה בין בינה למלכות שזה צמצום ב', עיבור, יניקה, מוחין וכל המצבים האלו אנחנו נלמד, זה כבר בעולם העליון.

שאלה: כל מה שצריכים לעשות זה רק להשקיע באופן מתמיד בקשר בינינו, זה נכון?

להשקיע בקשר בין החברים על מנת להגיע לקשר כזה שבו מתגלה הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אתה לא יכול לדלג על אהבת הבריות, רק במידה שאתה אוהב את החברים, ואפילו את כל הבריות, אבל זה כבר מילא, אחר כך, אנחנו עוד לא יכולים לברר את הדבר הזה, אז "מאהבת הבריות לאהבת ה'". "אהבה" זה נקרא שאתה מתחבר איתם כך, שהם מרגישים שהם כולם נמצאים בך, ואז אתה אותו האדם שעומד להתקשר עם הבורא.

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת", קטע מספר 20. מתוך מאמר של רב"ש "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שוב.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר"," זאת אומרת, לא אכפת לו מה הוא מקבל, הוא כמו עפר מונח על הארץ, בתוך הרצון, שום דבר לא מבין, וההרגשה שלו, לא חשוב לו איזו הרגשה. לא דורש כלום לעצמו למרות שמרגיש את עצמו בכל מיני מצבים לא נעימים, חוסר הרגשה, חוסר הבנה, חוסר ביטחון, חוסר וחוסר, הוא רוצה לעבוד כאילו זה לא שייך לו. אז "היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש," זה נקרא "מצב של עפר". זאת אומרת, לי לא חשוב, אני מנטרל לגמרי את ההרגשה שלי, אני מבין שאני מרגיש טעם עפר, שאין לי שום טעם, אין לי שום משיכה, אין לי שום יחס לעבודה רוחנית, אין כלום. ואני בכל זאת ממשיך את העבודה הזאת ולא יוצא מהקבוצה, לא יוצא מהמסלול, לא מפסיק עם חכמת הקבלה מפני שבזה אני עושה נחת רוח לבורא.

הבורא מסדר לנו במצבים האלה הרבה תרגילים. על זה כתוב "חוץ מצא", שצריכים להחזיק ממש בשיניים במצב כזה, שאני לא יודע בשביל מה אני עושה, אין לי שום עתיד, אין לי שום תקווה, אני מרגיש שהחברים מזלזלים בי, וגם חברים כאלה, מה יהיה לי אם אהיה דבוק בהם, והבורא אני לא יודע מיהו, הוא נסתר, ובכלל לא מנהיג את העולם וכן מנהיג את העולם. אני נמצא במצב שמכל השכל והרגש שלי אין לי מה להישאר בזה, אלא האחרים שמרגישים בזה איזה טעם שיישארו, אני לא רואה שום סיבה להישאר במסלול.

זו נקודה מאוד חשובה, שהבורא בכוונה מעביר אותנו דרך המצב הזה, כי רק אז כשאנחנו עוברים מצבים כאלה, אנחנו יכולים להגיד שהעבודה שלנו היא בעל מנת להשפיע נחת רוח לו ולא לעצמנו. כשאנחנו, כל פעם, בכל מדרגה עוברים את המצב הזה, אנחנו מנתקים את עצמנו, מנקים את עצמנו מהרצון לקבל שלנו ויוצאים ללא רצון לקבל לעצמו. אז אני כבר באמת נקי, לעת עתה, בינתיים, ובדרגה הבאה יהיה עוד הפעם, בדרגה גבוהה יותר.

אז "ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא"." זאת אומרת, שהבורא גם נעשה לא חשוב אצלי, אני רוצה לצאת מהקבוצה, לעזוב את הרוחניות, לעזוב את השיטה הזאת להתקדם לבורא, מה אכפת לי, כי הבורא גם כמו עפר, גם אני לא חושב עליו, גם אני שוכח עליו רוב היום ונזכר ככה כשהאגו שלי בכל זאת מעורר אותי ואומר: מה יהיה איתך? אז אני נזכר.

אבל בלי שהאגו מעורר אותי בצורה כזאת, לא אכפת לי. לא אכפת לי לחשוב על הבורא, על הרוחניות, על הקבוצה, לא, ככה זה. זה נקרא "עפר", שרוצים להראות לי מהשמים עד כמה אני תלוי בטעם, בטעמים, שיהיה לי מתוק, שיהיה לי מעניין.

ואם למרות המצבים האלה, אני מעורר את החשיבות של ההתקרבות לקבוצה ודרכה לבורא, זה נקרא שאני מקים את השכינתא מעפרא. לשים לב, להקים שכינתא מעפרא, להקים שכינה מהעפר, שכינה זה אותו ה"שדה אשר ברכו ה'", זה הקשר בינינו, זה המקום שבו הבורא מתגלה. הרצון המתוקן שלנו המשותף, שבו הבורא יכול להתגלות לפי השתוות הצורה בינינו והבורא. לכן כך אנחנו צריכים להבין, שלהקים שכינתא מעפרא, אנחנו קודם כל כל הזמן חושבים על הבורא ואחר כך אנחנו יכולים כאן לחשוב על עד כמה שאנחנו מתקדמים כדי לגלות אותו, כדי לגרום לו נחת רוח.

"כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו," למה? "היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל," של האדם "היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש" לו "כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש," מה שהוא עושה בזמן שמרגיש את עצמו בעפר, "וממילא" מזה שהוא מתקדם דווקא בצורה כזאת "הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: מהי התגובה של הקבוצה לכזה מצב של אדם ומה הפעולה של אותו אדם כלפי הקבוצה? יש מצב ואיך זה מתרחש ההדיות בקבוצה?

לפי מה שאנחנו קראנו, אז האדם מתחיל להבין שכל ההתקדמות שלו היא בקשר בקבוצה, ואז שם הוא רואה את כל ההתקדמות שלו בקשר הנכון.

שאלה: בפועל הרבה פעמים היו כאלה מקרים שהחברים אפילו עזבו את הקבוצה או אפילו לתקופה מסוימת. אז איך התהליך הזה מחזק את הקבוצה עצמה ככלל? כלומר איך אנחנו משתמשים בכל מיני מצבים שונים בשביל להתקדם יחד כל חברים?

אתם צריכים לחזק זה את זה, סך הכול, "איש את רעהו יעזורו". אני שוב מזכיר לכם את המאמרים של רב"ש, אם לא תקיימו אותם, לא תגיעו לשלב הבא.

שאלה: האם אפשר להגיד שעל ידי מצב העפר הבורא רוצה לעשות לנו צמצום?

לא, זה לא מספיק. דרך הרגשת העפר, הבורא רוצה לתת לנו תנאים נוחים, טובים, שאנחנו יכולים להתחיל להשתוות עימו.

תלמיד: בפועל אנחנו צריכים לבנות פרצוף בינינו, זה אחד התנאים הראשונים, הוא לא נותן לנו ליהנות בשביל שאנחנו נוכל להשפיע לו כמו שהוא כותב פה במאמר.

כן.

תלמיד: אז אחרי שאנחנו מרגישים את הרגשת העפר איך אנחנו יכולים להגיע לשלב הבא.

על זה לא כתוב, ואני לא רוצה לשמוע שאלות כאלה. תיזהר לשאול שאלות שעליהן לא מדובר, זו לא הפעם הראשונה בזמן האחרון שאתה שואל כך. אני אומר רק על מה שכתוב כאן. הוא כותב על מצב של עפר, על זה תשאל בלבד, מה אחר כך? אני לא חכם ולא רוצה לענות לך, ואתן לך פחות ופחות אפשרות לשאול. אם אתה לא הולך יחד איתנו, אפילו שאתה רוצה להתקדם, זה לא מכובד אצלי.

שאלה: כתוב על טעם העפר, האם אני לא צריך להרגיש שום טעם בכלל בעבודה רוחנית ומפה לעבוד, או שאני כן צריך להרגיש איזה טעם ואת הטעם הזה להפוך לטעם העפר עבורי? איך לעשות את זה?

זו כבר שאלה טובה. אתה צריך פשוט להימשך לקשר בין החברים כדי להתחיל לברר מתך הקשר הזה איך אתה יכול להתקשר עם הבורא, כי הבורא הוא כמו צמח שצומח מהאדמה, אז אתה צריך בדיוק להכין לו את הקרקע, ככה זה.

שאלה: שאלה מהמשפט האחרון. מה זה אומר שהוא שש ושמח כי זה מרגיש כמו מילוי לרצון לקבל להיות שש ושמח, מה זה אומר בדיוק?

לא, אבל ממה הוא שש ושמח? שהבורא נתן לו עכשיו אפשרות למרות שהוא נמצא בהרגשת העפר לעלות מזה בדרגות האמונה, ואז הדעת לא מפריעה לו, הרצון לקבל נרדם. למה הבורא נותן לנו הרגשת עפר שאין לנו כלום לרצון לקבל שלנו, שאני לא מרגיש שאני מרוויח? כדי שאני בינתיים אפתח רצון להשפיע שלי.

שאלה: איך אני יכול להיות בטוח שזה לא חשבון אגואיסטי?

אתה תמשיך ואתה תתחיל לקבל הבחנות. אל תדאג זה יהיה ככה.

שאלה: מה זה בדיוק טעם העפר בעשירייה?

טעם עפר בעשירייה, שאנחנו כולנו מגיעים למצב שמרגישים שאין לנו שום רווח פרטי, אישי, לכל אחד ולקבוצה כולה יחד, אין. בשביל מה אנחנו עובדים? אנחנו לא מרגישים שאנחנו הולכים לקראת משהו, שיש משהו, שאנחנו יכולים להישאר אפילו במצב הזה כל הזמן. ומה שנדרש מאיתנו לא לדרוש שום דבר רק להסכים שמזה יש נחת רוח לבורא. ולי אין כלום ולחברים שלי אין כלום ואנחנו יכולים לדבר על זה שלא יהיה לנו כלום, שום דבר אלא הבורא מזה נהנה.

ואנחנו כולנו בינינו מסכימים למצב הזה, להישאר בו במצב הזה לעולם ועד, לנצח. ושמחים שדווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לו, לא מזה שאנחנו נמצאים בעפר, אלא בזה שאנחנו נמצאים בעפר וכלפי הרצון לקבל שלנו שום דבר לא מפריע, כי הרצון לקבל לא רץ אחרי העפר, אז אנחנו יכולים עכשיו לחשוב בינינו איך לעשות נחת רוח לבורא. וכך אנחנו מתחילים כבר לברר הבחנות יותר מתקדמות רוחניות, אבל מתוך הרגשת העפר בלבד, הכול עומד, הכול בא מעפר.

שאלה: איך נראה טעם עפר בעשירייה, איך זה נראה בא לידי ביטוי נגיד בישום בין החברים הם מדברים, אז איך זה בא לידי ביטוי בדומיננטיות?

שאף אחד לא מרגיש שום טעם בעבודה הפרטית שלו וכולם יחד לא מרגישים שום טעם בעבודה הכללית שלהם. והם כולם מרגישים את עצמם שהם נמצאים ממש שקועים בעפר, מתים וכך מורגשת אצלם ההתקדמות, שדווקא הבורא מקדם אותנו. אנחנו מעלים את חשיבות המטרה שהיא למעלה מהאגו שלנו ומרגישים שהדבר הזה הוא נמצא בתהליך התקדמות ו"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו ממש עוזרים אחד לשני כך להתקדם.

תלמיד: אז זה כאילו יש איזה שיח פנימי כאילו ואני לא רואה זה שיחה כאילו.

למה? תנסו לדבר גם ביניכם עד כמה שכן ועד כמה שלא אתם נמצאים בזה.

שאלה: אנחנו אומרים שמצב כזה מגיע לאדם, לעשירייה, שאני בודק את בסיס העבודה שלי אני רואה שברוב המקרים יש לי חשבונות אגואיסטיים בפורמט זה או אחר, אני כבר מבין שמצב שאנחנו לומדים עכשיו, מצב של עפר, הוא מצב יותר נכון למרות שאולי המצב לא נעים בפרמטרים מסוימים. אפשר להכין או להביא את עצמי במכוון למצב הזה מתוך שאני מבין שהוא נכון ולא לחכות?

אפשר, אמנם שיש בעבודה הרוחנית, כמו בכל דבר, אפילו בעולם הגשמי הקטן שלנו, הרבה מאוד הבחנות, אבל אפשר. אנחנו עוד נעשה על זה תרגילים.

שאלה: מהמקום שאנחנו נמצאים בו היום מה צריכה להיות הגישה שלנו למצב העפר שבא עלינו, האם כשאנחנו עומדים לפני שאנחנו מגיעים למצב של עפר אנחנו לחוצים, מפחדים?

כן, אנחנו רוצים להגיע לרוחניות וכל הזמן דורשים שהרוחניות תתגלה ואני נמצא במצב מיואש שהרוחניות לא מתגלה. ואחרי הייאושים האלו מגיע מצב שאפילו לא אכפת לי, ואחר כך מגיע מצב שאני יכול להתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, שאני יכול לוותר על ההתקדמות הרוחנית שלי רק כדי לממש את הקשר שלי עם הקבוצה ולבורא. עוד נדבר על זה, עוד לא כולנו עברנו את זה ולכן קשה לנו לברר את הדברים האלה, אין לנו מספיק נתונים, אבל אתה שואל נכון.

שאלה: זה נראה הרבה יותר קל למצוא מצב בעפר בתוך העשירייה שלי. בעשירייה שלי אני מוצא הרבה שמחה ואושר לראות אותם כדבר גדול. אני לא רוצה להגיד שזה לעצמי כי אני באמת מאוד מנסה להפיץ ולשרת אותם, אבל זה פשוט נתון ובאמת עונג לשרת את העשירייה שלי. מה זה המצב הזה, זה טוב, זה בסדר?

הכול עובר, גם זה יעבור, ואז תתחיל להרגיש שגם בזה יש לך עפר. זה יבוא.

שאלה: יוצא שהבורא עוזר לנו כשאנחנו בייאוש מוחלט?

הבורא עוזר לנו בזה שהוא מוציא מאיתנו את כל הכוחות ומראה לנו שאין לנו שום כוחות מצידנו. זה לא שאנחנו נמצאים בחוסר כוח ואז הבורא עוזר לנו, אלא הבורא עושה כך שאין לנו כוח ואז הבורא בא ועוזר לנו. אין משהו שבא ממך.

שאלה: כתוב במאמר שהאדם מחליט שהוא עובד בבחינת עפר. איך אדם מגיע להחלטה לעבוד בבחינת עפר, האם זה רצון חופשי שהוא עובד איתו?

כשזה מגיע, אדם מרגיש שהוא מסכים לעבוד בבחינת עפר. בינתיים שיתקדם בעיקר דרך חיבור עם החברים. לא שהוא מקבל הבחנות מהחברים, שזה גם נכון, אלא דרכם יקבל הבחנות מהבורא. רק בצורה כזאת.

שאלה: כשמישהו מרגיש את המצב של עפר הוא צריך להיאחז בספרים וברב?

כן, בדרך כלל אז הוא נמשך לעזרה.

שאלה: אני מנסה לברר את תפקיד הש"ץ. האם ש"ץ וגבאי יכולים להשתמש במצב העפר, כשרואים שחברים בודדים נמצאים בזה?

ש"ץ, גבאי, צריכים להתחשב במצב הכללי של העשירייה, ובהתאם לזה לכוון את הסירה שכולם יושבים בה לכיוון המטרה הנכונה. לראות את כל הקבוצה ואיך אנחנו, ש"ץ וגבאי, אני שמעתי בהרבה מקרים שזה אדם אחד, לא שניים, כך מקדמים את עצמנו.

שאלה: כשאדם עובר מצב עפר וממשיך את העבודה כי הוא נותן נחת רוח לבורא, איך מתקבלת ההחלטה הזאת? האם זאת החלטה מודעת או שזאת הרגשה או שזאת עזרה מהבורא שעוזר לו להמשיך?

האדם לא יודע למה הוא ממשיך, זה נסתר ממנו. מכל מיני סיבות, מבפנים, מתוך האדם, מתוך כל מיני חשבונות או תת חשבונות ומהסביבה, מהשמיים, לא חשוב, אדם לא יודע מאיפה הוא כך חושב ומחליט. ולפעמים לא חושב ולא מחליט אלא עושה בהיסח הדעת. ככה זה.

העיקר, את מה שמוטל עלינו אנחנו צריכים לעשות. כמה שיותר להכניס את עצמנו לקבוצה, כי בלי זה ודאי שלא תהיה לנו שום התקדמות, בפרט במצבנו, בדור האחרון.

שאלה: האם צריך לדאוג שתהיה שמחה במצב העפר?

כן. זו שאלה יפה מאוד. חייבים להשתוקק לשמחה בצורה תמידית. תמידית, כי רק מתוך שמחה אנחנו יכולים להתקדם. תראו איך הילדים, ההשגחה העליונה נותנת לילדים להיות שמחים, להתפעל מכל דבר ורק על ידי זה הם גדלים. ילד שלא שמח זה לא טוב, צריכים לבדוק, זה לא נורמלי.

שאלה: מה זה להביא נחת רוח לבורא?

אני לא יודע. אני יודע שאם אני פועל נכון ומקדם את החברים שלי לחיבור ועד לאהבה, עד לשמחה, אז בזה אני נותן אפשרות לבורא להתגלות. ולהתגלות לבורא בתוך הנבראים זה מביא לו שמחה. אני לא יודע מה זה שמחה, אני רק יודע על ידי מה אני יכול לגרום לו שמחה.

שאלה: להרגיש טעם עפר, האם אתה יכול להסביר איך לדעת אם זה חיסרון אישי או אם זה עניין של כל העשירייה?

זה קודם כל חסרונות אישיים ושנית זה החיסרון הכללי של הקבוצה. כולנו מסכימים פחות או יותר למצבנו, אנחנו לא דורשים לעצמנו כלום אלא רוצים להיות מחוברים רק כדי לעשות נחת רוח לבורא, במקצת, כמה שמסוגלים אבל לעצמנו לא דורשים כלום. ואמנם שמצבנו הוא לא טוב, אבל אנחנו לא מתחשבים עימו. זה נקרא שאנחנו מונחים בעפר.

שאלה: רציתי לברר עוד את הנושא של טעם העפר. כשמרגישים טעם של עפר יש הרבה ספקות ברצון לקבל והרצון לקבל קשה לו עם הסיטואציה הזאת.

אז זה לא טעם של עפר. אם ישנם ספקות ברצון לקבל ואתה חי בספקות, זה לא טוב. "טעם עפר", שאתה נמצא למטה מהספקות. או למעלה, תגיד, בינתיים אין לנו כל כך הבחנות בזה. לא חשוב לי הספקות, לא חשוב לי כלום.

תלמיד: בטעם של עפר אתה אומר שלא חשובים הספקות, אבל אם אני מרגיש נניח שיכול להיות שאני טועה ואני סוחב את המזוודה הלא נכונה כמו בדוגמה של בעל הסולם?

אני צריך להתחבר עם החברים, בזה אני מבריח את כל הספקות. אני נכלל בהם וזהו, אני גם עפר כלפיהם. להיות "מונח בעפר" זה דבר כללי בכל הכיוונים שלי. בזה אני מוריד את המלכות ואז אפילו שאין לי כוח השפעה, כוח הבינה, אבל אפילו שיבוא עכשיו מקצת, כבר אני אוכל להרגיש שיש לי גם כוח בינה, אמונה למעלה מהדעת, כי הדעת שלי בעפר. ואפילו כוח קטן של בינה שיבוא, כבר זה יהיה אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז בדעת שלי שאני בדעת עפר, עם החברים אני בטוח לא סוטה מהכיוון.

נגיד שכן. הכול יבוא.

שאלה: אם חבר לא מצליח לגלות שמחה במצב של עפר, האם זה בגלל שאנחנו כעשירייה לא סיפקנו לו משהו, מה אנחנו כעשירייה יכולים לעשות כדי לתת כוח לכל חבר להתעלות מהמצב?

דוגמה. דוגמה. להראות לו איך אתם מתייחסים זה לזה ולמצב הכללי של הקבוצה ושכל אחד משתדל להיות עפר כלפי האחרים, ואז להראות לו את זה. יכול להיות שהוא לא יראה, כי הוא ממש נמצא במצב הפוך, לא יכול לתפוס מה אתם עושים לו. אז לחכות ובעוד כמה זמן שוב ושוב, לתת לו אפשרות להתפתח. ויכול להיות, רק תבינו, שגם הבורא נותן לכם כזה חבר בקבוצה, שלא תופס איך להיות עפר כלפי האחרים, איך לבטל את עצמו כאפס כלפי כולם. מה לעשות.

אז אתם צריכים בכל זאת להמשיך להשתדל, אם הוא לא מזיק. ואז אתם בזה ממש הולכים קדימה.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאני באמת עושה נחת רוח לבורא, כלומר מחבר את העשירייה?

בתנאי שהחברים מרוצים ממך, לפי זה אתה בודק איך אתה מכוון כלפי הבורא. רק דרך הכלי שזה עשירייה.

שאלה: אם קורה שהעפר זה הגוף של אדם, רצון לקבל בתוך אדם, איזו נקודה בתוך אדם מרגישה שש ושמח, ושמחה זה תוצאה מהסכמה עם טעם העפר?

כן.

שאלה: גם בקטע הזה וגם בקטע הקודם כתוב שאנחנו מציירים את הבורא נהנה מהעבודה הזאת. זה אומר להכניס את המצב הזה לתוך הדעת, או לעשות אותו יותר מתוק ואז יש לי פחות יגיעה?

מה אתה מכניס לתוך הדעת? אתה משתדל בכל מקרה שעובר עליך להכניע את עצמך ללא שום תנאים בדבקות בחברה. זה נקרא שאתה עושה מעצמך עפר.

תלמיד: אם אני מצייר את הבורא נהנה, אז אני כבר גורם להרגשה שהמצב יותר מתוק ממה שהוא באמת?

אנחנו עוד לא מדברים על איך שהבורא נהנה ושאנחנו עובדים עם הבורא, בינתיים אנחנו רק מדברים על נקודת עפר. יחס לבורא דרך הקבוצה זה עוד לפנינו.

שאלה: האם טעם עפר זו הכרזת מלחמה על הרצון שלי, על האגו שלי? ואם כך, איך אני יכול להמשיך לעבוד?

אתה תעבוד ואחר כך נדבר. אתה שואל על דבר שעוד לא הרגשת, לא עשית ולכן אין לנו מה לברר איתך. ממש כך.

שאלה: האם ניתן לדבר על טעם עפר בעשירייה, כלומר איך לדבר נכון על טעם עפר בעשירייה?

כן, תדברו, אפילו אם תתבלבלו, תתפלפלו, זה לא חשוב, תדברו. זה מצב שאנחנו חייבים להיות בו, לכן זה לא מעורפל כמו משהו למעלה מאיתנו.

תלמיד: ואיך לדבר על זה נכון כדי לא לעורר צד שמאל?

אל תדאגו. תדברו על איך לקבוע בכל אחד ובינינו בסך הכול בעשירייה מצב של עפר, מה אנחנו צריכים לעשות בשביל זה.

שאלה: אמרת שמצב "עפר" זה השדה בינינו, האם זה אומר שעלינו לצפות שהמצב הזה יקרה לנו רק בעשירייה או שזה מצב פרטי?

אין דבר פרטי. כל אחד מאיתנו הוא נקודה, ומעשר נקודות אנחנו קובעים את השדה הזה, מקום, שאם נסדר אותו נכון, שם יתגלה הבורא. זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'".

שאלה: על איזו תפילה אתה תמליץ לנו בעשירייה בשביל להרגיש את העפר קצת יותר?

את זה הייתי שואל אתכם. במשך היום תנסו לחבר כזאת תפילה, איך להרגיש שאנחנו נמצאים בעפר, איך המצב הזה של עפר הוא המצב המבורך, ואיך אנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו לבנות כאלה יחסים בינינו שנקראים "שדה של עפר" ושמשם נתחיל לגדול כלפיו.

שאלה: בהקשר למה שנאמר, כמה טוב לראות את החברים בתוך העפר, ומה אני יכול לעשות או מה הקבוצה צריכה לעשות כשאנחנו רואים את החברים בתוך העפר?

בקשר שלי עם העשירייה מצד אחד אני צריך לראות את החברים גדולים מאוד, לפחות יותר גדולים ממני, רצוי לראות אותם כגדולי הדור. ומצד אחר, אני רוצה שכולנו נרגיש כלפי הבורא, אנחנו עוד לא דיברנו כלפי הבורא, שאנחנו נמצאים ממש כעפר, מוכנים לוותר על עצמנו, על כל מה שיהיה לנו, על כל העבר, הווה ועתיד, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב לגילוי הבורא.

כי אם אנחנו הולכים לגילוי הבורא, אז אנחנו צריכים בכל מקום לראות את עצמנו כעפר, על אף שנתחיל להרגיש שבו הבורא מתגלה. זאת אומרת תהיה לנו אחר כך עבודה גדולה מאוד כל הזמן לחזור לעפר, אבל מלכות צריכה להיות מצומצמת, הרצון לקבל צריך להיות בחושך ואף פעם אנחנו לא משתמשים בו, אלא רק במידה שאנחנו יכולים להיות למעלה ממנו.

שאלה: עד כמה חשוב להרגיש את כל מגוון הטעמים שבתוך העפר?

בהרגשת עפר יש לך את כל הטעמים. מה זה עפר? יש לפניי שולחן שהבורא הכין, עולם מלא כל טוב, וכל טעם וטעם, כל מנה ומנה שישנה על השולחן אני רוצה בלקבל לעצמי להרגיש עפר.

אחר כך נבוא לעבודה אחרת, שנרצה לגלות את הטעמים האלו, אבל אנחנו דווקא נרצה להרגיש את הטעמים האלה כשנוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע, בכלים חדשים, באמונה למעלה מהדעת. אבל בכלים שלנו אנחנו רוצים לעשות עליהם צמצום. זה עוד יבוא, אלה כלים נרחבים, ונראה את הדברים האלה.

שאלה: מכל זה יוצא שמצב העפר זה מצב של עלייה ממש ולא ירידה.

ודאי שזה בדרך לתיקון. אף פעם אנחנו לא לומדים משהו שמוריד אותנו. זה מוריד את הרצון לקבל, מוריד כול מיני דברים שליליים, קליפות, אבל אנחנו כל הזמן עולים. בעבודה הרוחנית שלנו אין משהו שבאמת מוריד אותנו, תמיד "מעלים בקודש" ולא מורידים בקודש.

קריין: קטע מספר 21 מתוך "שמעתי י"ט" של בעל הסולם, "מהו שהקדוש ברוך הוא שונא את הגופים, בעבודה".

"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית." חושך "שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא.". עוד יותר, זאת אומרת, מצד אחד אני רואה שהמצב שבו אני נמצא זה חושך, אני צריך להצדיק את המצב הזה שהוא בדרך, כי אין מצב שהוא לא בדרך. וזה שהוא בא, והוא בא בדרך, הוא בא מהבורא, והוא בא כדי לקדם אותי לבורא. למרות שהמצב יכול להיות נורא. "והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא"." זאת אומרת, שום דבר לעצמי אני לא דורש, אלא רק להתקדם לטובת הקבוצה ודרכה לבורא. "ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא.". את המסירות שלו למעלה מהתועלת לעצמו, כי אין לו תועלת עצמו. הבורא עוזר לו. נותן לו טעם עפר, ואז אדם לא דואג שהוא יגנוב, ייקח משהו לעצמו, אלא אם יכול לעבוד בצורה כזאת שאין לו שום טעם, שום משיכה לרוחניות, אם הוא עושה בכל זאת איזה פעולות, אז זה נקרא שעושה "כשור לעול וחמור למשא", זאת אומרת, כבהמה שעובדת למען האדם. כמו שאנחנו יכולים אז לעבוד למען הבורא.

נניח שיש לי הרבה שעות ביום שאני לא יכול לחשוב על הקבוצה, לא יכול לחשוב על הבורא, לא חושב על כלום, או עוסק בכל מיני שטויות בחיים שלי, ממלא את החיים שלי בכל מיני דברים שלא שייכים להתפתחות הרוחנית וזה זמן שאני פנוי, זו הבעיה הגדולה. "ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו." כי אין לו טעמים בזה. הוא לא מרגיש שהוא נעשה יותר חכם, יותר מבין, יותר מרגיש. אין. ואז בשביל מה אני עובד? מה אני עושה? השקעתי נגיד שעה, שעתיים באיזה לימוד, באיזו קריאה של הספרים שלנו, במשהו, לא יצא לי כלום. "וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת." זו הבעיה, אנחנו צריכים לשים לב. יש הרבה זמן במשך היום לכל אחד ואחד שאדם לא מרגיש נטייה לעסוק בחכמת הקבלה ונשאר ככה כמו בול עץ. לא אכפת לו כלום. ממלא את עצמו באיזה משחק במחשב, בטלוויזיה, במשהו, וככה עוברים המון זמנים אצלנו, וזה ידוע.

לכן כאן הבעיה. יותר כדאי במצבים האלה לקשור את עצמו לעשירייה והיום דרך המחשבים אנחנו קשורים בינינו, ומיד להתעסק במשהו. משהו לעשות, משהו ללמוד, משהו לבנות, או לפחות להתעסק ביחד בהפצה. "איש את רעהו יעזורו", במצבים כאלו אנחנו צריכים ממש כל הזמן ללחוץ על החברים שישתתפו. כי דווקא בזמנים האלה, ברגעים האלו אנחנו מפסידים הרבה מההתקדמות הרוחנית. "ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

אנחנו צריכים לדאוג, ובמיוחד אני פונה למי שבכל יום הוא גבאי וש"ץ, שהם ידאגו לזה, וכאן זאת יותר עבודה של גבאי מאשר של ש"ץ, שכל גבאי וגבאי בעשירייה שלו יסדרו כך שכל הזמן הפנוי יהיה מלא במאמצים משותפים ללימוד, לחיפוש, להפצה, לכל דבר ששייך להתקדמות הרוחנית.

הכול כל כך ברור, ואתם מממשים את כל "שעות הפנאי" מה שנקרא, להתקדמות הרוחנית?

שאלה: נניח אם אין לי כוח לקום לשיעור בוקר, או שאני מרגיש ריחוק מהחברים, ואני מתגבר בלי שמחה. זה מבזה את הבורא?

מה אכפת לך, בינינו, אם אתה מבזה את הבורא או לא? אלא אתה רוצה לעשות נחת רוח. ודאי שאם אתה תעשה מאמץ נגד הרצון לקבל שלך, אתה בזה עושה נחת רוח. תנסה להרגיש שאתה נמצא מולו.

למה הוא נסתר? כי אם היה מתגלה אז היית מחייב את עצמך לקום ולעשות, אז הוא לא רוצה לחייב אותך. הוא רוצה שאתה תעשה את ההתגברות הזאת באמונה למעלה מהדעת. כי הבורא נסתר, וכאילו אינו, ואתה שוכח ממנו, או לא אכפת לך ממנו וכן הלאה, ואז הוא רוצה שדווקא במצב כזה אתה תעשה התגברות. תנסה לדבר עם עצמך, "הבורא נסתר, הוא לא רוצה שאני ארגיש את נוכחותו בשום צורה, ואני צריך עכשיו לעשות דווקא מהמצב הזה שאין לי שום כוח, אין לי שום מניע, שום דבר שמקפיץ אותי, ואני בכל זאת צריך לחפש איזה אמצעי שיעזור לי לקום ולעשות הכול, ושאני בזה אחשוב, ואולי אפילו ארגיש שאני עושה לו בזה נחת רוח. איך? אם אני עושה בזה נחת רוח לחברים, בטוח שבתוכם הוא נמצא ואני עושה נחת רוח לו". ככה זה. תצליח.