שיעור ערב 11.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

(תרגום סימולטני מרוסית)

שיעור בנושא: כלי עולמי כתלמידיו של רב

תלמיד: הערב בשיעור הזה אנחנו אספנו את כל העולמי כאן בפתח תקווה וגם מול המסכים בכל הקבוצות העולמיות, אנחנו נשאל שאלות, נקרא קטעים, ונשתדל באמת להרגיש את עצמנו כקבוצה עולמית אחת. התאספנו לפני השיעור חבר'ה דוברי רוסית, אנגלית, ספרדית, לכל אחד הייתה דעה משלו איזו צורה צריכה להיות בשיעור הזה, ולמרות כל ההבדלים בינינו הדבר היחיד שבאמת מאחד אותנו זה שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה לפי המקורות של רב"ש, שלך. לכן כל השאלות יהיו מכוונות לזה.

זה ציטוט ממאמר י"א, "עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים."

אז בעצם מהי השאלה? אנחנו משתתפים בתיקון כלי שבור, רצון, הרצון הזה נשבר להמון חלקים ואנחנו צריכים את החלקים הקטנים האלה לחבר ביניהם. בזה שאנחנו מחברים אותם בהדרגה מתחילים להרגיש את הבורא במידת חיבור הרצונות. כל אחד מאיתנו הוא יחידה רצונית אחת אגואיסטית. חיבור לפחות עם עוד אחד כבר דורש מאיתנו להיות אלטרואיסט במה שהוא משפיע, מוותר, כלומר זה שיש לו תכונת השפעה.

חיבור בינינו נקרא "אהבה", כי בזה אני צריך להרגיש את רצונות האדם האחר ואותם למלא, והוא כך גם צריך להתייחס לצרכים שלי ולמלאות אותם באופן הדדי. הצרכים של אחד מאיתנו הם מכוונים באופן מאוד מדויק לבורא. לכן אני מבין את השאיפות, ההשתוקקויות של כל החברים שלי וכך כל אחד מאיתנו. וזו בעצם כל העבודה שלנו, כמה שנתחבר בינינו יותר, במידה גדולה יותר, הבורא יתגלה בינינו.

לכן אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב איך אפשר להתעלות מעל עצמנו בשביל שהקשר בינינו יהיה חשוב יותר מקשר האדם עם עצמו. זה אפשרי, פשוט צריך לחשוב על זה יותר, לקרוא על זה יותר. במידת הלימוד שלנו סביב הבעיה הזאת החיבור בינינו, כמה שאני יותר חושב על זה, כך משפיע עלי יותר האור המקיף ומביא אותי למצב שפתאום אני מתחיל להבין שבאמת זה נהייה במידה מסוימת חשוב עבורי. לפעמים לוקח חודשים לעשות מאמצים כאלה, ולפעמים גם שנים.

אם הנשמה של האדם, כלומר רצונו הוא גדול, הנשמה היא גבוהה, אז גם כשהיא נשברת היא מאוד נמוכה, היא מאוד כביכול פרימיטיבית וגסה. ולכן אדם עם נשמה גדולה יותר יש לו קשיים גדולים יותר בלהגיע לקשר עם האחרים כי במצב השבור הוא יותר רחוק מתיקון. כמה שהנשמה כבדה יותר, כך היא גרועה יותר במצב המקולקל, ובכמה שהיא מיתקנת היא נהיית גבוהה יותר וטובה יותר מאחרים. אז אסור להתייאש כאן בשום פנים, אלא להיפך להתייגע עוד ועוד.

בעיקרון עבודה בעשירייה תוך מחשבה על להגיע לאיחוד ובתוך האיחוד לגלות את הבורא, כל המחשבות האלה, כל המאמצים האלה מעוררים אור והאור מתקן אותנו. אז כמה שיותר לגלות מאמץ לניסיונות להתחבר ולחשוב על זה, וכך נצליח. במיוחד עכשיו, כי אנחנו כבר נמצאים במצב שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש צורך בחיבור ורבים כבר מתחילים להרגיש הכרח בלהגדיל את הבורא, כלומר בלרכוש תכונת השפעה, אנחנו מגיעים לכזה מצב שהפעולות האלה נהיות עבורנו כבר די ריאליות ואקטואליות.

לכן צריך לשים יותר מאמץ, ואז עד כמה שהאדם נכלל בקבוצה, גם אם הוא קשה תפיסה כיוון שהנשמה שלו כבדה, הוא בכל זאת תחת השפעת הקבוצה יתקדם. אז [חשוב] להשתוקק לקשר, קשר מלא בינינו לבין הבורא.

שאלה: מה זה אומר לחשוב ולהרהר? אני ממש צריך לשבת ולחשוב ובתוכי להרהר מה אני רוצה או לא רוצה או שהכוונה היא לכל מיני פעולות שלי ביחס לחבר?

הפעולה היא מאוד פשוטה, כל המחשבות והרגשות שלי יש בהם אותו בסיס הבורא. מה שאני חושב ומה אני מרגיש הבורא שם בי, הוא מוליד את זה בי, מחייה את זה בי, הוא הסיבה. הוא הסיבה לכל המחשבות והרגשות שלי, לא משנה מה קורה בי, מה יתגלה בי, זה הכול הבורא עושה. לכן עדיף שאני אהיה כל הזמן במחשבה ש"אין עוד מלבדו" וזה הוא שמוליד בי את כל המחשבות והרגשות.

ואם אני מתכוונן, משתוקק למחשבות ורגשות החברים ומשתדל לחבר את כול המחשבות שלנו והרגשות שלנו, כלומר את כל הלבבות שלנו וכל הראשים והשכל שלנו ביחד, אז אנחנו מחברים את כל המאמצים שלנו בינינו, וכל אחד כלפי האחרים משקיע מאמצים בשביל להתחבר עם כל האחרים, ואז יוצא לנו מאמץ משותף עצום, לב גדול אחד וראש אחד גדול כביכול, שבהם אנחנו משתוקקים להרגיש את הבורא כמקור, כסיבה ראשונית לרגשות להשכל שלנו.

אם אנחנו כך דורשים, משתוקקים בתוקף שהוא יתגלה בנו כמקור לזה, אז אנחנו מהר מאוד מגיעים למצב שבאמת בעזרת האור העליון שאנחנו מעוררים, מושכים, הוא מתחיל להתגלות בנו.

שאלה: אז מה זה שאני דורש שאני אהיה בהרגשה ש"אין עוד מלבדו" כמו שאמרת, שאנחנו דורשים את כולנו יחד?

אני דורש לבד בצורה פרטית להרגיש את הבורא כמקור שלי שאין עוד מלבדו. אני מחזיר את עצמי כל רגע למחשבה הזאת, כל פעם שאני מוצא מגע איתו שאני יכול לזהות שזה הוא, שהוא מבטא בי את הרגש, את המחשבה שלו, אני מקבל את הרגש ואת המחשבה הזאת כרגש ומחשבה שלי. ברגע שאני מתחיל להיות מודע לזה, מעכל את זה בי, באופן מיידי מגיע ניתוק מהקשר עם הבורא, מגיע הרגע הבא. וכך עלי לבצע שוב את העבודה ברגע הבא, וכל פעם מחדש עלי לחזור אל הבורא ולהשיג מצב שבו הוא תמיד מהווה המקור שלי.

זה קורה כאשר אני לבד עם הבורא. אבל אם אני גם עושה את זה דרך הקבוצה, אז כמובן שהמאמצים שלי הם קצת שונים. המאמצים שלי מתקשרים כבר לבנייה של הכלי הכללי שבו אנחנו דורשים להרגיש את הבורא, לגלות אותו, על מנת שאנחנו נוכל באמת להשיג את גדלותו. ואת גדלותו אנחנו משיגים מעל הסתירה שבנו, מעל הניגוד. עד כמה שאנחנו מתחילים להרגיש בינינו רחוקים אחד מהשני בניגודים למיניהם, בבעיות שמתגלות בינינו, באותה המידה אנחנו מתחילים להרגיש אותו כשהוא מתחיל להתגלות בגובה שלו, ברוממות שלו מעל הבעיות האלה.

שאלה: מה זה אומר להתכלל בקבוצה ואיך האדם יכול לבדוק עד כמה הוא כלול בקבוצה?

זה תלוי בתדירות של הפניות שלו לקבוצה כדי לקשור את כולם יחד, ובקשר הזה לגלות את הבורא. זה אחד. ושתיים, עד כמה שהוא מעל פני הבעיות האלה יכול לפנות לקבוצה. מעל הבעיות האלה הוא פונה לבורא מתוך עצמו, באופן פרטי פונה לבורא, ומעל פני הבעיות האלה הוא פונה לקבוצה דרך הקבוצה. פונה לבורא בתוך הקבוצה. אלה דברים שהם שונים.

בהתחלה אנחנו פונים לבורא בצורה אישית אינדיבידואלית זה הרבה יותר קל בשבילנו. תרגילים כאלה צריכים להיות כל הזמן. לאחר מכן כאשר התרגילים האלו יכנסו כבר לעניין של הרגל של האדם, כשהוא לא שוכח מזה, כשהוא כל הזמן פונה אליו כבר ובצורה אוטומטית מתקשר אל הבורא, ופשוט כל רגע נמצא בתנועה הזאת של "התחלה, עצירה", "כן, לא", "כן, לא", בכאלה אימפולסים, אז לאחר מכן מתרחש החיבור שלו כבר דרך הקבוצה.

אז הוא כבר הולך, מתקדם בצורה מדויקת, מתקשר עם הקבוצה ומתחיל יחד איתם להתקדם, עוזר לחברים, או שהוא מוציא את החברים מתוך זרימת הנהר. זה בהקשר לחסדים או שלהוציא אותו מהכלא זה בהקשר לאור החכמה. את זה אנחנו עוד נלמד, עדיין אנחנו לא נוגעים בנושאים האלה.

שאלה: מה זה פנייה אל הבורא דרך הקבוצה?

כשאני פונה לבורא אז אני מבקש שהבורא יתגלה אלי כמקור של המחשבות והרגשות שלי. בדרך כלל האדם פונה לבורא כשהוא מרגיש רע עם עצמו, כשהוא מרגיש טוב הוא פונה אליו פחות, וזה די ברור הרי אנחנו אגואיסטים. כשהאדם כבר פונה לבורא דרך הקבוצה זה כבר מעיד על כך שהוא מכוון, זה כבר רציני. הוא כבר חפץ בצורה מערכתית לכלול את עצמו בעבודה הזאת, אבל זה קורה בהדרגה, זה יבוא אליו.

אחרי החיבורים האינדיבידואלים לבורא כשהוא קורא לו, והקשר נאבד יש קשר, אין קשר, מזה הוא מגיע למצב שבאופן הדרגתי נוצר בו כזה רצון אינדיבידואלי שדורש את החיבור לקבוצה. כי חיבור לקבוצה זה כבר סוג אחר של שיח עם הבורא. זה נוצר דרך כוח כללי, דרך התכללות עם החברים, כבר נוצר בו חוש חדש, סנסור חדש שהוא יכול לכוון, להתכוונן להרגשת הבורא, כי הבורא מורגש בשילוב נכון וחיבור נכון של כל העשירייה. זה עוד לפנינו.

שאלה: איך חבר שהוא לא נמשך לחיבור יכול להתחבר באופן פיזי עם חבר'ה שדווקא נמשכים לזה?

הוא יכול לנסות לעשות את זה, לפחות שיישב בשקט ויקשיב. אני מדבר בצורה מאוד רצינית. אני מתבונן, וראיתי הרבה מאוד חברים כאלה וגם אצלנו כאן בקבוצה, יש אנשים כאלו. לא ניתן לעשות כלום, זה לא תלוי באדם, הוא יכול להשתתף בכל השיעורים. החברים יכולים כבר להתכלל רגשית בכל מיני מצבים חדשים, והוא לא מצליח לספוג, לא מצליח להרגיש, לא מבין, לא מבין מה קורה.

ולא משנה כאן, זה לא מעיד על כלום, זה מעיד רק על זה שהנשמה שלו היא יותר עבה, יותר כבדה, יותר עמוקה. אבל מצד שני אחר כך היא תהיה נשמה יותר גבוהה, יותר חזקה. אבל בהתאם לכך בהתחלה לאדם כזה מאוד קשה, אנחנו צריכים לכלול אותו, ודאי שאנחנו לא זורקים אף אחד. אלא אנחנו פשוט באופן סבלני ממתינים, הוא אותו משתתף כמונו אפילו שהוא לא מדבר כלום, לא מבין כלום, יושב בשקט, התרגילים שהמורה נותן לקבוצה איכשהו באופן אוטומטי הוא מקיים אותם ללא רגש, זה לא משנה.

שאלה: מה צריך לקחת לכנס אם אתה יודע שניסית הכול ואתה לא מסוגל להתחבר עם אנשים?

דווקא ללכת לכנס. כי בכנס יש כזאת מסה של אנשים וביניהם הרבה מאוד כאלה שלא מצליחים, כן מצלחים, בכל מיני מדרגות, בכל מיני מצבים, דווקא את זה אנחנו צריכים, ואז האור יהיה הרבה יותר כללי והרבה יותר חזק. כך שהכנס בהקשר לכך הוא הגילוי, הביטוי של כוח מאחד מאוד גדול, ויש סיכוי, הזדמנות לכל אחד להתחיל להרגיש ברצון שלו, בשכל שלו, במה שקורה לו בחיים שהכול מכין לו ומסדר לו הבורא. קחו את כל הבעיות הארציות שלכם ותתחילו בצורה מדוקדקת לחקור כל בעיה כדי לרצות לגלות בתוכה את המקור, את הבורא. תנסו.

שאלה: אם בדיוק יש כזה מצב בכנס, הכול בסדר, הכול נכלל, אבל פתאום אתה לא מסוגל לא להסתכל ולא להקשיב, נדחה. שווה לנסוע החוצה או מה לעשות לעזור לחבר?

איך לזרוק החוצה?

תלמיד: אני מדבר נניח על עצמי.

אתה פתאום מתחיל להרגיש שעוד דקה אתה לא יכול להחזיק כאן, אתה פשוט בלתי נסבל. אז מי נתן לך כזה מצב?

תלמיד: ברור שהכול ממנו.

ממנו, אז תפנה אליו.

תלמיד: אבל אני דרך הקבוצה, דרך החברים, אני לא יכול לראות אותם.

אל תביא לפה פילוסופיה. אם אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר לשבת במקום, שזה פשוט זורק אותך שאתה לא יכול לסבול עוד רגע אחד, מיד תפנה לבורא, תראה מה הוא נותן לך, הרי הוא נותן לך את זה בשביל מטרה מסוימת. כל הבעיה שלנו היא בזה שאנחנו מתנהגים בצורה לא מודעת, כלומר ללא קשר עם המקור הראשוני שזה הבורא, הוא נותן לך את כל הרגשות.

כל מה שאתה עובר בחיים שלך וכל הרגשות האלה מהחיים שלך אתה חייב לקשור איתו, שהוא זה שמחדיר בך, מחייה אותם בך. לכן אתה חייב לפנות אליו "למה ככה ולמה ככה". ואפילו שאתה רק מתחיל להיות מודע לזה שזה מגיע ממנו, כבר משתנה אצלך היחס כלפי מה שאתה מרגיש. אתה כבר מבין שיש לזה היגיון, שאתה מקבל את זה בכוונה כדי שאתה תתמקד בו, כי אחרת מישהו כמוך אי אפשר לפרוץ.

לכן הוא נותן לך כאלה פחדים, כל מיני צרות כאלה, בקיצור מנענע אותך, ואז אין לך ברירה אחרת, ובין אם תרצה או שלא אתה פונה אליו ואז אתה מתחיל להיזכר שזה ממנו, זה הוא. אז צריך להתרגל לקשר את כל הרגשות שלנו אליו, שבכל רגע ורגש, בכל מחשבה לא משנה אם היא קטנה או גדולה, לא משנה אם מטרידה אותי או שבקושי נוגעת בי, שתמיד בכל המחשבות והרגשות שעוברות בנו, שאני ארגיש ואבין שזה ממנו, שזה הכול הוא.

יש כזאת מכונה שעומדת שמה והוא מעורר הכול בי, הוא והוא. ובצורה כזאת אני אתחיל להרגיש אותו, אני אתחיל ליצור איתו קשר, אני אתחיל להבין מה הוא עושה ולמה עושה את זה. זוהי ההתחלה של השיטה לגילוי הבורא.

תלמיד: אבל מה תפקיד העשירייה בזה, אני לא צריך לשים אליהם לב, או מה צריך לעשות?

אני חושב שעדיין מוקדם בשבילכם לדבר על עשירייה, בינתיים דברו על עצמכם בצורה פרטית, על עצמכם האהוב שלכם.

שאלה: מה זה נקרא לפנות אל הבורא, כל המחשבות הצפות האלה בי מה זה לפנות לבורא? נגיד אני יודע מה זה לפנות לבנק, אני יודע איך לעשות את זה, אבל לבורא איך לפנות. אני יכול לפנות לבן אדם אבל איך אני לפנות לבורא? אני לא יודע. אני יודע שהוא טוב ומטיב.

מאיפה אתה יודע את זה?

תלמיד: זו האקסיומה שלנו.

בך זורמת איזו מחשבה או איזה רגש, אולי משהו רע, משהו טוב, נעים, לא נעים, מדאיג או להיפך, לא משנה, תנסה תמיד כל הזמן להכיר בכך שזה מופעל על ידי הבורא, הוא זה שמעורר את זה בך. אם לא כל דקה, לא תמיד, אלא לפחות כשאתה מרגיש שזה מנענע אותך, שאתה מתחיל לפחד ממשהו, משהו מדאיג אותך, משהו מאתגר אותך. לפחות בכאלה מצבים תנסה למצוא את הבורא.

תלמיד: ואם נגיד מצאתי אותו, ואחרי זה יש לי תחושה של התרוממות?

נכון, ותישאר בכזה מצב.

תלמיד: אז מה אני צריך, לעזור לזולת במצב כזה?

אני לא מדבר איתך על לעזור. בהתחלה אנחנו מדברים על זה שתחזיק את הבורא כמקור, כסיבה של כל המחשבות וכל הרגשות שלי.

שאלה: אם אני רואה שבי באופן הכרתי משתנה הרצון מאגואיסטי לאלטרואיסטי, מעניין מה קורה בי, מה זה, זה אני אחר שנהייה, או אור שונה שמתחיל לעבוד?

אני לא חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות כאלה מה בדיוק קורה בי, העיקר בשבילי שזה הבורא הוא שעושה את זה. כל המשך ההתפתחות שלנו זה לא במה שקורה בי, אלא העיקר זה לקשור את עצמנו לבורא כמקור של כל מה שקורה בנו, ולאחר מכן כבר נתחיל גם לחבר את כל זה לעשירייה. אין צורך לחפור בעצמי בהמשך, מספיק רק מה שאמרתי.

שאלה: מידת האחריות כשאנחנו משיגים שאין עוד מלבדו, אנחנו אומרים כמו שאמא שדואגת לילד שלה היא כל הזמן נמצאת במחשבה על הילד. אז איך מידת האחריות הזאת צריכה לגדול, אנחנו צריכים לעודד את זה בנו בשביל שהצורה הזאת תהיה כמה שיותר חשובה עבורנו?

זה כבר באמת, אתה כבר מדבר על עניין הקבוצה. אם הקבוצה תחשוב ככה אחד על השני, החברים יחשבו כך, ואף אחד לא ישכח שיש לקבוע את הבורא כמקור כל המצבים שלי, אז באמת אתם תעזרו בזה אחד לשני, זאת כבר הערבות. אבל זה כבר השלב הבא, אולי אתם יכולים להתחיל אותו גם כן, תראו בעצמכם אם באמת יש עשירייה רצינית ואתם חושבים כך אחד על השני אז זה טוב, זה מאוד יעזור לכם.

שאלה: הערבות האמיתית זה תוצאה מהאור שמחזיר למוטב דרך חיבור נכון או זה מה שצריך בשביל להגיע לחיבור?

הערבות האמיתית מתחילה בזה שאנחנו פשוט בצורה מכאנית רוצים לעזור אחד לשני להחזיק את עצמי במחשבה שאין עוד מלבדו. וכל אחד מאיתנו חושב על הזולת, על האחר, וכשכולנו כך חושבים אחד על השני יחד אנחנו מפעילים את הערבות והיא פועלת. כל חבר בקבוצה בצורה כזאת נזכר יותר בכך שהבורא הוא המקור של כל מה שהוא מרגיש וחושב, והרגשות והמחשבות שלנו מתחילים להתחבר ביניהם לרשת אחת והלאה כל הזמן בזה שאנחנו עוזרים אחד לשני.

שאף אחד מהחברים לא ישכח שאנחנו קשורים בינינו ומחוברים לבורא, ואנחנו הלאה מתחילים לנסות לקבוע את הבורא ככלל שלנו, כמקור הכללי שלנו. ואז כל אחד מאיתנו כבר מתחיל להיות קשור כך לאחרים, שדרך כל אחד מאיתנו עוברת התפעלות של הבורא, אות של הבורא מכל אחד לכולם, זוהי כבר דרגה אחרת של קשר.

שאלה: איך זה שאני מרגיש את החיסרון של החברים שלי? איך להרגיש את החיסרון של החברים שלי?

כדי להרגיש חיסרון של החברים בשביל זה לא צריך אפילו שאני אשאל אותם, גם ככה אני יודע מהו הרצון שלהם, מהי המטרה שלהם. הם רוצים לגלות את הבורא בהם, בינינו, בנו, יש להם את אותם הרצונות, אותן המטרות כמו אצלי, מה יש לי לשאול אותם במיוחד? אנחנו צריכים לפעול בינינו.

המקובלים ביניהם גם כמעט ולא מדברים, מדברים מעט מאוד, כל הקשר שלהם הוא יותר במחשבה ורגשי, לא בצורה ורבאלית.

שאלה: אם אנחנו קוראים את המקור ביחד או לבד, האם כדאי לעשות סדנה כדי להבין יותר את המשמעות של הטקסטים האלו?

כן ולא. העניין הוא שלפעמים התעמקות במשמעות של הטקסט יכולה לבלבל, ואנשים במקום ללכת לכיוון הרגש והחיבור ביניהם, מתחילים לנסות לעבור על הטקסט עד כדי ניתוח מילולי של השפה וכל מיני מאפיינים של הטקסט. אני חושב שאין בזה צורך. לנתח את הטקסט הכוונה היא רק מתוך היבט של השגות קונקרטיות שלנו בטקסט הזה. כלומר מה הטקסט הזה צריך לתת לחיבור בינינו כדי לגלות את הבורא. חוץ מזה אנחנו לא צריכים כלום, כל שאר הדברים יגיעו אלינו. ברגע שנתחיל לגלות בינינו את הבורא, אנחנו ניכנס לשיטה הפרקטית של חכמת הקבלה ואז יהיה ברור לנו מה כתוב בספר. אנחנו נבין על מה הם כותבים ואנחנו נבין מה קורה ב"תלמוד עשר הספירות", הכול יהיה מובן לנו.

קריין: בעל הסולם אגרת י"ג.

"והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו."

כלומר בשום צורה שהיא ובשום פנים ואופן אסור לדחות שום רגשות, שום הבחנות, שום רצונות, אלא לכלול את כולם ולכוון לבורא ולקשר אליו. בשום אופן לא להזניח את זה. וכל המחשבות וכל הרגשות, הנה עכשיו אני מדבר איתכם וחוץ מזה בראש נעות כל מיני מחשבות אחרות שלי, את כולן אני צריך לייחס לבורא, להדביק אליו שהוא המקור לכל המחשבות האלה, ההפרעות, לא משנה מה ברגש, בשכל או במחשבות. וכל הזמן בצורה כזאת, בהתקשרות אליו. ותאמינו לי שבהדרגה מתחילה להתרקם תמונת הקשר הנכונה בין האדם לבורא, ובהדרגה הוא מתגלה בזה שהוא המקור לכל מה שקורה איתי, בתוכי, בעולם שסובב אותי. ואז אני מתחיל לראות שאין שום עולם חיצוני אלא זה הכול מה שהוא בונה בי בתחושות שלי, וזה למעשה כאילו פרויקציה, הוא כאילו הפרויקטור של כול הרגשות שלי. העיקר לא להזניח אלא כל הזמן לקשור את עצמי לבורא כאל סיבת הסיבות של מה שאני מרגיש.

אבל מי שמזניח את זה ירכוש חכמה אחרי שנים, מי יודע? אם הוא מזלזל בזה אז ודאי שהוא נדחה מזה, וכמובן שהוא בעצמו כבר לא יכול לחזור לזה ולא ברור מתי יגיע שוב הגלגול שלו. כמו הסיבוב של כדור הארץ סביב השמש, באמת ששנים יכולות לעבור.

"וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?"

מה הוא רוצה להגיד לנו? שהאדם לא יכול כל הזמן להיות מכוון לבורא וכל הזמן להיות מכוון אליו כבסיס, כיסוד למה שהוא מרגיש וחושב. אבל החברים יכולים להעלות אותו לכזה מצב שהוא לא יצטרך לתת כאלה מאמצים פנימיים לא להתנתק מהבורא. כביכול יתמכו בו במצב הזה, הקבוצה תתמוך בו בזה, זה מה שחשוב כאן.

אבל בהתחלה אנחנו צריכים בעצמנו לעבור את כל זה, אולי כמה שבועות או כמה חודשים, כל אחד בצורה שונה. ואז האדם יגיע להכרה שרק דרך הקבוצה הוא יכול לפתור את הבעיה הזאת בצורה לגמרי קלה ואפילו ללא מאמץ. הקבוצה היא זאת שתעבוד בשבילו והוא בשביל הקבוצה. זה הרבה יותר קל.

"ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים," כלומר בקשר בינינו במרכז הקבוצה. "באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים." קדושה זאת השפעה, זאת אהבה, זאת הדדיות שמתגלה בנו, בין החברים, כי היא כבר תכונה רוחנית.

שאלה: אם אנחנו מדברים על הקבוצה, מה ההבדל בין קבוצה פיסית לקבוצה וירטואלית שהחברים צופים בנו?

אם הם יתחילו לעבוד נכון ביניהם, אז מעשית כנראה אין הבדל. למה "כנראה"? כי לשם כך אנחנו צריכים לעבור שלבים מסוימים בהתפתחות שלנו. בשביל זה צריך להשיג משהו, להגיע למשהו, לעבד מספר שלבים בדרך ואז בשלבים האלה להתקדם. אני לא יכול להגיד, אנחנו איתכם פורצי דרך, חלוצים, אנחנו מבצעים את מה שלפנינו לא נעשה בכל ההיסטוריה.

כי אותה הקבוצה שאברהם אסף בבבל העתיקה וקרא לה "ישראל", האנשים האלה היו בתנאים שונים. הם לא היו בשבירה, הם עלו לדרגת בית המקדש הראשון. זאת מדרגה אחת מתחת לתיקון הכללי. אחרי זה הם נשברו בבית המקדש הראשון. ולאחר מכן, בבית המקדש השני נשברו לגמרי ועברו עוד אלפיים שנה של ניתוק מאותו המצב, ועכשיו אנחנו מתחילים כאן להתאסף. וכל העניין היה ערבוב עם אומות העולם כי בינתיים בבל התפשט בכל כדור הארץ וגם הקבוצה הזאת התפשטה בכל כדור הארץ. והנה לאט לאט מתחילים להתאסף ולא ברור מאיפה והיכן. אלה הרי לא כולן פעולות שלנו אלא בכול פועל עלינו האור העליון, הבורא.

אז כשאנחנו מתאספים כאן יחד, אנחנו לא יודעים איך לפעול. יש סכמות, כללים כלליים לתיקון הכלי השבור הכללי של הנשמה. אבל אם תשאלו אותי, לא משנה מה, אפילו אם אני אהיה בטוח בזה במאה אחוז, אני לא אגיד לכם שכך צריך להיות, כי ברוחניות, בעולם הרוחני יש כלל ברזל, "אין חכם כבעל ניסיון". חכם זה מי שעבר את זה על עצמו. מי שעבר על עצמו את המדרגות האלה, אין כזה בדור שלנו.

בדור הבא כבר יהיה יותר קל, אנחנו משאירים להם את המורים שלנו, את הרישומים שלנו, את הכלי השבור שכבר התחיל להקים את עצמו, להרים את עצמו. ודאי שיהיה להם יותר פשוט לבצע את זה. אני לא יודע אם לנו, ולכן אני בכוונה רוצה ללמד אתכם את זה, למרות שזאת לא בושה להודות שאני לא יודע ולא עברתי ואני לא יודע איך הקבוצה תעבור את זה. אנחנו מתקדמים איתכם בצעדים קטנים כאלה, אמנם די מהר, אבל בכל זאת כל צעד הוא חדש, כך שהזמן יגיד.

נמשיך להתקדם בצורה יותר אינטנסיבית ונראה על עצמנו איך כל זה עובד. יהיו הרבה מאוד אירועים חדשים. אנחנו נראה שככה זה לפי הכתבים של המקובלים מהדורות הקודמים, אולי מלפני כמה אלפי שנים. בעיקרון ההתקדמות די דומה לאותם המצבים שעברו המקובלים בדורות הקודמים, אבל יכול מאוד להיות שיהיו שינויים. לפחות העבודה הקבוצתית היא עניין חדש, כי אף פעם לא היה כזה איסוף, חיבור של כלים שבורים שצריך לחבר.

שאלה: איזה חיסרון יש לחברה שלי, מה שהיא רוצה או מה שהבורא רוצה עבורה? ואיך אני אמורה להגיב לזה?

לאף אחד מאיתנו אין את העצמי שלו או את הרצון שלו, אלא רק מה שהבורא מעורר בנו. לאף אחד מאיתנו אין לא את הרצון של עצמו ולא את המחשבה של עצמו. אז לא משנה איזו חברה יש לך, מי שמפעיל אותה זה הבורא כמו שגם אותך.

שאלה: כבר תקופה ארוכה אנחנו לא מסוגלים לפתוח קמפוס. מה לעשות?

אנחנו עוברים איתכם שלב רציני בהתפתחות שלנו. אנחנו בעצמנו אלה שנשארו וממשיכים לעבוד בשיטה שלנו, מתחילים להיכנס לשלב חדש. זה כבר שלב של תחילת השגת הבורא, אבל זו כבר השגת הבורא. כלומר, רכישת תכונת ההשפעה ובהתאם לכך השגת הבורא. בהחלט יכול להיות שאנחנו משתדלים, כמו שאנחנו עושים בעצמנו, יכול להיות שאנחנו מנסים להעביר את זה גם לקבוצות שאנחנו מלמדים אותן. הם לא יוכלו להחזיק בזה והם יברחו מכם. דעה רעה תתפשט עליכם כמו על איזה מיסטיקנים. בקיצור, דעה לא טובה, לא נכונה.

לכן אתם צריכים לקבוע בצורה ברורה, מה בדיוק אתם מלמדים. אתם צריכים ללמד אנשים את מה שאתם למדתם בזמנו. כלומר, מה שיכול לעניין אנשים כמו העולם הזה, העולם הבא, ראשית הבריאה. כלומר כל היסודות האלה שמושכים את האדם, שפותחים לו את העולם ולא מחייבים אותו בכלום, לא להשפיע, לא לקבל, כלום. אלא תסתכל, תשמע, תקשיב, תלמד ולאט לאט תבין את העולם שבו אתה חי. ושום מוסר ושום הוראות שאתה צריך להתחבר, או הפחדות על כך שעוד מעט יהיו כל מיני בעיות בעולם, לא צריך את כל הדברים האלו. אתם צריכים לתת הרגשה נעימה לאנשים על ידי הסיפורים שלכם על חכמת הקבלה ואז יהיו לכם קמפוסים מלאים.

תלמיד: מה לעשות כשהעיניים רוצות, יש הרגשה של קנאה אבל הגוף לא יכול לזוז, כמו אדם שרוצה לקחת אבל אין לו ידיים?

על זה צריך לפנות לבורא. אנחנו עוברים הרבה שלבים, אתם בעצמכם יודעים שאנחנו מתחילים להרגיש כל מיני דיכאונות, הרגשת חוסר תכלית, חוסר אונים וכולי. וכאן אנחנו צריכים לפנות לבורא והקבוצה צריכה לעזור. אם האדם לבד, זאת בעיה גדולה. לכן קודם כל לפנות לבורא כמו שעכשיו אנחנו לומדים, ודבר שני, בקבוצה כולם חייבים לחשוב על כולם.

ואחרי זה בצורה מערכתית לעסוק בלימוד, בהפצה, כלומר האדם צריך להעביר דרכו. אם אני רק מנסה לספוג לעצמי ולא להעביר לאחרים, זה בסופו של דבר סותם אותי, עוצר אותי ואני לא יכול להמשיך, אין לי לאן ללכת. אם לאדם יש כאלה בעיות שיעבוד בקבוצה, שינקה את הרצפה, שיקלף תפוחי אדמה, שיעזור לאחרים, לא משנה, זה יביא לו הרגשה יותר טובה. שיחליף את הלימוד שלו בעבודה פיזית עבור החברים.

שאלה: אם החברה שלי מודה שהיא לא מצליחה להרגיש חיסרון של חברות אחרות, איך אני יכולה לעזור לתת התרשמות, התפעלות?

לנשים זה יותר קשה מגברים. אני חושב שאת צריכה פשוט לעזור לקבוצת הגברים. במקום ככה להיות סגורות אחת בתוך השנייה, אתן צריכות לעזור לקבוצת הגברים. אולי לצאת יחד איתם לכל מיני פעולות הפצה, לעשות משהו כזה, להפיץ את החומרים שלנו ברשת. אני חושש שיחסים בין נשים הם בהרבה מקרים דווקא עוצרים את ההתקדמות. מתחילה קינאה וכל מיני דברים ותכונות לא טובות, כי לנשים זה בעיה. גבר זה משהו אחר, הם משחקים אחד עם השני, ונשים לא. לכן התקרבות בין נשים צריכה להיות מאוד מדודה וזהירה.

שאלה: איך זה ביחס לאישה, שאישה צריכה לספוג את החיסרון של החברות בהפצה, או שאנחנו צריכות לקחת חיסרון מההפצה חיצונית, כדי לתקן אותנו?

אני לא הייתי עושה את זה בכלל. אני במקום הנשים פשוט הייתי עובד יותר באינטרנט או בהפצה החיצונה, וכמה שפחות הייתי מתעסק בי וביני.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחבר שיש לו בעיות, אם הבורא שם לו את הבעיות האלה, במצב הזה?

איך אני יכול לעזור לחבר בכל מיני בעיות, אם זה הבורא שמעורר בו את הבעיות האלה? איך אני יכול לעזור? תשובה, איך אני יכול שלא לעזור לחבר בצרות שלו, אם הבורא מעורר את הצרות האלה ומראה לי שהוא מעורר את הצרות האלה בתוך החבר שלי? אמרתי לא ברור? דווקא בגלל זה.

אם אני רואה צרה בחבר, זה אומר שהבורא מראה לי צרה בחבר שלי בשביל שאני את הצרות האלה אפתור בו. בשום פנים ואופן לא לעזוב, להבין שמה שקורה בי, בזה הבורא מדבר איתי, הוא מעורר בי, הוא יצר בי רצון, וברצון הזה הוא מעורר עכשיו כל מיני אותות, ואני צריך לסרוק, לקרוא את האותות האלה ולהגיב. להגיב באופן ישיר אל הבורא דרך החברים, דרך הקבוצה, דרך כל הכלי העולמי, דרך בכלל כל האנושות, כי זו אותה נשמה אחת. כך אני צריך להגיב, זה הכול דיבור שלי עם הבורא, כך הוא קורה דווקא.

שאלה: התגלה בעשירייה שאין אחדות, ולא יכולים להגיע לפתרון משותף. איך לפתור את הבעיה הזאת?

לא צריך לפתור שום דבר, למה לכם לפתור בעיות כלשהם? אתם צריכים להמשיך ביניכם ולבורא, שהוא זה שיפתור לכם את הבעיות. למה אתם צריכים לפתור, מי בכלל שם מכם מתכוון לפתור איזה משהו, מיהו החכם מכולם? אני לא רואה אף אחד מכם כזה. נכון, הבורא הוא זה שצריך לפתור את זה. הוא זה שנותן את הבעיות האלה. נדמה לכם שהחבר שלכם הוא המקור של הבעיות האלה, לא נכון, הבורא הוא מקור כל הבעיות, ואליו צריכים לפנות בחזרה בשביל שהוא יפתור את הבעיות האלה. על זה כתוב "אני הראשון ואני האחרון"¹.

שאלה: האם כל חבר לבד צריך לפנות, או כל החברים ביחד?

עדיף כולם ביחד. נגיד שיש בעיה בקבוצה, ברור שיש את הצרה הזאת, כן, זה ברור. אתם לא דנים עליה יותר מדי, פשוט ברור שיש את הבעיה, אז עכשיו אנחנו פונים ביחד לבורא שהוא יפתור את הבעיה הזאת. ועוד יותר טוב, לא חשוב לנו אם הוא יפתור אותה או לא, חשוב לנו שמעל הבעיה הזאת אנחנו מסוגלים לפנות אליו. אם אנחנו נתפוס בו טוב דרך הבעיה הזאת, הבעיה הזאת תהיה רק תירוץ בשביל לפנות אליו. אם נתפוס אותו, אתם תראו שהבעיה נעלמת. היא באה רק בשביל זה.

שאלה: איך להתייחס לבורא באמונה ולא בידיעה?

איך להתייחס לבורא באמונה ולא בידיעה? לא צריך עדיין לדבר על זה, פשוט תתייחס אליו וזהו. בואו היום פשוט נעשה ככה. אולי מחר יותר, אולי מחרתיים עוד יותר. אני לא רוצה להעמיס עליכם יתר על המידה לפני הכנס בפרטים האלה, עדיף שאנחנו פשוט נתייחס אליו.

שאלה: יש לנו חברים שלא הצליחו להגיע, ואתה ייעצת לנו פשוט לקחת אותם איתנו בלב. כשאני אגיע, האם אנחנו צריכים איכשהו בעשירייה שלנו להתחבר ולחשוב על חברים מסוימים, או שאם אני כבר נכלל בזרימה הכללית, ואפילו שאני עובד בעשירייה אחרת, העיקר שאני שם אעבוד?

אתה חייב להתכלל במה שקורה כאן. לא צריך "אני זוכר על חברים שלי, אני חושב עליהם", אתם לא תצליחו לא שם ולא פה. אתם תהיו באיזה פיצול, וזה מצב מפוצל כזה של לא כאן ולא שם. אתם צריכים באופן מדויק להתמסר למה שקורה לכם פה. תהיה לך עשירייה, אולי כל פעם חדשה. במהלך יום יש נניח ארבעה שיעורים, ובארבעת השיעורים האלה יהיו לך אולי ארבע קבוצות שונות, זה לא חשוב, העיקר שזה מולך עכשיו ואתה נכלל בזה איתם.

והאמת, אתה תראה שבכלל אין שום הבדל. שום הבדל, אם אני יושב עם אלה או עם החברים האלה. לכולם יש מטרה אחת, כולם נמצאים פחות או יותר בכאלה מצבי ביניים, מצבים מממוצעים, ולאלה שנשארו שם אני מביא איתי את ההתכללות איתם, והם גם יתכללו.

קריין: בעל הסולם אגרת כ"ז:

"אבל אני מתפלל לה' שיוליך אתכם בדרך אמת, ותנצלו מכל המעקשים המצוים בדרכים, וכל מה שתעשו ה' יצליח בידכם.

ומצדכם עליכם לדקדק בדרכי שהיישרתי לכם, בענין מוחא ולבא, געגועים ותפלות, ואז יצליחנו ה' בודאי, ונתאחד בקרוב בגוף ונפש בזה ובבא."

כן. ודאי שכל מורה, כמו שהוא כותב כאן, מכין את זה לתלמידים שלו. מה יש לנו להוסיף, שצריכה להיות בקשה, תפילה זו בקשה, אנחנו צריכים לבקש. אני מבקש עבורי להיות כל הזמן קשור עם הבורא, להרגיש את הפעולה שלו בי. אני גם מבקש ממנו שכל הקבוצה שלי תרגיש אותו ואת הפעולות שלו כלפי העשירייה, כלפי הקבוצה. אני מבקש שהוא יראה לי מקום בתוך העשירייה הזאת, בקבוצה הזאת, שאני ארגיש את ההתכללות שלי ביניהם. אני מבקש שהוא יגלה את עצמו בינינו כממלא בינינו את כל הפערים כביכול, המרחקים.

כל זה אני מבקש ממנו. והמטרה הסופית של כל הבקשה הזאת שלי, שהוא יחבר אותנו באופן מלא וימלא אותנו בשלמות, זה חשוב עבורנו, הכי חשוב. לאט לאט ככה האדם, בין עצמו לקבוצה ולבורא עד שנגיע למצב "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", האדם, הקבוצה והבורא זה שלם אחד.

שאלה: אנחנו שומעים את הביטוי "על כל פשעים תכסה אהבה", אם שומעים את זה בהקשר לחטאים זה עוד מובן, הוא ברא אותי כזה חמור, מלוכלך ואפשר איכשהו להבין, אבל פשעים הם כבר כוונה למעשים הנעשים בצורה מודעת?

אני לא יודע. פשעים, ככה אומרים, "על כל פשעים", פשע זו אולי טעות. לא סתם, טעות, זה פשע. גם רצח נקרא פשע. משהו שאולי אי אפשר להחזיר לאחור, כל מיני פעולות פיזיות בעולם שלנו, מהסוג הזה, הן כולן מתכסות באהבה. מה הם רוצים להגיד? שבכלל אין פעולה כזאת שלא הייתה יכולה להיות מתוקנת על ידי אהבה. כל פעולה.

תלמיד: מתוקן מצד הפושע?

לא, למה? איך מצד הפושע? הבורא נותן תכונת אהבה במקום תכונת שנאה וזהו, מה הבעיה? מי אנחנו? אנחנו בסך הכול אלמנטים שדרכם עוברות ההרגשות האלה, גם שנאה וגם אהבה. אנחנו כמו זומבים כאלה, כמו בובות, מריונטות שמנהלים אותן וזהו. אם האחד רוצח את השני הוא בעצמו רצח? אם האחד שונא את השני הוא בעצמו שונא? ולהיפך, אם האחד יאהב את האחר אז הוא האוהב? אנחנו בסך הכול עוברים מצבים כאלה, אין בנו ממש שום דבר משלנו, מעצמנו.

תלמיד: בכל זאת, אני לא יודע כמה אדם מכיר ומודע לפשע?

אין שום דבר בי, הפשע היחיד שלי שאני לא קורא לבורא, לא מושך אותו, רק זה פשע. זה אפילו לא עניין שאני יודע ולא עושה, לא יודע, כל הפשע שלנו הוא שאנחנו לא מעמידים את הבורא כמקור לכל מה שקורה בעולם. זה הפשע היחיד שלנו, החטא, העבירה, לא יותר. [טענות כמו] "אבל את הקבוצה לא עשו כמו שצריך, את הערבות לא עשו בזמן, את הברית לא סידרו בינינו", בסוף הכול מסתכם בעצלנות שלנו, התרשלות שלנו ולא יותר.

תלמיד: אז אני לא יכול להתלונן לבורא שלא אני עשיתי, בזה הפשע שלי? ומי יכול לכסות ובאיזו אהבה? זה לא להצדיק אולי להפוך?

כל הבעיה שלנו היא, האם הכנתי את עצמי נכון לקראת זה שאני מכוון הכול לבורא, כל דבר שקורה בעולם שיְכֻוון אליו כעל הסיבה הראשונית. כלומר, האם אני עובד בתוך הקבוצה על כך שכל הזמן נתמוך אחד בשני בדעה הזאת, ובכוון הזה לכוון הכול אל הבורא? האם חוק הערבות פועל בינינו בצורה נכונה? כל הזמן, כל הזמן להחזיק את עצמנו במצב הכן כמו בצבא, בכוננות, זה תלוי בנו ולא יותר מזה.

לא החטא עצמו, ולא משנה מה יהיה, אלא למה לא הייתי מְכֻוון לזה בשביל לקשור את זה לבורא. בזה זה תלוי, עד כמה קשרתי והאם קשרתי, יש פה הבדל בין גילוי של איזו תופעה וזמן התגובה לקשר עם הבורא, תוך כמה זמן קשרנו את זה לבורא, בזה חופש הבחירה שלנו ובזה המאמצים שלנו ולא יותר מזה. כלומר אנחנו כולנו רק מהבחינה הזאת נקראים "נבראים", רק בזה אנחנו נבראים. כלומר כל העבודה שלנו היא לשייך את זה לבורא, לא יותר מזה, והוא כבר מולנו ירביץ לנו, יעשה לא משנה מה, משלום מלחמה, כל דבר, ואתה, אם לא תקבע בזמן שזה הוא, אז יהיו צרות רק יותר ויותר גרועות. ואם תקבע בזמן שזה הוא ותתחיל לשייך את זה אליו גם לעומק וגם לרוחב, כלומר במידת כמות המשתתפים ותלוי מה הוא עושה עד לפרטים הקטנים שעוברים עלינו, אז הכול יהיה בסדר, הכול יהיה טוב, אתם תתחילו לגלות איך הוא ממש נמצא בכול שורה, טוב מטיב ממלא את כל המציאות שלכם. ובזה כל חכמת הקבלה וכל העבודה שלנו בעולם הזה, ואנחנו מהליך העבודה הזה מתחילים כבר להרגיש את המרחב הרוחני ואיך הוא ממלא אותו, והמרחב הרוחני אלה הרגשות שלנו, הרצונות שלנו, היחסים בינינו.

תלמיד: כל המצבים, הרגשות, המחשבות האלה, האם הם מעידים על נוכחות של איזה כוח, איזו הארה עליונה?

ודאי.

תלמיד: אבל יש לאדם מצבים שהוא ממש לגמרי למטה, בקומה, בשיתוק.

נכון, בשביל שהוא ירגיש שהוא לא יכול.

תלמיד: כן, אבל המחשבה הראשונה של האדם היא לנתק קשר עם הגוף.

אבל אם יש לו עדיין את המחשבה הזאת, אז זו עדיין לא קומה. אם הוא מרגיש שעדיין יש לו גוף אז אדרבה, זו ממש לא קומה.

תלמיד: לא התכוונתי לקומה בגוף.

בסדר, ברור, קומה בהרגשה, בשכל.

תלמיד: בכל זאת מה יכול לעורר החייאה?

הבורא, הוא בכוונה מעביר אותך מצבים כאלה.

תלמיד: אז מה העניין של כל ההכנה שדיברנו עליה?

[ההכנה הזאת] זו הקבוצה, היא תציל אותך, תשלוף אותך. אם אתה בקומה והקבוצה לא מרגישה את זה, זה אומר שאתה עוד לא בתוך הקבוצה והקבוצה עוד לא איתך אז יש עוד לעבוד על זה. ואם אתה כבר במצב כזה שהקבוצה מרגישה את המצבים שלך, שאתה נניח לא נותן לה את מה שאתה צריך לתת לה או שהיא לא נותנת לך את מה שהיא צריכה לתת לך, היא מרגישה נגיד את המחסור שבך בה, בתוכה, אז ודאי שזו כבר תנועה קדימה שונה.

שאלה: אני משתדלת עכשיו לקשור הכול לבורא, כרגע נָחַתִּי והבורא שלח כאלה מחשבות, האם הוא באמת שלח לי אותן או שמשהו בראש לא בסדר?

תראה, לא מזמן היה שיעור ובאחד השרטוטים ציירת בחלק האמצעי את עולם אצילות, בדיוק יצאנו ממוסקבה והיה שם מעונן מאוד, עלינו למעלה ושם היה אור. תראה איזה מחשבות חשבתי, שהעננות דומה לעולם האצילות, האור ששם למעלה עובר לנבראים בכול הדרגות, בצורה ומידה מדודה מאוד.

תלמידה: מה זה בכלל, זה הזיה שלי? איך לקשור את זה?

לא, אלה מחשבות, אחרי זה הכול יסתדר, אבל בכללי זה נכון. לא הייתי אומר שעולם האצילות הוא כזה מעונן, המילה אצילות זה מהמילה אצלו, בו. זהו עולם שמנהל אותנו שבו נמצא האור, הייתי אומר שהוא מעל העננים אם כבר ומתוכו מגיע האור. אור קטן יותר מגיע לעולמות בי"ע, איפה שנמצאות הנשמות, כלומר אנחנו, ושם אנחנו כבר מקבלים צורה, אבל כדי להשיג את הבורא אנחנו צריכים מתוך העולמות האלו, בריאה, יצירה, עשייה לעלות לעולם האצילות ושם אנחנו כבר משיגים את הבורא.

שאלה: נכון להיום העולם מתפתח בצורה מאוד בהירה, חזקה וצורות העברת המידע נהיו מידיות, זה כבר לא משנה איפה האדם נמצא, הוא יכול להעביר מידע תוך שנייה. זה מן שדה משותף כללי אחד, איזו יגיעה צריך לעשות בשביל לזרוע את השדה הזה, במחשבות על השיטה? למשל מישהו מצלם ביצה ויש לזה מיליון "לייקים" איך לעשות כך בהפצה שלנו, מה צריך?

כדי לעשות מיליון "לייקים" לאיזו ביצה, לא צריך הרבה שכל ומחשבות, תשים איזו בחורה נעימה וזהו, או איזה אוטו, איזה בגד, זה ברור. אבל כאן יש כאלו מחשבות שקשה לתפוס ולכן אל תצפו שיהיו לכם מיליוני "לייקים", על דברים כאלה לא יכולים להיות מיליון "לייקים". כמה אנחנו היום בעולם? נגיד שיהיה פי שתיים, פי שלוש, פי חמש אבל לא מעבר לכך.

אנחנו המיקרו פרוססור בתוך המחשב, ממש מילימטר מרובע שיכול לקבל ולהעביר פקודות לכל היקום כולו, לכל היקומים, לא רק ליקום שלנו אפילו, ואנחנו נמצאים במרכז של הבורא, אתם עוד תכירו איפה זה. אבל כל שאר החלקים פשוט מופעלים, אנחנו זקוקים להם כי הם הנושאים של הרצונות ושל המידע ואנחנו מעבדים את הרצונות ואת הנתונים האלו וממשיכים אותם הלאה לבורא, מקבלים מענה מהבורא על האותות האלה וצריכים להעביר להם את זה חזרה. אבל אנחנו בעצמינו חלק מקרוסקופי, לכן אל תצפה להרבה "לייקים" הדבר היחיד שחשוב זה להיות איתם בקשר ועם הבורא.

אבל בעניין הקשר איתם, הם בכל זאת לא יוכלו באמת להבין מה אנחנו רוצים מהם, אנחנו צריכים להיות יותר חכמים, קרובים, רכים כלפיהם, אבל בשום אופן לא לנסות להעלות אותם אלינו, אלא ליצור כאלה תנאים שכל אחד בדרגה שבה הוא נמצא יהיה לו מצב נעים ונוח.

תלמיד: יש הרגשה שאנחנו אולי מעבירים באופן שגוי, מאחרים.

אנחנו כן, אבל לא הם. בהם יש רק מידע וזהו.

תלמיד: קצת מפחיד.

תנסה לבנות קבוצות אבל בצורה מאוד עדינה וזעירה, אל תצפה שכולם עכשיו ירוצו ללמוד קבלה, אבל הם לאט לאט יתחילו להעריך אותך וירצו ליצור איתך קשר, להבין אותך במשהו, להרגיש, להיאחז בך כאדם שמבין מה קורה בעולם, באופן כזה.

הטעות הכי גדולה היא לנסות לדחוף להם כל מיני חוכמות שלנו, אין בזה צורך, תרחם על האנשים האלה.

שאלה: האם זה נכון שהמחשבות החכמות באות לנו מהבורא במקרה כזה שאנחנו מחוברים, מאוחדים ולהיפך כשיש שבירה ואנשים מרוחקים אז בני אדם מקבלים מחשבות פרימיטיביות כאלה?

כן.

תלמיד: כמו שאמרת והמטרה שלנו באמת, להתרכז ולקבל מחשבה אמיתית ולהבין את המקום שלנו בשביל אחרי זה למסור, בשביל לבנות את הפירמידה הזאת?

אפילו עכשיו אתה יכול להרגיש את זה, אולי מרגיש אולי לא, אבל במידה שהיה שיעור והתחלנו לדון במשהו, בהתחלה היה קשה אחרי זה יותר ויותר קל ואז שוב קשה ואז שוב יותר קל. ואז בסוף אנחנו מגיעים למצב כזה שהנושא מתחיל להיות מובן, מתחיל להיות ברור ומובן על מה אנחנו מדברים, מה קורה. זה לא שאנחנו נהיינו חכמים יותר, אלא הכוונה כאן שאנחנו מתחילים להשתלב אחד בשני, במחשבות שלנו ומופיעה בכל אחד מאיתנו כאילו הרחבה של המודעות שלו, זה מה שחשוב.

שאלה: מה זאת אומרת לפתור בעיה של חבר?

איך אני יכול לפתור בעיה של חבר? ישנן בעיות שנפתרות על ידי זה שהחבר מתקשר לבורא, יש בעיות שמוצגות אלי כדי שאני אתקשר לבורא ובכך אפתור את הבעיות של חברי, ויש בעיות שמורגשות כבעיות של העולם ואני מתקשר לבורא ודרכי הבורא פותר את בעיות העולם, הכול דרך הבורא, סליחה, דרכי אבל מהבורא. כלומר אני מחבר את הבורא דרכי או כלפי חבר או כלפי קבוצה או כלפי כל העולם אבל אני מבצע את זה, בצורה כזו אני פותר את הבעיות.

לכן תחשבו רק על כיוון כזה מהבורא מגיעות הבעיות ואנחנו פותרים את הבעיות על ידי התקשרות לבורא וכל אחד יכול לעשות את זה בעבור השני וכשנתחיל לעבוד בעשירייה אנחנו נראה שאף אדם לא יכול לתקן את עצמו, לא יכול לרפא את עצמו, לעלות את עצמו, לחבר את עצמו, להוציא את עצמו ממצב רע, אף אדם.

לכן נאמר רק החבר יכול להוציא אותו מבית האסורים והוא בחיים לא, ועוד יראו לנו הרבה מצבים כאלו כל הזמן, אולי עדין עכשיו אנחנו לא מרגישים את זה, אבל אתם תראו, כמה שבועות וזה יתחיל. אך ורק אחד כלפי השני, "איש את רעהו יעזורו", אדם יעזור לחברו, אין שום דרך אחרת.

שאלה: בשנה האחרונה אני ואחותי לומדות את חכמת הקבלה, והמצאנו כמה תרגילים. אבל אני לא בטוחה לגבי הקווים המנחים שאני אמורה להשתמש בהם ואני לא רוצה להזיק לאף אחד. יש אדם שאני עובדת איתו ואנחנו רוצים להעביר את זה לקבוצה, האם אנחנו צריכים איזו מסגרת כדי לעשות זאת נכון?

אני ממליץ לך להמשיך בלימודים ובשום אופן לא להתחיל שום דבר חיצוני. סיימת קורסים שלנו, קמפוס, איזה לימוד מערכתי?

תלמידה: כן.

כלומר את צריכה להיות תחת השגחה, תחת הדרכה של אחד המרצים שלנו שיש לו ניסיון רציני. אם את רוצה לעשות משהו, אז אך ורק עם מרצה מנוסה שלנו, ואולי אפילו לא מרצה אחד, אחרת את יכולה להתבלבל כל כך ובסופו של דבר זה יהיה רע עבורך. זה מה שאני ממליץ לך.

שאלה: שם הכנס "מתחברים לחיים טובים", איך להסביר ל99% מהם החיים הטובים?

"חיים טובים" האדם קורא בכל מקרה למה שטוב לו. טוב לא יכול להיות אם האדם בימינו לא מחובר בצורה נכונה עם הזולת. אנחנו רואים שהעולם מתפרק, מתפורר, למה? כי העולם נמצא תחת השפעה של האור העליון שיורד עליו וצריך למלא אותו, אבל העולם מרגיש שהוא לא נמצא בהתאמה לאור הזה. וככל שהאור העליון, השפע העליון יותר קרוב לעולם שלנו, כך אנחנו מרגישים רע יותר ויותר.

כלומר כשהאור העליון מתקרב אלינו אנחנו לא חפצים בו, הוא נותן לנו הרגשה של חושך כי אנחנו לא מתוקנים, אנחנו הפוכים כלפיו. ולכן אם אנחנו רוצים להרגיש את כל הטוב שיש, והאור העליון מתקרב ומתקרב יותר ויותר אלינו, אז אנחנו כדי לא לשקוע בתוך משברים ובעיות מוכרחים לשנות את עצמנו להיות דומים לאותו אור עליון, כלומר להתחבר.

צריך לדבר במילים של העולם שלנו, להתחבר, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. את זה אנחנו צריכים לנסות ולהסביר בכל מיני סגנונות, ביטויים. אבל זו בעצם הבעיה, קשה להסביר זאת. כמו נניח, שמודיעים שלכדור הארץ מתקרב אסטרואיד והוא עוד מעט יפגע בכדור הארץ. כך אנשים צריכים להרגיש, שאנחנו נמצאים באמת בכזה מצב, מתקרב אלינו האור העליון, הבורא חפץ להתגלות בנברא. לכן אנחנו נקראים "הדור האחרון", אנחנו נכנסנו למצב הזה ולכן הלחץ עלינו רק יגדל ויגדל.

לכן מתגלה חכמה הקבלה ולכן אנחנו חייבים בכל זאת להתאים את עצמנו לאור העליון, להפוך להיות במשהו דומים לו. בהתאמה אליו אנחנו כלי, הוא האור, והכלי ביחס אליו זה רק אם אנחנו מתחברים בינינו. ולכן אנחנו אם רוצים שיהיה לנו עתיד טוב אנחנו חייבים להתחבר.

את זה תסביר לחברים שלך, ובכלל גם לכל ה-99%. אין עוד שום אפשרות אחרת לספק לעצמנו חיים טובים, אך ורק דרך חיבור, ואף אחד לא מבין את זה. אבל אני חושב שאחרי הכנס נהיה הרבה יותר חכמים, חזקים ומקושרים לבורא, מקושרים אחד לשני, ונצליח להסביר את זה בצורה הרבה יותר טובה.

שאלה: היום בשיעור הבוקר אמרת שהדעה של החברים יותר חשובה מהדעה שלי, אבל בשביל זה אני צריכה כל הזמן לקבל את החסרונות של החברות שלי, של העולם. ועכשיו בשיעור אמרת שאני לא צריכה לעשות את זה כאישה, תוכל להסביר?

אני באופן אישי לא יודע מה לעשות עם נשים בעבודה הרוחנית. כי עוד לא היה מצב כזה בזמננו ואין ממה לקחת דוגמה לכך שנשים בכזאת כמות ישתוקקו לגילוי העולם הרוחני. אני מאוד מברך על כך שאנחנו נמצאים בכזה מצב, זה באמת אומר שהגענו לשלב חדש בו העולם צריך לעבור תיקון.

אבל לארגן נשים בעשיריות, מעשית אני חושב שזו עדיין לא פעולה שהיא ריאלית. אולי כן, אבל בכל זאת אני חושב שזה לא יצליח כמו אצל הגברים, כי אצלן זה יהיה הרבה יותר פיקטיבי, מלאכותי. אבל איכשהו צריך אולי להשתדל.

לנשים יש בעיה של חיבור ביניהן הרבה יותר רצינית מאשר אצל הגברים. אצל הגברים אין כאלה יחסים טבעיים של דחייה הדדית, לכן אני לא יודע איך להורות לנשים על חיבור ביניהן. מתוך התורה אנחנו רואים שהגברים מתחברים בקבוצות, מתחברים לעשיריות והנשים נמצאות סביבם, הן לא מתחברות ביניהן. גם כשמסופר על "מעמד הר סיני", הגברים היו סביב ההר, וסביב הגברים היו נשים. כלומר בצורה אלגורית מדובר על כך שהנשים עובדות ככוח תמיכה כלפי הגבר, הן לוחצות על הגבר, מארגנות את הגבר, מכריחות את הגבר, במובן הזה הן ממש כוח רציני.

אנחנו רואים איך זה בעולם שלנו, האישה, למרות שהיא במצב שלה יותר שקטה מהגבר, אבל היא בשקט, בשקט מסובבת את העולם. אנחנו לא מדברים על זה שהגברים צועקים, מנסים לסובב, זה הכול משחקים וצעצועים, וזה עוד מעט זה יעבור, אבל חוץ מזה כל דבר בעולם קובעת האישה.

לכן אנחנו צריכים למצוא נוסחה כזו עבור הפצה נשית, השתתפות הנשית, קשר נשי בחכמת הקבלה שתהיה ברורה, מובנת ותואמת להתפתחות הרוחנית, אבל אני עדיין לא יכול לבטא זאת בצורה ברורה, אני אומר לכם את מה שיש כרגע.

אני לא מתאר לעצמי עשירייה נשית. כלומר אני מתאר, אבל הקשר ביניהן הוא מאוד מלאכותי, לא כמו אצל הגברים. להגיד אותו דבר לגברים ולנשים אני לא יכול, כי כל אחד מהם מרגיש את עצמו מאוד נבדל מהשני. הגברים מתחבקים אחד עם השני, יושבים, מרגישים את הביחד, זה הטבע, אצל הנשים לא. נמשיך להתקדם להתפתח ואז נהיה יותר חכמים.

תלמידה: ההצעה שלי היא כזאת, צריך להעסיק את האישה כל הזמן בשביל שהראש שלה יהיה עסוק. אולי אנחנו נשכתב את תע"ס, אני כמורה לשעבר אומרת את זה, כי כשנתתי שיעורי בית לילדים והם היו רושמים ראיתי איך המחשבה שלהם פועלת. אז בואו ניקח את התע"ס ופשוט נשכתב מחדש, כל יום עמוד, אנחנו נהיה עסוקות, העולם יהיה רגוע, ואתם יודעים מה לעשות איתנו.

זה בטוח. אם הנשים יעסקו בזה, בטוח בטוח שהעולם יהיה יותר רגוע. כל הכבוד.

(סוף השיעור)

---

1. כה-אמר ה' מלך-ישראל וגאלו, יהוה צבאות: אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלהים. (ישעיהו, מ"ד, ו')↩