שיעור בוקר 16.05.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א׳, עמ' 4, דף ד׳, פרק א׳, ״צמצום וקו כולל ב' פרקים", דברי האר״י,

אות ג׳

קריין: אנחנו לומדים "תלמוד עשר הספירות" כרך א', חלק א', עמ' 4, פרק א' בנושא צמצום וקו, דברי האר"י באות ג'.

אנחנו לא שוכחים את הכוונות, שכל הלימוד הוא אך ורק כדי קודם כל להגיע לחיבור בינינו, מתוך החיבור בינינו להשפיע נחת רוח לבורא, ואז בחיבור בינינו נוכל להתקרב למצב שהוא יתגלה בחיבור בינינו, ואז אנחנו נגלה את הבורא בתוך החיבור, זאת אומרת בתוך עשר ספירות, בתוך החיבורים שבינינו נגלה אותו. וזה בדיוק יהיה "תלמוד עשר הספירות", לימוד של עשר הספירות והאור העליון, הבורא שמתגלה בהם. רוצים להגיע לזה בפועל, אבל בינתיים לומדים בתקווה שזה יתגלה.

קריין: אות ג' דברי האר"י.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

אור אינסוף זה רצון הבורא להשפיע לנבראים בצורה אינסופית. כשהוא מתחיל לארגן את היחס שלו לנברא יותר ויותר כדי שייווצר הנברא, אז, אומר האר"י, זה נעשה על ידי פעולות כאלה, שאור אינסוף שהיה ממלא את כל המציאות, כל הרצון שהבורא ברא, אחר כך נעשה בתוך הרצון הזה צמצום.

ואז האור התרחק מכל הרצון הזה, מהנקודה האמצעית שלו, ששם כנראה היה מקום של הצמצום, מקור של הצמצום, ואז האור הסתלק ונשאר מקום פנוי, חלל וכן הלאה, מה שאנחנו נראה אחר כך. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הדברים האלה בצורה רגשית, שקודם כל הבורא ברא את הרצון לקבל ומילא אותו על ידי היחס שלו, זה נקרא האור העליון, ואחר כך גרם לכך שהרצון לקבל הזה יצטמצם. זאת אומרת שלא ירצה להרגיש בתוכו, לקבל בתוכו את האור העליון, ואז האור הסתלק מהרצון, התרחק לצדדי הרצון לקבל העגול.

בוא נראה עוד פעם את זה ואחר כך מה שלמטה.

קריין: שוב אות ג'.

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

כן, יש כאן הרבה שאלות, אנחנו נלמד קודם כל מה שהוא אומר לנו, למה הוא נמצא בצורה עגולה, למה הוא מצמצם את עצמו, למה הצמצום פועל כך שהוא מתרחק מהמרכז של העיגול הזה לצדדים, למה ברוחניות שאין שם מקום ודמויות כאלו מדומות שזה עיגול וקו ושטח וכן הלאה, למה אנחנו בכל זאת צריכים לתאר את הרוחניות בצורות כאלה. בוא נראה, בואו נקרא.

קריין: אנחנו נקרא באור פנימי אות מ', באור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י והנה אז צמצם את עצמו, אות מ'.

פירוש אור פנימי לאות ג'

מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ',"

זאת אומרת הבורא ברא רצון לקבל ומילא אותו באור שלו עד צורה אינסופית ללא גבול, ואחר כך הוא עשה פעולה שהרצון לקבל התרוקן מהאור העליון, מנוכחות הבורא, ובזה ניתנה לרצון לקבל אפשרות להחזיר לעצמו את המילוי, את האור העליון, אבל אך ורק בתנאי שהוא יהיה דומה לאותו המילוי, לרצון להשפיע, ובזה אנחנו נמצאים כדי להחזיר לעצמנו אותו מצב של הכלי דאינסוף.

שאלה: כתוב פה לגבי שמותיו וכינוייו של הבורא, במה אנחנו מגלים את שמותיו וכינוייו של הבורא?

אנחנו מושכים לאותו החלל שהוא מלא רצונות אגואיסטים שלנו, אנחנו מושכים לשם אורות שמתקנים את הרצונות שלנו, ובמידה הזאת אנחנו גם יכולים למלא את הכלים המתוקנים האלו לפי השתוות הצורה עם האור העליון, ואז האור חוזר לתוך הכלי ואנחנו רוצים להגיע למצב כמו שזה היה לפני הצמצום, לפני שהכלי התרוקן מהאור והמצב הזה הוא ייקרא גמר תיקון.

שאלה: האם אותו הכלי זה פרצוף שאנחנו בונים ביחד?

כן, זה אותו כלי דאדם הראשון, שאנחנו רוצים לשפר אותו, לתקן אותו ולהביא אותו למילוי עוד יותר גדול ממה שהיה קודם. קודם זה היה מילוי רק על ידי הבורא ועכשיו זה יהיה מילוי על ידי שנינו, גם אנחנו וגם הבורא. ולכן הכלי יהיה פי תר"ך פעמים יותר גדול בעוצמה ופי תר"ך פעמים יותר גדול במילוי.

שאלה: מה זה אומר שהבורא ברא מקום ריק כדי שאנחנו נוכל לקיים את התורה ומצוות?

הבורא רוקן את המקום הזה, המקום נעשה ריק ואז אנחנו על ידי תורה, זה נקרא המאור המחזיר למוטב, יכולים לתקן את הרצון לקבל שלנו בעל מנת להשפיע, הכול על ידי האור העליון שנקרא תורה, כי תורה אור, ואז אנחנו מתקנים את הרצונות שלנו, שתיקון הרצון לקבל שיהיה בכוונה בעל מנת להשפיע נקרא עשיית מצוה, ציווי מהבורא שאנחנו כך נעשה.

ואז לפי מידת התיקון הזה שאנחנו עושים בכל כלי שהוא מקבל כוונה על מנת להשפיע, הוא מתמלא באור ואז נקרא שעל ידי תורה ומצוות, תיקון על ידי האור העליון של הכלי בכוונה בעל מנת להשפיע אנחנו מחזירים את הכלי הזה, למצב שהוא כולו נעשה בעל מנת להשפיע כמו הבורא, כמו האור העליון, וזה נקרא להחזיר את עצמנו למוטב.

שאלה: האם יש קשר בין הנקודה האמצעית ומרכז העשירייה?

אפשר בינתיים לדמות שזה אותו מקום, מרכז העשירייה ונקודה אמצעית של כל העולמות.

שאלה: מיהו המצמצם, הבורא או האינסוף?

אנחנו נלמד עוד מעט. הכלי בעצמו מצמצם את עצמו, אבל ודאי שזה נעשה על ידי השפעת האור עליו. אבל ההחלטה היא ההחלטה בתוך הכלי.

קריין: נמשיך מאמצע אות מ' באור פנימי.

"שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון."

זאת אומרת היה כך, הרצון לקבל שהבורא ברא, הוא היה מלא באור בצורה בלתי מוגבלת, ולכן זה נקרא אור אינסוף וכלי אינסוף, ואז התחיל להרגיש, על ידי השפעת האור שבו, שהוא לא דומה לאור, שהאור משפיע והוא מקבל, והאור הוא שלם, וככלי הוא בלתי שלם. ואז יוצא שזה גרם לו שהוא התחיל להרגיש עד כמה הוא שונה בכל זאת מהאור, ואמנם השינוי הזה עדיין לא גרם לו שום פחיתות, אבל בכל זאת את השוני ביניהם הוא הרגיש.

ולכן הוא התחיל את הפעולות שלו לקראת הצמצום. שהרצון השתנה, והאור בהתאם לרצון גם הזיז את עצמו כלפי גבולות של המקום, ונשאר מקום ריק וחלל ואוויר ריקני בתוך העיגול הזה שקודם היה ממולא באור אין סוף.

שאלה: במקרה שלנו, כשאנחנו בונים בינינו אהבה, השפעה ומנסים להרגיש את יחס הבורא, האם גם אנחנו נצטרך לעשות צמצום על היחס שלו כלפינו?

לא, אנחנו לא צריכים לעשות שום צמצומים אם אנחנו לא מרגישים שום דבר. אלא מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק כתוצאה, כמו שבעולם אין סוף שעכשיו אנחנו לומדים, רק כתוצאה מזה שהבורא משפיע עלינו אנחנו צריכים לעשות בהתאם לזה פעולות שלנו.

סך הכול הבורא עושה לחצים, פעולות, מעשים, בזה אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. אם אנחנו יכולים לעשות פעולות לקראתו, מה שהוא מזמין בנו, אז נעשה. אם לא, נשתדל לא לעשות. כי יש בנו כאן שתי יוצרות, שתי הסיבות. או האגו שלנו או הבורא שלוחץ עלינו, ואנחנו צריכים לאתר מאיפה אנחנו מקבלים את הלחץ, את ההתחלה, את הטיפול.

שאלה: הוא כותב, "כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל", מה זה "זיכוך ודביקות"?

אנחנו עוד לא דיברנו על זה עכשיו. אנחנו נמצאים באור פנימי והוא עדיין לא מדבר על הצמצום. הוא מדבר רק על איך הכלי מגיב על האור העליון שגורם לזה שהאור העליון יתרחק לצדדי הנקודה האמצעית.

תלמיד: אז איך הוא מגיב?

ככה הוא מגיב.

תלמיד: איך?

זה שהתרחק. אבל חכה, תכף, אנחנו באמצע טקסט. הוא כותב ש"קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון,". עדיין זה קישוט. זאת אומרת, מתוך זה שרצה יותר להידמות לאור העליון, אז קישט את עצמו. "ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון.". זאת אומרת, שהוא מקטין את הרצון לקבל שלו במקצת, האור בהתאם לזה זז מהרצון לקבל, הוא ממלא אותו בהתאם לרצון שעכשיו נעשה יותר קטן, האור בהתאם לזה גם מאיר בתוך הרצון בעוצמה יותר קטנה.

תלמיד: מה מהות הפעולה שהאור הסתלק? מה הסיבה שהוא הסתלק?

האור כולו תלוי ברצון. אם הרצון משתנה, נעשה יותר קטן, האור מסתלק. אותו דבר אצלנו, יהיה לנו רצון יותר גדול, נוכל להרגיש את האור. יהיה רצון תחת השפעת הכוונה, אנחנו נרגיש את הרצון. נלמד, זה כל חכמת הקבלה איך לקבל את גילוי הבורא לנברא, מהדרגה שלנו ויותר ויותר הלאה.

זה מה שאנחנו צריכים ללמוד, בזה תלוי כל הקיום שלנו בעולם הזה, בעולם העליון, לנצח. אנחנו כולנו תלויים באיך אנחנו מקבלים את האור העליון, לפי איזה חוקים, לפי איזה תנאים.

שאלה: כתוב שהנברא משיג דרך הנקודה האמצעית ואז חוסר השתוות הצורה בין הבורא לבין הנברא מתמעט, אם הנברא מנסה להשפיע מתוכו יותר ובזה הוא מפחית את הרצון לקבל?

הנברא לא יכול לעשות עם הרצון לקבל שום דבר, כך אנחנו מדברים. אבל בעצם, כל כוונת הנברא עם כל הטבע שלו, עם הרצון לקבל שלו, כמה שיותר להידמות לבורא. בהתחלה הוא עובד על הכוונה שזה יהיה בעל מנת להשפיע, כמו לבורא על מנת להשפיע. ואחר כך בהתאם לזה הוא עוד יותר ויותר פותח את הרצונות שלו שהצטמצמו, כאן אנחנו רואים שהוא מספר לנו על הצמצום, ואז הוא פותח את עצמו יותר ויותר דווקא לגלות את האור העליון, לגלות את הבורא. ואז הבורא מתגלה מתוך ממש כמעט ואפס כמו שהיה מגולה ברצון ההתחלתי שלא היה מצד הנברא שום השתוקקות, ואז הבורא מתגלה לפי השתוקקות הנברא ואז פי כמה פעמים יותר ויותר.

שאלה: האם יש הבדל כלשהו בין אור ישר לבין אור עליון?

אנחנו עוד נלמד. כן, ודאי שיש הבדל. יש הרבה סוגי אורות, בהתאם לכלי, בהתאם לרצון לקבל הכללי שמתחלק בכל מיני צורות, אז בהתאם לזה הוא מרגיש השפעה מהבורא בכל מיני הצורות האלה. ההשפעות האלה נקראות "אורות עליונים", ויש בהם הרבה מאוד שוני, סוגים שונים.

שאלה: לגבי זה שנשאר מקום לתורה ומצוות כדי להחזיר את החלק החסר הזה. האם אפשר להבין את זה בצורה פשוטה כך, שהרצון שלנו איבד קשר עם הבורא, אבל נותרה הקבל שנותנת את ההזדמנות לרכוש את הקשר הזה? האם על כך מדובר? תורה ומצוות זה חכמת הקבלה שלנו?

כן, ודאי. אך ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים למשוך מאור המחזיר למוטב שיתקן אותנו וילמד אותנו איך נכון לקבל את האור העליון, היינו גילוי האלוהות לנבראים.

תלמיד: מהו המקום המיוחד הזה שנקרא "נהוג קבלה", שכביכול מצומצם אבל לא מצומצם?

את זה אני לא מבין, מה זה נקרא? נהוג קבלה שהיא מצומצמת ולא מצומצמת? נהוג קבלה זה מדע, איך אנחנו צריכים לעשות תיקון לרצון לקבל. שהרצון לקבל, אמנם שהוא הצטמצם כולו והבורא הסתלק ממנו, לא נגלה. איך אנחנו על ידי תיקונים ברצון לקבל שוב מושכים, מחזירים את הבורא שיתגלה בתוך הרצון לקבל, היינו לנבראים? כל הנבראים קיימים בתוך הרצון לקבל.

קריין: אור פנימי של האות מ' באמצע, בדיבור המתחיל "כי קירוב הצורה עושה דבקות".

"כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.".

הוא מספר על כל מיני פעולות שעדיין אנחנו לא שמענו כל כך עליהן, אבל אנחנו נלמד אותן.

"וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה," אך ורק. הנברא כולו רצון לקבל, ורק בגודל ועוצמת הרצון לקבל, באיזה סגנון הוא נמצא, בזה הוא קובע גם את כמות האור וגם את איכות האור שימלא אותו. "ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם.".

שאלה: אולי לא הבנתי נכון, אבל למה דווקא שהרצון לקבל רצה להתקרב כביכול לאין סוף, אז דווקא האור צמצם את עצמו?

לא. כאן עדיין מתגלה ההבדל בין הרצון לקבל לבין האור. שהאור ברא את הרצון לקבל ומילא את הרצון לקבל, כמו שלמדנו גם ב"פתיחה", לפי ד' בחינות של אור ישר. למדנו שהאור העליון ממלא את כול הדרגות שברצון לקבל, והרצון לקבל מרגיש עד כמה הוא הפוך מהאור.

הוא מתחיל ליהנות ממנו, ויחד עם זאת הא מגלה עד כמה הטבע של האור העליון הפוך ממנו. הוא מגיע למצב שהוא לא מסוגל לסבול אותו, כמו אדם שמקבל, מקבל, מקבל תענוג מאדם אחר וזה ממלא אותו יותר ויותר. אבל אחר כך הוא מתחיל לראות כמה הוא שונה מאותו אדם, שהוא כולו משפיע ונותן ונותן. וההוא שמקבל ממנו מקבל בלבד ושונה ממנו, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא לא יכול לסבול את עצמו שהוא המקבל וההוא כמשפיע.

ואז הוא מצמצם את עצמו מאין ברירה, כי הסבל שהוא מגלה ברצון לקבל שהתפתח בו, שהוא מקבל, הסבל שלו הוא כל כך גדול, שהוא יותר גדול מהתענוג שהיה מקבל קודם, ואז יוצא שהוא צמצם את עצמו ונשאר ריק.

כי במקרה כזה להישאר ריק זה לפחות לא לסבול מזה שאתה מתמלא על ידי זה שאתה שונא, מתחיל להיות שונא את עצמך. לא יכול לסבול.

תלמיד: אבל הוא כאילו מצמצם את עצמו כי הוא רוצה להידמות לו.

זה עוד לפני הצמצום. הוא מגרש את האור מפני שהוא לא יכול לסבול את האור. הוא מצמצם את הרצון לקבל שבו, מפני שהוא מרגיש את עצמו שנמצא בהפכיות, בבושה, בפגיעה ברצון לקבל שלו.

תלמיד: אז הוא רק בדחייה.

כן, עדיין אין חשבונות אחרים, אחר כך מתפתחות כל מיני כוונות אחרות.

שאלה: הרצון ככלי, אנחנו שומעים עכשיו שככל שהרצון גדול יותר האור גדול יותר, אבל מצד שני אנחנו למדנו את ההפכיות, סדר ההפוך אורות וכלים.

זה לפני התיקונים ואחרי התיקונים. אתה אומר נכון, אבל כל ההבדל באיזה מקום אנחנו לומדים. אם אנחנו לומדים לפני צמצום א', והתקנת המסך ואור חוזר, או אחריו.

קריין: אות נ' באור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י, צמצם את עצמו אין סוף.

"נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.

וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל." זאת אומרת האור משתנה וממלא את הרצון לקבל, והרצון לקבל על ידי האור מתחיל להשתנות. הבורא ברא רק רצון לקבל פשוט. כמו שכתוב, טרם שנבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. כל המציאות הייתה גם רצון לקבל פשוט. אבל האור שהתחיל להשפיע על הרצון לקבל שממלא אותו, אז הוא כבר משנה אותו. ואז הרצון לקבל שמתחיל להשתנות, הוא מתחיל להרגיש שהוא הפוך מהאור שממלא אותו, זאת אומרת יש בו גם השפעה, לא על זה שהרצון לקבל נהנה מהאור, אלא הוא מתחיל מתוך זה שנהנה מהאור, גם להרגיש שהאור שונה, שהאור נותן, שהאור מהנה, והרצון לקבל אמנם שנעים לו והוא נהנה, אבל הוא הפוך מאותה תכונה שיש באור ליהנות לו, ואז ברצון לקבל מתחיל להיות אצלו יחס שונה למילוי. המילוי בא מהמשפיע, והאור, הרצון לקבל מגיע בצורה הפוכה מאותו משפיע. ואז הוא מתחיל לראות עד כמה הוא שונה מהאור.

שאלה: יש פה שלושה אלמנטים. יש אור, כלי ורצון. אם אין רצון, הכלי כאילו מתבטל כי האור נסוג, האם זה נכון?

כלי ורצון זה אותו דבר. רצון זה הכלי.

תלמיד: אם הרצון מסתלק אז אין כלי?

נכון.

שאלה: הנברא מגלה בסופו של דבר, כתוצאה מפעולות האור, את חוסר השתוות התכונות. מה אנחנו מגלים כעשירייה, ככלי, לאחר המגע עם האור?

קודם כל עדיין אין לנו מגע עם האור. אחרי שיהיה לנו מגע אז אתה תראה מה.

תלמיד: אבל מתוך מה שאנחנו לומדים עכשיו אנחנו צריכים לקחת מכאן ניסיון כלשהו לעבודה.

מה שאנחנו לומדים עכשיו זה כול מה שאנחנו צריכים לעבודה שלנו, כן. אנחנו בסך הכול לומדים את כל הדברים האלה בצורה פרקטית, איך אנחנו נוכל להשתמש בהם. לא מיד עכשיו, אלא בסך הכול נלמד. עכשיו בינתיים יש לנו בלבולים גדולים כי אנחנו מתחילים ללמוד איזה דברים שלא מרגישים אותם, שלא יודעים על מה מדובר בדיוק, אבל בסופו של דבר ככה אנחנו נאתר את זה עוד מעט.

תלמיד: אנחנו הרי מדברים על כך שבכל מקרה, כשאנחנו בונים את הכוונה, האור משפיע עלינו. אבל עכשיו בינתיים אנחנו לא מרגישים בזה, נכון? וזה מחייב אותנו למשהו.

זה שאנחנו קוראים, שאנחנו נמצאים בתוך האור העליון, זה מחייב אותנו להתחיל לחפש אותו, את ההשפעה שלו עלינו ואיך אנחנו צריכים להגיב אליו. כי אנחנו נמצאים גם עכשיו בתוך האור העליון, בעולם האינסוף. אבל אחרי כל הצמצומים האלה אנחנו לא מסוגלים עכשיו לאתר את הדברים האלה. אבל כמה שנרצה, על ידי מאמץ ועל ידי החיבור בינינו לאתר את הדברים האלה, אז נאתר אותם.

תלמיד: לכן אני שואל. כי במקרה שלנו, כדי להרגיש את האור הזה אנחנו חייבים לעשות צמצום, כדי להידמות לו?

אתה חייב לצמצם את הרצון לקבל שלך, ולהשתמש בו אך ורק לדברים הכרחיים לחיים, שזה מותר, זה לא נקרא עבירה. וכל הרצון לקבל שלך, מעבר להכרחיות בחיים, אתה צריך להשתמש בו אך ורק כדי להתחבר בעשירייה, כדי לגרום בזה נחת רוח לבורא. ואז אתה, בכלי שלך שאתה גורם לו נחת רוח, תתחיל לקבל ממנו תגובה, את התגובה שלו. אתה תתחיל לגלות אותו, את היחס שלו אליך.

שאלה: כשקוראים את מה שהאר"י כותב באות ב' וג' כאילו מורגש שמדברים על הבורא, על המאציל, על האור העליון. וכשקוראים מה שבעל הסולם כותב באות מ' ובאות נ' כאילו מדובר על המלכות. מי הגיבור, מי הנושא?

יש כאן שני דברים, האור העליון זה הבורא, והנברא זה הרצון לקבל. האור העליון ברא את הרצון לקבל "יש מאין" ומילא את הרצון לקבל בצורה בלתי מוגבלת עד הסוף, ואז הרצון לקבל נקרא "אין סוף". ואחרי זה האור העליון מסתלק מהרצון לקבל ואז הרצון לקבל מרגיש את עצמו ריק. המצב שהרצון לקבל ממולא באור, נקרא "עולם אין סוף" כי המילוי היה אינסופי, לא מוגבל. במצב שהרצון לקבל התרוקן מהאור, הוא נקרא "עולם הצמצום", לא עולם אינסוף אלא עולם הצמצום, מצומצם. על זה אנחנו בעצם לומדים בינתיים.

שאלה: לגבי הצמצום. האם סיבת הצמצום הנכונה שאנחנו צריכים להגיע אליה בגלל שהאגו מפריד או בגלל שאנחנו רוצים להשפיע לבורא, מה יותר נכון?

בושה, זאת הסיבה לצמצום.

שאלה: הוא כותב שהמלכות מתקשטת בכוונה.

כן, המלכות רוצה להיות דומה לבורא ולכן, אומנם שהיא הצטמצמה אבל עכשיו היא רוצה לקבל על עצמה תנאי חדש שהיא מתמלאת לא בשביל עצמה אלא כדי ליהנות לבורא, זו מצידה תהיה צורת ההשפעה לבורא שהיא נותנת לו אפשרות למלאות את עצמה.

תלמיד: האדם שנכלל בקישוט הזה, בכוונה על מנת להשפיע לבורא, יכול להשתמש בכל הרצון בעשירייה וכך בכל המציאות וגם במלכות דאין סוף, וכבר לא משפיע עליו שום צמצום?

אם הוא רוצה להשתמש ברצונות שלו כדי למלאות אותם ובזה להשפיע נחת רוח לבורא בלבד, ודאי שהוא יכול להשתמש בכל הרצונות ובכל האורות, כי הוא לא משתמש, הוא עושה את זה רק כדי להשפיע. אם הוא עושה בצורה כזאת, הוא מרגיש את עצמו כמו בורא, באותה צורה, באותה הבנה, באותה השגה, באותו מצב כמו הבורא ממש. ולאותו מצב אנחנו כולנו צריכים להגיע, בלקבל את האור העליון על מנת להשפיע, שמוכנים לקבל את כל האור העליון אבל לא לעצמנו אלא רק כדי להשפיע לבורא. ואז הקבלה שלנו היא לא מורגשת כקבלה אלא כהשפעה.

תלמיד: איך להשתמש בצמצום, בשביל מה הצמצום נחוץ?

זה אחר כך.

שאלה: הדבר היחידי שלא ברור זה למה "עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים", "לגלות שמותיו וכינויו". מה הקשר לכל הסיפור הזה בין הרצון לאור?

כי על ידי זה שהבורא ברא רצון לקבל תהיה לו אפשרות לגלות את עצמו כלפי אותם הנבראים שייצאו מהרצון לקבל. רצונו להתגלות כלפי הנבראים.

קריין: אנחנו ממשיכים באור פנימי דיבור המתחיל "כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל".

"כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות."

בקיצור, הרצון לקבל שהבורא ברא ומילא אותו באור העליון בלי גבול, כמה שהרצון לקבל רצה למלאות את עצמו, הרצון לקבל אחר כך עושה צמצום כי הוא מרגיש שהוא הפוך מהמילוי. המילוי מסתלק, הרצון לקבל נשאר ריק, ואז הוא מחליט שהוא מקבל את האור העליון אבל דווקא בצורה כזאת שהקבלה היא תהיה כהשפעה, שאני מקבל בשבילך לא בשבילי, אלא בשבילך. ואז הוא מתחיל לקבל את האור העליון כדי להשפיע נחת רוח למקור של האור העליון, לבורא. ובזה יוצא שאפילו שהוא מקבל, כל הקבלה שלו היא נקראת השפעה. כך הם מגיעים למצב שבורא ונברא נשארים בדבקות.

שאלה: מהו שינוי צורה?

כמו שאחד עושה פעולה, אם גם באותה כוונה, באותו יחס השני עושה פעולה אז נקרא שהם נמצאים בהשתוות הצורה. אבל אם אחד עושה בכוונה שונה מהשני, הם נמצאים בחוסר השתוות הצורה, בשינוי צורה. ולהידמות לבורא אנחנו יכולים להיות בדרגה שלו, להרגיש כמוהו, אך ורק אם אנחנו עושים פעולה כמוהו, זאת אומרת בהשתוות הצורה עמו. "הוא רחום אף אתה רחום", זאת אומרת כמה שהוא נותן גם אתה נותן, כמה שהוא עושה כך גם אתה תעשה כך, ואז תרגיש כמוהו. בזה אתה תשיג אותו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". אם אני עושה מעשים כמו הבורא, מהמעשים האלו אני משיג את הבורא, כי אני עושה בתוכי דמות הבורא ומתוך זה אני משיג אותו.

שאלה: הוא אומר "שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע", ולמטה הוא כותב "אלא רק בעת שאין בו השפע", איך אני יכול להשתוקק לדבר שאני אפילו לא יודע מה זה? מה זה השפע הזה?

אתה לא יכול להשתוקק לדבר שיש בך. אבל לדבר שאין בך, אם אתה יודע מה זה הדבר, אז אתה יכול להשתוקק. כי אתה יודע מה זה ואתה מרגיש שאין לך את זה ואתה זקוק לזה, אז יש לך השתוקקות. האור העליון קודם כל היה ממלא את כל הכלי ואחר כך יצא מתוך הכלי, ועכשיו הכלי משתוקק אחריו, רוצה להחזיר אותו. וכאן יש כבר תנאי, שהאור העליון יכול לחזור לתוך הכלי אך ורק בתנאי שיש ביניהם השתוות הצורה.

תלמיד: אז למה הוא כותב "כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו"? למה הוא אומר "כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו", בתנאי הזה?

כן, אז מה?

תלמיד: מה התנאי שאני אגיע לנקודה כזאת?

השתוות הצורה בין האור והכלי. כמו שהאור מגיע מלמעלה והוא רוצה להשפיע לכלי, כך הכלי מגיע מלמטה ורוצה להשפיע לאור, ואז בזה שניהם משתווים, הם מתחבקים, אחד רוצה להשפיע לשני, ולכן יש מקום לכל אחד. ועוד יותר מזה, כמה שאחד משפיע לשני והשני משפיע לראשון לפי זה יש ביניהם התפרצות של אהבה, של השפעה הדדית.

תלמיד: את ההשתוקקות הזאת אני יכול לעשות לבד או שאני מקבל אותה מלמעלה, או רק על ידי העבודה שאנחנו עושים בין החברים?

השתוקקות היא מגיעה אך ורק מתוך עשירייה.

שאלה: שינוי הצורה מתרחש כשאנחנו לא יכולים להחזיק בכוונה וכך עד גמר התיקון?

אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג רק לכוונה, כי הרצון שלנו הוא לא משתנה, אנחנו יכולים לגלות אותו יותר או פחות אבל הוא כבר נתון בנו, ורק כוונה על הרצון יכולה להשתנות, אנחנו קונים אותה מהמאציל, מהבורא. ואז יוצא שבמידה שאני מקבל התרשמות מהבורא, אני יכול להשתמש בה ככוונה על פני הרצון שלי, ואז אני יכול להשתמש ברצון שלי בלקבל, אבל בעצם זה יהיה על מנת להשפיע. אם הבורא רוצה לתת, אין לי שום בעיה, אני מוכן לקבל, רק זה צריך להיות בכוונה בעל מנת להשפיע.

אתם מבינים מה שקורה כאן? אני משתמש בכל הרצון שלי כמה שאני יכול למלאות את עצמי, ממש עד הסוף ויותר מזה, אבל זה צריך להיות שבזה אני עושה לו נחת רוח, זו כל התוספת שאני צריך. אך ורק במידה שאני מסוגל להכין כזאת כוונה שאני נהנה רק כדי להשפיע לו נחת רוח, במידה הזאת אני מפעיל את הרצון לקבל שלי. ואם אני מתחיל ליהנות בשביל הבורא, ובאמצע שאני נהנה אני פתאום מגלה שאני בעצמי נהנה, זה נקרא שבירה, הכוונה שלי להשפיע לו היא נשברת.

תלמיד: מתגלה כאן עביות חדשה בכל מדרגה ומנטרלת את הכוונה?

נראה.

אני רואה שהיום כולם נמצאים באיזשהו מין בלבול, ערפול. אנחנו בישראל לא ישנו בלילה בגלל האזעקות, הפגזים שנפלו עלינו, ואתם צריכים להיות ערים ולקחת את ההתעוררות הזאת על עצמכם אם כך, "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: אנחנו רוצים לדווח על מה שאתמול דיברנו בשיעור צהריים, התפילות של העשיריות. כבר אתמול נשלח לינק לכל החברים והחברות, לינק שכל עשירייה יכולה למלא את התפילה היומית שלה, אנחנו גם נעשה את זה מיד בסוף השיעור שלנו. ורצינו לשאול אותך, איפה נראה לך שהכי נכון לשלב את ההקראה של התפילות האלה אחרי שהן מתורגמות וכל עשירייה הכניסה, איפה הכי נכון לשלב את זה במהלך היום, במהלך השבוע?

אני לא יודע, תלוי איזה, הן קצרות או ארוכות?

תלמיד: הן די קצרות, יש כבר שישים עשיריות שמילאו את זה, אני מעריך שלא יותר מדקה דקה וחצי להקריא תפילה כזאת. חשבנו למשל בהכנה לשיעור, או בישיבת חברים אפילו.

גם זה וגם זה טוב. צריכים למיין לפי כמה שזה קרוב לנושא ולעשות.

תלמיד: ואולי להקדיש לזה גם למשל בשיעור בשבת בצהריים, זה נראה לך זמן מתאים, או פחות לשלב את זה בתוך השיעור?

נתקרב לשבת הבאה ונראה.

תלמיד: יש לינק, כל עשירייה תבחר לה את הנציג, אפשר שכל יום תורני החיבור יהיו אחראים למלא בכל עשירייה את התפילה היומית שלה, וכל מי שרוצה להציע רעיונות נוספים, או שאלות סביב הנושא הזה, מוזמן לשלוח ל bordworldkli@gmail.comאת ההצעות ואנחנו נשמח להשתמש בהם.

תלמיד: אם יש לך המלצה כללית לגבי איך לכתוב את התפילה.

לא, אין לי, אנחנו נלמד יחד.

קריין: אולי משפט לסיכום עם מה ללכת בראש היום?

מה זה נקרא אור, מה זה נקרא כלי, מה זה נקרא האור העליון ממלא את הכלי, למה האור העליון מסתלק מתוך הכלי, ובאיזה תנאים הוא חוזר לתוך הכלי. זאת אומרת מה גרם להסתלקות האור מתוך הכלי, ובאיזה תנאים עכשיו האור יכול לחזור לתוך הכלי. בכללות את כל הדברים האלה אנחנו צריכים מכאן להוציא.

ושוב תכינו שאלות, אנחנו נלמד, אין לנו לאן לרוץ, העיקר בשבילינו זה לשנות את הכוונה שלנו לעל מנת להשפיע. כאן בדיוק אנחנו מתחילים לראות שמהפעולה הראשונה של האור בתוך הכלי, כבר כוונת הכלי מתחילה להשתנות. ולמה זה לא קורה לנו? מפני שלנו נותנים כאלו תנאים שאנחנו צריכים לבחור בשינוי הכוונה, שאנחנו צריכים לבחור בשינוי המעמד שלנו, מה אנחנו רוצים לעשות, למי אני רוצה להשפיע, איך אני רוצה להשפיע, ואז זה ישתנה.

זאת אומרת אין בעיה בכוח העליון שיעשה את הפעולות, יש בעיה רק בבירור שלי מה אני רוצה שהוא יעשה. הבורא רוצה לעבוד, לא מה שאנחנו עובדים, אנחנו צריכים רק לבקש ממנו, לדרוש ממנו, ואז זה יקרה. העבודה שלנו היא רק בבירור ובקשה. כמו שהילד הקטן כל הזמן מבקש ודורש מהרצון שלו, כך אנחנו צריכים רק לא כמו ילד קטן אלא כמו ילדים גדולים לברר מה כדאי לנו לבקש, ולבקש, אבל אותו יחס. זו כל חכמת הקבלה, לכן היא נקראת חכמת הקבלה ולא קבלה.

נדבר על זה עוד וכך אנחנו יום יום נתקדם.

(סוף השיעור)