שיעור בוקר 03.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.10.2006

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/bHSQA5Dp?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות קט"ו)

שיעור 48

אות קט"ו

"וצריכים לידע ההפרש מפרצוף לעולם. והוא כי בשם פרצוף נקרא, כל קומת ע"ס היוצאת על המסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונכלל בפה דראש דעליון"

בתחילה, לאחר ד' בחינות דאור ישר, היה הרצון כנקודה. כשהחל לקלוט את התכונות שלפניו, הפך הרצון, מרצון אחד לשם ה': י, ה, ו, ה. הרצון שקולט את תכונות האור שלפניו נחלק לחמישה חלקים, לחמש דרגות עביות: שורש, א', ב', ג', ד'. הוא הולך וגדל.

תחילה יצאה בחינה ד' כבחינת שורש, כשקלטה בתוכה אור גדול יותר נעשתה לבחינה א', לרצון לקבל; כשקלטה בתוכה אור גדול עוד יותר, הפכה לבחינה ב', וכשפעל עליה אור גדול עוד יותר מהאור בבחינה ב' והרחיב אותה, נעשתה לבחינה ג'. כשהאור פעל במלואו, הפכה אותה בחינת שורש לבחינה ד'.

ההתפתחות הזו נקראת: קוצו של יוד, י', ה', ו', ה'. זו ההתפתחות המחויבת והיחידה בכל המבנה של הנברא. הנברא מתפתח עד הדרגה החמישית של הרצון לקבל שלו, וקולט את כל התכונות שיש באור. האור שברא את הרצון לקבל יש מאין, מכניס לרצון לקבל את כל מה שהוא רוצה שהרצון לקבל יקלוט, וכתוצאה מכך הרצון לקבל מתחיל להתפתח.

מי מתפתח? הרצון שבבחינה ד'. הרצון שבבחינה ד' מרגיש שיש לו יחס לבחינת שורש. הוא מתחיל להרגיש שהוא מנוגד לבחינת שורש – היא, לצורך העניין, חיובית, והוא שלילי. יש לו בושה. כתוצאה מכך הוא מרגיש שעליו לעשות צמצום ולא לעבוד עם עצמו, כלומר עם התכונה שלו, אלא בהתאם לבחינות הקודמות שעובדות בנתינה. הבחינות הקודמות לבחינה ד' נקראות ט' ראשונות, או ג' הבחינות הקודמות. הבחינה ד', כנברא, מרגישה את עצמה, שרק היא קיימת.

בחינה ד' עושה צמצום א', והאור מסתלק מכל הבחינות הקודמות שנשארות ריקניות. לאחר הצמצום, בחינה ד' מחליטה לקבל רק בכוונה על מנת להשפיע. היא עושה זאת כדי להידמות לאור, לבורא. יש לה בושה. היא פועלת על מנת להפסיק את הבושה ולהתגאות, להיות כמו הבורא. כל הבחינות שלפניה משמשות לה כדוגמה, כראש. והיא משתדלת להיות כמו הראש.

כיוון שבחינה ד' רוצה להידמות לראש, היא מתרחבת מניה וביה. היא עושה מסך ולוקחת את הראש כדוגמה להידמות אליה. במידה שהיא יכולה להידמות לראש בפועל, היא מקבלת את האור בתוכה. כך נעשה תוך הפרצוף, אותו החלק מבחינה ד' שיכול להידמות לראש, להשפעה. היכן שהבחינה ד' אינה יכולה לקבל נעשה סוף הפרצוף ובו בחינה ד' נשארת ריקה. כך נבנה הפרצוף.

שרטוט מס. 1

מה ההבדל בין פרצוף לעולם? כשבחינה ד' מתחילה לעבוד מול האור, כדי להידמות לאור, היא מרגישה שיש בה חמש דרגות עביות. בחמש דרגות העביות האלה היא מדמה את עצמה לראש, לאור. כתוצאה מכך ובהתאם לדרגות העביות, יוצאים הפרצופים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן.

ביציאת הפרצופים יש ערך הפוך אורות וכלים. גלגלתא היא בחינת נפש, אבל יכולה לקבל הרבה. ע"ב הוא בחינת רוח, ס"ג נשמה, מ"ה חיה וב"ן יחידה. כיוון שהפרצופים מקבלים דרך כל הבחינות הקודמות להם, בב"ן מתפשט אור הנפש, במ"ה אור רוח, בס"ג נשמה, בע"ב חיה, ובגלגלתא אור היחידה, בסדר הפוך של אורות וכלים (ראה שרטוט מס. 2).

גלגלתא יצאה בעביות שורש, אבל כשהחלה לעבוד עם ע"ב, ע"ב הפך להיות בחינת שורש וגלגלתא עבדה עם עביות א' כדי למשוך את האורות לע"ב. סדר כניסת האורות מאין סוף הוא נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. חמשת הפרצופים שבהם מתממש הקשר בין הכלי והאור, נקראים עולם. במילים אחרות, עולם הוא ה' פרצופים במימוש ה' דרגות העביות שבמלכות.

שרטוט מס. 2

לכאורה, לאחר מלכות דאין סוף וצמצום א', לא היה צריך לצאת יותר מאשר עולם אחד. במלכות דאין סוף יש חמש דרגות עביות; היא עשתה איתן את המרב שהיא יכולה כדי להידמות לשורש וכתוצאה מכך יצא עולם אדם קדמון. ביציאת עולם אדם קדמון, פעלה מלכות דאין סוף בכל יכולתה. אלא דווקא העובדה שהיא פעלה בכל יכולתה, מצביעה על כך היא עשתה זאת על ידי האור, על ידי כוח האור שקיבלה לתוכה. לכן הפעולה של מלכות דאין סוף בעולם א"ק אינה נחשבת לפעולה מצד הנברא. האור הוא שפעל על הנברא ונתן לו הזדמנות להיות דומה לאור, להידמות לו.

נמצא כי דווקא אותן ההבחנות בבחינה ד' שאינן יכולות להידמות לאור, נשארות לאחר יציאת חמשת פרצופי א"ק ללא אור. והרי ההבחנות האלה הן תכונות הנברא ממש, הישות של הנברא – הרצונות והתכונות שמתחת לטבור דגלגלתא. ומה יהיה עליהן?

הפיתרון נמצא בפרצוף ס"ג דא"ק, שבו נמצאת תכונת הבינה. תכונת הבינה כה' ראשונה, יצרה את המלכות כה' תתאה. לכן היא מרגישה יחס מיוחד כלפיה. נקודות דס"ג שייכות רק לתכונת ההשפעה, הן בינה נקייה, הן נקיות מאור חכמה, מרצון לקבל. לכן הן יורדות ומתערבבות עם נה"י דגלגלתא. כך מתחיל להיבנות קשר נוסף ומיוחד בין מלכות לאור, קשר שבאמצעותו מלכות שוב תידמה לאור.

הקשר הזה בא לידי ביטוי בחמשת הפרצופים של עולם הנקודים. אלא שעולם הניקודים נשבר. בעולם הניקודים מלכות ניסתה לתקן את עצמה היכן שהאור לא פעל עליה ולא תיקן אותה, אבל היא לא הצליחה להידמות לאור ונשברה. מה נשבר? הכוונה של מלכות להידמות לאור. כתוצאה מכך מלכות נשארה ברצון לקבל את האור ככל האפשר ובכל תנאי, ובלבד שתקבל. עולם שלם נשאר ברצון כזה, שבור.

בעקבות השבירה יצא עולם מיוחד שנקרא עולם האצילות. לכאורה, לאחר יציאת עולם אדם קדמון, לא היה צריך לצאת עולם נוסף, אבל בגלל הקשר בין נקודות דס"ג לבין המלכות שלמטה מטבור, יצא עולם הניקודים. (את קשר בין נקודות דס"ג למלכות מסביר בעל הסולם בקרבת האורות ביניהם: בשניהם חסר אור חכמה ומופיע אור חסדים). השאלה היא האם עתה, לאחר שבירת עולם הניקודים, לאחר שמלכות רצתה להידמות לאור בכוחותיה ולא עלה בידה, יכול לצאת עוד עולם? כאמור, התשובה היא כן.

באותה המלכות שרצתה להידמות לבורא בכל כוחותיה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעולם הנקודים, נשארה שכבת רצון נוספת שגם בה מלכות רוצה להידמות לבורא, אבל עדיין לא השתמשה בה. השכבה הזו נקראת עביות שורש. מכיוון שכך, בהסתמך על הניסיון המר שרכשה בשבירת הכלים, נגשת מלכות להשתמש ברצון שנשאר בעביות דשורש, על מנת להידמות לבורא. אלא שהפעם היא עושה זאת בחכמה גדולה.

יש לה דוגמה מעולם אדם קדמון. בעולם אדם קדמון מלכות עבדה עם הצורות של האור, והצליחה לדמות את עצמה לאור בחמשת הפרצופים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן. יש לה דוגמה גם מהניסיון הכושל שלה להידמות לאור בעצמה בעולם הניקודים. כתוצאה מהניסיון הזה היא נשברה כולה. עתה כשמלכות מתחילה להשוות היכן וכיצד היא הצליחה והיכן נכשלה, יש ביכולתה לבנות מערכת שבעזרתה היא תצליח להידמות לאור. יש לה את כל הנתונים הדרושים.

המלכות שלאחר השבירה היא מלכות שמודעת לעצמה, לחולשותיה, לכל רצונותיה. היא יודעת עד כמה רצונותיה מסוגלים לקלוט את תכונות האור ולהתמודד איתו, האם הם מסוגלים להידמות לאור או לא. יש לה גם דוגמאות מא"ק, היא יודעת עד כמה האור מסוגל לתת לה, לספק לה כוחות. כתוצאה מכך היא בונה את המערכת שנקראת "עולם האצילות". במערכת הזו היא תוכל לתקן ולבטא את עצמה בכל עוצמתה, ללא גבול, להידמות לאור בכל הרצונות ובכל הכוונות שיתעוררו בה.

עולם האצילות נקרא "עולם התיקון", כי הוא מביא את המלכות דצמצום א' שהרגישה את הבושה, להידמות לבורא. על עולם האצילות נלמד בחלקים הבאים של ה"פתיחה לחכמת הקבלה".

שאלה: מה זה רצון שנשבר?

כשהמקובלים כותבים על רצון שבור, אין כוונתם לרצון עצמו. הרצון עצמו הוא חומר הבריאה ואינו יכול להישבר. את הרצון הבורא ברא כגולם, אין בו טוב ואין בו רע. יש בו רק הבחנה אחת, "רוצה להתמלא". כיוון שהאור הוא שמחזיק את הרצון שירצה להתמלא, אי אפשר לדבר עליו כטוב או כרע, לשבח או לגנאי, אלא כחומר הבריאה.

ליד הרצון מתפתחת הכוונה. הכוונה מתפתחת רק בבחינה ד', כי בחינה ד' מרגישה את עצמה כמקבלת מהנותן ומנוגדת לו: הוא אוהב אותה ורוצה לתת לה, ואילו היא רוצה רק לנצל אותו ולקבל. במעמד הזה, מתוך ההבדל ביניהם, מתחילה בחינה ד' להבין כי היא הפוכה מהשלמות ומהנצחיות, הפוכה מהשפעה. הרגשה זו נקראת בחכמת הקבלה בושה. בושה רוחנית כמובן, ולא בושה של העולם שלנו. הבושה אינה מורגשת בבחינות שורש, א', ב' ואפילו לא בבחינה ג', אלא רק בבחינה ד'. לכן רק בחינה ד' יכולה לתקן את עצמה.

במה בחינה ד' יכולה לתקן את עצמה? את הרצון עצמו אין צורך לתקן. הרצון קיים כבר בבחינת שורש, במחשבה, ובבחינה א' הוא מופיע בפעולה. הרצון שהבורא ברא יש מאין בבחינה א', מקבל את כל האור, את כל המילוי. הוא מתמלא, כי הוא רוצה לקבל כפי שהבורא ברא אותו. הרצון שנברא יש מאין, אינו רע. הוא נמצא בדביקות ובחיבור. הוא אינו מורגש כגוף זר בתוך האור, לא מצד הבורא ולא מצד הנברא. האור הוא שמחזיק אותו, בונה אותו ומחייה אותו. הוא אינו מנוגד לאור, הוא בטל לו. במילים אחרות, הרצון שנברא יש מאין הוא האחוריים של האור עצמו.

אם כן, כדי להבין במה בחינה ד' יכולה לתקן את עצמה, עלינו להבין מה התגלה בבחינה ד' בנוסף לאותו החומר שהוא חלק בלתי נפרד מהאור. ובכן, בבחינה ד' התגלה שהנברא נפרד מהאור בכוונה שלו.

הניגוד בין בחינה ד' לבין האור, הוא הבחן חשוב ועקרוני. בחינה ד' רוצה לקבל ולנצל את המשפיע לטובתה. ההרגשה הזו, היחס הזה למשפיע, הוא שמציב את בחינה ד' בניגוד למשפיע, כי המשפיע הוא האוהב. לכן בחינה ד' שונאת את המשפיע. היא אינה שונאת אותו כמקור התענוגים. אדרבה, ככזה היא דווקא אוהבת אותו.

את האהבה של בחינה ד' למשפיע כמקור התענוגים ניתן להמשיל לאדם שאוהב דגים, כלומר לאדם שאוהב לאכול דגים, ליהנות מהם, אבל אינו אוהב את הדגים עצמם. כך מרגישה בחינה ד' ביחס לנותן.

בחינה ד' הרגישה אפוא שכוונתה לקבל. לכן הצמצום נעשה על הכוונה. הרי גם לאחר שנשנה את הכוונה, עדיין נקבל בתוך המלכות, בתוך הרצון לקבל. אדרבה, קבלה בתוך הרצון לקבל פועלת הן לטובת הנברא והן לטובת הבורא. רק הכוונה היא שמבדילה ביניהם. מכאן מובן מדוע חכמת הקבלה עוסקת רק בכוונה. יחד עם זאת, כיוון שהכוונה שורה על הרצון, אנו אומרים שהרצון מזדכך, עולה או יורד, ולא הכוונה.

לאחר צמצום א' הנברא משתמש במסך. מסך הוא הכוח שמחזיק את הרצון. באמצעות המסך הנברא משתמש ברצון רק במידה שהוא שולט בו בכוונה על מנת להשפיע. רק עם הרצונות שהוא יכול להשתמש בהם בכוונה על מנת להשפיע, הוא עובד, ועם כל יתר הרצונות הוא אינו עובד.

נמצא כי הרצונות שהנברא משתמש בהם, הם קנה מידה למסכים שלו, לכוונות. לכן המקובלים מחליפים את המילים מסך, כוונה או אור חוזר במילה רצון, ומדברים על רצונות גדולים או רצונות קטנים. מי קובע איזה רצונות נכנסים לשימוש? הכוונה כמובן, המסך.

רק את הכוונה עלינו לתקן. הרצונות נשארים אותם הרצונות, הפעולות נשארות אותן הפעולות: תמיד לקבל, בכל הסוגים ובכל המינים. השאלה היא האם הכוונה שקודמת לפעולת הקבלה היא הכוונה להשפיע. אם כן, אדרבה, תקבל. בקבלה אתה משפיע.

בכל מקום שבו מדובר על רצון ברוחניות, בעולמות רוחניים, היכן שנברא עובד בהשפעה, צריך להחליף את המילה רצון במילה כוונה. אמנם, בנקודה זו, יש מקום לבלבול. השימוש במילה רצון קצר יותר ונוח יותר, לכן המקובלים משתמשים בה. מי שנמצא בפעולות ההשפעה, מובן לו כמובן שהוא משתמש ברצון מסוים כי הוא נמצא תחת ההגבלה של צמצום א' שקיבל על עצמו, תחת התיקונים, שהכול יהיה בכוונה על מנת להשפיע. הוא ממיין את הרצונות שלו ומשתמש בהם. ההבדל בין הרצון לכוונה מובן לו מאליו. אם הוא נמצא בהשפעה, למעלה ממחסום, באור ה', לא יכול להיות אחרת.

אנו עדין איננו נמצאים בהשפעה. לכן אנו רואים את הרצון והכוונה כשני דברים שונים. רצון הוא רצון, וכוונה היא כוונה. שלא כמו בעולם הרוחני, אנו יכולים לעשות פעולה בכוונה כזו או אחרת. למעלה מהחסום הכוונה היא רק על מנת להשפיע. לכן המקובלים מדברים על הרצונות, על ההבדל ביניהם, על גודלם. כוונתם היא כמובן להשפיע.

שאלה: מהו ההבדל בין הזדככות הפרצוף ושבירת הכלים?

ההבדל בין הזדככות הפרצוף לבין שבירת הכלים, הוא בסיבת העלמות המסך. בהזדככות הפרצוף המסך מזדכך לאט לאט, כתוצאה מביטוש פנים ומקיף. המסך מזדכך כי האור מקיף לוחץ על הפרצוף לקבל גם בסוף הפרצוף עד הסיום. הפרצוף מחזיק את הכוונה שלו ומסתלק ממצבו, מהקשר שלו עם האור. הוא אינו מסוגל לעמוד כנגד הלחץ של האור המקיף, ואף על פי כן הוא אינו מאבד את המעמד שלו, את רצונו לעבוד בעל מנת להשפיע. הוא יוצא מהמצב בכבוד.

כדי להסביר את ההבדל בין הזדככות המסך בביטוש פנים ומקיף לבין שבירת הכלים, אביא דוגמה מחיים שלנו בעולם הזה. נניח שהניחו לפניך 1,000 דולר; אינך גונב אותם. להפך, אתה תורם את כולם ולא לוקח לעצמך אפילו אגורה אחת. כעת הניחו לפניך 1,000,000 דולר. עם סכום כזה על השולחן, אתה מרגיש שאינך מסוגל עוד לעצור את עצמך מלקחת, מכל שכן להשפיע אותו לאחרים. כל שנותר לך לעשות הוא להתרחק. ההתרחקות הזו דומה במשהו להזדככות המסך. בהזדככות המסך הפרצוף יוצא ממצבו הקודם והאור מסתלק ממנו, אבל בשליטתו.

בשבירת הכלים התמונה שונה. בתחילה הניחו לפניך על השולחן 1,000 דולר כדי שתעבוד איתם בעל מנת להשפיע, ואתה אכן פיזרת אותם לטובת הנזקקים. אלא כששמו לפניך 1,000,000 דולר כדי שתעבוד איתם על מנת להשפיע, לא יכולת לעצור את עצמך. גנבת אותם וברחת לביתך. לא היית מסוגל לפעול אחרת. בשבירת הכלים האור נעלם מיד מהפרצוף שרוצה "לגנוב" אותו. הפרצוף מפר את צמצום א', ולכן הוא נשאר ריק.

לכל אדם יש גבול. כך אנו לומדים מהפעולות הרוחניות. כל עוד לא נגיע לגמר התיקון, תמיד יהיה בנו גבול, שעד אליו נהייה ישרים וממנו והלאה גנבים. זה הטבע שלנו, הרצון ליהנות. המסך שעומד בתוך הרצון ליהנות, מראה עד איפה האדם ישר.

נמצא כי הן בהזדככות על ידי הביטוש והן בהזדככות על ידי השבירה, המסך נעלם והפרצוף חוזר לאפס. אלא שבהזדככות המסך כתוצאה מהביטוש, הפרצוף מגיע למעמד הבא עם הידיעה כי אינו יכול לעמוד כנגד 1,000,000 דולר. את העבודה עם ה1,000 דולר הוא מוכן להמשיך. אפשר להניח אותם לפניו, עליהם הוא יכול להתגבר. יש לו ראש דהתלבשות. ע"ב למשל שיצא על ד' דהתלבשות, יכול לעמוד כנגדה. אבל בעביות המרבית שאיתה הוא עובד, עביות ג', אין ביכולתו יכול להתמודד עם ה"מיליון". הוא בוחר לעצמו כמה לקבל.

לאחר הזדככות המסך, הפרצוף ממשיך את האורות רק לפי מידת יכולתו. האור מקיף אומר לו בכל פעם מהו הגבול.

לעומת זאת, בשבירת הכלים, אין לפרצוף עם מה להמשיך את האור. הוא גנב. עתה עליו "להישפט" ו"להיכלא בבית סוהר". אם ילמד את הלקח, אם במקום לגנוב ידע כיצד להשתמש ברצון שלו לטובת החברה, לטובת הזולת, ירשו לו לצאת מבית סוהר. לאט לאט יאפשרו לו להתחזק ולהתפתח חזרה למצבו הקודם, ומשם להמשיך ולהתפתח עוד יותר. אלא שזוהי דרך איטית של תיקונים. הוא גנב. עליו לעבור תיקון כדי להיות אדם נורמאלי, ולאחר מכן לעלות מעל הנורמה, ולהשפיע עוד ועוד.