שיעור בוקר 07.02.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 433,

אותיות י' – י"ב

אות י'

ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה?" כלומר, איך יכול להיות שמהבורא, שהוא טוב ומטיב ואין לו שום דבר הפוך מטוב, תצא מערכת שלמה שכולה במהותה רעה? "ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה?

אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'.

ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה.

והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.

והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.

ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ית', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה".

קריין: אות י"א.

אות י"א

"ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה".

שאלה: בעל הסולם כותב כאן דוגמה על כלה שנותנת לחתן ובזה שהוא מסכים לקבל ממנה, הוא משפיע לה. ואחר כך הוא כותב שכדי להידבק בעליון צריך להידבק בתכונותיו. אז איך אנחנו בזה שמקבלים ממנו נדבקים בתכונותיו?

לא חשובה כאן הפעולה עצמה, אלא טיב הפעולה. יכול להיות שאני מקבל ממישהו משהו, אבל אני עושה לו טובה בזה שאני מקבל ממנו. תלוי במידת היחסים המיוחדים שיש בינינו, לכן חשוב היחס. לכן כשאנחנו רוצים לתת לבורא משהו במצב בו אנחנו נמצאים, שיש לנו רק רצונות לקבל, אבל אנחנו מתגברים עליהם, על הטבע שלנו, וחושבים עליו ורוצים לתת לו זה נקרא "נתינה". וכשאנחנו רוצים לקבל ממנו למרות שאנחנו עושים זאת גם נגד הרצון שלנו, זה גם נקרא נתינה.

לכן תראה מה הוא התיקון שלנו, אנחנו ברצון לקבל לעצמנו, מגיעים לצמצום ואז לא רוצים לקבל שום דבר. אבל אם אני לא מקבל שום דבר מהבורא, אני אמנם מראה לו בזה שאני רוצה להיות כמוהו, לא לקבל, אבל כך אני לא מגיע להיות משפיע, לכן אני ממשיך את התיקון שלי מלהשפיע על מנת להשפיע ללקבל על מנת להשפיע, אני כאילו עושה פעמיים פעולה נגד הטבע שלי, אני מקבל ולא שאני רוצה לקבל אלא אני רוצה בזה לעשות נחת רוח לבורא. לכן הקבלה הזו היא כבר לא קבלה אלא השפעה. לכן יש לפנינו שתי מדרגות של תיקון חוץ מצמצום, להגיע ללהשפיע על מנת להשפיע, אני בצמצום לא מקבל לעצמי כלום, אחר כך את כל הפעולות שבהן אני משתתף אני עושה לא לרצון לקבל שלי, אני מתעלה מעליו, זה נקרא שאני מעלה את עצמי ממלכות לבינה ואחר כך אני אפילו רוצה לעשות פעולות השפעה. איך אני אשפיע, אין לי כלים דהשפעה? אבל אם אקבל על מנת להשפיע, אז זה כהשפעה. אז אני מתחיל להעלות את עצמי לדרגה של למעלה מבינה, מבינה לכתר, לקבל על מנת להשפיע. בצורה כזו אנחנו מדמים את עצמנו לבורא גם בפועל, כי קבלה על מנת להשפיע היא כנתינה טהורה.

תלמיד: איך לאחוז בבורא לפניי כל הזמן, כדי לא להרגיש את עצמי בקבלה עצמית?

הכול תלוי במהות הכוונה שלך, מה אתה רוצה בזה, איפה אתה רוצה להיות, עם מה אתה רוצה להזדהות, זה בעצם התיקון. חוץ מהיחס הפנימי שלי לשאלות איפה אני נמצא, עם מי יש לי עסק, מה אני רוצה לעשות עם כל החיים שהוא נתן לי, ברצון לקבל, בתאוות, בכל מיני רצונות, איך אני עובד עם כול זה כדי להתייחס אליו בנתינה, עד כדי שבתוך הנתינה הזו אביע את כל היחס שלי, רצון, נתינה עד אהבה, הכול לפי היחס שלי.

לכן מי שמסתכל מבחוץ ולא יודע אולי יחשוב שאני את הכול מקבל מהבורא. נגיד שאנשים רואים, למרות שאי אפשר לראות, הם יראו שאני את הכול מקבל מהבורא. בעצם אני כן מקבל, אבל מהות הפעולה היא שאני את הכול נותן. כי כבר עברתי את הצמצום, המחסום, התיקונים שזה לא לעצמי, אני לעצמי כבר בניתי מסך, כל הגדר הזה שאין לי שום דבר לרצון לקבל שלי, אני עובד למעלה ממנו רק לכיוון הבורא. איך אני בודק את זה? דרך העשירייה, אני בונה כאילו מערכות יחסים. לכן אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מרצון לקבל שהבורא ברא ואת העיסוק בשאלה איך אנחנו עובדים עימו, או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אני מנסה לבנות את היחס שלי כלפי הבורא עד כדי אהבה, אבל בכל זאת זה רצון לקבל והוא רוצה לדחוף בתוכי איזה תענוג, אז היכן נפגשים שני הדברים האלה, האהבה שלי כלפיו ותענוג כלשהו?

בכוונות, ביחס שלי לבורא, ביחס הבורא אליי, ביחסים. לכן לא חשובה כאן הפעולה עצמה, יכול להיות שאני מקבל הכול מהבורא, מקבל ממנו את כל העולם, את כל המציאות שברא, את הכול בשבילי הוא ברא ואני מקבל וממלא את עצמי בזה, אבל הכוונה שלי היא שאני עושה לו בזה נחת רוח. לדוגמה, אני גר בישראל ואימא שלי הייתה גרה בקנדה, באתי אליה פעם בכמה שנים, והגעתי אליה בכוונה רעב, מאוד רעב, והיא ידעה מראש שאני מגיע אליה והכינה כל מיני מאכלים שבדרך כלל הכינה לי כשהייתי ילד וגרתי איתה בבית. ואני קיבלתי וקיבלתי ואכלתי לפניה, הייתי חייב להראות לה כמה זה טעים ונעים, שרק בשביל זה הגעתי לקנדה. אני חושב שזה ברור לנו, העיקר שיש כאן יחסים, לא חשוב באיזו צורה, האחד מקבל והאחר נותן, שניהם נותנים. אימא רוצה להעביר לי תענוג, אני רוצה להעביר לאימא תענוג. היא מעבירה לי תענוג בפעולת הנתינה, אני מעביר לה תענוג בפעולת הקבלה שלי. אבל הפעולה לא חשובה, העיקר הכוונה, מה אנחנו רוצים. אני חושב שזה מובן לכולם. בדיוק אותו דבר יש לנו עם הבורא.

שאלה: בשלב הראשון של התפתחות הכוונה על מנת לקבל, מתחילה איזו מלחמה בין חיים ומוות. האם יש סיכון להפסיד את המלחמה הזאת ולהיגרר אחורה? איפה נקודת האל חזור?

כתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עד שמת הרצון לקבל, אל תאמין בעצמך שאתה כבר לא יכול ליפול ולחזור לעל מנת לקבל. זאת אומרת הסכנה הזאת נשארת עד גמר התיקון. אבל אנחנו בונים ערבות עם הקבוצה ועם הכלי העולמי, ואנחנו נעשים בעלי ניסיון. אומנם העיקר הוא שאנחנו צריכים לבנות מערכת יחסים עם הבורא, כך שאני קושר את עצמי אליו ומשתדל כל הזמן להיות בעיניים עצומות, כאילו בחושך, וללכת כל הזמן לא בשכל אלא באמונה, בנתינה, במסירות נפש, כך שלא חשוב לי מה שיש לפניי, העיקר אני רוצה להיות קשור לבורא. כמו תינוק שתופס את האימא ואז הוא לא מפחד מכלום כשהוא בידיים שלה.

וכך אני צריך להיות כל הזמן, עד גמר התיקון. ומה הוא גמר התיקון? לא בזה שאני בטוח, אלא שהגעתי למצב שאני בטוח ששום דבר לא יכול להפריד אותי מהבורא, וזה מפני שהוא כך מאיר לי.

שאלה: מתי קורית דבקות בין הרצונות, בצורה הדרגתית או החל מהנקודה שבלב?

אנחנו לא יודעים בדיוק ואסור לנו לדעת מראש. הבורא עשה את זה כך, שתהיה לנו יותר גישה ליחס האמונה אליו, ואנחנו מוכנים ללכת בעיניים עצומות. זאת אומרת, לא להסתכל על הרצון לקבל שלי ומה יש לי מזה. לא לעשות חשבון, אלא לשקול רק כמה אני מסוגל לעשות פעולות השפעה נגד השכל והרגש בכוונה שלי על מנת להשפיע לבורא.

שאלה: למה שינוי הכוונות שלנו נחשב לפעולה רוחנית?

גם בעולם שלנו זה ממש כך, הכול תלוי בכוונה. אנחנו שמים לב לפעולות עצמן אבל בעצם זה מבלבל אותנו, ורק אחר כך אנחנו מבינים, ועוברים מפעולה לכוונה. ואתה לא מסתכל על האנשים מה אתה מקבל מהם, או באיזו צורה פיסית אתה נמצא איתם, אלא מה היחסים שלהם אליך, את זה אתה רוצה לשקול.

לכן כל חכמת הקבלה נקראת חכמת הנסתר, כי הכוונות הן נסתרות מאיתנו, אבל אנחנו באמת רוצים לשקול הכול לפי הכוונות.

שאלה: כשאני חושב שאני נמצא בהשפעה, זה כשאני נשאר ברצון לקבל ורק מתקן את הכוונה שלי?

אנחנו לא יכולים לעשות פעולת השפעה כמו הבורא, הוא כוח השפעה ונותן, ולנו אין מה לתת, אנחנו כולנו רק מקבלים. אנחנו נבראים והרצון שלנו הוא רצון לקבל. השאלה איך אני משתמש עם הרצון לקבל. אם אני משתמש בו בצורה טבעית, אז אני כמו דומם, צומח, וחי, או כמו ילדים קטנים, אני מקבל ועובד לפי הטבע שלי. כמו כל העולם שלנו, כל בני האדם, שעובדים לפי הרצון לקבל שלהם, לפי מה שהבורא הטביע בהם.

אבל אם אני רוצה להידמות לבורא, לעלות לדרגה יותר עליונה מהנברא, אז אני עושה את זה על ידי שאני רוצה ומשתדל לצרף לפעולה שלי שכולה לקבל, כוונה על מנת להשפיע. והכוונה משנה לגמרי את הפעולה, היא עושה אינוורסיה, היפוך על הפעולה עצמה. ואם אני נגיד כמו עם אימא, מקבל ממנה, אבל אני יודע שבזה אני מעביר לה תענוג, אז זה לא נקרא פעולת קבלה אלא פעולת השפעה.

וככה גם בינינו. לפעמים ביחסים בינינו אנחנו מרגישים שאנחנו מקבלים, אבל בעצם אנחנו בזה נותנים, עושים טובה לשני. זה כל העניין בין פעולה לכוונה. וכל חכמת הקבלה היא, איך אנחנו מקבלים כול מה שהבורא ברא, כי אחרת אנחנו לא עושים לו נחת רוח, ועושים את זה עם הכוונה על מנת להשפיע לו נחת רוח. וזה נקרא "קבלה שלמה".

אנחנו מבצעים את הרצון לקבל שלנו שהוא ברא לפי פעולת הקבלה וגם לפי הכוונה שלנו על מנת להשפיע. אנחנו מבצעים את הפעולה, כשאנחנו משתמשים באור העליון שהוא ישנה את הכוונות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זו כל העבודה שלנו.

לכן אנחנו צריכים עכשיו להגיע למצב שנעבוד רק לפי הכוונה. ובמידה שהכוונה שלנו היא על מנת להשפיע, במידה הזאת מותר לנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים במסגרת הכוונה על מנת להשפיע. הפעולה לא נחשבת אלא רק לפי הכוונה. למשל, חס ושלום אדם חולה, והולך לרופא ומשלם לו הרבה כסף, והרופא משכיב אותו על שולחן הניתוחים, פותח לו את הגוף ועושה לו פעולת הבראה. אבל אם אנחנו מסתכלים על מה שהרופא עושה, נראה לנו שהוא ממש גורם לו נזק.

זאת אומרת, לא לפי הפעולה שנראית לנו אנחנו צריכים לשקול מה שנעשה, אלא לפי הכוונה, לפי המטרה. וכך אנחנו צריכים להתחיל לראות את החיים. זו הסתכלות בריאה, בוגרת.

שאלה: למה הכוונה שהאדם נשאר תחת כוחות הטומאה עד שהוא בן 13?

זה סתם מספר, אין לזה שום משמעות לא ברוחניות ולא בגשמיות. אלא יש כאן גבול ומהגבול הזה והלאה האדם מקבל מספיק כוחות כדי להיות בעל מנת להשפיע. ואז הגבול הזה שממנו התחיל לקבל כוחות, או האור העליון שישפיע עליו וייתן לו כוח השפעה נקרא גיל 13. אבל זה לא קיים לפי מספר השנים.

שאלה: האם הכוונה הנכונה לבורא צריכה להיות לפני הפעולה, גם בפעולה וגם אחריה?

כוונה נכונה לבורא צריכה להיות לתמיד, מרגע ששמעת על זה והלאה לנצח. כי רק לפי הכוונה הנכונה שאתה רוצה להשפיע לבורא, אתה נכנס לפעולה הדדית עימו, שהוא משפיע לך ולפי זה אתה מגלה אותו. אתה נותן לו, הוא נותן לך ואתם מתחילים להיות קרובים זה לזה.

תלמיד: יש קשר בין הודיה ותפילה לכוונה?

כן. אבל זה נדבר אחר כך. אל תקפוץ, זה רק אומר עדיין על חוסר רצינות.

שאלה: האות המתארת את העבודה מתחילה במילים, "ועל ידי עסק המצוות..." מה הכוונה שאנחנו רואים בהרבה מקומות "על ידי עסק המצוות", "תורה ומצוות עם הכוונה להשפיע"?

כל פעולה שאתה רוצה לעשות כדי להשפיע נחת רוח לבורא היא נקראת "מצווה". וכל פעולה כזאת אתה יכול לעשות רק בתנאי שאתה מקבל אור עליון והוא נותן לך כוח ורצון לעשות את זה.

ואז על ידי האור העליון הזה אתה מבצע. האור העליון נקרא "תורה". לכן אתה מקבל אור עליון שנקרא "על ידי תורה" ואתה יכול לבצע מצווה על מנת להשפיע. זאת אומרת, פעולה על מנת להשפיע שזו המצווה.

זאת אומרת, האור העליון שמגיע אליך נותן לך כוח לבצע פעולה על מנת להשפיע. זה נקרא "על ידי תורה ומצוות". "תורה" זה נקרא המאור המחזיר למוטב שנותן לך אפשרות לכוון את עצמך בעל מנת להשפיע ו"מצווה" זה שאתה מבצע פעולה על מנת להשפיע לבורא.

שאלה: אפשר להגיד שבמצבנו עכשיו, הדבר הכי קרוב לקבל על מנת להשפיע, זה לקבל גדלות הבורא, כשמקבלים חשיבות הבורא?

כן. לקבל על מנת להשפיע זאת הפעולה הנכונה והשלמה, כי מצד אחד אתה מקבל מה שהבורא רוצה, מצד שני אתה עושה את זה על מנת להשפיע לו, להידמות לו, להגיע לדבקות בו.

תלמיד: אבל מה בדיוק מקבלים, יכול להיות שמקבלים את גדלות הבורא?

מקבלים כל דבר שהבורא רוצה שתקבל. אני לא יכול להגיד מה. מה שתגלה שהוא נותן לך ורוצה שאתה תקבל - תקבל.

שאלה: אמרת שאנחנו מקבלים מהבורא, אנחנו נותנים לו נחת רוח, כל עוד אנחנו מקבלים עם הכוונה להשפיע. האם כשאנחנו מקבלים בכוונה לקבל אנחנו לא מסבים לו נחת רוח?

אנחנו מבצעים פעולת השפעה אם הפעולה הזאת מגיעה מאיתנו. אחרת זאת לא פעולה שלנו. נניח שאני מקבל, כמו האדם הרגיל בעולם הזה, אני בזה רק מבצע אותו הרצון לקבל שהבורא ברא בי ולא שום דבר חוץ מזה. ולכן זה לא לנקרא שאני עושה משהו. הבורא ברא רצון לקבל, יש בי רצון לקבל ואני משתמש בו ככל שאני באותו רצון לקבל מרגיש שאפשר לנסות אותו, לנצל אותו. זו העבודה עם הרצון לקבל ולכן זה לא נחשב שיש כאן "אני". פועל בזה אותו רצון לקבל שהבורא ברא, האדם כבר לא נחשב כאן. ואחר כך, אם אני עושה צמצום ואני לא רוצה להיות מנוהל על ידי הרצון לקבל שהבורא ברא, אני מתחיל מכאן והלאה לעבוד רק בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, אני לא חושב על עצמי אלא על הבורא, איך אני אגרום לו נחת רוח, ובכל מה שיש בי וסביבי אני משתמש כאמצעי לגרום לו נחת רוח. כלומר אני עושה צמצום על הרצון לקבל שלי ומשתמש ברצון לקבל שלי כדי להפוך אותו לעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. השימוש ברצון לקבל הוא שונה. ואז מרגע זה והלאה אני אקרא "אדם", הדומה לבורא, כי גם אני רוצה לעשות לו נחת רוח כמו שהוא מלכתחילה רוצה לעשות נחת רוח לי.

שאלה: בשינוי הזה של הכוונה, עד כמה משחק תפקיד הרצון שלנו?

הרצון שלנו נמצא ביסוד הבריאה. הבורא ברא רצון ולכן אני משתמש באותו רצון איך שאני יכול לעבוד עימו? יותר, פחות, באיזו צורה? כל העבודה שלנו היא עבודה עם הרצון. בעד הרצון, נגד הרצון. ואם אני מתחיל להשתמש ברצון לקבל שלי כאמצעי שאני לא רוצה להסתכל עליו עד כמה הוא שלי, אלא שהוא כלי עזר כדי להשפיע לבורא, אז אצלנו משמעו שאני עושה צמצום, כי אני לא רוצה להשתמש בו כדי למלא את עצמי במסך ואור חוזר, כי כול מה שיש לי ברצון לקבל שלי, הופך לאמצעי להשפיע לבורא. ואז יוצא שבצורה כזאת אני מגיע להזדהות, להשתוות הצורה עם הבורא, נעשה כמוהו. הוא רוצה לתת לי, להשפיע לי, אני רוצה להשפיע לו. ואז בצורה כזאת אנחנו מתחילים להיות דומים זה לזה, מתקשרים זה אל זה עוד ועוד.

שאלה: הכוונה על מנת להשפיע היא תיאורטית, או שזה ממש צריך להפוך להיות מעשי אצלנו, ואנחנו צריכים כל הזמן לעבוד בצורה כזאת בעשירייה?

אנחנו צריכים בתוך העשירייה לעבוד בכוונה על מנת להשפיע. אחרת אני לא מבצע שום פעולה בתוך העשירייה, אלא רק בכוונה שאני אגרום בזה התקדמות, התחברות לכל העשירייה.

שאלה: האם הבקשה לקבל את הרצון להשפיע זהו כלי נכון?

כן.

תלמיד: יש לנו כמה תובנות, מצבים. רצון לקבל ורצון להשפיע, כוח להשפיע ותכונת השפעה.

כל הדברים האלה צריכים להתבהר בתוך האדם שמשתדל לעבוד בעל מנת להיות בחיבור, בעל מנת להשפיע. אי אפשר להסביר אותם כי אם הם לא נמצאים בנו בהרגשה, כל ההסבר שלי יהיה סתם מילים. אתם צריכים לעבוד ומתוך הניסיון להבין מה זה. ובכלל כל חכמת הקבלה מובנת רק לפי הניסיון, רק לפי החיבור בינינו ומהחיבור בינינו לבורא, בשתי הפעולות האלו אנחנו מבררים את כל השאלות על הבריאה.

שאלה: איך להכין את עצמי ללימוד "הקדמה לספר הזוהר", כי הגוף תופס באינרציה את הטקסט על הבורא כעל שליטה אישית ולא דרך העשירייה?

זה נכון שאנחנו בדרך כלל בתחילת הלימוד חושבים שאנחנו נמצאים מול הבורא ולא הקבוצה נמצאת מול הבורא. לכן עלינו עוד ועוד לתאר לעצמנו שאני לא יכול להיות כלפי הבורא אלא אם אני בתוך הקבוצה. וככל שאני מתבטל כלפי הקבוצה, אני נמצא מול הבורא. במגע עימו, באיזו התקרבות אליו. וזה אך ורק בתנאי שאני נמצא בתוך הקבוצה. אם אני לא בתוך הקבוצה, אני לא נמצא מול הבורא. אני לא נחשב. אני אפס.

ולכן קודם כל אנחנו צריכים להתחבר עם הקבוצה, כי בביטול שלי כלפי הקבוצה אני מביא את עצמי למצב שאני יכול להיות בביטול כלפי הבורא. איפה אני בודק שכלפי הבורא אני מבטל את עצמי ושמכאן והלאה אני יכול גם להיות המשפיע? איך? רק בתנאי שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה.

תלמיד: האם חשוב לי לבדוק אם אני פועל למען ההשפעה בקבוצה או שמספיק להאמין?

לא. בקבוצה אין דבר כזה להאמין, בקבוצה צריכה להיות פעולה בפועל, שאני רואה, מרגיש ומבין אותה, וכולם גם מבינים ומרגישים אותה. זו לא סתם אמונה, סתם מחשבה, הכול חייב להיות בפועל.

שאלה: מהו מקור הכוונות של האדם, מאיפה באות הכוונות? האם הן נפרדות מהרצון לקבל? האם האדם מסוגל לשלוט ולתקן את הכוונות שלו?

אנחנו כל הזמן עובדים לפי הכוונות, גם בעולם שלנו, רק בעולם שלנו ברור לנו שכל הכוונות הן לטובת עצמנו, על מנת לקבל, וכאן ברוחניות הכוונות שלנו צריכות להיות בעל מנת להשפיע. לכן אנחנו צריכים קודם כל להשתדל לבנות את עצמנו בעל מנת להשפיע לקבוצה, ומתוך זה בעל מנת להשפיע לבורא, ולפי זה אפשר לעבוד.

שאלה: הכוונה לעשות נחת רוח לבורא היא רק מילים, איך להפוך את הכוונה ממילים להרגשה שבלב? האם צריכה להיות כוונה לעשות נחת רוח לבורא גם אם לא מרגישים אהבה לבורא?

כן.

שאלה: באות י' רשום, "והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה. והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו. ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה." אתה יכול בבקשה להסביר?

הבורא ברא את שתי המערכות שמאל וימין נניח, ואנחנו לפי זה צריכים כך להתקדם. על מנת להשפיע זה קו ימין שלנו ועל מנת לקבל זה קו שמאל שלנו. אנחנו עוד נלמד.

אות י"א

"ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה." כמו שדיברנו, י"ג זה סתם מספר, אין לזה שום משמעות. "והוא זמן הקלקול".

"ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך", באיזשהו שלב כשאדם משתדל לצאת מהרצון לקבל שלו, מעל מנת לקבל. שעל ידי "שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה". ממשיך את האור העליון והאור העליון מתלבש בכלי, והכלי שלו הוא כבר על מנת להשפיע. והאור העליון הזה שנקרא נפש דקדושא "והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף", ברצון לקבל של האדם שנמצא למטה מכל העולמות, "והוא הזמן של התקון".

"וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", האור העליון מאיר עליו. הוא עושה כל מיני פעולות לטהר את הרצון לקבל שלו שיהיה בעל מנת להשפיע, בזה הוא מקבל את האור הזה בעל מנת להשפיע בפועל, ועושה בזה נחת רוח לבורא, "ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו". משפיע לבורא כמו שהבורא משפיע לו. "כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה". לא חשוב כמה הוא מקבל, העיקר הכוונה שהיא על מנת להשפיע. "כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב", אדם חשוב שמתחתן עם אישה, לפי החוק צריך לתת לה משהו כדי לקנות אותה, כמו שאנחנו נותנים טבעת לאישה כשאנחנו רוצים להתחתן איתה.

ואז מה קורה? כשהיא מקבלת היא מסכימה להתחתן עימו. אבל אם הוא אדם חשוב, אז הוא לא צריך לתת לה שום דבר, אלא ההיפך, אם היא נותנת לו טבעת והוא מקבל את הטבעת נקרא שהוא מסכים להתחתן איתה, מפני שהוא חשוב. כאן זה בצורה הפוכה, מה שנקרא קניית אישה. "שבאדם חשוב נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה."

אנחנו רואים כאן שלגמרי לא חשובה הפעולה, אלא חשובה הכוונה. אם במקום הגבר שנותן לאישה טבעת, האישה נותנת לגבר טבעת, המהות נשארת אותה מהות, כי בזה שהוא מקבל הוא נותן לה תענוג, כאילו שהוא נותן לה ולא היא נותנת לו. הפעולה עצמה לא נמדדת לפי הפעולה הגשמית בידיים, אלא לפי מהות הפעולה. היא רוצה להנות לו ואם הוא מסכים לקבל ממנה, אז כביכול הוא נותן לה. זה לא חשוב אם מקבלים או נותנים, חשובה הכוונה. לכן אנחנו לומדים בחכמת הקבלה בעיקר את הכוונות. ואז, אם אדם עושה כך, הוא מגיע להשוואת הצורה ו"נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'", בבורא, "כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו"." זאת אומרת, הוא נותן ואתה תיתן ובזה אתה תהיה בדרגת הבורא, תלוי על איזו דרגת הרצון לקבל תעשה את זה, "שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה."

שאלה: הכוונה על מנת להשפיע, האם זו השלמה מוחלטת עם כל מה שהבורא נותן?

ודאי, לכן זה נקרא צמצום. בצמצום שלי אני לגמרי מפסיק לעשות ביקורת על מה שאני מקבל מהבורא, אני רוצה לפרש את זה רק כדברים טובים, ורק איך אני בחזרה משפיע לבורא כל טוב ממני.

אבל כדי להיות בזה אני צריך קודם כל להתחיל לקבל את התיקון שנקרא "אור החסדים", שאני נמצא למעלה מהרצון לקבל שלי. הרצון לקבל נמצא בי, הוא לא בורח, אי אפשר להפטר ממנו, אבל אני נמצא במצב שאני לא רוצה להביא אותו בחשבון בשום דבר, אלא מה שקורה בי הכול בא מהבורא ולכן זה טוב.

שאלה: הצמצום הזה לא כל כך ברור. מה שקורה לי, הכול מגיע מהבורא וזהו?

זו רק התחלה, אבל זה צמצום. צמצום פירושו שאני מקבל כוח מלמעלה, ודאי שאין בי כאלה כוחות, ומה שאני מקבל בעולמי, בכל החיים שלי, אני מקבל מהבורא שאין עוד מלבדו, וחוץ מזה מה שאני מקבל זה טוב ומטיב. את שני התנאים האלו אני מרגיש בכל רגע ורגע מחיי. וככל שאני אתקדם יותר כלפי הבורא, על פני רצונות לקבל יותר גדולים, על פני בעיות יותר גדולות שכביכול אני אראה, אני אצטרך לקבוע את עצמי בצורה שאני מקבל ממש טובות ולא בעיות. ברצון לקבל שלי ודאי שאני אקבל יותר חושך, וברצון להשפיע, כשאני מתעלה מעל הרצון לקבל, אני אראה יותר אור.

לאט לאט זה יסתדר. זה לא פשוט. ומפני שאנחנו צריכים גם להסביר את זה לכל האנושות, כי כל האנושות נכנסת לזה בהדרגה, לכן אנחנו צריכים לעבור זאת על עצמנו, להבין, להיות מודעים ולהרגיש כדי להסביר את זה לכולם. זו טרנספורמציה מאוד לא פשוטה שצריכה לעבור בנו, ולא בצורה שכלית אלא בצורה רגשית.

שאלה: אות י"א מתחילה מזה ש"ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה," הוא מדבר על עולם גשמי שיש לו גוף ונשמה. על מה מדובר?

עולם הוא רמת ההשתלשלות שבו אפשר להבדיל בין רצון לקבל ורצון להשפיע, ואיך הרצון לקבל והרצון להשפיע משתנים ועוברים זמני קלקול וזמני תיקון.

תלמיד: בעולם גשמי יש רצון להשפיע?

תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר עולם גשמי. על העולם שלנו בכלל לא כתוב, העולם הגשמי זה המצב, המדרגה שבה קיים רצון לקבל ומתגלה. זו לא המציאות שלנו.

שאלה: האם כשמדובר במאמר על י"ג שנה, הכוונה לזעיר אנפין ומלכות?

על זעיר אנפין ומלכות וכל ההבחנות הללו נוכל לדבר רק כשנעלה לעולם האצילות, ובינתיים אין לנו לזה שום קשר.

שאלה: כל העבודה שלנו בעצם היא בתוך העשירייה, איך לדעת שהפעולות שאני רוצה לעשות בעשירייה הן באמת להשפיע ולא מה שהאגו שלי מצייר לי?

לאט לאט נרגיש כמה אנחנו באמת נמצאים בהשפעה או לא, אבל יהיה לנו קל יחסית לתאר ולבדוק ולמדוד זאת אפילו מפני שזה קורה בינינו בעשירייה. לכן אני כל הזמן אוכל להרגיש כמה אני נמצא או בהשפעה או בקבלה. ודאי שבכל פעם אני אתקדם בבירור יותר עדין, יותר פנימי, ענייני, אבל ככה זה יהיה.

שאלה: אם נניח אני לא רוצה משהו ואני בכל זאת מקבל אותו, זה גם נקרא השפעה?

אני לא מבין. אין לך שום רצון ואתה מקבל?

תלמיד: כן.

אז איפה אתה מרגיש שאתה מקבל אם לא ברצון?

תלמיד: ברצון של מישהו אחר נניח.

איך? אתה מרגיש רצון של מישהו אחר? אתה יכול להרגיש אותו ברצון שלך. זאת אומרת, נצטרך כאן לפתוח הרבה דברים שקודם לא ידענו והתבלבלנו בהם כל החיים.

תלמיד: קבלה על מנת להשפיע זה תיקון, נכון?

נכון.

תלמיד: אז יש חלק ברצון לקבל שאין עליו תיקון?

בעצם זה מה שנשאר בסוף, ל"ב האבן, שהוא נתקן רק בגמר התיקון. אבל בסופו של דבר ודאי שהכול מגיע לתיקון.

תלמיד: וגם הוא עם כוונה על מנת להשפיע?

גם הוא מקבל כוונה על מנת להשפיע. על זה כתוב, "כי לא ידח ממנו נידח", והכול יבוא לשורשו.

שאלה: אם הבורא נותן לנו משהו שאנחנו לא אוהבים, איך נוכל לקבל זאת כדי להשפיע לבורא?

מה שאנחנו אוהבים זו קליפה, ומה שאנחנו לא אוהבים כנראה שזו קדושה, אז כדאי לנו לפחות לפי זה לעשות איזה מיון בין מה שטוב ומה שרע לרוחניות, להתקדמות הרוחנית שלנו. מי רוצה לאהוב חברים? אף אחד, מי רוצה להיות מקושר בינינו ולבורא? לא, אף אחד. אנחנו מוכנים להיות קרובים וקשורים לבורא אבל בתנאי שאנחנו מקבלים ממנו משהו, כי זה בטוח וטוב, אבל ככה סתם כדי להשפיע, ודאי שלא. מה שקורה לנו הוא שאנחנו לא רוצים שום דבר רוחני, ולכן כדאי לנו להעמיד את עצמנו בצורה הנכונה, שכל מה שיש לפנינו זה לתקן את היחס שלנו לרוחניות ולהגיע למצב שאין לנו ברירה, אני הולך לתקן את הטבע שלי כדי להתאים את עצמי לבורא, וכל העולם בנוי באופן שהוא יעזור לי בכך, שאצטרך לתקן, לשנות את עצמי. להפוך את עצמי כמו שאנחנו הופכים את הבגד, כך כל אחד צריך להפוך את עצמו ואז בזה נהיה דומים לבורא וניכלל בו לנצח.

שאלה: כתוב "שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף". מה זה להמשיך נפש דקדושה ואיך היא מתלבשת?

זה אותו האור העליון שמילא את הנשמה שלי לפני השבירה, לפני חטא עץ הדעת, והסתלק ממני, ועכשיו אני צריך להחזיר אותו בחזרה. לפני השבירה האור העליון היה בי מפני שהבורא ברא כך, ואחר כך על ידי חטא עץ הדעת, שהייתה שבירה, האור העליון הזה הסתלק ממני ואני צריך עכשיו על ידי כך שאתחבר עם חלקי הנשמה שלי השבורים, להביא את עצמי למצב שהאור העליון יחזור אליי. כך אני מחזיר את הנשמה שלי לצורה המתוקנת וגם גורם ליתר הנשמות להיות מתוקנות. אנחנו עוד נלמד אבל רק אגיד, שבסך הכול אין בכל המציאות מלבד נשמה אחת, אחר כך נרגיש את זה, אבל שתדעו.

שאלה: האם צמצום הוא הגבול בין שני העולמות, רוחני וגשמי?

כן.

שאלה: איך אני יכול לעשות נחת רוח לבורא ברגעים שאני מגלה בבירור שמעוררים אותי מלמעלה במאה אחוז ואין לי שום חופש?

החופש שלי הוא להסכים עם הטיפול המגיע אליי מלמעלה, כמו התינוק, מישהו שואל אותו איך צריך לטפל בו? לא. לוקחים אותו, הופכים אותו, מפשיטים ממנו בגדים, רוחצים אותו, נותנים לו לאכול, אף אחד לא שואל אותו לפני זה מה צריך לעשות, תינוק יכול להגיד משהו? לא, אנחנו מטפלים בו ככה בצורה כזאת. כך גם אנחנו כלפי הבורא, רק שאנחנו צריכים לעשות צמצום על עצמנו, על הרגש שלנו, על השכל שלנו, ולהסכים עם כל הטיפולים שאנחנו עוברים, ואז במידה שנהיה מסוגלים לצמצם את עצמנו ולא להפריע לבורא לטפל בנו, נרגיש איך הוא מטפל, ולמה הוא עושה כך, ובזה נהיה מקובלים, זאת אומרת מקבלים את הטיפול שלו ומבינים אותו, נעשים יותר חכמים, נעשים שותפים לבורא.

אות י"ב

"והנה נתבאר היטב, דבר התיקון של הרצון לקבל, המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה. כי הכין הבורא ית', בשבילן, ב' מערכות הנ"ל, זה לעומת זה, שעל ידיהן עוברות הנשמות, ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה.

וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל, כמו צורת הרצון להשפיע. ואז, יכולים לקבל כל הטוב, שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה, זוכים, לדבקות חזקה בו ית'. מפאת, שזכו, ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון.

ואז, כיון שלא יהיה עוד, שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ, ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם, במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט, במשך שבעים שנות חייו, אינה, אלא להביאם, לגמר התיקון, של השואת הצורה האמורה.

גם נתבאר היטב, ענין התהוות, ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו, ע"י תורה ומצות. ואם לא היו נמשכים לנו הגופים, ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו, לתקנו לעולם, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו."

שאלה: שמעתי שאמרת שהעיקר שהכוונה תהיה בעל מנת להשפיע, זאת אומרת אותן הנקודות שהצלחנו לברר כלפי האפשרות שלנו ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הן הכוונה בעל מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אז אותן השניות המצטברות כ"פרוטה לפרוטה" הן לא מתוך המאמצים הפרטיים שלי אלא מתוך המאמצים של כל העשירייה, כדי לבנות את המסך הזה מתוך העשירייה בעל מנת להשפיע?

גם נכון, אמרת יפה.

(סוף השיעור)