שיעור בוקר 03.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

1. הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בבולגריה, שיעור 1:

   סיכום העבודה שלנו: מהתעוררות הנקודה שבלב ועד לייאוש מכוחות עצמנו

קריין: שיעור מספר 1: "סיכום העבודה שלנו: מהתעוררות הנקודה שבלב ועד לייאוש מכוחות עצמנו".

השלב הזה, הראשון, הוא מאוד חשוב. הוא יכול להמשיך הרבה זמן והוא יכול להיגמר מהר, זה תלוי עד כמה שאדם רגיש, מסוגל, לשמוע מה שמייעצים לו, בחכמת הקבלה, מקובלים וחברים, מה שהוא לומד. בשלב הראשון הוא כרגיל כמו שבעולם הזה, משתדל בכוחותיו להגיע לכל מה שהוא רוצה, לא חשובים לו אחרים, הוא יודע שזה לפניו, שזו המטרה האישית, הפרטית שלו והוא צריך לבוא, להגיע אליה, לרכוש אותה, והנשמה זו נשמה שלו, העולם העליון, העולם הבא זה העולם שלו וכך הוא משתדל בזה.

יכולות לקחת הרבה שנים, הרבה מאוד שנים, עד שהוא עובר את השלב הזה ומבין שהוא חייב חברים, גם כן בזה שחייב חברים, אז יחד איתם ללמוד, להתקשר לקבוצה, להיות כחברה חזקה, את זה הוא מבין. זה כמו שבעולם הזה, אותה הגישה, אותן הנטיות, אותן המחשבות, הכול ברור, לא כל כך רוצה, אבל אין ברירה, גם ברוחניות ישנו הכלל הזה שאנחנו יחד, וכך מתחילים את הכניסה לרוחניות.

אחר כך הוא מגלה שההשתתפות שלו בקבוצה, היא לא בדיוק בזה שיחד כולם הם כמו איזה קומנדו, יחד מחזיקים ופורצים לעולם הרוחני, אלא שכולם מתקשרים כדי שכל אחד יוכל לבטל את עצמו כלפי הבורא, וכדי לבטל את עצמו כלפי הבורא, אז יש לו תנאי שחייב לעשות את זה כלפי החברים, זה יותר קל, יותר נוח, יותר טוב, יותר נגיש, יותר זוכה לתמיכה, וכאן הוא נתקע באמת בבעיות אמתיות הראשונות, עד כמה שלא להתחבר בכדי שיהיה כוח גדול לכולם, כמו שרגילים אנחנו בעולם הזה, אז דווקא ההיפך, להתחבר כדי לבטל את עצמי כלפי האחרים, זוהי עבודה מאוד מאוד קשה, וכאן הוא צריך לקבוע גם כן יחסים חדשים, שונים, בינו לבין הסביבה. לא כמו בצבא, לא כבקומנדו, אלא ההיפך.

זאת אומרת המטרה שלו כבר זה ביטול, להיות אפס כלפי כולם, ולא להצליח עם כולם בזה שהם כובשים משהו, אלא ההיפך, ביטול עצמו כלפי העשירייה וכלפי הבורא, בצורה בלתי פוסקת, זה בעצם סגנון העבודה שלו ולזה הוא צריך להמשיך, וכאן אפשר להגיד שבפעם הראשונה הוא רואה, מגלה עד כמה שלא מסוגל, כי כאן פעם ראשונה הוא נתקע עם הרצון לקבל האמיתי שלו שהבורא ברא, בראתי יצר הרע, שהרע הוא מפני שלא מכניע את עצמו, לא נותן לאדם להתקדם להכיר את הבורא.

כאן הוא מבין שבצורה כזאת שהוא רוצה להכניע את עצמו, הוא לא מסוגל, אמנם שזה כאילו דבר פשוט, אתה תיכנע, אתה תהיה יותר קטן מכולם אז תוכל להתחבר לכולם, לא, האגו שלו כאן מתחיל לעבוד בצורה כזאת שהאדם לא מסוגל לעשות את זה, ויש לו כאן באמת איזו מלחמה פנימית ולא יכול, לא יכול להכניע את עצמו בשום פנים ואופן. אם זה להשגת המטרה שכולם כגיבורים, כולם מתחברים, כן אבל שהוא יבטל את עצמו האגו לא נותן, זה סימן שעכשיו פעם ראשונה האדם נתקע באותו היצר הרע שהבורא אומר "בראתי יצר רע", לפני כן זה לא היה, היו דברים פשוטים קטנים שכולם עוברים בחיים, וכאן אנחנו צריכים לראות איך להתקדם.

אנחנו נעצור בנקודה הזאת בינתיים, בנקודה שאני מבין שאני צריך לבטל את עצמי כלפי עשירייה או כלפי קבוצה גדולה יותר שזו עבודה אחרת קצת, אבל לאותו הכיוון של ביטול עצמי, שאני מחפש תומכים לעבודה שלנו, בזה שאני מבטל את עצמי אני צריך להגיד לעצמי שאני רואה בזה הישגים גדולים, סיכום מהעבודה הנכונה שאם אני כן מצליח בזה, באמת לבטל את עצמי כלפי קבוצה, אז כך אני באותה מידה כנראה שיכול לבטל את עצמי כלפי הבורא, ואם כן אז אני רק צריך להמשיך ולהמשיך בכל הכוח עד שאני ירגיש שאני באמת הגעתי לנקודת הדבקות הראשונה בבורא שזה באמת סימן שאני הגעתי לביטול הנכון כלפי חברים, כלפי הקבוצה. זה בעצם השלב הראשון שממנו והלאה כבר מתחילה להתבצע העבודה הרוחנית באדם.

אז בואו אנחנו נקרא את הקטעים האלה משיעור ראשון, סיכום העבודה שלנו מהתעוררות הנקודה שבלב ועד ייאוש מכוחותיו עצמו, מכוחות עצמנו. זה השלב שראשון. בוא נגיד הייאוש הראשון האמיתי, שהוא מתייאש מזה שאין לו כוח בעצמו לעשות פעולה רוחנית, זה גילוי גדול מאוד שקודם חשב שהוא בכוחותיו נכנס לרוחניות, פורץ כגיבור שערים ונכנס ומגלה את הבורא איפה הוא שם נסתר אחרי השערים, אבל כאן זה לא, ההפך, כל השערים ננעלים חוץ משער הדמעות ופעם ראשונה הוא נתקע בזה.

קריין: קטע מספר 1.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

מהרגע הזה, מהמצב היפה הזה, כמו שכותב בעל הסולם, שהוא מרגיש עד כמה הוא באפס כוחות ובאפס תקווה מכוחותיו, ושלא יודע מה לעשות, שלא נשאר לו כלום רק להתפלל, כתוצאה מזה באה לו באמת תפילה אמיתית. לא שאנחנו אומרים שצריכים להתפלל, להתארגן, כל זה כדי להכין מקום, לקרב את המצב. אבל כאן הוא מגיע למצב שמתוך הייאוש, מאפס תקווה, מזה שלא מבין מה יקרה ואיך הוא יוצא מהמצב, מזה מתעורר בו מגע עם המדרגה הבאה, עם המצב הבא, שלפנות לבורא זו ההצלה היחידה והפתרון האמיתי, פעולה אמיתית נאמנה, שאז יש לו למי לפנות, ממי לבקש, ואז באמת מגיע לפנייה אמיתית לבורא.

אמנם גם כאן ישנם עוד כל מיני מצבים של "לא לשמה", "לשמה", בשביל מה הוא צריך את זה, במה בדיוק לעשות נחת רוח לבורא, האם זה כדי לברוח מהצרות שלו, יש עוד חשבונות, אבל כבר לפחות מזה שאין לו שום סיכוי להצליח בכלום, רק כל הזמן להחזיק בבורא, זה כבר נעשה. אנחנו צריכים לחשוב על הנקודה הזאת ולהשתדל להרגיש אותה במעשה, שאנחנו באמת רוצים לראות את המצב הזה מתבצע בפועל בכל אחד מאיתנו ובכולנו.

סדנה

מה עוד חסר לנו כדי להיות בזה? מה עוד חסר לנו כדי לגלות את עצמנו שנמצאים במצב המיואש הסופי?

*

איך אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו להגיע לייאוש הסופי, זה לזה, לקבוצה, לקבוצה העולמית שלנו? איך אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות? אם אני צריך להגיע לייאוש כמו שכותב בעל הסולם, זה לא סוד, זה שלב בדרך, ואנחנו יכולים לציין לנו כאלה שלבים בכל הדרך מכאן ועד גמר התיקון שלנו, אז איך אני יכול לזרז את השלב הזה כדי להגיע לסיומו ולהתחיל שלב חדש? מה יכול לעזור לי? מהן התרופות שעוזרות, מהם האמצעים שמקרבים אותי לייאוש? איך אני נמצא בייאוש קטן ויכול להגיע לייאוש גדול שזה כאילו נגד הטבע שלי?

*

קריין: קטע מספר 2, מתוך רב"ש א', מאמר "אני ראשון ואני אחרון".

"כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', שענינו הוא, לכוון, שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה. אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק בתורה ומצות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה". ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה."

(רב"ש - א'. מאמר 14 "אני ראשון ואני אחרון" 1985)

שוב אנחנו נמצאים בעצם באותה שאלה. מהם האמצעים כדי להגיע למצב שאני מיואש מכוחותיי, ואני מיואש מתוך זה שאני צריך להגיע למצב לשמה. איך אני מעלה את עצמי, או באיזה אמצעים אני מקרב את עצמי משלא לשמה ללשמה? כאן זה המעבר, השער של הבורא שאני צריך להיכנס בו.

מה בדיוק קורה לי כשאני עובר את השער הזה? איך אני עושה את זה? איפה כאן הקבוצה? אולי השער הזה זו הקבוצה שאני צריך להתכלל איתם, ונקודת ההתכללות בהם זה נקרא "נקודת הכניסה" לתוך השער. מה קורה לי כאן בזה שאני מחליף את הלא לשמה ללשמה? תדברו יחד, וכמה שתתקרבו לזה כבר טוב. כי לנסות ולנסות, זאת תפילה.

*

איך אנחנו מבטלים את עצמנו בכנס כלפי כל הקבוצה הגדולה ועוד חברים מכל העולם, כך שבביטול שלנו אנחנו נגלה בכוח, נחייב את הבורא כחוק שיתגלה בינינו? צריכים להגיע לצורת הביטול המתאימה לגילוי שלו. זה הכול. איך אנחנו עושים זאת, פשוט כעבודה שלנו שעכשיו נמצאת לפנינו לביצוע?

אנחנו לא צריכים יותר כלום. "ולא חסר לך כלום אלא לצאת לשדה אשר ברכו ה'"¹. זה השדה, שכולם באים, כולם מתבטלים, מבטלים את עצמם אחד כלפי השני על מנת שהבורא, כוח ההשפעה הכללי ישרה בינינו. זהו, רק את זה רוצים. מה עושים?

*

אם הנוסחה היא שאני מבקש מהבורא, שאני מבטל את עצמי ואני מבקש ממנו שיתגלה לחברים ככוח השפעה, ככוח אהבה בכולם, שרק לזה אני מצפה, באיזו תפילה בדיוק אני פונה? איזה מילים אני מסדר? אני, קבוצה, בורא, אין כאן הרבה. בסך הכול זה.

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך רב"ש א', מאמר "ענין השפעה".

"כל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה. אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע", צריכים גם כן רצון. היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע. ואז רואים, שחסר לנו כח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

איך לא מתייאשים מזה שלא יכולים להגיע לייאוש הסופי מכוחותינו? זאת שאלה. כי יש כאן כמה דרכים, לברוח מהקבוצה, מחכמת הקבלה, להישאר ישנוני כזה בדרך כאילו על אלונקה, לבוא ככה כאיזה צל ולהשתתף, או מידי פעם כן ומידי פעם לא, איך בכל זאת להמשיך למרות הייאושים הקטנים עד שיתקבצו לייאוש הגדול שאדם כבר צועק ומגיע לו למצוא את הפתרון בבורא?

איך אנחנו מחזיקים בדרך שהיא מתחילה לכלול עוד ועוד ייאושים שנמצאים ממש בהדרגת העלייה? לא מטשטשים, לא מרגיעים את עצמנו, אלא יחד עם זה אנחנו צריכים להיות במצב רוח, בשמחה, בצדקת הדרך.

*

לפי מה אני בודק שאני נמצא בייאוש הסופי? זאת אומרת, שלא מסוגל להתבטל בצורה השלמה כלפי הקבוצה. זו צורת הייאוש שאני מחפש, אם בכלל אני מחפש. אני הולך להתבטל, כן? וביטול, ביטול, ביטול כמה שאפשר, עד שאני נתקע ורואה שיש בזה גבול. וכאן רק עזרת ה' היא יכולה באמת להעלות אותי לביטול האמיתי שאני אעלם, אתכלל בתוך הקבוצה. ובנקודה הזאת, אז יש לי פעם ראשונה מגע עם הבורא. למה? למה אך ורק בנקודה הזאת יש לי מגע ראשון עם הבורא? שבנקודת הייאוש לבטל את עצמי לגמרי כלפי הקבוצה, אני מוצא מגע עם הבורא.

*

קריין: קטע מס' 4, מתוך רב"ש א', מאמר "לשמה ושלא לשמה".

"אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך. נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע"."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

קריין: קטע מס' 5, מתוך רב"ש א', "עניין שופטים ושוטרים".

"מטרם שהתחיל בהתגברות על אהבה עצמית, הוא חשב, שדבר זה הוא דבר קטן, היינו לוותר על אהבה עצמית בכדי לזכות לרוחניות. כי תמיד היתה מחשבתו, איך אני יכול למצוא דרך, שאני אוכל ללכת בה, ושאני אשיג על ידה קצת רוחניות. אבל אף פעם לא חשב, שיש לדאוג, איך לצאת מאהבה עצמית, שבטח שזה דבר שלא כדאי לחשוב על זה. אלא כל הדאגות היו, למצוא את הדרך הנכונה, המובילה את האדם להכנס בהיכל המלך, ולזכות להמטרה שבשבילה האדם נברא. ועכשיו הוא בא לידי מצב, שאף פעם לא חלם על זה, היינו שאהבה עצמית תהיה אבן נגף להפריע מלהגיע להאמת. שתמיד הוא היה חושב, שהוא מוכן להקריב את עצמו, בכדי להגיע להאמת. ועכשיו הוא רואה, שהלך עשר מעלות אחורנית, היינו שהוא לא מוכן לוותר כלום מאהבה עצמית שלו עבור הקדושה."  

(רב"ש - א'. מאמר 34 "ענין שופטים ושוטרים" 1986)

למה הוא קודם היה בטוח שהוא הולך בעל מנת להשפיע, בהשפעה, וכבר נמצא כביכול ברוחניות, ועכשיו הוא רואה שלא, בטוח שלא נמצא. מה ההבחנות? מה הן ההבחנות שהיו קודם ומה הן עכשיו?

*

קריין: קטע מס' 6, מתוך רב"ש א', "כובד ראש בעבודה מהו".

"עיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך. ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב"."  

(רב"ש - א'. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

מאיפה הוא לוקח כוחות ללכת כך נגד השכל, נגד הרגש שלו, נגד מוח ולב, ולהיות מסור למשהו חדש, למשהו לא ריאלי, לא רציונאלי? איך זה הולך? תחפשו פתרון יחד, תשאלו את הבורא שנמצא ביניכם.

*

קריין: קטע מספר 7 מתוך רב"ש א', "ההבדל בין צדקה למתנה".

"בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה. מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי ייאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי"."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

איך אנחנו צריכים לחלק יגיעה, ליגיעה איכותית ויגיעה כמותית, ולהגדיל את היגיעה האיכותית שמקצרת את הדרך. במה היא מקצרת את הדרך? איך אפשר לקצר, אם אנחנו צריכים לאסוף את כל השלבים האלה, כל הצעדים האלו לכלי?

*

קריין: קטע מספר 8 מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ז.

"כתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם". כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם". כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

מהי נקודת ההתגברות שאני צריך להשתוקק אליה, לכבד אותה, להיות בה, כל הזמן לראות את עצמי שנמצא בה. ודאי שאני מרגיש גם ייאוש, גם קושי, גם שלא מסוגל, שלא יכול, שכן יכול משהו. כן? מהי נקודת ההתגברות, מהי כוללת בתוכה שכל הזמן אני רוצה להרגיש את עצמי הנמצא בנקודה הזאת?

*

קריין: קטע מספר 9 מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ז.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך. ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי."

(בעל הסולם, אגרת נז)

איך אנחנו בקבוצה יכולים ללמוד כל אחד מניסיון של אחרים באפיסת הכוחות, שזה מה שאני צריך בעצם כדי להגיע לתפילה. וכל אחד מהחברים שלי גם צריך אותו דבר. שנתכלל באפיסת הכוחות, נתכלל בחובת התפילה, ונתכלל בתפילה. זה בניית הכלי, לאט לאט יש שם הרבה שכבות.

איך אנחנו נכללים זה מזה בהשגת אפיסת הכוחות של כל אחד, שזה יהיה ממש ההשגה הכללית? "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", לא כל אחד, אלא יחד כולם.

*

למה הייאוש הקולקטיבי שאנחנו משיגים, לא מפיל אותנו?

למה הייאוש שאנחנו משיגים בחיבור הנכון שלנו בקבוצה הוא דווקא לא מפיל אותנו, אלא ההיפך, מעלה אותנו?

*

קריין: קטע מספר 10 מתוך רב"ש ג', הצורך במעשה דלמטה.

"השולט על האדם הוא התענוג, והעבד נקרא מי שמשועבד להתענוג. ובזמן שהתענוג של האדם הוא מקבלה, נקראים "עבדי פרעה". ובאם התענוג שלו הוא מהשפעה, הוא נקרא "עבד ה'". ובלי תענוג אי אפשר להתקיים. ואין בכח האדם לשבור את התענוג, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לשבור אותו, במה שלוקח ממנו את השפע, שאין לו מה לתת להנבראים. וזה נקרא שבירת כח הסטרא אחרא. והאדם צריך רק לגלות שהוא רוצה בכח דלהשפיע. ושיבקש מה' שיתן לו הכח הזה. וזה נקרא בחירה מצד האדם, שרק זה הוא בחינת אתערותא דלתתא."

(רב"ש ג', הצורך במעשה דלמטה)

קריין: קטע 11, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

"האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?)

(סוף השיעור)