שיעור בוקר 19.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

התרחקות לשם התקרבות – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – התרחקות לשם התקרבות, קטעים נבחרים מן המקורות.

כל ההתפתחות שלנו מתחילה מזה שאנחנו מתפתחים בדרגות דומם, צומח וחי ואחר כך מדבר ודאי, וההתפתחות בכל הדרגות האלו היא שאנחנו מרגישים בכל דרגה ודרגה חיסרון ועל ידי החיסרון הזה שמממשים אותו, מעבדים אותו נכון וממלאים אותו אנחנו עולים לדרגה הבאה. כך מתפתחים תאים בדרגת הדומם מחלקיקים אלמנטריים לדרגת הצומח, שכבר יש בו תוכנה פנימית, ואחר כך לדרגת החי, שכבר מרגיש את עצמו יותר, כמה חסר לו וכמה הוא רוצה שיהיה לו.

ואחר כך דרגת המדבר. מדבר זו דרגה מיוחדת, שלא רק שחסר לו במה שהוא רוצה שיהיה לו אלא במה שהוא רוצה להשיג מחוצה לו שזה הכוח העליון, הבורא, לזה מתפתח לו רצון. ולכן כל ההתפתחות מגיעה אך ורק מזה שמתחילים להרגיש חיסרון. ואחרי זה מתפתחת, מתגלה המדרגה הבאה בהכרה, בהבנה, ביכולת וכן הלאה, בכל הדרגות.

אבל בדרגת המדבר ההתפתחות שלנו בחיסרון מיוחד מאוד, ובהתאם לזה גם במילוי מיוחד מאוד. אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה כל הכוחות שלנו, החוקים שלנו שבהם אנחנו קיימים בדרגות דומם, צומח וחי, שאלה הדרגות שישנן בעולם הזה, אין בעולם הזה יותר משלוש הדרגות האלה, דומם, צומח, חי, אם אנחנו רוצים להתפתח יותר אנחנו כבר צריכים לגלות התרחקות והתקרבות לתכונה הרוחנית, זאת אומרת לתכונה שקיימת ושולטת בדרגה הרוחנית, בעולם הבא, בעולם הרוחני.

ולכן אנחנו מתחילים כאן את ההתפתחות הזאת בזה שמרגישים שרוצים משהו אבל לא יודעים מה, רוצים לעשות משהו בינינו, לעצמנו וכן הלאה, אבל אנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא מתמצאים במשהו שלזה בעצם ההשתוקקות שלנו מתפתחת ונמצאים כך בחוסר אונים.

בנוסף מרגישים כאן במיוחד את העיכובים, את הדחייה, את המניעה, לא מבינים מה קורה. פעם ראשונה בחיים שלנו אנחנו לא רואים בצורה בריאה, בראייה, בהרגשה, בהבנה, זאת אומרת בשכל, ברגש, לא מבינים מה קורה איתנו, למה אנחנו מתרחקים ממה שאנחנו רוצים להשיג? למה אנחנו מתייאשים ומזלזלים ודוחים את מה שאנחנו רוצים להתקרב אליו? ולכן אנחנו צריכים עזרה והסבר ותמיכה מחכמת הקבלה, מכוחות שונים שקודם לא גילינו אותם ועכשיו כן יכולים לגלות.

אז העיקר בשבילנו זה קודם כל להבין שאנחנו כבר לא פועלים באזור העולם הזה, כי בכוחות שלנו אנחנו כבר לא יכולים להשתמש, לא בשכל ולא ברגש, לא במה שאנחנו יכולים לאתר, לראות, להרגיש, להבין, אלא כאן אנחנו צריכים לקנות תכונות חדשות, רגש חדש ושכל חדש, למעלה ממה שהיה לנו בעולם הזה. דרגה חדשה.

וכדי לקנות "מוח ולב" מה שנקרא בדרגה החדשה, אנחנו צריכים להתחיל להרגיש כמה זה חסר לנו. ולכן ההתפתחות שלנו מסודרת בצורה כזאת, שאנחנו מתחילים לראות עד כמה אנחנו לא מתמצאים במצבים החדשים האלו. זה בעצם העולם החדש שנפתח לפנינו ואנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לאחוז בו, לא יכולים להבין אותו, לא יכולים להשפיע עליו, לקבל תגובה שמובנת לנו בהרגשה, בהבנה, שהיא מתקבלת.

ולכן זה כל הקושי, אבל דווקא בצורה כזאת אנחנו צריכים לגדול כדי להיות חופשיים, עצמאיים, אחר כך נראה למה בדיוק הבורא סידר לנו דברים כאלה. עוד נגיד לו תודה רבה על זה שדווקא סידר את כל ההתפתחות, כל המציאות בצורה כזאת ולא אחרת.

אז במה שאנחנו מתפתחים, אנחנו מתפתחים בלפתח רצון לקבל חדש ששייך לדרגה הרוחנית שאין לנו כרגע, וההתפתחות שלנו מסודרת כך שאנחנו מתחילים להרגיש שחסר לנו משהו, זה בהרגשה, ויחד עם זה אנחנו גם מגלים שאין לנו שכל להבין, להכיר, איכשהו לנהל, לכוון את המצב החדש הזה, המדרגה החדשה, זאת אומרת נמצאים לגמרי בחוסר אונים. מצב יפה, זה סימן שאנחנו באמת נכנסים למקום חדש, למציאות חדשה.

כמו שאנחנו בעולם שלנו פועלים במוח ובלב, לב זה רצון ומוח זו המחשבה איך לעבד את הרצון, איך לסדר אותו נכון למילוי, שבזה בעצם כל המציאות שלנו. כאן אנחנו צריכים להבין, את הרצון מסדרים לנו מלמעלה בזה שאנחנו נמצאים בעיכובים, בחוסר אונים, בזה שרוצים משהו אבל לא יודעים בדיוק מה, זה בלב שלנו, ברצון. אבל לסדר את הרצון הזה, למלא אותו אנחנו לא יכולים.

כאן אנחנו צריכים כבר להתחיל לדאוג להרכבת הכלי הנכון. זאת אומרת, אם אנחנו מתחברים כמו שמסביר לנו בעל הסולם במאמר "הערבות" וגם ב"מתן תורה", אז אנחנו יכולים לעשות פעולות שמזמינות את המאור המחזיר למוטב ואז אנחנו מסדרים את הרצונות שלנו שמתגלים כחסרונות. לְמה אנחנו לא בדיוק יודעים, אלא חיסרון, חסר. חיסרון מתגלה כחושך, כאיזה ערפל בחיים, חוסר שביעות רצון. וכשאנחנו עושים פעולות כמו שרב"ש מסביר לנו במאמרי החברה, אנחנו מזמינים כוח המאור המחזיר למוטב ואז מתחילים קצת יותר ויותר להבין מה קורה ברצון החדש שלנו שמתגלה כחושך, כערפל, בחוסר הרגשה, חוסר מצב רוח, וכך מתקדמים.

זאת אומרת, על פני כל הרצונות שמתגלים כחושך, כערפל, כחוסר אונים, כאילו איזה עיכובים, אנחנו צריכים מיד להמשיך בדבר אחד, בחיבור בינינו בתוך הקבוצה. כמה שהדברים האלו הם כאילו שונים, אבל דווקא על ידי זה שאנחנו מתחברים, משתדלים להתחבר, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא מטפל כבר במצב הרוח, בכל מיני שאלות שהתגלו בנו קודם.

נקרא מה כתוב בכל הפסוקים הללו, זה מאוד חשוב, כי לפי זה נדע איך כמה שיותר מהר להתקדם למצב הרוחני החדש.

קריין: מתוך מסמך "התרחקות לשם התקרבות", ציטוט מס' 1, בעל הסולם.

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות."

(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")

אלה שני קווים או שתי רגליים, שמאל, ימין. ככל שאנחנו ברגל אחת, בקו אחד מרגישים את עצמנו יותר מרוחקים מהבורא, כך על ידי הקו השני אנחנו יכולים להתקדם אליו. לכן "להתקרב" זה נקרא להגדיל את עצמו בדרך התרחקות בשמאל, ברצון, בהשתוקקות, ולהתקרב מצד זה שאנחנו מוכנים, למרות זאת, להיות בהשפעה, ואז שני הקווים האלה בעצם מתחברים יחד.

יש לי רצון לקבל יותר גדול ואני מקבל אותו. אני מבין בשכל שכך צריך להיות, ברגש אני לא יכול להסכים עם זה. אבל אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי הריק, שאין לי כלום, ואני שמח שאני מקבל טיפול כזה שנותנים לי רצון לקבל ריק ושאני יכול להתעלות מעליו, מעל הטבע שלי, מעל העולם הזה. ואז אני מתחיל להתקרב לבורא בכוח ההשפעה, למרות שאני לא מרגיש את עצמי מלא אלא מרגיש את עצמי ריק, מרגיש את עצמי בחסרונות, ואני שמח מזה שאני מרגיש את עצמי בחסרונות, לא מבין, לא מרגיש, זה לא חשוב, החשוב בשבילי להיות בהשפעה למרות שלי אישית חסר הכול. אני עושה על זה צמצום ומעל זה משתדל לבנות את היחס שלי לעולם ולבורא.

כאן אני מתחיל להבין מה זה נקרא צדיק, מה זה נקרא צמצום, מה זה נקרא השפעה שהיא למעלה מכוח הקבלה, מה זה נקרא כל העניין של היחס החדש. בכלים דקבלה שלי אני מתחיל להרגיש ריקנות יותר ויותר, אני משאיר אותה כך, ואני מתגבר ומרגיל את עצמי להיות למעלה מזה. ואני רוצה לענות רק על דבר אחד, עד כמה למעלה מזה אני רוצה להתחבר עם החברים.

כאן אני מתחיל להרגיש שכך נבנה בי כלי חדש, רצון חדש, יחס חדש לרוחניות. נראה מוזר, נראה נגד כל היגיון, אבל אם אנחנו נחשוב איך אפשר לבנות את העולם העליון שבנוי לא על כלים דקבלה אלא כלים דהשפעה, וכלים דהשפעה אין לנו ואנחנו בונים אותם מכלים דקבלה בצורה הפוכה, אז נראה שזה אפשרי. זאת אומרת יש לי רצון לקבל, אני יכול לעשות עליו צמצום, אני יכול לעשות ממנו דווקא הפוך, רצון להשפיע, כלומר למרות שאני נמצא ברצון לקבל אני מעליו רוצה להשפיע, ואז בזה אני מתאים את עצמי לבורא ונעשה כמוהו, ובמידה הזו אני מרגיש אותו, מבין אותו, מגלה אותו ודבוק בו.

ודאי ישנן על זה הרבה שאלות, אבל אנחנו פשוט בצורה כזו כל פעם נלך קדימה. כמו הכותרת, "התרחקות לשם התקרבות". מתגלה יותר ויותר הרצון האגואיסטי ודורש מילוי, ואני דווקא מעליו יכול לעשות צעד קדימה לקראת ההשפעה, כי אני לוקח את הרצון הזה כדי לעבוד למעלה ממנו, וכך מתקדם.

קריין: ציטוט מס' 2, כותב הרב"ש:

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)

הבורא משתמש ברצון לקבל שברא כדי על ידו דווקא להביא את האדם לרצון להשפיע. ככל שהוא מראה לאדם שהאדם לא מסוגל ברצון לקבל שלו לקבל שום דבר, אלא דווקא בזה שמתעלה מעליו ומשתמש בכוח ההפוך מהרצון לקבל, בצורה כזו בסופו של דבר הוא מלמד את האדם, מחייב את האדם לעבוד למעלה מהרצון לקבל, היינו בכוח ההשפעה. ודאי שכוח השפעה אין באדם, אבל בנהפוכו, שהוא עושה מעל הרצון לקבל, כך הוא מגיע לכוח השפעה. האדם מקבל דחייה מדבקות, ודווקא מתוך זה הוא מתעלה ומתחיל לבנות על ידי כוח החברה, על ידי הכוח שמקבל מלמעלה, מהבורא, מתחיל לבנות בתוכו את היחס הנכון להשפעה.

קריין: שוב, ציטוט מספר 2. רב"ש.

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. 

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים. "

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)

אנחנו צריכים בהתאם לזה לארגן יחסים כאלו בעשיריות, שהאדם לא יוכל להישאר במצב שפלות, כי על ידי קנאה, תאווה וכבוד הוא ירצה להתקדם קדימה, הוא ירצה לקבל דוגמאות מהחברים וכך להתקדם.

קריין: ציטוט מספר 3 מתוך "זוהר לעם".

"לפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג. 

שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה." 

("זוהר לעם". "בראשית - א'". מאמר "נעשה אדם", סעיף 159)

לכן דווקא כשאנחנו נמצאים בנפילות, ירידות, הרגשת ריקנות, חוסר אונים, מצבים שלא יכול להיות שאנחנו נוכל לצאת מהם, ולמה ובשביל מה, כלום, רק הרגשה שאנחנו מנותקים, אבל מנותקים ובכל זאת נשאר איזה חוט קטן מהמצב הרוחני, אנחנו צריכים בזה להבין שזו דווקא הכנה לברוא, להשיג מדרגה רוחנית גבוהה ואנחנו צריכים להשתדל להגיע לזה. הכול לפנינו.

אף פעם לא להתייאש, אלא לבנות בעשירייה ובכלי הכללי את ההרגשה הזו שכמה שיותר גרוע זה סימן לזה שיהיה עוד יותר טוב. כי לא מתגלה שום דבר טוב, מילוי, השגה, בלי שיש לפני זה דווקא מצב הפוך, חוסר הבנה, חוסר השגה, חוסר כוחות, חוסר רצון. וכך מזה באים ומתקדמים.

קריין: ציטוט מספר 4, כותב הרב"ש.

"בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה. 

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש. מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך." 

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

זאת אומרת, העיקר הוא שאני צריך לראות את הקשר שלי עם הקבוצה, שהחוט הזה הוא דק אבל הוא נשאר, שאז בכל מצב שאני נמצא, הכי נמוך, בכל זאת נשאר לי איזשהו חוט קשר עם הרוחניות דרך הקבוצה, ואז אני חוזר לזה. אם אין לי עשירייה, אני יוצא מהמצב הרוחני, מהרגשת רוחניות, מחשיבות הרוחניות, ואין לי שום הבטחה, אין לי שום כוח שיכול לחזק אותי, להדביק אותי לעתיד הטוב, הנכון, כי אני מאבד מעצמי את כל הקשר לרוחניות.

לכן העבודה שלי, ככל שאני עדיין מבין, מרגיש, שומע לפחות, שעיקר הרוחניות, שרוחניות מתגלה בתוך הקבוצה, בקשר בינינו שהוא כולו בעל מנת להשפיע, כך אנחנו עושים אותו בינינו, אם אני משתדל כמה שיותר לעשות את רשת הקשר הזו בעל מנת להשפיע, אפילו במצבים שאני לא מרגיש שיש לי בזה רצון וצורך, אבל אני יכול במשהו להשתתף בזה, אז אני כל הזמן משתתף בזה כדי לקבוע לעצמי למצב שאני יוצא מזה, נופל מזה. ואז לפחות הקשר עם העשירייה, חוט אחד נמצא אצלי, אבל קצה החוט השני הוא נמצא בעשירייה, והם יחזיקו אותי ויסחבו אותי, ולמרות שנפלתי, אני אקום ואתקדם אליהם ואיתם יחד הלאה.

זאת אומרת, בעיקר אנחנו צריכים לדאוג לזה שיהיה קשר עם העשירייה בצורה כזאת שבכל עת צרה שתבוא, הם ירגישו שחובתם לסחוב אותי קדימה. ובמה אני מבטיח את זה לעצמי? בזה שאני גם כך מתקשר אליהם ורוצה בתוכי להבטיח לכל אחד ואחד שאני מוכן לסחוב אותם ולדאוג להיות ערב עבור זה שכל אחד מהם יגיע למטרה. אם אנחנו מפתחים דווקא את ההתחייבות הזאת, את הערבות הזאת, אנחנו מתחילים להבין שהערבות היא לא סתם ש"איש את רעהו יעזורו", אלא ערבות היא בזה שאני מתחיל לדאוג להם ולא לעצמי, ויותר ויותר בצורה כזאת אני משקיע את הכוחות ודואג להם. הדאגה שלי היא כמו לילדים הקטנים שלי, כמו לחברים האהובים שלי, כמו למשהו יקר מאוד, כי הם חלקי הנשמה שלי. ואז, כשאני בצורה כזאת מתחיל לדאוג שהם יתקדמו, יחזיקו ולא יפלו, ואני דואג למצב הרוח שלהם, להרגשת הערבות, להרגשת הביטחון בהשגת המטרה שתהיה להם, בצורה כזאת אני בעצם מקים את הכלי הרוחני שלי שהוא כולו נמצא בהם, בט' ראשונות, בט' ספירות ראשונות, ואני נמצא כתומך, כמארגן את הקשר בין תשע הספירות הראשונות האלה, בין החברים שלי. כך אני מקים את הכלי הרוחני שלי שבו אני אחר כך מגלה את הבורא וכך מתקדם.

זאת אומרת, דווקא המצבים האלו שאנחנו נופלים, מתרחקים, המצבים האלה הם שמעוררים אותי, מגרים אותי לבנות קשר יותר חזק, לדאוג למצבים שאנחנו נתקרב ונתחזק, וכך אנחנו יותר ויותר נבנה את הרשת, את השלד של הנשמה. ההבדל בנשמה של כל אחד ושל האחרים הוא בזה שהוא פועל, בכמה שהוא פועל לחיבור של החברים שלו יחד. ובמידה הזאת אנחנו כך מקימים את הכלי הכללי, המשותף, ששם כל אחד לפי הרשימות שלו הוא מקים את הקשר בין כולם, עד שכולם יהפכו לעשר ספירות שלמות של הכלי האחד.

שאלה: קודם דיברת על קו ימין וקו שמאל ככל שמתקדמים ומתרחקים, איך שני הקווים האלה מתייחסים אחד לשני?

על ידי קו ימין וקו שמאל אנחנו מתקדמים בצורה כזאת שבקו שמאל אנחנו כאילו מתרחקים, הרצון לקבל נעשה יותר ויותר גדול, ובקו ימין אנחנו כאילו מתקרבים כי הוא נעשה יותר ויותר בעל מנת להשפיע, בסך הכול אנחנו פועלים בשניהם. מה שקושר ביניהם זה הצמצום והבורא שמתגלה לפנינו כמטרה, ואז בשמאל ובימין אנחנו מתקדמים אליו.

העבודה הפוכה בשמאל וימין, אבל יחד עם זה זו עבודה משותפת כי כך אנחנו רואים את הבורא שממנו יוצא גם אור וגם חושך, יוצר אור ובורא את החושך, ולכן כך אנחנו מתקרבים אליו בשתי הרגליים, בשני הצדדים. ואחר כך מתוך זה אנחנו מפתחים את כל היחסים שלנו הנכונים, בין הורים לילדים, בין בעל לאישה, אנחנו לומדים איך לסדר, לחבר, את כל הדברים המנוגדים מתוך היחס הזה בין ימין ושמאל.

שאלה: איך אנחנו ניגשים לעבודה כשהאגו מתחיל לעשות חישובים כלפי הגלות והגאולה, זאת אומרת, מתחיל בעצמו לחשב מה נכון ומה לא נכון לנו לעשות.

את מה שהאגו עושה הבורא עושה. ואנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה כנתונים נכונים, אמיתיים, להתקדמות שלנו. זה לא שאנחנו מסכימים עם זה, אבל לקבל אותם כיסוד. ודאי שהרצון לקבל שלי אף פעם לא יהיה מרוצה, עד שמתקנים אותו ובמידה שמתקנים אותו. ואני כך צריך לקבל אותו ולהבין אותו שהוא "עזר כנגדו", ולראות שכן אפשר להתקדם, כן אפשר לעבוד עימו, רק צריך לדעת איך, האומנות הזאת, איך לעבוד עם הרצון לקבל שלנו, שהוא יהיה אפילו בעל מנת להשפיע, להפוך אותו, זה נקרא לעשות מהיצר הרע יצר טוב, זו אומנות שאנחנו צריכים ללמוד.

אבל אם אנחנו מתייחסים לדברים האלה בצורה מאוזנת, נכונה, ומבקשים את הבורא ומבקשים מהחברים וכך מאזנים את הדברים האלה בינינו, אז זה אפשרי ודווקא כך אנחנו מרכיבים את הרשת מהטוב והרע יחד, כך שגם הרע פועל כטוב ואז אנחנו מגיעים לתיקונים. זו עבודה מאוד יפה, מאוד מיוחדת, אין כמוה בטבע, בכל העולמות, שאנחנו הופכים את הרע לטוב ומשיגים, דווקא ברע הזה, את הבורא לפי הופכיות הצורה בינו לבין הרצון לקבל שברא. וכאן כל המילוי שלנו, מזה ששתי הצורות ההפוכות משלימות זו את זו. כמו שכתוב "אין שמחה כהתרת הספיקות", ששני דברים מנוגדים מתחברים דווקא ומגיעים להשלמה, זאת התפרצות של שמחה שאין יותר ממנה בכל הטבע. וזה בעצם מה שהבורא מצפה, מזה הוא נהנה, אני בראתי יצר רע, הוא אומר, והם הופכים אותו לצורה כזאת, שרואים שיוצא מזה רק טוב.

שאלה: כשאנו עובדים בעשירייה, כל אחד בונה פרצוף עם התכונות של החבר, האם כשעשר הפרצופים האלה מתאחדים, הפרצוף האחיד הזה פונה לפנים של הבורא או שזה לא כך?

כשאנחנו מתקנים את עצמנו, אז התיקון שלנו, שנקרא "מידת ההשפעה" שאותו אנחנו בונים על פני מידת הקבלה תמיד נמצא בפנים לבורא. ובזה אנחנו לא רק בפנים לבורא, אנחנו בזה נכנסים לקשר עד הדבקות, עד מידת ההתקשרות וחיבוק ונישוק, יש בזה הרבה מדרגות, עד שמגיעים לדבקות. דבקות זו התחברות בכל התכונות בין הבורא לבין כל התכונות של הנברא. בעצם לזה מגיעים.

תלמיד: אם כך, עד שמגיעים לדבקות הזאת נרגיש את האחוריים של הבורא או שזה יתחלף בין אחוריים לפנים בהרגשה?

ודאי שזה יתחלף בהרבה מאוד מצבים, אופנים, מפנים לאחוריים כדי שנכיר בדיוק במה אנחנו נמצאים. אי אפשר לראות ולהרגיש מצב אחד אלא מהיפוכו, וכך כל פעם אנחנו נמצאים בקפיצה ממצב אחד למצב השני, ממינוס לפלוס, מרע לטוב, משנאה לאהבה, בכל מיני אופנים עד שנקבע איך אנחנו יכולים להשתמש בשניהם בקו האמצעי, לחיבור. ואז כאן אנחנו מתחילים לראות שגם להתרחקות ולניתוק ולשנאה יש תפקיד לא פחות חשוב ואפילו יותר חשוב מחיבור ואהבה, כי אי אפשר שנרגיש כנבראים, אהבה, דבקות, חיבוק, בלי שיש שם דברים הפוכים, כך שזה על פני זה, שאפשר לגלות "כיתרון אור מתוך חושך".

שאלה: איך בתוך העשירייה עלינו ליצור את התנאים בעבודה בעל מנת לקבל, כדי להפוך אותו?

אני לא יודע למה אתה מתכוון. אנחנו חייבים לאט לאט להתקדם לפי מה שאנחנו לומדים, שעל כל פשעים תכסה אהבה, אנחנו צריכים לגלות אהבה, משתוקקים לזה, לחיבור, לחיבוק, להשלמה. ואם לא מגלים, מגלים משהו הפוך, ואז אנחנו שמחים שתפסנו איפה נמצא היצר הרע שלנו, איך אנחנו יכולים לתפוס אותו ולעבוד עליו עד שנהפוך אותו לטוב. אנחנו יכולים בעצמנו? נגיד שיכולים, נעשה. אם אנחנו מגלים שלא יכולים, אנחנו עוד יותר שמחים, כי על ידי זה אנחנו יכולים לפנות לבורא.

וכאן השאלה, האם אנחנו צריכים מלכתחילה לפנות לבורא שיתקן את הרע, האם יהיה לנו, אם לא בדקנו שאנחנו לא מסוגלים לבד, חיסרון מספיק, וצריך את זה לעשות. לכן כאן אנחנו צריכים לעבוד כדי לפנות. בסופו של דבר, הפעולה צריכה להיגמר בזה שאנחנו צועקים לבורא הצילו, אנחנו לא יכולים להתגבר על ההפרעה הזאת, אתה חייב לעזור לנו. חייב, כי כך בנית אותנו וכך עשית אותנו, ואת הרצון לקבל ייצבת בצורה כזאת שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עימו, ולא צריכים בעצם. כי אתה בנית רצון לקבל כדי שתהיה לנו אפשרות להידבק אליך, והרצון לקבל דווקא יהיה כהפרעה, כי אז על ידי ההפרעה הזאת נבוא אליך כמו ילדים קטנים ונבכה שאנחנו לא מסוגלים, ואתה תעשה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי". לכן כמה שאנחנו משתדלים לבנות מערכת יחסים בקבוצה ומתוך היחסים האלה יחד נפנה לבורא, יחד להשתדל, אז בכך נרגיל את עצמנו להתגלגל בצורה נכונה מכאן ועד גמר התיקון.

תלמיד: אמרת לפני חמש דקות שדווקא בתוך הרצון לקבל אנחנו מגלים את הניגודיות בינינו לקשר עם הבורא. איך אנחנו עושים את זה בתוך הבקשה המשותפת שלנו בעשירייה?

אנחנו מבקשים חיבור בינינו, שבחיבור בינינו נוכל לתת הזדמנות לבורא להתגלות. זו כל השמחה שלו שהוא מתגלה בתחתונים. זה נקרא "רוצה הקב"ה לדור בתחתונים". וזה מה שאנחנו צריכים לעשות לו, כלי. אז זה בא מתוך שאנחנו מבקשים ממנו, אבל לבקש אפשר כשאנחנו מנסים בעצמנו להתחבר ורואים שלא מסוגלים, וגם לא רוצים, ודוחים את החיבור. או בצורה אולי לא כזאת ברורה, ואז אנחנו לא נגשים לחיבור. אנחנו לא דואגים להתחבר בכוח, אנחנו שוכחים, אנחנו אדישים לזה, אף אחד לא מדבר על זה, כאילו שהבעיה הזאת לא קיימת לפנינו. אנחנו משתדלים, האגו שלנו משתדל להסתיר את בעיית החיבור שעליה אנחנו לא עובדים בכל התוקף. וזו בעיה.

ואנחנו כאילו ממשיכים, אפשר להמשיך עוד שנה, ועוד עשר או עשרים שנה. אין שום בעיה. אתם שומעים שיש הרבה אנשים שנמצאים כבר עשרים שנה איתנו. למה? כי לא מבליטים את הבעיה העיקרית שהיא החיבור בינינו כדי בו לגלות את הבורא, ואז זה לא כל כך ברור להם והם לא עוזרים זה לזה להגיד, להצביע שכאן דווקא הבעיה. ואז ממשיכים עוד שיעור ועוד שיעור ומה יש לי לעשות, אני מדבר כל הזמן וממשיך. כי בכל זאת פעם נשאל את עצמנו, עד מתי כך נבוא לשיעורים ללא שום תוצאה. ישנן תוצאות, אבל תוצאות לא בעיקר, אלא בדברים שסובבים אותנו. קצת בהבנה, קצת בהרגשה, קצת בהתמצאות, אנחנו מתגלגלים, אי אפשר להגיד שלא, לא לזלזל בזה. אנחנו עושים פעולות, אבל פעולות כאלה, שמגיעה קבוצה ונותנת ממש מכה כמו בפטיש, אנחנו עוד לא מרגישים שישנן עשיריות כאלה.

תלמיד: וכדי שאנחנו נהפוך לעשירייה שכזאת, מה עלינו לעשות כדי לא להמתין את עשרים השנה האלו, אלא שנסיים ונרגיש שבאמת עשינו את הדפיקה הזאת עם הפטיש, איך לדמיין להגיע למצב כזה?

לא יודע, תדברו ביניכם. אני כל הזמן מדבר על זה, תדברו.

תלמיד: מהי התוצאה הנכונה מתוך השיעור שאליה אנחנו מגיעים בתוך העשירייה?

גילוי חיסרון לחיבור כזה שבו מתגלה הבורא. גילוי החיסרון, אנחנו לא צריכים להגיע לשום דבר אחר. אני לא צריך לגלות את הבורא, אני צריך לגלות את הכלי שבו יתגלה הבורא וישמח מהעבודה שלנו.

תלמיד: אז כתוצאה מהשיעור עלינו להגיע לחיסרון כזה שחסר לנו את זה, אנחנו רוצים את זה אבל אין לנו את זה, זוהי התוצאה הנכונה?

כן. אבל לא שאתם גומרים בזה שאתם מגלים את החיסרון, החיסרון הזה צריך להפוך לתפילה. ואתם בתפילה הזאת דורשים מהבורא שתהיה מצידו עניית התפילה. וזה חייב להיות ממש, זה לא במילים זה בהרגשת הלב, אבל יכול להיות שצריכים גם כן לדבר על זה.

תלמיד: ואיך עלינו ביחד בצורה משותפת להגיע לחיסרון כזה בתוך השיעור? כי אנחנו באיזו צורה פסיבית בשיעור.

למה, למה אתם נמצאים בצורה פסיבית זה לזה? זה הכול תלוי מה אתם רוצים שיהיה אחרי המילים. אני לא מבין למה פסיבית, אם אתם תדברו זה יהיה אקטיבי? אז אולי נעשה כזה שיעור שאני מדבר חמש דקות ואחר כך הולך, מתנתק, ואתם ביניכם כבר מביאים את עצמכם על ידי התקשרות, דיבורים, שירה, לא יודע מה, למצבים כאלו שזה מעלה אתכם ממש לחיבור כזה שהבורא מתגלה. שאתם ממש מרגישים שאתם בונים, נמצאים בתהליך בניית הכלי.

שאלה: לא, אני לא חושב שצורת השיעור, הפורמט של השיעור קשור לזה. איך אנחנו בתוך השיעור מגיעים להתכללות כזאת שיהיה לנו חיסרון משותף, זאת צריכה להיות מעין תפילה?

אנחנו לא מרגישים את לב החבר. אני יודע שכנראה הוא מכוון לחיבור כמוני, קצת יותר קצת פחות זה לא חשוב, אבל אני עדיין לא מרגיש את הלב שלו. וכאן זאת השאלה, איך אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו נרגיש את ההשתוקקות הזאת יחד, שבאמת נעורר אחד את השני? אז אנחנו צריכים כאן לעבוד על חיבור הלבבות. חיבור הלבבות מגיע רק דרך הבורא, כי הלב שלנו הוא אגו כזה שלא ייתן לנו להתחבר כל כך. אנחנו יכולים לפעמים להתפעל ברגשות אבל זה לא מתוך הלב, זה מתוך ההתפעלות של הלב. אבל מתוך הלב אנחנו צריכים שוב לבקש מהבורא, שהבורא הוא מחבר את הלבבות, הוא שבר אותם לחלקים.

היה לב אחד שנקרא אדם והבורא לקח את הסכין שנקרא אגו, וחתך במכה אחת את הלב האחד הזה לנגיד 600 אלף חלקים, זה מה שהוא עשה. וכל אחד מהחלקים האלה נמצא בעטיפה של האגו, וכמה שהוא יחפש איך להתחבר לאחרים הוא לא יכול. מה יכול לעזור? שלמרות שאנחנו מרגישים את עצמנו כל אחד בעטיפה האגואיסטית, כמו חתיכת בשר שנותנים לך בחנות שהיא נמצאת בתוך פלסטיק, אז אנחנו מבקשים מהבורא שיחבר אותנו בחזרה.

אז הבורא מגלה עד כמה אנחנו רחוקים זה מזה, עד כמה אנחנו לא מסוגלים דרך הפלסטיק הזה להיות מחוברים זה עם זה, ואנחנו בכל זאת משתדלים, ומבקשים וכמה שאפשר יותר. ואז מה שעושה הפלסטיק הזה, הוא עוזר לנו לעשות דווקא על ידו התקשרות בינינו, התקשרות בינינו שכלית, רגשית, הבנתית. שכל חתיכה וחתיכה, חתיכת בשר של הלב של אדם הראשון, היא מקבלת ראש, היא מקבלת ידיעה למה היא עובדת כך, באיזו צורה, מה צריך לעשות, כל חתיכה וחתיכה מ600 אלף החתיכות, ועוד ועוד.

ואז יוצא שאנחנו מתחילים להבין את הלב הזה, "הלב מבין", איך אנחנו צריכים להתקשר, באיזו צורה, ואיך אנחנו יכולים להשלים את הרגשות שלנו. ומתוך זה, ככול שאנחנו כך מתחילים להצטרף זה אל זה על ידי הראש שאנחנו בונים לכל חתיכה וחתיכה, אז מתוך זה אנחנו מתחילים להבין את הבורא, את העבודה שלו עלינו. "ממעשיך הכרנוך", כך אנחנו מבינים אותו, מרגישים אותו. אולי דוגמה כזאת יכולה להיות יותר מובנת.

שאלה: הדוגמה מאוד מאוד יפה, אבל איך בונים ראש, איך כל חתיכה כזאת בונה ראש?

זה שאנחנו בעשירייה, כל עשירייה ועשירייה משתדלת להגיע ביניהם לפנייה אחידה לבורא.

תלמיד: אמרת שאדם יכול לשבת עשרים שנה, להסתובב סביב, עוד קצת שכל, עוד קצת רגש וזהו, לא יוצאת מזה תוצאה מהשיעור הזה.

גם זה טוב, כי הוא לא עוזב. הוא נמצא בטיפול רק לא בדרגה שהוא פעם חשב שהוא יקפוץ קדימה ויהיה כגיבור, כנחשון קופץ לים, לא. אלא הוא רואה שאין לו מספיק כוחות, גם כלפי הרצון לקבל ודאי הוא מגלה שהוא מאוד חלש, וגם כלפי התפילה שהוא חלש, וגם כלפי הקבוצה שהוא חלש בחיבור, ולכן הוא ככה סוחב. אבל בכל זאת הוא נמצא בזרימה הכללית של אותם האנשים שמתקרבים לבורא. זאת אומרת, בכל זאת הגלגול לא עובר סתם.

תלמיד: זה שהוא מחזיק מעמד בסדר גמור, יופי, בזה לא מזלזלים. אבל עדיין הוא חלש ביחס לחיבור וזה העיקר, זאת המטרה שלנו.

כן, הוא חלש. אז מה?

תלמיד: מה עושים מפה? להסכים עם המצב הזה, להילחם במצב?

ואם הוא לא יכול להילחם מה תעשה? עכשיו נגיד בזמן השיעור הוא דלוק, הוא מוכן, אני רואה ממש אנשים, יש כאלו שהם כן רוצים. אבל הוא יוצא מהשיעור והוא מרגיש שהחיים שואבים אותו בחזרה לכל הגשמיות שלהם, והוא ממשיך כמו שאתמול.

תלמיד: זה מרגיש כמו איזה כישוף כזה עליך, שגם אם תרצה להתחבר אין מצב, אם הבורא לא רוצה לא תקבל את זה.

זה בתנאי שהקבוצה לא מתחברת כדי להרוג את היצר הרע שלהם יחד. הקבוצה יכולה להזמין את הבורא והבורא יעשה את העבודה.

תלמיד: מה בכוחו של אדם לעשות במצב כזה?

רק לעורר חברים, לבד ודאי שלא. אם עושה לבד זאת הדרך הכי קצרה לכישלון. הוא לא יצליח בטוח כי הוא לבד, וזה רק יחזק אותו שהוא לא מסוגל, עד שעוזב.

תלמיד: אבל גם הניסיונות שלו כל השנים לא באמת הצליחו.

כל השנים הוא עשה לא נכון, ועכשיו אולי הוא סוף סוף שומע איך לעשות.

תלמיד: מה מבטיח לאדם שהוא יצא מהלופ הזה שהוא נמצא בתוכו כל השנים פה?

שמטרת הבריאה היא מוכנה לכולם, ושם אנחנו נמצאים ועומדים במצב המתוקן כולנו בקשר בינינו ועם הבורא בגמר התיקון. זה כבר מלכתחילה קיים, רק אנחנו צריכים להעביר את הדברים האלה עלינו, כדי להבין ולהשיג את המצב הזה כמו שצריך להיות.

תלמיד: אז כל היכולת שלי, כל העבודה שלי היא לעורר את החברים, זאת הנקודה שלי, המקום הצר שלי?

בסופו של דבר כן. אם אני עובד על לעורר חברים ולא על עצמי זה הכי בטוח שאנחנו ככה מתקדמים. קודם כל כאן מעורב גם כן הרצון אגואיסטי שלנו, שאני רוצה לעורר חברים ואני פועל עליהם, כן, אני פועל על ידי האגו מצד אחד. מצד שני, כשאני מעורר אותם אז הם חוזרים וכך מעוררים אותי. ובצורה כזאת אנחנו בכל זאת מתגלגלים.

תלמיד: למה בדיוק אני מעורר אותם?

לחיבור, לשיעור, לדבקות, להבנה, להרגשה. אני כל הזמן משתדל להביא אותם למצב שאנחנו מחוברים, שאנחנו צריכים להגיע לחיבור שמתגלה בו הבורא. מה יש כאן לעשות, יש לנו עבודה פשוטה רק קשה לקיים אותה, אבל היא פשוטה בעצמה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לתת לחברים שלנו להרגיש שאין זמן ואין מקום ברוחניות?

אנחנו צריכים לקרוא על זה יחד וזה יהיה מספיק. תנסו, קחו חומר שלנו על זמן, מקום, איפה שבעל הסולם אומר, איפה שכתוב על זה גם בזוהר, גם בהקדמות שלו, וזה יהיה מספיק.

שאלה: אמרת שאנחנו קופצים מתוך מצב אחד למצב אחר עד שלא מגיעים לנקודה שבה מתחילים להשתמש בשני המצבים, מה זה הרגע הזה שאנחנו מתחילים להשתמש בקבוצה בשני המצבים, זה שלב מיוחד של התפתחות?

שאנחנו יכולים להשתמש בשני המצבים זה כבר טוב. זאת אומרת שאדם מברך על הרע גם כמו על הטוב ומבין שכל המצבים האלה הם באים כדי לקדם אותו, אז הוא כבר הולך על שתי רגליים, הוא כבר הולך ולא עומד. אבל עומד זה גם לא פשוט וגם מכובד מאוד. שאדם עומד למרות שרוצים להפיל אותו בכל מיני מצבים הוא עומד. זאת אומרת יש לו רגש, יש לו שכל, יש לו יכולת לעמוד על המקום ולא ליפול. זה גם יפה. אז הוא מגלה שאם הוא מחזיק באחרים, בחברים, אז הוא לא נופל. וכך הוא עומד איתם יחד והם עומדים יחד ללכת. צריכים פשוט לפתח את כל הדברים האלה שאנחנו אומרים, אבל כאן בדיוק בהבנת העבודה בתוך הקבוצה אנחנו בונים מערכת של הדור האחרון, כל עשירייה ועשירייה.

שאלה: אנחנו באחד המפגשים האחרונים שלנו ניסינו לברר איך אנחנו באמת יוצרים איזו רשת כזאת, שבה אנחנו מחזיקים כל חבר ואיך אנחנו מעוררים את החברים ויוצרים אווירה כזאת רק של התקדמות. ולא מצאנו שום דבך. חשבנו על תפקידים, ניסינו להוריד את זה לפרקטיקה, אבל לא באמת הצלחנו למצוא איזו דרך לעשות את זה. אם אפשר עצה.

עצה להתקדמות, אתם צריכים לתאר לעצמכם מה זו התקדמות, במה היא צריכה להתבטא ואיך כל אחד עושה לקראת זה איזו פעולה כדי להגיע למצב הזה. ועוד כמה שהוא עוזר לאחרים שהם יתקדמו לאותו מצב המשותף, המתקדם, שאתם קבעתם. זה חייב להיות ממש כיומן העבודה של הקבוצה. תשתדלו לעשות את זה כך. ואתם זוכרים שהיה לנו פעם תפקיד של גבאי.

תלמיד: עדיין יש. תורני חיבור.

תורני חיבור. אפילו זה נקרא "תורני חיבור". אז יופי. אדרבא. רק תורני חיבור אתם צריכים להבין שאתם בסביבת האנשים האלו, שהם רק ליום אחד נגיד קיימים ודואגים, אבל שכולם לא צריכים לתמוך בהם, אלא לעבוד יחד וכך תתקדמו.

שאלה: אתה יכול בבקשה להגדיר מה זה תורני חיבור, מה אותם חברים צריכים לעשות במהלך היום?

הם צריכים לעורר את כל הקבוצה לחיבור. והחיבור הוא צריך להיות שאנחנו מרגישים את עצמנו כנמצאים יחד כמו גלגלי שיניים במערכת אחת. שכל אחד הוא חייב לתנועה ובתנועה שלו הוא מניע את האחרים ואז יחד אם אתם עושים את זה ברוח נכונה, לכיוון הנכון, למטרה הנכונה, אז אתם מגיעים לפנייה נכונה לבורא. כך עובד המכניזם הזה. ואז הבורא מתוך זה מתחיל להסתובב בפנים אליכם ולשנות אתכם, לקדם אתכם.

שאלה: אז אם כך אנחנו אמורים מאוד לשמחו על חורבן הבית, זה נכון?

נכון. לכן רבי עקיבא צחק ושמח. לכן אנחנו בתשעה באב, כמו שעברנו אותו אתמול, עברנו את זה בהבנה שכל הדברים האלה מלכתחילה הם היו נמצאים כבר בתוכנית של המבנה של הכלי דאדם הראשון, של כל הגלות וחורבן ראשון וחורבן שני וכל התהליך הזה עד ימינו, זה הכול צריך להתבצע כדי שאנחנו נגיע היום לגמר התיקון.

תלמיד: אז באמת אין רע והכול מנגנונים שאמורים לקדם אותם וככה זה עובד.

כן, אנחנו צריכים כך להעמיד את עצמנו בקו האמצעי ולכתוב את כל החלקים מרע ומטוב כאילו, מימין ומשמאל, כדי להתקדם בקו האמצעי. העבודה שלנו היא רק לסדר טוב ורע ולכוון אותם להשגת הבורא, שבו אין טוב ורע אלא הכול מושלם.

תלמיד: לא ברור אם העבודה שלנו היא לעורר את העשירייה, ולעורר זה חיסרון, אז מה שקורה בעשירייה זה שחברים מתעוררים, אנחנו מכניסים שוב פעם את הבורא לתוך כל העבודה שלנו, ואז לא מגיעים לעומק החיסרון הדרוש אלא כל פעם מתקרבים חזרה ולא נשארים על ההתרחקות.

אני לא מבין על מה אתה מדבר. אנחנו צריכים להגיע לחיסרון האמיתי, שמתוך החיבור בינינו בהשפעה הדדית אנחנו מבקשים שהבורא ייתן לנו כוח השפעה ושאנחנו נהייה בהשפעה הדדית. מתוך ההשפעה ההדדית שאנחנו נחבר את עצמנו למערכת בהשפעה הדדית, זה נקרא שגלגלי שיניים נגיד שהם מסתובבים יחד בהסכמה הדדית ואנחנו בזה נפנה לבורא. ומתוך החיבור שלנו, כשאנחנו מגיעים אליו אז אנחנו נהייה ככלי המתאים לזה שהוא יתגלה בנו וישמח מאיתנו.

תלמיד: אבל אם לא מתגלה החיסרון האמיתי, שאנחנו באמת לא מסוגלים ולא רוצים, כמו שאמרת קודם.

אתם תנסו שזה יתגלה.

תלמיד: אבל אני אומר שכל פעם שמנסים אנחנו גם קצת פונים לבורא, לא קורה מצב שאנחנו באמת בחיסרון שלם ומלא צריכים את העזרה ממנו.

אתם עדיין לא פיתחתם חיסרון. אתם עדיין לא ניסיתם להתחבר. אתם לא נתקלתם בזה שאתם לא רוצים להתחבר ושאין ברירה מצד שני, שחייבים להגיע לחיבור, ואז פונים לבורא מחוסר אונים.

תלמיד: מה היא הנקודה הזאת שמצד אחד לא רוצים ומצד שני אין ברירה, איפה קיים הדבר הזה שגם לא רוצים וגם אין ברירה?

שמשתדלים לבצע מה שכותבים לנו מקובלים, מגלים שאנחנו לא רוצים לבצע את פעולות החיבור, מצד אחד. מצד שני אנחנו כולנו למדנו בקבוצה מספיק זמן שהחיבור זה התיקון של הכלי השבור דאדם הראשון ואנחנו חייבים את זה לבצע ואז אנחנו פונים לבורא, כי הרצונות הם בידיים שלו, על ידי האורות הוא מגלה רצונות, ואז אנחנו מבקשים ממנו שיגלה בנו רצון לחיבור, רצון לתיקון, רצון להשפעה הדדית, רצון אליו. אנחנו צריכים לפנות ולבקש. על כל דבר לבקש. לכן כתוב על האדם "הלוואי שיתפלל כל היום".

שאלה: כמו עכשיו שאנחנו עסוקים בבירורים ברמת מדבר, למה מי שיש לו כבר חיסרון לעורר חברים, לדאוג להם לקשר עם הבורא הוא עדיין צריך לחצים ברמת דומם, צומח וחי?

כי הכול בא מהדומם. אנחנו צריכים לעורר עוד ועוד רצונות שלנו, שכל רצון שגדל הוא בא מדרגת הדומם שלו.

שאלה: השיעור מעניין מאוד. האם את התיקון האישי שיכול להשפיע עד 20 שנה כמו שאמרת לגבי אנשים מסוימים, והתיקון של העשירייה, החיבור של העשירייה, הם חופפים, זו אותה עבודה, זה נעשה במקביל?

כן ולא. יותר מזה אני לא יכול להגיד, אחרת תתחילו לעשות חשבונות וכאן זה לא המקום.

שאלה: שמעתי שכנראה אני אחד מהאנשים שיושב פה יותר מ-20 שנה ולא מבליט את הבעיה העיקרית שזה חיבור. איפה במשך היום, בכלל בכל החיים, איפה אני צריך להבליט את החיבור ולעזור אחד לשני. זאת אומרת אם אנחנו לא עושים את זה אז איפה הנקודה של הפספוס? בוא תעזור לנו לא לטעות שוב פעם.

אני ממליץ לקרוא אותם קטעים שאנחנו לומדים עכשיו במשך היום כמה פעמים עד שיכנסו יותר ויותר למוח וללב. וכך לעשות יום יום מה שאנחנו לומדים. ואז אתם תראו עד כמה שזה משנה אתכם. קטעים מאוד מיוחדים, מאוד יפים, וזה ישפיע. כי לשלוח אתכם לקריאה של מאמרים זה יותר מידי, בימינו נעשה הכול בצורה יותר מרוכזת. אז תעשו את זה בצורה כזאת, לחזור על כל הקטעים שאנחנו לומדים. לא על הקטעים שלמדנו לפני כמה חודשים, גם הם טובים, אבל שלא להתבלבל נושא בנשוא אז כדאי להתחיל ממה שאנחנו עכשיו לומדים.

תלמיד: אבל איפה מתבצעת פעולת הבלטה של החיבור?

איפה מתבטא החיבור?

תלמיד: אמרת משפט מאוד יפה, אמרת שאנחנו יושבים פה הרבה שנים כי לא מבליטים את הבעיה העיקרית שזה חיבור בינינו.

כי אתם לא מדברים על זה מספיק. זה הכול צריך להיות בתוך הקבוצה, בתוך הדיבורים שבקבוצה.

(סוף השיעור)