שיעור בוקר 07.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור 1 – השמחה שבהתאספות

קריין: שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2021 "מגלים חיים בעשירייה", נקרא את חומר הלימוד מתוך שיעור מס' 1 - השמחה שבהתאספות.

שמחה בהתאספות שלנו היא שמחה אחרת לגמרי ממה שבדרך כלל אנשים שמחים כשהם מתאספים. אנחנו רואים עכשיו בזמן הפנדמיה, שאסור לנו להיות סתם בקשר עם אנשים זרים, להתאסף במסעדות, בכל מיני אירועים, כי חושבים שעל ידי זה אנחנו יכולים להגביר את התפתחות המחלה. בסך הכול הבורא רוצה להראות לנו עד כמה החיבורים שלנו הם יכולים להיות לא נכונים, לא מועילים ואפילו מזיקים, וכדי שאנחנו יותר ויותר נתחיל להבין מזה כמה הקשר בינינו הוא צריך להיות מבורר, מיוחד, ונחשוב איזה קשר בינינו יכול להיות מועיל, ולא סתם שאנחנו הולכים ומתאספים.

שמחה מהתאספות צריכה להיות בין אנשים כמו שאנחנו רוצים לקבוע את זה בעשירייה. בעשירייה כשאנחנו מתאספים, זה כמו שכתוב ב"זוהר" על תלמידי רבי שמעון, שכשהם באים לשיעור ומתאספים, הם מרגישים עד כמה הם שונאים זה את זה, דוחים זה את זה, לא רוצים לראות, להסתכל, לא רוצים לדבר זה עם זה, כך הרצון לקבל שלהם גדָל מפעם לפעם. אבל הם מבינים שהם מגיעים לכאלו רצונות אגואיסטיים גדולים דווקא בקשר ביניהם ולא עם אנשים אחרים, מפני שעל פני הדחייה הזאת, השנאה הזאת שמתגלה ביניהם, הם צריכים לבנות קשרים עד האהבה. ואחד לא מפריע לשני, "על כל פשעים תכסה אהבה".

כך אנחנו משתמשים גם ברצון לקבל שלנו שהוא גדל ובוער, וגם ברצון להשפיע שאנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו, שיספק לנו. וכך, בזה שהבורא כל הזמן רוצה ומברר בנו יותר ויותר רצון לקבל, דחייה או לפחות אדישות הדדית בינינו, שקשה לנו כל פעם להתעורר לקשר חדש, אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שזו דווקא העבודה שלנו, "על כל פשעים תכסה אהבה". ולכן שמחה בהתאספות אצלנו זו שמחה מחיבור על פני הדחייה.

כשאני בא לשיעור נגיד, כשבזמן השיעור העיקר זה החיבור בינינו, כמו תמיד בין לומדי הקבלה, ואני רואה בחיבור שאין לי שום יחס לאחרים, אדישות, עד כמה אני לא רוצה לראות אותו ואותו, ונמאס לי, וככה זה לא בסדר, ועוד כל מיני כאלה מצבים, אני מודע לזה שזה הבורא מעורר בי את הרגשות האלה. ואני שמח מזה שהוא מעורר בי יותר ויותר את האגו שלי, את הרצון לקבל הזה האגואיסטי, שאני לא אוהב ולא רוצה אף אחד, ורוצה בכלל להיות אני והבורא, ואפילו אני למעלה מהבורא, שזה האגו שימלוך. כך בסופו של דבר אחרי שחוזרים להכרה, להבנה, אנחנו שמחים שהבורא מעורר בנו כזה אגו גדול, רצון לקבל גדול. שלפחות כל יום אם לא דחייה, כי אני עוד לא מרגיש כל כך דחייה שאני רוצה להרוג את כל החברים שלי, כמו תלמידי רבי שמעון שהם היו כל כך גדולים, אלא לפחות יש לי אדישות אליהם כזאת, שיש אז יש, לא אז לא, אני צריך טוב טוב להרגיש מה הבורא מעורר בי, מה הוא עושה.

עלינו להבין שהחיבור הזה בינינו הוא בעצם אותו הכלי, אותה המערכת, אותה מערכת הנשמה שאנחנו צריכים להקים בינינו. לכן את כל הנטיות של דחייה, שנאה, ביקורת, כל מה שיש בינינו, אנחנו לא מוחקים ולא זורקים ולא שוכחים. דווקא על פני זה, ממש בצורה עדינה מאוד, כדי לא לאבד את הרצונות, הנטיות האגואיסטיות האלו, אנחנו על פני זה, על פני כל אחד ואחד משתדלים לכסות אותם בחיבור עד אהבה. ודווקא בחיבור הנכון, שנאה ואהבה, אנחנו בקשר ביניהם שמופיע על פני הדחייה שביניהם, הניגודיות שביניהם, כך אנחנו מגלים את העולם הרוחני הנכון, ואת הבורא שנמצא כמקור גם לרצון האגואיסטי שלא מזדכך, שלא נעלם, אלא דווקא נעשה כמקור, כיסוד לזה שאנחנו נוכל להתקדם בקשרי אהבה, עד אהבה על פניו, על פני האגו שלנו.

לכן שמחה בהתאספות, זה לא שאנחנו מגיעים לאיזה נשף, לאיזו חתונה או למשהו, ואז אנחנו שמחים מתוך זה שאנחנו נמצאים בין אנשים שמחים. לא. אנחנו שמחים בינינו מזה שאנחנו נמצאים בין אנשים ששונאים זה את זה, דוחים זה את זה, מפני שהם מגלים בהם רצון לקבל שהוא לא רוצה לקבל אף אחד, שהוא דוחה את כולם. ולפי הטבע שלהם הם בכלל לא אנשים יפים וטובים, חברמנים כאלו שרוצים להיות יחד, שתמיד היו נמשכים להיות יחד. בדרך כלל לחכמת הקבלה מגיעים אנשים שלא היו להם כל כך חברים, חברי נפש, אלא היו יחסית אנשים בהרגשת בדידות בחייהם. וכאן אנחנו גם נשארים כאלה, מאוד מאוד כביכול רחוקים בפנימיותנו זה מזה ואנחנו צריכים לשמור על זה.

צריכים לשמור, לא למחוק את הדברים האלה. לא כמו ילדים שפעם אנחנו מתחבקים ופעם אנחנו מתאבקים בינינו, אלא אנחנו נמצאים בשני הרגשות הללו יחד, "על כל פשעים תכסה אהבה". יש לך פשעים, תכסה אותם באהבה. יותר פשעים, יותר אהבה. כל יום אתה מרגיש חושך חדש ואתה מביא לזה אור חדש. והכול בא מהבורא, אתה רק צריך להרגיש איזה חושך הוא נותן לך, כי בזה מתחיל השלב החדש שלך, ואז אתה מעורר את עצמך, מתוך החושך מתעורר לבורא, מבקש ממנו שיביא לך את כוח החיבור על פני כוח הריחוק. ואם אתה מרגיש חיבור ללא ריחוק, זו לא רוחניות. אתה צריך להרגיש אהבה שהיא בדיוק מתפרסת על פני השנאה, אחרת אלה עדיין לא רגשות רוחניים נכונים, מתאימים למקובל.

אנחנו רוצים להרכיב את כל מערכת הבריאה בצורה שלמה, גם אור וגם חושך, ושניהם מתחברים. יש פסוק מהזוהר, שגם אור וגם חושך ושניהם מתחברים. לכן הרכבת מערכת האדם היא בזה שאנחנו גם מזמינים את החושך וגם מזמינים את האור, וגם רוצים להרכיב את שניהם אחד על השני. וכשאנחנו נמצאים בשניהם כמו שאנחנו עומדים עם שתי רגליים, בצורה כזאת אנחנו מתחילים לראות את המערכת העליונה שאחריה כבר עומד הבורא.

לכן כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו לא מתרחקים מהרגשות שליליות, מריחוק, משנאה, מדחייה, מביקורת, משום דבר. אנחנו לא מוחקים, אנחנו שומרים על זה, כי זה צריך להיות כיסוד של הפרצוף הרוחני, האגו הוא צריך להיות באחור מהנשמה ולהחזיק אותה. ואנחנו רק על פניו מזמינים מהבורא את כוח החיבור, ורק מכסים בכוח החיבור את כוחות הפירוד, וזה מבטיח לנו עצמאות, שאנחנו בשני הכוחות האלה נמצאים ומתקדמים. ומזה דווקא יש לנו שמחה, זאת אומרת שמחה בהתאספות, שההתאספות היא נעשית בין אנשים שדוחים, שונאים, לא רוצים זה את זה, אדישים זה לזה. וכשמתעורר דחף הדדי מסוים, חדש, אצלנו זה בינתיים בצורה מאוד מאוד קטנה, סתם מתעוררים מהשינה נגיד ואז לא חשוב לנו כלום, או שמתעוררים ויש לנו רצון לא ללכת לשיעור, לא להתקרב לחברים, לא להיות באיזו סדנה וכן הלאה, אז כמה שאנחנו נדחים זה מזה, זה סימן שהנשמה שלנו גדלה. ואנחנו צריכים רק להיות בחיבור בינינו כדי לחזק זה את זה ולעורר זה את זה, שדווקא הדחייה ההדדית היא ההתחלה הנכונה לצעד קדימה, להתקרבות על פני הדחייה.

ראיתי את הכותרת הזאת, "השמחה בהתאספות", ואנחנו צריכים להבין שהשמחה שלנו מהתאספות זו השמחה שהיא על פני הדחייה, על פני השנאה, שאנחנו רוצים להתחבר דווקא על פני כל הכוחות האלו המנוגדים, ומזה יש לנו שמחה. זו לא התאספות רגילה, ולכן אנחנו עומדים על שתי רגליים, שנאה וחיבור, אהבה, וכך אנחנו מתקדמים, שמאל ימין, שמאל ימין, קדימה. ובאמצע בין שני אלה, אם אנחנו מחברים אותם נכון, אנחנו מגלים את הבורא שהוא המקור לשניהם, גם לשנאה וגם לאהבה. "בראתי יצר הרע" ו"בראתי תורה תבלין".

מה עוד אני רוצה להגיד על הכותרת "שמחה שבהתאספות"?

שמתוך זה אנחנו צריכים לחשוב איזה פעולות יכולות להזמין בנו את היחס הנכון לדחייה ולאהבה. איך אנחנו נתייחס נכון גם לזה וגם לזה, שאנחנו נהיה באמצע. ובאמת כוח השנאה מגיע מלמעלה, כוח אהבה מגיע מלמעלה, ומי אני? אני צריך לעשות את האיזון הנכון ביניהם, וביניהם להיות קיים, כמו שכל הטבע בנוי כולו ממינוס ופלוס, מכל הכוחות המנוגדים שנמצאים בהרכבה הנכונה שקיימת ביניהם. לכן כך אנחנו צריכים לחשוב, לראות.

יש על זה בטח הרבה שאלות. אני מבקש שעל מה שאמרתי עכשיו, שכל אחד ידבר עם עצמו. תדברו על זה ביניכם, כי אנחנו צריכים להתקדם בצורה כזאת ששני הרגשות האלה, דחייה וחיבור הם יהיו ברורים בנו, מגולים, כך שאין רע בלי טוב, אין טוב בלי רע, ורק בצורה כזאת שהם מתאספים יחד ביניהם אנחנו מגלים את כל המציאות, את עצמנו בצורה הנכונה, אז אנחנו מתחילים להכיר מי אנחנו ואת הבורא.

ולכן צריכים גם מתוך זה להשתדל להוציא כמה תוצאות נכונות. נגיד שאדם רואה שהוא שונא את הקבוצה, הוא צריך להבין שזה כדי שתהיה לו עכשיו הזדמנות להרכיב על פני זה, על כל דחייה, חיבור, על פני כל שנאה, אהבה. וכך להתקדם. ולא שאז הוא בורח מהקבוצה, כשמתחיל להרגיש שהוא שונא את כולם, ולא רוצה להיות איתם, אלא הבורא דווקא מעורר אותו כדי להתקדם, רק על פני הדחייה.

ולכן אנחנו צריכים לשמור על החברים, שאם מתגלה בהם כזאת דחייה, שנאה, ריחוק, ביקורת, אז אנחנו צריכים להזכיר להם שזה הכל כדי שיש לאותו חבר הזדמנות עכשיו להתקדם דווקא לחיבור יתר, כך שלא יעזוב אלא דווקא ייכנס עוד יותר פנימה.

וההיפך, גם כאן השאלה היא, כשאנחנו נמצאים באיזו נטייה לחיבור, לאהבה, לחיבוק, אם זה ללא ביקורת, האם אנחנו איבדנו בזה את החצי השני, העביות שלנו, הדחייה בינינו, אז אנחנו גם צריכים לחשוב איך להיות דווקא במצב שטוב ורע יהיו מאוזנים. ואז נגיע למצב שהטוב תמיד יכסה את הרע, אבל הוא יתקיים רק במידה שהוא מכסה את הרע. ולא נהיה כמו ילדים שנמצאים בחיבורים ביניהם ללא שום חשבון, ואחר כך בריב, באיזו דחייה וריב גם ללא חשבון, אלא אצלנו החשבון גם לרע וגם לטוב הוא מאוזן ומביא אותנו דווקא למצב של היחס הנכון שבין הרגשות האלה לאלה, למצבים, ליחסים, שאנחנו כל הזמן מכוונים למקור שלהם, הבורא.

אז השמחה שבהתאספות היא מגיעה מתוך זה שאני מגלה אנשים רציניים, שיש בהם דחיות, ספקות, ריחוק זה מזה, שכל יום ויום הם צריכים להתגבר על הרצון שלהם, עד שהם מגיעים לחיבור שגם לוקח להם הרבה זמן. שהם נמצאים בהתאספות ואפילו רוצים באמצע לברוח ממנה, שהם לא רוצים להגיע לאספה וכן הלאה. אנחנו צריכים לעבוד עם כל הדברים האלה בצורה נכונה, באיזון. זה נקרא "החכם עיניו בראשו", שאנחנו תמיד מסתכלים בשתי עיניים ורק כך אנחנו יכולים לראות שגם בכוח הדחייה וגם בכוח החיבור, האמת נמצאת בין שניהם.

כי האמת היא לא בזה ולא בזה, לא בחיבור ללא שום הגבלה, וללא בשנאה ללא שום גבול, אלא בשניהם, כשאנחנו מכוונים משניהם לבורא שהוא המקור שלהם.

קריין: הציטוט שבקשת מתוך זוהר לעם.

"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."

שתמיד היא גדלה על פני הרע כציפוי, כיסוי, והאגו שהבורא ברא נשאר, ואנחנו רק צריכים לכסות אותו בצמצום, מסך, אור חוזר, וכך לעבוד. אבל תמיד כמה שאנחנו גדלים קודם כל זה על פני האגו שכל הזמן גדל.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה שנים איך להתגבר על השנאה ושוב יש לנו שאלות איך עושים את זה? אתה מלמד את זה, אנחנו שומעים את זה כל יום בשיעור, אז האם אנחנו מפספסים את האיזון בין השניים כדי להגיע לרמה הבאה? כי אנחנו עושים את זה.

לא, לא. אתם מפספסים איזון בין השניים. אני לא מתרחק מהרע ואני לא מתקרב לטוב, אני רוצה למצוא את מקום האיזון שביניהם. על פני כל הרע שיהיה טוב, אבל שזה יהיה על פני הרע. ולכן אני מסתכל על שניהם ועם שניהם אני מתקדם בשתי רגליים. זה נקרא "גילוי הרע", ואת זה הבורא עשה ולא מתבייש מזה שהוא ברא את היצר הרע, מפני שבלי זה לא היינו מגיעים להיפך ממנו, לטוב, ובונים את עצמינו באמצע.

אנחנו לא שייכים לרע ולא שייכים לטוב, ועל זה כתוב "לך לאומן שעשני", זה הבורא עושה. אבל מה אני עושה? אני רוצה להיות כלול משניים, ומתוך השניים האלה לגלות, לזהות את הבורא ולהידבק בו כמקור לשניהם.

שאלה: אז מה מביא את האיזון?

המחשבה "הכול במחשבה יתבררו", שאני לא עוזב את הרע אלא עם הרע הזה אני הולך להשיג את הטוב ואני רוצה ששניהם יתקיימו זה על ידי זה. שהטוב יכסה, יצפה את הרע אבל שיישאר בפנים כי אני לא יכול להיות בטוב בלי הרע הזה, אז אני כמו תינוק שמח. למה? כי אני שמח. יש לך סיבה? לא. הסיבה שלי שאני מוצא את הרע ואני מוצא את הטוב ומחבר נכון בין שניהם, ואז מהקשר הנכון בין שניהם אני מגלה את הסיבה העליונה שלהם שזה הבורא. אז באמת יש כאן יחס בוגר, התקדמות נכונה לבריאה.

שאלה: אנחנו מנסים לעשות את התרגיל שעליו דיברת, ולצערי אנחנו עשויים מהטבע שגורם לנו להיות מכוונים רק לאחת מהדרכים האלה. או רק להרגשת הרע ולא לוקח בחשבון את הטוב, או רק לוקח את הטוב ולא לוקח בחשבון את הרע. וכשאני מנסה לעשות את העבודה הזו אני נופל לעצב, והעצב הזה מונע ממני לעשות את העבודה, אז מאיפה לקבל את הכוח הזה? מאיפה לקחת את ההרגשה שעליה אתה מדבר, את האיזון הזה, מאיפה זה מגיע?

אני מתעלה מהרע והטוב שאני מרגיש, אני רוצה להיות קשור לבורא, ומהבורא יוצאים הרגשות האלה הטובים והרעים וכל מה שקורה לי, ואני רוצה משניהם להרכיב קשר עם הבורא. אם המטרה שלי היא כזאת אז אני לא שוכח את הרע כשאני נמצא בטוב, ולא שוכח את הטוב כשאני נמצא ברע, אלא העיקר בשבילי זה לגלות את הבורא כמקור לשניהם, לכל המצבים שלי.

שאלה: האם השמחה הזאת מעל הסתירות, מעל ההבדלים בינינו, יכולה להיות רק בבורא?

השמחה שאנחנו רוצים לגלות זו לא שמחה מדחייה או מחיבור, זה בעצם השמחה שאנחנו בהתאספות כזאת שלנו מגיעים למגע עם הבורא, להתקרבות אליו, אפילו דביקות בו, מזה השמחה. לכן השמחה בהתאספות היא כשאנחנו מחזיקים גם את הרע וגם את הטוב ובסופו של דבר מחיבור בין שניהם גם בעביות. עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, שאנחנו בונים מעצמינו, מתוך זה שהשתדלנו איכשהו להתחבר בינינו ולהשפיע בצורה הדדית בינינו לבורא, מזה יש לנו שמחה.

שאלה: אז למה לנו להחזיק את הדחיה הזאת, את העביות הזאת?

אתה לא יכול, אתה לא יכול להגיע לבורא, להידמות לו, אם אתה עוזב את העביות. איך יכול להיות? לפי מה אתה תבנה את כוח החיבור וכוח ההשפעה אם אתה לא שומר על עביות? ברוחניות זה לא קיים כך, זה רק בגשמיות, אפשר להגיד בצורה ילדותית שזה קיים רק אחד ללא שני.

שאלה: נניח שאני משתדל עכשיו לחשוב על החברים פה בשיעור, איך אנחנו מתחברים יחד, איך אנחנו מוצאים את הבורא בינינו, ואתה אומר שיחד עם זה עלי גם לשמור על כל היתר, אבל אני משתדל לעזוב את כל היתר.

לא נכון. אסור לי לשכוח על כל מיני רצונות ויחסים רעים, נגיד, שבינינו. אז איך יכולה להיות הרגשת החיבור ואהבה אם אנחנו עוזבים את השנאה ודחייה? איך יכול להיות אחד ללא השני? צריכה להיות עביות, צריכה להיות התנגדות כדי שאני על פני זה אגלה את היחס החדש. לכן תראה גם מה שהבורא מעורר בעולם שלנו, כמה שאנחנו גדלים יש יותר ויותר ריחוק בין בני אדם, דחיה, שנאה וכן הלאה. בין בני אדם, בין המדינות, בין כולם.

וזה אך ורק כדי שאנחנו נראה שהרע נשאר, והוא נשאר ביסוד הפרצוף ועומד שם ולא מזדכך מעביות, אלא אנחנו רק צריכים לעשות עליו צמצום, על השימוש בו בצורה כמו שהוא מתגלה ולהבין שהוא מתגלה אך ורק כדי שאנחנו נבנה את החיבור בינינו על פניו, עד האהבה.

ואנחנו צריכים לדאוג ששנאה ואהבה יהיו קיימים בנו בבת אחת, כביכול בשני קווים. אנחנו עדיין קטנים, אין לנו כלים רוחניים ולכן אנחנו לא יכולים להחזיק את זה וזה יחד. ברוחניות קיימים שנאה ואהבה, פלוס ומינוס יחד, ובאמצע זה אנחנו, הנטייה שלנו לבורא. כמו שבכל הטכניקה שלנו, בכל הדברים שלא שייכים לדרגת האדם הפנימי, שם אנחנו מרכיבים את המערכות או מגלים מערכות כאלו בטבע שהם תמיד מתגלים כ"אלו ואלו דברי א-לוקים חיים", זאת אומרת מינוס ופלוס, בחילוף החומרים בתאים חיים, בחשמל, וכן הלאה, בכל דבר. רק ברגש שלנו אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, מפני שכאן אנחנו צריכים להקים את המערכת הזאת, בנו בעצמנו לייצב אותה.

שאלה: מהו הכוח שמחזיק את הניתוק בין פלוס למינוס?

הבורא. נטייה לבורא, שהוא המקור לשניהם ואני לא יכול לאתר אותו אלא רק מתוך שניים.

תלמיד: איך עלי לפעול כרגע בשיעור? אני משתדל להתחבר לחברים, יש לי טענות כלפיהם. אני אומר שלא? אני בכל זאת מנסה לאהוב אותם ולגלות ביניהם את הבורא. מה זה אומר להחזיק בשניהם?

אם אתה לא תבנה קשר אליהם על פני כל הדחייה שיש לך מהם, אז הקשר איתם יהיה קשר מאוד חלש, בדרגה גשמית בלבד, היום קיים מחר לא. אלא אם אתה בונה אותו בצורה בריאה, שאתה מגלה את כל הדברים שיש בהם ובך כשליליים ועל פני זה אתה בכל זאת מקבל אותם, כי הם הכלים של הנשמה שלך. בקשר הדדי בין פלוס למינוס אתם מגלים את הבורא, אז אתה כבר תדאג איך להרכיב את המערכת נכון. אחרת לא תהיה שמחה בהתאספות.

למה אני התחלתי לדבר על זה היום? כי ראיתי את נושא השיעור שהוא רק בזה צריך להיות. זאת אומרת שמחה צריכה להיות לא מזה שאנחנו מתאספים אלא שאנחנו מתאספים על פני הדחייה ואפילו השנאה בינינו. ובהרגשת שני אלו, שנאה, דחייה, ריחוק ושאנחנו מגיעים עד האהבה, חיבור, קרבה, אז מתוך שניהם, שאנחנו אוספים אותם יחד, מתוך זה יש לנו שמחה. אחרת אנחנו לא מרגישים חיבור. חיבור אפשר להרגיש לפי עוצמת הריחוק, ניתוק. כמה חיבור יש לך מחבר שאתה ראית אותו לפני עשר דקות או ממישהו שאתה לא ראית אותו שנה? זאת אומרת הניתוק או הדחייה אפילו, מגיעה רק כדי לבנות הרגשת קשר יותר חזקה.

תלמיד: נגיד שאנחנו התאספנו עכשיו, הגענו לאיזו מידה מינימלית של חיבור, אז מה עלי לעשות, להיזכר במשהו שדחה אותי כדי להתקשר לחברים?

אם אתה מתקדם נכון ולא שוכח את כל המצבים ביניכם, אלא אתה מתקדם על פניהם יותר ויותר, אז אתה תמיד תרגיש את היסוד של האגו ועל פניו שאתה עכשיו הולך להתחבר. אחרת אתה כמו ילד, נזרק ממצב למצב ולא תהיה לך עביות כדי לפתח על פניה את הפרצוף. צריכה להיות שנאה בין כולם בעשירייה וחיבור עד האהבה בין כולם ואז יהיה לכם פרצוף עם העביות, עם כוח ההתנגדות נגד הדחייה, עם כוח החיבור על פני ההתנגדות, עם כוח הנטייה כלפי הבורא למעלה מהכול וכן הלאה. כך אנחנו בונים את עצמנו כמערכת עליונה, רוחנית.

תלמיד: האם אני יכול בעצמי לעורר בתוכי את הפלפל, המלח הזה או רק את הטוב אני מנסה לעורר בתוכי?

זה אתם תבררו בינכם, אני לא רוצה להתערב בזה ולתת לכם כל מיני עצות, את זה אתם תחפשו. אם תמצאו, אז כן, לא תמצאו, לא. ישנם כאלה שלא ימצאו את זה כי הם עדיין לא נמצאים בנשמות מפותחות. אלו שיש להם נשמות מפותחות, יגלו, לא בצורה מלאכותית אלא זה יתגלה בהם עד כמה הם בכל זאת דוחים את האחרים ועד כמה הם יכולים בכל זאת להתקרב לאחרים מאין ברירה. וזה לפי גודל הנשמה שבאדם. אם מקבלים דחייה גדולה זה מזה, סימן שיש לכם רצון לקבל טוב, חזק, שאפשר לבנות עליו גם התנגדות אליו והתקשרות ביניכם והתקשרות לבורא. אבל הכול נבנה כמו בחשמל, בין שני הקווים, פלוס ומינוס.

שאלה: היחסים אחד כלפי השני אמורים להסתיר או לגלות משהו כדי לשמר את היחסים של אהבה בעשירייה?

אתם צריכים לדבר על זה, לחשוב על זה, לקרוא על זה. אני מקווה שהחברים שלנו, יש שם קבוצה שלמה שיוכלו להוסיף לנו הרבה פרקים, פסוקים, חלקים, קטעים איפה שמדובר דווקא על חיבור בין שניים, פלוס ומינוס, שנאה ואהבה ואיך מתוכם לכוון את עצמנו לבורא שדווקא מתגלה בין שניהם. אנחנו צריכים כאלו דברים. אבל רק מתוך זה אנחנו נגיע לשמחה שבהתאספות ולא סתם שמחה. אחרת כל אחד מרגיש שמחה וכולנו שמחים מזה שכולנו שמחים. אבל שמחה בהתאספות, אז התאספות כוללת גם את כל הדחייה שלנו, של כל אחד בין כולם.

הנושא הוא נושא מאוד חי, מאוד עקרוני, הוא יסוד ממש להתקדמות שלנו. נשתדל לגלות אותו כמה שאפשר, בצורה כזאת בריאה אנחנו מתקדמים. וגם אנחנו צריכים להבין שאחרת לא תהיה התקדמות, אבל כמה שכל אחד יכול בזה להשתתף. לא בכולם זה בוער ומתגלה. אבל שימו לב שדווקא על אילו האנשים שנדחים מהחיבור ולא רוצים חיבור בקבוצה, אותם אנחנו צריכים להחזיק ולעורר בהם את העיקרון הזה ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

והם צריכים מצד אחד תמיכה מאיתנו, ומצד שני אנחנו צריכים גם לראות איך אנחנו מתפתחים. האם אנחנו מודעים לזה שיש לנו דחייה הדדית, ולא שאנחנו נופלים לקרבה הדדית, אלא שיש גם זה וגם זה. לא כמו ילדים שנמצאים או בבכי או בצחוק כמו שזה מתאים לילדים, אלא אנחנו נמצאים במצבים שמורכבים משניים, באמצע, ותמיד הבורא שנמצא איתנו יחד הוא מוסיף לחיבור ההדדי בין פלוס ומינוס, את הנוכחות שלו, את עצמו כמקור לשניהם ולכן אנחנו נמצאים תמיד בשמחה, בגלל שבין פלוס ומינוס מתגלה הבורא כמקור לשניים. ממנו אנחנו ניזונים ואליו אנחנו מתקרבים ולכן מתוך ההתאספות יש לנו שמחה.

שאלה: האם העבודה במציאות האמיתית מתחילה אחרי העבודה באהבת חברים?

כן, אבל לסירוגין, בינתיים כך וכך. אבל בכל זאת שאנחנו לא נשכח על זה שאנחנו צריכים גם רע וגם טוב להחזיק בשני הכיסים, כאן וכאן, ואיתם אנחנו מתקדמים.

שאלה: אמרת שהמציאות היא לא בחיבור ולא בשנאה, אז איפה האמת?

המציאות זה הבורא שממנו מקבלים את שניהם, את כל המציאות שבנו, אבל הוא בעצמו גם לא כלול משניהם, למעלה מהם, אותו אנחנו צריכים להשיג. זו המציאות בלבד.

שאלה: בעבודה של התעלות מעל השנאה לאהבה, איפה נמצאת העבודה הפרטית שלי ואיפה העבודה של העשירייה?

גם זה וגם זה צריך להיות ביחד. גם אני וגם העשירייה וגם עשירייה כלפיי. יחד צריכים לעשות.

שאלה: יש לי שאלה על נקודת האיזון בין שני הכוחות של הפירוד והאהבה. הכול מתגלה בלב. האם זה כמו שלב חדש שבו שניהם בלב שלי באותו הזמן או שתמיד זה יישאר כתוצאה אחד של השני ואז זה מתברר במחשבה בלבד. או שזה שלב חדש שמתגלה בלב?

אני מבין שעדיין אנחנו לא מגלים את שני הדברים האלה יחד כי זו העבודה שלנו לגלות זה על פני זה, אור על פני חושך וחושך על פני אור, כי זה לא יכול להיות בלי שאנחנו נגלה את המקור המשותף ביניהם. זה יתגלה. צריכים לחפש. אתם לא תקבלו על זה תשובות ממני כי התשובה צריכה להגיע אליכם מתוך החיפוש.

תלמיד: אבל זו השאלה שלי למעשה. כדי להבין שזה משהו שניתן מלמעלה ועלינו רק לעבוד עם זה באופן הנכון ואז זה יתברר, ולא משהו שאנחנו בונים. אנחנו לא מייצרים את זה.

אנחנו גם בונים, גם מייצרים, גם מבקשים, הכול עושים, לא חשוב. תעשה, תשאל, תפנה לבורא עם החברים ותמצא. אני לא נותן לכם יותר ממה שאמרתי. זה דבר ברור מאוד שאנחנו צריכים לאתר גם ימין וגם שמאל, זה כנגד זה וביניהם אנחנו אז מכוונים את עצמנו נכון למקור שלהם, לבורא.

שאלה: אנחנו מדברים על לזכור להחזיק את הרע. איך זה משתלב עם הרענון של החבר בעיניי? מה מתחדש?

אני מתחיל לראות בכל חבר וחבר עוד יותר אמצעי, עוד יותר חלק בלתי נפרד ממני, כדי להרכיב את כל היחסים בינינו נכון ומבינינו לגלות את הבורא.

שאלה: במצב של חושך זה נראה בלתי אפשרי להשפיע ולראות את המטרה. איך אפשר להיות בשמחה כשאני כלוא בתוך האגו שלי?

אל תשאלו אותי על כאלה דברים. אתם תגיעו לזה ותבינו, שגם הרע וגם הטוב יוצאים ממקור אחד, דווקא מפני שאנחנו הנבראים חייבים להגיע לאתר ולהכיר את הבורא כמקור משניהם, ולמעלה משניהם, למעלה מטוב ומרע אנחנו מתחברים לבורא, ואז מושג הבורא יהיה לנו מובן. זה הכול עבודה.

שאלה: מה הדרך הכי טובה לשמור על האיזון בין חיובי לשלילי בעשירייה?

זה שאני כל הזמן מכוּון לבורא ורואה בו מקור לשניים, ומעמיד את עצמי גם באמצע בין טוב ורע, שאני בצורה כזאת רוצה להיות מורכב כדי להיות מול הבורא. וכך להתקדם בצורה בריאה בין כל היחסים שלנו בינינו בעשירייה, שמתקרבים למרכז העשירייה וממנה לבורא. זו בעצם העבודה שלנו.

שאלה: אני רוצה לשאול על העבודה בשמחה, כי נראה שזה חלק ממש חשוב. כל פעולה צריכה להיות בשמחה וזו גם תוצאה, אבל כשעשינו את ההכנה הייתה לי פתאום התפרצות של שמחה ספונטנית, ולא יכולתי לראות לא ימין ולא שמאל, ולא ידעתי אם אני צריך לסמוך על התפרצות השמחה הספונטנית הזאת, או שיש לי איזו עבודה פה לעשות.

מתוך כל השאלות האלו תשתדל להגיע למצבים הנכונים שבהם יכול להיות רק דבר אחד, שכל הרע לא נעלם, אלא הופך להיות כיסוד שאתה בונה עליו טוב.

שאלה: אני רוצה להודות לבורא שנתן לנו ממש את המצב הזה בעשירייה אתמול. ההבדל הגדול זה שהמקור של הסירוב הזה, של הדחייה הזאת, לא מגיע מהיחסים בין החברים אלא מגיע מהאנשים הקרובים לחברים שזה בני הזוג, האחים, הילדים. האם זה נכון שהדחייה הזאת תגיע מהם?

לא, אנחנו מדברים על היחסים בין החברים, שעל פני היחסים האלה אנחנו בונים את החיבור למעלה מהדחייה. ואם אנחנו עדיין מרגישים את השפעת בני הבית של כל אחד על היחסים של האדם לעשירייה, למתחילים ככה זה קורה, אבל אחר כך זה לא יקרה. אנחנו יותר ויותר מבדילים בין היחסים שלנו בעבודה, ברחוב, בבית ובעשירייה. העיקר בשבילי הופך להיות היחסים שלי בעשירייה, והיחסים האלה צריכים להיות רק בינינו ומכוונים לבורא.

שאלה: למה מצבים של רע ושנאה מעוררים בנו פחד?

לא רוצים להרגיש את זה, חושבים שזה מנתק אותנו ממשהו. אבל באמת הדחייה שיש בינינו היא רק מראה לנו איפה אנחנו צריכים עוד להתחזק, ולכן גילוי הרע הזה שקורה בינינו דווקא צריך להביא לנו שמחה. כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי אז אני יכול לעבוד עליהם ולחבר את עצמי ביתר קשר שלי עם העשירייה.

שאלה: אנחנו שומעים כבר כמה שיעורים שאתה אומר להחזיק את הרע והטוב וביחד עם זה לעבוד כמו גברים לבניית קשר עם הבורא. זה מחזיר אותי למאמר של רב"ש "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", ששם הוא מדבר שאני צריך לשכוח את כל המקרים ואת כל המרגלים להשאיר מאחור, ופה אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להחזיק את זה ולא לשכוח. האם אפשר להבין מה בין המאמר הזה לבין מה שאנחנו לומדים בשיעור?

אני לא יודע. אנחנו עכשיו לא מדברים על איך להבין את המאמרים, אתה יכול להביא עוד כמה מאמרים כנגד זה, ומסך כל החיבור שלהם להבין משהו נכון. טוב שאתה קורא וטוב שאתה זוכר, אבל זה לא מספיק רק לפי זה להביא עכשיו שאלה לקבוצה. תתחיל לחקור, זה טוב.

שאלה: האם ישנה אפשרות לתרגל את העבודה הזאת בעשירייה או שזאת עבודה פרטית, פנימית של האדם עצמו?

אתם צריכים לדבר על זה בעשירייה. לדבר ולאתר מצבים כאלה, ולחבר בין שני המצבים האלה ודאי. וגם שימו לב עד כמה הרבה אנשים בורחים מקבוצות, מעשיריות, מבני ברוך בכלל, זה מפני שהם לא יודעים לאזן את הדחייה עם החיבור, וזה הכרחי כדי שנהיה מכוונים לבורא. זה כמו בין שתי המושכות כשאתה יושב על הסוס, רק בצורה כזאת אתה יכול לקדם אותו ישר.

שאלה: למה הרגשת השנאה בעולם הגשמי היא עדיין יותר חזקה מאשר הרגשת השנאה בתוך העשירייה?

כי שם יותר אכפת לך, אתה חי בעולם הגשמי אתה מאוד מושפע ממנו, לכן זה כל כך משפיע עליך.

תלמיד: האם זה מתישהו ישתנה?

אתה לא צריך לחכות עד שזה ישתנה, אתה צריך לשנות את זה, שום דבר לא משתנה אם אנחנו לא משתנים. "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" ולא זוכה לכלום, אתה צריך לשנות.

תלמיד: זה תלוי בי זה שאני צריך ללחוץ אותו?

לבד, זה תלוי בך בלבד.

שאלה: האם החיבור הגשמי משפיע על החיבור הרוחני, האם לקשר בין החיבור הגשמי לרוחני?

אנחנו צריכים לחבר אותם יחד, אין חיבור גשמי ורוחני שני חיבורים זה צריך להיות חיבור אחד, הכוונה היא שזה בתוך העשירייה בין החברים.

תלמיד: איך האגו תומך בנשמה, מה עוד נמצא תומך בנשמה?

האגו תומך בנשמה בצורה שלילית כביכול "כיתרון אור מתוך חושך" והקבוצה, העשירייה,

הלימוד, האור העליון, הבורא, כול זה משפיע ומוסיף מצד הטוב לבניית הנשמה. הנשמה היא בעצם כוללת חומר שזה הרצון לקבל והשנאה בין כל החלקים שלו ומצד השני את האור העליון שמחבר בין שניהם וכך יש לך חומר לדליקה שזה הרצון לקבל והאור שמגיע מלמעלה ויש לו במה לאחוז באותם החיבורים השליליים ביניכם וכך הוא מוצא מקום לדליקה.

קריין: ציטוט מספר 1 מתוך מסמך מקורות שיעור מספר 1 "השמחה שבהתאספות 1 רב"ש.

"לפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גרמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה."

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)

זאת אומרת, שוב, גם כאן יש לנו בעיה איך אנחנו משפיעים לבורא. אנחנו יכולים להשפיע לו במידה שאנחנו מתנגדים לעצמנו ומרכיבים רשת קשר בינינו, שממנו אנחנו יכולים להשפיע לבורא. תמיד אנחנו צריכים לראות, איפה בפעולות שלנו על מה אנחנו מתנגדים, אנחנו מתגברים, וכך אנחנו מגיעים לפעולה הרוחנית. היא לא יכולה להיות, אלא אך ורק על פני האגו שנברא, כדי שיהיה לנו על מה להתגבר, וכך אנחנו נתקדם זה לזה על פני הדחייה ונתקדם לבורא, מעבר לדחייה זה לזה. זו העבודה שלנו, כך אנחנו, אם מגיעים לחיבור בינינו ולחיבור בבורא, מכל זה שתהיה לנו שמחה, שמחה כסימן של ההתאספות הנכונה.

שאלה: רציתי איזה בירור פרקטי. באיזו נקודה העבודה נראית לי קלה באופן תיאורטי, אולי לא באופן מעשי. אני רואה שלמעשה יש לי לוח זמנים, אני נפגש עם החברים, מגיע לשיעור, עושה הפצה, מגיעה שנאה ביחס לחברים, הפרעות, ואני למעשה ממשיך באותו לו"ז, בשיעורים, מפגשים עם החברים והפצה. אז העבודה היא רק להמשיך ולהתנגד לאותו רצון לברוח? פשוט להמשיך מעל כל הסחות הדעת האלה?

לא בורחים משום דבר, אלא מקבלים את כל מה שיש לנו כדברים הכרחיים ונחוצים. שנאה, אהבה, דחייה , ספיקות, נטיות, לא חשוב, הכול נשאר, אנחנו רק רוצים לסדר את הדברים האלה בצורה כזאת, שמקבלים מהבורא גם את זה וגם את זה ומכל הדברים האלה מרכיבים יחס לבורא. שצריכים להיות גם עם כוח השלילי שברא עם כל האופנים שבו, גם עם כוח חיובי שאנחנו משיגים על ידי עבודה בינינו בקבוצה ובפניה לבורא, ומכולם אנחנו מרכיבים את הפרצוף של הנשמה, שיש בו דרגות של העביות ואנחנו צריכים לעשות עליהם צמצום, לא להשתמש, ובמה שיכולים, כן מזה להשתמש בעל מנת להשפיע לבורא, כדי להביא לו נחת רוח, וזו העבודה שלנו.

לכן בפרצוף הרוחני, שאנחנו רוצים לבנות מכולנו, מכל עשירייה, אנחנו רוצים לראות איזה חלקים נחוצים לפרצוף הרוחני, כל החלקים נחוצים, הכול צריך להיות אבל תלוי במה אנחנו משתמשים, ולאיזו מטרה. אם אני רוצה להתחבר לבורא, אז אני לפי זה, עד כמה שאני רוצה להתחבר אליו, זאת אומרת להידמות לו, אז אני מסדר, אני בודק בעצמי, בודק בי, איזה רצונות, איזה מחשבות, איזה נטיות וכן הלאה, יכולים להיות נכונים לקשר עמו ואיזה לא, וכך מתקדמים. אבל יש לי כבר קריטריון נכון, שרק לפי מה שאני מתקרב לבורא, לפי ההזדהות, לפי השתוות הצורה, איזה דברים צריכים להיות. אז אני צריך דברים שליליים שעל פניהם אני עושה את הדברים חיוביים ואיתם אני מתקדם.

לכן קודם כל בפרצוף, שאנחנו לומדים פרצוף רוחני, מה זה תוך הפרצוף? זה כוחות שהם נמצאים בצמצום ובאור חוזר שיש לי מתוך זה התקשרות לבורא. מה שאין כן, אם יש לי רצונות ותכונות שאני יכול רק להיות ניטראלי כלפי הבורא, לא להשפיע לו, לא להשפיע לו דרך החברים, לא להתחבר עם החברים, אבל רק לצמצם אותם, אז זה סוף הפרצוף. וישנם כאלו שאני בכלל לא לוקח בחשבון, רצונות כאלו שלי, הם לא נמצאים אצלי בפרצוף, הם נמצאים למטה מהסוף, שם אלה הרצונות שלי שאני לא יכולתי עדיין לעבוד איתם, פשוט לא מקבל אותם בחשבון.

קריין: ציטוט מספר 2 מאור ושמש.

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם."

(ספר מאור ושמש. פרשת ויחי)

שאלה: איך העבודה הפנימית שלנו עם המסכים, הצמצומים והאור חוזר, תורמים לתחושה הזאת של גדלות הבורא?

כי אני רק על פני העבודה הנכונה עם הרצונות שלי, עם היחסים שלי בעשירייה שאני מכוון אותם, מחבר אותם יחד בצורה נכונה, ורוצה מזה להרכיב שורש שווה לכולם, גם לרע וגם לטוב, לשנאה, לאהבה, לרצון לקבל והרצון להשפיע בקיצור, אני מתוך זה, מאתר את היחס שלי נכון לבורא שלמעלה ממנו ואז כך אני בונה את הפרצוף.

שאלה: איך אנחנו מגיעים לחיסרון הזה בין שנאה לאהבה. אני לא יודע מה לעשות?

אתה תנסה את זה כמה שבועות, ואחר כך תשאל ונדבר על זה. אבל תנסה כל הזמן במשך כמה שבועות.

שאלה: אנחנו מדברים על כך שבעבודה שלנו עלינו לבנות את האהבה מעל השנאה ולחבר את שני הקצוות ההפוכים האלה ובזה לגלות את הבורא. אנחנו אומרים שזה מעורר שמחה. האם השמחה באה מעצמה או שגם את השמחה יש לבנות?

שמחה זה תוצאה מהחיבור הנכון בין שני הקווים, ימין ושמאל, אז מתגלה קו האמצעי שבו, המילוי שבו מביא לנו שמחה.

תלמיד: אני רוצה לחדד, אם לא הופיעה שמחה, האם זה סימן לכך שעבדתי לא נכון?

כן.

תלמיד: האם יכולה להיות עבודה לחיבור אבל כשגרה טובה כזאת, משהו שאני יודע שעלי לעשות, שאני צריך לבנות, שעלי לגלות את הבורא וכן הלאה, והשמחה לא מגיעה ואני פשוט מתייחס לזה כאל עבודה?

זה כמו לעבודה, שהיא מביאה שמחה רק בסוף. ויכול להיות שזה ייקח הרבה זמן עד שתתחיל להרגיש בזה רגש של שמחה, אבל אתה יודע שכדי להיות מכוון נכון לבורא, אתה צריך לשייך אליו את כל העולם שלך, זאת אומרת, את כל הרגשות השליליים, החיוביים וכן הלאה.

שאלה: איך לאזן בין העביות המתגלה בעשירייה ובין כוח הערבות כנגד זה?

אנחנו רוצים להביא הכול לכוח הערבות, ובערבות הזאת, אנחנו צריכים לחזק זה את זה, להביא את כל השלילי וכל החיובי, מה שיש בכל אחד ובכולנו יחד, ולהעלות את זה לבורא. כי הבורא הוא ערב לכולנו, ואם אנחנו מתקשרים בינינו ועם הבורא, אז אנחנו מגיעים לקיום הערבות, שהיא קיימת רק אם אנחנו מתחברים לבורא, בינינו ולבורא. לכן הערבות, התנאי הזה של הערבות, זה בעצם תנאי להיות בחיבור הנכון, בנטייה נכונה בינינו ועם הבורא, וכך להתקדם בערבות המתגברת למטרת הבריאה.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "זוהר לעם".

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה [...] כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה.

("זוהר לעם". "ויחי", מאמר "ויחי יעקב", סעיפים 116-117)

זה טבעי שאם אנחנו מסכימים עם הבורא, אז אנחנו נמצאים בשמחה עם מה שהוא עושה לנו. אם אנחנו לא מסכימים עם הבורא, אבל בתנאי שאני מתעלה מעל אי ההסכמה שלי שזה נובע מתוך האגו שלי, ואני רוצה להיות למעלה מהאגו שלי, שיסבול הגוף שלי, האגו שלי, ואני רוצה להתעלות למעלה מזה, אז בצורה כזאת אני גם נמצא בשמחה. זאת אומרת, שמחה היא תוצאה ממעשה טוב שאדם עושה בעבודה הרוחנית.

קריין: קטע מספר 4 רב"ש.

"האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות. וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי."

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, אין פלא שבעולם שלנו, בעולמנו, מתגלה יחס שלילי בין אדם לאדם, בתוך המשפחות, בתוך העמים, בין המפלגות, בין כל מיני זרמים שבתוך החברה, בין החברות, בין המדינות. בכל מקום ומקום שאנחנו רואים התנגדות, התנגשות, דקירות, שאנשים לא יכולים להתחבר, שהם תמיד נמצאים בשלילה זה לזה, הדברים האלו שכך מתרחשים לפנינו, זה סימן של התגברות הרצון לקבל הגדול שהוא ממש דורש יותר ויותר מילוי אגואיסטי שלו, דווקא על פני האחרים. זה סימן שאנחנו מתקרבים להכרחיות לתקן אותו, ולכן לא פלא שאנחנו צריכים להיות גם שמחים בזה שמתגלה האגו שלנו בצורה יותר ויותר גרועה והוא יחייב אותנו לעלות מעליו מאין ברירה ולהרכיב את מערכות הקשר.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות בצורה פרקטית כדי להעצים את החשיבות של הרוחניות?

בצורה פרקטית אנחנו צריכים כל הזמן להיות בחיבור, וכשאנחנו נמצאים בנטייה לחיבור, אנחנו צריכים גם להשתדל לאט לאט שלא לשבור את החיבור, לחבר לחיבור גם את הנטיות לדחייה, שגם הן יכנסו כאחוריים של הפרצוף הרוחני. שאנחנו נמצאים בזה שאנחנו מצמצמים אותם, לא פועלים עליהם, אבל מודעים ומרגישים שהם נמצאים. ואז זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", שהפשעים הם בסוף הפרצוף, ואהבה, חיבור מתגלים בתוך הפרצוף, וכך בשני החלקים האלה אנחנו מתקדמים ויהיה לנו יותר ויותר ברור שאנחנו בנויים גם מזה וגם מזה.

שאלה: עד כמה ההתעסקות עם הרגשות השליליים והחיוביים שעולים זו עבודה פנימית של כל אחד וכמה זה בינינו בעשירייה?

אני חושב שרגשות שליליים וחיוביים, אנחנו צריכים כולנו לגלות אך ורק בקשר בינינו, בין החברים, בעשירייה. כל יתר היחסים, לא אכפת לי מה שקורה לי שם בחוץ, ברחוב, בעבודה. העיקר בשבילי זה בעשירייה, איך אנחנו מרגישים את עצמנו יחד, עד כמה שיתגלו יותר ויותר כוחות שליליים, כוחות חיוביים ומזה אנחנו נבנה את הפרצוף שלנו, הכללי המשותף.

את כל הדברים השליליים בינינו נאסוף אותם יחד. את כל הדברים החיוביים בינינו נאסוף אותם יחד. נרצה להרכיב דברים חיוביים על פני דברים השליליים שזה נקרא, "על כל פשעים תכסה אהבה", ומזה נבנה פרצוף רוחני כך שהוא יהפוך להיות לפרצוף שבו אנחנו נגלה את הבורא.

והבורא מתגלה דווקא בפער בין שניהם, גם דברים שליליים וגם דברים חיוביים. זה נקרא שבאור חוזר שלנו שאנחנו מעלים, אנחנו מעלים אותו מהרצון לקבל האגואיסטי שלנו, כמה שעושים עליו צמצום, מסך ואור חוזר. בלי שיהיה לנו רצון לקבל גדול לא נוכל לבצע אור חוזר, שבאור החוזר הזה אנחנו מגלים את הבורא ומתקשרים אליו.

לכן לא לזלזל ברגשות ויחסים שליליים, אלא כמה שיותר ויותר לפתוח עיניים על שניהם, גם על הרע וגם על הטוב. והטוב רק צריך לכסות את הרע, אבל הרע הוא כיסוד. הבורא ברא את הרצון לקבל שזה היסוד של כל המציאות.

שאלה: אני מתכוון, כמובן, כמו שאתה אומר, רק בעשירייה, רק בינינו. ולכן נגיד שאני מקבל איזה רגש שלילי, חיובי, לא משנה איזה, חוץ מהתפילה שאני צריך להעלות תמיד, מה לעשות עם זה בעשירייה? לבוא ולהגיד לחברים, ככה וככה אני מרגיש?

תדברו לא על הדברים הפרטיים שלך, אלא על העקרונות, על השיטה עצמה, איך אנחנו בונים את הפרצוף.

שאלה: מה מכל הדחיפות, מכל המכות ידחוף אותי אל התפילה ואיך להוסיף כוונה נכונה לדחיפות האלה?

מכל המקרים שאנחנו עוברים בסך הכול הפנייה הנכונה לבורא היא שאני רוצה לקשר אותו עם כל החברים. זה מה שייתן לך הצלחה בפעולה שלך, שאתה רוצה למשוך את הבורא לקשר עם החברים, או לדחוף את החברים לקשר עם הבורא, שאתה בעצם פועל רק לשם זה, ואתה בעצמך לא קיים. אתה רק רוצה לבצע את הפעולה בלבד.

שאלה: לפעמים יש לנו חברים בעשירייה שכשהם בירידה הם לא מגיעים, וכשהם במצב טוב אז הם מגיעים ונותנים תמיכה גדולה. איך אנחנו יכולים לעזור לחברים האלה כשהם לא נמצאים, כשהם בזמן הירידה? אנחנו רוצים לעזור להם כעשירייה.

אתם צריכים לדבר על זה שאפילו בזמן הירידה כשחבר מגיע לעשירייה הוא מאוד מוסיף לעשירייה כי אנחנו צריכים דווקא את המצבים השליליים שלו להוסיף לחיבור בינינו, אחרת החיבור בינינו הוא לא שלם, ואנחנו לא יכולים להתקדם.

הוא ממש חייב להיות בתוך העשירייה עם הרגשות השליליים, עם הביקורת שלו, עם כל מה שיש לו. אפילו שיישן, שלא אכפת לו מה שאנחנו לומדים, שום דבר, מת, שישב בינינו. טוב אם הוא יושב, הוא בזה ממש מבצע את התפקיד שלו לעת עתה בעשירייה, אפילו בצורה כזאת.

שאלה: אם הבנתי נכון העשירייה צריכה להיות בערבות עם הבורא, במה בדיוק מתבטאת הערבות הזאת מול הבורא?

אנחנו צריכים שוב ללכת למאמר ה"ערבות". עד כמה שאנחנו בינינו מרכיבים קשר נכון אז אנחנו בונים את מרכז הקשר בינינו, זה מרכז העשירייה, ששם אנחנו נכללים יחד, אנחנו מוכנים לתת כל דבר לחיבור שלנו בינינו, ואז מתוך ההרגשה הזאת, מתוך הגישה הזאת, אנחנו מגלים את הכוח שלמעלה מזה, שזה הבורא.

הבורא נמצא למעלה מהערבות בינינו, הוא המקור של הערבות. כי הוא המקור של כל הרצון לקבל שאחר כך רק התפזר, התרחק, ואנחנו צריכים שוב על ידי הערבות לחבר אותו לאחד.

שאלה: כשמגיעה שמחה אנחנו מודים עליה. איזו תגובה נכונה נוספת צריכה להיות? האם גם מעל זה צריכים להתעלות?

שמחה צריכה להיות כתוצאה מזה שאנחנו מבינים כל אחד את השני, את החולשות, את הדברים הטובים שיש בכל אחד. ואנחנו מקבלים כל אחד ואחד עם כל מה שיש לו, גם חיובי וגם שלילי. כי כל הדברים האלה צריכים להיות בכל אחד ובחיבור בינינו.

ולכן כשאנחנו מתחברים אנחנו שמחים מסך כל אותו הסלט, אותו המיקס שאנחנו נמצאים בו, ומקובל בתוך המיקס הזה כל דבר שיש בכל אחד. ואין הבדל בינינו, וכך אנחנו מוכנים שאפילו כל האנושות עם כל מה שיש בה גם כן תתחבר אלינו.

קריין: קטע מספר 5, מאת בעל הסולם.

"מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. 

לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה."

(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

אנחנו צריכים להרכיב את עצמנו עד כדי כך נכון בכוחות שליליים וחיוביים, ובהתקשרות ביניהם, ובמעברים שביניהם, גם במה שאנחנו נמצאים, וגם איך שאנחנו יכולים מכל המצבים האלה לעלות את היחסים בינינו ובינינו לבורא, שתמיד תהיה לנו שמחה מזה שאנחנו משתמשים בכל כוחות הטבע למען המטרה הנעלה.

שאנחנו מתחברים למקור שממנו גם השלילי וגם החיובי, גם רצון לקבל ורצון להשפיע, הכול. מושג הבורא הוא מושג שנמצא כתוצאה משני הכוחות שלנו וגם נמצא למעלה מזה, בניתוק מזה.

ולכן העבודה שלנו צריכה להיות תמיד בשמחה. כל המטרה של החיבור שלנו בעשירייה, או נגיד בכנס המגיע עלינו לטובה, שאנחנו נגלה את השמחה בחיבור בינינו. שהשמחה תהיה כמו שמחה של בוגרים שמבינים עד כמה שאנחנו עוד לא נמצאים בזה, עד כמה רחוקים מזה, עד כמה לא רוצים לפי הטבע שלנו שהבורא ברא בנו, שאנחנו לא רוצים, לא מסוגלים להיות בחיבור, מכל שכן לשמוח ממנו.

אבל יחד עם זה, אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לתמוך זה בזה, ולהביא את היחס שלנו לבורא. שאפילו שלא מרגישים טוב, ואפילו לא רק לא טוב אלא מרגישים רע, אז זה בהרגשה שלנו הבהמית. ובהבנה שלנו הרוחנית אנחנו מבינים עד כמה שאנחנו בני עלייה, ואנחנו נמצאים בהתעלות רוחנית. וצריך להיות כמה שיותר פער, לגלות את הפער בין זה לזה, בין המצב שמרגישים לבין המצב שאנחנו רוצים להתעלות ממנו.

קריין: ציטוט מספר 6, מאת בעל הסולם.

"בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה. ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה." 

(בעל הסולם. "שמעתי". א', "אין עוד מלבדו")

זאת אומרת, אני ודאי שמרגיש במה אני נמצא, במה אני נמצא בקשר לחברים, מה המצב בקבוצה, והמצב שלי הפרטי, אבל יחד עם זה אני צריך להשתדל להיות למעלה מזה. עד כמה שאנחנו יכולים בזה לגרום נחת רוח לבורא.

התינוק שנמצא לפני אימא ולא יכול לעשות כלום, אבל בעצם בזה שהוא כבר נמצא, הוא נותן לה הרגשה מאוד גדולה של תענוג. כך אנחנו צריכים להשתדל בקיום שלנו להיות כתינוק הרוחני, לתת הרגשת תענוג לבורא.

אז עד כמה שאנחנו נמשכים לזה, אפילו שעדיין לא מסוגלים, אבל את ההשתדלות שלנו אנחנו עושים רק כדי לעשות לו נחת רוח, ובזה באמת אנחנו עושים נחת רוח גדולה. באמת גם בחיים שלנו, התענוג הגדול ביותר שיש לאימא הוא מכך שהתינוק הקטן עושה איזה סימן לקראתה, ששמח לראות אותה. אין לה שמחה יותר גדולה מזה.

שאלה: האם כדי להשפיע לקבוצה צריך לחפש בפנים את האיזון מעל ההפרעות האישיות שלי, או שאני פשוט צריך לסמוך על הקבוצה?

אתה צריך לעשות ביקורת, אבל אחרי הביקורת אתה צריך לסמוך על הקבוצה. ואז יש פער בין מה שאתה חושב ובין מה שהקבוצה חושבת, ויש לך מזה שמחה שאתה יכול להכניע את עצמך ולקבל את דעת החברה.

שאלה: איזה מעשים האדם יעשה שמהם תיוולד לו שמחה?

תוצאה ממה שיש לו, ממה שהוא מבין, מרגיש, מחליט.

שאלה: הוא כותב שיש שמחה למעלה בשכינה הקדושה, איך אנחנו מסבים הנאה לשכינה הקדושה?

אנחנו צריכים להתכלל בשכינה, זה סך כל החיבור בינינו שהוא גם כן מופשט מכל אחד ואחד אבל קיים בחיבור בינינו, זה נקרא השכינה. ואז אנחנו שם נכנסים בשמחת השכינה שזה מה שאנחנו רוצים להציג לבורא. ואת הבורא אנחנו מגלים כנמצא בתוך השכינה, זה נקרא "חד מקבל חד". וכך אנחנו נמצאים בשמחה משותפת בינינו לבורא, זה נקרא חתונה, שמחת חתן ושמחת כלה.

תלמיד: אנחנו מרגישים את השמחה או רוצים שהוא ירגיש?

זה לא חשוב איך להגיד, כי בכל זאת זה מתבטא ברגשות שלנו. אתה לא יכול לדבר על משהו שלא נמצא ברגשות שלך, זה לא קיים.

שאלה: מהי האינדיקציה לשמחת השכינה?

שמחת השכינה זה שהקבוצה נמצאת במצב שהיא מוכנה להיות בערבות הדדית, ומרגישה תוצאה מערבות הדדית. שהם מוכנים כל אחד לתת לכולם, וכך הם מרגישים את ההתחברות בין כולם. ובמידת ההתחברות בין כולם כתוצאה מזה הם מרגישים שיש להם קשר לאחד, שהם מייצבים אותו, זה נקרא "אתם עשיתם אותי", ואז יש להם התכללות בבורא.

אין כאן מילים כל כך אבל איכשהו מרגישים שבצורה כזאת, בנטייה כזאת אנחנו מגיעים לזה כנראה. נגיע, אני מלא ביטחון שאנחנו נמצאים בדרך ובשלבים מתקדמים.

שאלה: מהי העבודה שלנו בלהעביר את שמחת השכינה למרכז העשירייה?

אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לחבר יחד. העבודה שלנו לא יכולה להיות אלא מתוך מרכז העשירייה, ואת מהות השכינה אנחנו מגלים במרכז העשירייה. שכולנו מתחברים כאחד ורוצים לאתר את הכוח העליון, הסיבה שלנו כאחד, ואז נקרא "חד מקבל חד". זה יבוא, זה עניין של הרגשות כאלה שהן קרובות אלינו, ממש.

שאלה: אם אפשר לדייק. לייחס לבורא, לקשור אליו כל מאורע זה מעורר שמחה, אז האם אפשר להשתמש בתרגיל הזה איכשהו כדי שנוכל לעטוף את החיבור בינינו בשמחה כדי שגם בזמן ירידות בכל זאת יהיו עליות?

ודאי שכן, אנחנו יכולים לעשות כך שכל ירידה שלנו אנחנו הופכים לעלייה, הכול תלוי רק בערבות בינינו. ותמיד אנחנו יכולים לעשות את זה כמשחק, או יותר נכון כריקוד שאלה נמצאים למעלה ואלה נמצאים למטה, כמו שקופצים במעגל, מחזיקים בידיים וקופצים, רוקדים סביב המרכז שלנו. בצורה כזאת אנחנו תמיד נמצאים באיזה מצב שאלה שבירידות ואלה שבעליות הם משלימים זה את זה ותמיד מתקדמים. מזה אנחנו מגיעים לקשר קבוע בינינו ועם הבורא.

שאלה: האם היעדר השמחה כאינדיקאטור צריך להיות זרז לפנייה לבורא?

אם אתם לא יכולים לדבר על קשר ביניכם שמביא לכם שמחה משייכות לרוחניות, שמחה מההליכה בדרך הרוחנית, אז אתם יכולים גם להתקשר לבורא ולברר מה קורה, למה זה כך.

תלמיד: זה לא ברור מה לבקש, צריך לברר את זה בינינו?

קודם כל צריכים לברר ביניכם ואחר כך מהחיסרון שאתם מבררים לפנות לבורא. פשוט מאוד כרגיל, אין כאן שום דבר מיוחד.

קריין: ציטוט מספר 7 בעל הסולם.

"לפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.

וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

(בעל הסולם. "שמעתי". כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר")

שאלה: למה זה נראה כאילו שהעבודה חסרת טעם, ומצד שני נראה שהעשירייה היא הישועה היחידה?

זה נכון, הרגשה נכונה, שהעבודה היא חסרת טעם כי אני לא מרגיש ממנה שום תועלת לאגו שלי, לרצון לקבל, ורצון להשפיע עדיין אני לא מרגיש, זה נמצא מעליי ובכלל לא מורגש בי, אין בי רצון להשפיע. לכן כל העבודה דווקא מקבלת איזה טעם אם אני מבצע אותה בקבוצה עם החברים שאז יש לי איתם איזה נקודות התקשרות, ואני יכול לקבל מהם איזה טעמים, איזה הבחנות, יותר קרוב או רחוק, יותר נעים או פחות וכן הלאה. הכול בסדר, אתה אומר נכון. ומה שאנחנו צריכים זה להשתדל להתעלות למעלה ממה שאנחנו מרגישים למה שאנחנו צריכים להרגיש, ולעשות מאמצים בינינו להיות במצבים שאנחנו צריכים להרגיש בהם טעם וכך נתקדם.

שאלה: אם יש בין החברים דחייה מתי צריך להתבטל ומתי צריך לכסות על הניגודים האלה בעבודה?

זה אותו דבר. אני אף פעם לא מבטל את הטענות שלי כלפי האחרים, וזה שאני מבטל את עצמי אני מבטל את הנטייה שלי להציג את הטענות שלי כלפי החברים, אלא אני מציג אותן כלפי עצמי ואותן אני מכסה באהבה. ובי קיימים אז שני הכוחות האלה, שתי הרמות, גם שנאה וגם אהבה.

שאלה: ברור שהפנייה לבורא היא העבודה היחידה שעלינו לבצע, אבל עד לפנייה הזאת אנחנו חייבים לברר בצורה מדויקת וברורה עם מה בדיוק אנחנו פונים או שמספיקה תפילה בלבד מתוך המצב הכללי של השבירה?

את זה אתם צריכים לברר לבד. אבל ודאי שבסופו של דבר צריכה להיות תפילה ועל ידי התפילה אתם כן חייבים להשיג את מה שאתם מבקשים, ואם לא קיבלתם תגובה נכונה, תשובה נכונה, סימן שהתפילה עוד לא הייתה שלמה.

שאלה: מכל הציטוטים האלה נראה שכל פעם ניתנת לנו בחירה, אם אתה מרגיש את זה - אתה צריך לומר את זה, או אם אתה בתוך המצב הזה - אתה צריך להודות ולהוקיר תודה. האם יש מצבים שבהם אין לנו בחירה והתחושות חזקות מאיתנו, או שתמיד יש בחירה לחזור לשמחה?

זה תלוי ביחס הכללי שבעשירייה. אני לא יכול להגיד שתמיד יש אפשרות להגיע לשמחה, תיאורטית כן, פרקטית זה תלוי במצב הכללי שבעשירייה. יכול להיות שאדם נמצא במצבים רעים ביותר, אבל יחד עם זה הוא מלא שמחה. איך יכול להיות? מה זה נקרא רע אם הוא מרגיש שהרע הזה גורם לו עכשיו טוב, כמו רבי שמעון שבירידה הרגיש שעכשיו הוא נמצא לפני העלייה הגדולה, אז למה שהירידה הזאת, שהוא שמעון מן השוק, לא תעלה בו שמחה? "החכם עיניו בראשו" וכך הוא רואה את זה ומתוך זה הוא נמצא כבר בשמחה.

שאלה: כשאנחנו ביחד משתדלים לאחד את שני הקווים האלה שדיברת עליהם במאמצים משותפים, במה אנחנו צריכים להרגיש את השמחה הפנימית הזאת כאחד שלם, איך זה מורגש יחד?

כי בחיבור בינינו אנחנו מגלים את הבורא, בנטייה אליו או אפילו בגילוי שלו, לכן החיבור בינינו כבר מתחיל להאיר לנו, כי אנחנו מצפים לגלות שם את הכוח העליון, את הסיבה לחיים, הסיבה לקיום שלנו, ומזה מגיעה לנו שמחה, כי אנחנו יכולים אז להיות במגע עימו, להשפיע נחת רוח לו, כמו בעל הבית והאורח. אלה דברים שצריכים להשיג בדרך, זה עוד מוקדם אולי.

שאלה: איך אנחנו יכולים להפוך את השמחה שלנו מהעבודה הרוחנית למעלה מהשמחה הגשמית?

הכול תלוי בחשיבות, עד כמה שאנחנו מעריכים את הרוחניות למעלה מהגשמיות, וזה תלוי בהשפעת הסביבה על האדם כמו שאנחנו לומדים.

שאלה: בהמשך למה שאמרת לפני כן על כך שאנחנו מתחברים, לאחר מכן מחברים לחיבור הזה דחייה ומתוך זה בונים אור חוזר, מה זה אומר אם תוכל להסביר?

אני לא יכול להסביר, זו עבודה של האדם. איך אני אסביר לו מה זה אור חוזר, מה זה צמצום, איך הוא מתחבר לפני זה עם כולם? את זה צריכים להשיג בפועל בצורות החיבור של האדם עם העשירייה, אך ורק.

קריין: ציטוט מספר 8, רב"ש.

""זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". זהו היום פירושו זהו נקרא יום, ולא דבר אחר. ומהו בזמן שיעשה ה', שכל אחד ואחד יבוא לידי השגה ש"נגילה ונשמחה בו".

"בו" פירוש בה', היינו בדבקות ה', שזה נקרא השתוות הצורה, שהוא שכל אחד ואחד יבין שאין שמחה יותר גדולה מלהשפיע נחת רוח ליוצרו. ולזה אנו מקוים בזמן שהכלל יבוא לדרגה זו, נקרא גמר התיקון."

(הרב"ש. מאמר 386 "זה היום עשה ה'")

שבאמת ממה שהבורא נהנה זה מהכלל, שכל אותם אנשים שלא יכולים, שבכלל לא מסוגלים לזה, להתחבר ולעשות איזו נטייה כלפיו, הם מקבלים את הדחף הזה מאנשים שהבורא כן מעורר אותם, מאיתנו, ואז יוצא שדווקא מהם יש לו נחת רוח יותר גדולה. גם מזה שאנחנו פעלנו, מהעבודה שלנו בהם, בכל המסה הזאת, בכל האנושות, וגם מזה שהם הגיבו נכון והתקשרו ביניהם ולבורא.

ההתקשרות ביניהם, תיקון שלהם, של כל האנושות להיות בשמחה מההתחברות זה הרבה יותר קל ממה שאנחנו עושים. העיקר זו העבודה שלנו. אנחנו לא כמו המקובלים הקודמים שקיבלו מהשמיים התעוררות ונעשו בעלי השגה יחסית במהירות, אנחנו לא כמו העמךַ שאנחנו רואים ברחוב שמשוטטים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם, אלא אנחנו בין שניהם, בין אלו לאלו. זה נקרא "קרח מכאן וקרח מכאן", זאת אומרת לא כמו אלו ולא כמו אלו, לא יכולים ליהנות לא מזה ולא מזה.

וגם ההתקדמות שלנו תלויה בכמה שנתקדם בעבודה שלנו כלפי הקהל הרחב, האנושות. ולכן אנחנו צריכים באמת לחשוב איך אנחנו כמה שיותר מהר מתקנים את עצמנו כדי שדרך ההתחברות עם כל הכלי האנושי לגרום נחת רוח לבורא. זה לא כל כך קשה כמו שנראה לנו עכשיו שהם כאלו שלא מסוגלים לזה, ודאי שהם לא יהיו מסוגלים, אלא אנחנו צריכים דרכנו להעביר להם אותו המאור המחזיר למוטב ואז הם יתעוררו ומהר מאד כי אין בהם עביות חוץ מעביות גשמית קטנה.

ואז כמו ילדים קטנים, טובים, הם מהר יתחברו ביניהם והבורא ישמח בהם. דווקא מזה שאנחנו נעביר להם את היגיעה שלנו ושיטת התיקון שלנו, הכול יתבצע בהם, למרות שהם לא ידעו בעצמם למה הם כך עושים. אלא הם חומר הבריאה, הם גוף הבריאה ואנחנו ראש הבריאה, ולכן העבודה שלנו בלכוון אותם תתגלה לא כעבודה הגדולה, אלא העיקר זה שאנחנו נארגן מעצמנו ראש.

שאלה: האם ניתן להתייחס לאדישות כמו לסוג של דחייה, באותה צורה?

כן, גם אדישות זו דחייה. יש רצון, יש אדישות שזה כבר חוסר רצון, ויש דחייה שזה כבר צורה שלילית של הרצון. אבל אדישות זה כבר חוסר הרצון הנכון.

שאלה: אתה אומר שאנחנו רוצים להשתדל להתחבר גם אם אנחנו לא רוצים להתחבר. אני מרגיש שאני רוצה להתחבר, אבל אני לא מבין את האגו שלי, אני לא מבין ברוחניות, אז מה הוא אותו דבר שגורם לי להמשיך להתקדם לקראת הרוחניות ולרצות להתחבר?

היום התחלנו את השיעור בנושא "שמחה שבהתאספות" בזה שהשמחה צריכה להיות על פני כל הכרת הרע שיש בנו ובינינו. אני צריך לפתוח את העיניים ולראות את הדברים בצורה מציאותית, זאת אומרת אני לא אוהב אף אחד, אני לא רוצה לאהוב אף אחד, אני לא מחובר לאף אחד ואני לא רוצה להיות מחובר לאף אחד וכן הלאה. זה מצד אחד. מצד שני, אני חייב להגיע למצב שאני מחובר לכולם ואני עובד עבור כולם, למה? ככה. לאט לאט אני מגלה שאם אני רוצה להיות בדרגה יותר נעלה מהבהמה, אז האגו שלי בעצמו דוחף אותי להתקרב לבורא, להשתתף עימו, להשתמש בכוחות שלו וכן הלאה.

זאת אומרת, אין לנו ברירה אנחנו לא יכולים לברוח, כמו שכתוב "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת"¹, על זה לא שואלים את האדם. גם לא שואלים את האדם האם הוא רוצה להתקדם למטרת הבריאה או לא, תצטרכו כולכם לאהוב זה את זה, להתחבר זה עם זה. למה? כי אנחנו חומר רגיש, אנחנו נמצאים במצב שטוב לי או רע, ואז על ידי זה הבורא מנהל אותנו בצורה מאוד מאוד פשוטה, כל אחד ואחד מאיתנו מפחד מכאבים, כל אחד נמשך לתענוגים בכל מיני המובנים.

לכן אנחנו צריכים להבין שהכול תלוי בכל זאת בכמה שאנחנו נשמע. יש כאלה אנשים שכל עוד לא מקבלים מספיק מכות הם לא שומעים. יש כאלה שמספיק לקבל להם קצת מכות וכבר הם מוכנים לשמוע. יש כאלה שמוכנים לשמוע מתוך שמיעה. יש כאלה שמוכנים לשמוע אחרי מכות וכן הלאה. הכול תלוי ברמת האגו שבאדם, בהתפתחות שלו, לאיזה חלק באדם הראשון הוא שייך.

לכן אנחנו צריכים להבין את מצבנו, כדאי לנו כמה שיותר מהר להכיר מה הבורא רוצה מאיתנו, ואם נשמע יהיה לנו יותר טוב. זה בצורה אגואיסטית פשוטה, עד שדרך זה אנחנו נגלה את המטרה היותר עליונה, שנצא חופשיים בכוח הבינה מהאגו שלנו, מהחשבונות האלו ונתחיל לעשות חשבונות ברמה בלתי תלותית, בנקודת היצירה שלנו, שאנחנו באמת נעשים בזה חופשיים גם לעצמנו.

עכשיו אנחנו עדיין לא מבינים מה זה נקרא, אבל העיקר בשבילנו זה להשיג את הנקודה הזאת, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שאני יכול לעשות פעולות שהן ממש לא תלויות בחשבון האגואיסטי שלי, לא תלויות בטבע הנוכחי שלי, שאני מתעלה למעלה מהעולם הזה, שאני מתחיל להיות חופשי לכל דבר. ואז אין לי את החשבונות האלה שאני מרגיש שהאגו נמצא בפנים או אפילו שאני מרגיש שאגו כבר לא נמצא בפנים, אלא ממש אני נמצא למעלה מכל החשבונות.

הכול תלוי בהתקדמות שלנו, אנחנו צריכים לעשות כמה שיותר פעולות שהמקובלים ממליצים לנו ודוחפים אותנו לעשות אותן. כי בצורה כזאת אנחנו מתחכמים יותר ויותר, תעשה עוד ועוד פעולות, "ממעשיך הכרנוך", מתוך זה שנעשה את זה אפילו שאנחנו לא רוצים, לא מבינים, לא מרגישים את הכדאיות שבזה, את ההכרחיות שבזה, אנחנו בכל זאת צריכים להגיע למצב שאין לנו ברירה, "נעשה" את זה ואחר כך "נשמע".

שאלה: מתי מגיעה ההרגשה שאתה מנצל את החברים, את העשירייה בשם ההתקדמות האישית. שאתה מנצל אותם כחומר כדי להיות בשיעור, כדי להיות בדרך ולא יותר מזה. שאתה מגלה שעל חשבון העשירייה אתה משתמש בתכונות האגואיסטיות שלך למימוש עצמי או לכל מיני ביטויים כאלה של שליטה. איך לעבוד עם זה והאם זה תיקון אישי בשבילי או בשביל כל העשירייה?

אתה שואל יפה. בתחילת העבודה, שזה יכול להיות כמה שנים טובות, כך אנחנו מתייחסים לעשירייה, לסביבה, למורה, לשיטה, שאנחנו הולכים להצליח, להרוויח, וזה מה שעומד בראש שלי, לזה אני מכוון.

אחר כך, אחרי כמה שנים טובות, שזה יכול להיות גם עשר שנה וגם עשרים שנה, אני מתחיל להרגיש שאני רוצה משהו אחר, וזה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. אני מתחיל לקבל מחשבות ורצונות חדשים, ואז מתוך זה אני מתעורר לחשבון אחר, ביני לבין החברה, ביני לבין הבורא, בשביל מה אני, מה אני, וכך זה משתנה.

אבל זה לוקח זמן עד שהאור העליון משפיע כך לאט לאט, כי אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא מוכנים עדיין להתקדמות יותר מהירה. זו לא בעיה שהבורא לא יכול לקדם אותנו, אלא הבעיה שאנחנו לא מסוגלים לסבול את ההתקדמות הזאת, כי אז אנחנו נצטרך לעשות חשבונות מאוד מנוגדים לשכל שלנו, לרגש שלנו. אני צריך לשכנע את עצמי לאהוב את החברים, לאהוב את הבורא, להרגיש את האפשרות להתקרב אליהם.

זה לוקח זמן, אין מה לעשות. אבל בהתחלה כל המצבים שאתה מגלה שיכולים לעזור לך להיות בעשירייה, בקבוצה, בשיעורים, אפילו שהם אגואיסטיים ביותר. תשתמש בהם ותהיה בין כל החברים ובעשירייה, בקבוצה, כי דרך זה אתה מקבל המאור המחזיר למוטב והוא יעשה את העבודה שלו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לקבל הנעה רוחנית מחסרונות ומניתוקים שהבורא שולח לנו? איך אנחנו יכולים להשתמש בזה כדי לקדם אותנו לקראת החיבור?

אנחנו צריכים לדבר על זה עם החברים וללמוד איך עושים את זה. כל אחד שילמד מהאחרים או שכולנו יחד נתמוך זה בזה. אבל כל ההתקדמות שלנו היא רק על ידי הדחיות והנפילות, "אלף פעם ייפול צדיק וקם", ככה זה.

סדנה

מה אנחנו יכולים להבין כסיכום השיעור, ומה השאלה שבאמת עוד נמצאת בעשירייה שכדאי לנו לשאול אותה? מהו סיכום השיעור ועד כמה אנחנו יכולים עוד להתקדם על ידו?

*

האם ישנן שאלות לאחר שאתם דיברתם ביניכם?

שאלה: כתוב ב"שמעתי" שהבורא מוסיף פלפל מר, אם המר גדול מדי, יש דחייה גדולה מדי ואני לא יכול להתמודד עם זה, מה לעשות?

עיקר מטרת הבריאה זה חיבור, אתם לא יכולים ללכת נגד זה. אם אתם הולכים נגד, זו מלחמה, בזה אתם רק מתרחקים מהכוחות הטובים והמטרה הנכונה. אתם צריכים מיד, עכשיו לראות לפניכם מה המטרה ואיך אנחנו מתקדמים אליה. זה בא אלינו מלמעלה, אתם לא יכולים ללכת נגד זה. תלכו בבקשה, אבל זה דרך ייסורים.

שאלה: מה מחכה לנו בעתיד? מה כל עשירייה צריכה להשיג? איזה יכולות אנחנו צריכים לרכוש?

אנחנו צריכים להגיע למצב שבעשירייה מתגלים גם כוחות דחייה וגם כוחות חיבור, זה על פני זה. ואנחנו מתקדמים עם שני הכוחות האלה יחד, כל הזמן עם שני כוחות. אנחנו לא כמו ילדים נמצאים או ברע או בטוב, או בכי או שמחה. אנחנו נמצאים עם השניים האלו וכך אנחנו מתקדמים, בקו האמצעי מה שנקרא, ביניהם.

ולכן החכם עיניו בראשו והוא יודע איך שהוא מתקדם מתוך האגו שלו, מתוך שהוא נמצא עם הבורא בקשר לאגו שלו שמקבל כוחות התנגדות, התגברות והכול בא כדי שהוא יידמה לבורא בכל הכוחות שהבורא ייצב בו. ועם כל הכוחות האלה, רק בייצוב הנכון, הוא יהיה דומה לבורא.

תלמיד: האם זה ייוולד כתוצאה מהניסיון או שצריך להאיץ את זה איכשהו בתרגילים?

מה שאתה שומע ממני תנסה לבצע ואז תצליח.

שאלה: איך אפשר להעביר בין החברים בעשירייה את השמחה הרוחנית האמיתית זאת שיש ביחד עם הדחייה, כי יש חברים שלמעלה יש חברים שלמטה?

בסך הכול כשאנחנו מחוברים כולנו בעשירייה יש כאלו שלמעלה יש כאלו שלמטה בכל מיני מצבים, תנודות וכיוונים, אנחנו בסך הכול מקבלים את הנוסחה הזאת שעל כל הפשעים מכסים באהבה, גם זה צריכים וגם זה צריכים, העיקר זה החיבור ביניהם שיהיה מכוון לבורא כי הוא המקור ואז הכול מסתדר. ותראו איך כשאתם מתחילים כך לייצב את עצמכם מיד תקבלו קשר עם הבורא והתקדמות בריאה, נכונה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבחין, להבדיל בין שאלות שאנחנו צריכים לשאול את רב, לבין שאלות שאנחנו צריכים לברר בינינו בעשירייה?

קודם ביניכם בעשירייה תבררו את השאלות ואחר כך תשאלו את הרב.

שאלה: החומר שאיתו אנו בונים את הקו האמצעי עשוי מפעולות או מכוונות?

הקו האמצעי לא נעשה משום דבר אלא רק בהתמזגות הנכונה בין כל חלקי הבריאה בינינו ועם הבורא, מזה נבנה הקו האמצעי.

שאלה: איך לאזן בתוך עצמך את הטוב והרע כדי שהיצר הרע לא יתפרץ ממך?

אנחנו צריכים הכול לשייך לבורא, גם הרע וגם הטוב ואיך שאנחנו מקבלים את הטוב והרע שאנחנו לא מנותקים ממנו, שהוא מייצב אותנו ונותן לנו הרגשות כאלו וכאלו כדי שאנחנו כל הזמן מתוך כל מיני המצבים המשונים האלה נהיה מחוברים ומכוונים אליו.

שאלה: אמרת מקודם שהשמחה של השכינה זה שהקבוצה נמצאת בערבות הדדית. האם גם השמחה בקבוצה צריכה להיות בערבות הדדית, כי זה לא תמיד מרגיש ככה.

כן, לא יכול להיות שיש שמחה אמיתית בלי שאנחנו מרגישים את הערבות בינינו, החיבור בינינו וכך אנחנו נתקדם למטרה.

תלמיד: הבעיה שלפעמים אנחנו מרגישים שבדרך לערבות יש קושי, תסכול ולא תמיד שמחה, כשפועלים בערבות אחד עם השני.

זה תלוי באינטנסיביות העבודה שביניכם. אין מה לעשות, אם תעבדו ביניכם, אז אתם תעברו את כל המצבים האלו, תגיעו לשביל המרכזי.

שאלה: לגבי מה שאמרת, קודם כל לדבר על השאלה בעשירייה, אבל השאלה צצה במהלך השיעור. אם נתחיל לדון בזה, אז אנחנו לא נקשיב לשיעור.

תרשום את כל השאלות האלה שיש לך ותעביר אותן לעשירייה אחרי השיעור, בהידברות ביניכם. תנסו ככה. אבל ודאי שבזמן השיעור אתם חייבים לשמוע קודם כל מה אומר המורה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לחבר שיש לו עביות, בזמן שאנחנו לא יודעים עדין להתפלל בצורה נכונה.

אתה חייב לשחק כלפי החברים כאילו שאתה מתגבר על הכול ואין לך בזה שום בעיה. כך אתה צריך להתייחס לחברים, להציג את עצמך כלפיהם, לתת להם תגובה טובה, מצב רוח טוב, תקווה וכן הלאה.

שאלה: לגבי מה שאמרת על שמחה אמיתית, וזה שאנחנו צריכים במאמץ שלנו להחזיק את הקו האמצעי, עד כמה אפשר לשלב בין השניים?

מה אפשר לשלב?

תלמיד: שמחה אמיתית כשאני צריך להחזיק את הקו האמצעי.

זה שאתה משייך את כל הכוחות, כל המעשים, כל המקרים, כל מה שנעשה לבורא, זה צריך להביא לך שמחה. זהו. ולא החשבונות המקריים האגואיסטים הקטנים שלך. בזה אתה משייך כל זה לבורא, מפני שכל זה בא כדי לפתח אותך, לעשות ממך מישהו נצחי, שלם, שיוכל להתחבר עם כולם ולהעביר בכולם דרכו את האור העליון.

שאלה: אנחנו שומעים ממך עצות נכונות, שומעים מהמקורות עצות נכונות, זה הכול נמצא אצלנו בידע, בראש, אנחנו מבינים את הדברים. אבל יש פה קושי, איך לממש אותו הידע. כי בכל זאת יוצא שאנחנו מתקדמים בתוך הדעת.

אתם צריכים לקחת היום איזה כיוון, איזה תנאי ואתם רוצים לממש אותו ביניכם. וזה נעשה אך ורק על ידי הרגל, שאתם כך מתרגלים להתקיים. נגיד היום אתם רוצים לקבוע קשר ביניכם עד הרגשת החיבור השלם. בלי לשכוח את כל הדברים השליליים, שהיו ביניכם ונמצאים, אלא על פני זה להיות בחיבור.

תנסו ככה כל אחד ואחד לראות את עצמו, שהוא שולל את כולם ולראות את עצמו שהוא מתקשר לכולם. וכך בצורה כזאת אתם תגלו את היחס האמיתי. כמו הורים למשל כלפי ילדים, אין לך מה לעשות, אתה השקעת בילדים הרבה זמן וכוחות וכמו שהם גדלו, גדלו. עכשיו למרות שאתה רואה בכל אחד ואחד בשכל שלך את הדברים השליליים, יחד עם זה, אתה מגלה כלפיהם אהבה, חיבור, אין מה לעשות. אז יש לכם שני דברים, אחד, שאתה מזהה את השלילה שבהם, שהם לא טובים, ומצד שני, את האהבה שלך אליהם, למרות זאת. תנסה כך להתקשר לחברים.

השלילה שבהם מגיעה מהבורא, האהבה שלך אליהם מגיעה ממך, בעזרת הבורא. ואז מה ההבדל? ההבדל הוא שכל הדברים השליליים מגלה הבורא בהם, דרכם, וכל הדברים החיוביים, אתה רוצה שהם יבואו גם מהבורא אליהם. ואז על פני החברים האלה אתה מגלה את הקשר הנכון עם הבורא. הוא לא יכול לבנות את זה אחרת אלא רק דרך הגוף השלישי, שזה החברה.

שאלה: שימוש מכוון באגו כדי לקדם את העשירייה, האם זה נכון?

לא. אנחנו תמיד צריכים להיות בלאתר את האגו ולהיות למעלה ממנו. על "כל פשעים תכסה אהבה". אבל לא שאנחנו בעצמנו רוצים לגלות את האגו ולעשות אותו יותר ויותר גדול. אתה לא יכול לעשות את זה. זה עושה הבורא. העבודה שלך היא לכסות את זה באהבה. אבל לא להסתיר את האגו.

תלמיד: מה זה אומר לא להסתיר?

במה שהאגו מתגלה, אתם מדברים על זה ויחד אתם בונים כולם למעלה האגו, מצורות הדחייה שמתגלות ביניכם, אתם בונים על פני זה צורות החיבור. ושתיהן קיימות, זו וזו יחד.

שאלה: איזה רצון חסר כדי להוריד את הכפפות הלבנות בעשירייה?

שאנחנו רוצים לגלות את האמת, ועל ידי שני הקווים האלה, שמאל וימין, להתקדם למקור שלהם, שזה הבורא, הקו האמצעי.

תלמיד: האם זה "נעשה ונשמע"?

לא. אני לא רוצה יותר מזה ללכת, מספיק. אחרת יהיה בלבול. אסור לנו לחבר בין שני הדברים לזה, עוד לא מסוגלים.

שאלה: כל אחד נמצא במצבים שונים, קשיים, חוסר רצון, אדישות, דחייה, אבל אנחנו צריכים להיות בקשר עם החברים. איך זה יכול להתחיל לעבוד כמערכת שכל העשירייה תשתתף בה?

דווקא העשירייה צריכה להיות מוכנה לגילוי הרע ולגילוי הטוב. שבגילוי את שניהם אנחנו מאתרים את הבורא כקו האמצעי.

שאלה: איך מבדילים בין תרגילים פסיכולוגיים בעשירייה לבין תרגילים של חיבור בעשירייה?

שאנחנו משייכים לבורא כל דבר, ימין ושמאל וגם את הקו האמצעי במיוחד, אז זה הופך להיות תרגיל רוחני ולא פסיכולוגי ולא ארצי.

(סוף השיעור)

---

1. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר; ועל כרחך אתה נולד; ועל כרחך אתה חי; ועל כרחך אתה מת; ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא (משנה אבות, ד', כב)↩