שיעור בוקר 06.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/0WVjMI1a?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1336

מאמר "מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה"

"מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה". המאמץ שלנו להגיע למטרה מתבטא בכמה שלבים. המאמץ הראשון הוא שאדם עושה ואפילו לא יודע לשם מה עושה, הוא מגיע מבולבל, לא יודע מה קורה לו, עד שמתחיל לבקש. כשמתחיל לבקש נראה לו שרוחניות מלאה תענוגים בדומה לתענוגים דעולם הזה, אז הוא מבקש, הוא רוצה להשיג. בקשה היא מה שהוא רוצה, זה נקרא בקשה. הוא לא צריך להלביש את זה במילים יפות, לבנות משפט כמו בבקשה, "תן לי בבקשה, תעשה לי בבקשה", הוא לא צריך. מה שהוא רוצה בלב זו הבקשה, כך היא עובדת, פועלת ברוחניות, הרצון הפנימי שבלב.

הרצון הפנימי שבלב אצלו עובר כל מיני שינויים. הוא רוצה תענוג. אחר כך על ידי הלימוד האור מקיף מאיר, וכבר באור המקיף הזה הלב משתנה. וכשהלב משתנה, הלב מתחיל לבקש כבר להיות מתוקן קצת בהתאם לאור מקיף, ככל שמרגיש תכונות באור מקיף, מה זה האור. בהתאם לזה שוב האור המקיף מאיר יותר אם הלב מבקש ממנו תיקונים, ואז הלב עוד יותר מבקש תיקונים. וכך זה בא בהתאם למידה שהאדם משקיע בלימוד הנכון, בכוונה נכונה, מתייחס יותר ויותר בחדות, רואה, מרגיש איך הלב שלו מכוון כל פעם למטרה יותר אמיתית. כל פעם האור המקיף מאיר יותר, והוא תופס מהאור יותר את הפנימיות, ובהתאם לזה הרצון שלו משתנה. ככה זה במעגל סגור, האור משפר את הרצון והרצון ממשיך יותר אור.

עד שמתחיל באמת לרצות ביחד עם קבלה לעצמו גם קצת על מנת להשפיע. המצב הזה נקרא כבר לא לשמה שממנו אפשר להגיע ללשמה. כשמגיע ללשמה, עובר מחסום, מקבל מסך, אז כבר הפנייה שלו לאור מקיף, שאור מקיף כבר נקרא מדרגה יותר עליונה, "אח"פ דעליון", הפנייה שלו יותר מכוונת, הקשר שלו לעליון יותר הדוק. אבל גם הולך על אותו עיקרון, שיש רצון של האדם ואור שלפני הרצון, והאור הזה כל הזמן מתקן את הרצון על ידי הארה מרחוק, הארה מקרוב, הארה פנימית, אבל מכל מיני אופנים של האור כלפי הרצון, הרצון משתנה. אין חוץ משניהם יותר במציאות, האור והרצון.

השכל, המוח, הניסיון, מה שהאדם קיבל חוץ מכלי ההרגשה, זה כדי שתהיה לו אפשרות לקבוע את היחס שלו לכלי ולאור. לכן ככל שאדם יכול על ידי האמצעים שנמצאים ברשותו לסייע לפעולת האור על הרצון, אם הוא עושה את זה, אז בזה הוא קובע את ההשתתפות שלו בתהליך הכללי של התיקון שהבורא עושה.

חוץ מההשתתפות הזאת של תיקון הכלי על ידי האור המקיף, אין לאדם מה לעשות, כל יתר הדברים הם פשוט לא נחשבים, לא נרשמים, לא פועלים במציאות. כי המציאות כפי שהיא ממצב הא' מתגלגלת למצב הג' דרך מצב הב', היא כבר מתגלגלת לפי הטבע שלה, לפי המבנה שלה, לפי איך שהאור פועל בתוך הכלים. אין בזה שום חידוש או דברים שיכולים פתאום להתחדש ולהופיע בצורות שונות אחרות, לא. יש כלי, יש אור, והאור פועל בתוך הכלי  לפי הטבע שלו, ומעורר בכלי תגובות ברורות וידועות מראש.

כל העניין הוא הקצב. מה זאת אומרת? אם האדם מוסיף לפעולת האור בתוך הכלי, בזה הוא קובע את ההתקדמות שלו, בזה הוא קובע את ההרגשה שלו, את היחס שלו לתהליך, וזה נקרא שמצדיק את פעולות הבורא, "צדיק". וכמה הוא מצדיק וכמה הוא נמצא בתהליך הזה, זה נקרא שהוא נמצא בדרגה רוחנית. אני מסכים עם הבורא ב- 60% בתהליך שלו, זה נקרא שאני נמצא נגיד בדרגה שישים ממאה דרגות סך הכול, אם כך נמדוד. אם אני מסכים אתו ב-90%, נקרא שאני נמצא בדרגה תשעים ממאה דרגות. במידה שאני פועל יחד אתו, במידה שהסוס משתווה בפעולות שלו עם רוכבו, זה נקרא הדרגה הרוחניות של האדם, מידת ההשתתפות, מידת הדבקות. 

לכן, אנחנו צריכים רק לזה לשים לב, לנקודה האחת הזאת, ואת כל היתר לראות כדברים שבאים כעזרה, כהפרעה שהיא גם עזרה. רק לחזק את הנקודה הזאת להשתתף בתהליך התיקון שהאור העליון, הבורא עושה עלינו. זה נקרא "אחור וקדם צרתני", ובזה צריך להידבק יחד. הדבקות היא בתהליך שקבעו לנו.

תלמיד: מה שאנחנו אומרים זה שכל מה שיש לנו זה לייחד את המצבים שלנו בשלב ההכנה עם הבורא. כל מה שעובר עליי אני מייחד עם הבורא. מצב של עלייה זה גם חלק מהבלגן שלי עם הבורא, אבל מאיפה מקבלים שמחה בתוך התהליך הזה? ברגע שאני מצליח קצת שזה נחשב לעלייה, כבר המצב הבא מתגלה. איך למשוך את החיים?

אתה אומר כך, בכל התהליך הזה אני לא רואה משהו נעים, משהו שמביא לי שמחה. שמחה זו תוצאה ממה? איך אתה חושב?

תלמיד: מהרגשה טובה.

מהרגשה טובה. ודאי ששמחה זו תוצאה מהרגשה טובה. ממה יכולה להיות הרגשה טובה אצלי?

תלמיד: מעשייה.

אחד אומר מעשייה. אני יכול לא לעשות כלום וגם להיות שמח.

תלמיד: אפשר לעשות ולהיות עצוב.

כן, זאת אומרת לא עשייה. מתי אני מרגיש שמח?

תלמיד: כשאני שלם עם מה שאני עושה.

כשאני שלם עם מה שאני עושה או מה שעשו עלי. אתה צודק. ככל שאני יכול להצדיק את המצב שלי, לחיות איתו יחד, לקבל אותו, אז יש לי מזה מנוחה ושמחה. שמחה זה לא שאני צוחק, שמחה זו פשוט שלווה, יותר נכון. 

תלמיד: איך שלווה, אם כל הזמן מרגישים מה שיש לנו?

יכול להיות שאני מתרוצץ מהבוקר עד הלילה, אבל בשבילי זה טוב. אתה לא יכול למדוד אדם לפי כמה הוא זז, מבזבז קלוריות, או באיזו מהירות הוא מתרוצץ. אתה מודד אותו לפי הרגשת הסיפוק. אז יכול להיות שאני נמצא במצב לחוץ מאוד, אבל אני חי.

יש אדם שאם תסגור אותו בבית סוהר, הוא יגיד לך "תודה רבה, יופי. יש לי בית מלון, מה אני צריך עוד". ויש אחר שהוא יגיד, "תן לי פת לחם ברחוב" ולא צריך בפנים שום דבר. זה תלוי בסיפוק הפנימי, לא חשוב מה יש באדם. מיליונרים מתאבדים, ואני לא שמעתי שבאפריקה איפה שגוועים מרעב יש התאבדויות, לא, אף אחד. אתה שמעת פעם? לא. יש מיליונים שממש משתוקקים לפרוסת לחם, הם הולכים להתאבד? לא. שים לב מי מתאבד. זה עניין של סיפוק פנימי ולא כמה הוא מתרוצץ או כמה הוא מקבל בצלחת לפניו. 

תלמיד: להרגיש בשלמות פנימית זה נחמד, אבל מה זה אומר בדרך שלנו?

אתה מדבר על הדרך שלנו. למה אנחנו בדרך שלנו עצובים? 

תלמיד: לא עצובים, אבל אין שמחה. 

אין שמחה שפורצת. נסענו בוקר אחד לאיזה מקום וראיתי שעומד אוטו כאן בצומת וברסלבים רוקדים על האוטו. זה מיניבוס כזה, הם עשו לעצמם גגון חזק, הם רוקדים וכולם מסתכלים. האם זו שמחה, אני לא יודע, אבל הם רוצים על ידי זה לבטא משהו. 

תלמיד: אם אני נמצא במצב שלרגע אני מצליח לייחד את כל מה שיש לי, לראות שהבורא עושה לי את זה, אז אני מרגיש שלמות. אבל בשנייה הבאה כבר לוקחים אותי למטה.

עזוב את השנייה הבאה, יש כאן ועכשיו, אני עוצר את הרגע. לרגע הזה יש לי הכנה, רצון, השאלה, האם הרצון שלי באותו רגע מלא או לא? אם הוא לא מלא, אני עצוב. אם הוא מלא, אני שמח. ממה יכול להיות הרצון שלי מלא? או במה שבאמת הוא רוצה או בתיקון, או באור חכמה או באור דחסדים. בלי חכמה ובלי חסדים, "טוב לי מותי מחיי".

אני נמצא בדרך שלי בכל מיני מצבים, או מלאים או ריקניים מאור חכמה, ממה שהרצון שלי באמת רוצה. אם בזמן שאני ריק אני אוכל לספק את עצמי באור דחסדים, אז אני אהיה שמח. מה זה אור דחסדים? אור דחסדים נקרא תענוג מהשפעה, אני לא יודע מה זה. או בוא נאמר שאור דחסדים נקרא תענוג מהתהליך, מהמטרה העתידה, משייכות למשהו גדול, נגיד שזה כך, יש כל מיני וואריאציות. וזה עוד לא בדיוק חסדים, אלא זו גם חכמה, הארת חכמה.

אני צריך עוד לחשוב איך להיות באמת במצב שתהיה לי חשיבות המטרה, שתהיה לי חשיבות הבורא, שאני באמת אוחז כל פעם במשהו שלא יברח ממני במצבים הגרועים ביותר. אני צריך לחשוב על זה מקודם, כל הזמן. תעשה ביטוח, בלי זה אדם בורח מהמערכה, אף אחד לא מבטיח לך חיים קלים. אתה חייב להיות שבע שנים בשעבוד מצרים ולעבור את מכות פרעה, הוא היושב בפנים, בתוכך, ורק אחר כך לברוח משם. וכשאתה בורח משם, אתה מבין מה זה היה מצרים, כי מצרים נקרא חושך, ואתה מבין שברחת ממצרים, מאיפה ברחת, אבל אתה עוד לא רואה לאן ברחת. נותנים לך רק שיטה, מה זאת אומרת? עכשיו כשברחת ממצרים, אתה רק מבין איך אתה יכול, באיזו שיטה, באילו צעדים, להתקדם למטרת הבריאה. אתה גם נכנס למדבר לארבעים שנה, עד מ', מ' זה ארבעים, עד בינה, עד שאתה משיג את תכונות הבינה. בינה נקראת ארץ ישראל.

גם אחרי זה לא מבטיחים לך חיים קלים. בקבלת התורה קיבלת שיטה איך לרכוש את תכונות הבינה. ביציאת מצרים אתה כבר שולט ברצון לקבל, הוא לא שולט בך, פרעה לא שולט בך, ברחת ממנו. וכשמגיעים לארץ ישראל צריכים לכבוש אותה, יש בנו מרגלים, יש בנו כוחות טובים, אני כבר לא מדבר על המדבר עצמו, איך עברנו אותו. אבל כשמגיעים יש מלחמות כיבוש, וכל מלחמה, נלמד פעם איזה אופי יש לכל הדבר הזה, איך אדם רוכש, אילו רצונות, באיזו צורה הוא עושה את זה. ומשה מת, משה שלך מסתכל מרחוק על ארץ ישראל, מברך אותך, ואין, הכוח הזה כבר לא פועל הלאה. 

תלמיד: אחרי מקום שזה כבר בגילוי, איך קשורה ההתקדמות לגבורה? איפה עכשיו בשלב ההכנה אפשר לתפוס כזו גדלות של המטרה, של הבורא, שתהיה ממש שמחה?

הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים לטפס כל פעם למדרגה שנסתרת ממני. אני לא רואה את הגדלות שלה, אני לא רואה שום דבר. למשל, אני רוצה להיות רופא. הרופא אומר לאדם, "אתה חולה בזה ובזה ואתה תקבל את זה ואת זה". הוא הולך בחלוק לבן, יש עליו משהו, הם אוהבים להשוויץ בכל מיני דברים. זה טוב, זה נכון, לחולה זה מוסיף כוח. או שאני רוצה להיות כוכב קולנוע. כל דבר אני רואה מה הוא, ואילו כאן אני לא רואה כלום.

על ידי מה אני יכול להתקדם? רק על ידי קבוצה. גם להם אין כלום, אבל אם הם יספרו לי את השקרים האלה, "אתה יודע, הבורא גדול", והם לא יודעים, מאיפה הם יודעים, הם מדברים שקר, כשלא יודעים זה נקרא שקר, אבל לא חשוב, כשיגידו לי באוזניים כל הזמן דבר כזה, אז אני אהיה בטוח שהוא גדול.

תראה איזו שטיפת מוח עושים ברחוב, שבעה מיליארד מושפעים מכל מיני שטויות, אז למה אני לא יכול להיות מושפע מזה? אני הולך בצורה מטרתית, סלקטיבית בוחר את החברה, כדי שכל הזמן תגיד לי דברים שאותם אני צריך. הייתי קונה בכסף אנשים שיבואו בכל מיני תחבולות וידברו אתי על מטרת הבריאה ויגידו שחוץ ממנה שום דבר לא שווה כלום. אני אשלם כסף כדי שיעשו לי את זה, למה לא? זה בדיוק נקרא "קנה לך חבר". לשם מה אני צריך אותו? שישטוף לי את השכל ואני מוכן לשלם לו. זו כל העבודה שלנו.

איך אתה יכול להיות בשמחה אם אתה רואה סביבך את הפרצופים פה מסביב? האם אנחנו נמצאים באבל? אני לא יודע.

תלמיד: זו תקופה, י"ז בתמוז. 

איזו תקופה? 

תלמיד: עכשיו זה 17 בתמוז, אולי התקופה הזאת.

17 בתמוז, לא הבנתי מה קרה, זה לא היום זה מחר. 

תלמיד: הכנה. 

הכנה למחר? לא כתוב משנכנס לתמוז אז בכלל, כן.

תלמיד: כבר שנה שלמה יש הכנה לזה. 

כן, תמוז ואב, זאת אומרת אני מסתכל על הלוח יופי עכשיו באה שמחה, מסתכל על הלוח אוי ואבוי אני סוגר משהו אצלי בפנים, ומפסיק לשמוח, כן?

תלמיד: מה לעשות? 

מה זה מה לעשות, הלוח קובע? 

תלמיד: הלוח קובע לנו שהיה חורבן ראשון, וחורבן שני. 

הוא קובע לך את בית המקדש רק ב-17 בתמוז, יופי. בימים אחרים במשך השנה לא אכפת לך, אתה לא מרגיש שהפסדת כלום. יום אחד בשנה אתה מסכן, סובל. אני לא מבין מה זה יום אחד בשנה, אני מרגיש כתוצאה מהשבירה באיזה תכונות אני נמצא, וכשאני מסתכל על התכונות האלו, מבקר אותן, זה נקרא אצלי חורבן בית המקדש, ואז אני ממש מתאבל על זה, וזה אצלי נקרא תיקון של החורבן. 

תלמיד: אבל זה המצב כל יום.

מצב של כל יום, אז מה הבעיה?

תלמיד: אתה לא קושר את זה לבית המקדש או משהו כזה.

מה אני לא קושר? אני קושר את זה לחורבן בית המקדש, לא בית מקדש שהיה בירושלים, מה יש לי מאבנים? אני קושר את זה למהות בית המקדש, שנשבר בגלל שירדנו מ"ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, ובגלל זה גם בית המקדש מהאבנים נשבר כתוצאה מזה. נתנו בליבנו שליטה ליוונים, נניח, אז גם בחיצוניות באו היוונים, והרסו לנו את הבית בירושלים, נו אז מה? 

מה יש לך מזה שאתה לא יכול לבקר בירושלים בבית המקדש, מזה אתה סובל? היית מביא לשם איזה כבש, אוכל איזה סטייק? היית מתפעל מזה, היית מגיע לסוכות. אני מבין אותך, אבל זה לא יכול להיות אם לא תעשה תיקונים פנימיים. התנאי שהוא נשבר ונחרב, והתנאי שהוא יבוא ויעמוד, זה תלוי בלב שלך, עד כמה אתה מצטער, ועד כמה אתה מתקן את החורבן.

מה כבר היה לך בזמן החורבן? הכהן הגדול היה הגנב הגדול ביותר, כל הלוויים וכל הכוהנים בבית המקדש היו כולם גנבים, כולם מושחתים. 

תלמיד: כמו היום.

כמו היום, אתה אמרת, בסדר. זה נכון כי כתוב שכל דור שלא נברא בו בית המקדש כאילו נחרב, זה ודאי. אז מה יש לך מזה שהרסו את האבנים בעצמן? כתוב מה הסיבה, בנגלה כתוב לא בנסתר, אז מה יש להצטער? תצטער על הדבר היותר פנימי, על סיבה, נכון. אבל הצער הזה לא צריך להתבטא ביום אחד בשנה. לפני התיקון אתה חייב להגיע לצער, ואם אתה מגיע לצער ללא תוצאה ממנו, ללא תיקון זה נקרא שהצער הוא סתם חיצוני. 

אתה יודע, יש סידורים שכתוב בהם "כאן בוכים" כתוב ככה, אתה צוחק. אתה לא יודע?  

תלמיד: מכיר.

אתה מכיר? תראה לאיזה חיצוניות הגענו. לא מספיק שחיברו לנו סידורים שאנחנו לא יודעים מעצמנו להתפלל. הרי אנשי כנסת הגדולה שחיברו את הסידור, זו פשוט הייתה התפילה שלהם בלב, הם הביעו את זה במילים, ונתנו לנו את זה כדי שאנחנו סתם נגיד בפה. אבל אנחנו כבר שכחנו בכלל בשביל מה אנחנו אומרים בפה, כדי לעורר את הלב, ועוד אנחנו כותבים, ליד זה תבכה, ליד זה תצעק. 

תלמיד: שטיפת מוח זה טוב, זה ספרים, זה קבוצה, אבל הכול נשאר בדמיון. איך זה משפיע עלי לשינוי?

זה לא דמיון שטיפת מוח, חביבי, זה לא דמיון. כל החיים שלך הם תוצאה משטיפת מוח שעושים לך. חוץ מהנחוץ, לחם, מים, בשר, אישה, ילדים, גג, מה שאדם צריך, קצת יותר מבהמה, חוץ מזה כל יתר הדברים, אלה דברים מיותרים שעל ידי החברה קיבלת חיסרון אליהם, ורק לשם החברה אתה מקיים אותם. כי אם לא הייתה חברה, לא היית חושב עליהם. אם היית לבד היית חושב רק על אוכל, מין, ילדים, משפחה, הדברים המינימליים שאתה דורש, זהו. 

זאת אומרת את כל יתר החסרונות החברה סיפקה לך, ותראה איך אתה עובד בכל החיים שלך רק לשמש את מה שהחברה הכניסה בך. אז מכאן תשכיל עד כמה אתה יכול לקבל מבחוץ דעות, ולשם זה לעבוד, לממש את אותן דעות.

זאת אומרת אתה במאה אחוז תלוי בחברים שלך. אז זרוק את החברים האלה, ותמצא חברים אחרים. זו הבחירה היחידה שלך, מה אתה אומר לי שזה קשה, שאי אפשר. תמצא אנשים אחרים, קח מכל אלו אולי שלושה ארבעה, לך איתם לאיזשהו מקום בודד אולי, לא יודע מה לעשות, חפש. אני אומר לך ברצינות, חפש, זה החיים שלך. אל תסתכל שיש כאן מאה איש, אולי אף אחד מהם לא מתאים, תעשה ביקורת, ותעשה מה שאתה רוצה. 

מה אתה מסתכל עליהם? אולי כולם טועים, אולי אני לא בסדר? מה אתם ככה כולם מסכימים עם המצב? אני לא, אני הלכתי לבדוק את הרב'ה, אני הלכתי לבדוק את המצב איפה שאני נמצא. ראיתי וממש פה ושם, זה החיים שלי, זה חשוב לי. מה אתה מסתכל? אתמול מה שמעת אתמול מהחברה, ומה זה עשה לך?

תלמיד: מצב רוח שכדאי.

אם נתנה לך החברה מצב רוח שכדאי, ולפי זה ממש השקעת יותר, והכנת את עצמך יותר לשיעור, שבזמן השיעור אתה עכשיו תלמד, ותמשוך את התיקון, זה כן. אבל אם לא? אז או שתשנה את החברה, או שתמצא חברה אחרת. אני לא הייתי שקט במקומך, אני לא רואה שמצבך כל כך טוב, עוד יום, ועוד יום, מה יש? אתה רואה אותי שאני רגוע? לא. והייתי לא ככה, שאל את החבר'ה שם בבית כנסת איזה רוח עשיתי, הייתי משתגע, רק לא להירגע. הרב'ה היה מרגיע את כולם, "ששש, עזבו אותו, עזבו אותו", מה זה?

תלמיד: זו השפעת החברה.

הכול השפעת החברה, לכן תדרוש מהם. אתה תלוי רק בזה. 

תלמיד: עמוד 178 בפסקה ובאמור, "אם כן, אם כבר כוונתו לשם שמים, הנקראת "דביקות בה'", הלא היה צריך להרגיש חיים בעבודתו. והוא לא רואה שום התקדמות בעבודה, לכן הוא רוצה להפסיק עבודה זו דלהשפיע,". האם אחרי המחסום יש מצב שאני יכול להרגיש חוסר חיות, או אי התקדמות בעבודה?

אחרי המחסום נדבר מה שיש אחרי המחסום, אז אני אדבר איתך אחרת. עכשיו תחשוב על המצב שלך, אתה לא יכול לתאר את העבודה אחרי המחסום, אתה לא יכול. כמו שתינוק לא יודע מה זה להיות רופא. וכשמגיע להיות רופא, או לפחות נכנס לאוניברסיטה ללמוד מה זה להיות רופא, אז כבר מביאים אותו לכל מיני מקומות, מראים לו מה זה בית חולים, איך הרופאים עובדים, וכן הלאה. הוא מתחיל כבר להכיר את העניין בפועל. יש לו אפשרות ללמוד, קצת משהו לבצע בעצמו, זה כבר אדם, ולא שחולם על משהו. אז תינוק צריך ללמוד מה שמגיע לתינוק, ולא רפואה, אלא דברים שלפני זה. 

תלמיד: כתוב במאמר "עד כדי כך שיש לו שמחה שהוא משמש מלך גדול, ואין לו שום צורך לקבל משהו תמורה עבור עבודתו" השמחה לשמש מלך גדול זה כבוד, אז למה הוא כותב שאין כאן תמורה?

אני לא יודע, ולא מבין מה אתה שואל. אני קיבלתי מהחברה רושם שהבורא גדול, זה נותן לי כוח לבקש ממנו, אפילו לדרוש ממנו, לעבוד בהכנות לשיעור, בזמן השיעור לפנות אליו, להדביק את כל הצרות שלי אליו, מפני שהוא נעשה אצלי גדול. מה זאת אומרת גדול? שהוא כן יכול לשנות אותי, זה מה שאני צריך. 

ביחד עם זה, זה נותן לי שמחה ודאי, למה? אני מקבל יסוד, יש למי לפנות, יש למי לצעוק, יש מישהו שאחראי על זה, שעושה את זה בכוונה. שמשנה לי את כל החיים שלי כדי להביא אותי לאיזה מקום. נכון שאני עכשיו מרגיש עדיין לעת עתה לא טוב, אבל כבר יש לזה הצדקה, אני כבר שמח. יש הרבה דברים שאדם עושה, אדם עוסק בהם, ומזיע מיגיעה ושמח. תראה אנשים מטפסים על הרים, זה קשה, אבל יש להם תענוג. 

אני רואה אדם הולך חמישה קילומטר, מסכן, הייתי אתמול בחוף הים נגיד, אני רואה כולם הולכים, ושמחים שהם הולכים, ועוד משלמים כסף להיכנס לחוף הזה ללכת. זאת אומרת תלוי איך אתה מתייחס למצב שאתה נמצא בו. אם בצורה יצירתית אז זה מביא לך שמחה.

זאת אומרת חסר לך קשר עם המטרה. אין לך שום סיבה אחרת לייאוש, לעצבות, קשר עם המטרה. ולמה אין לך קשר עם המטרה? אתה ברצון לקבל שלך לא מרגיש שהיא חשובה. למה? כי אתה לא רואה אותה, אז את הראייה הזאת צריכים להחליף בשמועה מהחברים. 

אתה צריך לשמוע מהם שזה חשוב, זה ישמש לך במקום ראייה במאה אחוז, אתה לא צריך לראות שום דבר. עוד יותר טוב מזה שאתה תראה, אם אתה תשמע את זה מהם. תראה כמה מיליונים נעשים פנאטים מזה שכל הזמן משלשלים להם באוזן כל מיני דברים, שטויות, ואיזה דברים. הם מוכנים לתת את החיים, ועוד איך, כמה אנשים מתים למות? מה זה?

תלמיד: האם השמחה הזאת היא לא תמורה מסוימת?

תנסה מה שאני אומר לך, תאמין לי שזה עובד. 

(סוף שיעור)