שיעור בוקר 31.08.2022 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 4.

"אם ה' לא יבנה בית", לא יעזור לאף אחד שום דבר חוץ מלהתייאש מהיגיעה שלו, זאת אומרת הוא נתן את כל הכוחות ובעצם לא השיג כלום. כלומר "שוא עמלו בוניו בו" באמת צריך להיות לפניי, אני רואה כמה נתתי וכלום לא עוזר, אבל אני לא מתייאש, אני ממשיך ללחוץ על אף שאני יודע שאי אפשר להשיג בלי שהבורא יבנה את הבית. אבל מתי הבורא בונה את הבית? אם אני מיואש ואני בטוח שבעצמי לא אשיג כלום, ולמרות זאת אני ממשיך, אז בזה מחייב אותו לבנות.

נראה לי שבמילים כאלה אני יכול לתאר את הדברים. זה לא שאנחנו זורקים ולא עושים כלום ולא ממשיכים, ואומרים "מה שעשיתי עשיתי, היתר זה הבורא". לא, חס ושלום, אני חייב להמשיך עוד ועוד, על אף שאני בייאוש, ואפילו עם ביטחון שאני לא אוכל לעשות כלום, אבל אני יודע שדווקא על ידי זה שאני מחזיק כך את עצמי, אני נותן בזה מקום לבורא לעזור לי.

הדברים האלה הם מאוד חשובים, אנחנו נמצאים בהם, הם בדיוק בתפר בין ה"לא לשמה" ל"לשמה" ואנחנו צריכים לעבור אותם.

קריין: קטע מס' 4, של הרב"ש:

"האדם צריך לראות, שהוא נדחה ונרחק מה', כלומר לראות איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקראת להשפיע, והוא משוקע באהבה עצמית. ועד כמה שהוא רוצה להתגבר בעבודה להשפיע, הוא רואה, שהוא הולך אחורה, כלומר שהרע מתגבר אצלו בכל יום בשיעור יותר גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שתהיה מציאות, שיוכל להשתחרר מאהבה עצמית". אבל הוא לא עוזב, לא מתייאש. הוא מתייאש מכוחות עצמו, הוא מתייאש מלהשיג משהו בצורה כזאת, אבל אין לו לאן ללכת, הוא ממשיך לעמוד כך וככל האפשר בכל זאת להחזיק את עצמו כנמצא מול השער הסגור והוא מצפה ומחפש. אומנם הוא יודע שבכוחותיו הוא לא יוכל להשיג כלום אבל במקסימום כוחות, ככל האפשר הוא בכל זאת ממשיך, לא הולך אחורנית מהכניסה לרוחניות.

"ואומר, אם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד. ואומר, עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו.

וכמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ואין לו מה לעשות, רק לבקש מה', שיעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל."

(הרב"ש. מאמר 10 "מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה" 1989)

אנחנו שומעים את כל הדברים האלה בכל מקום בחכמת הקבלה, בעבודה הרוחנית, כי באמת זאת הנקודה החשובה ביותר. מצד אחד האדם נמצא מיואש מכוחותיו, ומצד אחר הוא חייב לפנות לבורא ולצעוק ולדרוש ולבקש ואין לו לזה כל כך כוחות, ואז הוא נמצא כך בין שמיים וארץ.

וכאן אנחנו צריכים להבין שאנחנו חייבים להוסיף את העבודה הקבוצתית, את התמיכה הקבוצתית. כי מעצמו אין לאדם מה להוסיף, הוא נמצא במצב שאין לו יותר, הוא נתן הכול. מצד הבורא הוא מקבל רק את הכיוון הזה, שהוא לא מספיק, הוא לא מסוגל. מה לעשות? נשאר לו רק חיבור, חיבור עם העשירייה.

ואת זה לא לשכוח, כי דווקא כשאנחנו מתחברים, אז אנחנו מוצאים שם כוח רוחני של החיבור, של התמיכה, ובזה דווקא אנחנו מעוררים את הבורא, שהוא אחד לכולם. לכן אם אנחנו מתחברים על אף שמיואשים ולא יכולים, תחילה הייאוש הוא מכוחותינו הפרטיים, אבל כשאנחנו מתחברים ופונים לבורא, ככל שמסוגלים, זה כבר כוח אחר, זו כבר פנייה אחרת, ואז הבורא פונה אלינו כבורא לכולם, כשורש העליון של כולנו. ואז אנחנו מקבלים כוח רוחני, שמגיע לנו מהכתר, מהעליון והוא מושך אותנו לדרגה יותר עליונה, וכך אנחנו נכנסים לרוחניות.

לכן ייאוש חייב להיות בכל אחד, הייאוש חייב להיות אפילו כשאנחנו מתחברים בינינו, אבל כשמתחברים בינינו, יש ייאוש אחר, אנחנו חייבים ללחוץ על החיבור בינינו כי בתוך החיבור בינינו נמצא בורא, שם הוא נמצא. ואז ככל שאנחנו מתחברים אנחנו דורשים ממנו לעזור לנו, שיבנה בית. שיחבר בינינו כך שנהיה כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", ובצורה כזאת אנחנו עולים לדרגה עליונה יותר.

שאלה: מצד אחד כתוב פה שהוא מבין שבלי עזרת ה' הוא אבוד, ומצד אחר כתוב פה "עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו."

כי קודם הוא רק שמע שבלי עזרת ה' אי אפשר להגיע לרוחניות, כי מקבלים טבע חדש והוא מגיע מהבורא, ועכשיו כשהוא קיבל את זה, הוא רואה שכך זה קורה, ובאמת אי אפשר אחרת.

שאלה: איך להגיע למצב שאני יכול להגיד לעצמי שעשיתי כל מה שאפשר, לפחות בדברים חיצוניים?

אם אתה מרגיש שעשית כל מה שאפשר, תשאל את עצמך האם עשית כל מה שאפשר כדי להיות מחובר עם החברים.

תלמיד: איך להגיע למצב הזה, מתי אתה יכול להגיד את זה?

תחפש איך להידבק בחברים כך שאתה עושה כל מה שהם צריכים כדי להיות כאחד. תחשוב לכיוון זה. אל תחשוב לכיוון שלך, תחשוב לכיוון הקבוצה.

שאלה: עד כמה אדם צריך לבדוק את עצמו ואת מצבו? אני רגיל לשרת את הקבוצה ואת החברים והתרגלתי לעבוד בחיבור על אף שאני שרוי באהבה עצמית, ואני לא מרגיש דחף לצעוק עבור עצמי שיתקן אותי. אני לא מבין את הדחף הזה, אני לא מוצא בי את הדחף הזה שעליו הוא כותב.

כתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". זה לא שאנחנו יכולים להרגיע את עצמנו בזה שבעוד כמה שנים אנחנו נשיג את זה, אבל לכל דבר רוחני אנחנו צריכים להתרגל, ולכן צריכים לתת לזה זמן. זאת אומרת, איפה אני נמצא וכמה זמן אני נמצא בזה, את שתי ההבחנות הללו אנחנו צריכים לבדוק היטב בכל מצב ומצב.

שאלה: איך לבקש מהבורא נכון ובלי כל מיני תירוצים?

אתה ארכיטקט, ושואל לעניין, שואל נכון. זאת אומרת, איך וכמה אני יכול לתאר לעצמי את מבנה הקבוצה כבניין נכון, כבית נכון. "בית" זה בית קיבול שבו יתחברו כל הרצונות שלנו, ויהיו כלולים עד כדי כך יחד, שהבורא יכול למלא אותם כאחד.

זאת אומרת, אנחנו צריכים שהחיבור שלנו יתאר משהו אחד, כולל. וצריכים כל הזמן לחשוב, האם אנחנו מתקרבים לכך במבנה שלנו. קשה לנו להבין את זה, כי אין לנו רשימות כאלו, יש לנו רשימות שבורות, אז אנחנו צריכים איכשהו בכל זאת להשתדל להתקרב עד כדי כך, שהרצונות שנמצאים בלב של כל אחד יוכלו להתאחד ולהגיע למצב אחד.

זה אף פעם לא יקרה, זה לא יכול להיות, כי לכל אחד יש שורש רוחני אחר לגמרי, אבל כשאנחנו רוצים להתקרב לזה, כשאנו בונים התקשרות כזאת על ידי צמצום, מסך, ואור חוזר, שם נעשית התקשרות כזאת ואפילו שאנו שונים, כמו שכתוב "פרצופיהם לא שווים ודעותיהם לא שוות", אנחנו בכל זאת צריכים להשתדל להיות מחוברים ככל האפשר.

ה' יגמור את הבית, זה ברור, הבורא הוא שגומר את הבריאה, הוא עושה את הכול, הוא מתקן, הוא מאחד אותם. כמו שהוא אסף אותנו לקבוצה והכיר בינינו, כך הוא ממשיך. אבל בשלב הזה נדרש מאיתנו כמה שיותר לאתר את צורת החיבור הרצויה מאיתנו.

לכן כל אחד צריך לעשות מעצמו חומר רך כדי להיות מתאים לחברים, ולהשלים ביניהם במה שאפשר. זאת אומרת, לכל אחד יש לב אבן, מאבן ממש קשה, אבל בנוסף כל אחד צריך להיות רך ומוכן להיכנס בין כולם, העיקר לחבר בין כולם.

זו העבודה שלנו בקשיות, בעביות ורכות, ואז יש לנו חיבור של שני כוחות, אומנם הם מנוגדים, אבל הם עוזרים זה לזה לבנות בית. כי מצד אחד צריך לבנים, אבנים קשות, ומצד שני האבנים צריכות להיות מוכנות לחיבור.

אנחנו לא ממש מסוגלים לעשות את זה, אבל אנחנו מתחילים וכמו שכתוב, "ה' יגמור בעדי". הבורא עושה את העבודה אבל אנחנו צריכים להכין את עצמנו, להיות מוכנים שהוא יעשה איתנו מה שהוא רוצה, כחומר ביד היוצר, ואנחנו מסכימים לכל דבר שהוא יעשה איתנו.

תלמיד: רק דיוק אחד. אנחנו בעשירייה כבר זמן מה עובדים ביחד, אבל כעיקרון אני לא יודע איך החבר שלי, שיושב לידי, איך הוא מרגיש את החיבור בינינו? מה זה אומר בשבילו, מה הרגשות הפנימיים שלו. איך הוא מרגיש את זה? האם אנחנו צריכים את התמונות האלה כדי להתקרב?

אתה אף פעם לא יכול להיות במקום השני. אף פעם. רק על ידי העבודה מחוץ ללב של כל אחד ואחד אחר כך באור חוזר אתם יכולים לראות איך אתם מתחברים. אבל בעבודה הפרטית, בהרגשה הפרטית אף אחד לא יכול להיכנס לתוך הלב של החבר.

שאלה: ברור לי שהמקובלים אומרים "הלוואי והיה מתפלל כל היום". כיצד התפילה לבורא עוזרת לצאת מהשליטה של הרצון לקבל, ואם היא עוזרת, איך זה מורגש על ידי המבקש?

כיצד עבודה כלפי הבורא עוזרת לרצון לקבל? רק זה עוזר. בסופו של דבר אנחנו רוצים להתחבר בינינו עכשיו. ממש כמו ילדים בארגז חול, אנחנו משחקים ורוצים לבנות משהו. אחר כך אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים, אנו מתייאשים מזה שלא יכולים לבנות משהו, כל אחד רוצה לעשות זאת לפי הדרך שלו, אנו רק מפריעים אחד לשני, ואז אנחנו שוברים הכול, ושוב מתחילים.

עד שאנחנו מגיעים להחלטה שצריך לבקש מהבורא. זאת אומרת אחרי שכולנו בכינו, עשינו כל מיני דברים, התקוטטנו, רבנו וכן הלאה, ואנחנו מיואשים ואומרים, כאן זה המקום של הבורא. אין כאן מה לעשות, זו יד האלוהים, הוא מקלקל את היחסים בינינו, ואנחנו לא מסוגלים לבנות בינינו כלום. הוא אמר "בראתי יצר הרע", ועכשיו אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים לדלג עליו, אנחנו לא יכולים להתחבר מעליו. אנחנו רוצים להיות יחד, וכל פעם אנחנו נופלים. אני רוצה להתחבר עם כולם, אני רוצה להתחבק עם כולם. אני מתחבק, וברגע שאני מתחבק אני מרגיש שאני לא יכול. לא יכול, שהלב שלי לא יכול להיות פתוח לחבר.

למה? הבורא אומר, "בראתי יצר הרע". זאת אומרת, בכל המאמצים שלנו יש איזה גבול, ואנחנו לא מסוגלים להיכנס לשם. מה עושים? פונים אליו.

תלמיד: מה שאתה אומר מאוד מדויק. העניין הוא, איך אני מרגיש את זה. אני מתחנן, מבקש עם עשירייה, לבד, אבל איך אני מרגיש את התגובה שלו, איך הוא מוציא אותי מאותו רצון לקבל, כשלמעשה הוא נתן לי אותו?

את זה תשאיר לו, הוא יעשה זאת מתי שהוא יחליט. הוא יעשה, ואתה מתקדם לזה יפה מאוד.

תלמיד: אבל זה מורגש בי באיזו צורה? זאת אומרת אני ארגיש את זה?

אתה תרגיש, ודאי שתרגיש שאתה מתעלה מעל האגו שלך, שסוף סוף במשהו אתה יכול להתחבר עם החברים בלב ונפש. החיבור שאתם משיגים, מהות החיבור ביניכם, נקראת "בורא".

תלמיד: קצת קשה לי לתפוס את זה.

אתה תתפוס את זה. עכשיו אתה לא יכול לתפוס כי עדיין אין לך חיבור עם החברים בצורה כזאת שיתגלה שם האיחוד. זה יקרה, אני אומר לך זה בדרך, ובקרוב.

שאלה: הוא כותב "עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר". האם זה שלב שצריך לשחרר את הצורך לעזרה?

לא, זה משהו אחר. זה שאני צריך עזרה, זה דבר אחד, וזה שאני צריך להיות בטוח שה' עוזר, זה הדבר הנוסף. זה סימן שאנחנו צריכים להגיע למצב שאני באמת רואה שאני יותר לא יכול לעשות שום דבר, אבל הבורא יגמור בעדי. אני לא עוזב, אני בכל זאת ממשיך וממשיך. לפעמים בכל הכוח, לפעמים בשליש, ברבע כוח, לא תמיד אני מסוגל לתת את כל הכוחות, אבל אני ממשיך, ואז זה נקרא שה' יגמור בעדי. כי אני חייב כל פעם להתחיל את העבודה.

תלמיד: האם זה תנאי, תנאי לפני הכניסה?

כן. זה לפני הכניסה. כולנו נמצאים ממש לפני השער.

שאלה: יש מצב שהבורא לא בונה בית, או שאנחנו לא מסודרים נכון בשביל לתפוס אותו? לדוגמה, אם אנחנו לא מבקשים בדעה אחת, "תראה לנו את החלון שאתה בונה" אין לנו את החיסרון הזה שכל כך חשוב שיהיה עכשיו.

הבורא בנה את הבניין השלם שנקרא נשמת אדם הראשון, ושבר אותו, את נשמת אדם הראשון, לכן כולנו נקראים "בני אדם", מפני שכולנו חלקים מאותה נשמה יחידה שהבורא ברא. הוא אוסף את כל החלקים האלו בחזרה, אבל בהשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לעזור. במה? כמו תינוק, כמו ילד קטן, שרוצה לעשות משהו, לא מסוגל, בוכה, ואז ההורים עוזרים לו. כך גם אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: לגבי פנייה לבורא, לאהוב את החבר ולהתחבר איתו, זה אותו דבר?

לא. להתחבר זו פעולה, ולאהוב זה כבר מצב.

תלמיד: אפשר להתחבר בלי לאהוב?

אפשר להתחבר בלי לאהוב? בחיבור יותר חיצון, כן. אחר כך המשך החיבור מביא לאהבה. אהבה היא דבר מאוד גדול, אנחנו לא כל כך מבינים את זה, על מנת להשפיע זה כשאני לוקח את הרצונות של החבר, עובד עליהם, ואותם אני רוצה למלא. זה סימן של אהבה, ויש בזה ודאי את כל הדרגות.

תלמיד: פשוט שמתי לב, שאם אני רוצה להצדיק את החבר קשה לי מאוד, ואם אני מצליח קצת לאהוב אותו, פתאום ההצדקות באות בעצמן.

בסדר, העיקר להמשיך כל הזמן. זה העיקר, כל הזמן להמשיך.

שאלה: האם כדאי לתאר, לדמיין, לפנטז לעצמי מצב שבו אנחנו מחוברים, ונמצאים באהבה?

ודאי.

תלמיד: האם זו גם תפילה?

כן. אנחנו חייבים לראות את המצב שבו כולנו מתחברים יחד, ממש יחד לפנינו, וצריכים לתאר את זה לעצמנו, ולראות שכביכול אנו כבר נמצאים בזה. ככל שאנחנו יכולים לתאר את זה, ומתוך זה אנחנו פועלים ומתפתחים. זה דומה לילדים, אמנם הם משחקים עם צעצועים, אבל הם מתארים לעצמם שהם גדולים. כשילד משחק עם משאית, או משהו אחר זה מאפשר לו להתפתח. כך גם אנחנו, אפילו שעוד לא הגענו לחיבור, אבל צריך לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים בחיבור. ממש כך, וכמה שיותר.

שאלה: אמרת שאני לוקח את הרצון של החבר ומתחיל לעבוד איתו. מה זה אומר בפועל?

שאת כל העבודה שהחבר צריך לעשות בהתחברות עם הקבוצה, אתה מוכן לקחת על עצמך. זאת אומרת, לעזור לו להיות מחובר עם כולם ברצון. יכול להיות שלא צריכים פעולות פיזיות כאן, אלא רק ברצון. שאתה תומך בו.

שאלה: איך הכלי העולמי יכול לעזור לכל חבר להמשיך להתפלל כל היום?

אנחנו צריכים לחשוב על כל הכלי העולמי שאם אפילו במקצת, כל אחד יחשוב על ההתקדמות הרוחנית, זאת אומרת, על החיבור המתגבר בינינו, אז לכל אחד יהיה כוח רצון, כיוון והצלחה. צריכים לחשוב על זה. צריכים להזכיר את זה אפילו במשך היום כמה פעמים לכל הכלי העולמי. לתת איזה צלצול פעמון, או משהו, להזכיר שאנחנו חייבים לחשוב על הצלחה משותפת בחיבור.

שאלה: אם אני מרגיש שאני לא יכול לצאת מהדאגה לעצמי, איך אפשר לעבוד מעל להרגשה הזאת?

מה זה מעל להרגשה הזאת? אם ההרגשה היא רעה אז אני חייב להתעלות מעליה ולעבוד כאילו שאני נמצא בהרגשה טובה. כי מי מקלקל לי הרגשה מטובה לרעה? היצר הרע שלי. אז אנ הולך אליו. זה נקרא שאני מתעלה מעל ההרגשה הרעה להרגשה הטובה.

שאלה: האם התוצאה מהעבודה שאנחנו בונים בית נקראת "ערבות"?

הבית שלנו הוא נקרא "ערבות". ערבות זה אותו הכוח שמחזיק אותנו יחד, שאנחנו ערבים זה לזה. אז כל אחד חשוב על האחרים ומחזיק את האחרים בחיבור ביניהם, ולכן כל הבניין הזה עומד, העשירייה מתקיימת, כי אני חושב על כולם, אני אחראי על כולם, אתה אחראי על כולם, הוא אחראי על כולם, ואז בצורה כזאת הבניין של הנשמה שלנו קיים. כך אנחנו משחזרים את הנשמה השבורה שהיא תחזור להיות שלימה.

שאלה: אתמול בעשירייה עשינו אסיפה מיוחדת ואולי בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן אמרנו שאנחנו לא מוותרים על האגו שלנו ועל היצר הרע שלנו, אלא יחד אתו אנחנו הולכים ומתחברים. העומק של הכרת הרע של האגו וחוסר היכולת לצאת ממנו זה צריך להיות אצל כל חבר או שאם כבר נמצא למישהו בעשירייה זה כבר פועל על כולם.

נכון. אם אפילו כמה חברים מתוך עשירייה כבר נמצאים בהכרת הרע, זה כבר מספיק כי סך הכול העבודה שלנו היא עבודה קבוצתית. ולכן כל אחד ככל שהוא משקיע הוא מוסיף לחיבור, לקבוצה. לכן לא חייבת להיות הכרת הרע בכל אחד בצורה שלימה. זאת כל התוספת הגדולה שיש לנו בעבודה בחיבור.

שאלה: אם אני רואה את החברים שצריכים עזרה או רואה אותם במצב נחות, אני צריך לחכות כמה זמן עד שעולה בי רצון אחר ולהתפלל, או באותו רגע, אפילו שאין לי כזה רצון לעזור להם או להצדיק אותם, אז אני צריך כאילו מעומק ליבי לבקש להצדיק אותם ולפנות לבורא עם הבקשה שייתן לי להצדיק אותם?

אם אני רואה איזו אפשרות לעזור לחבר או לחברים, אפילו שאני לא רוצה, אני צריך להתפלל לבורא שייתן לי רצון שאני אשתתף, ואני אעזור להם וזאת כל העבודה הרוחנית הכי גדולה וגבוהה שלנו. בוא נגיד כך, אם הייתה לפניי אפשרות לעזור לבורא או לעזור לחבר, אני חייב קודם לעזור לחבר קודם. אנחנו עוד נגיע לזה, ניכנס לזה יותר.

שאלה: החברים נפגשים יחד ועושים סדנה וקוראים ביחד. וככה כל שבוע אנחנו נפגשים עם זוגות שונים של חברים. האם התוספת הזו יכולה לחזק את החיבור בינינו, או להפך, יכולה להזיק?

אף פעם זה לא יכול להזיק לחיבור, אם הוא לא נגד אחרים. אז אם יש לי אפשרות היום מתוך הקבוצה שלי להיות בקשר עם אחד או שניים, אז ודאי שאני צריך להיכנס לשם וללמוד איתם, לדבר איתם, להתקשר איתם. ודאי.

שאלה: כיצד אנחנו יכולים להגיע לצורת הבניין הנכונה?

על ידי זה שאנחנו משתוקקים להיות מחוברים, רואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים, פונים לבורא ולא עוזבים אותו עד שהוא מראה לנו איך אנחנו כן יכולים להתחבר. ממש כך. זאת אומרת, קודם כל ללחוץ על עצמנו להיות מחוברים.

לעזור כמה שאפשר להיות יותר צמודים זה אל זה, ואחר כך לפנות לבורא, אם אנחנו רואים שזה לא מספיק, ואז שהבורא יהיה כדבק בינינו, הוא יחבר אותנו יחד ואנחנו נהיה מוכנים לכל צורות החיבור שהוא יעשה עלינו. רק להיות כחומר ביד היוצר. זה מה שאנחנו רוצים להיות בידו.

שאלה: מתי אני צריך לבקש לפנות לעזרת הבורא בפעולה ביני לבין החבר, כשאני מנסה להתחבר לחברים ולא מצליח?

אני חושב שהכי טוב אם אנחנו כל הזמן הולכים יחד עם הבורא. אני לא צריך להביא את עצמי למצב שאני מיואש ואז אני פונה לבורא. כתוב "אין מצב יותר שמח ויותר טוב לאדם שמרגיש את עצמו מיואש מכוחותיו עצמו" ואז הוא פונה לבורא. אבל בעצם אני כבר קראתי, ושמעתי, וניסיתי ולכן אם אני הולך עכשיו לאיזה פעולת חיבור חדשה, אני מיד משתדל להיות עם הבורא.

למה לא? למה אני צריך להגיע לייאוש ולאכזבה? אני כבר מראש מבין שאני לא אצליח - אז אני לוקח את הבורא אתי. מה אני יכול להפסיד מזה שאני פונה אליו מיד, כי אין לי מספיק חיסרון? אז בדרך ארכוש חיסרון.

תנסו לא להתנתק מהחברים ולא מהבורא, וכאן או שאנחנו משתמשים בחברים כדי להזדקק לעזרת הבורא, ואנחנו מתחברים לבורא כדי שיעזור לנו להתחבר עם החברים, ואז יש לנו משולש, אני, קבוצה ובורא ואנחנו כל הזמן כך משתכללים בחיבור בינינו עד שמגיעים למצב, שהחיבור שלי עם החברים הופך להיות לעיגול והבורא נמצא במרכז העיגול וממלא אותו.

שאלה: מהי ההכנה הנכונה כדי לפנות לבורא?

הכנה נכונה זה שאנחנו לא צריכים לחכות עד שנתפוצץ, או מתי נגיע לחסרון גדול מאוד. תלמדו מהילדים, ילד בוכה אפילו שאין לו כל כך סיבה, הוא רוצה וזהו, וכבר הוא רץ לאימא או לאבא ודורש מהם עזרה שיעשו מה שהוא רוצה. כך גם אנחנו צריכים לעשות, על כל צעד ושעל, כמה שאפשר יותר פעמים לפנות לבורא, לראות אותו שותף בכל פעולה.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו לא מסוגלים להודות לבורא, אלא אנחנו סובלים ולא יכולים להתעלות מעל האגו ולראות אותו כטוב ומיטיב. ולמרות זאת אנחנו עושים מאמץ כדי להתעלות מעל, אבל האגו שלנו משאיר אותנו מתחת. האם יש אפשרות להודות לבורא גם בהרגשה כזו?

כן, בכל זאת אתה לומד מזה משהו ומתקדם.

שאלה: יש הרגשה שהייאוש שלי מכוחותיי והייאוש מהחיבור זה אותו ייאוש, כשאני לא מצליח להשלים את החלק שלי בעשירייה ואז יש ייאוש מזה שלא מצליחים להתחבר.

בסדר, אבל תמשיך, תמשיך. תנסו לעשות את זה יותר יחד.

תלמיד: האם זה מה שנקרא הייאוש הכללי מהחיבור?

כן. חשוב ביותר שבתוך העשירייה יהיה ייאוש כללי, שאתם רוצים לבנות בית ורואים שאתם לא מסוגלים. אז יש כאן תפילה קולקטיבית, תפילה כללית, תפילת הציבור, בה אתם פונים לבורא ודורשים ממנו, מחייבים אותו להיכנס לתוך העיגול שלכם ולסדר אותו, להדביק אותו ולבנות ממנו פרצוף שלם של הנשמה.

תלמיד: כל אחד מביא את הייאוש הפרטי שלו וזה מה שנותן את הייאוש הכללי?

כן, ודאי, כי תמיד זה הייאוש הפרטי, אף פעם אתם לא יוצאים מעצמכם, אתם רק בצורה חיצונית מתקשרים ביניכם, וכל אחד בכל זאת נשאר ברצון שלו.

תלמיד: ההרגשה אחרי הכנס, שמצד אחד גילינו שהעשירייה זה הבית, אבל גם גילינו שיש מחוץ לעשירייה מגרש חול, מגרש משחקים.

יפה.

תלמיד: ואז קשה לחזור הביתה, רוצים להישאר במגרש משחקים מצד אחד, מאידך מבינים שהעשירייה זה הבית. אז איך לאזן?

אנחנו נגיע לזה שזה יתחבר יחד. אנחנו צריכים עזרה מהכלי העולמי, וזה יעזור לנו להיות יותר מחוברים בתוך העשירייה שלנו, ובעשירייה שלנו אנחנו צריכים לתמוך בכלי העולמי, וכך אנחנו בעצם מתחברים מבפנים החוצה ומהחוץ פנימה ונכללים בצורה הדדית.

תלמיד: אז צריך שזה יהיה שווה?

לא, בינתיים לא כדאי למדוד את זה.

שאלה: מדוע עבודת ההשפעה מובילה לייאוש?

כי היא לא ממלאת את הרצון לקבל שלי ולכן היא מביאה לייאוש. אני כל הזמן עושה כל מיני פעולות על מנת למלא את הרצון לקבל שלי, אפילו שאני מדבר על הרצון להשפיע, אבל בכל זאת הכלים שלי הם בינתיים רצון לקבל בלבד, בלי כוונה על מנת להשפיע. ולכן העבודה שלנו מביאה לייאוש.

אם אנחנו רוצים לדלג על הייאוש, זה אפשרי על ידי חיבור בינינו, על ידי זה שמבקשים מהבורא שיעזור לנו להיות מחוברים ואז אנחנו עולים למדרגה הבאה. אבל בכל זאת העבודה שלנו היא תמיד דרך ייאוש. גם המקובלים הגדולים כתבו על זה פה ושם לא בהרבה מילים, עד כמה הם לפעמים נכנסים לייאוש. בין מצב למצב תמיד יש ירידה ושם ישנה הרגשת הייאוש.

שאלה: יש בזה חשבון?

זה לא חשבון, זה נובע מתוך המבנה הטבעי של הרצון לקבל. זה לא שצריכים לעשות כאן חשבונות, הרצון לקבל אחרי השבירה, נמצא תחת השפעת האור העליון שפועל עליו בצורה שווה, ואז כל הרצונות שהם יותר קרובים לאור העליון מתחילים להתעורר יותר, והרצונות האחרים אחריהם פחות. וכך זה נעשה - בירור ותיקון של הכלי השבור של אדם הראשון.

.

שאלה: יש עשרים וארבע שעות ביממה, במה הכי רצוי למלאת את הקשר עם הבורא, כי כתוב "הלוואי ויתפלל כל היום", אבל אי אפשר עשרים וארבע שעות להתפלל, אז צריך למלא את הקשר הזה ולא לאבד אותו, מה רצוי?

אם אתה בכל העבודות שלך בקבוצה, במוזיקה, בכל מה שאתה עושה, רוצה על ידי זה להתקרב לבורא, אז אתה נמצא בעבודה רוחנית. תוסיף לזה עוד קצת מטרה, מה אתה רוצה מכל הפעולות שלך במשך עשרים וארבע השעות, ותוסיף לזה כוונה גם כשאתה הולך לישון, וגם זה יהיה עבודה רוחנית.

תלמיד: הילד שמשחק עם משאית הצעצוע, מדמיין שהוא נהג גדול עם משאית גדולה. מה אנחנו צריכים לתאר לעשירייה?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו קשורים יחד בעשירייה אחת, והקשר הזה הוא קשר הדוק שהבורא מקיים וממלא אותו, ובתוך הקשר בינינו, אנחנו מגלים נרנח"י, כל הזמן יותר ויותר גדול עד שמגיעים לאינסוף.

תלמיד: אז להחזיק מחשבה כזו, ולא צריך לצייר או עוד משהו?

כן, בהצלחה.

שאלה: מה זה, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן"?

אנחנו לא צריכים לברר את הדברים האלה על ידי הפעולות במוח, אלא אנחנו צריכים להפעיל את עצמנו פשוט יותר ויותר, ועל ידי החזרה על אותן הפעולות, אנחנו מגיעים למטרה.

שאלה: לפעמים מורגש שבעשירייה אנחנו מצליחים ליצור אווירה של עבודה רצינית, של דרישה מכל אחד, ואז זה מרחיק חברים שגם ככה קשה להם בחיצוניות. מאידך, זה מושך חברים שמחפשים לעבוד ברצינות פנימית. מה האווירה שהעשירייה צריכה לבנות שתמשוך כל חבר, ולא תדחה?

אני לא יודע, אתם צריכים לבחור לעצמכם כל פעם צורת החיבור, אופן החיבור, שהוא יחזיק את כולם. תנסו.

שאלה: קודם אמרת שהקבוצה נותנת לאדם כוח להמשיך להישאר מול השער הסגור, להתפלל ולא לעזוב, אבל מה לעשות כשמרגיש שער נעול מול החברים?

כשאתה מרגיש שער נעול מול החברים, אתה מגיע אליהם, מתחבר אליהם, עומד מול השער הזה, גם מרגיש אותו סגור, ואתה מחזק את החברים עוד ועוד לדרוש שהשער ייפתח.

תלמיד: איך אני פותח את השער שיש לי מול החברים?

אתה צריך לחזק את החברים להיות מול השער ולדרוש שהשער ייפתח. השער נפתח רק בתנאי שאתם מחברים את הלבבות, זה שער שנמצא בתוך ליבם של החברים.

תלמיד: השער שיש בין העשירייה והבורא, הוא אותו שער שיש ביני לבין החברים?

לא. עם הבורא זה שער פרטי שלך, ועם החברים זה שער יותר כללי, והקשר בין זה לזה ודאי שיש פרט וכלל. אתם צריכים להגיע להרגשה הזאת איך שזה מתחבר.

שאלה: מה זה נקרא לחבר את הלבבות?

כשאנחנו מרגישים שיש לפנינו בעיה אחת ואף אחד לא יכול להתגבר עליה, אלא רק במידה שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מיצרים בינינו, לא בכל אחד ואחד, אלא דווקא בינינו את הכוח הזה המיוחד שהוא יכול לפתוח את השער.

תלמיד: ואיך עושים את זה? אייך מייצרים את הכוח הזה בינינו?

בעזרת ה'.

תלמיד: איך אפשר להמשיך לעבוד כשמרגישים את הייאוש?

דווקא הייאוש מחזק את הקשר בינינו, כי אין לנו ברירה, אין לאן לברוח ואין מאיפה לקבל עוד עזרה, אלא דווקא דרך הייאוש אנחנו מגיעים לפנייה נכונה לבורא. על זה כתוב, "אין שלם מלב שבור".¹

שאלה: הבית כבר בנוי או שאנחנו בונים אותו?

אנחנו צריכים לבנות את הבניין הזה ממש לבנה ללבנה וכך לבנות אותו, אבן לאבן, אבן לאבן, כי הכול בתוכנו, בתוך הלב שלנו השבור.

תלמיד: מאיפה ההרגשה שהבניין כבר קיים?

מצד אחר הוא בנוי והוא לא נשבר ולא כלום, אבל כלפינו כדי שאנחנו נשיג את זה. אתה מגיע לבית ספר ואתה מקבל בכל שיעור ושיעור שאלות ואתה צריך לפתור את הבעיות וללמוד את הדברים, אתה חושב שאם נותנים לך לעשות כאלו תרגילים שתיים פלוס שתיים, העולם לא יודע על זה, הוא כן יודע? רק אתה לא יודע, אז נותנים לך כדי שגם אתה תדע.

הבורא שבר את כל הדברים האלה כלפינו, המציאות השלמה היא קיימת אבל אנחנו צריכים להגיע אליה, כדי שאנחנו נגיע אליה אז הוא שבר אותה ואנחנו צריכים לבצע את התרגילים האלה כמו הילדים בבית הספר כדי להיות גדולים ולהשתתף נכון בחיים של הגדולים.

תלמיד: הרצון להשיג את הבית הזה הוא רצון נכון?

הרצון להגיע לאותו הבניין, הבית לבנות אותו הוא כל הזמן משתנה, כל הזמן אנחנו מעדכנים אותו, עושים איזה תיקון בדרך. כי הרצון שלנו משתנה, ההסתכלות שלנו משתנה, כך אנחנו נמצאים בשינויי הדרישות לעזרה.

שאלה: לא ברור כל התהליך שאדם מרגיש מרוחק ואבוד, והוא צריך פשוט להגיע שיזכה לדבקות והוא יראה שבתוך הדעת הבורא עוזר לו. כל העבודה שלנו צריכה להיות למעלה מהדעת, אז אנחנו צריכים לבקש כוחות להתגבר.

אז אני מבקש כוחות להתגבר כדי להיות עם כולם מחובר.

תלמיד: למה אני צריך לראות בתוך הדעת שהבורא עוזר לי?

אני לא יכול לראות את זה בתוך הדעת, אני רואה את זה לפעמים כך כתוצאות וגם אלה דברים, לראות שהבורא עוזר זה כבר בעליות שלנו שאנחנו ממש בפועל נכנסים למעלה מהדעת, אז אני רואה שבאמת יש בזה "יד ה'".

תלמיד: כי כתוב שהוא אומר, "עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו."

כתוצאה מהמצב שהוא הגיע, הוא יכול לומר ודאי זה רק הבורא עושה, זה יד ה'.

תלמיד: אז זה נקרא בתוך הדעת?

כן, בינתיים.

תלמיד: בתחילת הקטע הוא כותב "האדם צריך לראות, שהוא נדחה ונרחק מה', כלומר לראות איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקראת להשפיע," למה דבקות בבורא נקראת להשפיע?

לפי איזו תכונה אנחנו דבוקים בבורא?

תלמיד: ה-אין עוד מלבדו הוא מעל תכונת ההשפעה והקבלה.

אין עוד מלבדו זו לא תכונה. אין עוד מלבדו הוא עיקרון.

תלמיד: אין עוד מלבדו זו לא הדבקות? במה אני צריך להידבק?

אתה צריך להידבק בצורת ההשפעה שזו בעצם תכונת הבורא כלפינו, ולמעלה מזה אין עוד מלבדו. לאין עוד מלבדו אני לא יכול להידבק, כי אין לי אותה תכונה כדי להידבק באין עוד מלבדו.

תלמיד: אז כל העבודה שלנו לייחודיות הבורא, לגדלות הבורא.

היא רק בהשפעה, רק בהזדהות, בהשתוות.

תלמיד: ועצם זה שהבורא מנהל אותי גם לחלוטין ברצון לקבל, את זה אני לא צריך לבקר ולראות ולשייך לבורא?

אנחנו עוד נדבר על זה, זה עוד יהיה.

שאלה: הייאוש מכוחותיי הוא מזה שאני לא רואה שהחברים כבר בחיבור?

הייאוש מכוחותיי זה שאני לא נכנס לעל מנת להשפיע, זה הייאוש האמיתי.

שאלה: קיים ייאוש מכוחותיי עצמי, או חס וחלילה ייאוש בבורא. האם קיים דבר כזה ייאוש בכל הקבוצה?

שאלה יפה מאוד. כן יש ייאוש כללי של העשירייה ואנחנו רואים את זה בכמה מקומות בזוהר שמספרים לנו אפילו מקובלים שהיו בזמני הזוהר, לפני אלפיים שנה שכתבו את הספר. כן הם גם הרגישו לפעמים את הייאוש הכללי, הקבוצתי.

שאלה: האם הייאוש פשוט נופל על האדם בזמן ספציפי או שזה מגיע בהדרגה?

אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא רוצה לדבר על ייאוש, זה לא טוב. יותר טוב אם אנחנו נלמד על החיבור והתרוממות רוח ותקווה ושמחה. ולא על הייאוש, אין בחיים שלנו ייאוש, כך אנחנו צריכים לקבל ולקבוע.

שאלה: ציינת היום שבכל זאת כל אחד נשאר ברצון שלו, אז מה זו בכלל מציאות של בינינו?

הרצון של האדם כל הזמן משתנה, אבל ודאי שאנחנו נמצאים בתוך הרצון שלנו, כל אחד משלו. אבל הרצונות שלנו משתנים, עד שאנחנו מתחילים לראות שהרצונות שלנו יכולים להיות מחוברים ואיך הם מתחברים. כל אחד נשאר ברצון שלו ולא יכול לצאת מהרצון שלו לרצון של האחר, אבל על ידי האור חוזר, על ידי זה שאנחנו משפיעים איש לרעהו, תומכים זה בזה, בכך אנחנו מתחברים.

"מדוע דוקא ע"י "הזורעים בדמעה, ברִנָּה יקצֹרו" כי זה שזורעים בדמעה, כלומר שכל פעם הוא רואה, שהוא צריך להתחיל מחדש לזרוע, וכאילו עד עכשיו לא עשה כלום, והוא רואה שהזמן הולך קדימה, והוא הולך אחורה, זה גורם לו צער ויסורים. נמצא, שע"י זה הוא נעשה כל פעם יותר נצרך להבורא, שיעזור לו.

זאת אומרת, שכל פעם הוא רואה את עצמו, עד כמה שהוא אינו מוכשר מצד הטבע, שיוכל לצאת מאהבה עצמית, אלא ע"י נס מן השמים. ומכל היסורים האלו נתרקם אצלו צורך וכלי אמיתי, כלומר, שהוא רואה עכשיו מה שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". רק ה' יכול לעזור. 

נמצא, שדוקא ע"י "הזורעים בדמעה", יכול האדם להשיג צורך "לישועת ה'", שאז מקוים "ברינה יקצורו". כי "זריעה" נקרא "עשיית הכלי", ו"קצירה" נקרא "קבלת האור". כלומר האור בא לתוך הכלי. זאת אומרת, בזמן שהחסרון נתמלא, אז זה נקרא "קצירה"." 

(הרב"ש. מאמר 18 "מתי נקרא עובד ה' בעבודה" 1988)

שאלה: האם נכון להרגיש תחושה של שמחה למרות הייסורים, מתוך כך שאתה יודע שזה זמן קצירה?

מצוין, זה בדיוק כך. אם אני מרגיש שאני קשור לתהליך, לבורא ולקבוצה, אז אפילו שהצעדים שלי הם צעדים כאילו הפוכים, אני נמצא בירידה, באכזבה, בכל זאת דרך האכזבה, דרך הירידה והייאוש אני מרגיש שזה בדרך, שאלה מצבים שכך צריכים לעבור. כמו חולה שצריך לקבל תרופה והוא יודע שזה לא נעים אבל על ידי התרופה הוא יהיה בריא ואז הוא שמח. לכן כך אנחנו מסתכלים על התהליך, אפילו במצבים שהגוף סובל, רב"ש היה אומר "שיסבול", היה מצביע על הגוף ואומר לו, תסבול. ובעצמו, הכוונה שלו הייתה כבר קדימה.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שהעשירייה היא הכלי ולפעמים אומרים שתפילה עבור החברים היא הכלי. בקטע כתוב שהכלי האמתי הוא כאשר יש דרישה לישועת ה', דרישה שרק הבורא יכול לעזור. למה זה נקרא "כלי אמתי"?

כי אז אתה מגלה שאתה תלוי בבורא לגמרי ורק בעזרת הבורא אתה יכול לשנות את המצב. ואז אתה מרגיש שהשינוי הוא נכון, לא בזה שאתה תגלה משהו, אלא מפני שתוכל יותר להשפיע. האיכות של המצב הבא מתגלה לך בצורה גלויה יותר - אני לא מבקש את זה ואת זה, אלא רק להיות יותר משפיע, כי בכך אני דבוק בבורא. לכן אתה בכל פעם משנה במשהו את הבקשה שלך, את המצב שלך, את הראיה שלך קדימה, עד שאתה מגיע לדרישה אמיתית שלא חסר לך כלום אלא רק השפעה לזולת, מחוץ לך.

תלמיד: אם אפשר לדייק, לפני שהאדם מרגיש צורך אמתי לישועת ה' אין עדיין כלי? רק זה נקרא "כלי"?

כלי זה מכאן עד אין סוף. אנחנו כל הזמן עובדים על תיקון הכלי עוד ועוד, בכמות ובאיכות, לאחד את כל הדברים שלו, התיקון הזה הוא רב גוני.

שאלה: איך הידיעה שרק הבורא יכול לתת לנו את החיסרון הנכון והחזק להשפעה לא מבטלת את העבודה שלנו להשיג את החיסרון הזה?

כי אתה צריך לדרוש מהבורא שייתן לך, לכן זה לא מבטל.

תלמיד: אבל רק הבורא יכול לתת לנו את החיסרון הנכון.

אבל הוא יכול לתת לך רק בתנאי שאתה תדרוש נכון.

תלמיד: אבל אני לא יודע לדרוש נכון, אני לא יכול להגיע לדרישה.

אז תלמד את זה.

תלמיד: איך אני יכול להגיע לדרישה להשפעה, אם כל כולי קבלה?

מזה שאתה נמצא בקבוצה ואתה רואה, בסופו של דבר אתה מתוודע לכך שבלי חיבור עם החברים אתה לא יכול הגיע למטרה, פשוט אין ברירה.

שאלה: האדם צריך לחכות לנס או לא?

אני לא יכול לענות על זה.

שאלה: מה הפירוש של פתיחת הלב ברוחניות, מה השורש שלה?

שורש של פתיחת הלב שאנחנו מגיעים מרצון אחד שאחר כך נשבר, ולכן אין לנו נטייה, זה למעלה מאיתנו, אבל יש לנו הכרחיות לחזור ללב אחד.

שאלה: איך העשירייה יכולה להשיג צעקה אחידה לבורא ואיך נוכל לבטא אותה, האם אפשרי שחברה אחת תביע זעקה בתפילה משותפת, ובמקרה הזה מה צריכות לעשות החברות האחרות?

כן, יכול להיות שחברה אחת מבצעת צעקה עבור הקבוצה.

שאלה: בזמן ייאוש משמעותי אחרי הכנס קיבלתי תמיכה מכמה חברות בעשירייה, אבל בנוסף פתאום חברות מעשיריות אקראיות של הכנס גם עזרו מאוד. האם הקשר אמור להיות רק בעשירייה הקבועה או שחשוב שכל חיבור רוחני מחברות בדרך - יעזור?

לכל אחד מאיתנו יש קרובים - כך הם נקראים כי הם קרובים לנו - ויש יותר רחוקים, יותר רחוקים וככה בהדרגה עד שכול האנושות נמצאת שם אחרי כל העיגולים סביבי. אז אני צריך כך לקבל אותם ולהגיד בסופו של דבר שאני תלוי בכולם. אבל תלוי בכולם במידה שונה זה מזה, לכן הם נקראים קרובים כי הם מאוד משפיעים עליי ואלה יותר רחוקים, משפיעים אבל פחות וכן הלאה.

אותו דבר אנחנו. בכנס האחרון היכרנו את הקבוצות האחרות, חיבורים אחרים, עשיריות אחרות, אנחנו יכולים להישאר בקשר איתם, אבל בכל זאת הקבוצה שלי היא הקבוצה היסודית שאני צריך להיות קשור אליה כל הזמן. במידות שונות, בזמנים שונים אני קשור גם לעיגולים יותר חיצוניים. ואחד לא מפריע לשני.

שאלה: איך משכנעים את הבורא לפתוח שער לכל החברים?

לפי הרצון בלב. ככל שאני ממש בתוך הלב רוצה את זה כך אני משכנע אותו.

שאלה: אם הקבוצה לא עוזרת לי לצאת מהירידה, האם הקשר עם המורה או עם הכלי העולמי יעזרו לי?

לא. התפילה שלך תעזור יותר, בכמה שאתה תלמד ותתפלל.

שאלה: אם מתוך ייאוש אני אומרת לעצמי, טוב אני פשוט אתמקד בהפצה. האם זה סימן של בריחה מהרגשת הייאוש או שזה בסדר?

זה בסדר. בסופו של דבר גם על ידי הפצה וגם לימוד וגם כל המצבים האלה יביאו אותך לקו הממוצע.

שאלה: מה ההבדל בין הכלי לבין הרצון לפני ואחרי התיקון?

כלי אמיתית זו המידה על מנת להשפיע שיש לנו מהרצון. כוונה על מנת להשפיע זה הכלי, ורצון זה הרצון שישנו בתוך הכלי. אז יש רצון ויש כוונה. ואנחנו בודקים את הכלי לפי הכוונה שלו להשפיע.

שאלה: כשהבורא נענה לבקשה שנולדה מהעשירייה, מהו המעשה הנכון לאחר מכן?

רק בדבקות עם החברים אני יכול לאתר איך אנחנו צריכים הלאה לפעול.

שאלה: אמרת שאנחנו מתחברים על בסיס השפעה, אבל אנחנו לא יכולים להשפיע כי אנחנו אגואיסטים, אז איך נתחבר?

אנחנו מתחברים למעלה מהאגו שלנו בכוונה על מנת להשפיע. מקבלים מלמעלה את האור המחזיר למוטב, ואז אפילו מהרצון לקבל של האדם, שכולו עם הכוונה על מנת לקבל, בחלקו יכול להתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה זה להיות משפיע?

זה להרגיש שהרצון של הזולת יותר חשוב מהרצון של עצמו, ולעבוד עם הרצון של עצמו כדי למלא את רצון של הזולת.

(סוף השיעור)

---

1. רבי מנחם מנדל מקוצק↩