שיעור בוקר 02.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 1088. מאמר "מהו, שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה"

מהו, שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ז
1989/90 - מאמר 27

"חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

ויש להבין, מה מרמז לנו המאמר הזה בעבודה. הנה אנו רואים בעולמנו, שכל הנבראים אוהבים את מנוחה, כמו שכתוב (תע"ס, דף כ', אות י"ט) "ידוע אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם ויחמדם. וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם. ועל כן כל הענינים הכלולים בו יתברך, ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, מטעם משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה".

ולפי זה נשאלת השאלה, למה אנו עושים דבר מה שאנו לא אוהבים אותו. ומי מכריח לנו לתת יגיעה. והתשובה היא, שיש למעלה ממונה אחד, ויש לו מקל בידו, ומרביץ יסורים להנבראים. והיות שלא יכולים לסבול את היסורים, זהו הגורם שעוזבים את המנוחה והולכים לעבודה. נמצא, שהעבודה זו נקראת "עבודה על דרך הכפיה", שהאדם כופה עצמו ללכת לעבודה, בגלל היסורים שהממונה מכה. לכן אנו עושים "ואומר לו גדל". אחרת האדם, כשנולד, היה שוכב על מקומו, ולא היתה שום התפתחות, הן מצב הגופני והן מצב הנפשי. לכן המקל הזה, שיש ביד הממונה, שמרביץ להנבראים, הוא הגורם ההתפתחות של הנבראים.

נמצא, שהגורם של קבלת התענוגים, שבא על ידי התפתחות הבריאה, הוא מטעם שיש ממונה אחד למעלה, "שמכה ואומר גדל", היינו שיתגדל כל עשב ועשב. נמצא לפי זה, האנשים הם בעולם כעשבי השדה, שכל עשב צריך להתגדל.

ויש לפרש על דרך עבודה, שהממונה מכה בהנבראים. וכשהנבראים מקבלים את היסורים, הם מוכרחים ללכת קדימה. ואין הם יכולים להישאר במצב המנוחה, כמו שיש להאדם מצד הטבע, הנמשך משורשו, שהוא במצב המנוחה המוחלטת כנ"ל. נמצא, שכל הדחף לעבודה הוא רק שהיסורים גרמו לזה.

אולם יש להבין, מי הוא הממונה שיש לו מקל בידו, ומרביץ לכל הנבראים, שלא ישארו במנוחה. אלא כל אחד ואחד, הנקרא "כל עשב ועשב", שמכה בו ואומר לו גדל. הוא בחינה הב', שיש לנו להבחין בהשורש שלנו.

היינו, שהבורא, שהוא השורש שלנו, הוא מלא תענוג. לכן זה מוליד לנו יסורים, אם אין לנו תענוג כנ"ל. כי מה שיש בשורש, הענפים רוצים להדמות אליו. וזו כנ"ל (תע"ס חלק א', דף כ') "כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם, ויחמדם".

לכן זה שהנבראים משתוקקים לתענוגים, ובלי זה אי אפשר לחיות, הוא מטעם שתענוג נמצא בהשורש, זהו הממונה שמכה ואומר גדל. וזה כמו שכתוב (אות כ"א) "אמנם להישאר ריקם מהקנינים והטוב, גם זה אי אפשר. ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים". נמצא, שזהו היסורים שהאדם מקבל מהממונה, שמכה ואומר גדל.

וענין זה נוהג בין בענינים גשמיים, והן בעניני רוחניים. אלא ההבחן הוא, כי בענינים גשמיים אין הסתרה. כלומר, שבתענוגים גשמיים יש ענין "עין רואה והלב חומד". נמצא, מה שעין רואה, זה הוא הגורם יסורים להאדם. כי מה שהוא רואה, בין בעינים ובין ראיה שכלית, הוא משתוקק להשיג. והשתוקקות להדבר, וכל זמן שלא משיג את הדבר, זה גורם להאדם יסורים.

והיסורים נמדדים לפי מידת ההשתוקקות לדבר. כמו שאנו רואים בגשמיות, שלפעמים על ידי אהבה נכזבת האדם מאבד עצמו לדעת. וזהו מחמת ריבוי יסורים שיש לו, מזה שאין הוא רואה שיוכל להשיג את הדבר. לכן הוא אומר "טוב לי מותי מחיי" ומאבד עצמו. אולם זהו רק בעניני גשמיות.

אולם בעניני רוחניים, מחמת תיקון נעשה צמצום והסתר, שאין האדם רואה את הטוב ועונג המלובש בתורה ומצות. וזה היה בכוונה תחילה, בכדי שיהיה מקום לעבוד לשם שמים, אחרת לא היה שום מציאות של בחירה, שיהיה אפשרות, שיהא באדם כח לעבוד על מנת להשפיע, מחמת טעם הנ"ל. כי העין רואה אז הלב חומד. והיה מוכרח לעשות, היינו לקיים את התו"מ, משום שהתענוג המגולה היה מכריח אותו לקבל, בגלל להשתיק את יסורי החמדה שלו, כמו שנהוג בתאוות גשמיות.

אלא עתה, שהכל הוא צריך לעשות באמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהתו"מ הוא בבחינת "כי הם חיינו", וכמו שכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ואם היה הכל מגולה, בטח שהרצון לקבל היה משתוקק להתענוג, ואז לא היה שום מציאות, שיהיה מישהו שלא יקיים תו"מ. והיות שבכדי לזכות לדביקות ה', מוכרחים לעשות בעל מנת להשפיע. לכן שורה על תורה ומצות העלם והסתר. לכן אין כאן לומר "עין רואה והלב חומד".

נמצא, ברוחניות, שצריכים מקודם לעבוד על בחינת אמונה, היינו להאמין בשכר ועונש, לכן אין שייך לומר "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין לו ממונה מלמעלה, ומכה אותו, ואומר לו גדל". נמצא, שענין "מכה ואומר לו גדל" הוא ענין היסורים, מה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מה', ורוצה ומשתוקק להידבק בה', ולא הולך לו, ומזה הוא סובל יסורים, שהיסורים האלה דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו, אך ורק שיהיה לו דביקות בה'.

ולפי זה יוצא, היות שאי אפשר שיהיה יסורים לאדם, מאיזה דבר שהוא משתוקק לזה, אלא כפי חשיבות שבדבר, לכן נשאלת השאלה, היות שבלי יסורים אין להאדם שום התקדמות, מטעם הנ"ל, שהאדם רוצה במנוחה, אם כן מאין יקח האדם חשיבות לעשות לשם שמים. כלומר, שישתוקק לעשות נחת רוח להבורא. ואם הוא רואה, שאין בידו לעשות נחת רוח להבורא, שיהיה לו יסורים. שהיסורים האלו דוחפים אותו, שיעשה את כל מה שבידו לעשות, אך שיהיה בידו כח לזכות לדביקות ה' באמת. על זה אומר הכתוב (תהילים, צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו".

ולכאורה יש להבין, מהו "אשרי" בזה שה' נותן לו יסורים. ויש לפרש כנ"ל, היינו שה' משפיע לו החשיבות של תורה, ומתחיל להרגיש, שענין תורה הוא בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". היינו, שתורה הוא ענין שמותיו של הקב"ה. ולפי החשיבות שהקב"ה משפיע לו, האדם מתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מכל הענין הרוחני.

היינו, שהוא מתחיל להשתוקק לענין רוחניות, שהוא יזכה לזה. וכל פעם שהוא רואה, שהוא מרוחק, הוא מתחיל להרגיש יסורים. והיסורים דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו לעשות, היות שמתחיל להרגיש, שבלי רוחניות אין טעם בחיים.

נמצא, ברוחניות גם כן יש ענין הממונה, שיש עליו מלמעלה, שמכה בו. היינו, שנותן לו יסורים, והיסורים האלו, לאו כל אדם זוכה שהקב"ה ישפיע לו החשיבות שיש בתורה, שזה יגרום לו יסורים. ובזה יש להבין מה שכתוב "אשרי הגבר, אשר תיסרנו יה". היינו, שהבורא משפיע לו את החשיבות הזו, שישתוקק לזה. וזהו היסורים כנ"ל, שהממונה למעלה מכה ואומר גדל. וזה נוהג בין בגשמיות ובין ברוחניות.

וזה שכתוב בזה"ק (קדושים, דף ל"ו, ובהסולם, אות ק"ח) "ואין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה בעולמות העליונים, וכל מה שעושים בכל אחד ואחד, וכל מה שכל אחד ואחד עושה, הכל הוא בהתגברות של כח העליון הממונה עליו למעלה. וכל המנהגים שבהם נחתכים מדין, על הדין נוסעים, ועל הדין מתקיימים, אין מי שיוצא מקיומו לחוץ".

וזה יש לפרש כנ"ל, שהכל מתנהג לפי השגחה פרטית, ואין להתחתונים שום בחירה לצאת מהחוקים שהשגחה פועלת עליהם. נמצא, כשמדברים מעבודה, שכל אדם הוא עולם קטן, "אין לך עשב ועשב, שלא יהיה ממונה עליו מלמעלה". יהיה הפירוש, שאין שום רצון ומחשבה שבא לאדם, שלא יהיה בא לפי החוקים שלמעלה. לכן כל הכבידות שישנו בעבודת ה', הוא הסתירות שאנו מוצאים. היינו, מצד א' אנו אומרים, שהכל תלוי בעבודת האדם, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". נמצא, שהכל תלוי בידי אדם, שזה ענין שכר ועונש.

ומצד הב' צריכים לומר, הכל בא מלמעלה, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר "אין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה". שמשמע, שהכל הולך לפי השגחה עליונה, ואין לתחתונים שום אפשרות לשנות. והתשובה לב' ענינים הסותרים זה את זה, הוא כנ"ל בדברי הרמב"ם (מובא במאמר כ"ה, תש"ן), שאומר, שאין בידינו להבין זה, אבל אנו צריכים להאמין, שכך הוא.

והסדר ההתקדמות בעבודה, שאמרנו, שהוא בא על ידי שמשיגים חשיבות בהמטרה, הוא כמו שאמרו חז"ל, שזה בא ע"י התורה. כי אפילו שהוא רואה, שהוא לומד שלא לשמה, מכל מקום המאור שבתורה מחזירו למוטב. היינו, שעל ידי המאור הוא מקבל את חשיבות התורה.

ואז האדם בא לידי "הממונה של כל עשב ועשב, שמכה ואומר לו גדל". היינו, שמתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מדביקות ה'. והיסורים האלו גורמים לו, שיעשה את כל מה שביכולתו, בכדי להשיג דביקות בה'.

היוצא מזה, שהאדם צריך להתחיל בשלא לשמה. אבל לשמה, האדם רואה שאינו מסוגל לעשות. אולם אם הוא לומד שלא לשמה, בכדי שהוא מאמין שעל ידי זה הוא יבוא לשמה, אז הוא מקבל מאור התורה. ומזה הוא זוכה להגיע לשמה.

ובענין היסורים, אביא כאן מה שכתוב בזהר (בראשית, חלק ג', דף ס"ד, ובהסולם אות ק"ג) "כי אמרו חז"ל, לא היה שמחה לפניו, כיום שנבראו בו שמים וארץ". אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו יתברך הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלמה מאהבה.

אבל מטרם זה לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם. אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים. הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. שהם העברות שהוא עושה. וכל זה הגיע לו, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ובמעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו.

אבל בתחילה "עייר פרא אדם יולד". דהיינו, כל ענינו הוא להנאת עצמו. ולפיכך הטביע הבורא יסורים קשים ומרים בענין הקבלה לעצמו, הטבוע באדם בעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת ליוצרו. ואז יפקח ה' עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות.

ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. הוא בחינת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעשה הבורא, לטוב הוא עשה). כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואל כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כלומר, שהרע גורם להטוב.

ב. "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד שהרעות נעשו גורמים לטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו על ידי אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו טובות".

נמצא, שכל התקדמות של האדם, הוא דוקא אם הוא מרגיש יסורים במצב שבו הוא נמצא. שזה נותן לו דחף, שילך קדימה.

ובהאמור יש לפרש, מה שאומר האר"י הקדוש, ש"אין שום מדרגה עולה, אלא על ידי עליית מיין נוקבין", שענין נוקבין פירושו חסרון. "שמים פירושו בחינת בינה, שקיבלה לתוכה בחינת מלכות, שמלכות נקראת "חסרון", מלשון "נקב". לכן העליון מוכרח לתת להתחתון מה שחסר לו.

והיות ש"אין כל חידוש אור בעולם, אלא מאין סוף ב"ה", לכן העליון עולה בדרגה, בכדי לקבל שפע בשביל התחתון. ובדרך עבודה יש לפרש, שענין עליון ותחתון, נקרא מצב הא' עליון ומצב הב' נקרא תחתון. זאת אומרת, אם במצב שבו נמצא האדם, אינו מרגיש שום חסרון, ויש לו סיפוק, מובן מאליו, שאין לו צורך להתקדם בעבודה. כי לא רואה שום חסרון, שהחסרון הזה יתן לו דחיפה ללכת קדימה.

לכן אם האדם מוצלח, הוא מוציא חסרון במצב שבו הוא נמצא. וזה כלל "כל מצב ומצב נקרא עליון ותחתון". נמצא, שבו בזמן שמצא חסרון במצב שבו הוא נמצא, לכן במצב הב', הנקרא "מצב של חסרון", והחסרון הזה נקרא עתה "תחתון", גורם שיעזוב את המצב הקודם, וישתדל לתקן את החסרון מה שהוא מרגיש עתה.

זה נקרא בעבודה, שהמיין נוקבין של התחתון גורמים התעלות בדרגה להעליון. היינו להמצב הקודם. וזהו שאמר האר"י הקדוש, שהתחתון על ידי המ"ן שלו, גורם עליה להעליון. נמצא כנ"ל, שרק החסרונות, הנקרא "יסורים", גורמים את העליות, שעל ידם מתעלים תמיד ללכת קדימה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר צ"ב, א') אמר רבי יהושע בן לוי "כל יסורים, שהם באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של תוכחות הם. אבל יסורים, שהם באים על האדם, ואין מבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של אהבה הם. כדכתיב, כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

ולכאורה קשה להבין, וכי בשביל שה' אוהב אותו, הוא צריך לתת לו יסורין. השכל מחייב, כמו שאנו רואים, אם אדם אוהב את חבירו, הוא נותן לו מתנות, ולא שמי אוהב את השני הוא עושה לו יסורים. אלא בהנ"ל, היות שבלי יסורים האדם רוצה להישאר במצב של מנוחה, מטעם כי השורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת. ורק על ידי "הממונה, שמכה, ואומר לו גדל", היינו רק היסורים הם הגורמים לו, שיבטל את התענוג של המנוחה, וישתדל לקנות קנינים חדשים.

מה שאין כן אם אין לו יסורים, הוא נשאר במצב שבו הוא נמצא. למשל, אדם שגר בחדר אחד, והתחתן, והוא עצל, היינו הוא אוהב את המנוחה יותר מהרגיל, אז הוא מסכים לגור בחדר אחד, אף על פי כשהיה רווק היה גר בחדר אחד, הוא ממשיך לחיות כך אפילו כשהתחתן.

מה שאין כן אם נולדו לו כמה ילדים, אז גם הוא מרגיש את הדוחק בבית, וגם הוא מתחיל להרגיש את היסורים, מזה שהוא גר בחדר אחד. אז היסורים גורמים לו, שהוא מוכרח לעבוד שעות נוספות, שפירושו, לתת יותר יגיעה מכפי שהוא רגיל, בכדי להשיג דירה של כמה חדרים.

ובעבודה הוא אותו דבר. היינו שהאדם, שהגיע לחינוך, ואביו חינך אותו לעסוק בתורה ומצות, ועד כמה שאביו נתן לו להבין, מה זה רוחניות, מה זה לשם שמים וכדומה, היה מספיק לו זה ללכת בעבודה ולקיים תו"מ. אבל כשנתבגר, שכבר התחתן ונעשה לרשות בפני עצמו, וכבר יש ילדים, והוא יודע שהוא צריך לחנך אותם, ולתת להם את ענין יראת שמים, אז הוא עושה חשבון לעצמו, כמה הבנה והרגשה יש לו עכשיו, יותר מכפי כשהיה ילד בן תשע, שהגיע לחינוך, או מכשנעשה בר מצוה.

אז הוא רואה, שאין לו שום התקדמות, שיהיה בידו לומר עכשיו "אני מבין את ענין של חשיבות של תו"מ, מה שלא ידעתי מכשהייתי ילד". ואם הוא מתחיל להרגיש יסורים מזה, היינו שהוא רואה עצמו כאיש מפגר, שהוא כבר איש בא בשנים והשכל שלו הוא כמו ילד, כלומר, שאותו הבנה שהיה לו בתו"מ, יש לו גם עכשיו, ולא התקדם כמו שאדם צריך להתקדם. נמצא, שהוא מרגיש את עצמו כמו ילד קטן. היסורים האלו דוחפים אותו לתת יגיעה, ושימצא מדריך המסוגל להדריך אותו, שיתגדל ויהיה לאיש, ולא להישאר כמו ילד בעבודה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הענין מה שאמרו חז"ל על יסורים שאין בהם בטול תורה, נקרא "יסורים של אהבה". יהיה הפירוש, כמו שכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח". היינו היסורים האלו, שמביאים לאדם צורך שיתקדם בתו"מ, היינו להבין את התו"מ, לא כמו שהיה ילד, אלא כמו שמתאים לאיש מבוגר.

נמצא, שהיסורים דחפו אותו שילמוד, ולעסוק בתו"מ, כמו שמתאים לבחינת "אדם" ולא לבחינת "ילד". כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". שפירוש של "אדם", שהוא בחינת "מדבר". כלומר, שאין הוא לוקח לעצמו את המזונות של "בעלי חי", אלא מזונות שמתאים לבחינת "מדבר". זה נקרא "יסורים של אהבה, שאין בהם בטול תורה", אלא להיפך, להשגת תורה ומצות."

שאלה: בתחילת המאמר כתוב ""ידוע אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם ויחמדם. וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם"". ומאוחר יותר כתוב שהבורא הוא השורש לנו. למה הבורא הוא השורש שלנו אם הטבע שלנו הוא הרצון לקבל?

מפני שהשורש לכל הבריאה הוא אחד. אומנם הבריאה כולה היא רצון לקבל אבל השורש של כל הבריאה הוא הבורא עם הרצון להשפיע שלו. לכן הוא משפיע לכל הבריאה וכל הבריאה בעצם מבצעת את מה שהוא מטיל עליה.

תלמיד: כתוב גם "וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם".

מתוך זה שאנחנו קשורים לשורש שלנו אז כל מה שיש בו יתקבל בנו כהרגשה טובה וכל מה שלא קשור בשורש שלנו, לא נמצא, נסבול ממנו.

תלמיד: אז בעבודה שלנו אנחנו מתקרבים לשורש שלנו.

בעבודה שלנו, כשאנחנו מתקשרים לשורש שלנו אנחנו צריכים להרגיש בכל פעם יותר ויותר טוב.

שאלה: יש פה הבחנה בין ייסורים גשמיים לייסורים רוחניים שעל ידם הבורא מקדם אותנו. שנרגיש שהסיבה שלהם היא שאנחנו לא מתקדמים ברוחניות. יש סימן דרכו אדם יודע לעשות הבחנה בין ייסורים גשמיים כמו, "לא עבדתי מספיק קשה, לא הבאתי משכורת ולכן אין לי אוכל בבית" לבין ייסורים רוחניים, "אין לי אוכל בבית כי אני לא עושה עבודה רוחנית".

כן.

תלמיד: איך אני עושה את ההבחנה הזאת?

תתקדם ותראה כמה הדברים האלה מתבהרים. אין כאן יותר מה להגיד.

שאלה: בהמשך הוא אומר שיש ייסורים שמבטלים את האדם מהתורה ויש ייסורים שמקדמים את האדם לבורא. למה בכלל יש צורך שיהיו ייסורים שייקחו אדם מהתורה?

כדי שאדם יראה כמה העיסוק בתורה הוא דבר המקדם אותו.

תלמיד: אז בכל זאת זה מקדם אותו בסוף, אלה לא ייסורים שלוקחים אותו והוא שוכח.

כן, רק בדרך הפוכה.

שאלה: איך האור מבצע תיקונים באדם, איך לזהות את התיקונים שהאור מבצע ואיך האדם יודע שהוא עובד לשמה?

הוא יודע שהוא עובד בלשמה כי יש לו כבר עסק עם אור וחושך.

תלמיד: שזה מתבטא ברגשות שלו?

זה מתבטא ברגשות.

תלמיד: יש דוגמה?

איזו דוגמה אני יכול לתת לך? חושך זה כשהוא רואה שהוא רחוק מקיום תורה ואור כשהוא מרגיש שהוא נמצא בה.

שאלה: הוא כותב, "לכן אם האדם מוצלח, הוא מוציא חסרון במצב שבו הוא נמצא." ואז ממשיך וכותב "וזה כלל "כל מצב ומצב נקרא עליון ותחתון"." "והחסרון הזה נקרא עתה "תחתון", גורם שיעזוב את המצב הקודם, וישתדל לתקן את החסרון מה שהוא מרגיש עתה. זה נקרא בעבודה, שהמיין נוקבין של התחתון גורמים התעלות בדרגה להעליון. היינו להמצב הקודם." מה זה שהעליון הוא המצב הקודם והתחתון הוא המצב הבא? החיסרון שהוא מוציא זה המצב הבא?

כן.

תלמיד: כי החיסרון הזה גורם לו להתקדמות?

כן.

תלמיד: אנחנו הרי אומרים, לראות את גדלות החברים ולא חסרונם, אז איך אדם מוציא חיסרון בעבודה שלו בעשירייה?

לא. דווקא על ידי כך שאנחנו מגלים במצבים שלנו בכל פעם כישלונות, בעיות, ליקויים, זה עוזר לנו לעלות לדרגות יותר עליונות.

תלמיד: כמו שאומרים, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואת זה הוא לוקח כחיסרון כדי להתקדם לדרגה יותר קרובה ל-לשמה.

נכון.

שאלה: באותו פסוק נאמר, "לכן אם האדם מוצלח, הוא מוציא חסרון במצב שבו הוא נמצא." במה תלויה הצלחת האדם, בשורש נשמתו?

הצלחת האדם תלויה בו, בסביבה שלו ובשורש הנשמה שלו.

שאלה: אם אין עשב היכול לגדול ללא כפייה מלמעלה, מה נשאר לך?

אתה צריך להבין את הפקודות היורדות מלמעלה, להתקשר אליהן וללכת איתן יחד. לקבל את פקודת ה"גדל".

תלמיד: אז מהו בעצם התהליך שאנחנו עוברים, להגיע להכרה על מה שעושים עליך?

גם. גם להכרה מה עושים וגם לשם מה עושים ומי בדיוק מבצע. יש כאן הרבה גורמים שאתה צריך לגלות אותם, להכיר בהם. אתה עולה לדרגה שלהם.

תלמיד: אני מנסה לתפוס מה אתה עושה מלמטה, אם הכול עושים עליך מלמעלה?

אתה מסכים לקבל את ההדרכה הזאת בכל לב ונפש וכך להמשיך.

תלמיד: לאן הבורא מוביל אותך, להסכים?

גם להסכים וגם לקבל למעלה מהדעת את כל הפעולות העוברות עליך, כדי שתוכל על ידי ההסכמה שלך למעלה מהדעת לעלות לדרגה יותר עליונה.

תלמיד: בסוף כל הפעולות שנשארות הן פנימיות, אלו לא דברים שמזיזים, אלו לא דברים שעושים עם הידיים אלא הכול פנימי, להסכים.

כן, אתה לא צריך לעשות שום דבר בידיים אלא רק בהסכמה או בחוסר הסכמה.

תלמיד: למה קיימת האשליה הזאת שכאילו אתה עושה את הכול?

אני לא חושב שמי שנמצא כבר בפועל בפעולות האלה חושב כך.

תלמיד: יש אשליה כזאת, שכביכול אתה עושה את הדברים ולא שעושים עליך את הכול ורק בדיעבד אתה רואה שעושים עליך.

יש חלק מהעבודה שנראה לך שאתה עושה, אבל כל פעם אתה מגלה שעושים עליך, גם את הדברים שהם כנגד.

שאלה: רב"ש אומר שכל הסיבה שנעשה צמצום והסתר זה בשביל שיהיה לנו מקום של בחירה. אבל בסוף אין מקום של בחירה, כי אם לא מצד התענוג אז דוחפים אותנו מצד הייסורים. הבן אדם לא נמצא ובוחר, גם המחשבות שחסרה לו רוחניות וגם הייסורים מגיעים מלמעלה.

אבל הבחירה שלו היא לקבל שזה מגיע מלמעלה.

תלמיד: האם כל עניין הבחירה הוא להסכים או לא להסכים שהבורא פועל עליי?

כן.

תלמיד: זה כך גם כשאנחנו מדברים עלינו כחברה? כי במקומות אחרים אנחנו אומרים שהעבודה שלנו בחברה היא לבנות חיסרון, לבנות חשיבות.

גם כן.

תלמיד: האם זו עבודה שלנו?

כן, יש בכך את "איש את רעהו יעזורו". עלינו לשמור על החברים ולעזור לכל אחד להשלים בו חיסרון.

תלמיד: על אף שהכול כבר כתוב למעלה, שהכול כבר מסודר?

אני לא יודע מה כתוב למעלה.

תלמיד: כתוב שמישהו אמר לו "גדל" מלמעלה. אם יש פקודת "גדל" אז יגדל, אם לא – אז לא.

הכול מגיע מסיבה שאומר לו "גדל", אבל אני לא מבין ורואה זאת.

שאלה: הרב"ש כותר במאמר על ייסורים של אהבה. איך אפשר להרגיש בתוך הייסורים את אהבת הבורא?

כשאני לא יכול לענות עליהם בינתיים זה נקרא ייסורי אהבה.

שאלה: בסוף הפסוק כתוב שיש מקל שבאמצעותו הוא מכה בו. מהו אותו המקל?

ייסורים.

תלמיד: כתוב גם לגבי כל עשב. האם העשבים מקבלים את הייסורים דרך האדם שמתפתח?

אני לא יודע למה אתה מתכוון. מה זה עשבים?

תלמיד: מחשבות, כוונות. אבל יש עשב שנמצא מסביבנו, שזו דרגת התפתחות קודמת של האדם. איך אותו העשב, לפני שאדם נהייה אדם ורוצה להידמות לבורא ויש לו כבר קשר אחר, מקבל את המכות מהטבע, מהכוח העליון?

מהבורא, הוא מקבל מכות מהבורא שמעביר אותו לדרגת האדם.

תלמיד: כל פגעי הטבע זו עבודה של הבורא?

ודאי.

שאלה: אם אני תופס את ייסורי האהבה בצורה נכונה אז אני מבין שהם באו לקדם אותי, אני אומר עליהם תודה ומתחזק בעוד יותר קשר עם הקבוצה ועם הלימוד. לעומת זאת יש מצבים לאורך השנים שחברים קיבלו ייסורים, והם לא ראו אותם כייסורי אהבה, והייסורים האלה הרחיקו והוציאו אותם מהסביבה ומהלימוד. מה ההבדל, מה מבטיח לאדם שהוא יוכל לתפוס ייסורים כאלה בצורה נכונה להתקדמות?

שום דבר לא מבטיח, רק הסביבה. הוא צריך להכין את עצמו בסביבה כדי לקבל ייסורים בצורה נכונה, כמו שאתה מכייל כלי נגינה והכול תלוי עד כמה הוא מכויל נכון.

תלמיד: האם החברה היא המפתח ליחס הנכון לייסורים?

כן. החברה מביאה לאדם את כל הרצונות, המחשבות והכוונות כך שאם הוא מקבל את הכול, אז הוא עולה לדרגת הסביבה, לדרגת החברה בכל פעם יותר ויותר. הכיול שלנו כלפי החברה הוא הבטוח ביותר. ומה אם היחיד הזה יותר מפותח מהסביבה? הוא לא יכול להיות מפותח יותר, כי כדי לעלות לדרגה עליונה יותר הוא חייב לשאוב מהם את הכללים שלהם, ובעלייה אליהם הוא יעלה.

העלייה כמו נותנת לו אקורד, הוא מרגיש איפשהו בתוך האקורד הזה שמשהו מזייף, ואז הוא צריך למצוא בדיוק את המקום שלו. לכן כל פעם ההשתוות לסביבה, לא חשוב איזו סביבה, אלא אם הוא נמצא בה, זה מקום העבודה שלו. זאת אומרת העבודה שלנו בסביבה היא כל פעם להתכלל בה ככל האפשר יותר.

שאלה: איך עוברים מסבל גשמי לייסורים רוחניים?

כמו שדיברנו, אני רוצה להיות במקום הנכון בסביבה ואז מסבל גשמי שהוא בדרך כלל סבל פרטי של האדם, אני עובר לסבל רוחני, ואז להרמוניה רוחנית שזו כבר השגת הבורא.

שאלה: האם הבורא מייצר מצב של ייסורים אצל הנברא רק בשביל להציל אותו?

כן, אלו לא ייסורים, כי במקרה שהוא מתחיל לזהות למה הייסורים מושכים אותו, אז הוא כבר לא רואה בהם ייסורים.

שאלה: הסיום של המאמר היה, "שפירוש של "אדם", שהוא בחינת "מדבר". כלומר, שאין הוא לוקח לעצמו את המזונות של "בעלי חי", אלא מזונות שמתאים לבחינת "מדבר". מה זה אומר לקחת מזונות של בעל חי?

מה שהוא רוצה לקחת לעצמו כדי לאכול ולהשמין.

שאלה: מה לעשות אם אני מרגיש במהלך היום שתפילה היא הדבר הכי חשוב בעולם אבל בפועל כשאני בא להתפלל אני לא מסוגל לעשות כלום?

אם אין לאדם מילים לתפילה, אם אין לו ציור לתפילה, אם הוא לא יכול לזהות, לראות ולתאר לעצמו את המצב הנכון בחיבור של העשירייה, אז הוא צריך לחשוב, לתאר זאת וכך ולהתקרב לחברים.

שאלה: האם אפשר להגיד שהסבל הרוחני מגיע מהעשירייה?

סבל רוחני מגיע מהבורא, או אפשר להגיד שמהעשירייה כי הבורא הוא סך הכול תמיד מתואר לנו כמי שמשתף את העשירייה, המחבר את העשירייה.

תלמיד: וסבל גשמי?

סבל גשמי הוא הפוך מזה, שאני לא מבין את המטרה הרוחנית שלנו, ואין לי אליה שום נטייה, ולכן כך אני נמצא.

תלמיד: זה כדי להגיע לאותה נטייה?

מסבל גשמי יכול להיות שאני מגיע לסבל רוחני, אבל זה כבר לא תלוי רק בי אלא בסביבה שכל פעם מייצבת לי כנגד את אי ההתאמה הרוחנית שלי, את הצורה הנכונה.

שאלה: רב"ש כותב שייסורים רוחניים זה כשאתה מעלה חשיבות רוחניות ומזה שאין לך, אתה סובל. יוצא שאם אני לא עוסק בזה, אז אוטומטית הייסורים הגשמיים מקדמים אותי? כי אני חייב ייסורים כדי להתקדם.

במשהו אתה צודק.

שאלה: על הקשר בין עליון לתחתון כתוב, "זה נקרא בעבודה, שהמיין נוקבין של התחתון גורמים התעלות בדרגה להעליון. היינו להמצב הקודם." איזה קשר יש פה? איך מי נוקבין של התחתון גורם לעליית העליון?

כי הוא רוצה להעלות את העליון. לכן כך הוא עושה.

תלמיד: ואם הוא מעלה מ"ן, מי נוקבין וחושב על העלייה שלו, זה גם יכול להיות?

אבל העלייה שלו גם תלויה בכמה שהעליון יהיה בעיניו יותר עליון.

שאלה: אנחנו בעשירייה ובסביבה עובדים על גדלות הבורא, חשיבות הרוחניות ועל ההשתוקקות לרוחניות.

כן.

תלמיד: האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בעשירייה חוץ מלהגדיל את חשיבות הרוחניות וההשתוקקות לרוחניות, כדי לעורר את ייסורי האהבה?

אם אתם תדברו על זה בעשירייה אז בטח כל אחד ואחד יתרשם מזה.

תלמיד: על ייסורי אהבה? כביכול אנחנו סובלים מזה שאנחנו לא בזה?

כן.

תלמיד: אפשר לקנא אחד בחברו על זה?

כן. "קנאה, תאווה, כבוד מוציאים אדם מן העולם". זאת אומרת, מהמדרגה הזאת לדרגה יותר עליונה.

שאלה: מה הקשר בין ייסורים גשמיים לייסורים רוחניים?

אני לא יכול להגיד. יש קשר ואין קשר. תלוי באיזו דרגה אדם נמצא.

תלמיד: אנחנו רואים המון ייסורים בעולם, שאנשים סובלים סתם בלי להגיע לאיזו הכרה רוחנית.

לא. גם בהם יש צורך, ויש סיבה ויש מטרה. ובסופו של דבר, הכול מכוון לתיקון.

תלמיד: יש לך סיפור שפעם כתבת גם בספר שבן אדם היה בייסורים נוראיים ופתאום התחיל להרגיש את הרמה הרוחנית.

זה דבר מיוחד. לכן כתבתי. אבל אחר כך כשהוא בא אליי, הוא כבר לא היה בכלל באותה דרגה. הוא כבר שכח. ודיברנו על זה שהוא כתב, והוא כבר אפילו כמעט ולא זכר. ככה זה. אבל סבל מאוד במחנה, בסיביר שם באיזה מקום.

תלמיד: לכאורה צריכה להיות מדרגת ביניים, כמו שיש תמיד בחינה, ופה אין מעבר בין גשמי לרוחני.

נלמד ונרגיש את הדברים האלה.

שאלה: ממה שהבנתי, אם אני עומד מול חבר, זולת, שהוא מלא בחשיבות, אני יכול להכיל את זה עד גבול מסוים שגורם לי ייסורים. הייסורים גדלים ככל שאני מרגיש את החשיבות שיש בו והפער בינינו. עד לקיר, של היכולת שלי להרגיש את החשיבות שיש לו לקיים את מצוות המלך. מה נותן לי יכולת להגדיל את היכולת שלי לראות אותו בעל חשיבות לקיים את מצוות המלך יותר גדולה?

רק דבקות בחברה שהיא תעלה אותך.

תלמיד: מה זה אומר, דבקות בחברה?

תתבטל כלפי החברה, תתחיל לשמוע מה שהם אומרים לך, רוצים ממך, תתבטל כלפי זה, תקיים את זה ואז אתה תראה מה שקורה למעלה, בדרגה יותר עליונה.

שאלה: בשביל להגיע לתענוג ומנוחה, שזה בשורש, אני צריך לסבול?

שזה בשורש. כן.

תלמיד: רק שאני צריך להבין אולי בהדרגה?

בכדי להגיע אתה צריך לסבול, אתה אומר.

תלמיד: ולעבור מייסורים גשמיים לייסורים רוחניים.

שזה ממש הפוך.

שאלה: האדם הוא כמאזניים, מצד אחד המאמץ שעליו להשקיע ומהצד האחר השכר. האם המילוי שיקבל בעתיד נקרא "מנוחה"?

אבל המנוחה הזאת יכולה להיות על פני הרבה פעולות וחוסר מנוחה גשמית וכן הלאה. אנחנו קוראים לזה "מנוחה".

תלמיד: ואז בדרגה הבאה מאיר לו עוד אור, עוד מנוחה וכך עד עולם אין סוף?

האור מעלה אותנו לנקודת האיזון של כל המציאות באופן שאנחנו והבורא נמצאים יחד.

תלמיד: ממדרגה למדרגה גם התנועה עצמה הופכת למנוחה?

לא. ממדרגה למדרגה אין לנו שקט ואין לנו מנוחה, אבל אנחנו יותר ויותר נמצאים במנוחה לא מהתנועה בה אנחנו נמצאים בכל פעם יותר ויותר, אלא מתוך שעל ידי כך אנחנו משתווים עם הבורא. יכולה להיות מהירות אין סופית, פעולות אין סופיות על ידי שינוים, כפי שרואים עכשיו, ככל שאנחנו מתקדמים בטכניקה התדירות עולה והשינויים בין מצב למצב יותר מהירים, אבל בסופו של דבר זה מביא לנו מנוחה.

תלמיד: לזה התכוונתי, שהתנועה לקראת הידמות לבורא הופכת למנוחה, למרות שאלה מדרגות שונות הווקטור הוא זהה.

מהירות אינסופית, שינויים אין סופיים מביאים אותנו למנוחה.

שאלה: אני רואה סביבי חברים שעוברים ייסורים גשמיים, אני רואה חברים המתפעלים מהדרך, חברים שנמצאים בריחוק, באיזו ירידה, אבל מאוד קשה לי לראות חברים הנמצאים בייסורי אהבה, ייסורים מזה שהם רחוקים מהבורא.

עדיין לא.

תלמיד: אם היינו צריכים לשחק כאילו אנחנו נמצאים בייסורי אהבה, מה היה עלינו לעשות?

אולי לשחק, אבל אנחנו עדיין לא נמצאים בזה. תתאר לעצמך שכבר עלינו מעבודה על ידי האגו שלנו לעבודה בכוח ההשפעה שבינינו, ולכן ככל שנתקרב יותר ויותר זה אל זה, נתחבק זה עם זה פנימית, נרגיש את עצמנו יותר ויותר נעלים. ואם לא נוכל לבצע זאת, נימצא בייסורי אהבה, ייסורים מחוסר אהבה. זה מה שעלינו להשתוקק להרגיש ולממש.

תלמיד: יכול להיות שחבר נמצא בייסורי אהבה והוא לא יודע?

יכול להיות, אבל אלה דברים שעוברים מהר.

תלמיד: איך מצליחים להאמין לחבר, להשתכנע שהדוגמה שהוא מראה לי עכשיו היא דוגמה אותנטית, אמיתית? נניח הוא מראה לי עכשיו דוגמה של גדלות, אבל זה לא משכנע אותי ועליי לעשות עבודה עם עצמי כדי שזה יגיע אליי. מה עליי לעשות?

תידבק לצורה אותה הוא רוצה להראות לך והשאלה האם היא אמיתית או לא, לא חשובה, כי על ידי ההתקרבות שלך אליו תשנה בו את המצב הרצוי והוא ישתנה.

אתם רואים שיש לנו צורת ההתקדמות מאוד מסוימת, אנחנו מושכים את המצבים האלו במשך שבועות ואחר כך פתאום יש איזו קפיצה. ושוב יש דברים דומים שכאילו לא משתנים ואחר כך יש שינוי, זו צורת ההתקדמות.

שאלה: איזו קפיצה יש?

אתה סופר כתר, חכמה, בינה וכן הלאה עד המלכות ואחר כך יש קפיצה, ועוד פעם עשר ספירות, קפיצה. כמו בספירת הכבשים נניח, סופרים עד התשעי, והעשירי, מכה, הוא קודש לה'.

תלמיד: אז מה הקפיצה שאתה מרגיש עכשיו פה בכלי שלנו?

אני מרגיש כל מיני מצבים, זה לא חשוב. יש כאלו מצבים שאנחנו יכולים לזהות אותם.

שאלה: האם ניתן בכלל להשוות לפי האינטנסיביות של הרגשות בין הייסורים הרגילים, של הבהמה, לבין ייסורי אהבה, אותם הייסורים שמקבלים מחשיבות? שייסורי אהבה ישפיעו עלינו בדיוק כמו שמשפיעים הייסורים הרגילים?

אפשר לנסות.

שאלה: איך להשתמש באופן פרקטי בשכר ועונש בעבודה שלנו, כדי להתקרב לשורשנו?

אם אנחנו מקבלים בעבודה שלנו תוצאות חיוביות ושליליות, אז על ידן, כשמדברים בינינו, מתאספים, מתחברים, מתחבקים, אנחנו יכולים להבין מה הסיכוי שלנו להתקדם כל פעם יותר ויותר כשמתחברים. כך אנחנו נמשכים קדימה.

תלמיד: אז מה יכול להיות עונש במקרה כזה?

שכר ועונש הם שני היחסים שלנו לצעד הבא, לעשות זאת נכון או לא נכון, לצרף לזה חברים או לא להצליח לצרף אותם.

שאלה: מה הבורא נותן לאדם כשהוא נותן לו הרגשה של ריקנות וחוסר אונים מהמצב?

זה מצב טוב מאוד. כי אז אדם מבין שהוא נמצא במצב הנכון. אין לו כוחות, אין לו כיוון, אין לפניו מטרה ואז הוא יכול להתבטל כלפי החברה וכלפי הבורא. ואם החברה מתבטלת ויחד עם זה חבריה מתחברים ביניהם, אז הם יכולים לקבל מלמעלה כוח המעלה אותם לדרגה יותר עליונה.

תלמידה: למה דווקא המצב הזה, הרגשת הריקנות?

מכיוון שזה המצב הנכון. הם מגלים את עצמם במצב האמיתי שלהם, שהם ריקים, ורק הבורא יכול למלא אותם. והם מוכנים לפתוח את עצמם, כולם ביחד בתוך הריקנות שלהם, כדי שהבורא יתחיל למלא ולהרים אותם.

שאלה: איך אני יכול להפעיל את הכוח שטמון בשורש שלי, כדי שאוכל להפוך את הייסורים לאהבה?

להתפלל, זה הכי בטוח. אתה תופס את החברים שלך, ואתם תופסים זה את זה יחד ומתחברים יחד בפניה לבורא, שיעשה את זה. בסך הכול, הבורא עושה את הפעולות, ועלינו רק לבקש.

שאלה: קראתי את המשפט, שאת מי שהבורא אוהב, הוא מכה. האם הוא נותן שכר בזה שהוא מכה, האם בכך הוא מגן עליך?

המכה שלו היא כבר שכר, כי על ידה האדם מתקדם.

שאלה: איך אפשר להפוך את הייסורים שאנחנו רואים באחרים, בעולם, ייסורים של ילדים, של אנשים, לייסורי אהבה?

להשתדל בהדרגה לעבוד בעשירייה וכך מתוכה נרכיב את היחס הנכון מכל באי העולם לבורא.

שאלה: מדברים על חשיבות התפילה, אבל מהי חשיבות ההודיה על כך שהוא ברא אותנו בלתי שלמים, מלאי חסרונות?

ההודיה חשובה מאוד כי היא מזככת אותנו, מעלה אותנו, ואחרי ההודיה, אם אנחנו עוד יכולים להפעיל חיסרון, זאת תהיה תפילה שלמה.

שאלה: יש מצב של ערבוב בין ייסורים רוחניים וגשמיים, לא קל להבחין ביניהם, איזה ייסורים גשמיים מגיעים מאיזה שורש רוחני, ולמה אני מתמודד עם זה ואיך זה קשור לתיקון שלי. אבל בכללות אני יודע בתוכי שהייסורים הגדולים ביותר, הם הייסורים של בית האסורים. אתה תקוע, יש לך רצון, ואין שום כוח במציאות שיכול למלא אותו. איך לטפס מעל זה?

רק על ידי עבודה קפדנית בתוך הקבוצה, רק על ידי זה. החיבור בקבוצה צריך להיות כדבר החשוב ביותר. בלי זה, אין לך שום קשר למטה ושום קשר למעלה.

שאלה: הבורא עושה הכול בכוונה להיטיב לנבראיו. איך ניתן להשיג את החיבור לכוונה הזאת, כדי שמה שנמצא למעלה יהיה למטה?

אנחנו מדברים כל הזמן, בכל השיעורים שלנו, רק על החיבור. זה ההבדל בין גמר התיקון למצבנו. אנחנו מרוסקים, מרוחקים, לא נמצאים בשום קשר בינינו אלא להיפך, בקשר שלילי, בקנאה, תאווה, כבוד, שנאה, וכן הלאה, לכן יש רק תיקונים לפנינו ואז נצליח.

(סוף השיעור)