שיעור בוקר 17.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 471, "מאמר לסיום הזוהר"

קריין: "מאמר לסיום הזוהר", "כתבי בעל הסולם", עמ' 471.

1. מאמר לסיום הזוהר

   (נאמר לרגל סיום הדפסת ספר הזוהר עם פירוש "הסולם")

"נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית', כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא, אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן, כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו, שהקשו כן על הכתוב "ולדבקה בו", ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא?

והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון".

ולכאורה קשה: איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו? הלא כתוב במפורש: "ולדבקה בו". ואם היה הפירוש "הדבק במדותיו", היה לו לכתוב "ולהדבק בדרכיו". ולמה אומר "ולדבקה בו"?

והענין הוא, כי בגשמיים, התופשים מקום, מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים, שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם, בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל.

אלא השואת הצורה, שיש בין שני רוחניים, מובנת לנו כדביקות. ושינוי הצורה, בין שני רוחניים, מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן, מחתך ומבדיל בדבר גשמי, לחלקו לשנים, ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה, מבדיל את הרוחני, ומחלק אותו לשנים.

ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט.

ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה.

ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל, כשב' אנשים, שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב.

ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה, כגוף אחד.

ואין כאן המדובר בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשואת הצורה או בשינוי הצורה.

כי בהיות בני אדם, אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב, כל מה שחבירו אוהב, ושונא, כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה, ואוהבים זה את זה.

אבל, אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאחד אוהב איזה דבר, אף על פי שחבירו שונא את הדבר ההוא, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו, הם שנואים זה על זה, ונפרדים ורחוקים זה מזה.

ואם הם בהפכיות, באופן, שכל מה שהאחד אוהב, נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם, שנפרדים ורחוקים הם, כרחוק מזרח ממערב.

והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום, וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם, תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.

ובזה אנו מבינים, מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא "הדביקות במדותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון".

כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית".

שאלה: קראנו "מה הוא רחום אף אתה רחום". מה זה להיות רחום וחנון בעבודה? איך אני עושה את זה?

זו תכונת הבורא. כשנרגיש אותו, נבין מה זה נקרא "רחום וחנון" ואז נראה האם אנחנו יכולים להיות כמוהו.

תלמיד: קודם צריך להרגיש את זה כדי להיות כמוהו?

כן, ודאי. הכול עניין של הרגשה.

שאלה: האם שניים שיש ביניהם השתוות התכונות דבוקים מעצם ההשתוות או שהם צריכים גם להתכוון אחד כלפי האחר?

כן. הם צריכים גם להיות ודאי בכוונה, בהתקרבות זה אל זה.

שאלה: כתוב "ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט. ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה." מה זאת אומרת שינוי צורה קטן ושינוי צורה גדול?

שינוי התכונות, שינוי הרצונות.

תלמיד: מה זו השתוות צורה, מה זו צורה?

"צורה" זה איך שאנחנו רואים אותו, מבינים אותו, מרגישים אותו. איך שהוא מתראה לאחרים.

תלמיד: זו כבר תכונת ההשפעה?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב "והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות." את הגרזן הזה אנחנו מרגישים טוב מאוד בזמן שלנו, ורק עכשיו אנחנו זוכים עכשיו לחזור לשיעורים פיזיים ולסעודות. במה עוזרת לנו הרגשת הפירוד להגיע להשתוות הצורה?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", כתוב במקום אחר. זה חייב להיות ולזה כל אחד צריך להשתוקק.

שאלה: מאיפה אני יכול לקחת דוגמה כדי להיות כמו הבורא אם אני לא מרגיש אותו?

אתה לא יכול להרגיש אותו כל עוד לא תהיה כמוהו לפחות במידה מסוימת.

תלמיד: אבל אני צריך לקבל דוגמה?

אתה לא תקבל דוגמה כזו. אתה צריך לתאר את זה לעצמך לבד. בשביל זה יש לך את התכונות שלך ועכשיו מתוכן, תבנה לעצמך תמונה אמתית. ואחרי זה, תבקש.

שאלה: מה ההבדל בין להיות כמו הבורא לבין להיות דבוק אליו?

זה לפי השתוות הצורה. ככל שאדם דומה יותר לבורא, כך הוא יותר קרוב אליו, וזה יכול להיות עד כדי כך שהוא דבוק.

תלמיד: דבקות זה להיות קרוב אליו בפעולות, במעשים או במחשבה?

במחשבה, בדיבור ובמעשה.

תלמיד: בזה אני שווה אליו, דומה לו?

כן.

תלמיד: וכתוצאה מזה אני מרגיש אותו, תופס אותו, תופס משהו אחר בחיים?

נכון.

שאלה: לגבי דבקות בין החברים, כתוב שכל אחד אוהב את מה שחברו אוהב. האם אנחנו צריכים לאהוב משהו משותף או שאנחנו צריכים לאהוב זה את זה?

אנחנו צריכים לאהוב זה את זה וצריכים כולם ביחד להשתוקק לבורא.

שאלה: בעל הסולם כותב שהבורא הוא רחום וחנון, ושאנחנו צריכים להידבק בו, ובכלים לפעמים מושג כך ולפעמים מושג הפוך. השאלה איך אני יכול ללמוד להיות כמוהו או ללמוד להיות דבוק בו?

אני לא יודע, תפתור את הדברים האלה בדרך. אי אפשר להגיש את הכול בצורה פתוחה וברורה.

קריין: אנחנו בעמ' 472, טור א' למעלה, שורה "ויש..".

"ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".

וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.

ואין להקשות על זה: איך אפשר, שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו? הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו, ולקיום משפחתו?

התשובה היא, כי אותם המעשים, שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה "ההכרח, לא יגונה ולא ישובח". ואין זה נחשב כלל, שעושה משהו לעצמו.

והנה, כל היורד לעומקם של הדברים, בודאי יתפלא: איך אפשר לאדם, שיבוא להשואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו, בשעה, שכל הויתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו? ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע"י זה, תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר, שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים, ולא כלום לצרכי עצמו?

אכן אני מודה, שהוא דבר קשה מאד. ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו. שהוא רק לקבל לעצמו. ואין צריך לומר, שיכול להפוך טבעו, מקצה אל קצה. דהיינו, שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהיו להשפיע.

אבל לפיכך, נתן לנו השי"ת, תורה ומצוות, שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם, מועילה לנו להפוך טבעו.

ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו, הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם, בכרך הראשון, עי"ש באות ל', ל"א, ואין להאריך כאן".

שאלה: הוא כותב "ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא". וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא".

על הליבא הוא לא מדבר, הוא גם לא ידבר בהמשך. מה מקולקל הלב או המחשבה? זאת אומרת כל העניין של השוואת הצורה מבחינת מוחא, המחשבה, כמו שהבורא לא חושב על עצמו, ככה גם אדם לא צריך לחשוב על עצמו.

כן.

תלמיד: זה ברור. אבל אנחנו אומרים שכל העבודה היא בלב, שהבורא חפץ בלב והלב מקולקל והמחשבה משרתת את הלב, את הרצון.

כן.

תלמיד: המחשבה לא מקולקלת, המחשבה היא תולדה מהלב המקולקל, מהרצון המקולקל. אז למה הוא אומר שכל השוואת הצורה היא מבחינת מוחא?

כי אחרת אין לנו ממה להתחיל, אנחנו עובדים במוח כדי לתקן את הלב.

תלמיד: אז נניח שאנחנו לומדים, מה צריכה להיות העבודה במחשבה?

אני רוצה להיות כמוהו במשהו, כמו קטן ליד הגדול.

תלמיד: זו עבודה של תפילה שיש לאדם איזה דיבור פנימי.

גם זה, כן.

תלמיד: לא ברור בדיוק מה צריכה להיות המחשבה?

אבל תפילה זה מחשבה.

תלמיד: התפילה היא במחשבה, לא בלב?

בסדר. אבל כדי שאתה תכוון את הלב אתה צריך לדעת לכוון, להתקרב, אתה צריך לעבוד עם המוח.

תלמיד: אנחנו עכשיו נכנסים חזק ללימוד תע"ס. קשה לי לייצב את שני הזרמים של מחשבה מצד אחד, לנסות להבין את מה שכתוב, בעל הסולם אומר תשים בקופסה. מצד אחר להיות כל הזמן עם עבודת הלב ולבקש את המאור שיבוא ויתקן ולחשוב על החברים.

זו כוונה שצריכה להיות כל הזמן.

תלמיד: איך אפשר לסדר את זה?

אתה תראה שזה יהיה יחד, ככה זה יקרה.

שאלה: ליבא זה רצון, הרצון ניתן לנו. האם המוחא זה הכוונה שאנחנו מלבישים על הרצון?

כן.

תלמיד: האם זה אומר שהתיקון הוא בזה שאנחנו מצליחים להלביש כוונה על אותו רצון שאנחנו מקבלים מהבורא?

כן.

שאלה: אולי אפשר להבין שהתיקון הוא במוחא ולא בליבא. האם אנחנו צריכים לעבוד על הכוונה שלנו בזמן הלימוד וזה מה שצריך להיתקן?

כן.

שאלה:, בעל הסולם מזהיר אותנו שהעבודה שלנו צריכה להיות ללימוד תורה ומצוות לשמה.

ואם נסטה אז הרצון לקבל בעל מנת לקבל יפיל אותנו. מה הפעולות שאנחנו צריכים לעשות כדי להיזהר לא לסטות?

להחזיק זה בזה. אני לא יכול לבדוק את עצמי ולעשות ביקורת על עצמי ולהיות בטוח שאני הולך ישר. אבל אם אני קשור לחברים אז כל אחד במה שהוא טועה, לא חשוב, אבל יש לנו הבטחה שאם אנחנו מחזיקים זה בזה הבורא שומר עלינו.

(סוף השיעור)