שיעור בוקר 25.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", פתיחה לחכמת הקבלה, עמ' 163, אותיות י"ב-ט"ו

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 163, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות י"ב.

אנחנו נמשיך ונעשה סיכום מדי פעם.

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

הבורא ברא רצון לקבל מקולקל, כמו שמסבירים לנו מקובלים, שעל ידו אנחנו מרגישים רק בעיות וצרות בקיום שלנו. למה אנחנו צריכים לתקן אותו, למה אנחנו צריכים לתקן אותו בעצמנו, למה תלוי בנו התיקון, למה הוא עושה את זה, מה קורה לנו שאנחנו מתקנים, על כל הדברים האלה אנחנו צריכים לדבר ולברר.

וגם לא מובן, האם עד כדי כך הרצון המקולקל הזה הוא חשוב, שזה מה שהבורא עשה? שחוץ מהיצר הרע, חוץ מהדבר הרע הוא לא ברא שום דבר? זה באמת כך. באמת כך שהבורא לא ברא שום דבר חוץ מרע, ואומנם זה נראה מאוד חמור אבל ככה זה, "בראתי יצר הרע". לכן זה נקרא בריאה, זה נקרא "בר", חוץ מהבורא.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל."

שאלה: לפי העיקרון של השתוות הצורה, אם כולם רעים אז כולנו אמורים להיות בדבקות, למרות שרחוקים מהבורא הטוב ומטיב.

במידה הזאת גם רחוקים זה מזה, כי הרצון לקבל בכל אחד הוא דוחה את האחרים.

תלמיד: עכשיו קראנו שהשתוות הצורה זה אומר שאנחנו בתכונותינו שווים.

בתכונה אנחנו שווים, שבכל אחד ישנו רצון לקבל. אבל מפני שבכל אחד ואחד הרצון לקבל שונה אז אף אחד לא שווה לשני וכולנו רחוקים זה מזה.

שאלה: אם נמצאים בהופכיות לגמרי, איפה אפשר להכיר את התכונה ההופכית?

אנחנו מכירים כל דבר מדבר שכנגדו, אנחנו לא יכולים להכיר דבר בפני עצמו. אם יש לפניך איזה צבע, אז בגלל שיש צבעים אחרים אתה יכול להכיר גם את הצבע הזה לעומתם. אף תופעה שישנה בטבע, תהיה מה שתהיה, אנחנו לא מסוגלים להכיר, להבחין, למדוד, לברר, אלא רק לעומת תופעות אחרות, כמה שהן יותר דומות או סמוכות או הפוכות, רק בצורה כזאת.

תלמיד: אבל אם הרצון לקבל הוא הופכי לגמרי לרצון להשפיע, איפה הוא מזהה בכלל הרצון לקבל את הרצון להשפיע?

לכן אנחנו לא מזהים רצון לקבל שהוא הופכי מרצון להשפיע כי אין לנו רצון להשפיע, ולכן אנחנו לא יכולים לזהות שום דבר. אנחנו לומדים את הרצון לקבל שלנו, נהנים להיות בו, מזה מתחילים. אחר כך מזה שמתחילים לסבול, שואלים את עצמנו למה אנחנו סובלים, מתחילים לגלות שהרצון לקבל שלנו הוא מביא לנו סבל, ואז מחפשים איך אנחנו יכולים להפטר ממנו או להחליף אותו או להקטין אותו, מה לעשות כדי פחות לסבול. וכך אנחנו לאט לאט מגיעים למצב שמשתכנעים שלהגיע לטוב אפשר רק על ידי להשפיע, ואז זה נקרא להשפיע על מנת לקבל. מזה לאט לאט אנחנו מגיעים אפילו ללהשפיע על מנת להשפיע ואחר כך ללקבל על מנת להשפיע. יש לנו כאן ארבע דרגות של שינויים בנו שאנחנו צריכים לעבור.

שאלה: מדובר פה על השתוות הצורה, ורציתי לשאול מהי צורה ברוחניות, צורת הרצון או הצורה שצריכה להיות שווה, מהי צורה?

צורה זה ביטוי. צורה זו בכלל מילה מאוד כוללת, כאן צורה הכוונה לביטוי.

שאלה: אם לא נברא כלום מלבד הרצון הרע לקבל, איך אנחנו יכולים להתקרב זה לזה ולבורא?

אם היינו רק ברצון לקבל בלבד, ודאי שאף אחד לא היה מרגיש את השני. אלא מפני שבכל זאת אנחנו נמצאים באיזה שדה של השפעה מהבורא, מאוד חלש, אבל בכל זאת נמצאים בהרגשה הזאת במשהו, אז אנחנו יכולים לבדוק באיזו קירבה או ריחוק אנחנו נמצאים זה לזה אפילו ברצון לקבל. כי בלי רצון להשפיע שנמצא בינינו, שזה נקרא שהוא עובד באחוריים, בנסתר בינינו, אנחנו לא היינו יכולים גם ברצון לקבל להבדיל שום דבר, היינו מרגישים את עצמנו מנותקים ולא מרגישים זה את זה.

לכן מה שהבורא ברא מלכתחילה הוא ברא את הרצון מתוקן, בלקבל על מנת להשפיע, בגמר התיקון, ושבר את זה כדי לתת לנו אפשרות להשיג את כל הבריאה מתחילתה ועד סופה. לכן אנחנו נמצאים בכלים השבורים שבהם יש גם רצון לקבל וגם מן הקצת רצון להשפיע, ואנחנו על ידי הרצון להשפיע שיש בינינו יכולים להרגיש שאנחנו רחוקים זה מזה, הפוכים, ואפילו שדוחים ושונאים זה את זה אבל בכל זאת זה נעשה על ידי הרצון להשפיע שגם נמצא בינינו. וכך אנחנו לומדים את המערכת.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו שונאים זה את זה ברצון להשפיע?

ודאי שאם לא הבורא שמרכיב בינינו יחסים, לא היינו בכלל מרגישים זה את זה. למה אנחנו שונאים זה את זה? כי אנחנו מרגישים זה את זה, רוצים להשתמש זה בזה, להתקרב זה אל זה. מאיפה זה בא לנו שרוצים להשתמש זה בזה? זה בא לנו מזה שבכל זאת יש איזה כוח השפעה שנמצא בינינו ואנחנו מרגישים שיכולים ליהנות בזה על ידי זה.

לכן בכל כוח שפועל בטבע שהוא כוח מסוג אחד, להשפיע או לקבל, יש בו גם משהו מהכוח השני, להשפיע או לקבל כנגדו, ולכן אנחנו בכלל יכולים להבדיל במשהו. אם לא היינו מרגישים את הכוח השני, לא היינו בכלל מרגישים שאנחנו נמצאים באיזה יחסים בינינו טובים או רעים. הבריאה היא בכל זאת צריכה להיות מכוח השפעה ומחוץ לכוח השפעה, בר, בריאה. ואז אנחנו נמצאים אפילו ברצון לקבל הכי גרוע, אבל למה אנחנו נמצאים בו? כי אנחנו רוצים ליהנות מרצון להשפיע שנמצא בבריאה, רק לעצמנו.

מה רוצה הרשע הכי גדול, היצר הרע מה הוא רוצה? היצר הרע הוא רוצה לקבל את כל האור העליון, הוא רוצה לבלוע את הבורא, שישרת אותו, שימלא אותו. לכן כל הבריאה היא מתחילה בזה שיש שני כוחות ומהערבוביה, מהשבירה, מההתכללות, מהדיפוזיה שיש ביניהם, שנכנסים זה לתוך זה, מתחילה להיות המערכת שהיא הולכת ומבררת את עצמה איך כל אחד יכול להרוויח, להצליח להשתמש בשני. ואז לאט לאט מתוך הבירורים, כך מגיעים כל חלקי הבריאה לחיבור הנכון, ההדדי, שמשתמשים בכל הכוחות לטובת כל אחד ולטובת כולם. זה לאט לאט מתברר מתוך השבירה והתכללות הדדית. ואנחנו יכולים אפילו בכוכבים, בגלקסיות, בכל מה שקורה לנו ביקום שלנו, גם לראות שישנם אותם התהליכים, בכל דבר ודבר. החוק הזה הוא פועל בכל הרמות.

קריין: אות י"ד.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

אני אקרא ואחר כך נעבור על זה.

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד" מכל הבחינות האלו, שורש, א', ב', ג', ד' מ"כל פרצופי הקדושה," בכל מקום שיש בבריאה בחינה ד', היא נפרדה מכל יתר המערכות "באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, שהיא בחינה ד' "נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור." זאת אומרת, שבכל המקום אור יכול להופיע, רק בבחינה ד' לא. למה? כי בחינה ד' היא כולה רצון לקבל, והאור הפוך ממנה לפי הטבע שלו. "כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו," אם יש לנו בכל המערכת הזאת כלים שלא רוצים לקבל את האור למרות שרוצים, הם נקראים "כלים הקדושים". "הקדושים" זה נקרא שדומים לבורא, כי גם הוא לא מקבל. "ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך" שנמצא לפני הרצון לקבל "דוחה אותו לאחוריו," את האור העליון "הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך," שהמסך דוחה אותו. האמת שאלה רצונות. האור העליון רצונו להתפשט בתוך הרצון של הנברא, והמסך רצונו לדחות את האור העליון שלא יתפשט בתוך הנברא. המסך הזה עומד בין האור העליון ובין הרצון. "המעלה אור חוזר ממטה למעלה" מחזיר אותו "ומלביש הע"ס דאור העליון," זאת אומרת, כמו שהאור העליון מגיע לרצון, הרצון מתגבר ודוחה בחזרה את האור העליון, וזה נקרא שמלביש אותו. "כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד," זאת אומרת, כמו שהאור רצה להיכנס לתוך הרצון ולמלא את כל הרצון, הרצון עכשיו על ידי המסך דוחה את האור העליון, זה נקרא שהוא מלביש את האור העליון רק למעלה ממנו, ובצורה כזאת מתקשר עם האור העליון.

"כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה," כמה שמלכות דוחה את האור העליון שלא יתלבש בה, במידה הזאת בדיוק בכמות ובאיכות היא יכולה להתרחב ולקבל לתוכה את האור העליון ממעלה למטה. כמה שהיא דוחה את האור העליון זה נקרא "ראש הפרצוף", וכמה שהיא מקבלת אחר כך לתוכה את האור העליון כבר מלובש באור החוזר שלה זה נקרא "גוף הפרצוף". "[והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא.] וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים," רק התחלת הקשר בין בורא לנברא "כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש," כי עוד אין רצון לקבל שם, אלא רק דחייה מלקבל. "[אח"ז] וכשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר" שהוא כבר לא דוחה אלא מוכן לעבוד כמקבל "ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

אחרי הדחייה של האור העליון, שאני לא רצה לקבל אותו בצורה שאני נהנה, אלא אני עושה חשבון כמה אני יכול לקבל כדי לעשות נחת לא לי אלא לבורא, דרך הקבוצה, אז בהתאם לזה אני עושה את הפעולה הזאת. ואז יוצא שעל ידי הרצון לקבל שלי והתענוג שמגיע אלי אני יכול לעשות פעולות אחרות, שאני מעלה את עצמי לרצון להשפיע ובמקום לקבל אני משפיע. כך הבורא עשה בנברא את כל ההכנות להידמות לבורא.

צריכים לחשוב על זה, והרבה להתעמק ולהתבלבל, ונהפוכו זה וזה וככה וככה, עד שזה יהיה מובן לנו מכל הכיוונים כשאנחנו ניגש לעניין זה.

שאלה: זה קרה באופן כזה שהרצון לקבל הפך למקום פנוי מאור, ואז הייצוב של המסך זה הביטול והעיבור?

לא. זה צמצום. זה בסך הכול צמצום. עיבור נעשה אחר הצמצום, עיבור זה כבר התקשרות בין הנברא לבורא דרך הקבוצה, שהוא מאבד את עצמו בתוך העליון, שלא רוצה לקבוע שום דבר אלא מוסר את עצמו לעליון, זה נקרא "עיבור". לפני כן זה צמצום, שלא רוצה לעבוד עם שום רצון לקבל שלו, כי חוץ מהרצון לקבל הוא לא מזהה בו שום דבר.

שאלה: איך נראה האור הזה שאנחנו דוחים מתוך ההבחנות שלנו, איזו התרשמות האור הזה משאיר בנו שגורם לנו להבין בהבחנות שלנו שעלינו לדחות אותו?

האור העליון מאיר עלינו מרחוק ולאט לאט מלמד אותנו דרך היגיעה שלנו בקבוצה, בחיבור, בכל מיני פעולות שאנחנו כביכול רוצים להידמות לרוחניות, האור העליון משפיע עלינו ומלמד אותנו יותר ויותר מה זה נקרא "השפעה", מה זה נקרא "רוחניות", וכך אנחנו מתקדמים. ומתקדמים בשני צירים, בזה שלא מסכימים וכן מסכימים, לא מבינים וכן מבינים, ככה זה, כמו בעולם שלנו. כי יש לנו גם את הרצון לקבל שלנו וגם האור העליון מעורר בנו קצת מהרצון להשפיע ואז אנחנו מתחילים לברר את שתי ההבחנות הללו זו כנגד זו.

שאלה: האם ההבנה או ההכרה של שינוי הצורה הזה משמעותו להיות יותר קרוב לבורא, האם בזה שאנחנו מבינים יותר את שינוי הצורה אנחנו יותר קרובים לבורא?

וודאי. אפילו שאנחנו נמצאים בעל מנת לקבל בכל מיני אופנים רעים בכל זאת אנחנו יותר קרובים לבורא. העיקר שכל הזמן אנחנו רוצים לאתר יותר ויותר הבחנות רוחניות, טובות, רעות, לא חשוב איזה, אבל תמיד "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". לכן בכל מצב שבא אנחנו צריכים לשמוח. זה יותר קרוב בערך מוחלט, במודול, לתיקון. רק בשמאל או בימין זה ההבדל. לכן וודאי שאנחנו ניפול, כמו שכתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם", ואנחנו בכל זאת נתקדם למטרה.

שאלה: כשאנחנו רוצים לשרת את הבורא אנחנו מאוד מתרגשים, האם כשאנחנו עושים פעולות עם החברים חשוב שנזכור את מי אנחנו משרתים? כי הרבה פעמים כשאני עובד עם החברים אני שוכח את מי אני משרת.

זה נכון. יש לנו מצבים שאנחנו שוכחים מהקבוצה ומהחברים ודואגים רק לעצמנו, יש [מצבים] שדואגים רק לבורא, יש [מצבים] שדואגים רק לקבוצה, יש [מצבים] שאנחנו מעורבים בכל הדברים האלו, אלו עם אלו, העיקר שאנחנו כמה שיותר קושרים זה אל זה אל זה. העיקר שגם הבורא וגם הקבוצה וגם אני עם כל המערכת שאנחנו לומדים, חכמת הקבלה, הכול כל הזמן מתבשל בי. בסך הכול אלה לא הרבה דברים, אני, הקבוצה, הבורא ומה שקורה בינינו שזה נקרא חכמת הקבלה. זה הכול.

שאלה: הנקודה המרכזית בקטע שקראנו היא עניין המסך. מה זה מסך בעשירייה ואיך אנחנו יכולים לבנות אותו ביחד?

מסך זה הדבר העיקרי. הוא הנקודה המרכזית של כל חכמת הקבלה. בבניית המסך תלויה הדרגה הרוחנית של האדם, של הקבוצה, של העולם, של כל המציאות. מסך הוא כוח ההתנגדות לקבלת תענוג בתוך הרצון לקבל, שהפעולה הראשונה בזה היא צמצום א', ואחר כך גם מעבר לזה, איך אני הופך את הרצון לקבל שלי לעל מנת להשפיע. שלא רק שאני לא מקבל, אני יכול אפילו לקבל מהבורא כוחות כדי לקבל ממנו את כל התענוגים בעל מנת להשפיע. שמעל, מעבר לרצון שלי ליהנות, אני מוכן ליהנות אבל כדי להשפיע לו ולא כדי להשפיע לעצמי, זו עבודת המסך. צמצום זו פעולה שגם נכללת בפעולה הזו והיא צריכה להיות קודם, צמצום, ואחר כך מסך ואחר כך אור חוזר ופעולת ההשפעה לבורא.

לבורא אי אפשר להשפיע שום דבר, אין לו כלים דקבלה, אבל מה שאנחנו יכולים להשפיע לו זה אך ורק בתנאי שאנחנו מקבלים כדי ליהנות לו. אם אני מקבל למעלה מהרצון שלי, אלא כדי להשפיע לו, אז גם הביטול שלי, גם הקבלה שלי, גם ההנאה שלי, הכול הופך להיות לזה שאני מהנה לו. ובמידה הזו שאני מהנה לו, שולח לו, משייך לו את כל התענוג שאני מקבל, במידה כזו אני כבר נעשה דומה לו ובזה אנחנו מתקשרים.

שאלה: מהו החלק של האור בתפקיד המסך ומהו החלק של הכלי?

האור מסדר את התיקונים והכלי מקבל את התיקונים, מעלה מ"ן, מקבל את האור ומסדר כל מה שבא.

שאלה: שינוי הצורה של בחינה ד' מהבורא זה מה שגורם לריחוק, אז על מה הצמצום?

הצמצום הוא על להשתמש בבחינה ד' כמו שהיא ברצון לקבל. אם אנחנו משתמשים בבחינה ד' כדי להשפיע אז אפשר להשתמש בה. אדרבא, כמה שתוכל יותר.

תלמיד: אם ריחוק הדעות הופך אותי לשונא של מה שאני רחוק ממנו, אז אני כבר לא רוצה לקבל ממנו תענוג, אני רוצה לדחות אותו בגלל שאני שונא אותו.

לא, לא רק זה, יכול להיות ההיפך. דווקא שנאה ואהבה אלה דברים מאוד קרובים זה אל זה. הכול תלוי רק בכוונה, ואז אין שום בעיה, אפשר להפוך את זה בקלות. הכול תלוי בחשיבות, במטרה, איך אני משתמש ברצון לקבל הגדול ובאור הגדול, איך אני משתמש בהם. תחשוב.

שאלה: בטקסט בעל הסולם מזכיר שכשהוא דוחה את האור האור הופך לאור חוזר או שנדחה, ואחר כך זה הופך אותו לכלי קבלה לאור במקום בחינה ד'. איך זה קורה שאור חוזר הופך לכלי קבלה?

זה נכון שאור לא יכול להיות כלי קבלה, אבל הדחייה מלהנות לעצמי כדי להנות לבורא, התנאי הזה עושה את הכלי ראוי לתפקידו והכלי יכול לקבל את האור העליון כדי להשפיע. תתאר לעצמך שאתה נמצא מול בעל הבית כאורח ואתה רוצה לעשות אך ורק טובה לבעל הבית. ואז בפנים, בעל הבית אפילו לא רואה את זה, לא מרגיש את זה כאילו, אתה עושה בפנים תרגיל שאומנם כל הכיבוד שהוא נותן לך הוא מאוד טעים ואתה מאוד רעב, אבל אתה יכול להתעלות מעל הרעב והתיאבון שלך ולהתחיל לקבל את התענוגים האלו דרך הצמצום של הרצון שלך ליהנות לעצמך, ואתה פותח את הרצון לקבל שלך והתענוגים כדי להשפיע לבעל הבית.

מאוד קשה לנו לתאר את זה, כי אין בעולם שלנו דוגמה כזאת, אבל תתאר לעצמך שבכל זאת איכשהו תיאורטית זה אפשרי. זו העבודה שלנו. ואז בזה אתה מתחיל להיות במקום האורח כמו בעל הבית, ואפילו יותר מבעל הבית כי בך תלוי עד כמה אתה מהנה לבעל הבית.

שאלה: מה קורה כשהאור חוזר מסתיים ומלכות מתרחבת עם כלים דראש?

אנחנו נלמד את זה אחר כך, מזה נעשה הפרצוף הרוחני זאת אומרת נעשתה פעולה לקבל על מנת להשפיע שבזה הנברא מדמה את עצמו לבורא וכך מעלה את עצמו לדרגה יותר עליונה, מדרגת הנברא לדרגת הבורא, עובר מחסום ומתחיל להזדהות עם הבורא ומתחיל גם למדוד את עצמו כלפי הבורא איפה הוא לעומת הבורא.

את זה נלמד, זה בא אחר כך, אחרי שהיום נעבור על הקטע הזה, אם נעבור, אם לא אז נצטרך גם מחר לעמוד על זה עם שרטוט וכן הלאה, בוא נראה.

שאלה: איפה במסך קורות כל הפעולות האלה של לא לקבל ולדחות ולעשות חשבון, מה זו המערכת הזאת?

זה מערכת שנבנתה מהיחסים בין הרצון להשפיע של הבורא ובין הרצון לקבל של הנברא, אין יותר. יש רצון להשפיע של הבורא שהוא ברא רצון לקבל שנקרא "נברא" ובין שני הרצונות הללו אנחנו לומדים את כל חכמת הקבלה, איך הנברא מביא את עצמו למצב שהוא מקבל את כל מה שהבורא רוצה לתת לו. אז כל החכמה הזאת, כל הפעולות האלו שאנחנו לומדים ורוצים לממש הן נקראות חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל.

כי מלכתחילה איך שהבורא ברא [אותנו] אנחנו לא מסוגלים לקבל יותר מאור דק מאוד שנקרא "העולם הזה", וכל הלימוד איך לקבל את כל האור שמגיע מהבורא לרצון לקבל, לבריאה, זה נקרא "חכמת הקבלה".

תלמיד: מהצמצום עד שמלכות מתפשטת למטה בפעם הראשונה לא ברור איך המסך משנה את התפקוד שלו.

אנחנו נלמד את זה לאט לאט בפרטות, ולא לקפוץ אלא נלך קודם כל עם בעל הסולם איך שהוא כותב לנו, וכך לאט לאט. אני מאמין בשכל שלו, אני גם הייתי כותב את זה בצורה אחרת, בהמשכיות שונה, אבל כך הוא כתב ואני מקטין את עצמי ומקבל את מה שהוא כותב שכנראה זו ההתפשטות והגשת החומר בצורה הנכונה יותר. כי הוא נמצא בהזדהות עם הבורא, הוא מבין את הדברים האלה יותר ממני אז נקבל כך ונשתדל מתוך זה לגשת לעומק הדברים.

שאלה: האם היחס של האורח כלפי בעל הבית משתנה אחרי שהוא מצליח לצמצם את עצמו ולהחזיר לבעל הבית?

כן, ודאי שהיחסים ביניהם כל הזמן משתנים וזה כבר נמצא בשליטת הנברא.

שאלה: בזה שמשיגים את הקשר ההפוך על ידי הדחייה, אנחנו לא מרגישים את המסך אלא השתקפות האור בלבבות החברים, האם זה נורמלי שבהתחלה לא מבחינים?

כל פעם ההבחנות שלנו משתנות, אנחנו צריכים ללכת קדימה, לאסוף אותן לאט לאט ואז הן הופכות להיות לחכמת הקבלה, חכמה איך לקבל מה שהבורא רוצה לתת.

שאלה: מה זה הכוח הזה של המסך, האם זה כוח החשיבות של החיבור בינינו ועם הבורא, מעל כל הרצונות, מעל כל ההנאות?

מסך זה לא צמצום, יש צמצום ויש מסך. קודם כל צמצום זו ההחלטה שאני לא מקבל לעצמי לפי רצוני שום דבר מבעל הבית, לפי אותה דוגמה של בעל הבית והאורח, אלא אני מחליט שאני מקבל רק כמה שאני יכול בזה להשפיע לבעל הבית, ליהנות לבעל הבית ואז אני מתחיל לקבל, אם יש לי כזה כוח למעלה הצמצום.

אז אני מתחיל למדוד עד כמה אני יכול מהאור הקטן ביותר, זאת אומרת מהתענוג הקטן ביותר עד תענוגים יותר ויותר גדולים שאני מרגיש, שהם יהיו כולם בלקבל על מנת להשפיע, שאני נהנה מהם אבל התענוג שלי הוא כולו כשהבורא רוצה שאני אהנה.

שברור לי שהוא רוצה, שאני אחרי הצמצום נמצא במגע עימו ומרגיש אותו ולא את עצמי, מרגיש את הלב שלו ולא את הבטן שלי, ואז כשיש לי אחרי הצמצום גם הרגשה שבלב אז אני יכול להשוות את הרגשות שלנו ולעבוד רק כדי להגדיל את ההרגשות ההדדיות בינינו מלב ללב, וכך אנחנו מתקרבים זה אל זה ועוזרים זה לזה להיכנס למגע כמה שיותר הדוק.

שאלה: האם יש איזה קשר בין ביטול בעשירייה לבין הכוח הפנימי של המסך, איך זה עובד?

ביטול זה ביטול ומסך זה מסך. ביטול זה השלב הראשון שממנו מתחילים, שאני מבטל את הרצון לקבל שלי שבצורה הטבעית שלו הוא לא משתתף בקשר שלי עם החברים ועם הבורא, לא משתתף, אלא במה אני כן רוצה להתקשר דרך החברים לבורא? בכמה שאני יכול להשפיע להם, לגרום להם התקדמות בדרך. זה בעצם הצמצום.

אחרי הצמצום אני עושה חשבון, האם אני מסוגל להיות עם הקבוצה ועם הבורא באותו יחס כמו שהבורא דרך הקבוצה אלי או לא, איך אני יכול לעשות את זה. ואז אני מתחיל לבנות את היחסים שלי דרך הקבוצה עם הבורא במצב שנקרא עיבור, פשוט, אנחנו נכנסים ליחסים כאלו ואז מתקדמים.

אתם רואים שאנחנו סך הכול כל הזמן הולכים יותר ויותר לממש את השיטה איך לקבל מהבורא, שזה חייב להיות רק בכלים מתוקנים אחרת לא נקבל, איך לקבל מהבורא יותר ויותר כל פעם בחלקים, בפרוסות.

שאלה: ההחלטה של העליון לזיווג דהכאה זה בעקבות דרישה של התחתון או שזו יוזמה של הבורא לתת לנו התעוררות ולמשוך אותנו?

זה לא הולך בצורה כזאת שזו החלטה של העליון, החלטה של התחתון, הכול נובע מההתפתחות הקודמת. העליון מציג לפנינו את שלבי ההתפתחות ואנחנו לפי השלבים האלה צריכים להתקדם אליו, זה מה שקורה.

שאלה: באיזה שלב בתהליך שמתואר כאן נבנה המסך, לפני העיבור, אחרי העיבור?

את זה עוד לא לומדים.

שאלה: למה צמצום זה לא מסך בעצם?

צמצום זה לא מסך, מסך זו פעולה אקטיבית מהנברא כלפי הבורא, שעובד עם הרצון לקבל שלו כדי להפוך אותו ולהפוך אותו ללהשפיע, זה נקרא מסך. והצמצום זה שהוא רק מצמצם את עצמו, סוגר את עצמו מלקבל, מלהיות בקשר.

האמת שצמצום זה נקרא מעשה חמור מטעם הנברא, שהוא סוגר את עצמו ולא רוצה להיות בקשר עם הבורא. בעל הבית שם לפניך את כל השולחן עם כל מיני דברים, הוא רוצה לתת לך את כל המציאות ואתה אומר, אני לא רוצה ממך כלום, שום דבר, טיפת מים אני לא אקח מהכוס, שום דבר. למה? כי אני רוצה על ידי מה שאתה עושה לפני להגיע להשתוות הצורה איתך, לחיבור אליך.

אז יוצא שאתה כאילו מזלזל בכל דבר שהוא שם לפניך ככיבוד. אתה הופך את הכיבוד שלו, את היחס שלו אליך לאמצעי, שבעצם אתה לא צריך את זה. שאם הייתי יכול להגיע להשתוות הצורה עם הבורא אז לא הייתי צריך את הכיבוד, לא הייתי צריך כלום, רק השתוות הצורה. בשביל מה אני צריך מילוי, כל מיני דברים כאלה? כאן אנחנו צריכים להבין עד כמה העבודה שלנו צריכה להיות בניקוי, בצורה נקייה. עוד נדבר על זה.

תלמיד: אז מה בצמצום נותן בכלל את הקשר אם אני לא רוצה כלום, רק דוחה?

אני רוצה קשר אחר, אני רוצה קשר לבבי, פנימי ולא דרך הרצונות לקבל שלי, דרך הבטן שלי, אני רוצה להיות קשור לבורא בכוונות ולא במעשים, כמו שהוא רוצה להשפיע לי אני רוצה להשפיע לו, שאני אהיה שווה לו, דומה לו, כמוהו, שבזה נהיה בדבקות.

תלמיד: ומאיפה כל זה מגיע, מאיפה כל המחשבות והרצונות האלה מגיעים?

הבורא מסדר לנו את זה מלכתחילה, אם לא הבורא לא היינו יכולים לעשות שום דבר, אבל אנחנו צריכים להגיב נכון על אותם היחסים, המצבים שהוא מעורר בנו.

שאלה: כאן נכנס השלב השני, הנוסף בעבודה, כשאתה יחד עם העשירייה מבקש שהוא יתגלה לחברים ושום דבר לעצמך אלא רק שיתגלה וימלא את החברים, זה נכון?

כן.

שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד מזה, שהצמצום היה רק על בחינה ד'?

כן, על הרצון לקבל כי כל יתר הבחינות הן איך לבטא את הרצון לקבל כלפי ההשפעה, אם אני לא רוצה להשפיע אז אין לי בחינות למעלה מבחינה ד' וגם בחינה ד' היא מאוד דקה כאילו, זה רק לקבל, אבל אם אני רוצה להשתמש בבחינה ד' כדי להשפיע אני כבר נכנס לרצון שלי ורוצה להפוך אותו לעל מנת להשפיע, לעשות ממנו כלי דהשפעה אז בחינה ד' הזאת הופכת להיות עבה, כלולה מכל מיני כוחות עזר ובה אני מתכנן איך אני מגיע להשפעה, ואז בחינה ד' כבר הופכת להיות דומה לכתר, לרצון להשפיע.

תלמיד: אז יש ג' בחינות ראשונות שיכולות להשפיע כביכול לפני השבירה, הבחינות הראשונות חוץ מבחינה ד'?

לא, הבחינות הראשונות לא יכולות להשפיע, אין בהן רצון לקבל.

תלמיד: קראנו שמתחיל פה תהליך של צמצום, מסך ואור חוזר.

כן.

תלמיד: אז את זה בחינה ד' עושה?

את הכול בחינה ד' עושה, חוץ ממנה לא עושים שום דבר באף מקום, לא מסוגלים כי אין רצון, רק בחינה ד' משתמשת בכל ההבחנות, הרצונות, היכולות וההכנות שבה, רק בחינה ד'.

תלמיד: בתחילת השיעור פתחת ואמרת שהיה צורך בשבירה כדי שתהיה אפשרות להשתוות בין הבורא לנברא, פה לכאורה אנחנו רואים שיש השתוות הצורה בין הבורא לנברא כבר בהתחלה.

ללא שבירה.

תלמיד: כן.

בסדר גמור, נלמד קצת הלאה.

שאלה: כשאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא כעשירייה אנו יוצרים או מושכים איזה אור כלפי אותו בעל הבית?

כן.

שאלה: מה קובע את כוח הדחייה במצב שלנו?

קובע כמה אנחנו מעדיפים, מכבדים את מידת ההשפעה על פני מידת הקבלה.

שאלה: איך להגיב נכון לרצון הבורא?

איך להגיב נכון לרצון הבורא? אנחנו לא רואים את רצון הבורא, לא מרגישים אותו בשום דבר. אבל ברגע שאנחנו רוצים בינינו לעשות חיבור נכון, מכל מה שאנחנו לומדים ומרגישים התנגדות, אז מאין ברירה, מחוסר אונים כדי להסתדר עם ההתנגדות הזאת, להתעלות, מעליה אנחנו בסופו של דבר פונים לבורא ומבקשים ממנו שיעזור לנו. כך אנחנו מוצאים קשר עם הבורא. זה יכול לקחת עשר וגם עשרים שנה. הכול נכלל במדרגה הראשונה, אבל אין מדרגה יותר חשובה וקשה מהמדרגה הזאת.

אות ט"ו

"הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים."

הרי כאן בעצם כל היסוד של חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל, שכוח הדחייה הופך להיות כלי קבלה. לא הופך להיות כלי קבלה, אבל תנאי לכלי קבלה. זה מה שהוא אומר.

"ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון," שהיו לו גם קודם, "אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים." אבל הוא פיתח כלי קבלה חדשים, הוא רוצה לקבל רק כדי להשפיע. משתמש בכלים שלו בצורה אחרת וזה העיקר. לכן השיטה הזאת נקראת "חכמת" הקבלה, זאת אומרת איך באמת נוכל לקבל בצורה שלמה, ללא בושה, ללא הישארות בעולם הזה בצורה נבזית, להגיע על ידי קבלה לדרגת הבורא, להזדהות עימו, להיות כמוהו. וכול זה אך ורק על ידי שימוש נכון ברצון לקבל שיש בנו ובתענוג שהבורא רוצה לתת לנו. אם אנחנו אומרים לו, "לא, אנחנו לא רוצים בצורה כזאת כמו שאתה רוצה מלכתחילה כאילו לדחוף לנו, אלא אנחנו עושים צמצום, רוצים להשתמש עם שני הכוחות האלו, רצון ותענוג בצורה אחרת, כדי להגיע לדרגה שלך, כדי להשפיע לך", זו כל העבודה שלנו. ואז מגיעים לעולם אין סוף, להכרת כל המציאות כמו הבורא. "ותהיו כאלוהים יודעי טוב ורע".

שאלה: בעל הסולם מדבר על בושה. מה המשמעות של בושה? מהי הבושה?

בושה זה נקרא רצון לקבל, אני לא כמו חי, דרגת חי לא מרגישה בושה, אם יש לה אפשרות לאכול היא אוכלת, גם תינוק כשהוא עדיין בדרגת חי, אבל אחר כך גדלה בנו דרגת המדבר. "מדבר", זה מי שיש בו הרגשת הזולת, הוא מרגיש, הרגשת הזולת הזאת מקלקלת לנו מצד אחד את התענוגים, כי אנחנו לא יכולים ליהנות בכל מצב בצורה ישירה, מצד שני היא עוזרת לנו להגיע למצב שאנחנו יכולים להזדהות עם הבורא.

בושה היא דבר מאוד מאוד חשוב, זו בריאה בפני עצמה הקיימת רק בבני אדם, וגם לא בכולם. אנחנו מדברים על בושה כתכונה מיוחדת, והיא לא באנשים מפותחים, שהם פילוסופיים, אינטליגנטים, אלא באנשים הנמשכים להזדהות עם הבורא. הבושה שנמצאת ברצון לקבל שלהם שם בפנים בפנים, דוחפת אותם לבורא מלכתחילה. זה מה שאנחנו קוראים "נקודה שבלב", מה שדוחף אותנו קדימה לבורא, זאת הבושה. כי אנחנו לא יכולים להסכים להישאר בדרגת בהמה, אנחנו רוצים להיות אדם. ולכן צריכים לחשוב איך לפתח את ההרגשה הזאת, איך לכבד אותה, עד כדי כך שהיא תגָדל בנו את כוחות הדחייה, הסירוב לקבל בצורה ישירה, ועוד יותר כוחות לצמצום ומסך ואור חוזר, כול זה מגיע אלינו מהבושה, מכוח הדחייה. ולכן בושה זו בריאה שקיימת בפני עצמה, ובמי שהיא קיימת הוא נקרא "אדם", שמפתח מתוך ההכרחיות הזאת שמתגלה בו צורך להיות דומה לבורא, אפילו שלא מכיר ולא מרגיש, ועדיין לא כל כך מבין מה קורה, אבל הכול בא מכוח הבושה.

לא סתם אנחנו אומרים לפעמים לאדם, "תתבייש לך". זאת אומרת שאין לך דמות אדם, אתה בהמה, כן, תתבייש לך. אבל זה ככה בכללות, כאן בחכמת הקבלה אנחנו צריכים להבין את היסוד הזה שמאוד חשוב לנו.

שאלה: שאלה על בושה. יוצא שאלה כוחות נפרדים. אם כוח הבושה קיים, הכוח הזה כאילו גונב את המאמצים מהדחייה. כלומר יש גם את כוח הדחייה, ואז המאמצים שלי בדחייה מתבטלים בזכות זה שקיים בי כוח הבושה. אז איפה כוח הבושה בתוך המבנה של דחייה וקבלת האור?

כוח הבושה הוא יסוד לתיקון המסך. במידה שיש באדם הרגשת הבושה, במידה הזאת נבנה בו מסך. הוא לא יכול להסכים עם זה שהוא בהמה עד כדי כך ש"טוב לי מותי מחיי" ורוצה להיות אדם. זאת אומרת שיש לו, לא גאווה עצמית, כמו שאנחנו יכולים כאן אולי לחשוב, אלא יש לו דחף להיות דומה לבורא, כמו הבורא. להחזיר לבורא מה שהוא מקבל ממנו, את כול החיים, וכך מגיע להזדהות, להשתוות עם בעל הבית. כי בעל הבית בנה לנו את הכול ועשה לנו את הכול, את כל המציאות, אותנו ואת כל הדברים. וכמה שאנחנו נכיר את כל הדברים האלה אנחנו נבין באיזו אהבה ובאיזו קפדנות הוא עשה את זה והכול בשבילנו. אז כך בהתאם לזה, אנחנו נרצה להחזיר לו את כל מה שעשה לנו.

תלמיד: יוצא שהבושה גונבת לי את המאמצים שלי, אבל זוהי הרגשה שהיא בעצם מתנה שאני מקבל, כי זה כוח שאם הוא קיים אז אני לא צריך לתת כל כך הרבה מאמצים כדי לעשות צמצום?

אתה תחשוב בפני עצמך ואחר כך אם יהיה לך סיכום טוב, קיצור, אז אתה תוכל להגיד לנו בצורה קצרה. אבל לכיוון זה כדאי לחשוב ומותר לדבר על זה ומותר לכתוב על זה, רק לא לבלבל את האחרים וזה יקדם אותנו מאוד.

שאלה: במשל של בעל הסולם, מה זה החלק שבו מלכות מתפשטת עם האור חוזר מלמעלה למטה?

לפי המשל? אין עדיין. יש רק דחייה, כוחות הדחייה ואחר כך הוא מתחיל לקבל בעל מנת להשפיע. כוחות הדחייה שלו מגיעים להזדהות עם כוח ההשפעה של העליון ומתלבשים זה על זה. ואז כתוצאה, במידה שהוא מתלבש עם כוח הדחייה שלו, עם האור חוזר שלו שרוצה להשפיע לבעל הבית, הוא מתלבש על הרצון של בעל הבית להשפיע לו ושני הכוחות האלו מתפשטים בתוך הנברא שחייב כבר לקבל, אחרת הוא לא משפיע לבעל הבית בפועל. וזה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר, הופך להיות אור פנימי של הפרצוף ונכנס לתוך הנברא. ובמידה הזאת הנברא מגלה את הבורא ונמצא עימו בהזדהות בתוך עצמו.

תלמיד: אנחנו צריכים לחכות להפצרה מצד הבורא?

אפשר להכיר את זה רק בתנאי שאנחנו באמת, בפועל נתחיל להשתמש בכל מה שכתוב בקטע הזה. אז נבין מזה איך זה מתרחש בנו. אני מוכן עוד ועוד להסביר את כל הדברים. זה מאוד חשוב. אבל הכול מתחיל מכוח הדחייה שנקרא צמצום ואחר כך כבר מתחיל לבנות את היחס שלו לעליון, שיתוף שלו עם העליון "אני לדודי ודודי לי", מתלבשים זה בזה ובונים פרצוף.

תלמיד: מה לדחות בדיוק, את השליטה של הרצון לקבל שלי?

כן. או שאתה יכול להגיד שאתה כרוצה לדחות את הלחץ של העליון עליך, שהוא רוצה שאתה תקבל ואתה לא רוצה לקבל לפני הצמצום ואור חוזר ואז יוצא שאתה כביכול מסרב, דוחה את הבורא, אבל זה נקרא "נצחוני בני".

תלמיד: אז אני רק מסרב לצורה הקודמת שבה בטוח אני אפעל בכלים לקבל שלי, זו סיבת הסירוב?

אתה פותח את הכלים דקבלה שלך אחרי החלטה. אז כבר אתה בתוכן הקבלה נעשה משפיע.

שאלה: לא ברור מה מגיע קודם, הבושה האמיתית או מעבר המחסום?

איך אתה יכול לעבור מחסום, איך אתה יכול לעשות איזו פעולה רוחנית אם לא מתוך הבושה?

תלמיד: אבל כאילו איך מרגישים בושה אמיתית רוחנית אם לא עברנו מחסום?

תפתח אותה בין החברים. אתה רוצה קודם לקבל הכול מלמעלה ואחר כך אתה תבנה את ההבחנות האלה בך? זה לא הולך כך. אתה צריך לשבת ליד השולחן ואם הבורא, בעל הבית מגלה לך את המילוי, אתה צריך להיות מוכן לא לקבל אותו על מנת לקבל אלא כבר לדחות, להגיב נכון, אחרת אתה לא תגלה את עצמך ליד השולחן וליד בעל הבית. לכן אנחנו מתחילים מהעולם הזה ומהקבוצה ומזה בעצם מתחילים לעבוד.

שאלה: מה נותן הבורא שאני דוחה?

הבורא נותן מילוי ואני משלם עבור קבלת המילוי בזה שאני מקבל אותו רק בצורת השפעה, בזה אני משלם. כמו שאתה משלם, נגיד בקופה באיזה מקום, אז מה אתה נותן? אתה צריך לתת לו אותו יחס כמו שהוא לך.

שאלה: אם אני לא מקבל בכלים דקבלה אז אני כאילו לא מקבל כלום. איך אני יכול לא לקבל בכלים דקבלה בעצם אם אני דוחה את המילוי?

אתם צריכים לעבוד על הקטע הזה ברצינות. זה מאוד חשוב ואין הסבר יותר ממה שהוא נותן כאן. כי תלמוד עשר הספירות מדבר בצורה הרבה יותר טכנית וזה מרחיק אותנו, מבלבל אותנו. כאן אנחנו צריכים באמת לדבר הרבה. כמה שיותר תוכלו לברר את הדבר הזה, זה יביא אותנו בצורה הקצרה ביותר לצמצום, מסך, אור חוזר ובניית הפרצוף המשותף בינינו שנקרא "נשמה".

(סוף השיעור)