שיעור בוקר 12.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 394, מאמר "הערבות",

אותיות כ"א-כ"ב

קריין: בעל הסולם, עמוד 394, מאמר "הערבות", טור א', אות כ"א.

אות כ"א

"ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור "נעשה ונשמע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר' אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז"ל, "שכל ישראל ערבים זה לזה". אלא ר' אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה."

אות כ"ב

"וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

שאלה: איך יכול להיות חוטא אחד במערכת של ערבות?

נניח שיש לך מערכת גדולה מאוד, אבל יש בה אחד שנמצא בפגם, אז אין כבר קשר כללי בין כולם.

תלמיד: מהו אותו הפרט האחד שפתאום נמצא בפגם אם הוא תלוי בקשר של ערבות עם כל האחרים?

איך יכול להיות שהם הביאו אותו למצב כזה?

תלמיד: כן.

הוא אומר שנניח.

תלמיד: אז הפגם הוא במערכת.

הפגם במערכת.

תלמיד: כי גם במשל וגם פה הוא חוזר על זה שהחבר קודר חור, ואותו אחד חטא והוריד את השומשום, כאילו זה חשבון אישי.

כן, יכול להיות.

תלמיד: אין חשבון אישי.

כן.

תלמיד: זה הכול חשבון כללי.

כן.

תלמיד: האם אין גבולות, אי אפשר לעשות הפרדה, בירור באיזו רזולוציה הדבר נעשה?

לפי מה שלומדים, לא. לפי מה שלומדים כולם אחראים על כולם בלי גבול.

שאלה: החוטא האחד הזה, אני מניח שזה לא שהוא עכשיו אומר, "אני הולך לדפוק את כל המערכת ולעשות להם פגם".

ברור שלא. אלא כאן השאלה אחרת, איך יכול להיות שבמערכת שכולה הייתה מסודרת ומקושרת, כך זה קורה? מה גרם להתנתקות של פרט אחד מכל המערכת?

תלמיד: זו גם שאלה נכונה. אבל לגבי אותו פגם של האחד, האם הוא היה בהיסח דעת, הוא לא עשה את המקסימום שאפשר, קיבל הזדמנות להשפיע ופספס אותה? מה זה קדיחת החור הזאת או מה זה הפגם שהוא עושה?

הוא לא רוצה להיות מקושר בחוק הערבות עם כולם, עם כל החברים.

תלמיד: האם הוא לא רוצה באותו רגע, הוא לא רוצה באופן כללי? מה זה לא רוצה? כי כל מי שנמצא בדרך מאוד רוצה להתקדם.

אם הם כבר קשורים בחוק הערבות, אז איך יכול להיות שמישהו נופל ממנו? הרי החוק הכללי הוא שכל אחד מחזיק את האחרים, וכאן כביכול אחד נופל וכולם נופלים. נראה הלאה.

תלמיד: מהי אותה נפילה, האם הוא נכנס לחוסר הכרה, הוא נכנס למצב שהוא עושה דווקא, למצב שהוא קיבל הזדמנות ולא עושה אותה? מה זו אותה נפילה שפוגמת בערבות? כי כביכול יש הרבה דרגות של נפילה כזאת.

כן.

תלמיד: האם משתלט עליו איזה כוח זר? מה זו הנפילה הזאת?

כלומר, מאיפה באה ההכרעה השלילית הזאת?

תלמיד: כן, וגם מה העוצמה שלה יכולה להיות? כי להיות בהתכללות עם כולם, ביטול, רשות היחיד, זה כביכול משהו שלם.

כן.

תלמיד: מהו חוסר השלמות שאותו אחד גורם?

אני לא יכול להגיד לך מה קורה כאן. אבל ברור שכל אחד אחראי על כולם, וכולם מחזיקים כל אחד. לא יכול להיות שמישהו נופל.

תלמיד: זה המצב שצריכים לצייר אותו כל הזמן מול העיניים.

כן. או מאה אחוז או כלום.

שאלה: אנחנו עכשיו מדברים על ערבות, ובאגרת הקודמת דיברנו על להכניס את החברים לתוך הלב. נראה ששני הדברים קצת סותרים מהבחינה הזאת שעבודת הערבות היא עבודה מאוד הדדית, ולהכניס את החברים ללב נשמע שזו עבודה פרטית של האדם אל מול החברים.

על הסקאלה הזאת בין עבודה פרטית לבין עבודה הדדית, איפה נמצאת העבודה שכל אחד צריך לעשות מול החברים? עד כמה בסוף זה הדדי ועד כמה זה פרטי, כביכול לא תלוי בחברים? יש לנו את הדוגמה של יוסי בן קיסמא שהכניס את כל החברים לתוך הלב, לא משנה באיזו דרגה הם היו. הוא דרש בעצם רק מעצמו, הוא כביכול לא היה צריך את ההדדיות מהם אלא כל העבודה הייתה עליו. בערבות זה נשמע שזה מאוד מאוד הדדי, אז איפה זה נמצא באמת?

זה נמצא בערבות.

תלמיד: האם כן בצורה הדדית?

כן.

תלמיד: אז מה אנחנו אומרים פה שאני לא צריך לדרוש מהם כלום אלא רק מעצמי? כי הדדיות אני כן דורש מהם.

כן, דורש.

שאלה: בעל הסולם כותב ב"אין עוד מלבדו" שבן אדם לא תמיד מצליח ללכת באמונה למעלה מהדעת ונופל לאהבה עצמית, למקום הסירחון. הייתה לו אפשרות ללכת למעלה מהדעת ופתאום הוא נופל. האם זה גם נקרא שהוא עושה נזק לכל המערכת?

ודאי, איך יכול להיות אחרת?

תלמיד: אבל זו תוספת עביות, הוא לא יכול מיד להתגבר ולהמשיך בעבודה למעלה מהדעת, או שמיד הוא צריך?

לא. יש נפילות, יש עליות, יש ירידות, אבל בסופו של דבר הוא צריך לראות לפניו את ההכרחיות להתכלל.

שאלה: מי אחראי על החוטא האחד, האם הוא עצמו או הסביבה?

הבורא.

תלמיד: אז כשאומרים חוטא אחד, אז בעצם כולם חוטאים. לא יכול להיות שיש חוטא אחד, אלא כולם חוטאים, כולם נופלים.

בזה אתה כבר פותח עוד איזו סְפרָה לתנאים ותיקונים.

תלמיד: אם הבורא אחראי על החוטא, מפיל אותו, גורם לו לחטוא, אז למה הוא חוטא בעצם?

אני לא חושב שיש בזה בעיה. הבעיה היא שחוטא אחד גורם להרבה חטאים.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על תנאי הערבות בינינו, וחבר אחד קודח חור, אז מה צריך להגיד פה, שהחבר הוא השוטה או הבורא הוא שגרם לו לחטוא?

מה שקורה כאן זה שנעלם כוח הערבות, ולכן ודאי שהבורא סידר את זה.

תלמיד: אז בדיוק כמו שאתה אומר, אין תנאי ערבות, זה משחרר אותנו מאחריות, זה פוטר אותנו מאחריות?

לא, זה דוחף אותנו לקבוע חוקי ערבות נכונים.

תלמיד: מה זה חוקי הערבות הנכונים?

שאנחנו אחראים על כל אחד ואחד, לא חשוב באיזה מצב אותו החבר נמצא.

תלמיד: אבל בזה שאני עכשיו אחראי עליהם וברגע הבא הבורא יגרום לי לחטוא, יש פה ניגודיות?

למה?

תלמיד: או שמצידי אני אחראי עליהם ומה שהבורא יעשה - יעשה.

אתה אחראי עליהם, הם אחראים עליך.

שאלה: הוא כתב בתחילת האות הזאת, "בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש". באיזו נקודה?

של החיבור הכללי.

תלמיד: באיזו נקודה בדיוק אהבת החבר ואהבת ה' מתחברים לאחד, איפה הנקודה הזאת?

בחיבור הכללי.

תלמיד: ומה הוא מתכוון ש"אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו."? איך זה שווה?

כי בעיני האדם שמשיג את המצב הזה אין הבדל בינו לבין כל החברים שלו ובין הבורא למערכת שהייתה אחת ומערכת שהיא כללית, לגמרי אין שום הבדל, מגיעים כולנו לאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: זה שני ערוצים, יש את העסק עם המקום ואת העסק עם החברים?

לא, זה כבר לא, כאן זה כבר מתחבר יחד.

תלמיד: לפני שזה מתחבר יחד, אז יש עסק עם חבריו ויש את העסק עם המקום?

כן.

תלמיד: מה זה העסק עם המקום?

עסק עם המקום זה שאתה הכול משייך לבורא.

תלמיד: וזה אפשרי בלי העסק עם החברים?

לא, זה כשאנחנו מחברים את הכול יחד.

שאלה: מה זה השומשום הזה שבן אדם שם?

זה ההכרעה שלו שהולכת לאותו כיוון כמו כולם.

תלמידה: מה זאת אומרת, איזו הכרעה, במה הוא מכריע? אני רוצה להיות בטוחה שלקחתי עכשיו את השומשום וממשתי את הפוטנציאל של השומשום הזה על בטוח, מה אני עושה עם השומשום?

מוסיפה אותו לבישול.

תלמידה: עדיין לא ברור לי מה זאת הפעולה, יש לי עשירייה שאני בטוח עכשיו שמתי בה שומשום, בטוח, בצורה מוחשית רוצה להרגיש ששמתי שומשום, שכאילו מימשתי את מלא הפוטנציאל של השומשום שעומד לפניי.

כן.

תלמידה: מה זאת הפעולה הזאת?

זה שאת מסכימה עם כולם לעשות פעולות איחוד, חיבור, ערבות ומבקשת מהבורא לשמור עליהם.

תלמידה: אם הפעולה של השומשום היא פעולה קבוצתית בתוך העשירייה, זאת אומרת זה לא שהאדם עצמו מתעסק עם השומשומים שלו? יש לי פה חברות וכל אחת עכשיו עושה חשבון עם השומשומים.

כן.

תלמידה: אז התוצאה מזה זה ערבות הדדית בינינו?

כן.

תלמידה: אני כרגע אני שומעת את המילים ערבות, שומשום, הכול אני שומעת, אני לא יודעת מה זאת ההרגשה הזאת. מה זאת ההרגשה של ערבות שהעשירייה מתחילה ממש בפועל להרגיש, שהשומשומים של כולם גלויים לכולם וכל אחד רואה בפועל כל רגע?

את רוצה שאני אעביר לך את זה?

תלמידה: לא, אני שואלת את עצמי.

יש לך חברות, תדברו, תתחברו, תחבקו כל אחת את האחרות ויהיה לכן יותר ברור.

תלמידה: ההרגשה של ערבות הדדית זה הרגשה שהיא כבר רוחנית?

כן.

תלמידה: האם בכל שנייה מול האדם יש שומשום?

כביכול כן.

תלמידה: אז איך אדם יכול לתת כל כוח הפנימי שלו כל הזמן ולהעביר שומשומים למקום הנכון? כי הוא לא יושב כל הזמן עם החברים ונכלל, הוא בהמון דברים.

מתי שזה מגיע לו. עד שזה יגיע בכל רגע ורגע.

תלמידה: הוא תלוי בזה בחברים שלו כדי שכל אחד יהיה בכל רגע בזה?

כן.

(סוף השיעור)