שיעור בוקר 25.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "איך לסדר את עצמנו לתפילה"

האור העליון, הבורא ברא את הרצון, והרצון נמצא בשליטת האור העליון בצורה השלמה. אין עוד מלבדו, מי שישלוט ומי שיעשה משהו על הרצון, ואין הרצון יכול לעשות משהו, כי האור העליון מחזיק אותו בתוכו כל הזמן. אין אף חלק מהרצון שיכול להיות חופשי מהשפעת האור, כי אם האור נעלם הרצון נעלם, הרצון הוא תוצאה מהאור.

ולכן כל מה שהרצון מרגיש, הוא מרגיש מהאור, כל מה שהוא מרגיש, כשהוא מגיב על משהו, איכשהו, זה הכול כתוצאה מהאור. וזו בעצם הבריאה, אור וכלי, האור הוא הראשון והכלי זו התוצאה ממנו, וניתנה לרצון אפשרות להכיר את עצמו.

מה הוא רוצה, בשביל מה הוא רוצה, עם אילו מטרות, מי מנהל אותו, מפעיל אותו, איך הוא יכול להיות בתגובה אינסטינקטיבית, כי תמיד הרצון כך נמצא, רוצה או לא רוצה, אז נותנים לו אפשרות כאילו לראות את עצמו קצת בצורה אובייקטיבית מהצד. ואם כך אז אולי גם לכוון את התגובה שלו. חוץ מהתגובה הטבעית לאור, לייצב תגובה לא לפי אותה התוכנית, התוכנה, הגישה שיש בו מהאור, אלא בצורה אחרת מלאכותית, שלא באה בצורה ישירה מהאור.

שהרצון יוכל כך להתפתח ולהיות כביכול עצמאי, כביכול להגיב לא בצורה ישירה, אלא בצורה של "ניצחוני בני", כאילו נגד האור, נגד הרצון לקבל שמתעורר, לפי רצון אחר, הרצון להשפיע. שזה מצד אחד הפוך מכוונת האור, מכוונת הבורא, שהרצון יתנהג כביכול לבד, בצורה עצמאית. אבל אחר כך רואים שזה דווקא כן רצון הבורא שהרצון יקנה עצמאות, ודווקא קניית העצמאות זאת המטרה של בריאת הרצון וההתפתחות שלו.

התגובה הישירה של הרצון על האור שקיימת בכל הבריאה, בדומם, צומח, חי, ומדבר הרוחניים, ובדומם, צומח, חי, ומדבר הגשמיים, התגובה הישירה נקראת תגובה או חיות של הרצון, ותמיד התגובה הזאת וודאי ידועה מראש, מובנת מראש, כי האור שבורא, משפיע ומשנה את הרצון, הוא כבר וודאי יודע מראש את התגובה בצורה כזאת.

אין כאן שום בריאה, בריאה זה בר מהמצב, משהו חדש, אלא הבריאה מתחילה מזה שנותנים לרצון להגיב בצורה לא טבעית, לא אינסטינקטיבית, לא לפי מה שהוא מרגיש בתוך הרצון, אלא לפי קריטריון אחר, צדדי. מה זה יכול להיות? שיתייחס לאור לא איך שהוא מונח, איך שהוא מנוהל, נפעל על ידי האור, אלא שיתייחס לאור לפי החשיבות של האור.

בואו נגיד כך, שהוא אוהב את האור לא בגלל שהאור ברא אותו וממלא אותו בכל הצורות, בכל המילויים הנעימים לרצון, אלא הוא מתייחס לאור מפני שהוא גדול, גבוה, מיוחד לפי כל מיני תכונות שלו דלהשפיע, לתת, ששייכות רק לאור ולא לרצון.

זאת אומרת, הוא אוהב את האור מתוך שהאור פועל דווקא ההיפך מהטבע של הרצון. הוא מעריך את האור כי האור הוא הנותן, המשפיע שיכול לעשות, לפעול מחוצה לעצמו. את התכונה הזאת הרצון מתחיל להעריך.

זאת אומרת חוץ מזה שהאור ברא בתוך הרצון, רצון ליהנות, והרצון מרגיש את התענוג ונהנה ממנו, הוא מקבל מהאור גם הבנה שהאור מהנה לו, ממלא אותו, דואג לו, שולט עליו בצורה נכונה, טובה ומתחיל להעריך את היחס הזה.

כמו ילד קטן שלא מבין את זה מלכתחילה, אבל אחר כך כן מתחיל להעריך את היחס של ההורים אליו, מתחיל להכיר את האהבה שלהם אליו, הדאגה וכן הלאה. כך את זה הכלי מתחיל להעריך בבורא ולזה מתייחס. והבורא, כדי להביא את הכלי לאותה דרגה של השפעה, הוא מונע ממנו את התענוגים הישירים ונותן לו הזדמנות למלאות את עצמו, ליהנות דווקא בתענוגים של השפעה ולא של קבלה.

גם אנחנו בחיים שלנו מממשים את זה, ילדים קטנים נהנים להשתמש בהורים, הם משתמשים בהם ממש, תן לי, תביא לי, תעשה לי וכן הלאה. עד שאנחנו מתחילים להיות יותר [גדולים], ובמידה שאנחנו דורשים עצמאות, אנחנו קונים התנתקות מסוימת מההורים, ובמידה הזאת אנחנו כבר מתחילים להבין מה שהם עשו לנו. ואחר כך כשאנחנו יולדים ילדים אנחנו מתחילים להתייחס ככה לילדים, לדרגה השנייה שלנו.

וכך בעצם פעולות הבורא עלינו, להביא אותנו לעצמאות, ועצמאות נקנית אך ורק כשאנחנו נמצאים לא בתכונת הקבלה אלא בתכונת ההשפעה, ומשתמשים ברצון לקבל שלנו כדי להשפיע. זאת אומרת שמקבלים ממנו אבל בצורה שעל ידי זה אנחנו חושבים להשפיע לו, ולא שחושבים למלאות ולהשפיע לעצמנו. והעיקר בזה, שאנחנו לא עושים את זה בצורה אינסטינקטיבית, אלא אנחנו רוצים להתפתח בצורה מבוקרת, בוגרת ועצמאית. שהחיסרון שלנו להתפתחות הזאת, להידמות לבורא ולהיות המשפיע וליהנות מהשפעה ולא מקבלה, שהנטייה לזה תהיה הנטייה שלנו.

איך זה יכול להיות אם הכול בא מהאור? זה יכול להיות אם אנחנו נמצאים בעשירייה ומשפיעים אחד לשני, נמצאים באינטראקציה, בהתקשרות פנימית אחד עם השני ואז דרך ההתחברות שלנו מקבלים את האור. זאת אומרת, אנחנו דורשים דרך העשירייה את האור המיוחד הזה, הכוח המיוחד הזה של השפעה, ומתחילים להשתמש בו.

אמנם לא אנחנו מייצרים את האנרגיה הזאת לקבלה או להשפעה, אבל אנחנו יכולים לייצב בינינו מצב של חיסרון לזה. ובמקום חיסרון למילוי שבצורה אינסטינקטיבית תמיד יוצא מאיתנו כלפי הבורא, והתענוג שאנחנו מקבלים מהמילוי, אנחנו עוברים לחיסרון אחר, שיהיה לנו כוח להשפיע ואנחנו רוצים ליהנות מהשפעה. זה ניתן, זה מותר, ודווקא זו מטרת הבריאה, שכל הנבראים ייהנו מהשפעה כדוגמת הבורא.

אז יש כאן תפילה של בעלי בתים, שזה כל דומם, צומח, חי ובני האדם שתמיד תמיד מבקשים איך להרגיש בכל רגע טוב, דואגים למילוי שלהם בכל רגע ורגע, זו התפילה הרגילה האינסטינקטיבית, הטבעית, שמורגשת באדם כדבר הטבעי, הדאגה לעצמו, והיא יכולה להיות גם מורגשת כשהוא פונה בעצמו לבורא, על ידי כל מיני שיטות, דתות, אמונות למיניהם. יש המון שיטות כאלו באנושות כמו שבעל הסולם מתאר לנו.

ויש שיטה לא לבקש ולדרוש תענוגים, של העולם הזה, והעולם הבא אלא שדורשים להידמות לבורא. זאת אומרת להיות בפעולה, לא בתענוג, "תן לי ליהנות מהשפעה", כי זה כבר "להשפיע על מנת לקבל", זו אותה פעולת הקבלה, בזה אנחנו לא דומים לבורא. בזה אנחנו לא גדלים ולא יוצאים מאותו רצון, רק משתמשים בו ומנצלים אותו בצורה אחרת. אלא אנחנו מבקשים פעולה, פעולת ההשפעה, שאנחנו נהנים מההשפעה עצמה.

ליהנות מפעולת ההשפעה אפשר אם אתה משפיע למי שאתה אוהב, נניח כמו לילדים, כשאני נותן לילד אני נותן, אי אפשר להגיד שאני לא נותן, אבל אני נהנה מזה. מפני שיש לי הרגשת אהבה אליו, אני אפילו אתן לו יותר מאשר לעצמי.

זאת אומרת יש כאן כבר עובדה, הדגמה שהאהבה יכולה להיות יותר מהטבע. ובאמת אנחנו רואים גם בדרגות דומם, צומח וחי הרבה דוגמאות כאלו, שְמינים שונים, נבראים, מולידים את הצאצאים שלהם, נותנים להם את הכול ומתים בעצמם. זה קורה להם בצורה אינסטינקטיבית והם יודעים שהם הולכים על זה, האינסטינקט דוחף אותם לזה. זאת אומרת שהשפעה בכוח האהבה היא יותר מהרצון לקבל.

למה אני מסביר את כל זה? כי בעצם יש לנו שתי צורות תפילה. תפילה מתוך רצון לקבל שבצורה אינסטינקטיבית כל הזמן מחפש מילוי, ביטחון, כל מיני צורות קיום הכי נוחות, קלות ומלאות. ואז הוא כל הזמן נמצא בתפילה, מתפלל מאליו. זו תפילה מכוונת, כי כבר מלמדים את הרצון לקבל שיש איזה מקור, כוח עליון, אתה צריך לבקש ממנו, ואז תהיה יותר בטוח, הוא יתייחס אליך, הוא ימלא אותך בעולם הזה, בעולם הבא וכן הלאה.

ויש תפילה אחרת, זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", שהיא כבר לא של בעלי בתים, אלא תורה זה נקרא השפעה. שמתפללים כדי לרכוש את כוח ההשפעה, וכוח ההשפעה זו פעולה ולא תוצאה. אם יש אפשרות להשפיע, הפעולה עצמה היא החשובה, התענוג מהפעולה עצמה זה התענוג שלי, ואם זו השפעה אז הכול נמצא מחוצה לי, ובי לא נשאר כלום. אני נהנה דווקא מזה שאני לא שייך לשום תוצאה אחרי הפעולה עצמה, היא יוצאת ממני ובזה הכול נגמר מצידי.

וזאת בעצם התפילה, איך אפשר לתת, להשפיע, למלא את הזולת כדוגמת הבורא, שלהידמות לבורא זה נקרא לעשות נחת רוח לו, וגם על זה ישנה עבודה, איך לא להתחיל ליהנות מזה, אלא שגם זאת תהיה השפעה, ולא על מנת [ליהנות] מזה אני עושה.

ואת כל הדברים האלה מבררים בתפילה. אבל יש שני דברים בתפילה שכבר ברורים לנו. אחד זה בעלי הבתים, על מנת לקבל, ליהנות, למלאות את עצמם, להיות בטוח בעבר הווה, עתיד, כל מה שיש. זאת אומרת מושגים שנמצאים בזמן, תנועה, מקום, זה הכול על מנת לקבל. מושגים שאני יכול לראות בהם את העתיד שלי, וקשורים לעתיד שלי, גם לא. זה יכול להיות קשור לעתיד שלי רק כך, שלי לא יהיה קשר עם העתיד, שאני כביכול לא אהיה בעתיד. זאת אומרת ההשפעה האמיתית היא שמי שמשפיע לא חושב על שום דבר חוץ מהפעולה.

סדנה

על זה בואו נתפלל. מתפללים שתהיה לנו אפשרות לעשות פעולה רוחנית נקייה.

*

אם אני גבאי, ראש הקבוצה לשבוע ימים, איך אני צריך לדאוג שלכולם תהיה תפילה? איך אני אארגן תפילה של עשירייה בצורה נכונה? איך כל אחד ממש ידאג שלכל העשירייה תהיה תפילה נכונה, תפילה על השפעה?

*

קריין: קטע מס' 7, מתוך מסמך "איך לסדר את עצמנו לתפילה", מתוך זוהר לעם, פרשת ויחי 515-516.

"צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים. פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים."

(זוהר לעם. ויחי, 515-516)

וודאי שלכל אחד יש רצון משלו ולבו מתעורר, אבל איך הוא צריך לכוון את הלב? להתכלל בחיסרון של רבים, בכוח, עד שתעשה רצונך כרצונו.

איך אנחנו מקבצים את הרצונות שלנו יחד, את התפילות שלנו יחד, הכוונות, הכיוונים יחד, שאז אנחנו מיד מצליחים ליצור קשר עם הבורא, עם כוח עליון? איך עושים את זה בפועל?

*

קריין: קטע מס' 8, מתוך רב"ש א', "חשיבותה של תפילת רבים".

"ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל. ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. "

(רב"ש - א'. מאמר 7 "חשיבותה של תפילת רבים" 1986)

איך אנחנו מגיעים למצב שמה שנמצא חוץ ממני אני משייך לבורא, ולכן מתייחס לעשירייה לפחות, לפחות לעשירייה, כמו לבורא? איך אני מגיע למצב שאני מתייחס לעשירייה לאט לאט באותה חשיבות כמו לבורא? כי זו באמת ההדגמה הנכונה שהבורא סידר לנו, שנראה עד כמה אנחנו נמצאים בתכונת ההשפעה או לא.

*

יש לי עשירייה, עשירייה היא כמו רחם שאני קיים בו, בתוך הכלי הזה, כתוצאה ממנו, מלכות, אני חלק בלתי נפרד ממנה, כי אחרת אם אני מתנתק באמת, אני לא קיים, אין דבר כזה במציאות. במציאות האמיתית, לא כמו שאנחנו יכולים לתאר את המציאות האמתית, אנחנו כולנו נמצאים בעשירייה וכל אחד מאיתנו כלפי העשירייה הוא כטיפת זרע, כמין עובר קטן בתוכה, והכוח שפועל בעשירייה נקרא הבורא, האור העליון. אז היחס שלי לעשירייה צריך להיות כמו היחס שלי לבורא. מה כאן כל כך בעיה?

חוץ מזה אין כלום, הכול רק עשר ספירות או עשירייה, ואני בה. והיא מתוארת כלפיי כתשעה פרצופים או מיליוני פרצופים, זה לא חשוב, זה רק כך מתואר. אבל באמת, זה הכלי הרוחני שקיים אך ורק כדי שאני אזדהה עם הכלי הזה ועם הכוח שפועל בו, עם הבורא שבו. אני לא יכול להשיג אותו בלי שאני מתקשר לכל הספירות האלה, לכל האופנים שבעשירייה.

איך אני דרך עשירייה מגיע לדבקות בבורא?

*

קריין: קטע מס' 9 מתוך רב"ש ג', "חורבן דקדושה".

"אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל. "

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

אנחנו נמצאים בתפיסת המציאות, שהכול זה כלפי האדם המשיג. לכן לא שאנחנו רואים את הקבוצה בצורה אמיתית ובכלל עולם ורוחניות ובורא, הכול זה כלפי "כל הפוסל במומו פוסל". לכן הכול תלוי במאמץ שלי איך אני מתאר לעצמי את העשירייה, ועד כמה אני משתוקק לא לדמיין אלא להשתנות כך שהיא תיראה לי ככלי שלם, מלא עם השוכן, עם האור העליון, עם הבורא שנמצא בה, ששורה בה.

איך אני עושה מאמצים כדי כך לראות את המציאות כעשר ספירות שלמות, כעשירייה שלמה, ככלי שלם שמחזיק, מכיל את הבורא ואני מזדהה איתו, עימו?

*

קריין: קטע מס' 10 מתוך בעל הסולם, "פרי חכם על התורה", "לא עת האסף המקנה".

"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

אבל כל פעם שאני תופס את עצמי, אני תופס את עצמי שאני מתפלל עבור עצמי, "מה איתי, איך אני, מה קורה, מה יהיה?" וכן הלאה. זאת הנקודה ההתחלתית שלי שהיא חובה, כי אני בסך הכול מתוך רצון לקבל. וזה נכון שכך אני מתעורר, תמיד בצורה שבורה, אגואיסטית, במחשבה על עצמי, על העתיד שלי, על ההווה שלי וכן הלאה.

עד כמה שמהר אני אעבור לצורת התיקון הנורמלית, לבקש עבור הכלל, באמת לדרוש עבור הכלל, לדאוג עבור הכלל, זאת אומרת עבור העשירייה, איך אנחנו מסדרים את האווירה שאני מיד נזכר שאני חייב לדאוג עבור עשירייה, שזאת הנשמה שלי? ואם אני חושב עליי, על עצמי בצורה ישירה, אני חושב על החמור שלי, על הגוף שלי, על הרצון לקבל.

איך אנחנו מסדרים ערבות, ברית, התחייבויות, כך שמיד ברגע שמתעוררת בנו מחשבה על עצמנו, כל אחד על עצמו, ובכל רגע ורגע מחשבה כזאת קיימת, כי כל רגע מתעוררות ההבחנות החדשות לתיקון מתוך השבירה, איך אנחנו מארגנים את עצמנו שבכל רגע ממש, שמיד רגע אחרי זה אנחנו מתעוררים לבירור הנכון, לתיקון הנכון, עד שמגיעים לדבקות באותו הרצון לקבל שהתעורר, שיהיה כבר מתוקן על מנת להשפיע ויביא אותנו לדבקות? וכך נעבור מהר מהרצון השבור לרצון המתוקן, מהרצון השבור לרצון המתוקן.

תלמיד: מבעל הסולם¹:

"ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי".

איך אנחנו עושים? איך אנחנו בונים אווירה כזאת בעשירייה שמיד זה פועל עליי? הבורא מעורר את הרצון השבור, והעשירייה מעוררת את המצב המתוקן, ואז אני מיד עובר מזה לזה, מזה לזה, וכך מהר מאוד מברר את כל חלקי הכלי השבורים.

*

איך אני מתכנן להיום, כמו גבאי, כל אחד גבאי, איך אני אדאג לעשירייה שתהיה בה מיד נחיצות שכל אחד מהחברים יעבור מדרישה פרטית, שזה הבורא מעורר, לדרישה להתכלל בקבוצה, שזה המצב המתוקן? זה נקרא "נצחוני בניי", שהוא מעורר אותם כך והם עוברים לצורה הנכונה, המתוקנת.

איך אנחנו דואגים שבחברה יהיה כזה כוח, שאני לא אחשוב אפילו פעמיים, מיד מתעורר בי משהו ואני מיד מעביר את זה לצורה הנכונה, לחשיבה, להרגשה הנכונה? איך כל אחד ואחד שלא ייצא מזה, דאגה כללית?

כל אחד בתור גבאי מה הוא חושב לעשות?

*

קריין: קטע מספר 11 מתוך רב"ש ג', "ברח דודי".

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

מובן לנו ממה שכותב רב"ש שאלה שתי מגמות הפוכות של כל הציבור, כולל דתיים. כולם מתפללים עבור עצמם שיהיה להם טוב, שיהיה טוב כביכול לעם ישראל, לכל העולם, ובזה הם יותר ויותר מגדילים את הרצון לקבל עד שהוא נעשה בצורה כזאת שאין ברירה, חייבים להתחיל לתקן אותו בצורה נכונה. אבל כמו שרב"ש אומר, ככל שמתפללים ועוסקים בזה, עוסקים בקבלה לעצמם. זאת אומרת יורדים ויורדים לתוך הכלים השבורים יותר ויותר, עד שזה מגיע למצבים שכבר אי אפשר לעמוד בזה יותר, ומי יודע איך זה יהיה, בינתיים לא רואים לזה סוף.

זו מגמה הפוכה לבני תורה, כי הם מתפללים עבור הכלל, אף אחד לא עבור עצמו, כולם רוצים להתחבר כדי להנות לבורא בזה שיוכל להתגלות בהם, וכך דעת תורה הפוכה מבעלי בתים. ולא סתם הפוכה אלא גם במגמה הפוכה כל פעם, זאת אומרת אלו שעוסקים בתפילה ביודעין או בלא יודעין, בהכרה או ללא הכרה כשמתפללים, הם יורדים יותר לכלים השבורים. ואלו שרוצים להידמות לבורא הם מבקשים כוח השפעה, והם עולים ומעלים את הכלים האלו יותר ויותר לחיבור, לדבקות.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאני מתפלל עבור כל העולם שיהיה טוב לעולם, לבין זה שאני מתפלל שיהיה נחת רוח לבורא?

אנחנו חייבים להתפלל עבור הכלי, עם הבורא אין לנו שום גישה, מגע ועסק, וכל הדברים האלה הם קרובים לבלבול ויש שם אפילו איום שאדם נכנס לקליפה. אתה לא יכול. אל הבורא כולם מתפללים, כולם מדמיינים מיהו, מהו, כולם אוהבים אותו, כולם משתחווים לפניו, כולם יכולים להרוג אחד את השני בשמו הגדול וכן הלאה. בשם ה' נעשים כל הדברים הזוועתיים בעולם, ורואים את זה, שכל המלחמות, כל הדברים האלה, רובם הם מלחמות דת.

מה שאם כן אם אני מתייחס לקהל, לציבור, מאהבת הבריות לאהבת ה', אני בטוח חייב לתקן את עצמי, אמנם על ידי הבורא אבל אני מתקן את עצמי ביחס לזולת. ובטוח שאני לא טועה כי הזולת נמצא לפניי, אמנם אני שונא אותו, אני רחוק ממנו, אני לא רוצה אותו בשום דבר, אני לא מסכים וכן הלאה. אם אני מבטל את עצמי, אם אני מבקש מהבורא, מתחנן ממש שייתן לי כוחות לאהוב את הזולת, אז ככל שאני מרגיש יותר ויותר רע כלפי הזולת עד שאני רוצה להרוג אותו כמו תלמידי רבי שמעון [שרצו להרוג] זה את זה, אני בזה מתקן את עצמי יותר ויותר עד שנעשה ראוי לדבקות בבורא. אין לך הדגמה, אין לך כלי, אין לך יכולת לעשות פעולה מבוקרת בתוכה של תיקון תכונת השפעה בך, אלא אם כן בתוך עשירייה.

תלמיד: מה ההבדל בין לבקש שיהיה להם טוב, לבין לבקש שהם יידבקו לבורא?

בעיניי זה אותו דבר, אין הבדל. מה זה נקרא "טוב", שיהיו בריאים? שיהיו בריאים כן, בדרגה הבהמית זה חשוב. כול מה ששייך ללא יגונה ולא ישובח, להכרחיות זה חשוב, אם אין קמח אין תורה, זה חייב להיות. אבל אם כבר יש קמח, מעבר לזה תורה, המאור המחזיר למוטב.

שאלה: מהיכן לוקח הפרט את הכוח להתפלל עבור הכלל?

מהעשירייה, שכל אחד משחק כלפי השני. תשמע מה שאומר החבר שלנו, הוא אומר שעשירייה זה הדבר הכי חשוב, זה הכלי הרוחני שלנו, זו הנשמה שלי, אני לא ידעתי, עכשיו אני יודע, זו הנשמה שלי, והממלא את הנשמה זה הבורא. אז אם אני אתחבר איתם, אני יכול להתחבר איתם עד כדי כך שאני אתחיל להרגיש את הבורא. ואז יוצא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", אני זה נקרא ישר א-ל, ישראל, ואורייתא זה מה שאני מחבר את החברה יחד, וקודשא בריך הוא זה כוח הכללי שמתגלה שם ואז אני מגיע לדבקות השלמה.

תלמיד: גם כשזה קורה לפעמים במשחק?

ודאי שבמשחק, קודם זה משחק. כמו שבחיים שלנו, אני חושב שפעם היית ילד וגם שיחקת, אז תאמין שגם עכשיו אתה משחק, כביכול אתה חי, כביכול אתה נמצא בעולם גדול, זה הכול משחק. אחר כך אתה תראה שכול זה מדומה.

תלמיד: ותפילה כזו מתקבלת על ידי הבורא?

כן, ודאי שמתקבלת. איך ילד גדל אם הוא לא מעלה חיסרון? זה גם תפילה. הכול על ידי התגובה. תגובה על כל מצב ומצב שהרצון מקבל מגיב, היא נקראת "תפילה".

שאלה: מה ההבדל בין גבאי לשליח ציבור?

גבאי זה דרגה כאילו חומרית, ושליח ציבור זה דרגה רוחנית. קשר בדרגה גשמית הוא גבאי, קשר בדרגה רוחנית הוא שליח ציבור.

תלמיד: מה זה קשר ברמה חומרית?

נבחר שני חברים, נניח חבר אחד הוא הגבאי וחבר שני ש"צ, שליח ציבור. אני אומר ברצינות, אם אתם כבר רוצים כך, תתחילו לשחק בצורה כזאת. שאחד דואג לגשמיות איך לסדר את החברה, לחבר את החברה, והשני דואג למילוי. וכך כל אחד בתוכו, בתוך עצמו שייך גם לזה וגם לזה.

תלמיד: מה זה גבאי ברוחניות?

אנחנו יכולים לקרוא על זה, רב"ש כותב על זה. אלה תפקידים רוחניים.

תלמיד: אבל איך ייתכן שיש כאילו גבאי או שליח ציבור אחד ולא עשרה?

ברוחניות אנחנו עובדים בצורה פרסונאלית, אישית, כאילו זה שייך לבן אדם. אבל זה לא לבן אדם, זה שייך לתכונה שצריכה להיות בכל אחד. כי עשר זה נקרא שכל אחד נכלל מעשר.

תלמיד: ההדגמה הזאת שאנחנו ממנים חבר אחד?

אנחנו ממנים כך שלפחות הוא יידע שהוא חייב לעשות זאת ודורשים את זה ממנו, ואחר כך מהשני, מהשלישי. וכך תוך חודשיים וחצי, שבוע ימים לכל אחד, כל אחד ילמד מה זה, אחרת זה לא יהיה. אם אני אגיד שכולם חייבים להיות גבאים, כולם חייבים להיות ש"צים אז מה יקרה? שום דבר, שמעו, ובעוד רגע יעזבו, ואילו כאן הקבוצה חייבת לדרוש מהם. ואתה לומד קודם כל איך לדרוש במשך תשעה שבועות, ואיך לקיים שבוע אחד, זה בדיוק ט' ומלכות.

תלמיד: התגובה האינסטינקטיבית שיש באדם לקבל לעצמו על כל דבר שקורה, זה אף פעם לא נעלם?

בטח שלא, כי אנחנו מתעוררים תמיד מהכלים השבורים. לכן תמיד הדאגה הראשונה שלי "מה קורה לי, מה יהיה לי, מתי אני אקבל, מתי אני אשלוט, מתי אני ארגיש, מתי אני, אני", כי מתגלים הכלים השבורים, הבורא הכין לנו כלים שבורים.

והבעיה באדם שאם הוא מתקדם, בדרך כלל הוא מתחיל להצטער "איך אני חושב על עצמי". הוא לא מבין מספיק שלחשוב על עצמו ברגע הראשון זה נכון, זה נקרא שהבורא מעורר אותו. אחרת "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", "למה אני חושב על עצמי? עד מתי אני אחשוב על עצמי?". בכל רגע אתה תחשוב על עצמך, ואם תתקן את הרגע הקודם, עוד פעם תחשוב על עצמך, אבל זה בירור חדש, וכן הלאה.

תלמיד: כשהוא עובר לפעול מתוך תגובה, מטעם חשיבות הבורא, מטעם חשיבות העשירייה, שהוא מתקן את הרשימו השבור, מה קורה עם התגובה האינסטינקטיבית לעצמו, היא נעלמת?

הוא תיקן אותה. אם הוא עבר מדאגה לעצמו לדאגה לעשירייה ובתוכה אפילו דאגה לבורא נניח, בזה הוא תיקן את הרשימו השבור הזה ומתגלה לו הרשימו הבא. וכך עד שמתחיל להגיע ממצב של ניתוק מהבורא, לחיבור לבורא, מתחיל כבר להיות בדרגות ששם יש לו נתק וקשר בדבקות עד שמגיע.

תלמיד: וכל רגע מורכב מעוד דאגה לעצמו?

תמיד, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

תלמיד: שני המצבים, גם דאגה לחברה וגם דאגה לעצמו.

זה לא יכול להיות בבת אחת כי הם סותרים זה את זה. יכול להיות רק רצון אחד תמיד, זה בצורה ספרתית, כל רצון בפני עצמו. אנחנו לא מרגישים כך, אבל זה בצורה של אפס, אחד.

שאלה: עבודה מעל הדעת זו תפילה?

עבודה למעלה מהדעת קשורה לתפילה לבורא. אבל לא רק תפילה. זו הכנה, בירורים אבל היא מסתיימת בתפילה. אחרי התפילה אין לנו מה לעשות, אם התפילה היא התפילה הנכונה בזה אנחנו סיימנו, זה העלאת מ"ן. מה שמקבלים תמורת זה, יכול להיות שאני צריך לבדוק אבל אני בודק את התפילה שלי האם התפילה הייתה נכונה. אבל אם היא הייתה נכונה, אנחנו עוד נברר איך נתייחס לזה, אז אני לא צריך יותר.

נניח אני התפללתי ועשיתי את הכול והבורא לא מתגלה ואפילו נעשה לי ההיפך, אבל אני התפללתי נכון ועשיתי נכון, בודק את עצמי וקיבלתי את ההיפך, מנשק את המקל.

תלמיד: אם אנחנו פחות מעשרה בעשירייה אפשר לגלות את הבורא?

כן. אפילו שניים, אבל יותר קשה.

תלמיד: למה אם אני מבקש כוח לאהוב את הזולת זה לא אגואיסטי?

זה לא עניין לאהוב את הזולת או לא לאהוב את הזולת. העניין בשביל מה אתה עושה את זה, לטובת הזולת או לטובת עצמך. כי לאהוב את הזולת זה בסדר, אני אוהב, אולי אם אני אוהב אותם אז אני אקבל מיליון דולר.

תלמיד: אבל אם יש לי דחיה ואני מבקש מהבורא לאהוב את הזולת?

גם לא אומר כלום. אני יש לי דחיה ממישהו ואני מבקש לאהוב אותו, תלוי בשביל מה. עדיין בקשה ללא ברור המטרה, ללא ברור הצורה הסופית, היא לא מושלמת. לכן חייב להיות ישראל, אורייתא, קודש בריך הוא חד הוא. איכשהו בצורה כזאת לקשור יחד.

תלמיד: איך לראות עשר ספירות בעשירייה?

זה עדיין אנחנו לא לומדים, עוד נחכה.

שאלה: בתחילת השיעור נתת סקירה על סוגי התפילות, מתפילה על מנת לקבל עד תפילה להשפעה. אמרת שאם אני מבקש לקבל תענוג מהשפעה אז התפילה עדיין לא תקינה, אלא רק אם אתה מבקש פעולות של השפעה.

כי תענוג זה תענוג. מה זה תענוג מהשפעה? זה כבר דרגות עוד יותר גבוהות. מספיק לנו עכשיו, כדי להיות על בטוח כמה שיותר נקיים מהתוצאה, שאנחנו מבקשים פעולה ללא תגובה רגשית כביכול.

תלמיד: מה זה לבקש פעולה של השפעה?

פעולה. להשפיע, כמו שהוא אומר "חודו של מחט", להכניס חוט לעבודה, לתפירה.

תלמיד: פשוט כאילו "תן להשפיע"?

כן. אני לא יודע איך אתה משפיע על הילדים שלך, משפיע, נותן. אתה רוצה לראות תוצאה טובה בהם אבל לא שהיא תחזור אליך.

תלמיד: מה זה רצון, חיסרון שרוצה פתאום להשפיע, מאיפה אתה מגיע לזה שפתאום אתה רוצה?

אתה מבקש שיהיה לך כזאת יכולת. אתה מתאר לעצמך שיש אנשים שאתה דוחה אותם, אתה לא רוצה בכלל להיות שייך להם, ואתה מבקש שהם יהפכו להיות היקרים, הקרובים, היקרים ביותר. יש בזה הרבה דברים.

שאלה: מה יש בקיבוץ תפילות ביחד, כשכל אחד פועל בצורה אינסטינקטיבית לעצמו, שגורם לזה להתהפך ולהיות "ניצחוני בני"?

אני לא אומר שזה מתהפך. הם יורדים יורדים, יורדים לתהום יותר ויותר, כי הם מבקשים על עצמם, וכמה שפונים לבורא יותר ומבקשים על עצמם יותר, זה כאילו פועל כנגד התיקון, זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". לא לטובת הבורא, לא לטובת התיקון הכללי, אלא לטובת עצמם. אבל זו הדרך לגילוי הרע. קודם כל צריכה להיות הכרת הרע, אחר כך לתקן רע ועשה טוב, בהדרגה. אי אפשר בלי זה. לכן יש כאלו חלקים בחברה שמתפללים עבור שלומם שיהיה טוב להם.

שאלה: וכשאנחנו מתאספים בעשירייה, על כל אחד פועל האור, ובצורה אינסטינקטיבית הוא מבקש על עצמו?

האור פועל בכל מקרה או בצורת פנים או אחוריים. אם אתה מבקש עבור עצמך אז פועל דרך האחוריים ובכל זאת לאט אתה תגיע פעם להכרת הרע, בינתיים אין אלא ההפך. עוד לא מספיק האגו גדל כדי ממש לפוצץ את המצב.

שאלה: השיעור התחיל מכך שהתפילה היא פעולה ולא תוצאה, ולא ברור באיזו דרך, איך אפשר לעשות פעולות בלי ציפייה לתוצאה?

אנחנו מצפים לתוצאה מהתפילה. אנחנו צריכים תוצאות, אחרת הפעולות שלנו הם כאילו שאנחנו משוגעים שעושים איזה פעולות ללא תוכנית, ללא מטרה? אנחנו רוצים תוצאה, אבל התוצאה שאנחנו רוצים שזה לא יתגלה בכלים שלנו, זה נקרא "על מנת להשפיע".

שאלה: כשאנחנו מלמדים בקמפוס, אנחנו מלמדים תמיד בזוג, זה מאוד חשוב בשבילנו ובשביל הקהל. גם כשבודקים מרצים חדשים, הם תמיד עושים את זה בזוגות. אולי כדאי שגם את מערכת הגבאים נעשה בזוגות כדי שיהיו שני גבאים?

בסדר. דברנו עכשיו שיש גבאי ויש שליח ציבור. אחד אחראי על סדר החברה הגשמי ואחד אחראי שתפילות החברה יהיו רוחניות.

(סוף השיעור)

---

1. כתבי בעל הסולם, אגרת י"ח↩