שיעור בוקר 17.09.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 2053,

מאמר 886. "מלכויות זכרונות ושופרות"

שמענו מאמר מדרגות הסולם "מלכויות, זכרונות, שופרות". מה זאת אומרת שכדי להגיע למעמד שנקרא "ראש השנה" צריכים לחבר את ג' המרכיבים האלו, "מלכויות, זכרונות, שופרות"? "מלכויות" זה להמליך את הבורא כמלך, "זיכרונות" זה שיהיו לטובה, ו"שופרות" זה שיזכרנו מעקדת יצחק, זאת אומרת כשאנחנו רוצים להגיע לראש השנה, אנחנו נמצאים במצב כמו שמושרש העניין הזה ביעקב, כי בקו אמצעי יש ענין "מסירות נפש".

אברהם נתן את התכונה הזאת ליצחק, לכל הכלים האלו של יצחק, לקו שמאל, ויצחק היה מוכן לעשות את זה רק כדי להגדיל, להמליך את התכונה דלהשפיע מעל כל הכלים שלו, זה עניין העקידה. כל עוד האדם לא מעלה את עניין ההשפעה מעל כל הכלים של עצמו, שכל כולו בעל מנת להשפיע, אז הוא לא יכול להגיע למעמד שיש לו כלים שהבורא יכול למלא אותם, והוא יוצא למצב שמתקן את המלכות. זה כל העניין של ראש השנה.

כבר דיברנו כל כך הרבה על ראש השנה שאין פה כל כך מה להוסיף. אלא שלושת המרכיבים האלו, אם הם מתחברים כאחד, הם נותנים לנו את המצב הזה, את המעמד הזה שנקרא "ראש השנה". זאת אומרת שהבורא הוא מלך, מלכויות, יוביל אותנו לטובה. מה זה טובה? להתאמה אליו זו תהיה הטובה.

וכשאנחנו כבר מוכנים להטבה הזאת כנגד כל הכלים שלנו, זה "הזיכרונות", והנכונות שלנו מתבטאת בזה שאנחנו לוקחים את השופר, זאת אומרת "שופרא", שמכבדים את התכונה דלהשפיע ומוכנים בשבילה למסור את נפשנו. מה זה למסור את נפשנו? שכל הרצונות שלנו יהיו מתחת לכוונה על מנת להשפיע.

זאת ההתחלה. אם אדם מתכוון לזה, אם הוא כבר מוכן לזה, אז כל היתר שהוא הולך לעשות ולבצע בשנה, מהראש הזה, זה כבר יהיה הביצוע הנכון, ובהחלט נקרא שהוא נמצא בראש השנה.

להגיע למצב של ראש השנה צריכה להיות הכנה מאוד מיוחדת ולא פשוטה. אחרת הוא לא נמצא בחג הזה, לא נמצא ב"ראש". כמו שאנחנו אומרים על ראש של כל פרצוף ופרצוף. מתי יש לפרצוף ראש? כשהוא מוכן על חלק מהכלים שלו להרכיב כוונה בעל מנת להשפיע, לקבל בעל מנת להשפיע. ועל יתר הכלים והרצונות שלו, רק לעשות צמצום ולא להשתמש בהם בעל מנת לקבל. זה כבר נקרא שיש לו "ראש".

גם כאן, יש ראש לשנה. אם אדם יכול לתכנן את המעשים הבאים שלו בצורה כזאת שכולם יהיו כדי להגיע למטרה בעל מנת להשפיע, אם יש כזה תכנון כבר נקרא שיש לו "ראש" והיתר יוצא לפועל. על ידי מלכויות, זיכרונות ושופרות בא הביצוע.

הוא לוקח לאט לאט את כל המלכות וממליך על זה את המלך, זאת אומרת את הכתר. כי מלכות צריכה להגיע בסופו של דבר לכתר, על ידי מסך ואור חוזר. מלכות דאור ישר זה כתר דאור חוזר. על ידי הזיכרונות, שכל התהליך יהיה מכוון בדיוק למטרה זו, במסירות נפש בכל פעולה ופעולה כמו עקדת יצחק.

תלמיד: כתוב שמסירות נפש זה עד כדי כך שאדם ייתן את החיים שלו, שמוכן למסור את הנפש שלו לקב"ה.

האם "מסירות נפש" זה נקרא מוסר את הנפש או מוסר את הגוף? למה קוראים לזה מסירות נפש? מסירות נפש נקרא שאני מתקן את כל הגוף בלקבל על מנת להשפיע, עד כדי כך שגם עניין ההשפעה הוא ללא שום תוצאות אליי, לטובתי. זה נקרא "מסירות נפש".

אם כך מסירות הגוף, מסירות הרצונות שלי, "גוף" נקרא רצונות, מובן מאליו שאני מוסר את כולם לתיקון ושיעבדו רק בעל מנת להשפיע. אבל הנפש, זאת אומרת האורות שאני מקבל בתוך הרצונות המתוקנים, זה נקרא "הנפש", הם גם יהיו כמו שהוא כותב, שהתענוג הוא לה' דווקא. זאת אומרת גם על האורות שמתקבלים צריכים לעשות חשבון. אחרת זה יהיה "להשפיע על מנת לקבל".

תלמיד: מה זה עניין נהמא דכסופא שרשום פה על בושה?

בושה זה עניין כללי, המניע של כל המעשה של ראש השנה.

תלמיד: כתוב "אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא 'בחינת רחום', כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו.

ובזה נבין, הגם כי יותר מהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, מכל מקום אין הקדוש ברוך הוא משפיע לאדם, הגם שברצונו להשפיע מטעם הנ"ל, שיהיה פגם במתנת המלך. כמשל מהעשיר, שבאופן בלתי ישר הוא משפיע ל'עני בזיון'. וכל תפילתנו ועבודתנו הן לתקן את מעשינו, בכדי שיהיה לנו כלים לקבל את שלימות התענוגים."

זה לא חשוב, כל העניין של מעמד הנברא מול הבורא הוא שלא תהיה "מתנת חינם", שלא תהיה "בושה", שלא יתגלו יחסים כאלה שהנברא הוא מקבל והבורא הוא המשפיע, אלא שיהיו כשווים. "מלכות חוזרת להיות כתר" זאת אומרת שהיא שווה לגמרי בפעולתה לכתר.

תלמיד: מה התיקון הזה שהוא עשה שלא יהיה בושה?

לקבל על מנת להשפיע, זה כשאני עוזב לגמרי את הרצון לקבל שלי, ומשתמש בו רק כדי להשפיע לבורא, זה נקרא תיקון בושה. למה יש בושה? בושה היא הרגשת השוני ביני, המקבל ובינו המשפיע. ואם הנברא לא היה מרגיש אותו, לא היה יכול לכוון את עצמו לפעולות השפעה.

כמו העני כלפי העשיר. העשיר נותן לו את הכול, אבל גורם לו בזה בצורה בלתי ישירה גם בושה וזה דבר שמושרש בכוונה. הבושה היא בריאה בפני עצמה, כי הבורא היה יכול לעשות שלא ירגישו את הבושה. הנברא שמקבל בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר, הוא לא מרגיש בושה אלא בחינה א' בסופה מתחילה להרגיש שיש המשפיע, שיש בעל הבית שנותן לה את התענוג.

אם הנברא היה מרגיש רק תענוג, בלי להרגיש את בעל הבית, אז לא היה מרגיש שום בושה, והיה ממולא באור אין סוף שבבחינה א' והכול היה בזה נגמר. ואפילו בחינה א' לא הייתה מתחבאת כמו אצלנו, כי האור בורא ובונה גם בחינת א' וגם את המילוי שלה. אז הכול היה נמצא בצורה סטטית.

אלא מה שקורה, שהבורא מוסיף כאן אפשרות כזאת לנברא, שבחינה א' מתחילה להרגיש אותו, את מקור האור, ואז יש לנו כאן רצון לקבל, תענוג ומקור התענוג, שלושת הגורמים, לא שניים. והמשולש הזה, זה מה שנותן לנברא הרגשה שמשהו לא בסדר. הוא כבר לא יכול להתייחס רק לתענוג שממלא אותו, הוא חייב להתייחס למקור התענוג. ולמקור התענוג שהוא מתייחס, ההרגשה הזאת, הפער בין אני והוא, בין מקבל ומשפיע, זה נקרא בושה.

עדיין זו לא בושה בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר, אבל בבחינה ד' זו תהיה בושה כל כך גדולה שהוא אפילו יתפטר מכל המילויים, מכל התענוגים שימלאו אותו. זאת אומרת, מבחינה א' והלאה עד בחינה ד', זה התפתחות הבושה. זה ההכרה מי אני לעומת הבורא. עד כדי כך שבבחינה ד' הוא כבר לא יכול להנות. הבושה היא יותר גדולה מההנאה, יותר מהתענוג שממלא אותו ואז אין לו ברירה, הוא עושה צמצום א' - החשבון הוא פשוט, אני לא יכול להישאר.

זה כמו אותו עני שקיבל הכול מבעל הבית, והכיר את כל מה שיש אצל בעל הבית, עד שהיה יכול לתת לבעל הבית כל מיני תירוצים, שהוא חייב, ככה וככה וככה זה בסדר, אבל ברגע שאין לו במה להנות, ברגע שברור לו שבעל הבית הוא כולו להשפיע, והוא כולו מקבל, ולא שיש כאן איזה כיסוי בושה או משהו אחר, אז ברגע שאין כיסוי לבושה, נגדה אי אפשר לעמוד והיא מכבה לגמרי את התענוגים, ואז הנברא עושה צמצום.

למה אחר כך אנחנו לא מדברים על בושה באף פעולה שלנו אחרי צמצום א'? ולא שומעים על בושה בכל תע"ס, ורק בחלק א' הוא מסביר את זה, שזה עניין של צמצום א' שזה בושה. ואם אני מתקן את צמצום א', בכל מקום במסך שאני מתקן אותו, אין לי בושה. ובכל המדרגות מאין סוף עד העולם הזה, אין בושה, כי תמיד הרצון לקבל מכוסה בכוונה לא לעצמו, ואז הבושה לא מורגשת, הוא מתקן אותה.

ובעולם הזה שאנחנו נמצאים למטה ממחסום, הבושה לא מורגשת בגלל שהבורא לא מגולה. אז מה כל העניין שלנו שאנחנו נמצאים בזמן ההכנה לפני המחסום, ועד שאנחנו עולים מעל המחסום ממטה למעלה, זה עניין הנכונות.

מה זה נקרא זמן ההכנה? זה ההכנה להיות בנכונות, בכוח, ברצון בכל מקום, בכל מקרה מה שלא יהיה לתקן את הבושה. זאת אומרת, להיות בצמצום א'.

מה זה נקרא לעבור את המחסום? לעשות צמצום א' על כל הרצונות בעולם הזה, ואז מתחילים להתגלות רצונות כלפי הבורא על מנת לקבל, שזה נקרא קליפה, קו שמאל, וגם אז אני מתקן אותם על מנת להשפיע. זאת אומרת מיד מתקין עליהם צמצומים, מסך לא לקבל לעצמי, וזה נקרא תיקון הבושה. זאת אומרת, איפה שאנחנו מדברים על צמצום א' בכל מקום שיש מסך שמקיים את צמצום א', זה נקרא שיש תיקון הבושה. זה לפחות חייב להיות לעני שהוא לא מקבל מהעשיר ואז אין לו בושה.

עכשיו השאלה, העני הזה יכול להיות כמו בעל הבית? ואז כבר יש לו בושה אחרת, זה להיות כמוהו, זה כבר עניין של השתוות הצורה ועל זה מלכתחילה הבורא לא תיקן לנו את הבושה, כאן זה "ממעשיך היכרנוך". זה נקרא "מסירות נפש", כשאנחנו רוכשים כוחות ממנו שרוצים להידמות אליו, וזה כבר הפעולה שלא מושרשת מלמעלה, היא כביכול באה לנו בצורה חופשית, כשמעבר לבושה אנחנו רוצים להידמות למשפיע.

תלמיד: איך אפשר להתקרב לצמצום?

להתקרב לצמצום אפשר רק על ידי שאני יותר ויותר נכלל מהשפעת החברה אליי, שאני חייב להיות בכלים דהשפעה ולא בכלים דקבלה. שאני חייב להגיע לפחות ללא לקבל, והדבר הזה הוא מכובד. זה נקרא שאדם רוכש ח"ן דקדושה. שאני קצת מחפש את זה, אז מלמעלה כבר מגלים לי את העניין הזה בכוח גדול.

תלמיד: איך עניין הצמצום לפחות ההתחלה מורגש בנו?

איך אנחנו מרגישים שמתקרבים לצמצום? לפי שנאת תכונת ה-לקבל. אתה רואה איך העני מתנהג עם העשיר, הוא קודם כל מקבל. הוא מתחיל להרגיש אחר כך אי נעימות ולפי זה יש בו אחר כך יכולת להגדיל את חשיבות ההשפעה עד כדי כך שהוא מוכן לעזוב את הקבלה.

האם אנחנו נמצאים במצב כזה? תן לי קודם, בוא אני אמלא את עצמי, אז ארגיש בושה, ואז נראה אם אזרוק את מה שקיבלתי או לא, נראה איזה חשבון אני אעשה. את כל הדברים האלה, הכלי כבר עשה באין סוף ואי אפשר להגיד שאנחנו עכשיו, בעולם הזה, יכולים להיות במצב כזה. אם היה בכוחותינו לקבל את ההחלטות הנכונות, אז היו נותנים לנו את זה.

הרי אנחנו מתחילים לתקן את הכלים כבר מהשבירה מלמטה למעלה ולא נמצאים במצב שאנחנו הולכים לקבל ואחר כך לעשות החלטות. זה כבר מלמעלה למטה, משלם לבלתי שלם. אנחנו גדלים מבלתי שלם.

ומה יכול להיות אז אצלנו המכשיר לגילוי הבושה? זה רק כל מה שיתגלה לנו על ידי האור המקיף, על ידי החברה. כשאנחנו מעוררים את המטרה הנכונה, מגיע אור מלמעלה, מעורר בנו את כל ההתחלות האלה, את כל ההרגשות נגד הקבלה.

לא יכול להיות שאדם בעולם הזה יגלה איזה מילוי רוחני לפני שיהיה לו מסך. זה נקרא שאנחנו הולכים בתהליך שהכלים קודמים לאורות. קודם מסכים ואחר כך קבלת האורות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אם אני מבין נכון, אנחנו צריכים לבנות חברה שכולה בהשפעה, לדמות אותה לתכונת הבורא?

החברה לא צריכה להידמות לתכונה דלהשפיע ולא צריכה להיות כולה בהשפעה, אל תדרוש את זה מהחברה. אנחנו צריכים לדרוש שהחברה תשפיע לי את חשיבות ההשפעה. זו יכולה להיות חברה שבכלל לא נמצאת במדרגה רוחנית, אבל שמכבדת את המדרגה הזו ומקבלת את המצב הזה על מנת להשפיע, את עניין ההשפעה, עניין הבורא, כערך עליון על אף שהעניין הזה לא קיים בה בפועל.

ואם זה כך, אז כל האנשים שנמצאים בחברה יכולים לקבל את ההתרשמות הזו מהחברה ואז יש להם כוח לעשות צעדים כלשהם לקראת קניית התכונה הזו, דלהשפיע.

תלמיד: מהם הצעדים האלה?

להשקיע כוחות בלימוד כדי לקבל את התכונה הזו, להשקיע בהפצה כדי לקבל את התכונה הזאת, אם זה חשוב אז אני מוכן לשלם. אני משלם ביגיעה בזמן הלימוד, בהפצה, יגיעה באותה חברה שוב. וכשאני עושה את זה מהכוחות שקיבלתי מהחברה, אז אני מקבל מתוך זה את הארת המקיפים. והארת המקיפים כבר בונה בי ח"ן דקדושה.

שאני בהחלט רוצה את העל מנת להשפיע הזה, אני באמת מתחיל להבין, לחשוב, לרצות לעשות איזה מעשה השפעה לבורא, כשהלא לשמה אצלי מתחיל להיות מעורב בלשמה ומגיע לצורה כזו כמו שהוא כותב במכתבים בדף ע' "עד שלא מניח לי לישון", שאני רוצה את המעמד הזה על מנת להשפיע, אני רוצה להיות בו, אני רוצה לגלות את כוח הבורא, כמו בעל תאווה. זאת אומרת, יש שם וודאי חלק לא לשמה וחלק לשמה.

אבל כדי להגיע למצב כזה, כמו שהוא אומר שם קישוי, שזה יהיה ממש רק לצורך זה, אין בכוחי תנאים, נתונים, דחפים, רשימות כדי שאעשה את זה, אלא אם כן אני מגביר אותם על ידי החברה. אני חייב שיהיו מסביבי תיאורטית עוד כל יתר הנשמות חוץ ממני שבאדם הראשון, שידחפו אותי לעניין הזה. בזה שדוחפים אותי הם מגלים, בצורה סמויה, כמה אני והם חייבים להיות מחוברים. זה אותו דבר.

תלמיד: כתוב "ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג,". מה זה "הסתגלות במעשים דלהשפיע"?

אנחנו לא קוראים מאמרים שנכתבו כמאמרים כדי להגיש לקהל, אלא הוא כתב את זה על פיסות נייר. את כל הפיסות האלה בכתב ידו אספתי לספר, בלי לעשות שום שינוי. ומה שהוא כתב, הוא כתב פשוט לעצמו, כדי אחר כך אולי לעשות מזה מאמר או לבנות נאום. ולכן אי אפשר להתייחס לכל משפט כאילו שזה ממש חתום ובזה הוא רוצה להביא לך ידיעה ברורה מבחוץ וגם סמויה בפנים.

הוא כותב "ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר," כל יקר שיש לו, "כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזו הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא.

תלמיד: מה זה "הסתגלות במעשים דלהשפיע"?

שכולו נכנס למעשים דלהשפיע עם כל הרצון שלו. שגם התוצאה מכל המעשים דלהשפיע, תהיה להשפעה. לא יותר.

(סוף השיעור)