heb_t_rav_2010-03-07_lesson_otkrivaem-zohar_n15

פותחים הזוהר

(מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", אות כ"ה - אות כ"ז)

שיעור 15

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 07.03.10- אחרי עריכה

באות כ"ה במאמר "אותיות דרב המנונא סבא" מוסברות האותיות ק' ור'. אנחנו כבר יודעים שהאור העליון שבא מעולם אין סוף, עובר דרך אדם קדמון ודרך עולם האצילות. בתוך האצילות יש מה שנקרא "טבור", יש עתיק, אריך אנפין, אלה שני מבנים שלגמרי אין להם קשר אלינו, ואחריהם יש חלק שנקרא "אבא ואמא". (ראה שרטוט מס.1)

במערכת הזאת של אבא ואמא יש חלק עליון וחלק תחתון. החלק העליון זה אותו חלק שהוא בלתי מושג על ידינו, ונקרא "ראש", זהו החלק העיקרי של עולם האצילות, הראשי. והחלק התחתון של אבא ואמא כבר נמצא ברשות ההשגה שלנו, ושם מתחילות תשע האותיות. החלק מהאות א' עד האות ט', מהאות הראשונה עד האות התשיעית. (ראה שרטוט מס.1)

והחלק הבא אחרי אבא ואמא נקרא "זעיר אנפין". בתוכו יש תשע האותיות הבאות, מהאות העשירית עד האות השמונה עשרה, מהאות י' עד האות צ'.

שרטוט מס.1

ואחר כך החלק החשוב ביותר שלנו, מלכות. בתוכה יש ארבע אותיות, מהאות התשע עשרה עד האות העשרים ושתיים, האותיות ק' ר' ש' ת'. ולאחר מכן יש גם פרסא, כמו הטבור כך גם הפרסא למטה. ומעל הפרסא יש חמש צורות מסך, לא סתם מסכים שבעזרתם אנחנו מקבלים אור, אלא מסך שמעכב את האור. (ראה שרטוט מס. 1)

יש מסך לבן כמו בקולנוע, שעליו אנחנו רואים את תמונת הסרט, ויש גם הווילון שמסתיר מאתנו את התמונה. אז אם איננו מוכנים לפרסא היא בעצם מכסה מאתנו את התמונה, ואם אנחנו מוכנים לה אז אנחנו יכולים לעבור דרכה. היא בעצם מהווה כמסך המעכב וגם המסך היוצר.

ובמסך הזה יש גם חמש אותיות נפרדות. אלו לא אותיות חדשות, אלא מתוך האותיות שקיימות, מתוך אותן כ"ב אותיות, אבל לאותיות האלה יש צורה מיוחדת, ולכן הן נקראות "מנצפ"ך". אלה חמש אותיות, או נכון יותר חמש צורות המסך המעכב המורכב מחמש אותיות. וכדי שנצליח להגיע למעלה, אנחנו צריכים לרכוש את תכונות חמש האותיות הסופיות האלה. האותיות האלה תמיד נכתבות בסוף המלים. אם אנחנו מבטאים את תכונותיהן, אם אנחנו רוכשים את תכונותיהן, אז אנחנו עוברים את הגבול שנקרא "פרסא", ובאותה צורה שאנחנו רוכשים אז על ידי האותיות האחרות, אנחנו מתעלים.

מתוך כל האותיות יש אותיות שיוצאות עם הרגל שלהן מתחת לפרסא, וזו האות ק'. היא כמו חץ, היא מעבירה אור לעולמות שנמצאים מתחת לפרסא, לעולמות בריאה, יצירה ועשיה. בעולמות האלה נמצאות הנשמות. האור עובר לנשמות האלה ומעורר בהן רצון לעלות לעולם האצילות שנמצא למעלה מהן, ואז הנשמות מתעלות לעולם האצילות, עוברות דרך המנצפ"ך ועולות למעלה.

באות כ"ה במאמר זה נלמַד את האותיות ק' ור'. בתוך האות ר' יש חלק מהאות ק'. האות ק' שונה מהאות ר' ברגל שנקראת ן'.

כעיקרון, בתוך האותיות יש סך הכול כמה צורות, שכל הזמן מסתדרות בצורה שונה, הן מתחברות ויוצרות צורות חדשות של אותיות. למשל האות הראשונה של הא'-ב' היא האות א', שנוצרת משילוב של מספר אותיות. יש בה האות ו', שהיא קו עם ראש. ואם מציירים את הקו הזה בארבעים וחמש מעלות, אז זה מציין איזה תנאי שמפריד בין החלק העליון לתחתון, אבל אפשר לעבור דרכו, כי הוא לא מעבָר אנכי או אפקי. והאות שמעל הקו הזה היא האות י', ומתחת לקו הזה יש עוד י'. והאותיות האלה מציינות שהאור בא מלמעלה ועובר דרך הפרסא למטה. (ראה שרטוט מס. 1)

האות א' היא האות הראשונה, כי היא מספרת על התכונה החשובה ביותר, מעבָר האור מהעולם העליון, מהאות י', עד לעולם התחתון. כך זה אם האור עובר, ואם האור לא עובר, אז אותה האות מצוירת בצורה אחרת. אותה האות אלכסונית, מלמעלה האות א' שמציינת את האור חכמה, ומלמטה זו יכולה להיות האות ד'. שמצטרפת למבנה הזה במקום האות י', ואז היא מציינת שאין למטה אור. האות י' מלמעלה מציינת שהאור עובר, והאות ד' מלמטה מציינת שהאור לא עובר. יש אור שנדחה במחסום הזה שנקרא "פרסא", ולא עובר למטה.

זאת אומרת, מצד אחד האותיות לכשעצמן הן פשוט אותיות לרישום, מצד שני הן מציינות כל מיני צורות גראפיות, שמציינות כל מיני תכונות ורגשות. זאת אומרת, האות עצמה מציינת איזו דוגמה רגשית. כאשר האדם מתחיל להרגיש עם התכונות שלו את תכונות האותיות, אז האות פועלת בו בצורה ישירה. זה כמו ששומעים כלי מוזיקלי, אפילו שאדם לא רוצה, הוא נופל לתוך האוזן שלו. אותו דבר עם האות, אתה מסתכל עליה והיא מתחילה לפעול בך. זה קורה כך, מפני שהיא נושאת בתוכה מידע ישיר שפועל עליך. כך שהאותיות הן באמת דבר מאוד מעניין, דק ועמוק. איננו יודעים איך האנושות המציאה אותן פתאום.

האותיות ק' ר' ש' ת' הן אותיות שמרכיבות מלכות. לָמה במלכות יש רק ארבע אותיות? הדבר החשוב לנו ביותר זה עולם האצילות, שבנוי מהטבור עד הפרסא. כי בעולם האצילות קורה כל מה שיקרה אחר כך אתנו. שם נמצא כל העתיד שלנו, כל ההנהגה שלנו, ההנהגה אתנו.

אז עולם האצילות בנוי כך שהדבר החשוב ביותר אצלו, הפרצוף אצלו, המערכת שמנהיגה אותו זה פרצוף אבא ואמא. בחלק התחתון שלו נמצאות תשע האותיות הראשונות, מהאות הראשונה עד האות התשיעית זה אבא ואמא. אחר כך מתחתיו זה זעיר אנפין, מהאות העשירית עד האות השמונה עשרה. ומלכות מתלבשת על זעיר אנפין, על ארבע הספירות האחרונות שלו, מחזה דזעיר אנפין ולמטה. איפה שמלכות מתלבשת זה גבול הזעיר אנפין. דווקא בצורה הזאת היא מקבלת מזעיר אנפין את האור. במידה שקיימות בה רק נצח, הוד, יסוד ומלכות, ארבע אותיות, ארבע ספירות, לכן רק ארבע אותיות הן שמציינות את הספירות ק' ר' ש' ת'. (ראה שרטוט מס. 2)

בהתחלה כשנוצרה המערכת הזאת, לאות ת' היה ציור כמו האות ר' שאליה התחברה כמו רגל ארוכה. אבל משום שהיא האות האחרונה, היא סמל הכוח, אז הרבה מאוד אור, הרבה מאוד כוח ירד למטה, לעולמות בי"ע, לכוחות הטומאה, הקליפות, ולכן היו תיקונים מיוחדים. אנחנו לא נלמַד כעת באיזו צורה זה נעשָה, כדי שלאות ת' תהיה רגל קצרה, שהיא לא תעביר מעצמה אור למטה. אלא רק האות הראשונה בקבוצה זו, האות ק', הרחוקה ביותר ממלכות, המרוחקת ביותר ממלכות, שדווקא היא תהיה קשורה עם המצב שלנו, עם העולמות של הנשמות. שהאור לא יגיע אלינו מהאות ת', אלא מהאות ק'. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

"כ"ה) מכאן נשמע, שכל מי הרוצה לומר שקר," בעל הסולם מתבסס על האות הקודמת "יקח בתחילתו יסוד אמת, ואחר כך יקיים לו השקר." את זה אנחנו יודעים מהעולם שלנו, שהרבה מאוד משתמשים בזה, והפוליטיקאים משתמשים בזה בצורה נרחבת, ובכלל כל מי שרוצה לעבוד על אנשים. כי בהתחלה רוצים להסביר לנו שהם צודקים ונאמנים ואז מבטיחים לנו את ההבטחות שלהם, ופתאום מכניסים איזה שקר או יוצרים איזו אי נעימות.

לָמה בעל הסולם אומר את זה כאן? כי בהתחלה של כל אירוע צריך להיות משהו טוב, שאנחנו ניצור עם זה קשר אגואיסטי, ואחר כך על בסיס זה עובדים עלינו. על בסיס זה פני כל ההנהגה העליונה, כדי ללמד אותנו לא ליפול על שקר. אנחנו נתקן לגמרי את האגו שלנו.

שאם מלמעלה בא לי משהו נעים, חיובי, ואני רוצה לבלוע את זה, אז ברור שאחרי הדבר החיובי הזה יהיה משהו שלילי, כדי לעורר בתוכי תגובה נכונה, שלא אקבל את החיובי והשלילי כי אני רוצה להשתמש בזה. אם אני אקבל את זה עם מסך, אז לא יהיה אכפת לי מה יגיע אלי, אמת או שקר, אני תמיד אקבל את זה מעל האגו שלי, ואז אף פעם אני לא אפול בחכה. אז אם בהתחלה בא לי משהו נעים, נכון, ואחר כך שוב שקרי, זה רק לטובתי, כדי שאני אלמַד מזה.

אז הוא אומר שזה משום שהַ"אות ש', אות אמת היא, אות אמת שבה נתיחדו האבות," התכונות היסודיות. האות ש' בנויה כך, שמלמעלה מגיעות תכונות הבורא, שאחר כך מתחלקות לשניים, לקו ימין ושמאל שיורדים לעולמנו, ואני בעולם שלי צריך לחבר בתוכי את שתי התכונות האלה יחד. (ראה שרטוט מס. 2)

ואחר כך להידמות לבורא במה? בזה שאני עולה בקו האמצעי הזה יותר ויותר למעלה עד שאשיג את דרגתו. הקבלה הזאת של שני הקווים מלמעלה, ואחר כך חיבורם בתוכי ויצירת הקו האמצעי בתוכי, מציין את האות ש'. גם ברוסית אותה אות הגיעה מאותו מקום, וזה עוד מבבל העתיקה. האותיות הגיעו כולן מבבל כשורש לכל כתבי היד, משם הגיעה האות הזאת.

"כי ג' הקוים שבש' רומזים על ג' אבות שהם חג"ת." חסד, גבורה, תפארת. חסד - קו ימין, גבורה - קו שמאל, ותפארת - קו אמצעי, שנקראים "חג"ת".

שאלה: באיזה מקום רוחני המילים מחולקות לאותיות, ואיפה אין רווחים בין האותיות?

אין בכלל דבר כזה שנקרא מלים. "מלה" זה מה שאנחנו חותכים מתוך שורת האותיות. מלכתחילה כשהתורה נרשמה, לא היו כמעט רווחים בין המלים. זה היה טור שלם של אותיות, כשלכל מיני לא חכמים זה התחלק למלים. אין שם בכלל סימני פיסוק, ואין נקודות, לא פסיקים, שום דבר. הרבה מאוד מלים אפילו רשומות דבוקות אחת לשנייה, כי התורה היא אוסף של אותיות, אוסף של מצבים, מהאות הראשונה ועד האחרונה. האות הראשונה - האות א', והאות האחרונה היא ל', שבנויה מהאות כ' ומעליה י'. (ראה שרטוט מס. 2)

אז כל התורה רשומה בין שתי האותיות, א' ו-ל', ורשומה פשוט על ידי אותיות. וממה שאנחנו קוראים "מלים" אנחנו עושים כל מיני משפטים, עם המשפטים האלה אנחנו כבר קוראים לפי משמעות, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". זאת אומרת, שבהתחלה ברא הבורא, אלקים, את השמים ואת הארץ וכן הלאה, אנחנו קוראים את זה כך, אבל זה לא נקרא כך, זו כבר תוספת חיצונית מאוד שלנו, איזו היכרות של אותה המשמעות הפנימית האמיתית של הכוח עם הכיווּן הרוחני שקיים בתוך הרישום הזה.

לכן חכמת הקבלה היא נגד קריאה חיצונית ופרשנות, לָמה הוא ברא כך ולָמה סובב כך. הוא לא עשה ולא סובב שום דבר. אנחנו צריכים להתעמק באותיות, בכוח שלהן, ולסגל אותן לעצמנו ואז נרגיש מהי בדיוק פעולת הבריאה.

לאט לאט נבין איך נכתב ספר התורה, בינתיים אנחנו לומדים כל מיני מרכיבים של האותיות, שמצביעים על התכונות הרוחניות של הנשמה בעולם הרוחני, שבצורה הזאת אנחנו מציינים את הצורה החיצונית.

שאלה: לָמה הרגל המרכזית של האות ש' באה כאילו משמאל? לָמה הם לא מסודרים בצורה אחידה?

אפשר לכתוב את האות ש' בשתי צורות, ובשתיהן היא נכתבת בנטייה שמאלה. העניין הוא שהקו האמצעי הוא אמצעי, אבל תלוי מאיזו תכונה הוא צומח, כי כל האותיות אינן שוות. אמנם יש שני קווים שיוצאים מלמעלה למטה, אבל כל האותיות והקווים אינם שווים.

והש' באופן מיוחד, היא בכלל נמצאת לקראת סוף האותיות, לקראת הפרסא. היא כבר מאוד קרובה לקליפות, ולכן יש לה נטייה חזקה שמאלה. אבל היא אות חזקה, תכונה חזקה רוחנית קשיחה, אם אנחנו עושים כזה תיקון על הש'. יש גם ש' שכתובה לא רק עם שלושה קווים, אלא עם ארבעה, אבל זה בדרך כלל מצויר רק בתפילין, כי שם יש ארבע צורות י' ק' ו' ק'.

שאלה: מה זאת אומרת "להשיג" את האות?

זה אומר שאת הרצון שבתוכי, אני רוצה ליצור בי בצורה כזאת שהוא יעבוד כמו אות. ובעצם מה שיש לי זו איזו ערימה כמו ערימת חול או חימר, ואני רוצה ליצור ממנה אותיות. ואז מהאותיות האלה אוכל לאסוף גם מלים, ואחר כך אוכל מהאותיות האלה כאילו לעבור כמו תכונות ולהביע מעצמי פעולות רוחניות. זו אות ועוד אות שכך אני מביע את עצמי. כל אות יוצרת איזו פעולה בעולם, והרצון שלי עצמו אינו יוצר פעולה בעולם.

לכן אומרים שהבורא ברא את האותיות ועל ידי האותיות ברא את העולם, "הקב"ה ברא את העולם בכ"ב אותיות התורה". ואנחנו עושים מעצמנו, מהרצון האגואיסטי הראשוני שלנו שאין לו שום צורה, אלא פשוט רוצה - אם ממנו אנחנו יוצרים אותיות, מהאותיות האלה אנחנו אכן יוצרים עולם. כמו שאומרים, שצדיקים בוראים עולם כמו הקדוש ברוך הוא, "מה אני בורא עולמות, אף צדיקים בוראים עולמות".

שאלה: אמרת שהסימנים הם בתוכנו. האם אפשר להסביר זאת יותר?

ספר הזוהר זה המקור החזק ביותר. אם בזמן לימוד ספר הזוהר אני חושב שהאור הזה ישפיע עלי, הוא יוצר בי, עושה בי כל מיני פעולות. הוא פשוט מאיר עלי, ומהאגו חסר הצורה שבי יוצר אותיות, ואז אני יכול לפעול באמצעות האותיות האלה. כמו שאני כותב ספר, מקליד את האותיות בזו אחר זו, כך אני גם עושה פעולות רוחניות, דווקא מהאותיות האלה, זאת אומרת, מאותן התכונות האגואיסטיות שלי לשעבר. אלה הפעולות הרוחניות שלנו, ההידמות שלנו לבורא.

מה זאת אומרת ש"אני מדמה עצמי לבורא"? אני צריך לאסוף בתוכי את כל שש מאות או שבע מאות אלף המלים של התורה, וליצור מהן את עצמי. זה אומר שאז השתוויתי לתורה, יצרתי אותה. זאת אומרת, כל המבנה הרוחני, כל המערכת של הבריאה, בצורה הזאת הלבשתי את הדגם של עולם אין סוף בתוכי, ובזה השתוויתי לגמרי לבורא.

שרטוט מס. 3

האות ק' היא האות הראשונה של מלכות, האות החלשה מכל האותיות, כי היא הרחוקה יותר מהאגו, מהקליפות שיש פה. ולכן הקו היוצא מהאות ק' הוא קו לקליפות, כדי לתמוך בהן. כדי לתמוך בהן הן צריכות להאיר. הרי כל האגואיסטים צריכים להיות כל הזמן בהזנה כדי להכיר את האגו שלהם ולתקן אותו. בשביל זה צריך כל הזמן להחיות אותם, לתת להם כל הזמן תענוגים אגואיסטים קטנים, כדי שיהיה להם עבור מה לחיות, אחרת היו הורגים את עצמם. (ראה שרטוט מס. 3)

ובצורה הזאת האות ק' היא לא סתם עוד אות, אלא מערכת שלמה שמנהיגה אותנו בעולמנו, שנותנת לעולם הקטן שלנו, לאליפסה הקטנה שלנו הארה קטנה. ניצוץ קטן שמאיר לעולם שלנו נקרא "נר דקיק", ש"דקיק" זה הארה קטנה מאוד, דקה מאוד. כל זה נובע מהאות ק'.

האות הבאה היא צ', אות רצינית מאוד, אות גאה מאוד, היא האות הקודמת לאות ק'. אנחנו לומדים את האותיות בסדר הפוך. קודם לומדים את האות תו, אחר כך שין, ריש, קוֹ"ף או קוּ"ף, ואחר כך האות צ'. ברור שהיא נרשמת בצורה אחרת, אבל כך כדאי לצייר אותה בדפוס. (ראה שרטוט מס. 4)

היא בנויה גם מכל מיני אלמנטים, מהאות נ' שהיא קצת מעוותת ושוכבת בנטייה. והקו הקטן שמצטרף אליה היא האות י', רק בצורה ההפוכה. לָמה הן הפוכות זו מזו עם הראש? באות צ' נמצאת האות נ' שבה הראש מצביע לשמאל והאות י' שבה הראש מצביע לימין. ומהאות צדי גם באה המלה "צדיק". מה זאת אומרת "צדיק"?

שרטוט מס. 4

"כ"ו) נכנסה אות צ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם," מה היא רוצה לומר? יש לי כאלה תכונות, שאני מוכנה להיות יסוד העולם.

לָמה מוכנה? כי ק' ר' ש' ת' משתייכות למלכות של עולם האצילות. כי החל מהאות הראשונה שלה, ק', כבר קשורה עם עולם הקליפות. והאות צ' נמצאת מעל, היא האות האחרונה של פרצוף זעיר אנפין. זאת אומרת, החזקה ביותר, שמקבלת בסופו של דבר את כל האור מפרצוף זעיר אנפין כדי להעביר אותו למלכות. לכן יש לה באמת הזְכות, כי כולה בהשפעה. לכן נקרא "צדיק". לָמה לא לברוא בה את העולם?

"אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם, שבי חתומים צדיקים, ואתה שנקרא צדיק, אתה רשום בי, שכתוב, כי צדיק ה' צדקות אהב, וראוי לברוא בי את העולם." אומר לה בתשובה הבורא: "אמר לה: צדי, צדי את וצדיק את, אבל את צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, להתחיל בך בריאת העולם, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם."

לָמה? משום שֶאַת עומדת קרוב מדי לאותיות האלה. אם לתת לה לברוא את העולם, אז אפשר לקחת יותר מדי אור עבור הספירות התחתונות ממנה, ואז הן לא יוכלו להיתקן. הן בצורה האגואיסטית, במצבן האגואיסטי לקבל כל הזמן הזנה טובה. זו מערכת שקרובה מדי לכוחות הטומאה. למרות שהיא קשָה בעצמה וחזקה לכשעצמה, אבל אם יאיר ממנה אור לנשמות חלשות יותר שנמצאות בין הקליפות, אז הנשמות לא יוכלו לתקן את עצמן. לכן הבורא לא בורא בה את העולם.

באות צ' יש גם תכונת היסוד. "יסוד" זה אותו חלק שבו יש חיבור, זיווג בין זעיר אנפין כחלק הגברי ומלכות כחלק הנקבי. כי האות צ' מצדה היא כהתחלה זכרית, ומלכות היא כתחילת החלק הנקבי. אז הקליפות, כוחות הטומאה נמצאים קרובים מדי, כדי שהמצב הזה יפחיד אותם. למרות שהוא צדיק ומואר, הוא דרוש לתיקון העולם, כדי ליצור על זה את "יסוד עולם". זעיר אנפין הוא החלק ה"זכרי" ומלכות היא החלק ה"נקבי", ופה קורה הזיווג ביניהם.

שאלה: האם כדאי להסתכל גם בטקסט המקורי של ספר הזוהר, או שמספיק להקשיב?

כדאי להתרגל לצורת האותיות, כי אלה לא אותיות, אלא צירוף של כל מיני וקטורים וכוחות שקיימים בתוכנו. אלה לא אותיות הא'-ב', הרי הכתב העברי התגלה עם הופעת הקבלה, עם אותם אנשים שהתחילו להשיג את העולם העליון. הוא מגיע עוד מאדם הראשון.

במינוס 5770 שנה היה אדם, והוא הראשון שהשיג את הבורא ורשם את הספר "רזיאל המלאך", זה הספר הראשון שנכתב בעברית.. רבים קונים את הספר הזה, שׂמים אותו בבית, זה נקרא "סגולה מאש". במשך אלפי שנים כך נעשָה. אף אחד לא מבין, אף אחד לא קורא את הספר הזה, אבל קונים ושמים על המדף, ספר שנכתב לפני 5770 שנה. זה דבר מאוד מקורי.

ואחר כך הייתה התפתחות רצינית של השפה הזו, אז השפה אינה השפה עצמה, אלא היא מספרת לנו על התפשטות של אור החסדים. יש אור ההשפעה או תכונת ההשפעה, השפעה לימין או לשמאל. ותכונת הקבלה מלמטה למעלה או מלמעלה למטה זה אור חכמה, קבלה. או הצירוף של כולם, חכמה עם חסדים, או הצירוף ביניהם כאשר הם נהפכים רק לאלכסון, לאחד. או כמו על האוסילוגרף, שפתאום יש עיגול, נקודות, אליפסה. (ראה שרטוט מס. 5)

שרטוט מס. 5

אז גם פה יש אליפסה, יש גם אותיות סגורות, כמו האות ז', והן יוצרות ביניהן צירוף. לכל אחת מהאותיות יש הימצאות מדויקת, צורה מדויקת, כי כל אות שיש כאן או כל קו נוסף, או איזה קצה מזדקר - זה לא סתם, כי יש השתלבות מיוחדת, צירוף מיוחד של כוחות. קבלת ההשפעה ביניהם, שיוצרים את המערכת הזאת.

בסך הכל מדובר בשתי פלטות, מינוס ופלוס, ועוד שניים מינוס ופלוס, שיוצרים בעצם בינם לבין עצמם איזו צורה. ומפה באות כל האותיות שלנו. כך שאלה לא אותיות, אלא הבעה גראפית של שני כוחות שבסך הכל קיימים בטבע, וכך גם אנחנו רואים אותם, כך אנחנו גם קוראים אותם.

אז לא משנה שאתם קוראים או לא קוראים עברית, כי כשאתם מסתכלים על האותיות בזוהר זה מועיל, כי אתם בכל זאת סופגים את זה בתת מודע ומקבלים הרבה מידע. האותיות אינן נוחות כל כך, הן לא נקלטות על ידינו כי אנחנו אגואיסטים, איננו קולטים את האותיות האלה. אני שנאתי אותן, דחיתי אותן ממני. ואחר כך לאט לאט הן פתאום מדבּרות אתך, הן נעשות בתוכך ולא מחוצה לך. אתה לא רואה אותן מבחוץ, אתה מרגיש אותן בפנים.

שאלה: האם האותיות נמצאות עמוק בתוך הנשמה שלי?

האותיות הן התכונות המתוקנות של הנשמה. לנשמה מתוקנת יש עשרים ושתיים ועוד חמש אותיות, סך הכול עשרים ושבעה ביטויים או עשרים ושבעה סמלים של הביטוי שלה שנקראים "אותיות". אותיות במשמעותן העברית זה סמל, לא סתם אות במלה. גם התמרורים בעיר נקראים "אות".

שאלה: עכשיו אנשים לא מרגישים תענוג, מפני שהמערכת כבר פחות מורידה אור לקליפות, האם זה כדי להביא אותנו לרוחניות?

המערכת מעבירה לעולם שלנו אור. העניין הוא שהעולם שלנו, הנשמות שלנו, צברו בתוכן כל כך הרבה אגו, שכל שנייה יש בהן כל כך הרבה אגו שמתעלה, ששום נר דקיק לא מסוגל למלא את האגו הזה, למרות שהוא קצת מאיר לו. ולכן העולם שלנו נעשה קטסטרופאלי וריקני. העניין שהוא לא סתם ריקן, אלא נעשה סגור גלובלית, ואת הגלובליות הזאת אנחנו מרגישים כבעיה גדולה מאוד.

אם בעבר יכולתי לעשות משהו והכול היה תלוי בכוחות שלי, ביגיעות שלי, בי עצמי, יכולתי לנסוע, לבנות בית, לחיות, ליצור משהו, היום האדם אינו מוכשר לזה. אינני יכול להתנתק מהאגו. אני צמוד אליו כמו לאינפוזיה, אינני יכול לעשות שום דבר. העולם נעשה גלובלי, הוא נעשה בלתי צפוי, לכן הוא נעשה עבורנו בלתי אפשרי לתענוג, למילוי, למימוש של תכניות כלשהן. אין היום שום דבר מזה. כל זה עובר, אובד. הגלובליזציה של העולם הזה אינה נותנת לנו אפשרות להצליח.

אם אני נמצא במערכת גלובלית, אני לא יודע לקשור את עצמי למערכת הגלובלית, אני לא יודע מה זה. אני יכול ליצור קשר עם איזה שותף, אבל היום העולם כבר לא עובד כך, ולכן כבר מסתיימות כל הפרדיגמות של לפני אלפי שנים.

שאלה: איזה קשר יש בין אותיות הא'-ב' העברי ובין אותיות שאר השפות?

זה סמל. יש הרבה ספרים שמסבירים מאיפה יצא הכתב. אותיות הא'-ב' הן היסוד. זה לא כתב עברי, הו הגיעו מבבל העתיקה, ועוד לפני כן מאדם. אבל מפה אפשר להבין גם מאיפה יצאו שאר אותיות הא'-ב'. אפשר לשאול, מה עם האותיות ההודיות, הסיניות והצורות שלהן? כל זה בא מבבל העתיקה. רק משם זה מגיע.

שאלה: אם בכל המציאות יש רק שני מרכיבים, רק בורא ונברא, אז לאן שייך החלק של האותיות?

האותיות שייכות לנברא. הנברא צריך לרכוש את התכונות שנקראות "אותיות" או "סמלים". ובכלל הסמלים האלה באים מחצי של בינה בזעיר אנפין ומלכות. באצילות נמצאות כ"ב האותיות.

האור מאיר דרך עשרים ושתיים אותיות שהן כמו מסכים. נניח שישנה האות צ', האור מאיר דרכה, יש בה איזה חתך, דרך החתך הזה עובר האור ומאיר למטה לנשמות. אם הנשמה רוצה לקבל את האור הזה, היא מקבלת את האור בצורה של האות הזאת. וכשהאור פוגע ברצון ויוצר ברצון את הצורה הזאת, אז הרצון רוכש תכונה רוחנית של השפעה בצורה של האות צ'. בצורה הזאת פועלות האותיות. אלו עשרים ושניים ועוד חמישה מסכים נוספים שדרכם עוברים האורות, כאילו חתוכים, כמו צורות חתוכות.

האות הבאה היא האות פ' שדומה לנחש. היא נכתבת בצורה מאוד מעניינת, היא מסובבת. בדרך כלל אנחנו מציירים אותה כך שהראש שלה חבוי בפנים. (ראה שרטוט מס. 6)

"כ"ז) נכנסה אות פ' אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי הגאולה שאתה עתיד לעשות בעולם רשומה בי, כי זה הוא פדות." במילה "פדות" האות הראשונה היא פ'. "כלומר, שהגאולה היא פדות מצרינו. והיא מתחלת באות פ', וע"כ בי ראוי לברוא את העולם." לָמה היא כזאת מסובבת, אם זו גאולה? "אמר לה: יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר, כעין הנחש שמכה ומביא ראשו לתוך גופו. כך מי שחוטא, כופף ראשו, כלומר שמעלים עצמו מעין רואה," הזוהר מסביר זאת בצורה פיוטית. "ומוציא את ידיו, לחטוא. והיינו כמו צורתה של הפ' שראשה כפופה לתוכה. וכן אמר לאות ע',".

בזה הוא מסיים את דיבורו עם האות פ', הוא לא רוצה להתעסק אתה יותר, אבל בעצם זו אות נחוצה מאוד. יש בה שני כוחות מנוגדים, מצד אחד שחרור, השחרור מהגאולה, מכל הרע, מהייסורים, ומצד שני פשע, חטא. איך זה יכול להיות? מפני שכך קורה ברוחניות, אותו כוח, פעם אתה משתמש בו למען עצמך ופעם להשפעה. כך האות יכולה להיות או כפשע או כגאולה.

שרטוט מס. 6

וחוץ מזה יש פה עוד הרבה, למדנו בזוהר שאין מדרגות חדשות, אם לא מכיש אותך הנחש. אי אפשר ללדת מדרגה חדשה, אם הנחש לא לוחץ על הרחם. רק אז נפתחת הרחם ונולד האדם, כך מתאר הזוהר. לכן חייבת להיות מכה אגואיסטית, אז מתחילה להיות חרות חדשה, ויש פשע חדש, ואחר כך גאולה חדשה.

אות נוספת היא האות ע', זאת אות מאוד מעניינת ויפה. או שהיא נכתבת בדפוס דומה לאות y, או שהיא נכתבת בכתב כמו הספרה שמונה שלא גמורה.

מה אמר לה הבורא? "שבה נרשם עון. ואע"פ שאמרה : שיש בי ענוה." אבל "אמר לה הקב"ה, לא אברא בך את העולם." בגלל העוון. "וכן אמר לאות ע', שבה נרשם עון. ואע"פ שאמרה : שיש בי ענוה. אמר לה הקב"ה, לא אברא בך את העולם. יצאה מלפניו." אז באות פי היה פשע ובאות ע' שהיא האות הבאה יש עוון.

עברנו על האותיות מלמעלה למטה, ת' ש' ר' ק' צ' פ' ועד הרחוקה ביותר ע'. האות פ' זה פשע וע' זה עוון, בכל זאת תכונות שונות. למרות שהאות ניסתה להגיד שיש בה ענוה, הבורא דחה אותה, כי הענווה והעוון קשורים איכשהו. כי ענו הוא רק מי שמרגיש שיש אחריו איזה עוון.

שאלה: מה משתנה עם כתיבת האותיות?

יש צורה ישרה והפוכה של האותיות. כאשר מדברים על האור זו הצורה הישרה של האותיות, כשמדברים על חומר הבריאה זו הצורה ההפוכה של האותיות. יש את זה הרבה בספר הזוהר. צורת הכתיב שלנו בכתב היד זו לא הצורה הנכונה של הרישום, אלא האותיות צריכות להיות מרובעות, חתוכות. הן צריכות להיכתב בצורה מדויקת. לכן צורת הכתב על הנייר עם העט בכתב יד בהחלט מעוות את צורת האותיות. מה שאתם קוראים בספר הזוהר זו הצורה הנכונה ביותר.

(סוף השיעור)