שיעור בוקר 15.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.06.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/9vazRRkQ?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1443, אגרת י"ג

זו אגרת מסוג שכותבים לתלמידים, לאנשים קרובים ברמזים, וכאן רב"ש רומז על כמה דברים. הוא מרמז כאן, שוב, על אותה התחלקות שנעשתה אחרי שנפטר בעל הסולם, שחלק הלכו לכאן וחלק הלכו לכאן. הוא אומר שזה כמו שהיו אז אנשי הגליל, זאת אומרת שתי קבוצות בעם ישראל, אלו אמרו שמספיק לנו להיות בקיאים בש"ס ופוסקים, מספיק לנו להיות בחוכמה, ועל ידי החוכמה נזכה ליותר ויותר חוכמה, עד שנגיע לחוכמה העליונה אולי, וזה מספיק. זאת אומרת, ללכת בשכל ולא למעלה מהדעת.

וכשמגיעים לעבודה בצורה כזאת, זה נקרא "קליפה כנגד עבודת מוחא", ואז אדם "תוהה על הראשונות", זאת אומרת, הוא מחליף בכלל את הכיוון שלו, וזו בעצם כל הבעיה, שלוקחים אדמו"רים אחרים במקום בעל הסולם. ומה הקושי? הקושי ללכת הוא מפני שבכל דבר שקשור לעבודה רוחנית צריכים לחבר את שלוש הנקודות יחד. את הנקודה הכי גרועה שיש באדם שזו ממש כל עמקות התאווה והכבוד וכל הרצונות הגרועים ביותר שלו, יחד עם פעולות שעל ידן משתדל איכשהו להגיע בלמעלה מהדעת לעל מנת להשפיע, ויחד עם הבורא.

בדרך כלל את שלוש הנקודות האלו אדם לא יכול לאחד יחד, הוא לא מבין שהן יכולות להיות יחד, לא בסמוך, אלא פשוט בנקודה אחת. איך יכול להיות שהבורא, הכוח העליון, הכתר, המאיר, הטהור, ההשפעה, יחד עם נקודת הזוהמה הגרועה והתחתונה ביותר באדם, יתחברו יחד בפעולה שלו, שהוא מחבר בכוח את שתי הנקודות האלו.

אבל דווקא שם, איפה שיש חיבור ביניהן, שאדם לא בורח מנקודה אחת ונדבק לנקודה שנייה, אלא נדבק לשתיהן וממש רוצה להדביק אותן, זאת אומרת, מעלה את כל הדברים הגרועים ביותר שלו לבורא, ורוצה שהבורא ישלוט בזה וינקה את זה, אז כמו שכתוב, "תבוא האם ותקנח את בנה", אם זה נקרא בינה. אז בא האור ומתקן את כל הדברים הזוועתיים האלה, את התכונות הגרועות ביותר שבנו. ובאמת הן לא גרועות, הן פשוט ניתנות לנו כך בהרגשה, אין בהן שום דבר מיוחד. בהמשך ברוחניות אדם יידע מה הם באמת הדברים שהם נגד הבורא, הקליפות וכן הלאה.

ולכן המאמץ הראשון הוא לחבר את שתי הנקודות האלה, הגרועה ביותר שלי עם הגבוהה ביותר שאני יכול לתאר שזה הבורא, יחד לחבר אותן כך שהן יהיו כנקודה אחת. זה בעצם נקרא העלאת מ"ן. אני לא לוקח מעצמי איזו מין התעוררות לבורא, ואת מה שיש לי אז מההתעוררות לבורא אני מעלה אליו. אני צריך להעלות אליו את כל הדברים המלוכלכים ביותר שלי, אותם אני צריך להראות לו, לכן צריכים לראות מהם הדברים המלוכלכים בי.

באמת אלו לא דברים בהמיים ולא מין תאוות לכבוד, כסף, כל מיני דברים פשוטים כאלה, הדברים האלו כבר נופלים מהאדם, הם לא כל כך מפריעים. אלא מדובר בדברים שבאמת על ידם הוא לא מסוגל להתחבר עם הבורא. ודבר שני, להשתדל שמיד תפילתו תהיה מחוברת עם מיתתו. זאת אומרת, ברגע שנופל ומרגיש ירידה, איכשהו על ידי כל מיני אמצעים שהכין מראש מיד יקום, יהיה מין מנגנון שיטפל בו, שיעשה לו את כל ההכנות לתמוך בו.

כי בזמן הנפילה אדם נמצא כמו חולה או כמו מת או כמו נרדם בשינה. בכל מיני צורות שרק אפשר לתאר ניתוק מהקשר עם הבורא, אז צריך לבנות מנגנון כזה שמיד יחזיר אותו לחיבור. וכשעולה לחיבור אז יוכל להעלות לחיבור דווקא את הנקודות המפריעות והגרועות ביותר שהן באמת הקרובות ביותר למ"ן האמיתי, שאם נגיע אליו אז נקבל את התשובה מלמעלה, זאת אומרת נקבל את הכוח על מנת להשפיע ונעבור איתו מחסום.

זה מה שרב"ש כותב כאן "וצריכין תמיד להשתדל שהנפילה מצד המפריעים לא יתפוס ויגזול זמן הרבה,", זה בכתיב מודגש, כי זה דבר חשוב מאוד. אנחנו צריכים לבנות ממש מנגנון מסביבנו. כמו שאדם חולה או במצב אנוש, נופל על ידיים נאמנות שמטפלות בו, עושות לו החייאה ומחזירות אותו מהר לחיים, כך אנחנו צריכים לעשות את זה. כי בנפילה, האדם כבר יצא מהקדושה והרצון לקבל שולט. ההפרעות, המחשבות הזרות ממלאות אותו ואין מה לעשות.

בכתיב מודגש גם מה שמופיע בדף כ', "אזי היה מצטער לא על הנפילה, משום שדרך ה' הוא להיות נפילות ועליות." אז אין מה להצטער על הנפילה עצמה. "אלא על מה היה מצטער, מדוע לא תהא סמוך למטתו. היינו תיכף כשנופל למטה, תיכף היה רוצה להתחזק ולהתפלל לה' שיעזור לו."

על זה להצטער, זאת אומרת לזה צריכים להקדיש זמן ולבנות מערכת שממש תטפל בזה שהעליות שלנו יהיו ממש סמוכות לירידה. זה בעצם קובע את הקצב. וחוץ מקצב, כמו שבעל הסולם מסביר לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אנחנו לא משפיעים על שום דבר. לכן זו בעצם העבודה.

זאת אומרת, להיות כמה שיותר דקות ביום מחוברים למטרה ולקשר, ובחיבור של שלוש הנקודות, אני, הקבוצה, זאת אומרת המנגנון שמחזיק אותי שדרכו אני פועל, דרכו אני מגביר את הפנייה שלי לבורא, והבורא עצמו, אם אני מסדר את זה בצורה כזאת, אז אני באמת מכוון לבורא בקו אחד. ואז כל פעם שאני נופל, הקבוצה שדואגת לכללותה תחזיר אותי תמיד שוב. הכוחות האלו יפעלו עליי ויחזירו אותי שוב לכוונה הנכונה, לא יתנו לי ליפול.

פשוט כוח הקבוצה יכול להחזיק כל אחד ואחד, כך שאדם נופל ומיד שוב צף, נופל ומיד שוב צף, ואז כל אחד ואחד ממש קופץ מהר בחזרה. את זה רק הכוח הכללי של הקבוצה יכול לעשות, ורק בזה אנחנו יכולים להשפיע משהו על גורלנו, כי זירוז הזמן זה כל מה שנמצא בידינו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעבור אותם המצבים שכבר נמצאים בתוך הרשימות שלנו. בתוך הגן הרוחני שלנו כבר כל הטבעות האלה שבשרשרת חתומות מראש.

אנחנו ירדנו משורש נשמתנו וצריכים לעלות באותה הדרך, רק הקצב, שאנחנו מזרזים את הזמנים, ישראל מקצרים את הזמנים, זו יכולה להיות כל התוצאה מהעבודה שלנו. והתוצאה הזאת חוץ מהקצב מביאה גם התפעלות והתפתחות והרגשה אחרת בתהליך ההתפתחות. אדם מקבל את זה בשמחה והתרוממות, ולא נופל ומרגיש את עצמו במשקעים כאלה, בריחוק מהקדושה, אלא ההיפך, כל הזמן נמצא למעלה, ויורד למטה רק כדי להוציא עוד ועוד טעמים בלהיות מחובר.

לכן העיקר להקדיש את הזמן לבנות מנגנון, שתפילתנו תהיה קשורה וקרובה למיטתנו.

תלמיד: אם אני צריך לחבר את הנקודה הכי גרועה שלי לבורא, על מה אני צריך לעשות צמצום?

מה יש לדבר על צמצומים עכשיו? מה יש לך לצמצם? אנחנו מדברים עכשיו על נקודת התפעלות והתחברות עם הבורא, רשימו דהתלבשות, איך אנחנו משתוקקים אליו. וצמצום זה כאשר מדברים על הפרעות, על כל מיני דברים שבאים, שעליהם אני צריך לעשות כאילו צמצום.

תלמיד: מה זה נקרא לחבר לבורא את הנקודה הכי גרועה שלי?

לחבר את הנקודה הכי גרועה שלי לבורא זה נקרא שאני לא צריך להסתיר מעצמי וממנו כביכול, את הדברים הגרועים ביותר שלי, אלא ההיפך, בזמן שאני בא למגע איתו, לא לשכוח את הדברים הגרועים. רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות נכללים יחד ובאים יחד ועובדים יחד. מה זאת אומרת? אני לוקח את הדברים הגרועים ביותר שלי, ואותם מעלה אליו ואומר, את זה אני צריך לתקן.

מה זה הכי גרועים? הכי גרועים זה לא שאני עדיין שקוע בכסף, כבוד, תאוות, מושכלות, לא יודע במה. אלו דברים שוליים. הדברים הכי גרועים עכשיו אלו דברים שמנתקים אותי ממנו. ודאי שזה יכול להיות במין תערובת של דברים כאלו, של דברים אנושיים, אבל אותם אני צריך לברר ואותם אני צריך להעלות אליו. אחרת, מה זה נקרא העלאת מ"ן? מי נוקבין אני צריך להעלות. אני צריך להעלות חסרונות שלי, שאני ביררתי אותם, את הכרת הרע אני צריך להעלות אליו. אני צריך להרגיש את הרע, את כל הסירחון שלו, כל המיאזמות שלו, ואת זה אני צריך להעלות. לא סתם כתוב שתבוא האם ותקנח את בנה. כאילו עשה את הצרכים שלו, והיא מנקה אותו. בצורה כזאת, זאת אומרת להראות את הדברים הכי גרועים שלי בצורה שאני רוצה להיפטר מהם ושהוא ינקה את זה, הוא יתקן את זה.

כך עושים. אחרת עם מה אתה עולה? שאתה מתלבש יפה, ואתה חתיך ויש לך כוונות יפות וטובות? עם זה אין מה לפנות לבורא. אתה צריך לפנות אליו עם הדברים הגרועים ביותר. לכן זה דווקא לא כל כך פשוט לחבר את הנקודות האלו ממש כנקודה אחת.

לא לעשות כאן איזו פשרה, קו אמצעי. תשכח מזה, עזוב את כל החכמות. אלא לחבר אותן יחד, זה נקרא "לך לאומן שעשאני".¹

תלמיד: האם המצב הגרוע ביותר זה שאני לא מצליח להצדיק את הניתוקים שלי ממנו?

לא. אז אתה מתחיל לראות שאת כל הדברים האלה הוא נתן לך בכוונה, ואין בהם שום רע, אלא רק אמצעי לחיבור.

תלמיד: הניתוקים דווקא?

הניתוקים, הדברים הגרועים, הרע הזה, הכרת הרע, הזוועות, כל הג'ורה שלך, כל מה שאתה מגלה, אתה רואה שהוא נותן לך את זה בכוונה, כדי שדווקא על ידי זה תצטרך אותו ותגיע לקשר. ואז הרע נעלם מהם.

תלמיד: הדברים הרעים למיניהם, כל הג'ורה וכל הזבל, הגרוע בהם זה שהם גורמים לניתוקים, לא בפני עצמם.

כן. הדברים הגרועים זה לא שאני אוהב כל מיני תענוגים קטנים שבעולם הזה. הדברים הגרועים הם אלו שמנתקים אותי מהקשר עם הבורא. ודאי.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך להצדיק אותו על זה שהוא עשה בי את התכונות האלה?

אבל אם אני מעלה את הדברים האלה אליו, דורש וצועק, ותובע ממנו שאלו הדברים שמפריעים לי, אז הם הופכים להיות לקשר.

תלמיד: הם בפני עצמם רעים או הם רעים בזה שהם גורמים לניתוק? על מה הדרישה?

הדברים האלה שעל ידם הרגשתי ניתוק הם לא נעלמים, אלא הם הופכים להיות עכשיו לשרשראות קשר. אפשר לתת דוגמה מהחיים, נגיד שקודם לא הבנת למה אני עושה לך איזשהו דבר, היה נראה לך שהדבר הזה הוא רע. יש כאלה מקרים בחיים, סבלת ולא אמרת לי שום דבר, אבל זה גרם לריחוק. בכל זאת הרגשת ממני איזו הפרעה, אבל שתקת, ואיכשהו כיסית את זה על ידי מין יחס יפה כביכול, צביעות. עד שזה הגיע למצב שכבר לא יכולת יותר להתאפק, ואז באת אליי ואמרת, למה אתה כל הזמן עושה לי כך? באת ממש בדרישה, כי זה הפריע לך, ואין מה לעשות עם זה, וכבר לא היית מסוגל יותר לסבול. ואז הסברתי לך, שבכלל לא התכוונתי למה שאתה מרגיש בזה, והתכוונתי הפוך, לגרום לך טוב, והייתה מין אי הבנה בינינו, חוסר השתוות הצורה, חוסר הבנה, ועכשיו נגלה לך שדווקא רציתי בזה לגרום לך טוב, וזה שעכשיו התגלה העניין, זה גרם ליתר חיבור.

זה דומה מאוד לאיך שאנחנו עם הבורא. ההפרעות מתבשלות בנו, עוד ועוד ועוד, עד שאנחנו כבר חונקים את עצמנו, לא מסוגלים להחזיק, ובאים אליו וצועקים, ואז מתגלה לנו שכל הדברים האלה באים כדי לקשור אותנו בחזרה, לבוא עם תביעה, על פני התביעה לגרום לקשר. אז הדברים האלה הופכים להיות בעצמם כרשימו דעביות. רשימו דעביות זה רשימו מדבר שמרחיק מהבורא. אבל אם אחר כך אני בונה אותו בהתאם לרשימו דהתלבשות, ומקבל כוח מלמעלה, ורוכש מסך, זיווג דהכאה ואור חוזר, אז רשימו דעביות הופך להיות לכזה קשר, שרשימו דהתלבשות לידו לא שווה שום דבר.

רשימו דעביות נותן לי, פותח לי בפנים את כל עובי הפרצוף, והבורא נכנס בפנים. וקודם, לפני שהעליתי את זה למימוש, לפה דראש הפרצוף, זה היה כדברים הגרועים שבי, שלא יכולתי להסתדר איתם, הם הפריעו לי בקשר עם הבורא. לכן אנחנו אומרים שעביות בלי מסך זה גרוע, ועביות עם מסך זה טוב.

תלמיד: אז על מה אני בעצם בוכה, למה אני מרגיש לא טוב מכל המצב הזה שאתה עושה לי, או למה אני שוכח אותך, למה אני לא כל הזמן רואה אותך מול העיניים?

זה לא חשוב, גם על זה, וגם על זה. אל תעשה הרבה הבחנות, העיקר לבכות.

תלמיד: האם אותו כוח מחשבה, וכוח תפילה שאני משקיע במנגנון, מספיק כמערכת הגנה מול כל הירידות, או שצריך עוד כל מיני מערכות?

צריכים הרבה. זאת אומרת, ודאי שבסופו של דבר אדם מגיע להחלטה שהוא תלוי בחברה. כמו בחיים שלנו, חוץ מהתענוגים, חוץ מהרצונות החיוביים ביותר לחיים, שיש לנו מצד הטבע, שהגוף שלנו דורש. אפילו אם היינו ביער לבד, היינו רוצים לאכול, לשתות, מין, חום, כל הדברים המינימליים האלה שגם אדם פרימיטיבי צריך. חוץ מזה, כל יתר הדברים באים לנו על ידי הסביבה.

אז אנחנו צריכים לבנות את הסביבה שלנו ככזאת שבהחלט תחליף לנו את כל מה שקיבלנו כחינוך, כמודה, וכל מיני ההשפעות שקיבלנו מהחברה שסביבנו. שנחליף אותם במה שנקבל מהסביבה שלנו.

מה אני רוצה להגיד? שאני תלוי ב 100% בחברה שבה אני נמצא. כל מה שיש לי ברצונות מעל הרצונות הבהמיים הפשוטים קיבלתי מהסביבה, ועכשיו אני רוצה סביבה אחרת שתספק לי חוץ מאת הרצונות הבהמיים, את כל מיני התשוקות שלה. ולכן הסביבה שאני בוחר ובונה עכשיו, צריכה להיות יותר חזקה מהסביבה שבחוץ. כך שאפילו שאני יוצא ממנה החוצה, זה יהיה בשבילי כאילו שאני סתם יוצא למדבר.

ויש חברות שיכולות לעשות כזאת שטיפת מוח, שבאמת אפילו אם האדם מסתובב כל החיים ברחוב, בסביבה זרה, הוא לא מתפעל, ולא מתרשם ממנה. תראה את החינוך של הדוסים, הוא די חזק. ויש עוד הרבה חברות, וכל מיני קבוצות סגורות שעושים בהן שטיפת מוח כל כך טובה שהאדם לא נעלם מהן, וממש מסור להן. הוא יכול ללכת לחודשים, ובכל זאת להישאר נאמן לאותה חברה, כל כך השפיעו לו את זה.

לכן אנחנו צריכים לחשוב על זה, ולבנות מערכת כנגד המערכת החיצונית. את המערכת החיצונית הבורא כבר מסדר לנו בצורה מאוד חכמה, כדי שהיא תפריע לנו במה שאנחנו צריכים. ואם כנגדה אנחנו נבנה מערכת פנימית, בזה בהחלט נצליח להתקדם. כל ההתקדמות שלנו היא תמיד על פני ההפרעות, כי במלחמה עם ההפרעות, אתה בונה את עצמך, וכך אתה קונה חוכמה, טעמים, הבנות, הבחנות, כמו בדוגמה של העבד והשר שהתלבש פעם בגזלן רוצח, ופעם בשודד.

רק על ידי ההפרעות, במלחמה עם ההפרעות אתה רוכש חוכמה והבנה לדעת מה התכונות של הבורא. זה מגיע אליך בצורה הפוכה, כאילו בהפרעות, בצורה שלילית. אבל האמת שזה מגיע בצורה חיובית, אבל כלפייך, בגלל שאתה שקוע בתוך רצון לקבל, זה נראה לך כשלילי. אחר כך כשתשתנה לתוך רצון להשפיע, אתה תגלה שמהבורא יוצאים באמת דברים טובים, רק שקודם הרגשת אותם כרעים, כהפרעות.

תלמיד: האם דאגה במחשבה בתוך המנגנון הזה שנקרא קבוצה, מספיקה כדי להגן עלי מירידות?

אם אתה תהיה בתוך חברה שתדאג בהחלט להתקדמות הנכונה לבורא, ואתה תשקיע בה את מה שצריך מצדך כדי לחזק אותה. אפילו שהיא לא צריכה את החיזוק שלך, אלא פשוט את ההשקעה שלך, ואתה תכניע את עצמך כדי להיות תלוי בה ב 100%, לא צריך שום דבר חוץ מזה.

מה עוד יש לך? למה אתה שואל האם יש עוד משהו חוץ מזה? איפה שמעת, או למה נדמה לך שיש עוד משהו? אנחנו קוראים במאמר בחירה חופשית, שאין לנו עוד אפשרויות, רק את זה, כדי לשלוט על גורלנו, או בוא נגיד לשנות אותו לטובה, קצת להמתיק אותו, לזרז לטובה את ההתפתחות שלנו אנחנו יכולים רק על ידי זה.

מה עוד אתה יכול לעשות? אולי אתה שואל כך, האם אני צריך להשקיע גם בתוכי, בפנים בתוכי ממש, וגם בחברה? לא, אתה צריך להשקיע בתוך עצמך כדי להתחבר, להשפיע לחברה, ולהכניע את עצמך כלפי החברה. אין יותר מה לעשות. בעל הסולם נותן על זה תשובה מאוד פשוטה במאמר "החרות", פשוט, וזהו.

וכדוגמה, העולם הזה שמספק לנו את כל הרצונות חוץ מהבהמיים, שמספק לנו את הרצונות האנושיים. אז אין לנו יותר, המצע שלנו, דרכי התפתחות המצע, הסביבה מבחוץ, ודרכי התפתחות הסביבה. אז אם אני משנה את הסביבה שלי, ואת דרכי ההתפתחות שלה, אם על זה אני כאילו משפיע, גמרנו, אני מובטח בהתפתחות הנכונה.

חוץ מארבעת הגורמים האלו אין שום דבר. הנשמה שלי זו אותה נשמה, זה אותו זרע שצריך להיות דווקא אני, ולא איזו שיבולת שועל או חיטה או מין אחר. אלא זה אני, נשאר אני, והשורש שלי לאן שאני צריך להגיע, כבר נמצא. אלא על הדרך רק על ידי הסביבה אני יכול להתפתח.

קח אדם, תזרוק אותו ליער, ותראה מה יצא ממנו. או קח אותו לחברה, למה שולחים ילדים דווקא לאוקספורד, ולכל מיני מקומות כאלה, ושלא סתם יסתובבו ברחוב? כי רואים איזו תוצאה יש מזה. אין לך חוץ מזה שום דבר. רק על ידי הסביבה אתה יכול לגרום לעתיד שלך משהו. אז מהר מאוד תשתדל למצוא סביבה נכונה.

תלמיד: כל המיליונים האלה שרצו להגיע למטרה, נכשלו דווקא בזה.

רוב האנשים, המיליונים שנכשלו אלפי שנים ולא יכלו להגיע לדביקות בבורא, נכשלו מטעם חיסרון החברה, רובם. יש גם כל מיני סתימות מלמעלה, עליהן אנחנו לא מדברים, יש גם כל מיני חשבונות, אבל זה לא שייך לנו. כעיקרון זה כך.

תלמיד: כוח המזל שייך לזה?

לא, נעזוב, אנחנו צריכים לעסוק במה שיש לנו, אם נותנים לאדם הזדמנות. לגבי השאלה אם נתנו להם הזדמנות או לא נתנו, ומה הם היו צריכים לעשות, אנחנו לא מכירים את המערכת הכללית ואיך היא מתנהלת. השכל שלנו בכלל לא מסוגל, עוד רחוק בכלל מלנגוע בזה. אבל לנו, הבחירה החופשית שייכת במאה אחוז.

תלמיד: שמעתי אותך מדבר פעם על העניין של לתרגל את המצב שאני מתנתק מהמחשבה על המנגנון הזה, שיש דרך מסוימת ממש לתרגל את זה. שאני צריך כל פעם להכין את עצמי כמו הזקן שמחפש על הרצפה, כאילו איבד משהו, כאילו הירידה מתחילה.

כן.

תלמיד: במה הדבר הזה מתבטא? איך אני מתרגל את זה במהלך היום, איך אני מתנתק, כביכול בכוונה מהמחשבה, מהמנגנון בשביל לחזור ולבקש ממנו, לחזור אליו?

במשך היום כשאנחנו יוצאים לחברה זרה, אנחנו צריכים להבין שעלינו להיות מעורבים בה. שהבורא סידר לנו עולם מלא ואנחנו חייבים להיות מעורבים בו. ולכן חובה ללכת לצבא, לעבודה, להיות נשוי ועם ילדים, לעבוד ולהיות מעורב בכל הבעיות של העולם הזה. זו חובה.

ובתוך זה, בתוך החברה הגדולה הזאת שמבלבלת אותך עם כל הסטיגמות שלה, האופנה, והזרמים, החדשות והכול, עם זאת אתה צריך לבנות בה את החברה שלך בתוכה ממש. לא לצאת לאיזה מקום ולא להתנזר.

העבודה היא לחיות את שתי המערכות האלה, את החברה הכללית הזרה ואת החברה הפנימית הרוחנית שלך, יחד. פשוט, בצורה כזו אנחנו חייבים להתפתח, אחרת אתה לא תתפתח נכון. והחברה הזרה כל פעם תגרום לך, לחברה הפנימית שלך להשתנות, להתחזק, בזה שהיא תדרבן אותך. אסור להתרחק מהסביבה הכללית.

תלמיד: ומה עם הפנימיות?

זה שאתה לא יכול במשך היום להיות כל הזמן קשור למטרה ולפנימיות שלך, זו הבעיה של החברה הקטנה שלך, שהיא לא מספיק חזקה. היא צריכה לתת לך בסיס, יסוד כזה, עמוד פנימי, שאתה קשור אליו כל הזמן, וביחד עם זה, אתה נמצא בחברה הכללית הזו, הזרה. והיא תהיה מאוד עוינת כלפיך, כלפי הבורא, ובכוונה יסדרו לך כך. כלפי אדם רגיל, לא. אדם רגיל יכול להיות כאילו מנותק מהחברה. יש אנשים שלא שומעים חדשות. יש אנשים שלא יודעים בכלל מה זה תרבות, משהו קורה שם? איזה סרט חדש? תיאטרון? גם לא אכפת להם.

אפילו הפיצוצים האלה, גם בקושי. יש כאלה שיכולים בקלות לנתק את עצמם ולומר זה לא שלי. יש מדענים ששקועים בתוך המדע שלהם, אף אחד לא מפריע להם. בן אדם נכנס לטריפ שלו וגמרנו. כאילו שהוא ממש מסומם. אבל לנו זה לא יקרה. אנחנו נקבל הפרעות בדיוק מדודות לפי כל אחד, לפי הזמן שלו, המצב שלו, הכוח שלו, ואנחנו צריכים בצורה כזאת יפה, באהבה להתייחס אליהן.

כמו שהרב'ה סיפר, שכשהוא בא ללמוד בחדר בגיל שלוש, הוא כבר היה כאילו גיבור והוא רצה לקום ולברוח. אמרו לו לשבת, אבל הוא לא רצה, אלא רצה לברוח. המורה לקח סרגל ונתן לו מכה, הרב'ה רתח, אז המורה אמר לו, "תנשק לי את היד". הוא אמר "את היד שנתנה לי מכה הייתי צריך לנשק, וכך כל פעם".

גם אתה תגיע למצב כזה, אבל מתוך הבנה. לילדים זה חינוך לא פשוט, אבל ודאי שזה בצורה פשוטה. אבל אתה תגיע למצב שהיד המכה היא באמת היד המבורכת, המביאה ברכה.

תלמיד: נניח שהיינו בונים חברה כזאת, בונים קהילה פנימית שלנו בלי כל הסחות הדעת החיצוניות האלה.

לא. אסור לנו להתנזר וללכת למצב שמשם נבנה חברה כזאת. קהילה יכול להיות שכן, אבל בכל זאת היא צריכה להיות מעורבת עם כל העולם. אפילו אם היינו בונים משהו כמו קיבוץ, אני לא יודע אם היו נותנים לנו את זה לעשות. זה טוב כביכול, קל לברוח מכל הבלגן הזה, אבל אז היו נותנים לנו הפרעות אחרות הרבה יותר גרועות, בינינו. אנחנו צריכים להשתדל לנסות כך, לעשות כך, אבל מה שייצא זה מה שצריך להיות.

בינתיים עכשיו לא באות מחשבות כאלה, אלא ההפך, יש נטייה להיכנס לתוך העם, לפרסם את עצמנו דווקא לקהל הכללי מאוד, הישראלי. התיקון הוא לא בהתנזרות מהציבור, זה וודאי שלא, אף פעם.

תלמיד: מה זה "בהצנע לכת"?

ללכת "בהצנע לכת" זה דבר שאני עכשיו אני לא יכול להסביר, זה מושג מאוד גדול.

תלמיד: האם יש משמעות להפרעות עצמן, יש שוני ביניהן בחשיבות, או שזה לא משנה?

משמעות ההפרעות היא שהן בדיוק מגיעות בהתאם למה שאדם צריך. צריכים להבין שההפרעות הן לא הפרעות. האור שלוחץ כנגד הרשימות הוא בדיוק מזמין אותן ההשפעות בינו ובין הרשימות שאצלנו הן מורגשות כהפרעות. אבל אלו בדיוק אותם הפערים בינינו לבין השפעת האור שעלינו לדלג עליהם עכשיו.

זה כאילו שאתה נמצא בתוך בלון ומבחוץ יש לחץ של האור, לחצים, ואתה מרגיש את הלחצים האלה כהפרעות. אבל הן לא הפרעות, הן כדי שכנגדן תעשה את ההתפתחות, ההתפשטות.

תלמיד: בשביל להשוות את הלחצים האלה, האם אני צריך להבין איזו הפרעה עכשיו באה ולמה היא באה, או שזה בכלל לא משנה?

כדי להתפתח אנחנו לא צריכים לדעת בדיוק את ההפרעות. עוד יותר מזה, כתוב שאם אדם שקוע בהן, אז במקום שבו הוא חושב שם הוא נמצא. אלא כמה שיותר מהר על פניהן להידבק בבורא. כי אנחנו עוד לא נמצאים במצב שאנחנו לגמרי צריכים לשקוע בהן, להבין אותן, להעלות אותן ועל ידן להתפתח. אתה תעשה את זה אחר כך, בעיבור, יניקה, מוחין, ואז תתחיל לעבוד עם ההפרעות האלה. עכשיו אנחנו רק בונים את ההתנגדות שלנו.

אני צריך להתחבר עם הבורא למרות שיש הפרעות, לא חשוב לי איזה סוג, לא להיכנס בהן.

תלמיד: זאת אומרת, ההפרעות לא באות ללמד אותי משהו שחסר לי.

כן, אבל אני מפחד להמליץ לבדוק את ההפרעות. כשאדם מתחיל ללעוס אותן, זה כבר הופך להיות לקליפה, הוא מתחיל להיות שקוע בהן, להתחבר אליהן.

תלמיד: האם אתה הופך אפאטי לכאב עם הזמן?

האדם אף פעם לא נעשה אפאטי לכאב, אלא כמו בחיים שלנו, הוא מחליף את מידת הרגישות שלו לכל מיני סוגי השפעות. זה כמו שאני יודע שאם יפתחו לי עכשיו פצע, אז על ידי זה אני אבריא, ואם לא יפתחו, אז הוא יכול להתפוצץ ולגרום לי נזק נוראי. לכן בשבילי הכאב לעומת הנזק הגדול שיכול להיות, הוא כבר לא מורגש כל כך.

אנחנו בני הרגשה, ולכן הכול בסופו של דבר בא על גבי צילום של הרגשה, מכל מיני סיבות, מכל מיני תופעות, מכל מיני התרחשויות. לפי החשיבות של כל דבר, אני נותן להרגשה ממנו סימן, מספר, ואחר כך אני בודק ומשווה, ובסופו של דבר בוחר מה כדאי זה לעומת זה. לכן יוצא לפעמים שכאב לא מורגש אצלי ככאב, כי תמורתו אני כבר יכול לצייר דבר טוב שאני מרוויח, או מאיזו צרה אני נפטר. הכול תלוי בהערכה הפנימית שלי.

בעל הסולם כותב שהנכונות לסבול, כך זה נקרא בקבלה, היא בעצם בונה את הכלי. אבל לא שאתה סובל, אלא הנכונות שלך לסבול, הכוונה שאתה כבר יכול לגמרי לדכא את הכלים הרגילים שלך. אתה לא מרגיש בהם כאב כשאתה מתפטר מהמילויים האלה הקטנים, ההערכה היא משתנה.

(סוף השיעור)

---

1. תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא↩