שיעור בוקר 29.10.15 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי חברה, עמ' 23,

מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

""אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב."

יהדות בנויה על זה שאנחנו קונים כלים חדשים שנמצאים מחוץ לרצון לקבל, ובתוך הכלים האלה שמחוץ לכל אחד, שנמצאים באחרים, בקשר בין כולם, שם אנחנו מגלים את העולם העליון ואת הכוח העליון ששורה בתוך המערכת הזאת.

העולם בעצמו נקרא "תכונות הקשר שבינינו" והכוח שמתגלה ברשת הזאת נקרא "הכוח עליון", "הבורא", "האור". לכן כל היהדות בנויה ביציאת האדם מחוצה לרצון שלו. זה נקרא "מחוצה לגופו", או ב"אמונה למעלה מהדעת". זה הכלי שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". "דעת" היא הרצון שלנו ו"אמונה" היא הרצון של הזולת לעומתנו. כך אנחנו בונים כלי חדש. בניית הכלי והתפתחות הכלי על ידי עבודת האדם, זה כל העניין של "עבודת ה'" או "יהדות".

"שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים."

זאת אומרת, האדם דורש לקבל את כל המילויים בתוך גופו, בתוך הרצון שלו, וזה לא יכול להיות. כי הטבע של המילוי פשוט לא מתאים לטבע של הכלי, המקום ששם צריך להתגלות. לכן צריכים ללמד את האדם איך לבנות את הכלי המתאים למילוי. הגוף שלנו, הרצונות שלנו סך הכל הם שבונים לנו את דמות הגוף כביכול שאנחנו קיימים בעולם. והגוף של כל אחד מתאים לקבל מילוי מיוחד, הרגשת החיים, קיום בתוכו ולא יותר, ואם אנחנו רוצים לקבל יותר אנחנו כבר צריכים לבנות לזה כלי, גוף אחר שהוא נמצא מחוצה לנו.

אז לצעוק "תביא לתוך גופי הנוכחי מילויים רוחניים", זה פשוט חוסר הבנה. כי הדברים האלה לא מסוגלים להתקיים. ולכן זה דומה לילד שלא יודע מה הוא מבקש, שזה לרעתו. שיצעק אבל זה לא יקרה. כי החוק הוא פשוט, חוק של השתוות הצורה צריכה להיות בין המילוי לכלי. כמו שבעל הסולם מסביר לנו על שק קמח וקמח, או דלי ויין או מים.

לכן כל העבודה שלנו היא בכל זאת לעזור זה לזה ויחד לבנות את הכלי שכל אחד יכול לצאת מעצמו. לכן בלי קבוצה אי אפשר לבנות את היציאה הזאת מעצמו. והמאמצים שעושים בקבוצה, הם מושכים את המאור המחזיר למוטב ואז נבנה הכלי המשותף בינינו, שכל אחד יוצא מעצמו וכך נכלל בכלי הכללי. לפי עוצמת הכלי, מתחילים להרגיש באותו כלי, לפי חוק השתוות הצורה, את נוכחות האור.

האור נמצא בתוך הכלי והכלי נמצא. אנחנו רק צריכים לגלות אותו במאמצים שלנו. כך אנחנו מגלים בתוך הקשר בינינו, כשכל אחד יוצא מעצמו, את הרשת קשר בינינו בחוזק המתגבר במאה עשרים וחמש מדרגות, באור של נפש, רוח, חיה, יחידה. כך זה קורה. לכן צריכים למכור את הכל כדי להגיע לכלי הזה.

"אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

שאלה:. כולם חייבים לעבור את המצבים האלה שרב"ש כותב במאמר, ולא שאחד עובר כך ואחד עובר כך.

כן, ודאי. מאף מקום לא מובן לנו שלכל אחד יש משהו מאוד אישי, אינדיבידואלי, פרטי בדרך. כולנו ה-ו-י-ה קטנה שבורה שצריכה לשחזר את עצמה למצב הטוב.

תלמיד: חלק מהמאמר פשוט גורם לך לצחוק. כי אתה עובר את המצבים האלה, שאתה באמת נובר בתוך החברים, איך הם חושבים פנימה. אבל למעשה זה מאוד קשה. כי באמת קשה להתמודד המרגלים. אנחנו כל הזמן מתמודדים איתם לא רק מול החברים, אלא גם מול הבורא ומול הכל, ורב"ש סוגר את המאמר בסוף טוב שכביכול הכל נגמר יפה, אם תעשה כך.

אתה רוצה שהוא יספר לך עשר או עשרים שנה רצוף את המאמר הזה? הוא מקצר אותו, הרי הכל חוזר.

תלמיד: הוא מאוד מקצר. אבל בכל זאת אילו טיפים אפשר לקבל כדי להתמודד מול המרגלים, כי הבעיה של המרגלים זה שלפעמים אתה משתיק אותם והרבה פעמים הם כביכול צודקים?

אתה לבד לא יכול לעשות שום דבר. אם נראה לך שאתה משתיק לבד, זה בלוף, אתה נסוג מהם. נראה לך שאתה מצליחזאת אומרת, אני נמצא באיזה מצב, פתאום יש לי קושי מסוים, אז אני הולך לאחור, וכך נעשה לי יותר טוב ונראה לי שאני הצלחתי. אבל אני לא הצלחתי, אני הלכתי אחורה. אני לא דרכתי עליהם, אני לא פרצתי דרכם למצב הבא. אני עזבתי אותם, עשיתי נסיגה ואז אני חושב שאני מצליח. ללכת קדימה אתה יכול רק בעזרת הכוח החיצון של החברים.

תלמיד: אז איך נעזרים בחברים להתמודד מול המרגלים?

זה עניין של הברית, שהם יכולים לעזור לך וחייבים לעזור לך בזמן שאתה נמצא מול הכוח העוין, שאתה מרגיש שאתה לא מסוגל, לא יכול, יש לך ביקורת, יש לך כל מיני דברים, כאן דווקא צריך לבוא כוח החברה. לא מן הסתם תמיד מראים לאדם שהוא חלש, שהוא לא מוצלח, שהוא לא מבין, מראים לו את זה כדי שהוא יזדקק לחברה. כל המקרים שאנחנו עוברים בכל רגע ורגע, זה רק כדי שנייצב קשר יותר נכון בינינו, רק לשם זה הם עוברים עלינו.

לכן אנחנו צריכים להבין שבכל בעיה צריכים לפנות לחברה, "איפה הברית, איפה העזרה מצידם". אם אין, אני צועק עליהם, דורש. אני צועק על עצמי, "למה אני לא נמצא בזה, אולי הם עוזרים ואני לא מרגיש לזה". אבל ההצלחה, הפריצה קדימה נמצא כל הזמן רק בקשר. אם אתה עשית איזה צעד לבד, סימן שזה בנסיגה, לכן זה נעשה יותר קל ואתה משקר לעצמך שהצלחת. ולכן לראות את כל המכשולים, את כל הדברים שבאים, אך ורק כדי שתחזק את הקשר.

תלמיד: יש מצבים שאתה צריך לסנגר על חברים מול המרגלים, כל העבודה הזאת.

לא חשוב. אבל בכל זאת, כל העבודה, כל המאמצים, כל המקרים הם רק כדי שנסגור את המעגל.

שאלה: מה יש בהצדקת החברים שגורם לניצוצות להידלק כמו שכתוב. אם אני מצדיק את החברים, זה לא אומר בהכרח שכבר יש חיבור. אז איך מעשה של הצדקה מקרב אותנו?

יש כאן שני קווים שרק אחר כך הם מתחברים יחד. מצד אחד אנחנו צריכים לעשות ביקורת, גם לעצמנו, גם לחברה על החיזוק, ומצד שני אנחנו צריכים עוד לכבד ולחבב ולהעריך את החברה, כי בלעדיה אנחנו לא נוכל לעשות צעד אחד קדימה. אבל כל העבודה היא אך ורק כדי לראות כל רגע את הרשת קשר בינינו המתחזקת עוד ועוד , ורק על זה לשים עין. שום דבר אני לא רוצה, אני רוצה רק בזה לחיות.

כי זה הנשמה שלי, זאת השכינה, שם אני מגלה את הבורא, שם זה העולם הבא שלי, שם זה האני, במקום העולם המדומה שאני מרגיש בניתוק מהרשת הזאת. כך אני צריך לתאר את זה לעצמי ואז אין לי שום בעיה. איך לפעמים אני עושה ביקורת, לפעמים אני מעריך אותם יותר ולפעמים פחות, אבל כל הזמן לתאר כלפי הרשת, כלפי הקשר בינינו.

כי זה הכלי הרוחני והוא מורכב מעשרה חלקים. העשרה האלה הם יכולים להיות מיליון, לא חשוב, הם בכל זאת עשרה. אנחנו מוסיפים את זה כמו ספירות פרטיות דפרטיות דפרטיות שמתאספות. ואז באיסוף הספירות אנחנו רואים באיזו עביות אנחנו נמצאים, אילו רשימות מתגלים, אילו כלים אנחנו יכולים להעמיד כנגד האור שמתגלה בפנים. איך אנחנו ברצון לקבל, האגו שלנו המתגבר, בונים את עצמנו כל אחד כלפי הכלי הזה, שזה ממש מסך ואור חוזר. הכל זה בתוך הרשת הזאת, מכל אחד כלפי החיבור המשותף.

כך זה עובד, אין כאן חכמות. המערכת די פשוטה לתאר אותה, אפילו מי שלא נמצא בזה, יכול לתאר. עשרה אנשים בונים ביניהם קשר מיוחד, שכל אחד מוצא את עצמו בצורה נכונה שהוא יוצא מעצמו ודואג לקשר, זה סך הכל. אני דואג לקשר ולא אכפת לי מה שקורה שם. אני לא דואג לעצמי, דואג רק לקשר. כדי לדאוג לקשר, אני צריך לתת משהו לבהמה, זה נקרא הכרחי.

שאלה: לסגור את המרגלים כשהטענות נשארות, אבל מכסים אותן באהבה.

המרגלים באים כדי שאנחנו נחזק את הקשר בינינו, זה לטובתנו.

תלמיד: איך להתחיל ולשמור על ברית במצב של מרגלים?

בכל רגע ורגע יש לך הפרעות כאלה. אני צריך להבין שזה הבורא שמשחק איתנו ואנחנו צריכים על פני כל ההפרעות האלה בכל זאת לשמור על קשר. איך אנחנו עושים את זה? למעלה מהשכל, למעלה מהחשבונות האגואיסטים הרציונאלים שלנו, למעלה מהם. כי אין חוץ מהחיבור בינינו כלום, זו המציאות האמיתית שקיימת.

והאינדיבידואליות שלנו שכביכול כל אחד קיים בפני עצמו, זה השקר שעכשיו מתגלה לכל אחד ואחד. לא עכשיו, זה מתגלה עד גמר התיקון שאם אדם נופל, אז הוא נופל להרגשת עצמו. צריכים להבדיל בין זה לזה. כאן צריכה להיות תמיכת החברה, לימוד קבוע. אבל אין לנו כלום, זה כבר עומד לפנינו. אנחנו הגענו לתיאור הנכון כך, שיכולים לספר על זה ולחיות בזה. אז כל אחד יותר קרוב לזה, פחות קרוב לזה. אבל במאמץ שכל אחד יעשה, התיאור הזה יתגשם לפניו יותר וכך הוא יגלה את העולם העליון.

שאלה: מה זה נקרא, מחוצה לעצמו?

מחוצה לרצונות שלו. הגוף הגשמי זה נקרא הרצונות של האדם. תתאר אותם אפילו כגוף הגשמי שלך שלו אתה דואג. לא מן הסתם אנחנו כך בנויים, שאת הרצונות לעצמו אדם מרגיש כגופו, שאת הבשר הזה אני מרגיש כרצונות שלי. ומחוצה לרצונות האלו נמצא העולם העליון, הבורא.

מה זה מחוצה? אני רואה מחוצה לרצונות שלי עולם מלא, גדול. כן, זה העולם העליון, ואתה תגלה שזה העולם העליון בתנאי שאתה תצא מהרצונות שלך, מלדאוג להם ללדאוג לעולם ההוא שנמצא מחוצה לך. ברגע שתעשה את ההיפוך הזה, אתה תגלה שזה לא בני אדם, לא דומם, צומח, חי ובני אדם, אתה תגלה שזה העולם העליון ממש, והבורא ממלא אותם. בעל הסולם כותב שאז אדם מגלה שהשכינה מלובשת בכל העולם.

שאלה: כל אחד שיוצא מחוצה לעצמו, מה הוא רואה?

את רשת הקשר בינינו. בינינו יש רשת קשר, היא קיימת. כל השבירות, כל הנפילות, הירידות, זה הכול כלפינו, זה בדמיון שלנו, כדי להרחיק אותנו מהצורה הנכונה. ואז אני צריך לפעול כנגד הדמיון הזה השקרי ולהתייחס לכל מה שקורה כלעולם הרוחני.

שאלה: אבל גם בהכנה וגם במהלך קריאת המאמר, אמרת שצריך לצאת מחוצה לעצמך אל תוך רצון החברים.

כן.

שאלה: אז מהי היציאה הזאת אל תוך רצון החברים? מה עושים שם?

מה זה נקרא עשירייה, מה זה להיות עשרה כאחד? שאנחנו דואגים לקשר בינינו, שיהיה קשר. מה זה קשר? קשר, שכל אחד דואג לאחרים. מה הוא דואג לאחרים, מה אני צריך לדאוג? אז אומרים, אם אני יודע פחות או יותר שלכל אחד ואחד יש את ההכרחיות כדי להתקיים, כל היתר אני דואג רק לרוחניות שלו. מה זה הרוחניות שלו, מה אני יכול לדאוג? אני בורא? הרי לעצמי אין רוחניות.

אני צריך לדאוג שיהיה לו רצון, הערכה, ההשתוקקות לחיבור בינינו, ולגלות בחיבור בינינו את הבורא. אני משפיע לו את זה, אני חושב עליו שיהיה לו כך. אני מתאר לו, מציג לו את זה בכל מיני צורות, שזה חשוב לי, שזו המטרה. אני דואג לחשיבות הבורא, לחשיבות השגת הבורא, לחשיבות הכלי ששם משיגים אותו. זה מה שנקרא שמתוך רצון שאדם מפתח בעצמו, הוא משפיע לאחרים, ובזה הוא יזכה לחבר.

תלמיד: ספר "שמעתי", מאמר נ', מאמר שנקרא "שני מצבים". "כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים. אלא אח"כ הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם. והעולם נקראת אז בשם "שכינה הקדושה", שהוא המקבלת מהקב"ה. ואז נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה." הדדית.

שאלה: אז איך מרגילים את עצמנו להיות בנטייה הזאת כל הזמן מחוצה לעצמי?

לחשוב, רק לחשוב על זה כל הזמן. הכלי הרוחני זה הקשר בינינו. אתה יכול לתאר, שכל אחד מאיתנו זה כמו נקודות שהן קשורות ביניהן בהכרה הדדית, באהבה, בעבודה הדדית, בחשיבות הדדית, בנטייה לגלות. מה זה בורא? אין בורא. מה זה האור העליון? אין אור. אלא צורת הקשר, איכות הקשר, אופן, סגנון הקשר בינינו, זה נקרא "האור העליון". זה הכול.

מה זה אור, תגיד לי? אור היחידה, החיה, איך אתה מצייר אותו? במילוי של הכלי. מה זה מילוי של הכלי? אותיות. מה זה אותיות, זה כלים? אז האם המילוי של הכלי זה כלים? כן. ההתפעלויות הנוספות שבתוך הרצון, נקראות המילוי. אתה לא מגלה את האור, אני לא יודע, אתה מגלה שיש איזו סיבה, מקור חיצון שהוא מתגלה.

אבל אתה לא יודע מה זה חיצון, זה עצמותו. אתה מגלה אותו בתוך התפעלות הכלים, רק כלים, אין חוץ מהם. גם האור זה הכלים בהרגשה שלנו, גם הבורא זה הכלי. מה זה הבורא, ה-ו-י-ה, מה זה ה-ו-י-ה? מה זה י-ה-ו-ה? מה זה אותיות? רצון, נקודה שחורה שעושה כל מיני פעולות ומציירת כך את עצמה. זה נקרא שם ה', זה נקרא הבורא? כן. ההצגה, הצגת הבורא כלפי הנברא היא כזאת. הכול דרך הכלים, ואתה צריך לבנות את הכלים האלה בקשר עם החברים, ברשת הקשר בינינו. זה הכול.

שאלה: בכל מצב נתון יש כלי?

אם אין כלי אין כלום. מה זה מצב? "מצב" זה כבר הכלי.

שאלה: האם עכשיו יש כלי?

אני לא יודע מה זה "עכשיו".

שאלה: "עכשיו" זה נקרא הרגע הזה.

אני אדבר במילים שלך למרות שזה לא מדויק, גם עכשיו ישנו הכלי בהרגשה שלנו, שבו אנחנו קיימים, אבל הכלי הזה ניתן לנו בינתיים כי באמת הוא לא קיים. למה הוא לא קיים? כי הוא לא נמצא בהזדהות, הוא לא נמצא בהשתוות הצורה עם האור, עם הבורא לכן אין לו קיום. אבל הכוח העליון מקיים אותו כדי לתת לנו אפשרות להגיע לבניית הכלי, לבניית הבורא בצורה בלתי תלותית, שאנחנו נתחיל ממש מאפס גמור.

שאלה: אז מה זאת התוספת הזאת שמצפים מאיתנו כדי שיהיה כלי רוחני?

מאיתנו מצפים לחיפוש, מעשים, מאמצים, פניות, תפילות, שסך הכול זה נקרא "יגיעה". היגיעה הזאת מרחיבה את הקליטה שלך, שבמקום נקודה, אתה מתחיל להתפתח. כמו איזו חתיכת קמח או משהו שאתה זורק למים והיא מתנפחת, תופחת, כך אנחנו תופחים, וזה מה שקורה.

שאלה: בהכנה אמרת שגם כל קבוצה צריכה לבדוק את עצמה שיש בתוכה חיבור, במיוחד עכשיו לפני הכנס, אז ברמת הקבוצה מה היא הבדיקה שקבוצה צריכה לעשות? בכל הכוח לבנות רשת קשר בינינו בכל קבוצה וקבוצה, שכל האנשים שמגיעים לשם, וכל האנשים שנשארים במקומותיהם, כולם חייבים להיות בהרגשת הרשת שמקשרת ביניהם. שברשת הזאת הם נמצאים בכל הלב ובכל המוח, ומה שמחוצה לרשת זה רק הגוף שלהם הבהמי, עד שהוא נעלם מהרגשתם. אלה דברים שאתם כבר מוכנים ומסוגלים להם, אלא הביצוע הוא עליכם, ממש, הכול נמצא בידינו.

שאלה: יש הבדל בין זה שתופחים ממעשים של כל אחד או שתופחים מהשפעת הקבוצה?

זה לא חשוב, העיקר המאמצים, מאמצים פרטיים של כל אחד ואחד כלפי הקבוצה, אחר כך תתחילו בזה להרגיש. ובמידה שאדם יוצא מעצמו ובאמת נמצא בתוך הרשת, הוא יתחיל לגלות ברשת הזאת דמויות של החברים, והדמויות האלה כבר תקראנה תכונות או ספירות. זה כבר אחר כך.

שאלה: אז כאילו יש רק אור ויש רצון.

איזה גילוי.

שאלה: אז מהי הנקודה שבלב בתוך הדבר הזה? מאיפה היא? למי היא שייכת? מאיזה עולם? לאיזה כוח?

הנקודה שבלב היא אחוריים דנפש דקדושה, זו הנקודה שהיא שבורה מהכלי הרוחני, והיא משתוקקת לאותו המצב בעל מנת לקבל. היא משתוקקת למצב הנכון אבל בעל מנת לקבל. אבל זה על מנת לקבל? נכון, אבל היא משתוקקת. איך היא יכולה להשתוקק למצב הנכון אם היא על מנת לקבל? זה מה שניתן לנו מלמעלה כנקודה הראשונה שממנה אנחנו יכולים ללכת.

אם לא היה לנו דבר כזה לא היינו יכולים לבנות את עצמינו, כי הנקודה הזאת היא כבר קיימת משני ההפכים. כאילו יש לה משהו מהאמת, מהאור, ומצד שני הניצוץ הזה הוא מלובש בקליפה, בעל מנת לקבל. כך אנחנו מגלים את התחלת החיים שלנו, כי לפני זה אנחנו בהמה, זה לא נחשב בכלל. כל הדרגות הקודמות לגילוי הנקודה הזאת הן דרגות שלא נחשבות, הן לא קיימות כאילו.

כל הקיום מתחיל מגילוי הנקודה, והנקודה הזאת כבר קיימת, כבר מורכבת משני הכוחות המנוגדים, ולכן אנחנו אז מתחילים להרגיש על מנת לקבל, ולעומתה את הרוחניות, ושוב על מנת לקבל, ואז מתוך המאבק הזה האדם כבר מתחיל להיות בשני מצבים וללכת ולהתקדם, פעם האור ופעם הכלי, החושך, וכן הלאה.

שאלה: זה כמו מצפן? אפשר להאמין לזה?

לא, אז מביאים אותו לקבוצה, מביאים אותו לבחירה חופשית. אבל בלי הנקודה הזאת אתה רואה מה שאנשים עושים, תסתכל על כל השליטים איך הם בנויים, בהמות.

שאלה: אבל אנחנו יודעים שהם מנוהלים מלמעלה אז השאלה היא האם אותה נקודה היא זאת שמאפשרת לי את הבחירה החופשית בסביבה, וכולי?

אתה מנוהל מלמעלה בכך שמביאים לך כל מיני תנאים חיצוניים שונים, אבל עם הנקודה הזאת אתה צריך לפצח אותם ולטפח את הנקודה הזאת כל פעם במצב החדש. זה נקרא "שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", ואומר לך "קח לך", ואז בכל מצב ומצב אתה צריך לגלות את זה וכך להתקדם, מתוך הנקודה שמורכבת מלכתחילה משני כוחות מנוגדים. ובין שני הכוחות המנוגדים האלה, שם הבחירה החופשית.

שאלה: האם אנחנו יכולים להבין את הכלי של קבוצה באופן חיצוני או גם פנימי?

ברור ש"קבוצה" כמושג הוא חיצוני, אני רואה קבוצת אנשים.

לא, מה פתאום. זו לא קבוצה, זה מושב ליצים, אם הוא מסתכל על הגופים, זה כלום, זה גופים?

שאלה: אז מה זה המושג הפנימי של קבוצה?

מושג הפנימי של קבוצה זה מה שכל אחד יוצא מעצמו ובונה את הקשר בינו לבין האחרים שהם גם יוצאים מעצמם וזו הקבוצה. רשת קשר בינינו, זאת הקבוצה, לא מתכוונים אף פעם לזה שיושבים יחד סביב השולחן.

שאלה: בקשר לכנס, איזו ברית אנחנו צריכים לכרות על מנת להתגבר על כל המרגלים בכנס?

אנחנו צריכים לפני זה לעשות את כל ההכנות ולא כשאנחנו באים לכנס אז אני אספר להם מה זה "ברית", ומה זה "ערבות", ומה זה צריכים להיות כך מחוברים וכך, מספיק. אנחנו צריכים להגיע לכנס כבר מחוברים, כבר מבינים מה זה "רשת", מרגישים את רשת הקשר הזאת בינינו, כך בצורה כזאת אנחנו מגיעים. או מי שיושב כאן, זה לא חשוב, מגיע, הכוונה היא שמגיעים לאותו המעמד, זה לא פיזית. ואז אנחנו רק עושים עוד מאמץ אחד גדול בינינו, בין כולנו, בהתכנסות בכל העולם שעוצמת המאמץ תיתן לנו אפשרות לגלות את המדרגה הרוחנית הראשונה.

וזו צריכה להיות עבודה קודמת. בזמן הכנס אין מה לעשות. אנחנו לא באים לשם לברר את המצבים, לכן אני רוצה לברר אותם קודם. אני רוצה שכולם ידעו על מה אנחנו שם נדבר. הכנס זה כבר המאמץ האחרון שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקשר בינינו לרשת אחת, זה הכל, אני לא בא לשם ללמוד.

תלמיד: אז איזו ברית צריך לעשות כדי להתגבר על המרגלים?

קודם כל להבין שהמרגלים האלה זו העזרה הגדולה מלמעלה שנתנו לנו, זה גילוי הרצונות שלי שאני רואה אותם כהפרעות שבאות לפני כשונאים שלי, כאויבים שלי, שכל הזמן מקטרגים. הכל מתגלה מתוכי כדי להפריע לי, כביכול, להיות מקושר עם החברים לרשת אחת, כדי כביכול להפר את הערבות בינינו, אז מתגלים כל המזיקים. ואני מבין את זה, ואני דרך הקבוצה דורש את המאור המחזיר למוטב. אני לא יכול לקבל אותו בצורה אישית, רק דרך החיבור בינינו ואז הוא מגיע וכל המרגלים האלו הופכים להיות לכוחות הקשר בינינו הנוספים. אנחנו צריכים את כל ההפרעות להפוך ממש לחוטי קשר בינינו, כאלו שבהם אנחנו נגלה את גילוי הבורא הראשון, אור הנפש.

שאלה: אז מהי הברית שצריכה להקדים את כל התהליך הזה?

שאנחנו הולכים על זה, שאנחנו תומכים זה בזה, שכל אחד מתחייב שהוא לא שוכח על זה ועושה את כל המאמצים כדי להיות כל הזמן בלב ונפש בתוך הרשת קשר בינינו ולא בתוך הפופיק שלו.

שאלה: כלפי המרגלים לא ברור איך בודקים שהם לא מנצחים אותנו ובאמת אנחנו עובדים מעליהם?

זאת שאלה לכולם. איך אנחנו בודקים האם המרגלים מפרידים בינינו או שעוזרים לנו להתחבר? האם אנחנו מנצחים אותם או שהם מנצחים אותנו?

קדימה.

(סוף השיעור)