שיעור ערב 13.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 807 "הקדמת פי חכם"

קריין: 807 בטור ב', דבר המתחיל "ונודע בספרי הקבלה".

"ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד, אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא שכולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל."

יש לנו פעולות תיקון של הרצון לקבל שלנו שאנחנו מתקנים אותו על ידי מאור המחזיר למוטב שנקרא גם "תורה", כי המאור שבה מחזירו למוטב, ואחר כך לפי התיקונים הרצון הזה מתמלא באור, בתכונת ההשפעה והאהבה, שזה נקרא כבר "קודשא בריך הוא", וכך נעשה גילוי הבורא בתוך הנברא.

תלמיד: כמו שהוא כותב בעל הסולם גם באגרת י"ז שהוא אומר:

"סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש. הכול מדובר ברצון לקבל המתוקן בעל מנת להשפיע ואז מתמלא עם הכוח העליון לפי השתוות הצורה. ולא כמו שהעמך חושב משהו אחר על תורה, מצוות ותיקונים. "עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה (^*הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".

ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב.

ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל," למי שיש חלק א-לוהי ממעל נקרא שיש לו נשמת ישראל, ישר א-ל, אם אין לו חלק הזה, לא. וזה תלוי בעבודת האדם, כל אדם ואדם "אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל."

שאלה: בעניין שינוי הצורה שהוא מדבר כאן. מצד אחד הוא אומר "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו", ומצד שני כל האנשים אם הם משתווים אחד לשני הם משתווים, או שזה בעבודה הפנימית, ברצון המשותף שיש לנו? מה שינוי צורה?

שינוי צורה זה רק בכוונה, לא בפעולות. כולם שונים ונשארים שונים ואי אפשר לקלקל אותם ולסדר אותם שהם לא יהיו שווים, אלא הכול תלוי בכוונה, באיזו מידת העביות כל אחד ואחד יכול להתגבר על, על מנת לקבל ולהיות בעל מנת להשפיע, זו בעצם ההשוואה ביניהם. גם ההשוואה הזאת היא בצורה סגולית, ילד עושה במאה אחוז משהו או גדול עושה במאה אחוז משהו, שניהם שווים, רק כל אחד כלפי העביות שלו. לכן אנחנו לא יכולים להשוות בין הנשמות בצורה רגילה, ההוא שמונים קילו רצון לקבל וההוא עשרים קילו רצון לקבל לפי הטבע שלו, ההוא שייך לרגל והוא שייך לראש דאדם הראשון, אלא עד כמה שכל אחד בצורה הסגולית שלו, אישית שלו, מקיים מה שמקיים.

תלמיד: אז מה הבעיה שלו פה, שאנחנו כן משונים, שכל אחד יש לו מחשבות משלו, את האופנים משלו, אבל אנחנו כולנו בני אדם יש לנו קווים משותפים, מה זאת אומרת ההבדלה הזאת? אני לא מבין מה הוא רוצה עכשיו לבאר שיש לנו ריבוי בצורות ואנחנו נבדלים.

זה לא מפריד בינינו, אלא כל אחד שיקיים את הנשמה שלו בעל מנת להשפיע, את הרצונות שלו שיהיו בעל מנת להשפיע, אז גמרנו, הוא מתוקן. ואין הבדל בין קטן לגדול, למרות שכולם שונים. וודאי שלפי הרצון לקבל יש יותר גדול ויותר קטן, אבל בהתאם לתיקונים כל אחד נמדד לעומת הרצון לקבל שלו. אם אני תיקנתי את הרצון לקבל שלי בעשרים אחוז ואתה בארבעים אחוז, אז אתה יותר גדול ממני. אתה יכול לשאול, אבל אתה בעשרים אחוז שלך יכול להיות שמבין, מרגיש, משיג יותר ממה שאני בארבעים אחוז שלי, זו כבר שאלה אחרת, זה כבר שאלה שהיא נשארת כך עד גמר התיקון שכולנו אז נכללים יחד ואז כולם כולם מקבלים את ההשגה המשותפת.

תלמיד: אנחנו דיברנו מקודם שקשה לנו מאוד להתקרב אחד לשני, להגיע יותר קרוב אחד לשני, אם אנחנו רק ברצון הזה שיהיה כוח לחברים, נתקרב בכוונה, למה אי אפשר להשאיר את כל הבעיה הזאת של הגנה שיש לנו באופן טבעי? יש לנו מחיצות טבעיות, יש לנו כל אחד הנישה שלו במחשבות.

מה זה המחיצות האלו? האגו שלנו, הגאווה. זה המחיצות, שאני מפחד שיפגעו בי. זו המחיצה.

תלמיד: למה לא להשאיר אותה, למה כל הזמן לחשוב עליה? רק נתקרב במקום שאנחנו כן יכולים להתקרב.

לא, אני צריך להחליף את המחיצה הזאת לאמונה, לכוח השפעה, ואז אני לא אפחד משום דבר. אף אחד לא יכול לפגוע בי, אם אני נמצא בעל מנת להשפיע אין לי שום פחד. אתה לא יכול, אף אחד לא יכול לעשות לי כלום. אם אני דבוק לשלם אני בשלמות. זה צריך להיות מובן. לא אכפת לי לא חיים ולא מוות גשמיים ולא מה שקורה לי אלא מידת ההשתוות, מידת ההזדהות עם הבורא, אני נעשה כמוהו, כמו שהבורא לא חושב על עצמו האם נמצא או לא נמצא, אתה זוכר את הפסוק הזה? כך גם אדם שרוצה להיות דבוק בו לא חושב על עצמו.

שאלה: בעניין הפצה, מה קורה לבן אדם שמתעוררת לו הנקודה שבלב ופוגש או את המקורות או את החומרים שאנחנו הפצנו, מה התהליך שממש מקשר אותו?

הוא צריך לקבל תגובה, צביטה בלב שמדובר על מה שחשוב לו, לְמה שהיה משתוקק ובתת ההכרה חשב על זה וזה היה מציק לו, אבל רק עכשיו הוא רואה שהדברים האלה נמצאים.

תלמיד: זה שזה מציק לו זה כי אנחנו הגענו למדרגת חיבור בינינו או שהחומר היה מתאים לו או שהוא בנקודה הזאת בחיים שלו מספיק רגיש? מה המכאניקה הזאת שקורית שם?

הבורא חשב עליו.

אם אתה מדבר מבחינה מערכתית אז הנשמה שלו מתחילה להיכנס לתיקון, הגיעה בעיגולים גם בהתפשטות האור לדרגה שלו, לרמה שלו, ואז מתחילה להכניס אותו לתוך המערבולת הזאת.

תלמיד: אז את המערבולת הזאת בן אדם חייב לעבור דרך דברים שאנחנו כותבים היום או שיכול להיות שהוא יקרא פתאום את כתבי בעל הסולם וירצה להתקשר אלינו דווקא?

זה דרכי ה', אני לא יכול להסביר. אף אחד לא מבין איך שזה קורה. אפשר לגלות אחר כך ולראות איך שזה הגיע, אבל זה [נעשה] על ידי כוחות שנקראים "מלאכים".

תלמיד: אני מנסה להבין עד כמה חשוב כל הזמן לעדכן את מה שאנחנו מפיצים, כמה שיותר לשייך אותו לדור.

זה יותר שייך למה שאנחנו עוסקים, לא כל כך החומר שלנו שאנחנו מפיצים, אלא במה שאנחנו בעצמנו. כי חומר, אפילו אם אתה הדפסת והוא חי בתוך הספר, הרוח שנמצאת בספר תלויה בך, במה שאתה נמצא היום. אומנם הדפסת את זה לפני עשר שנים. אם אתה רוצה שיתפעלו מהספר שלך, אתה צריך היום להיות במצב יותר טוב ואז דרך הספר שלך זה יתקבל. זה לא שייך לשנת הייצור. ככה זה עובד. יש בזה הרבה דברים, הכול חי.

שאלה: כתוב "ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב." איך אני בודק את זה?

איך אתה בודק אני לא יודע, אבל יהיה אפשר לבדוק אם אנחנו נגיע להתכללות עם הנשמות, אז אנחנו נראה איך האור הוא האחד, שמצד הבורא אין שום הבדל, שמתלבש בכלים שונים, והוא מביא אותם להתפעלות שונה.

קריין: אנחנו בעמוד 808 בטור א' בפסקה האחרונה.

"ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, דאוריתא וקב"ה חד הוא. אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא כבר השיגה כל האור שבתורה. דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם", וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה."

יש אור כללי ויש אורות פרטיים, עד שהם משתווים, בקיצור.

שאלה: הוא כותב שהנקודה שבלב, חלק א-לוה ממעל ירד מדרגה לדרגה והתלבש בגוף ואז מתחיל לעלות. הוא מגיע לחברה ומגלה שכל מה שהוא רואה זה פשוט הפגם שלו ומזה מתחיל כל התיקון. איך לסדר את הכול?

דרך הנקודה שבלב הוא מתחיל לגלות את הפגמים. שכל הגוף, היינו הרצונות שלו זה נקרא הגוף, שכל הרצונות שלו לעומת הנקודה שבלב הם כולם מקולקלים. אז הוא צריך להגדיל את הנקודה שבלב ואז גם הרצונות גדלים, ובהתנגשות ביניהם הוא כל הזמן בונה את עצמו.

תלמיד: איך הוא מגדיל את הנקודה שבלב?

על ידי האהבה. הנקודה לא נשארת נקודה, אתה בונה סביבה תמיכה. כל הרצונות שיכולים לסייע לעל מנת להשפיע, הם כולם הופכים להיות כגוף הקדוש סביב הנקודה שבלב.

תלמיד: מה זו האהבה הזאת באמת?

אהבה זה חיבור. אל תגיד אהבה, זה מבלבל. חיבור.

תלמיד: מה זה החיבור הזה?

חיבור זה שאם יבוא הרופא ויחבר בין יד ורגל וראש ולב, כך הוא יתקן את הגוף. זה החיבור.

תלמיד: צריך משהו שיבוא ויחבר.

תתפלל. תתפלל לאור העליון שיבוא ויחבר את החלקים שנמצאים בשנאה, היינו חתוכים זה מזה.

תלמיד: שני הקטעים שקראנו קודם, קטע אחד הוא שאדם רואה את הפגמים שלו והוא צריך לבקש שהבורא יתקן את הראייה והשמיעה שלו. והקטע השני הוא שאדם לא יכול לבקש על עצמו אלא צריך לבקש על החברים.

הוא לא יכול לבקש על החברים, כדי לבקש על החברים הוא צריך להגיע להחלטה, לקביעה שזה שהוא רוצה לתקן את האחרים הוא מתקן את עצמו. אני לא יכול להתפלל עבור החברה, אלא רק בתנאי שהחברה הופכת להיות בשבילי יותר חשובה ממני. מה זה יותר חשובה? זה הגוף שלי, זו הנשמה שלי, עוד יותר מהגוף.

תלמיד: אז כל התיקון הוא פשוט להגיע לאותו קו כזה שאני מבין שהחברה היא החיים שלי, הגוף שלי, הנשמה שלי.

יותר טוב שתגיד נשמה. גוף של נשמה.

תלמיד: זו הנקודה שבלב שלי, זו הנשמה שלי.

כן.

תלמיד: ושם אני מבקש תיקון ושם אני חי.

וודאי. אחרת אתה לא יכול לבקש.

תלמיד: נכון, זה מה שאני אומר, אחרת אתה לא מרגיש פשוט מה הם רוצים, מה הרצון שלהם. ואיך עוברים את הנקודה? איך פורצים מעצמי, שאני מרגיש רק את עצמי, לחברים?

גם על ידי התפילה. אתה עושה לפני זה הרבה מעשים להתקשר לחברים ומתפרץ בתפילה. הכול בתפילה.

תלמיד: הרי בכל מקרה אתה מנסה לבקש עבור חברים למרות שאתה לא יכול.

תנסה כל הזמן. עוד כמה שנים וזה יעבוד. חייבים מראש להיות גם כאן בשתי הנקודות המנוגדות. מצד אחד אני מאוד רוצה וזה חייב להתקיים כבר עכשיו ולהתבצע מיד. מצד שני אני מרכין את הראש ואומר אני מסוגל, אני מוכן לקבל את מרות העליון, שליטת העליון, מה שלא יהיה. חייב להיות גם זה וגם זה. אין מה לעשות, זה התיקון.

בשביל זה נתנו לך חיים, אתה עוד לא זקן, עוד עשר, עשרים שנה.

שאלה: התחלת את השיעור עם השאלה בסדנה שהייתה, איך להבדיל בין אני לבין החברים, איך להגיע להפרדה הזו.

הפרדה ביני לחברים?

תלמיד: איך עושים את החלוקה בין הרצון שלי לרצון של החברה.

כן.

תלמיד: אני בטוח שהיום, אחרי קצת זמן שאני נמצא פה, אני כבר לא יודע מה המחשבות שלי או מה המחשבות של החברה.

זה לא חשוב, מה שאנחנו עוברים זה נשאר, זה עובד. תגיד לי, למדת עשר שנים בבית ספר, כן?

תלמיד: כן.

מה נשאר לך מזה?

תלמיד: נשאר משהו.

משהו, ככה, אותה התרשמות גם כאן, לא צריכים יותר.

תלמיד: אני מניח שכל מה שאני מצליח איכשהו לחשוב או להבין או לעשות בחברה זה בא מהשפעה של החברה. אבל אני צריך להתייחס לזה כאילו זה הרצון לקבל שלי, כאילו זו המחשבה על עצמי. ואז אני אומר איפה אני יכול עכשיו להיות יותר כלול מהחברה, איפה זה נמצא? גם ככה בכל מה שאני ספוג ממנו זה החברים, זאת החברה הזאת.

אני לא מבין אותך. אתה עד כדי כך לא יכול להבדיל בינך לחברה?

תלמיד: אני יכול מהשכל להגיד שכל מה שאני חושב זה בטוח אגואיסטי, רצון לקבל. אבל אני רואה איך החברים פועלים, אני רואה ששום דבר ממה שאני אומר היום אפילו, או חושב עליו, לא היה בי לפני.

יפה, סימן שהשגת משהו.

שאלה: אם החברה נמצאת במצב ירידה?

חברה?

תלמיד: כן.

אני לא יודע מה זה חברה, אני יודע מה שאני מרגיש בחברה.

תלמיד: אני מרגיש בחברה שהקבוצה עכשיו נמצאת במצב של עביות.

הם נמצאים או אתה מרגיש אותם כך?

תלמיד: אני מרגיש אותם כך.

זאת אומרת אתה מוריד אותם, הם לא כאלו, אתה מרגיש אותם כך. ומה הלאה, מה עושים?

תלמיד: מהנקודה הזאת, מה הפעולות שאדם יכול לעשות? יש מצב שאתה בא נגיד בהתרוממות רוח לשיעור, עשית הכנה בבית, מגיע לפה ופתאום אתה מרגיש שהקבוצה נמצאת במצב אחר.

קבוצה.

תלמיד: כן. אני בתוכי מרגיש שהקבוצה נמצאת במצב אחר. למרות שלפני רגע הייתי במצב מאוד מרומם.

במה היית מרומם?

תלמיד: בזה שבאתי, רציתי לחבר את החברים.

אז הם מראים לך שהם זקוקים לזה.

תלמיד: אז אני נכלל מהקבוצה עכשיו.

לא, אסור לך להתכלל. זה כמו שהרופא יתכלל מהמחלה של החולה.

תלמיד: זה מה שאני בדיוק מנסה לברר, איך בן אדם יכול להגן על עצמו?

לא להגן. אתה צריך להרגיש את המצב שלהם וכל הזמן להישאר בדרגה שאתה הולך לעורר בהם מצב רוח, חשיבות המטרה, לא יותר. אבל לא להתכלל איתם, מה פתאום, אני לא צריך לרדת אליהם. רק בתנאי שיש איתי תרופות, תיק של רופא.

תלמיד: עזרה ראשונה.

כן. תיקח איתך דפיברילטור, חמצן ואז תגיע אליהם, אחרת לא. כי אתה בא בכוונה שאתה חייב לעשות כאן פעולות החייאה.

שאלה: איך זה לא פגם שהוא רואה אותם בצורה כזאת?

הוא רואה אותם ככה?

תלמיד: זה פגם בו?

מה אתה ממליץ לו לעשות?

תלמיד: אני חושב שכל הנושא נדון סביב זה.

ומה עליו לעשות? לרדת אליהם, לתקן אותם. איך הוא מתקן אותם?

תלמיד: אבל הוא לא יורד אליהם, הבעיה היא אצלו.

הוא רואה אותם פגומים, ואת עצמו יותר גבוה. איך הוא מתקן אותם?

תלמיד: הוא מבקש שהלב שלו יתוקן, שהראייה שלו תתוקן, שהפגם שהתגלה בו יתוקן.

ולא דרך זה שהוא מכניס להם מצב רוח?

תלמיד: אז האם המטרה של העבודה בינינו היא לראות את גילוי הרע שמתגלה בתוכי, או המטרה של העבודה האמיתית היא להתכלל בחברים?

זה אותו דבר. זה שאתה עובד עליהם אתה עובד על עצמך. זה כבר תלוי עד כמה אתה מזדהה עם זה בפנים. אני מבין את הפיצול הזה שקורה.

תלמיד: אני מגלה רע בתוכי ואז אני מתחיל מה שנקרא עבודה של תיקון.

אתה אומר ככה, אני צריך עכשיו לתקן את עצמי ולראות אותם בצורה המתוקנת.

תלמיד: זה מה שכתוב.

כן. או שאני צריך להשפיע להם נחת רוח, התעוררות, התרוממות, חשיבות המטרה, גדלות הבורא, עד שהם, בעיניי שוב, יעלו למצב הטוב.

תלמיד: לחלוטין לראות אותם באמונה למעלה מהדעת, שהם מתוקנים, שהם במצב השלמות.

תמיד.

תלמיד: נכון.

אז אני אומר לך שזה לא נכון.

תלמיד: לא נכון?

לא נכון, לא תמיד. יש לך עבודה גם בזה וגם בזה. וכתוב על זה שחור על גבי לבן, שאתה צריך להשפיע לחברה גדלות המטרה. אז מה זה להשפיע להם?

זה טוב ששאלת, זה יפה, אנחנו מבררים דווקא היום את הדואליות הזאת שיש לנו בכל מצב. זה אופייני לרוחניות בלבד.

תלמיד: כתוב ברב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים". יש שני דברים. דבר ראשון,

"בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. [...] אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות"."

יחד עם זה אנחנו אומרים,

"שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."

בקיצור, לא להחליט לפי שכך כתוב וזהו, כי כתוב באותו דף משהו אחר ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים. עד שזה מתיישב, וגם כשמתיישב זה מתיישב בזה לעומת זה. אלא באמונה למעלה מהדעת, בשכל שמסודר כך ורגש שמסודר כך, אנחנו נראה את השלמות.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-10-13_lesson_bs-akdama-pi-hacham_n2_p2_RNywBmFm