שיעור בוקר 11.11.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 805. מאמר "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 805, מאמר "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה".

נקרא את המאמר "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה". מצד הבורא, לפי טבע הנבראים, למה זה צריך להיות כך. מעניין, כי ליחס הבורא לנבראים אנחנו תמיד יכולים להוסיף עוד ועוד ידיעות והן יבררו לנו, יאירו לנו, על היחס שצריך להיות לנו כלפי כוח הבורא.

מהו, שבריאת העולם היה בנדבה

תשמ"ט - מאמר ה'
1988/89 - מאמר 5

"הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת, מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו".

והקב"ה השיב להם, "למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים". זהו חס ושלום לא חסרון, אלא שזהו רק שרוצה לתת נדבה, שהנבראים יהנו. מה שאין כן חסרון נקרא, מה שהאדם צריך לקבל, ואם אין לו היכולת לקבל, זה נבחן לחסרון. מה שאין כן להשפיע זה לא נקרא חסרון. לכן זה שאנו לומדים, שבריאת העולם היה מסיבת, שרצונו להטיב לנבראיו, זה היה מטעם נדבה, ולא מטעם חסרון.

אבל מי, שמקבל איזה דבר, הוא מוכרח להיות בעל חסרון. כלומר, אם המקבל רוצה להנות ממה שהוא מקבל, אז מוטל על המקבל לבחור לו לקבל רק דברים שהוא משתוקק להם. אחרת אין לו הנאה מזה, שהוא רוצה להנות, והוא בלתי אפשרי, כך אנו רואים בהטבע שלנו. ויותר מזה הוא, שגודל הנאה מהדבר שהוא מקבל, תלוי כפי שיעור ההשתוקקות, כלומר שההשתוקקות להדבר, היא קובעת שיעור של הנאה להדבר, אם מעט או הרבה.

ובכדי שרצונו להטיב, זאת אומרת, שהנבראים יהנו מטוב ועונג, לכן ברא בהנבראים, רצון וחשק להשתוקק תמיד לקבל הנאה. ואם לא יכולים למלאות החסרון לדבר שהוא משתוקק, הוא סובל יסורים. וגם גודל היסורים, בזה שאינו יכול למלאות את חסרונו, תלוי גם כן לפי מידת השתוקקותו להדבר.

ולפעמים מגיע היסורים, עד שהאדם אומר, "טוב לי מותי מחיי", אם אין אני יכול למלאות את מה שחסר לי. וזהו מסיבת היסורים, שהוא סובל מהחסרון שיש לו. ומובן מאליו, כשהוא מקבל המילוי על החסרון, שאמר עליהם, "טוב לי מותי מחיי", איזה הנאה האדם מרגיש, בעת קבלת המילוי. ובאמת כשמדברים מעבודה, האדם צריך להגיע לחסרון, בזה שאין לו דביקות בה', עד שאומר, אם אין אני יכול להגיע לדביקות ה', חסרון זה גורם לו להביאו יסורים כל כך גדולים, עד שיאמר, "טוב לי מותי מחיי".

וזה נקרא רצון אמיתי, כלומר, החסרון הזה ראוי למילוי. וסדר העבודה הוא, שכל פעם יתעורר באדם השתוקקות לדביקות ה'. והאדם, כשהולך על המסילה להגיע לדביקות ה', הוא בודק עצמו תמיד, האם כבר זכה להתקרבות ה'. כלומר, זה שאומר, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", האם באמת אוהב את ה', או שגם אוהב את עצמו גם כן.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם". שפירושו הוא, שמתפלל לה', שיעזור לו, שיהא בידו לעשות הכל לשם שמים, כלומר, שכל כוונתו הוא רק להשפיע. אולם הוא משתתף גם קצת לצורך עצמו, שהוא דבר אחר מ"לשם שמים". כי "לשם שמים" הוא להשפיע, והוא בעת התפלה, שה' יעזור לו, גם רוצה לצורך המקבל לעצמו, שזהו דבר אחר מרצון להשפיע, שהוא ממש ההפכי.

"לכן נעקר מן העולם", שפירושו, זה שברא ה' את העולם, בכדי להטיב לנבראיו, מהעולם הזה הוא נעקר, מסיבת חסרון של השתוות הצורה. לכן כל פעם הוא עושה בקורת על עצמו, לראות, אם הוא הולך על דרך הנכונה. ואם הוא רואה, שהוא לא בסדר, זה גורם לו יסורים. אבל היסורים צריכים להיות בשיעור גדול. כלומר, שיסורים זהו תוצאה מהצורך. כלומר, שאין הכוונה, שצריך להיות לו יסורים, אלא שצריך להיות לו צורך. והצורך גורם יסורים. כלומר, שהיסורים מה שהוא סובל, זה מעיד לו כמה שיעור הצורך שלו.

ובהאמור יוצא, זה שהנבראים נבראו ברצון לקבל, היה מן ההכרח, כי בלי רצון והשתוקקות לקבל תענוג, לא היה לנו מושג של תענוג. אם כן לפי זה, מדוע אין אנו מקבלים תענוג, בזמן שכבר יש לנו רצון וחשק להתענוג, אלא אנו מוכרחים לתת יגיעה, אחרת לא נותנים לנו תענוגים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

והתשובה, היא גם כן על הכוונה הנ"ל, דלהטיב לנבראיו, כמו שכתוב (בספר עץ חיים) בתחילתו, "שהצמצום היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". ומבואר שם (בתע"ס חלק א'), שפירושו הוא, "היות שיש ענין, שכל ענף רוצה להדמות לשורש, לכן הנבראים, בזמן שיקבלו את הטוב ועונג מהבורא, יהיה בהם ענין בושה. לכן נעשה תיקון לטובת הנבראים, שאם יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז לא יהיה שום בושה בעת קבלת התענוגים".

ובהאמור יש להבין, אם אומרים שרצונו של הבורא להטיב לנבראיו הוא בבחינת נדבה כנ"ל, אם כן מאין יש לנו רשעים. שמכאן משמע, שמי שאינו רוצה לקבל את הטוב והעונג, נקרא רשע. ומדוע אם הוא לא רוצה לקבל טוב, הוא נקרא רשע. ומי שכן מקבל טוב ועונג, נקרא צדיק.

כי ענין שמירת תורה ומצות, הוא כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שע"י תו"מ יתוקן הרע. ומה הוא הרע, זה שלא יכולים לקבל טוב ועונג, מסיבת שינוי, שזה גורם לנו בחינת בושה. ומטעם בושה לא יכולים לתת לנו, כי מסיבת הבושה לא יהיה שלימות בטוב ועונג. לכן לא נותנים לנו את הטוב ועונג. לכן אומרים להם, לא די שלא נותנים להם טוב ועונג, אלא שמוסיפים להם שם, שנקראים רשעים. אם כן יש להבין, מדוע הם נקראים בשם רשעים. אם אין הם יכולים לקבל טוב ועונג.

ובהאמור נבין, היות שהבורא ברא את העולם בנדבה, זה דומה לעשיר, שיש לו כל טוב ולא חסר לו שום דבר. ועלה ברצונו לתת צדקה לעניים. והיות שהוא רוצה, שבזמן שהעני יקבל את הנדבה, שירגיש עצמו בהתרוממות הרוח, ולא ירגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנדבה, אז העשיר אמר, אני נותן נדבה גדולה או קטנה, רק על תנאי אחד. כלומר, שנדבה, גדולה או קטנה אינו תלוי בהנותן, אמר, אלא בהמקבל. היות שמצד הנותן, הוא יכול לתת הרבה יותר מכפי השגת המקבל. זאת אומרת, שאין המקבל מסוגל לדעת, עד כמה שהנותן יכול לתת לו טוב ועונג, מסיבת, שאין המקבל יודע מהו הרכוש של הנותן. אלא עד כמה שהמקבל ישתדל עצמו לדרוש טוב ועונג, לפי ערכו וידיעתו שהוא מבין שהנותן יכול לתת לו. ובאמת מה יש להנותן, שיכול לתת לו, גם זה הוא למעלה מהשכל של אדם, שאין ביכולתו להעריך שום דבר שהוא למעלה משכלו.

ועל כן הכל הוא צריך להאמין, שיש יותר דברים יקרים וחשובים, ממה שהמקבל יכול לצייר לעצמו. כי כל השגותיו של התחתון בנויים על שכל גשמי וחיצוני. מה שאין כן הרוחניות בנוי על שכל פנימי. וכמו שכתוב בהקדמות, "שכל עולם תחתון לגבי עולם עליון הוא כמו גרגיר חרדל נגד עולם מלא". לכן כל הנתינות של העליון, שאומרים נתינה גדולה וקטנה, אינו תלוי בהעליון, אלא בהכשרת התחתון, מה שהוא מסוגל לתת התנאים של הנותן, שרק כמה שהתחתון משתדל לתת התנאים, בשיעור זה התחתון מקבל. כלומר, אם התחתון יכול לתת הכוונה על נתינות גדולות, הוא מקבל נתינות גדולות.

ומה הם התנאים, שהנותן רוצה לתת דוקא, שהתחתון ימלא אותם. הלא הבורא ברא את העולם בנדבה. כלומר, שאין הוא חס ושלום בעל חסרון. אם כן למה הוא צריך שהתחתון ימלא רצונו, כאילו זה נראה, שהנותן לא רוצה לתת לו, אם הוא לא מקבל איזה תמורה מיד המקבל.

התשובה הוא, זה שהבורא התנה תנאים בעת הנתינה, שהמקבל לא יקבל את הנדבה מצד השתוקקות של המקבל, אף על פי שההשתוקקות להנתינה, מה שהנותן רוצה לתת, הוא בשיעור גדול מאוד, מכל מקום רוצה הנותן, שמסיבה זו הוא צריך לוותר מלקבל, רק שיקבל את הנדבה מצד שיש הנאה להנותן, שהוא המשפיע להמקבל, שזה נקרא בחז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו".

אולם צריכים לדעת התנאי הזה, מה שהקב"ה רוצה, שכולם יעבדו רק בשבילו ולא לתועלת עצמו, אינו חס ושלום לתועלת הבורא, שהוא חס ושלום נצרך לזה, אלא זה שהנבראים עובדים בשביל תועלת ה', זהו בשביל תועלת הנבראים. כלומר, שהנבראים, בעת קבלת הנדבה מהנותן, שלא ירגישו אי נעימות. לכן הציג הנותן התנאי הזה, שצריכים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אלו שלא רוצים לקיים תו"מ, הם נקראים רשעים. הלא התו"מ נתנה כדי לזכות בהם את ישראל, כמו שאומר רבי חנניא בן עקשיא. נמצא, מי שאינו מקיים תו"מ, הוא לא יקבל טוב ועונג. ומדוע הם נקראים רשעים.

אלא זה דומה לרופא גדול, שבא לבית חולים, שמונחים שם חולים במחלת הסרטן, שהיא מחלה רחמנא ליצלן, שלא יכולים לצאת ממנה, והוא אומר, שיש לו תרופה, שאם יקבלו את התרופה, כולם ישארו בחיים. ולא עוד, אלא שכולם יגידו אח"כ, שעכשיו אנחנו נהנים מהחיים. כלומר, שהם יגידו, שעכשיו אנו רואים, שהיה כדאי להיוולד, בכדי לקבל ההנאות האלו. ואח"כ בטח כל אחד מכם יגיד בפה מלא, "ברוך שאמר והיה העולם", היות שהם יהיו נמצאים בעולם שכולו טוב.

אולם יש קבוצת אנשים, שהם לא נותנים להרופא להכנס לבית חולים. ואפילו שהרופא נכנס לאחר כמה הפצרות, ונותן התרופה שלו להחולים, הקבוצה הזאת עומדים בתוקף ומפריעים, שלא לקבל בשום אופן את התרופה של הרופא. ומעוררת השאלה, איזה שם יכולים וצריכים לתת להקבוצה הזאת, שלא נותנים לרפאות את החולים האלו, מסיבת שהחולים מונחים תחת שליטתם. וזהו מטעם, שכל זמן שהם חולים, אז יש פרנסה להקבוצה הזאת. מה שאין כן אם הם יחלימו ממחלתם, אז לא יהיה להקבוצה הזאת פרנסה. ובטח שהם נקראים בשם רשעים.

וכל אחד מן הצד מבין, שאם הרופא יכול להענישם, בזה שלא נותנים לרפאות את החולים, בודאי הרופא צריך לעשות את זה. ובודאי לא יעלה על דעתו של מי שהוא לומר, שהרופא ברוגז על הרשעים האלו, מסיבת שהם לא שומעים בקולו, אלא הרופא מעניש אותם לטובת החולים. זאת אומרת, הגם שהרופא רוצה לרפאות את החולים בנדבה, ולא צריך לשום שכר, כי לא חסר להרופא שום דבר, שהחולים יתנו לו משהו, אלא הוא בא לרפאות את החולים, רק בכדי שהחולים ירגישו עצמם בטוב, ויהיו להם היכולת להנות מהחיים, ובודאי מי שרואה את מעשי הרופא, בטח לא יגיד על הרופא, שהוא עושה משהו לתועלת עצמו.

לכן כשהרופא אומר, שהקבוצה הזו, שלא נותנים להחולים לתת את התרופה, הם רשעים ומגיע להם עונשים, שע"י העונשים שיקבלו, היסורים האלו, שהרשעים יקבלו, יפסיקו אז מלהפריע את החולים, שיקבלו את התרופה. וכולם מבינים, שזהו לתועלת החולים ולא לתועלת הרופא.

ובזה יש לפרש, אף על פי שהקב"ה ברא את העולם בנדבה, ואין חס ושלום שום חסרון להבורא, שהנבראים יתנו לו משהו להשלימו, כי הבורא הוא שלם, ואין בו שום חסרון חס ושלום, מכל מקום, כיון שרוצה לתת להנבראים שיהנו מהחיים, אלא הוא רוצה תנאי, שהוא, שהנבראים יקבלו הכל בשביל שהבורא רוצה שיקבלו טוב ועונג. שע"י זה יהיה הטוב ועונג בלי שום בושה, שזה נקרא "שלימות פעולותיו".

וזהו התרופה, שהרופא רוצה לתת להחולים, שהם קרובים למיתה, המכונה "רשעים בחייהם נקראים מתים". וע"י התרופה, הנקרא רצון להשפיע, הם יגיעו לדביקות, שיהיו דבוקים בחיי החיים. נמצא לפי זה, אלו אנשים שלא רוצים שהחולים יקבלו, היינו שלא נותנים להם לעסוק בתורה ומצות, שע"י זה יכולים לזכות את התרופה, הנקראת רצון להשפיע, שבכלים האלו הבורא יכול לתת את הטוב ועונג, היות שבכלים האלו, שיקבל את הטוב ועונג, לא יפסידו את הדביקות, הנקרא השתוות הצורה, שענין הדביקות נקרא, שהם יוצאים מבחינת רשעים הנקראים מתים, וזוכים לחיים.

נמצא לפי זה, מהו הפירוש שהקבוצה הזאת לא רוצים, ומפריעים מלקבל התרופה. עם מה הם מפריעים, בזה שלא נותנים להם לקיים תו"מ, שע"י זה מקבלים התרופה, שהוא בעל מנת להשפיע. וממילא מובן, מדוע הם נקראים רשעים, בזה שמפריעים שלא לקבל את התרופה. זאת אומרת, התרופה שע"י זה יזכו לחיים, נקרא רצון להשפיע. והכוחות שמפריעים ולא נתן להם לקבל את התרופה, נקרא תורה ומצות, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

לכן מגיעים לאלו המפריעים, שהם בחינת רשעים, עונשים, שע"י היסורים שהם יקבלו, יפסיקו מלהפריע לקבל את התרופה. נמצא לפי זה, את הכל מה שהבורא עושה, היינו העונשים, הם הכל לטובת הנבראים."

שאלה: את הרצון נותן הבורא, את ההשתוקקות נותנת הקבוצה, האם היראה באה ממני או מגיעה מהבורא?

הייתי אומר שהבורא נותן הכול.

שאלה: איך להגביר את הצורך בדבקות בבורא כדי להרגיש את הייסורים כך שיהפכו לרצון אמיתי?

להגביר את הצורך בדבקות אפשר רק אם אני מתקרב לחברים ומהם, דרכם, אני מקבל את הצורך.

שאלה: ממה הבורא אינו מרוצה במצב הנוכחי שלנו?

הוא לא מרוצה מהמצב שלנו. הוא רוצה שכל הזמן נתקרב אחד לאחר וכולנו יחד נתקרב אליו. לא פיסית כמובן, אלא מתוך המאמצים הנפשיים שלנו.

תלמיד: אהבה לבורא נובעת מתוך אהבת חברים?

כן.

תלמיד: וכשנכנסים לתוך אהבת חברים, זו תחילה של אהבה לבורא, או שקודם אהבה לחברים ואחר כך אהבה לבורא?

גם נכון.

תלמיד: כלומר קודם אהבה לחברים ואחר כך אהבה לבורא?

כן.

תלמיד: גילוי אהבה לחברים זה כבר גילוי אהבה לבורא?

לא.

שאלה: קבוצת הרשעים שמונעים מהנבראים לקבל תרופה, זקוקים בעצמם לתרופה, בכדי שהם יפסיקו להיות רשעים וכן יוכלו לשמש את הרופא.

כן, נכון.

תלמיד: מהטקסט נראה שהם צריכים לקבל עונשים, כביכול זו התרופה, זה התיקון שלהם. האם אין איזו תרופה יותר מתוקה שהם יקבלו וכן יעשו את רצון הרופא?

זה תלוי מה נקרא תרופה ומה נקרא עונש במקום שלהם, איך הם קובעים.

שאלה: במשל הזה של הרופא והחולים, מה זה אומר בצורה פנימית שהרופא מעניש את הרשעים?

הרופא נותן לרצון לקבל של האדם הרגשת עונש, ואז האדם מבין שכדאי לו לחשוב באיזו דרך הוא הולך, האם הוא צריך לבחור בדרך אחרת.

שאלה: האם חיסרון זה צורך, דרישה, וכשאנחנו מרגישים אותה זו והזדמנות למלא מקום פנוי באור וזה המנוע שלנו להתקדמות?

כן.

תלמיד: והחיסרון המשותף שלנו צריך להיות קשור להשפעה, אנחנו רוצים להתחבר בצורה כזאת ואז נקבל חוש תפיסה אחר, מעל חמשת החושים?

זו כבר תהיה תכונת ההשפעה המשותפת בינינו.

תלמיד: בחוש הזה נרגיש מחוץ לגוף שלנו אבל כל אחד ירגיש לפי שורש נשמתו, במקומו?

כן.

שאלה: האם אפשר לומר שלבורא יש חיסרון לאהבה שלנו כלפיו?

כן, לבורא יש חיסרון שיאהבו אותו. אבל לא שיאהבו אותו כי הוא צריך את זה, אלא הנבראים צריכים את זה.

שאלה: איך אני יכול להרגיש שאני נותן לבורא נחת רוח אם בסופו של דבר אני יודע שאני נותן נחת רוח לעצמי?

כן, אבל לאט לאט, כשאתה מרגיש שאתה עושה נחת רוח לעצמך, זה דוחף אותך לתיקון, כי אתה מבין שהרצון הזה הוא מקולקל.

שאלה: לָמה הנבראים צריכים להתאמץ כדי להשפיע אם הבורא נמצא בשלמות ולא חסר לו כלום, למה היגיעה כל כך חשובה?

היגיעה חשובה כי על ידי היגיעה הנבראים מגיעים לרצון להשפיע כמו הבורא, ומגיעים מהדרגה שלהם, לקבל, לדרגה של הבורא, להשפיע, ואז הם מגיעים לכל טוב, לתיקון.

שאלה: באיזו נקודה הבושה מתבטלת?

בזה שאדם מגיע לרצון להשפיע ועובד דרך החברים לבורא, אז הוא מגיע לרצון להשפיע.

שאלה: למה חשוב לנו לדעת שבריאת העולם היתה בנדבה?

כי הבורא לא זקוק לשום דבר מאיתנו.

תלמיד: מה זאת אומרת לא זקוק לשום דבר מאיתנו?

הוא לא זקוק לשום דבר מאיתנו בחזרה.

תלמיד: אז בשביל מה הוא ברא אותנו?

כדי להיטיב לנו.

תלמיד: אז הוא זקוק שאנחנו נקבל את ההטבה?

כן.

שאלה: כתוב פה שכשאדם מייחד את שֶם שמיים עם משהו אחר, הוא נעקר מהעולם. איך לבקש בצורה כזאת כדי לא לשתף שום כוונות אגואיסטיות, שום רצונות שלי איתו, אלא רק לבקש עבור השפעה?

אם תבקש רק לתועלת האנשים, בני אדם, אבל לא לטובת עצמך. כי הבורא לא צריך שום דבר, לכן רק לטובת בני אדם, ואז אתה תצליח לבקש נכון, דווקא מהבורא, ודווקא לקבל את מה שהוא יכול לתת, במה שהוא יכול למלא את הנבראים.

תלמיד: הביטוי הזה של מקובל שעומד בפני הבורא, בפני המלך שיכול לענות על כל שאלות ולהעניק את כל ההטבות, לא להשתמש בזה, אלא לבקש לכוון את זה עבור החברים, עבור לעשות לו נחת רוח, איך מקובל כל פעם מצליח לבחור בהשפעה במצב כזה?

הוא מתקרב לזה לאט לאט באמצעות זה שהוא בונה צמצום, מסך, ואור חוזר.

תלמיד: מה זה בעצם צמצום מסך ואור חוזר? איזו אנרגיה מניעה, חשיבות הבורא, גדלות שלו?

כן, חשיבות הבורא.

שאלה: ההפרעה הזאת לקבלה היא התרופה מזה שלא מאפשרים להם לקיים תורה ומצוות, בזה הם מקבלים את התרופה? למה בזה שלא מאפשרים להם לקיים תורה ומצוות, הם מקבלים את התרופה? נראה שיש פה סתירה.

לא, אבל הם מרגישים שהם לא יכולים לקיים תורה ומצוות מפני שהם לא נמצאים בתכונות המתאימות לזה, ולכן הם צריכים לשנות את התכונות שלהם, הטבע שלהם, ואז הם יוכלו לקיים תורה ומצוות, ודרך זה לגלות את הבורא, ולהגיע לתיקון הכללי.

תלמיד: האם זאת הפרעה פעילה בפועל?

כן.

תלמיד: איך מגיעים להפרעה פעילה כדי שזה יקרה באופן נכון?

ככל שאנחנו מתקדמים לחיבור בינינו ופונים לבורא שיעזור לנו להתחבר בינינו כדי להשפיע לו בסופו של דבר, במידה הזאת אנחנו מתחילים להבין, להכיר, להרגיש את המערכת.

שאלה: מה אפשר לכנות כנדבה של הבורא כלפי הנבראים?

נדבה של הבורא כלפי הנבראים היא בכך שהוא נתן להם אפשרות להשיג מתוך מצב שפל כזה, דבקות עם החברים ודבקות בו, וזה שמלכתחילה הם היו חתוכים ממנו, קרועים מהקשר איתו ומהקשר עם החברים, בזה הנדבה שלו.

תלמיד: למה הייסורים?

הייסורים הם לא ייסורים בפני עצמם, אלא זאת הרגשה של היעדר תיקון. ולכן ככל שאנחנו מתקדמים, כך הדחיות הקטנות שלנו זה מזה מעוררות בנו תיקונים גדולים.

תלמיד: מאחר ומדובר הרבה שהעבודה בתורה ומצוות מביאה לתענוג ויש לקבל אותם בתוך כלים דהשפעה אז למה מדברים כל כך הרבה על תענוג, כי מי שעובד בהשפעה הוא הרי לא צריך לחשוב על תענוגים?

הוא מקבל את התענוגים האלה כדי לעשות לבורא נחת רוח. כלומר הוא עוסק בהם, הוא בכל זאת תמיד נמצא בהם.

תלמיד: איך זה יכול להיות שאם הוא מקבל כאלה תענוגים הם יהיו בחשבון? הם לא צריכים להיות בחשבון של מי שבונה כוונה להשפיע?

אלא איך, במה הוא ישפיע לבורא? בזה שהוא יקבל תענוג. להרגיש את התענוגים האלה, להעריך אותם, ליהנות מהם, ואת כל זה הוא יעביר לבורא.

תלמיד: כן, אבל כתוב פה שכדי לברך את הבורא עלי להרגיש את התענוגים, אבל כתוב שכדי לקבל את התענוגים, אני צריך לקבל כי הוא רוצה שאני אקבל אותם?

כן, כדי לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: אני לא מצליח לתאר לעצמי איך אפשר לצאת מהבלבול הזה עם כל התענוגים העליונים האלה, איך זה יכול להיות שאני לא חושב עליהם. איך אפשר לבנות כוונה להשפיע בלי מחשבה על התענוגים?

כי מה שחשוב לך זה הבורא, והתענוגים ומה שאתה עושה איתם זה רק אמצעי. לפנות לבורא, להשיג את הבורא, למלא את הבורא, כל זה רק אמצעי.

תלמיד: לָמה נגיד הרגשה של תענוג מאיזו עבודה בעשירייה למשל, או כלפי הכלי העולמי, לָמה מיד אחרי זה באות עוד מחשבות שמשהו פה לא נכון, התענוג לא נכון, זה לא תענוג עם הכוונה הנכונה וכן הלאה?

כיוון שמאוד חשוב לנו שהתענוגים שלנו יהיו נכונים, שהם לא יטבלו בסטרא אחרא, כי אם התענוגים הם למען עצמנו, אם הם עוברים דרך האגואיזם שלנו, אז אנחנו פשוט לא מתקדמים לכיוון המטרה.

שאלה: שאנחנו מדברים על להשפיע נחת רוח לבורא באמצעות זה שאנחנו מתחברים בינינו, בסופו של דבר מטרתנו להגיע להשתוות הצורה. מה שאני מבין זה, שלבורא אין כלי קבלה, אבל במסך, שאנחנו מגיעים לאותה נקודה שבה אמרת שכשאנחנו מגיעים להשתוות צורה למחשבת הבריאה, שבה רצון לקבל והרצון להשפיע מתחברים או מושפעים מתוכה, האם אז אנחנו מגיעים להשתוות הצורה למחשבת הבריאה? האם מחשבת הבריאה שונה מהבורא, זה משהו אחר?

מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, והבורא זה כוח, התכונה המרכזית שבבריאה, ודאי שאלו שני דברים.

שאלה: כשיש חבר ספציפי שהוא רשע, כל העשירייה היא כזו?

זאת השאלה, אני לא יכול להגיד עליהם כלל אחד, זה תלוי באיזה מצב נמצאים.

שאלה: רב"ש כותב, ש"אם התחתון יכול לתת הכוונה על נתינות גדולות, הוא מקבל נתינות גדולות." מה זה נתינות גדולות או קטנות, מה ההבדל?

ככול שזה חשוב לו, בינתיים שיהיה כך.

תלמיד: לפתוח מעבר לשפע זה לא מספיק, אלא אדם צריך לתאר מה הוא רוצה שיקרה כתוצאה ממעבר השפע?

כן, האדם צריך להשתדל לתאר מה יהיה לו כשהוא יעביר את השפע.

שאלה: המאמר פגש אותי בקושי אדיר, מהבירור הפנימי הבנתי שחלק גדול מהתפילות שלי לשלום העולם נובעות מזה שאני רוצה בעצם לראות אותם חיים כמו עדר, בלי בעיות. וההבנה שבעצם אנחנו חיים כדי להשפיע חלחלה. איך אני צריך לשנות את כיוון התפילה ואת כיוון ההתייחסות מתוך ההבנה הזאת? כי כל התחושה היא שבעצם התפילה שלי זה לחיות כמו כבשה. לא בעבורי, כי אני לא יכול לחיות כך, אלא תפילה כלפי העולם. זאת אומרת, אנחנו רוצים שהחיילים יחזרו הביתה בשלום וכולי, אבל לא כדי שיחיו כמו חיות, בשקט כביכול, אלא כדי שהאיחוד הזה בעצם יגרום לעבודה. איך אני משנה את זה אצלי, המאמר הצליח לנקות חלק מאוד גדול, לא יודע איך, אבל איך משם להמשיך ולשמור את זה?

האם יש על זה תשובות אצל החברים שלנו? אין. אז נמשיך, נראה אחר כך מה לעשות.

שאלה: כתוב שחיסרון זה מה שאדם צריך לקבל, אבל לא מסוגל לקבל. מה זה אומר שהוא לא מסוגל לקבל?

לא מסוגל, כי אין לו מסך. כדי לקבל צריך מסך.

שאלה: אין ספק שעם ישראל נבחר לתפקידו כדי לשמש את הבורא, בשביל להעביר את כל השפע הזה לכל הנבראים, לכל העולם. לָמה כל כך קשה לנו לקבל את התפקיד הזה? אנחנו רואים לאורך ההיסטוריה שכבר הסכמנו לקבל עלינו את התפקיד הזה, ואנחנו רואים גם שיש לנו עליות וירידות, ורק כשאנחנו מקבלים מכות אנחנו מקבלים איזו תובנה שאנחנו צריכים לשמש את הבורא. לָמה כל כך קשה לנו, לָמה אנחנו עם כזה קשה עורף?

כי אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, איזה תפקיד הבורא הכין לנו ומה עלינו לבצע, אנחנו לא מבינים כלום. אנחנו צריכים להיות רק מוכנים לקבל את התפקיד הזה עלינו כמו שהוא מגיע לנו מהר סיני, מהבורא, ממשה. וחוץ מזה שלא יהיה לנו בזה שום עניין, רק הכנה בעלמא שאנחנו מוכנים, "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואחר כך נבין למה זה כך ומה זה אומר לנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לחבר בין ערב רב לבין אותם אנשים שמשתוקקים לחיבור, לתיקון?

אנחנו לא יכולים לחבר אותם יחד, אלא אנחנו צריכים לתקן את הערב רב.

תלמיד: איך עושים זאת?

זה לא עלינו עכשיו, לא ניכנס לדברים שאין לנו הכנה להם. תבדקו כשאתם לומדים, תלמדו רק על השלבים שאנחנו יכולים להבין אותם ולהכין את עצמנו אליהם ולבצע אותם אחד אחד.

שאלה: כיצד נוכל ללמוד להבין את שפת הבורא, דרך התאחדות שלנו בעשירייה או דרך הסבל האישי של כל אחד מאיתנו?

לא, דרך הסבל לא נוכל ללמוד, רק דרך ההתאחדות, כי שפת הבורא היא שפת ההשפעה. ולכן ככול שנתאחד ונשתדל לברר את דרכי ההשפעה זה אל זה וכולנו יחד, בזה אנחנו נבין את הבורא.

שאלה: איך אפשר להגיע לרצון אמיתי אם הרצון שלי עדיין מקולקל?

על ידי תיקון מהמאור המחזיר למוטב כולנו נגיע להתאמה לבורא.

שאלה: מי מייצר את המתנה הנותן או המקבל? כי אני מבינה שהנתינה היא אין סופית, היא סטטית, ואילו מהמאמר זה נראה שכביכול מייצרים עבורי מתנה לפי הצורך שלי?

נכון.

תלמידה: מי ייצר אותה אני או הוא?

הוא.

תלמידה: הנתינה היא משהו סטטי אין סופי, היא לא מותאמת למצב?

הנתינה מהבורא היא תמידית, היא כל האור אין סוף שמוכן בשבילך.

תלמידה: אז היא מותאמת למצב מסוים או שאני מייצרת את המצב?

היא מותאמת לכל המצבים.

שאלה: אמרת שיש בבורא חיסרון להיות נאהב, שאנחנו צריכים לאהוב אותו. האם הבורא כביכול מוריד את עצמו לדרגתנו עם העבודה שלו כלפינו?

כן. הבורא נמצא בכל מקום, גם בדרגתנו.

שאלה: כשאנחנו מנסים לאהוב את החברות לפעמים אנחנו מרגישים התנגדות, בגלל שהחברה לא רואה את זה, ומזה אנחנו מרגישים סבל. האם זה גם הסבל שהבורא מרגיש כשהוא רוצה להשפיע ואנחנו לא מרגישים את זה והוא סובל?

אי אפשר לענות על זה, אנחנו לא מרגישים את הבורא, כשנגיע להרגשת הבורא נדבר על זה.

שאלה: רצון גדול ורצון קטן שעליו מדובר במאמר, האם זה יכול להיות אותו רצון רק במצבים שונים?

כן.

תלמידה: באיזה מצב הרצון שלנו גדול ובאיזה מצב הוא קטן?

תלוי בנסיבות.

שאלה: האם שיעורו האמיתי של חיסרון הרע מתגלה באדם לפני שאדם פונה לבורא לעזרתו?

כן.

תלמיד: זה קורה פעם אחת או כמה פעמים?

זה יכול להיות כמה פעמים.

שאלה: לפי המאמר, האם הבורא הוא הרופא? ואם כן, איך אפשר להצדיק את הרופא שמלכתחילה גרם לנו את המחלה?

הוא לא גרם לנו את המחלה. הוא ברא את היצר הרע, נכון, ונתן לנו אפשרות להיבדל מהיצר הרע ולעבור במקום זה ליצר הטוב. לכן אנחנו לא יכולים לפנות לבורא באיזו האשמה, שהוא אשם בזה שיש בנו יצר הרע. הוא רק רוצה להעביר אותנו דרך כמה מצבים כדי שאנחנו נרגיש את כל הטוב שבבריאה, ובלי שאנחנו עוברים אותם הבריאה כולה נראית לנו רעה. ואחרי שאנחנו עוברים את כמות המצבים האלה שבבריאה, הבריאה נראית לנו שהיא כולה טוב.

שאלה: איך אנחנו בודקים האם זכינו לדבקות בבורא?

על ידי כך שאנחנו לא חושבים על שום דבר ועל אף אחד אלא רק על הבורא, וכל הפעולות שלנו הן רק כדי למלא אותו.

שאלה: אמרת שאנחנו מרגישים את הייסורים מכיוון שאנחנו לא עוברים תיקונים. איך לעבור את התיקונים בצורה נכונה כך שלא יהיו לנו דחיות מהחברות שנרגיש אותן כייסורים?

הדחיות חייבות להיות, אחרת לא נצליח לזהות איפה עוד יש תכונות שעלינו לתקן. לכן מצבים כאלה חייבים להיות, יצר הרע חייב להתגלות, אחרת לא נדע מה לתקן.

תלמיד: איך אנחנו ניגשים לרצון הזה להיות עובדי ה'? מה הסיבה לכך שאני רוצה לעבוד את ה' ולא רוצה יותר שום דבר?

אלה הפניות שלך כלפי הקבוצה, כלפי הבורא.

שאלה: יש לנו עכשיו הזדמנות להתעמק בטקסט של המאמר, לקבל חיסרון יותר כללי, כולל, לשמוע נכון יותר. איך לעשות את זה עכשיו בשיעור?

רק להתחבר.

שאלה: יש פה כמה ציטוטים מתוך מה שכתוב, "חיסרון זה נקרא מה שהאדם צריך לקבל, ואם אין לו יכולת לקבל, זה נקרא לחיסרון. מה שכן, להשפיע זה לא נקרא חיסרון". ובהמשך כתוב, ש"ההשתוקקות למעשה ניתנת לאדם מהבורא, ועל פי גודל ההשתוקקות הוא יכול להשיג את החיסרון. ורצון לחשק, וחשק להשתוקק תמיד לקבל הנאה, זה מה שהוא ברא בנו. ואם לא יכולים למלאות את החיסרון הזה, אז הוא סובל ייסורים. זאת אומרת, הייסורים זה מה שמתפתח באדם, וכשהוא לא משיג את המילוי, זה נקרא, טוב לי מותי מחיי."

זה מין לופּ כזה שהבורא ברא כביכול כדי שלא נאשים אותו במה שמגיע אלינו. החיסרון שמגיע וחוסר המילוי, הוא רק אם מתפתח באדם הרצון לקבל את ההנאה הזו, רצון שכביכול לא בא מהבורא, אלא בא מתוך עצמו. איך עוברת ההנאה לאדם, לא דרך השתוקקות, אלא הוא רק מרגיש ייסורים כשהוא עובד בקבוצה ולא מקבל מילוי. איך קורה המעבר הזה מהחיסרון, להשתוקקות לקבל את המילוי, כדי שהוא יקבל את הקישור בין ההשפעה לבין חוסר היכולת לעשות את זה? האם זו הדרך של הבורא?

רק דרך חיבור עם החברים שמשתדלים להגיע לגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד. באותו לב, הם ירגישו את התשובה, את הפתרון, ולא אחרת.

שאלה: השאלה היא לגבי התענוגים. אמרת שהאדם צריך לקבל תענוג, להרגיש את התענוגים האלה, להעריך, ליהנות מהם. האם התענוג הוא למעשה התוצאה מתוך העבודה, או שהוא קודם עובד עם התענוג, ואחר כך ישנה תוצאה מהעבודה עם התענוג?

ודאי שקודם העבודה, ואחר כך כבר התשלום, תשובה על העבודה.

תלמידה: אז התענוג הוא התוצאה.

כן.

תלמידה: זאת אומרת, כשאנחנו מדברים שהאדם מקבל תענוג או עובד עם כלים דקבלה על מנת להשפיע, האם הכוונה היא שהוא מקבל מהבורא התנגדות, עביות, וככל שהוא עובד עם העביות הזאת, עם הצמצום, מסך ואור חוזר, אז מתוך כך התענוג הוא התוצאה שהוא משפיע אותה על הבורא?

כן.

שאלה: הרופא רוצה לרפא אותנו, הוא לא רוצה שנהיה רופאים, אלא הוא רוצה השתוות הצורה עימו. האם המחלה שלנו היא אי השתוות הצורה, מה בדיוק הבורא רוצה מאיתנו?

שנתחבר למידה אחת, כמו שהוא קיים כאחד. ואז "חד מקבל חד", נידבק זה אל זה כל הנבראים כאחד עם הבורא שהוא אחד.

שאלה: אנחנו כתלמידים שלך חשופים לשתי מציאויות, זו שמתגלה חיצונית, וזו שאנחנו לומדים עליה כל בוקר. מה התגובה הנכונה של מי שהבורא חשף בפניו שני רבדים או מציאויות כאלו? איך הוא לומד על הבורא דרך זה?

זה תמיד היה כך למקובלים. הם היו חיים בעולם הזה עם כל מי שהיה סובב אותם, וגם היו מחוברים ביניהם במשהו ובכניסה לעולם העליון. זה תמיד היה, אין בזה שום דבר חדש.

שאלה: קיימת המציאות החיצונית וקיימת המציאות שאני לומד עליה כל יום בשיעור בוקר. הניסיון לחבר ביניהן ולהבין את המציאות שמתגלה בחוץ, האם הניסיון הזה נכון?

אנחנו לא עושים את זה. מתי ראית שאנחנו עושים את זה? אני רואה את מה שקורה לפעמים או תמיד בחוץ דרך חמשת החושים שלנו, אז איך אנחנו רוצים לקשור את זה עם חמשת החושים שבנשמה?

תלמיד: כן. מה שמתגלה לי בחמשת החושים החיצונים זה גם לימוד מהבורא, הוא מעביר אותי איזה חינוך.

איפה ראית שהוא מסביר לנו את זה?

תלמיד: שאלתי אותך אתמול אם כל סיטואציה שמתגלה לי זה דיבור של הבורא, ואמרת לי שכל דבר זה דיבור של הבורא ואני צריך להתעמק בזה.

נכון. אבל מזה אתה מפנה את עצמך לראייה חדשה על המציאות?

שאלה: האם ההתייחסות שלנו צריכה להיות שיש רק מציאות אחת ואין עוד מציאויות?

כן.

תלמיד: בעצם המציאות החיצונית הזו, אני לא מבין אותה כרגע ואני לא יודע לפרש אותה.

היא מדומה, זו בכלל לא מציאות.

תלמיד: יש פה איזה תהליך שקורה שאני לא מבין אותו. זה כמו שאני רואה פרי על העץ, אני רואה אותו מר, אני לא מבין את התהליך ואני לא יודע את השלבים שלו. לכן אין מה להתעסק בזה אלא להתייחס רק למציאות אחת שלנו, בתוך הלימוד, בתוך העשיריה. והמציאות כביכול המדומה החיצונית, לעשות שם רק מה שאני חייב. האם כך צריך ללמוד את זה?

נכון. כך אנחנו לומדים, כך אנחנו משתדלים להתקיים.

שאלה: כשמרגישים דחייה מסוימת מחבר, איך אני יכול לראות את זה כמתנה מהבורא?

אתה לא יכול לראות, כי אתה לא נמצא באותה התמונה. אתה לא קושר את החבר ואותך ואת הבורא יחד.

תלמיד: ברגע שאני לא מצליח, האם בשכל אפשר להסתכל על זה בצורה נכונה, בצורה שאני אוכל לעבוד איתה?

כן.

תלמיד: איך?

תנסה.

תלמיד: אם אני נדחה מחבר ממשהו מסוים, אז האם זו תכונה שקיימת בי שאני לא רוצה לראות אותה ואני רואה אותה אצל החבר?

כן.

תלמיד: האם הבורא מראה לי אותה כביכול כמוגדלת בכוונה כדי שתמשוך לי את תשומת הלב?

כדי שאתה תתרחק מהתכונה הזאת בעצמך.

שאלה: החיסרון הוא השתוקקות לבורא, האם ההשתוקקות לקבל את התרופה היא גם חיסרון או שזה חיסרון שאינו מלא?

ההשתוקקות לקבל את התרופה היא אותו דבר כמו השתוקקות לבורא.

שאלה: לפעמים אני מרגישה חיסרון מאוד חזק לתיקון, אבל אז הוא נעלם. האם זה חיסרון שהוא לא מלא?

כנראה, כן.

שאלה: התענוג הגשמי כשהוא נעלם, זה כאילו שנעלם המנוע שדוחף אותי לעבר המטרה. מאיפה אנחנו יכולים לקבל את ההרגשה של התענוג הרוחני כשאנחנו לא מרגישים את התענוג הגשמי?

אנחנו מתקרבים לזה מתוך הקשר המתגבר בינינו, ולאט לאט זה מסדר לנו כלי שבו נוכל לקבל מדרגות חדשות.

שאלה: כנראה שחוץ מעצמו הבורא מבטל הכול, האם זו אהבה?

הבורא רוצה לבטל את הכול חוץ משהוא ואנחנו נהיה בדבקות השלמה.

תלמיד: היצר הרע שלי כל הזמן אומר לי שהבורא הוא הרמאי הכי גדול.

למה הוא רמאי? במה הוא מרמה אותך?

תלמיד: תראה את כל המציאות, את כל השיטה. איך להבין אותה? האם אין שלמות?

זה טוב מאוד שאתה נמצא במצב כזה, אתה תהיה בו עוד יום יומיים, אחר כך זה יתברר ותהיה לך ידיעה חדשה.

תלמיד: אתה כל הזמן מדבר בצורה יפה. אבל כשאני חושב אין לי תשובה, אני לא רואה את סוף הדרך.

סוף הדרך זה לגלות את הבורא בהשתוות התכונות עימו, להיות כמוהו. זה סוף הדרך.

תלמיד: אם מים הם הדבר הכי חשוב לרצון שלך, אז אם אני אתן לך מים, זו תהיה המתנה הכי גדולה ממני אליך. האם זו השפעה?

לחיים.

שאלה: לפני מספר ימים שאלו אותך מי זה אדם, אמרת שזה הבן של הבורא. יש משמעות כל כך עמוקה בזה ששלמות כזאת יצרה אותנו כל כך לא שלמים, כלומר בנים שלא רואים ולא שומעים. האם יש בזה איזו משמעות עמוקה?

יש לך ילדים?

תלמיד: כן.

איך הם נולדו? כאלה שלא רואים כלום, לא שומעים כלום, לא מבינים כלום, ואחרי זה גדלים.

תלמיד: כתוב פה לגבי נדבה וחסד. האם זהו שלב ראשוני בבריאה, ואחר כך הכול ישתנה?

כן.

(סוף השיעור)