שיעור ערב 26.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 210, מאמר "אמא השאילה בגדיה לבתה"

קריין: "זוהר לעם", כרך א', עמ' 210 "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "אמא השאילה בגדיה לבתה", סעיף 20.

"לכולם, בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? הרי אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא? אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלקים.

כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו.

ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא.

אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר, הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מתקבלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה. שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים.

ומ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא, כיוון שברא אל"ה, כלומר אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, העולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שזה ברא אל"ה, כלומר שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלקים.

כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז התחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות.

לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות. באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראָיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

.21 כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שהתעלה בשם אלקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה.

ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכול בצורה אחת, הן למעלה הן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגות של המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז מתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אויר שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת העולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, שהן או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהוא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא.

וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא שהשאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כך הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

אותיות דרב המנונא סָבָא

.22 בראשית. רב המנונא סבא אמר, מצאנו במילים, בראשית ברא אלקים את, סדר האותיות שבהן, בהיפוך. שמתחילה כתוב ב' ואח"כ ב', בראשית ברא. אח"כ כתוב א' בתחילה ואח"כ א', אלקים את. כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות, ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות.

ביאור הדברים. שתי שאלות שואל:

א. למה באו אותיות הא"ב בהיפוך בהתחלת התורה, מתחילה ב' ואח"כ א'?

ב. למה הוכפלו אותן האותיות, שמתחילה שתי אותיות ב' של שתי המילים, בראשית ברא. ואח"כ שתי אותיות א' של שתי המילים, אלקים את.

ומשיב: כאשר רצה הקב"ה, בינה, לעשות את העולם, להוציא את הזו"ן, עולם, היו עוד האותיות, הכלים של זו"ן, סתומות, נכללות בג"ר, או"א, ולא היו נודעים. וחו"ב נקראים אלפיים שנה. ומטרם שנברא העולם, היו האותיות דזו"ן כלולות בחו"ב. ע"כ מכונה התכללות זו"ן בחו"ב, שאלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות, כי אז היו זו"ן לבחינת מ"ן באלפיים שנה בחו"ב. והמ"ן גורמים תמיד שעשועים לעליון. ולכן בעת ההיא, שהיו למ"ן בחו"ב, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות.

.23 כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו, מסופן לראשן. והתחילה אות ת' להיכנס בתחילה. אמרה, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי אני חותמת הטבעת שלך, שהיא אמת, אות אחרונה שבמילה אמת. ואתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם.

אמר לה הקב"ה, יפה את וישרה את, אבל אין את ראויה לברוא בך את העולם, משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחיהם של אנשי האמונה, שקיימו את התורה מן א' עד ת', וברשימתך ימותו. ועוד, שאת חותם המוות, שת' היא אות אחרונה גם במילה מוות. ומשום שאת כך, אין את ראויה לברוא בך את העולם. מיד יצאה.

ביאור הדברים. בעת שהתחיל לברר את הזו"ן, הנקרא עולם, כדי לברוא אותם, באו כל האותיות דזו"ן לפני הקב"ה, החל בת', שהיא האחרונה של כל האותיות, ומסיים בא', שהיא ראשונה של כל האותיות. ועניין ביאתן מהסוף להתחלה ולא כסדרן בא"ב, משום שבאו בסדר מ"ן, שבהם מסודרים בסדר תשר"ק. וסדר אב"ג הוא בסדר מ"ד, שמלמעלה למטה. אבל המ"ן, סדרן הפוך תמיד מהמ"ד, להיותו מלמטה למעלה.

והנה המאמר הזה של האותיות הוא עמוק מכל עמוק, וכדי לבארו באפס מה, אתן לך הקדמה קצרה על היקפו של המאמר הזה. כי בריאת העולם פירושו שִׁכְלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכוונה שעליה נברא. ונודע, שזה לעומת זה עשה האלקים. שכנגד כל כוח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כוח שקול בס"א כנגד הקדושה. כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם.

וע"כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבָדו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה. ולפי זה, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה? אמנם יש בירור אחד חשוב מאוד, והוא לדעת, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי.

וע"כ הנכשלים בבירור והולכים בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם, ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כמ"ש, כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלֵהו לא ייבּוֹל, וכל אשר יעשה יצליח.

והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה או להיפך. כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והַריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואח"כ כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו. הרי מפורש, שאין להבחין כלל בין עובד אלקים ללא עבדו, אלא בברכה בלבד.

וזהו הקוטב של כל המאמר הזה של האותיות. כי באו כל האותיות כולן, כדי לברוא העולם, בהוראת מדרגתה בקדושה, המיוחדת לאותה האות. כי כ"ב (22) אותיות הן פרָטות כל ראשי המדרגות, הנמצאות בד' העולמות אבי"ע. וכל אות מהן הייתה מעריכה את מעלת מדרגתה, להורות, שע"י השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, כדי להגיע אל גמר התיקון (גמה"ת) הנרצה. והקב"ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכוח גם בקליפות, וע"כ לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור.

עד שבאה ב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. ואז אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם. כי בה לבד יש בירור והבחן, לדעת בין עובד ה' ללא עבדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס"א. וע"כ, בה ודאי יתקיים העולם, לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה, עד שיבולע המוות לנצח, ויבואו לגמה"ת.

גם יש לדעת התחלקות כ"ב האותיות לג' מדרגות, בינה, ז"א, מלכות. כי למעלה מבינה אין כלים, שהם האותיות. וכ"ב האותיות שבבינה נקראות אותיות גדולות. וכ"ב האותיות שבז"א הן אותיות סתם. וכ"ב האותיות שבמלכות הן אותיות קטנות. ועד"ז הן מתחלקות בדרך פרט לג' מדרגות: בינה, ז"א, מלכות.

כי בכ"ב אותיות שבבינה יש בינה, ז"א, מלכות. וכן בכ"ב שבז"א, וכן בכ"ב שבמלכות. כי ע"כ כ"ב האותיות עצמן מתחלקות לג' דרגות: ליחידות, לעשרות, למאות. שהיחידות, מא' עד ט', הן ט"ס דבינה. והעשרות, מיו"ד עד צ', הן ט"ס דז"א. והמאות, הן מנוקבא. ולכן אין במלכות כי אם ד' אותיות קרש"ת, כי אינה תופסת אלא רק ד"ס של ז"א שמחזה שלו ולמטה, נהי"ם. ק"ר הן נו"ה, ש"ת הן יסוד ומלכות.

ואין להקשות, שיחידות בנוקבא, עשרות בז"א ומאות באמא. כי תמיד יש ערך הפוך בין האורות לכלים, שבכלים באים העליונים בתחילה, והיפוכו באורות, התחתונים באים תחילה. באופן, שאם אין שם אלא יחידות דכלים, מא' עד י', אין שם אלא מלכות דאורות. ואם באות גם העשרות דכלים, בא גם אור הז"א דאורות. ואם נשלמות גם המאות דכלים קרש"ת, באים האורות של הבינה, שהם מאות. וע"כ נבחנות המאות לבינה, והעשרות לז"א, והיחידות למלכות. אמנם מבחינת הכלים בלבד הוא בהיפוך, שיחידות באמא, ועשרות בז"א, ומאות בנוקבא."

שאלה: אני רוצה הסבר על היחס בפוך של אורות וכלים.

יחס הפוך אורות וכלים יוצא כך שהאור שנכנס לכלי הוא נכנס לפי חוק השתוות הצורה. ולכן, האור הקטן ביותר שהוא מתחיל כך להתגלות, הוא נגלה בכלי דכתר. ונגלה אור הנפש. כשגדל הכלי הלאה, במקום חוץ מכלי דכתר יש לו כלי דחכמה. אז יוצא שהאור שנכנס לכלי דכתר הופך להיות מאור הנפש לאור הרוח. ואור שנכנס מכתר לחכמה הוא כאור הנפש. וככה זה יוצא.

זאת אומרת, יוצא שיש לנו ערך הפוך אורות וכלים. שכמה שהכלים יותר תחתונים, הם מזמינים אורות יותר גבוהים. אבל יש גם הפכיות בהתלבשות שלהם. שכמה שהכלי הוא יותר נמוך, יותר עבה, הוא בזה גורם לאור יותר גבוה להתלבש. אבל אור שמתלבש יותר גבוה, יותר גדול, הוא מתלבש לא בכלי שהזמין אותו, אלא בכלי של כתר, שהוא הכי זך. ואז יוצא שיש לנו ערך הפוך אורות וכלים בהמשכה ובהתלבשות.

אני אצייר. (ראו שרטוט). יש לך כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. נכנס אור הנפש, האור הראשון. אחר כך מתגלה גם חכמה, אז אור הנפש יכול כבר לרדת לחכמה. אבל מתי הוא נכנס לחכמה? מתי שמגיע כאן האור הבא, אור הרוח. וככה זה עד שמגיע למשולש. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. נכנס אור הרוח ויורד כל הזמן, ואז באים במקומו נשמה, וחיה, ויחידה. יוצא שיש לך חמישה אורות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, שהם נכנסים לכלים, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. ויוצא לך תמיד, שאמנם הכלי נעשה יותר עבה, אבל האורות מתלבשים בו יותר גדולים בכתר שלו, ולא בכלי שמושך את האור במלכות. זה "ערך הפוך אורות וכלים". גם בהמשכה גם בהתלבשות.

שאלה: למה הוא לא מזכיר את המנצפ"ך שהם עומדים על המסך ובהם אין ערך הפוך אורות וכלים?

מה שייך מנצפ"ך לזה?

תלמיד: מנצפ"ך שייכים לאותיות. זה האותיות הסופיות. מ' סופית, נ' סופית, פ' סופית, צ' סופית, כ' סופית.

כן.

תלמיד: אז הוא אותם בכלל לא הזכיר פה.

הוא לא הזכיר כי זה לא אותיות להמשכה. זה אותיות הנוספות שהן עומדות כולן בפרסא עצמה. זה לא אותיות להמשכת האורות, לא כלים.

תלמיד: למה מאמצע אבא אימא ולמעלה אין אותיות. הן מתחילות מאמצע אבא אימא ולמטה.

כי אותיות זה כלים. מהאין סוף מהאין סוף, עולם אדם קדמון, בין עולם קדמון לעתיק זה טבור, ומתחתיו זה עתיק, אריך אנפין, זה כתר וחכמה דאצילות, ואבא ואימא זה חכמה ובינה דאצילות. אפשר להגיד שעתיק ואריך אנפין זה כתר דאצילות, חצי עליון וחצי התחתון דכתר דאצילות (ראו שרטוט). ואבא ואמא, חכמה ובינה. אז האותיות מתחילות מבינה. מבינה ומטה מתחילות להיות האותיות, מז"ת דבינה, מהחזה שלה. שם האותיות, מקום הריון ולידה. הרצון לקבל מתחיל משם ולכן, זעיר אנפין ומלכות. אז בחצי התחתון של הבינה יש לנו אותיות א' עד ט'. אחר כך י' עד צ', וכאן ק' ר' ש' ת'. כל העשרים ושתיים, כ"ב אותיות.

שרטוט

תלמיד: למה בחכמת הקבלה משתמשים רק באותיות של האר"י הקדוש?

אני לא יודע מה זה של האר"י הקדוש. לפי האר"י לא השתמשו באותיות?

תלמיד: אנחנו למדנו שהאר"י הקדוש צייר את האותיות המיוחדות, לא הכתב הרגיל, כתב הדפוס שהוא, הוא מיוחס דווקא אליו.

לא שמעתי על דבר כזה בכלל.

תלמיד: דווקא ממך אני שמעתי.

תגיד "כמדומני נראה לי שמעתי ממך", אל תגיד ששמעת. זה אף פעם זה לא נכון. אני אף פעם לא אמרתי דבר כזה, ושומע על זה פעם ראשונה. יש כתב רש"י שהוא כתב בצורה מיוחדת, וכמו שיש לכל אחד בכתיבה שלו איזה כתב אופייני בשבילו. לא יותר. אין צורות של אותיות אחרות. לא. איזה צורות שהן עוד נמסרו למשה ממש כתורה מסיני, ועד היום יש להם אותם החוקים, וזה נקרא "כתב סופר" שכותבים על זה מזוזות, וספר תורה באותו הכתב, באותן האותיות. כי כל פרט שבאות מחושב כנגד הכוחות שהאות הזאת מסמלת. אות זה סימן.

תלמיד: אני יודע שזה נקרא "כתב אר"י" יש כזה דבר. "כתב אר"י", "כתב בית יוסף".

כן. יש הרבה כאלה סוגים, כמה סוגים, אבל לא שזה אותיות אחרות. כמו אצל רש"י. זה סימנים כאלה. אבל אם אתה לוקח את "כתב סופר", יש ספר שלם שמסביר איך לכתוב ספר תורה. אז שם אתה רואה את החוקים האלה.

זה רק סימן בשבילנו. שהאותיות הן הכלים, והכלים חייבים להיות מחוברים מכוחות בצורה מיוחדת, אחרת זה לא יהיה כלי. סך הכול אות זה כלי. ולא להתייחס לזה אחרת. אין בזה יותר מזה.

שאלה: איזה שלב בתהליך השתלשלות העולמות מתאר לנו מאמר "אותיות דרב המנונא סבא"?

אז הוא מסביר לך, זה אותיות מחזה דבינה דאצילות ומטה. לפני זה, למעלה מזה אין אותיות. אין כלים. כלי מתחיל מחזה דבינה, מחזה דאימא.

שאלה: למה לא עד כ' אלא עד צ'?

כ' זה עשרים. כאן זה העשיריות. עשר, עשרים, שלושים. לכן זה עד צ'. וק' ר' ש' ת' זה מאות.

תכף הוא ידבר על זה.

קריין: עמ' 214, טור א', אות ת', כותרת "אות ת'".

"אות ת'

התחילה אות ת' להיכנס בתחילה. כי כל אות מהא"ב, יש לה מדרגה מיוחדת בשליטתה. ולפיכך טענה ת', שהיא יותר ראויה לשִכלול העולם מכל האותיות כולן, לפי שבה שליטת האמת, והיא חותמת טבעת המלך.

כי נודע שאין הס"א מתקיים אלא ממה שהקדושה מאירה לו נר דקיק, כמ"ש, ורגליה יורדות מוות, וכמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. וזה עניין רגל של ק', הנמשכת למטה משורת האותיות, הרומזת על נר דקיק, שמלכות נותנת לס"א. וע"כ לא תמצא בכל כ"ב האותיות יציאת רגל למטה, רק בק', שהיא שייכת לאותיות המלכות, כי קרש"ת הן במלכות.

אמנם, בתחילה הייתה הרגל השמאלית של הת' מתחילה להימשך למטה מהשורה. וראה הקב"ה, שתהיה אחיזתו של הס"א חזקה יותר מדי, ע"כ הפסיק אותה הקב"ה, והחזיר רגלה להסתיים בשווה עם השורה דקדושה. ולכן התעבתה הרגל השמאלית שלה, כי החלק הנמשך לחוץ, שהחזירה, התקפל עליה שם, ומחמת זה לא מגיעה ממנה שום הארה אל הקליפות וס"א.

ולא עוד, אלא שנתקנה להיות חותמת טבעת, השומרת על הקליפות, שלא להתקרב לינוק דרך שם מן הקדושה. וכל הנוגע בה ימות. ועניין ההארה הדקיקה, הנצרכת לקיום הקליפות, נעשה באות ק'.

כי מצד היותה האות היותר גבוהה שבמלכות, ורחוקה מהקליפות והס"א, ע"כ אין פחד מאחיזה יתירה אל הקליפות. ומטעם זה נקרא קוף, להורות שממנה באה תחילת הכוח אל הס"א והקליפות, הנקרא אדם בלייעל, להידמות אל פרצופי הקדושה, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, כמו הקוף הדומה לאדם, וטועים בני אדם אחריהן, והן משקרות בשמו של הקב"ה.

וזה שטענה הת': כיוון שאני חותמת הטבעת שלך, שאנוכי עומדת בסיום כל פרצוף, ואיני נותנת לקליפות להתקרב ולינוק מהקדושה ולשקר בשם שלך, לפיכך מן הראוי שייברא בי העולם, ועל ידי יהיו כל הבירורים בין הס"א לקדושה, ויובטחו בני העולם לתעודתם.

אתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם. כיוון שהשם שלך אמת, שמורה שאי אפשר להידבק בך, זולת ע"י השגת מידת האמת, לכן יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם, כי במידתי ירחיקו בני העולם את הס"א והקליפות, ויתדבקו בך. ואז יהיו בני העולם מובטחים לגמה"ת.

כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו. למי הוא קרוב? חזר הפסוק ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת. האם יש מי שיקראהו בשקר? כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב, לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת? בחותמת טבעת המלך. קו האמצעי, החותם המוחין עם המלכות, הנקראת טבעת המלך, שהיא שלמות הכול.

והשיב לה הקב"ה, כי היא אינה ראויה לברוא בה את העולם, משום שבכוחה יהיו הדינים קשים יותר מדי, שהרי אפילו צדיקים גמורים, שכבר זכו לרשימו של החותמת שלה, וקיימו את התורה מא' עד ת', מ"מ נענשים מכוחה קשה, משום שלא מָחו ברשעים.

ועוד, שהיא ג"כ חותמת של מוות, שמכו." חה התהווה המוות בעולם. כי לא התקבצו בני האדם למיתה, אלא משום שהנחש זייף החותם שלה והחטיא לאדם הראשון (אדה"ר) בעץ הדעת (עצה"ד). ולפיכך אי אפשר שיוכל העולם להתקיים על ידה."

שאלה: כתוב פה "קו האמצעי, החותם המוחין עם המלכות", מה זה המוחין?

אור שמגיע שמלובש כבר בכלי.

תלמיד: האם הקו האמצעי זה לא חיבור בין המלכות לבינה?

לא, קו האמצעי זה סגנון של חיבור הכלי עם האור, ואז קו ימין וקו שמאל מתחברים ביניהם בעביות ובזכות בכוח השפעה ובכוח עביות, כוח הקבלה, ומגיעים לסגנון של קו אמצעי ושבו יש לכלי התאמה לאור.

תלמיד: אחד הדברים שמאוד מגשימים בספר הזוהר ומין תחושה של כאילו להתייחס לזה כצורה גשמית אלה השמות של הדמויות, הרב המנונא סָבָא, רבי יוסי, אם מדובר על מערכת, למה נותנים לכוחות או לכלים שמות של אנשים?

ומה זה אנשים?

תלמיד: לא ברור זה יכול לבלבל אנשים ולהביא אותם למצב שמדובר על מישהו, אולי איזה בן אדם מההיסטוריה.

קודם כל מדובר על הכלים בלבד, אין יותר מהכלי ומההשגה שלו שזה האור, מידת הדימוי שלו, מידת ההשתוות שלו עם הבורא. והכלים האלה הם נקראים בשמות של המדרגות, מה זה משה, אהרון, יוסף, דוד, אפילו רבי המנונא סָבָא ועוד, אלה שמות של המדרגות אז לא לשייך את זה לאנשים שבעולם הזה, הם גם לא מתכוונים לזה.

רבי שמעון זה לא בן אדם שהיה חי שם במירון, בטבריה וכל המקומות האלה אלא זו המדרגה הרוחנית, נשמה, זאת אומרת הכלי הרוחני ולא מדובר על בני אדם של העולם הזה המדומה בכלל.

אתה יכול לשאול האם הייתה העתקה כזאת אז כאן אנחנו כבר נמצאים בבעיה של תפיסת המציאות, היה, או לא היה, כלפי מי, קשה להסביר.

שאלה: כתוב כאן על סדר האותיות "ועניין ביאתן מהסוף להתחלה ולא כסדרן בא"ב, משום שבאו בסדר מ"ן, שבהם מסודרים בסדר תשר"ק. וסדר אב"ג הוא בסדר מ"ד, שמלמעלה למטה."

אז מה?

תלמיד: יש כלים שבאים בצורה של מ"ן?

כלים שבאים מצד של מ"ן זה רק במאמץ של התחתונים ולכן אתה לא יכול לכתוב אותם אלא שאתה מעלה את הכלים בצורה כזאת אבל כשאתה מקבל אתה מקבל אותם כבר בצורת מ"ד. ולכן כאן אנחנו אומרים א', ב', ג', ד', אמנם מעלים חיסרון כדי לקבל א', ב', ג', ד' בצורת ק' ר' ש' ת'.

תלמיד: מה ההבדל בים הכלים?

מ"ן ומ"ד, שאם אתה לא מעלה מלמטה את החיסרון אין לך במה למשוך את האור מלמעלה, אין לך כלים.

תלמיד: העלאה של מ"ן זה כלי?

כן וקבלת המ"ן זה האור שבתוך הכלי, שם זה אור שמתקן את הכלי ואור שממלא את הכלי.

תלמיד: אז אלה כלים שונים כי פה אלה אותיות שונות, א', ב', ג', ד'?

אתה פועל לפי העביות שלך, הבורא נותן את האורות לפי הזכות של הכלי.

שאלה: הזכות של הכלי נאמר שהתפשטותו של האור והסתלקותו גורמות לכלי להיות רצוי לתפקידו.

כן.

תלמיד: אז זה משנה את הכלי וזה מזדכך מפעם לפעם ונכנסים אורות אחרים?

כן, הכלי משתנה על ידי כניסה ועליית האורות, הכלי משתנה.

תלמיד: זה בונה את הכלי?

כן ואז הוא ראוי לקבלת האור יותר גדול.

קריין: עמוד 215, אנחנו בטור א', כותרת אות ש'.

ולא לשכוח להזדהות עם המאמר, להזדהות עם הכותב, לרצות להרגיש את הדברים האלה שהם יפעלו בנו לא דרך השכל, ישר ללב.

"אות ש'

24. נכנסה לפניו אות ש'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי נקרא שמך שד"י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש.

"אמר לה, יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך. כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק' ר' ייקחו אותך.

ביאור הדברים. ב' סיומים יש לנוקבא:

א. נקרא מלכות דמלכות, והיא ת',

ב. נקרא יסוד דמלכות, והוא ש'.

והעניין הוא, כי בהיותה בלי בניין מאו"א, נבחנת הת' לסיום, שהיא דין קשה. ובהיותה בבניין פרצוף ע"י או"א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש', אשר ג' הראשים של ש' מורים על הארת חג"ת דאמא, שמלכות מקבלת ע"י ז"א, בנקודת הסיום שלה, כמ"ש, באר חפרוּהָ שָׂרים.

כי ע"י הארה זו, נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז"א, כמו שלומדים, אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשה אותה כלי. כי נעשית בזה לבית קיבול, לקבל מאה ברכות מהיסוד דז"א. וע"כ נקרא הסיום הזה בשם הנקודה האמצעית של יישוב, כי כל יישוב העולם ממנה בא. ונקרא ג"כ בשם יסוד הנוקבא.

ולפיכך נקראת אות ש', אות אמת, כמו הת'. וכן נקראת חותם המלך כמוה. כי מילת חותם היא רבת משמעות:

א. מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך,

ב. כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו. כך יראים מרשימו של חותם המלך, כאילו היה המלך.

ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע"כ כל האמיתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש' על הת', כי הש' נקראת בשם שד"י, שפירושו, שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר. ומורה בזה על בניין העולם מבחינת היישוב, שהסתיים רק בש'. ובה אמר לעולמו, די ואל תתפשט בבחינת הת'. וע"כ נקראת נקודת הסיום של ש' בשם נקודה אמצעית של יישוב.

וזו טענת הש', טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד"י. כי אחר שראתה, שדחה הת', משום מידת הדין (מדה"ד) הקשה שבה, חשבה הש' בעצמה, שהקב"ה יבחר את מידתה, לברוא בה העולם, שהרי יש לה כל המעלות של הת', כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נקרא השם שד"י, כי היא נבחרה לסיום הנוקבא ליישוב העולם, ולא הת'. ע"כ מצאה עוז בעצמה, לבוא לפני הקב"ה, שיברא העולם במידתה.

השיב הקב"ה לש', אע"פ שמעלתך גדולה מאוד, דווקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקר בעולם, אם לא היו לוקחים אותך ב' האותיות של זיוף ושקר של הקליפות, שהם ק' ר'.

פירוש. כי ב' מקורות לס"א ולכל הקליפות:

א. נר דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן, כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה כל זמן שיש צורך בהן להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בניינן גדול, כי ההארה מועטת מאוד, רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקליפה בבחינת ו"ק בלי ראש, והנוקבא דקליפה רק בנקודה בלי התפשטות כלל. והארה דקיקה זו נמשכת להן ע"י אות ק', שבזה התחלת כוחן להידמות אל האדם דבי"ע דקדושה, כקוף בפני אדם, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים.

ב. מחמת קלקול התחתונים, שע"י מעשיהם הרעים, מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות. שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה"ד, שמכוח זה נעשה להן בניין גדול בחמישה פרצופים ובאבי"ע, כמו שיש לקדושה.

והמקור השני הזה הוא אות ר', שזה מורה, שהאותיות עולות ונאחזות עד הבינה דמלכות, שהיא אות ד'. כי כ"ב האותיות של המלכות נחלקות בה לבינה ז"א מלכות: היחידות בינה, העשרות ז"א, המאות מלכות. ונמצאת הד' של כ"ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז"ת דבינה שלה, כי אותיות אב"ג הן ג"ר, ומהאות ד' ואילך עד ט' הן ו"ק דבינה שבמלכות.

והד' הזו מורה על העוני והמסכנוּת שבמלכות בכללה. כי אין לה למלכות מעצמה ולא כלום, אלא ממה שנותן לה בעלה ז"א. ומידתה זו נרשמת בד' שלה. כי במילואה היא דל"ת, מלשון דלות וריקנית.

ויש לד' זווית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד' לוקחת מג' שמלפניה, שג' היא מג"ר דבינה שלה, המקבלת מבחינה שכנגדה בז"א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע"כ נקרא ג' מלשון גומל חסדים. כי הוא גומל חסד עם הד', שאין לה מעצמה ולא כלום, ומשפיעה לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו נרמזה בזווית שבגגה של הד'.

אמנם הלעומת של המלכות דקדושה הוא כמ"ש, נִרגָן מפריד אַלוף, דלה גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג', ולהיות נכנעת אליה. אלא שמתיימרת להיות ראש בגאווה גדולה. וע"י פגם זה, נמחקה הזווית מד', בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורָשׁ. כי מחיקת הזווית מד', עושה אותה צורת ר', רש, כמ"ש, גם במלכותו נולד רש.

והייחוד של ז"א ונוקבא דקדושה הוא באותיות אח"ד, כי א"ח הוא ט"ס דז"א, ומשפיע מג' דבינה לג' דמלכות, שע"י זה נעשית המלכות ד' בזווית בולטת בחסדים בשפע. וע"י זה נעשים הזו"ן לבשר אחד בייחוד גמור.

ונמצא, בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם, נותנים כוח למלכות דס"א, להיאחז בד', המלכות. למחוק הזווית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר'. ואז נעשה מאח"ד אח"ר, ואלוהים אחרים נאחזים בזו"ן דקדושה. כמ"ש, ונרגן מפריד אלוף.

ואז נבחן שאותיות ק"ר דס"א חומסות להן את חותם הש', שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקיבול של יסוד דז"א. הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס"א, כי נבנה בש' זו יסוד אל הנוקבא דס"א. וגדל ע"כ הס"א בע"ס שלמות עם ראש. וש' שעָשְׁקה, נעשית לה לנקודה של חורבן, כי מחורבן הקדושה נבנה הס"א.

ומכאן נבנו האבי"ע דאדם בלייעל. והתבאר, איך ק"ר הן ב' מקורות של הס"א, וע"כ נקראות אותיות של זיוף. כי הס"א זייף אותן, כדי להחריב הבניין וייחוד דקדושה, כדי להיבנות מחורבן הקדושה. והוא בעיקר ע"י שהמשיכה להן את הש', צורת היסוד דנוקבא, אל חלקן ורשותן, ע"י הזיוף של הד' לר', שזייפו אחד לאחר, ונעשה בניין לפרצופי אלוהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקר וזיוף בבניין גדול כל כך, אם לא היו ק"ר דס"א חומסות להן את הש'.

וזה שהשיב הקב"ה לש', יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק"ר ייקחו אותך. שלא היה בניין לזיוף ולשקר דס"א, אם לא היו חומסות להן את הש'. ולפיכך, אין לברוא את העולם ע"י מידתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמה"ת בטוח על ידה."

אות ק' ר'

"25. מכאן נשמע, שכל מי שרוצה לומר שקר, ייקח בתחילתו יסוד אמת, ואח"כ יקיים לו השקר. כי הש' אות אמת, שבה התייחדו האבות, כי ג' הקווים שבש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. וק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע, כי הס"א היא קֹר בלי חום, חיוּת, מפני שיונק מהמלכות בעת שהיא ים שקפא. וכדי שיתקיימו, הן לוקחות אות ש' בתוכן, ונעשה הצירוף קש"ר, שהוא לשון חיזוק וקיום. כיוון שהש' ראתה כן, יצאה מלפניו.

פירוש. הארת חג"ת דבינה, המושפעים לנוקבא ע"י יסוד דז"א, בנתה את נקודת הסיום של הנוקבא לכלי ובית קיבול למאה ברכות מהז"א. חג"ת נקראים אבות. וע"כ נאמר, שבה התייחדו האבות. ומשום זה נקרא אות אמת.

ק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע. הן ב' המקורות של הס"א. הן לוקחות אות ש' בתוכן ונעשה הצירוף קש"ר. כי ע"י מחיקתן את הזווית של הד' של אחד, הן חומסות לתוכן את היסוד דנוקבא דקדושה, שהיא ש', ונבנה היסוד דנוקבא דקליפה באות ש', שע"י זה נעשה להן אחיזה גדולה ביותר בקדושה, הנקרא קשר. כי קשר מורה שהאחיזה חזקה מאוד וקשה לנתק אותה."

שאלה: איך מקובל יודע שהוא מספיק נכלל במקובלים שכתבו לפניו ויש לו קשר ואז מותר לו לכתוב, אחרת אסור לו לכתוב?

קודם כל אתה מוציא כל מיני סיכומים ממה שבא לך כאילו שאתה יודע משהו במקובלים ואז אתה אומר כי אסור לי לכתוב, כי מותר לי לכתוב, מאיפה אתה לוקח את הכללים האלה אני לא יודע, מאיפה יש לך חוצפה כך להגיד? אפילו שאמרת נכון, נגיד שזה נכון אבל מאיפה חוצפה הזאת, איך המקובל כותב כי אחרת אסור לו לכתוב, מאיפה לקחת את זה?

כל אחד לפי הדרגה שלו הוא רואה, אפשר או אי אפשר, אתה רואה כמה שהיו מקובלים, אתה יכול לשאול רק כך רק, מאיזו דרגת ההשגה מותר לאדם לכתוב ספרים שלו שהם יהיו ממש נקראים ספרים של התורה, תורה זה נקרא זאת אומרת שיש מקור האור בספרים שלהם אז זה ברור לנו מאיפה.

מי שנמצא בקשר עם הכתיבה, אם מישהו כתב משהו אז הוא רואה לפי זה עד כמה שהאדם הזה הוא נמצא ברוחניות או לא,.כמו שאנחנו רואים באיגרת של בעל הסולם שהוא אומר שהגיע אלי הספר, “עמק המלך", והתחלתי ככה לעיין בה וראיתי שם דברים פלאים כאלו וכאלו אבל אחר כך התגלה, זאת אומרת הוא ראה שהמחבר הזה הוא בכלל לא לעניין ולא מבין כלום ולא קושר נכון כל הדברים.

אז יש ויש, אתה רואה מתי שזה היה ובמשך ההיסטוריה היו הרבה אנשים שכתבו, אז מה? אפשר להגיד שיש בכל דבר והיפוכו, גם כן הספרים שהם נכתבו בצורה לא כל כך נכונה נגיד גם הם עוזרים לברר את האמת, אין טוב בלי רע, בלי קליפה אי אפשר גם להתקדם.

תלמיד: אני אגיד לך מעצמי, אם לא הייתי נכלל בך לא הייתי מעיז להרים את היד.

בסדר גמור, אני שמח.

תלמיד: מאחר ואני נכלל בך מתעוררות בי שאלות ואז אני מעז לשאול אחרת לא הייתי מעז.

בסדר, אנחנו לא צריכים את זה לשמוע, זה עניין פנימי שלך, לא נהוג אצלנו לדבר בצורה כזאת, אני מבקש ממך, פשוט את הדברים האלה תסתום אותם בפנים, זה לא לטובתך שאתה כך מדבר, לא לטובתך.

תלמיד: למה?

אתה הגעת לכאן כדי לשבת ולשמוע בשקט וללמוד בשקט ולא להגיד לפני כולם על הדבקות שלך בי ועל כל מיני התפעלויות, אף אחד לא צריך את זה לשמוע, אתה בזה מפריע לאחרים וגם לעצמך, תבין את זה סוף סוף ותפסיק.

תלמיד: אין לי כלום, רק אפס.

אתה תשמע אותי או לא? אם לא אז אני אצטרך להוציא אותך מכאן כי אתה מפריע לאנשים ללמוד.

אנחנו לא צריכים לסבול בגללך, שיש לך עצבים אנחנו לא צריכים לסבול, יושבים 50 איש ויש שיעורים שבהם 500 איש ואתה קופץ עם מה שבא לך.

תלמיד: אלה חוקי טבע.

אלה לא חוקי טבע, אל תגיד לי חוקי טבע, או שאתה עושה כמו שצריך או לא, או אתה לא כאן, אחד משניים, זה בלתי אפשרי. אני נותן לך אפשרות לשאול אבל בצורה רגילה, מקובלת אם אתה שואל לעניין. אבל אם אתה מתחיל על הרגשות, המצבים שלך שאתה מרגיש זה לא אכפת לנו, זה עניינך הפנימי בלבד, תבין פעם ולתמיד ואם לא אני אצטרך שוב לסגור אותך ולא לתת לך אפשרות לשאול.

שאלה: טור ב', אות צ'.

אות צ'

"26. נכנסה אות צ'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם, שבי חתומים צדיקים, ואתה שנקרא צדיק, אתה רשום בי, כמ"ש, כי צדיק ה' צְדקוֹת אָהֵב. וראוי לברוא בי את העולם.

אמר לה, צדי, צדי את וצדיק את, אבל את צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, להתחיל בך בריאת העולם, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. וטעם שצריכה להיות נסתרת, הוא מפני שנ' הייתה, ובאה י' של השם, שהוא ברית הקדוש, ורכבה על הנ', והתאחדה עימה, ונעשתה צ'.

כי כשברא הקב"ה את אדה"ר, ז"א, ב' פרצופים ברא אותו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה, הדבוקים זה לזה באחוריהם. ומשום זה פניה של י' מוחזרים לאחור מנ', כעין צ, שהי' פניה לצד זה, והנ' פניה לצד אחר, ואינם מוחזרים פב"פ.

עוד, אמר לה הקב"ה, אני עתיד לנסר אותך ולהפריד דבקות אב"א שבך, ולעשות אותך בחיבור פב"פ. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, ולא מיד, בהתחלת בריאת העולם, שצריכה אז להיות אב"א, שמוֹרה שהארתה נסתרת. וע"כ אין לברוא בה את העולם. יצאה אות צ' מלפניו והלכה לה.

ביאור הדברים. אחר שראתה הצ' שהת' נדחתה מפני הדינים הקשים שבה, והש' נדחתה מפני אחיזת הס"א שבה, מצאה עוז לחשוב, שהיא ודאי ראויה לברוא בה את העולם, כי גם לה מעלת החותם כמותן. ונוסף עליהם, שאין בה שום אחיזה אל הס"א.

אמרה, בי חתומים צדיקים, חותם אות ברית קודש, ע"י מילה ופריעה, הדוחה כל החיצוניים. ואתה, שנקרא צדיק, אתה רשום בי, כי גם הקב"ה, הבינה, נתקנה בעניין צדיק וצדק, כמו הז"א, שהם ג"ר דבינה שנתקנו באו"א, שביל של אבא בנתיב של אמא יושב. והכתרים האהובים, המתחבקים תמיד בזיווג שאינו נפסק לעולמים. כמ"ש, צדיק ה' צדקות אהב.

צדיק, רומז על יסוד דאבא. צדקות, רומז על יסוד דאמא, נו"ה, הנקראים צדקות ה'. ומשום שהצדיק צדקות אהב, ע"כ זיווגם אינו נפסק לעולמים. וע"כ אמרה, אני ראויה לברוא בי את העולם, וע"י מידתי יתקיים העולם בדרך בטוח אל גמה"ת.

ואמר לה, צדי, צדי את וצדיק את. כי אות צדי היא יסוד דז"א, וכשהיסוד כלול יחד עם הנוקבא, נקרא צדיק. כי ט"ס דז"א מאות י' עד צ', והק' היא התחלת הנוקבא. וכשהנוקבא דבוקה ביסוד, הרי הק' דבוקה בצ', ונקרא אז היסוד, צדיק.

וזה שיבח אותה הקב"ה, צדי את, במקומך ביסוד ז"א. וצדי את במקומי. כי את רשומה בי, בזיווג שאינו נפסק. וגם צדיק את, כי גם הנוקבא כלולה בך, בק' של אחר הצדי. ועכ"ז אינך ראויה לברוא בך את העולם.

ואת צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, מפני שנ' הייתה. כי היסוד דז"א כולל עימו הנוקבא, הק' בצדיק, כמו שרמז לה הקב"ה, צדיק את. וכשהנוקבא כלולה בו בציור הצ', היא מצטיירת בו כאות נ'. כי הנ' היא גבורה דז"א. כי י' כ' ל' הן ג"ר כח"ב, מ' נ' הן חו"ג.

ועל נ' זו כתוב, אני בינה לי גבורה. כי בגדלות בעת שחג"ת נעשים לחב"ד, נעשית גבורה זו לבינה. ובעת קטנות שאבא הוציא אמא לחוץ, נעשית הבינה לגבורה לנ', וע"כ רמוז בה נפילה, כי נופלת מבחינת ג"ר לו"ק, מכוח אבא שהוציא בינה וזו"ן לחוץ מהראש.

ונאמר, אין את צריכה להתגלות כל כך, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. שצריכה להיות נסתרת, מפני שנ' הייתה, ובאה הי' של השם, ברית הקדוש, ורכבה על הנ' והתאחדה עימה. כלומר, הנוקבא, הכלולה בצ', היא ציור אות נ' שבה, גבורה מבחינת בינה הנופלת. והי' שבה, היא יסוד דז"א עצמו, שהוא שם של ברית קודש. והן עומדות בציור אב"א, שאחוריהן דבוקים זו בזו ופניהן מגולים לצד חוץ.

כי פני הי' מסתכלת לחוץ ולא לצד הנ', וכן פני הנ' מסתכלת לצד חוץ ולא לצד הי', שזה רומז, שיש אחיזה באחוריים שלהן. וע"כ צריכים אחוריהן להיות נסתרים, כמ"ש, ואחוריהם בָּיְתָה, כדי שלא ייאחזו בהן החיצוניים.

ונאמר, אין את צריכה להתגלות כל כך, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. כי מתוך שיש חיסרון באחוריים שלך, הינך צריכה להיות בהסתר, כדי שלא לתת פתחון פה אל החיצוניים, להיאחז שם בין הדבקים. וע"כ אינך ראויה לברוא בך את העולם, כי גם בך תצויר אחיזה לקליפות. ומכוח צ', שהיסוד והמלכות בה אב"א, יצא גם אדה"ר אב"א, בשני פרצופים. כי כשברא הקב"ה את אדה"ר, ז"א, בשני פרצופים ברא אותו.

ועוד אמר לה הקב"ה, אני עתיד לנסר אותך, כלומר, להפריד דבקות אב"א שבך, ולעשות אותך בחיבור פב"פ. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן. שמא תאמר, אפשר לי לברוא בך את העולם פב"פ, כמו שאני עתיד לנסר אותך אח"כ ולעשותך פב"פ. גם זו אינה טענה.

כי גם בעת שאתקן לך פב"פ עם הנוקבא, הנה גם אז לא יהיה זה במקומך למטה, אלא רק ע"י עלייה למקומי, למקום או"א עילאין. וכיוון שפב"פ לא יתוקן במקומך, הרי גם אז תהיה אחיזה לקליפות בדרגתך, וע"כ אינך ראויה לברוא בך את העולם.

ועוד אמר לה הקב"ה. כלומר, עוד יותר מזה, שאני עתיד לנסר אותך, להפריד דבקות אב"א שבך ולעשותך פב"פ. אכן לא תהיה זאת במקומך. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, במקום או"א, כי אז תעלה ותלביש לאו"א. אבל במקומך עצמך לא יתוקן זה עד לגמה"ת. ולא אברא בך העולם, כי גם בך יש אחיזה לחיצוניים.

שאלה: בתקופה האחרונה עולות בי המון הפרעות ובעיות, הכול מתפרק סביבי, איך ניתן לנצל את הקריאה בזוהר בכדי להתחבר לנשמה אחת כללית על פני כל הבעיות שמתגלות?

קודם כל לשנות את היחס לבעיות, להשתדל, על ידי קשר עם החברים. כל הבעיות לא מתגלות בגלל העבר כי לא היינו בסדר, כי "אין עוד מלבדו" ומה שהיה היה, וכך צריך להיות, אלא לשם העתיד, כדי שאנחנו נתקשר עוד יותר בינינו לאין עוד מלבדו, ונדרוש תיקונים. לכן כל הבעיות שמתגלות הן לא מכך שלא היינו בסדר אלא על זה שנהיה בסדר, זהו. אז לכן כדאי לנו להחזיק את עצמנו עם העיניים קדימה ולא אחורה וכך להתקדם, זה דבר אחד.

דבר שני, עכשיו יש לפנינו כנס, יש לפנינו חיבור חדש יותר רחב, יותר עצמתי, אנחנו יכולים לתקן בו הרבה מאוד מהפשעים שמתגלים לנו משבירת "אדם הראשון". שום דבר שאנחנו אחראים עליו לא מתגלה, אין לנו מה להצטער על עצמינו אלא להצטער על זה שאנחנו לא גורמים לתיקון.

לא יודע מה עוד להגיד.

שאלה: איך האדם יודע שהוא גורם לתיקון?

רק על ידי חיבור. הפעולה שלנו היא פשוטה, להתחבר כמה שיותר כדי שמתוך החיבור נבקש מהבורא שיחבר אותנו. וודאי נגלה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר אז נבקש שהוא יחבר בינינו ושבתוך החיבור אנחנו רוצים לגלות אותו כדי לגרום לו נחת רוח. כל זה כדי להשפיע.

אנחנו רוצים להתחבר כי בזה אנחנו גורמים לו יכולת להתגלות וליהנות מאתנו. כמו ילדים טובים שחושבים רק איך ליהנות לאמא, זה מה שאנחנו צריכים. לכן אנחנו צריכים להשתדל להתחבר, להשתדל לגלות כמה שלא מסוגלים להתחבר, להשתדל לבנות מזה תפילה, בקשה שיחבר אותנו, אבל בצורה כזאת שיחבר אותנו שמראש לא יהיה לטובתנו, שלא יהיה בנו משהו, אלא כדי שיוכל אחר כך להתלבש ולקבל תענוג מאיתנו.

את כל זה אנחנו צריכים להשתדל לבצע בכנס. זאת אומרת להשתדל להתחבר, להשתדל לעשות ביקורת על החיבור שלנו. להשתדל מתוך הביקורת להתפלל ולקוות שאנחנו נקבל באמת תגובה נכונה, תיקון.

תלמיד: היום התחלנו ועשינו זום משותף עם קבוצת אנגליה.

לא יכולתי להיות בזה, אני מצטער.

שאלה: יהיה גם מחר. אני אומר שזה היה נחמד, היה חיבור יפה, רגיל, היינו עם קבוצת אנגליה, שמענו את אותן מילים מוכרות, ניסיתי להבין מה החידוש שיש בזה, במה זה שונה אם אני יושב עם חברים מכאן או אם אני יושב עם חברים מקבוצת אנגליה ומדבר את אותם דברים, למה אני מצפה מזה?

אני מצפה להגיע איתם לחיבור כמו שאני עם חבר מפה. זהו, בינתיים. למה זה כבר לא התקדמות? אנחנו רוצים בהתחברות שלנו להגיע למצב של הרגשה פנימית בכל אחד ואחד ובכולנו יחד, שיש לנו כוח אחד, רעיון אחד, כוח עליון אחד, ומטרה אחת להתחבר בינינו כדי שהוא יתלבש בנו. סך הכל יש שני דברים, שאנחנו מחוברים ובורא שמתלבש בנו. אז צורת החיבור שלנו צריכה להיות כמו צורת הבורא, ואז הוא יתלבש, ייכנס בדיוק לתוך החיבור.

זאת אומרת שאנחנו צריכים לאתר בינינו, ביחסים בינינו, כל מיני צורות השפעה שאז הבורא ייכנס לזה כמו תקע לשקע ממש, אחרת לא יוכל להיכנס, לא יוכל להתגלות. הכלי והאור צריכים להיות מותאמים, לפחות במשהו כדי שאז הבורא ייתן לנו כל מיני תרגילים, כל מיני לחצים ואנחנו על ידי זה נתאים את עצמינו אליו יותר ויותר במדויק עד שיוכל להיכנס, להתגלות.

או שאפשר לתאר את זה בצורה אחרת, שהוא כבר נמצא בנו אבל לא יכול להתגלות כי אין התאמה בינו, שנמצא בנו, ובין הכלי שלנו. כי הכלי צריך להיות כמו האור, זאת אומרת שאנחנו צריכים לסובב את הכלי שלנו בפנים, בקשרים בינינו, עד כדי כך שפתאום זה יתגלה, והוא כבר נמצא.

תלמיד: כדי להגיע לצורת החיבור הזה שאתה מתאר, אני יכול לעשות את זה בתוך העשירייה שלי, אני יכול לעשות את זה עם כל חבר.

לא.

שאלה: למה?

לא מספיק לך, לא מספיק. קודם כל הבורא לא סתם שבר את הכלי הכללי. העניין הוא שאין לנו מספיק רגש, אין לנו מספיק נתונים שאנחנו יכולים לצרף אותם. נניח שיש ילד קטן ואדם גדול, הילד הקטן משתדל לעשות משהו כשהוא לא מבין ולא מרגיש מה חסר לו, איפה זה, למה זה לא נכנס, למה זה לא מתחבר, ככה הוא משתדל אבל לא יוצא.

אדם גדול כבר רואה את הדברים אחרת, במה הם שונים, במה הם יכולים להתאים את עצמם, על ידי איזה קשר, על ידי איזה סיבובים הוא מתאים ביניהם ומחבר ביניהם. זה ההבדל בין קטן וגדול, רזולוציה קטנה או רזולוציה גדולה, קנה מידה. אנחנו צריכים קני מידה יותר גדולים, אנחנו לא כל כך רואים בעשיריות שלנו מה עוד לעשות, ולכן נכנסים לשגרה. כדי להוציא אותך מהשגרה ולתת לך עשירייה, שהיא עשירייה שלך אבל במידה יותר גדולה, אז אתה עובר לעשירייה שהיא כוללת בתוכה את כל הכלי העולמי.

שם אתה תמצא כל מיני הבחנות כאלה ש"זה וזה לא בסדר ואני לא יודע איך לשלב את זה עם זה ועם זה" נכון, אתה לא יודע, אתה יכול להגיד "אני לא יכול לתפוס אותם כעשירייה, אלה מאה עשיריות, איך אני יכול?" אדוני, זה לא מאה עשיריות, זה פשוט עשירייה שלך, רק בקני מידה יותר מדויקים ואתה רואה בהם יותר הבחנות. אתה יכול להגיד "אלה לא מסתדרים ואלה צועקים, ואלה לא ככה ואלה ככה " זה בדיוק מה שקורה בעשירייה שלך, רק אתה לא מזהה.

שאלה: זאת אומרת שאם "כלל ופרט שווים" אז כן אפשר בתוך תא קטן של עשירייה פרטית לגלות את הכול?

לא, אתה לא יכול, אתה מבין שאתה לא יכול? יש לך עשירייה אחת, אבל כדי שבעשירייה הזאת אתה תוכל לעשות תיקונים, הבורא נתן לך אפשרות להיות בעשירייה אחת המחולקת לשישים ריבוא.

תלמיד: אתה תמיד אומר שאפשר לתפוס עד 10 בסך הכול, עכשיו פתאום מעשרה חברים שבקושי אותם הצלחתי להחזיק, פתחת לכל הכלי העולמי?

תנסה לחבר אותם לעשר, 'שישים ריבוא הנשמות', אתה צריך לחבר אותם לנשמה אחת.

שאלה: מה זה אומר עשירייה אחת שמחולקת לשישים ריבוא?

כשאתה מתחיל לראות את הקשרים ביניהם כמשפיעים אחד לשני, קובעים זה לזה, נצטרך לעבוד כך. זה נכון שהם כולם מחולקים לעשיריות אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק. אתה תראה, כשאתה תתחיל לעבוד, אתה תראה עד כמה שחסר.

היום דיברנו עם הכלי האירופאי, ומה ששמענו מהם היה "מה פתאום אתם קובעים לנו מה לעשות, אנחנו רוצים לבצע בעצמנו את הכנס, לסדר אותו" אז בבקשה, תבצעו. אנחנו עכשיו צריכים לפנות אליהם בחזרה ולהגיד "אתם צודקים, בבקשה, זה לוח הזמנים של הכנס, כל ההרצאות, כל החומרים, כל הקבוצות, כל הדברים, בבקשה תעשו. אנחנו מוכנים לבוא אם אתם מזמינים אותנו ולעזור לכם, אבל בבקשה, תעשו".

(סוף השיעור)