שיעור בוקר 02.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

המעבר מלהרגיש את עצמנו במציאות הנוכחית שנקראת "העולם הזה" למציאות העליונה שנקראת "העולם הבא", זה נקרא לעבור מדעת לאמונה למעלה מהדעת, מקבלה להשפעה. יש לזה הרבה מילים, הן לא כל כך עוזרות לאדם שלא נמצא בזה, בכל זאת הוא לא יודע במה בדיוק מדובר. זה כמו שתסביר לחירש שיש עניין של צלילים, של מוסיקה, רעשים וכל זה, אי אפשר.

לכן, אנחנו צריכים להבין שיש כאן עניין של תרגילים, שעל ידי התרגילים אנחנו יכולים לעורר את המאור המחזיר למוטב והוא מביא לנו את הכוח הזה, את כוח ההשפעה. ואז אנחנו לאט לאט מתחילים לחשוב איך להתקיים בכוח הזה של השפעה במקום בכוח הקבלה. זה אפשרי.

כשאנחנו מתחילים במאמצים להיות יחד, זאת אומרת, לבטל את הרצון לקבל האישי בלהעביר אותו איכשהו במשהו לרצון לקבל הקבוצתי, אנחנו מתחילים להרגיש לאט לאט איך היסודות משתנים בנו, וכך מגיעים לאמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, לשיטה הרוחנית של להרגיש, להבין, לאבחן, להחליט, לעשות פעולות שהן לא בתוך הרצון לקבל מתחילות ומסתיימות, אלא רק בלמעלה ממנו, היינו, ברוחניות.

בואו נקרא כמה פסוקים. אנחנו לא מתחילים מהתחלה של לקט הקטעים האלה. אחר כך נחזור להתחלה אם צריך. נתחיל מ 39.

נראה לי, שארבעת, חמשת הקטעים האלו מ 39 והלאה, חשובים וקרובים לתפיסה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". איך להתקרב אליה? מה זה נקרא "לחיות בה"? היינו, לעלות לרוחניות.

קריין: מתוך לקט קטעים בנושא "עבודה באמונה למעלה מהדעת". קטע מס' 39, מתוך רב"ש ג', מאמר "הקב"ה מדקדק עם צדיקים".

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית. "

(רב"ש - ג'. מאמר 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

אנחנו לא מרוצים, מתרגזים על הגורל, על הבורא, על חכמת הקבלה, על המורה, על הכול. אם אנחנו מאבדים את הטעם, אנחנו לא מבינים שדווקא בזה שהטעם נאבד מהלימוד, מהעבודה שלנו, מהקבוצה, מכל דבר, זאת דווקא הזמנה לעלות לדרגה הרוחנית, שבה אנחנו צריכים להשתדל לעבוד לא לפי הטעמים הבהמיים, הגשמיים, האגואיסטיים, אלא לפי זה שאנחנו רוצים לעשות בזה נחת רוח לבורא.

ולאט לאט בצורה כזאת אנחנו מתרגלים, עוד קצת ועוד קצת. העיקר, קודם כל, זאת ההכרה שמה שנאבד כמו טעם, מצב רוח, זה בא מלמעלה, מהבורא, בכוונה ובצורה אישית לאדם, כי הבורא רוצה לנתק אותו מהרצון לקבל על מנת לקבל, לתת לו איזה חופש מהתענוגים בעל מנת לקבל, ושאדם ישתדל להרגיש איך הוא לא תלוי בעל מנת לקבל. איך הוא יכול להיות תלוי כביכול בין שמים וארץ? אין תענוג לרצון לקבל, אין לו כוח להזיז את עצמו, אין בשביל מה להזיז את עצמו, החיים לא מאירים בכל מיני מילויים. זאת בעצם עזרה גדולה מהבורא שהוא מנתק את האדם מעל מנת לקבל, מכל העולם הזה. ואז נשארת הזדמנות להתחיל לעשות פעולות כביכול ללא שום חומר דלק, ללא מטרה שמאירה, אלא דווקא להמציא לעצמו גדלות הבורא במקום כל אלו, ולשם זה לעשות פעולות. גם לבוא לשיעורים, גם להשתתף בכל מיני דברים, ובכלל לחיות.

אדם משתדל להחליף את התענוגים הקודמים שהאירו לו איכשהו עם התקווה האגואיסטית להשיג, למצב של עכשיו, שהוא מתחיל להבין, שאני לא רוצה לצייר לעצמי עתיד, אני לא רוצה לצייר לעצמי תענוגים, איזה תשלומים, אני רוצה רק להיות כל רגע ורגע דבוק בבורא, ומתוך ההרגשה הזאת שאני עכשיו עושה בשבילו משהו, יש לי חומר דלק ובאותו רגע אני חי. ברגע הבא אני אצטרך שוב לעשות מאמץ. וכך כל רגע, עוד ועוד. ובצורה כזאת אני אתקדם. אתקדם במה? בזה שהבורא יעזור לי לנתק אותי, לקלף אותי ממש מהרצון לקבל שלי, ואני במקום זה אמצא חומר דלק בזה שאני יכול במצב שאני מתנתק מהרצון לקבל, לעשות את זה כדי להשפיע לו נחת רוח, שלשם זה אני אעשה איזה פעולות, אתקיים.

אותם הרגעים, אותם המצבים שאנחנו מרגישים שאין לנו כוח לחיות, להתקיים, לעשות איזה פעולות, שאנחנו מרגישים שהעולם נעשה שחור, אפור, ללא תקווה, ללא מילוי, בזה הבורא עושה לנו טובה גדולה. הוא מנתק אותנו מהמציאות הזאת, מהעולם הזה ונותן לנו הזדמנות שנעשה את זה בשבילו. אם הוא לא היה מנתק אותנו מהתענוגים של העולם הזה, מהמילויים למיניהם, לא הייתה לנו אף פעם אפשרות להגיע לדרגה רוחנית. היינו נמצאים בשליטת פרעה שכל הזמן משלם, משלם, משלם, ואנחנו לא יכולים לצאת מזה שעושים כדי שייתן לנו, אלה בעצם החיים שלנו באגו.

אז ניתוק מהאגו שהאדם מרגיש חושך, חוסר אונים, אין מה לעשות, ממש מאבד את עצמו, אלה דווקא אותם המצבים שהם יכולים להיות כמעבר מבתוך הדעת, בתוך האגו, ללמעלה מהדעת, לדרגת ההשפעה. שאני מחליט שאני עושה הכול לשם שמים, שאני עושה הכול על מנת להשפיע, לעשות נחת רוח לבורא, בלנתק את עצמי מזה. וכך מתקדמים. עוד פעם, ועוד פעם תרגילים, תרגילים שהבורא עושה. ולהודות לבורא על זה שהוא עושה את זה. להיות שמח בזה שאנחנו נמצאים סוף סוף בתהליך שאנחנו מתעלים מהעולם הזה לעולם הרוחני, נמצאים ממש במעבר. אנחנו רוצים להגביר את הפעולות האלו, גם לפי הקצב וגם לפי עוצמת כל פעולה, שכל פעולה תהיה כמו קפיצה קדימה, הכול על ידי כמה שאנחנו מתחברים בסביבה, בעשירייה.

קריין: ציטוט 39, מתוך רב"ש ג', "הקב"ה מדקדק עם צדיקים".

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית. "

(רב"ש - ג'. מאמר 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

בלי תענוג אי אפשר לחיות. אנחנו נמצאים ברצון לקבל והוא היסוד שלנו, הוא לא נעלם, אנחנו לא יכולים לעזוב אותו והוא לא עוזב אותנו. מה שכתוב כאן הוא, שלעבוד בלי תענוג זה בלי חשבון לעצמו. אני לא פונה לגוף שלי. לא פונה לרצון שלי, אני פונה רק ליכולת להשפיע לבורא. אני כאילו מתעלה מעליי ומכמה שאני יכול למלא אותו, את הבורא, מזה אני חי. הם הכלים שלי. "כי בו ישמח לבנו". בצורה כזאת אנחנו עוברים מהאגו, מהרצון לקבל שלי, לרצון להשפיע, הרצון להשפיע שלי נמצא בבורא.

שאלה: איך אותו מקור שלוקח ממני את החיות, יכול להיות המקור שאני רוצה להשפיע לו ולו אני כאילו נותן את העבודה?

הוא מסדר לך דרך, הוא מסדר לך בזה מטרה אחרת, הוא עוזר לך. כמו שנניח היית ספורטאי, עשית תרגילים מהבוקר עד הלילה, וכל הזמן חשבת איך תגיע לאיזה פרס. ולפני זה? לפני זה הפרס לא היה חשוב לך, היה חשוב לך לבלות, לעשות חיים במשהו. ברגע שעברת למגמה אחרת, למטרה אחרת, אז הבעיה היא לא למלא נניח את הבטן שלך, אלא למלא את התשוקות שלך לכבוד. זה מה שאנחנו מחליפים, הבורא לוקח תענוגים מהרצון לקבל הכללי שלנו, שבו אנחנו חיים במסגרת העולם הזה, ואז אין לי בשביל מה לחיות. כולם מכירים את המצב הזה. העולם חשוך, אין בשביל מה, אין בו שום דבר, אני לא רוצה להסתכל עליו, לא רוצה לראות אותו, כלום לא רוצה. מה עושים הלאה?

אנחנו לא מבינים, אבל זה מה שקורה, הבורא על ידי זה רוצה לחייב אותנו לפנות לפסים אחרים, שאתה לא תחשוב על עצמך, כי על עצמך אין לך מה לחשוב עכשיו, אני עזרתי לך, כמה שתחשוב על עצמך זה לא יביא לך כלום, אתה לא יכול למלא את עצמך בשום דבר, תחשוב איך אתה דווקא נהנה מזה שאתה מעלה אותי. תחשוב עליו ואיך אתה ממלא אותו ושזה נותן לך תענוג, מילוי, את הכול. תחשוב על זה ותראה שזה סוג של חיים אחרים. ואז כל פעם על ידי כל מיני מצבים קצת קשים, קצת פה, קצת שם חוסר תענוג, אתה תראה איך הבורא מכוון אותך אליו, "תחשוב עליי וזהו, יהיה לך תענוג", תחשוב עליי ויהיה לך תענוג". כמו שאנחנו לומדים, אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, זאת אומרת שיש תקווה, יש מישהו, יש משהו בחיים שמארגן ומחזיק את החיים שלי, ולא שאני נמצא באיזה חלל ואין לי שום דבר.

כך לאט לאט, מלא לשמה באים לשמה. אבל זה שאני חושב בכל מיני מצבים קשים שהבורא קיים, זה כמו עמך, לאט לאט אני מגיע למצב הזה שלא אכפת לי מהמצב שלי, אבל אם אני חושב עליו אני ניצל, ניצל מהייאוש, מכל מיני מכות, מהבעיות. אני חושב עליו, זה מין פטנט כזה, איזו סגולה, לא חשוב מה רע לי, אם אני חושב עליו, אני מתנתק מעצמי, זה מין טריק כזה, שאני אז נדבק אליו. ודאי שזה עדיין על מנת לקבל, אבל בכל זאת זה עובד. וזה כבר השלב הראשון ללשמה, למעלה מהדעת.

תלמיד: אבל מתפתחת דחייה טבעית מאותו בורא שלקח ממני את התענוגים.

זה בהתחלה, כמו ילד קטן שאז בוכה, לא רוצה שייקחו את זה ממנו. הוא לא מבין שביד השנייה נותנים לו משהו יותר חשוב. הוא עדיין לא רוצה להתנתק ממה שהיה לו ולקחו.

תלמיד: איך לראות באותו בורא שתי ידיים, אחת שלוקחת ואחת שדווקא רוצה לתת?

בטח. לכן אתה מתחיל להיות קשור אליו. אתה מתחיל להבין, לאט לאט, על ידי כאלה פעולות לא נעימות, אבל אתה מתחיל להבין שהוא עושה איתך את התרגילים, כדי שסוף סוף תבין איזה צעצוע הוא נותן לך במקום מה שהיה. ואז אתה מתחיל להעריך אותו, לכבד אותו, לאהוב אותו ולהיות קשור אליו. הוא מחליף לך את הגישה לחיים.

שאלה: מה הצעצוע החדש שאני מקבל?

הצעצוע החדש שאתה מקבל נקרא "אמונה במקום קבלה". "למעלה מהדעת במקום בדעת". כלים אחרים, כלים של בינה במקום כלים של מלכות.

תלמיד: ואיך הם באים לידי ביטוי?

בזה שאני שמח קודם כל על זה שקיבלתי מכה. זאת אומרת שהבורא לקח ממני תענוג גשמי, גופני, ונתן לי בכך הזדמנות להתקשר למעלה ממנו. אני עכשיו רוצה להיות דבוק בבורא במקום לעצמי. אני ממש מרגיש כך, שאני מקלף את עצמי מעצמי, מנתק ורוצה להיכנס, להיות, להתכלל בו. זה בדרך להיות עובר.

תלמיד: באיזה שלב מגיעה ההודיה לבורא?

ברגע שאדם מתחיל להבין מה הבורא עושה עמו, הוא מתחיל להודות. ברור. ואז הוא מבין מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", כי הדעת קודם הייתה סגנון הקשר שלו לחיים, לעצמו, ועכשיו כשהוא לא דבוק לחיים ולעצמו אלא לבורא, זה נקרא שהוא נמצא ב"אמונה למעלה מהדעת". מה שמוביל אותו עכשיו בחיים, זו הדבקות. וזה שהבורא מנתק אותו מהתענוגים, זו עזרה והוא מודה על כך. אלה שלבי הקטנות, כך הוא מקבל עזרה להידבק בבורא כי התענוגים הקודמים נעלמים. ואחר כך הבורא מחזיר את התענוגים, אבל אלה תענוגים אחרים, יותר גדולים. והוא צריך להיות דבוק בבורא למרות התענוגים שמושכים אותך לכיוון אחר. זו כבר עבודה אחרת, עבודה בגדלות.

תלמיד: בעבודה הקודמת, איפה החברים נכנסים לתמונה?

החברים כל הזמן תומכים. אתה מתחיל להעריך את החברים בזה שאתה מאבד את הטעמים בחיים שלך, אבל יחד עם זה, אתה מתחיל להרגיש שההצלה שלך היא לברוח לבורא. ואז יחד עם הנטייה הזאת, אתה מתחיל להבין שלברוח לבורא, זה קורה דרך ההתכללות בעשירייה. כך זה מתייצב.

שאלה: קודם אמרת "להמציא לעצמו את גדלות הבורא". מה זה?

שאין לך שום דבר, ופתאום אתה מרגיש שיש בשביל מה לחיות. אם לא אקבל לעצמי אהיה שייך לבורא ואני אתן לו. בהתחלה זה לא "אתן לו", בהתחלה זה טוב לי לחשוב עליו. כמו שאנחנו מתחילים מאין עוד מלבדו, כי המושג הזה "אין עוד מלבדו" מציל אותי, עוזר לי, הוא ממתיק לי את החיים. יש לי תקווה, יש הצדקה, יש מישהו שמנהל את הכול.

תלמיד: בהמשך אמרת "להחליף תענוגים שהיו לו, ועכשיו לא רוצה לצייר לעצמי עתיד, איזה תענוגים". מה זה להמציא את גדלות הבורא בלי להמציא לעצמי עתיד ותענוגים?

אם אני שייך לגדול, אם אני קשור אליו, אז זה בשבילי כבר תענוג, הצלה, ביטחון. יש בשביל מה לחיות. תתאר את העניין, אם לא היה בורא היה כדאי בכל זאת להמציא אותו. כי מה יש לאדם בחיים, הוא חייב איזו הצדקה לקיומו. לכן אנחנו בצורה כזאת נמשכים. אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, יופי, זה נותן לי כבר איזה עוגן בחיים.

תלמיד: אז אם אני מבין, המטרה שלנו היא שכשמגיע חושך, אנחנו צריכים להתרגל כל פעם מחדש לעבוד מתוך החושך. כאילו לעשות הרגל כזה.

אתה לא מתייחס לחושך כמו לחושך, אלא כלסיבה שעוזרת לך לפנות לבורא. כי בלי חושך לא היית פונה אליו. הרצון לקבל מסתפק במה שיש לו. רק בתנאי שהוא מרגיש חיסרון במילוי הוא מחפש מה יכול למלא אותו. ואז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש שהמילוי יכול להיות על ידי כך שהוא משייך את עצמו לגדול, לבורא.

תלמיד: יש ניסוי על איזו חיה ששמים במעבדה ונותנים לה שני מתקני מים, אם היא שותה מהאחד, היא מקבלת זרם חשמלי, ובשני לא. כמובן שאחרי כמה פעמים אפשר להבין שהחיה לא הולכת למתקן שבו מקבלים זרם. זה כאילו סוג של אילוף, אנחנו עושים על עצמנו אילוף עצמי, כשמגיע החושך רואים את זה כהזדמנות לחופש.

כן. גם אצל החיה הזאת זה רצון לקבל, וגם בנו רצון לקבל. אותו רצון לקבל.

תלמיד: אז אנחנו עושים זאת במטרה לעשות נחת רוח, ודווקא מתוך החושך אפשר לעשות.

זה אחר כך, נחת רוח זה עוד לא, לא לפנטז שזה כבר כעת.

תלמיד: אז כרגע אנחנו מרגילים את עצמנו פשוט מתוך החושך לעבוד לקראת החיבור, לקראת הבורא, להמציא את גדלות הבורא.

בוא נעשה כך. בינתיים המטרה שלנו, במקום לפנות לרצון לקבל שלנו, היא להבין שאפשר לפנות לבורא, וגם ברצון לקבל שלנו, גם בבריחה מהצרות. הוא כותב על זה, "ברגעים הקשים".

שאלה: במצבים האלה, ברגעים האלה הבורא לוקח לא רק את התענוגים הגשמיים, גם את התענוגים הרוחניים. כאילו אדם נשאר בלי כלום, אין לו קשר לבורא, אין לו טעם.

אז מה?

תלמיד: איך הוא נקשר לבורא?

מה יש בינו לבין הבורא? כלום.

תלמיד: במצבים האלה כלום.

אם כלום אז אין לו כלום.

תלמיד: אז איך הוא נקשר.

הוא לא נקשר. לכן הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר קח לך. הוא מביא אותו למקום איפה שישנה עשירייה שהיא מהווה איזו מין תבנית, איזה מין ציור, שכלפיו אדם יכול להתבטל, לבטא את המסירות שלו, החיבור, ודרכם הוא מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב. [זה לא יקרה] בלי שהוא יתעסק בעשירייה בצורה מכנית, מכנית ממש. למה? ככה, אמרו לי, אין לי ברירה. אם אני רוצה להתקדם לרוחניות, אין לי ברירה, אני חייב להיות בעשירייה. טוב, אני בא. כל פעם אני בא, נכלל, יושב איתם, ברוך ה' זה נגמר, אני הולך. ולאט לאט, לאט לאט המאור בכל זאת עובד עליו. אין לך שום סיכוי לעשות אחרת.

תלמיד: כשאדם נמצא במצב כזה, הוא צריך להבין שהדרך לבורא היא דרך עשירייה, זו הדרך. ולא משנה מה אני מרגיש, לא משנה איפה אני נמצא, זה החיים.

כן. או דרך ייסורים גדולים, שמנתקים אותו מזה, פעם זה היה, "פת במלח תאכל" וכל זה.

כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמזה שנכנסנו לשלב שהייסורים "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה" ומכות הם כבר התחלפו לתורה, ניתן לנו על ידי החיבור בינינו כבר להיות קשורים למאור המחזיר למוטב. ולפני זה, זה רק על ידי העבודה נגד הרצון לקבל שלנו בצורה ישירה, זאת אומרת לתת מכות על ידי החיים שלנו לרצון לקבל בעצמו.

תתאר לעצמך איזה מכות אתם מסוגלים לתת לעצמכם. נתחיל מ"פתח במלח תאכל", אז כולם יוצאים עכשיו מהבניין הזה היפה לפארק, יש שם בדיוק גשם נעים כזה, ומתחילים שם להתיישב לכל החיים. תבנה איזה אוהל, קח לשם את המשפחה שלך ותתחיל לחיות. מה אתה צריך? בכל זאת שום דבר, פת לחם וקצת מלח ומים. מים יש לך מהשמיים, פרוסת לחם תקבל איכשהו.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהעבודה היא אותה עבודה, להחליף את הרצון לקבל שלנו לעל מנת להשפיע, לדרגת הבינה, אבל סגנון העבודה הוא אחר.

קריין: ציטוט 40 מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. וזהו כמו שכתוב "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: בחלק הקודם שקראנו כתבתי שהבורא לוקח לי את התענוגים שכל כך אני אוהב. אני אוהב ללכת למסעדות, לשבת וליהנות והוא לוקח לי את זה, אני לא מוצא בזה טעם ועכשיו אני צריך להגיע למצב של כניעה ללא תנאי. אין לי מושג למה כל האנשים נשארים לשבת פה ולא בורחים מהר החוצה. כאילו לוקחים לנו את כל מה שאנחנו אוהבים ואנחנו צריכים ליהנות מזה.

כן, אז מה?

תלמיד: איך עושים את זה?

מה זה איך עושים? הבורא כבר עושה. מה יש לך? זה שאתה יושב כאן ולא במסעדה זה הוא עושה. אלא אתה צריך לעשות צעד קדימה. אתה צריך לבקש עכשיו ממנו "איך אני יכול להיות דבוק בך במקום להיות דבוק במסעדה".

תלמיד: אבל אני לא רואה בזה משהו טעים. אני לא רואה בזה הנאה.

אז עוד כמה מכות אתה תראה שזה טעים. אתה צריך להעריך את זה. להעריך את זה אפשר על ידי המאור המחזיר למוטב ועשירייה. אז עוד קצת עוד קצת תעבוד ויהיה משהו.

שאלה: החבר אמר שהוא מסכן ואין לו כלום. למה לא אמרת לו שיהיה שמח מזה, הרי זה הבורא עושה לו את המצב הזה?

כן. מה מזה שאני אגיד לו שישמח?

תלמיד: שהגישה שלו למצב צריכה להשתנות, זה כל התיקון.

זה כמו שאני לוקח רצועה ומרביץ ואומר אחרי כל פעם "למה אתה לא שמח? למה אתה לא שמח? למה אתה לא מנשק לי את היד שנותנת לך מכה?", כן?

תלמיד: בדיוק בגלל שמזלזלים בזה זו העבודה, תראה כמה זה קשה. במקום להיות בשמחה מסכימים להרשיע את הבורא על כל דבר שלא מסתדר. בדיוק פה הנקודה הכי קשה.

מה קורה? אתה שואל עליהם או על עצמך?

תלמיד: לא, אני שואל למה אתה לא מדבר על זה?

על זה אנחנו מדברים.

תלמיד: אמרת לו לרוץ לעשירייה. רוב הסיכויים שהוא לא יעשה את זה.

אבל אין לו ברירה, בלי עשירייה הוא לא יהיה מקושר עם הבורא. זה רק שקר אם הוא כך יצעק לבורא ישירות, כלום לא ישתנה, כי הוא יצעק לבורא מתוך האגו שלו. אם הוא יהיה כלול בעשירייה אז קצת בכל זאת במשהו הוא נכנע. מה העניין של עשירייה? אני בא, אני נכלל, אני בכל זאת מתחשב בהם, מסוגל איכשהו ואז מגיע משהו לבורא מהצעקות שלי. אבל אם אני בלי עשירייה, לא עולה אליו שום צעקה שלי.

תלמיד: לי ולו יש הגדרה אחרת לעשירייה? כי אני לא רואה עשירייה כלקחת טלפון ולהתקשר למישהו מהם. זה לא נראה לי עשירייה.

אז צריכים לבנות. עשירייה צריכים לבנות. אין מה לעשות. הבורא סידר לכם את זה, כל היתר עליכם.

תלמיד: כשאתה אומר לפנות לעשירייה מה זה אומר?

שאתם בונים חבורה שאתם יחד, פה אחד, לב אחד, מוח אחד, רוצים להגיע למצב שבנטייה אחת כזאת בלב ומוח אתם פונים לבורא.

תלמיד: מה שאמרת זה משהו שלא יכול לקרות בגשמיות, אין מצב שזה יקרה בגשמיות.

זה בכוונה לא יכול לקרות, כך אתם חושבים, בכוונה הבורא עושה כדי שיהיה לכם לחץ בזה יותר מהרגיל, שהוא יהיה באמת מתאים למדרגה הרוחנית. שאתם תרצו בכל זאת להתחבר ולפנות לבורא ולא יכולים, ואז אתם צועקים אליו ואומרים "תחבר אותנו כבר, אנחנו רוצים לפנות אליך".

תלמיד: בדיוק על זה דיברתי. אם מגיע מצב שהוא ריק, למה הוא לא שמח מזה שמראים לו את הדברים האלה? על זה אפשר לבקש פה.

הוא עושה הכול. אתה קצת תפנה בטענות לעצמך, והכול יסתדר. חוץ מזה אתה תראה בזה עד כמה שהבורא הכין לך את הכול. אפילו עשירייה הכין. ואין בעשירייה שום דבר שאתה צריך לתקן, רק את היחס שלך לעשירייה, ופתאום אתה רואה את העשירייה שהיא כולה מסודרת יפה.

הכול לפי הכלים שלך. אבל הטענות בסדר, בינתיים לעת עתה טענות צודקות, "כל הפוסל במומו פוסל"¹.

תלמיד: יש איזה בלבול בהגדרות או משהו.

יש בלבלול גדול מאוד, אבל זה הכול בתוך האדם.

תלמיד: הגדרות בתוך האדם כלפי?

כלפי קבוצה, כלפי בורא.

תלמיד: אז השינוי בהם.

השינוי הוא באדם, ולא בהגדרות. ההגדרות האלה ישתנו בהבנת האדם, הגדרות אנחנו מקבלים מהכתוב. אתם עוד תראו את מה שכתוב, בהתאם לאיך שאתם תשתנו.

טוב. בסדר? יפה. אני לא יודע כמה שאתם מבינים או מרגישים, אבל לפחות רוצים לשמוע.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 " מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר את החיים שלנו שאין לנו שום תענוג בתוך רצון לקבל, אלא עפר אנחנו טועמים בו?

תתארו לעצמכם שהפה מלא עפר, וככה זה כל החיים בכלל. ומתוך העפר הזה דווקא, אתה מברך לבורא על זה שנתן לך אותו, שמילא לך את כל הפה, את כל המוח, ואת כל הלב, שאין לך כלום חוץ מזה. ולמעלה מזה אתה יכול אז לפנות לבורא, ולחיות בו. "כי בו ישמח לבינו"².

בבקשה תעזרו כל אחד לשני לתאר את זה. אתם כבר הגעתם למצבים שצריכים את זה להתחיל, אין ברירה.

*

שאלה: אני שומע בקטעים פעם אחר פעם שיש איזה עניין של החלטה, שהאדם מחליט להקים שכינתא מעפרא וכולי, ואז כאילו הרצון מתבטל כלפי החלטה של האדם. איפה עושים החלטה כזאת? איפה זה פוגש אותנו במציאות? הרבה פעמים יש החלטה שמעכשיו והלאה נכנעים ומתמסרים לחברים, לעשירייה, למה שצריך, אבל זה מתנגש במציאות.

זה לא מתנגש מהמציאות, כל פעם יש לנו שינויים ברשימות.

תלמיד: נניח אם נקרא שוב את הקטע שקראנו מקודם וגם את הקטע שלפניו, כותב הרב"ש שהאדם מחליט, ואז אפילו שהגוף מתנגד, בסופו של דבר הרצון מתרצה ונכנע. איך מחליטים דבר כזה בעשירייה? זה הרי ברור שזו גם לא החלטה של אדם פרטי כנראה. מה עושים בשביל שתוחלט החלטה כזאת?

מאין ברירה. לעבור ממצב למצב מאין ברירה, זה מה שאנחנו עושים.

שאלה: המצב מורגש היטב. העבודה הזאת, המכות האלה כשהאדם מאבד את הטעם בעבודה, ויש כל מיני הפרעות בבית, במשפחה, בעבודה, בבריאות, איכשהו עוברים את כל המצבים האלה. אחרי זה, ככה לקחת איזו שאיפה של אוויר, ועוד פעם אין מה לנשום. אחרי זה מגיעה הרגשה הזאת של להידבק ברב.

אני אענה לך רק דבר אחד. כל הסיפורים האלה ידועים לנו, אתה לא מספר שום דבר חדש. הסיפורים הם סיפורים שחוזרים כל פעם. כל פעם מחליפים לך מצבים שרוצים שמכל מצב ומצב שאתה דרך עשירייה צריך להיות דבוק בבורא. שאתה מעדיף להיות דבוק בבורא, במקום המצב שלך הנוכחי. זה הכול.

או שעושים את זה דרך מכות, חוסר אונים, חושך וכן הלאה, או שאתה עושה את זה על ידי זה שאתה עושה חשבון על הערכים. מה הערך של העולם הזה, של החיים שלך, לעומת מה הערך של החיים הרוחניים. או אתה עושה חשבון, זה נקרא "אחישנה". או שעושים במקומך חשבון ברצונות שלקבל שלך, בייאושים ובמכות, שזה נקרא "בעתו". צריכים להשתדל לעשות צעדים לפני שהם מגיעים מלמעלה, שהם יהיו מלמטה. זה נקרא "העלאת מ"ן".

שאלה: באיזה פעולה המעבר? כיוון שאי אפשר לקבל את העבודה הזאת, יש איזה תנאי, איזה משהו, כי תמיד אני אקווה לאיזו תוצאה לקבל משהו. אז בעצם לא בדיוק קיבלתי תשובה, באיזה פעולה אנחנו עוברים לזה?

מפני שהבורא מרוקן אותנו. בזה שאנחנו מרגישים שאנחנו ריקים, חוסר אונים, חוסר עבר, הווה, עתיד, הכול לא שווה, וכולי. מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו במצב הנוכחי שאנחנו מאבדים, אז אנחנו מוכנים לאחוז בכל דבר. וכאן לאט לאט מתגלה לנו שאנחנו יכולים לאחוז בבורא. ודאי שזו ברירה אגואיסטית, אבל בכל זאת כבר יש לנו איזה כיוון. אחר כך אנחנו מצפים להגיע לכל מיני מצבי חושך, רק כדי לאחוז בבורא. גם זה מצב האגואיסטי, ועוד יותר מקודם, אבל אנחנו רואים שבלי שיהיה לנו רע באגו שלנו, אנחנו לא נחשוב עליו, לא נהיה מכוונים אליו.

וכך לאט לאט על ידי כאלו המצבים אנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב בכל זאת שמשפיע עלינו, כי זה מגיע דרך עשירייה, ופניות דרך עשירייה, ואת התופעות אנחנו רוצים להרגיש בתוך עשירייה, כך יוצא ש"אני", "עשירייה", ו"הבורא" נמצאים בכל זאת בהתקשרות פחות ופחות אגואיסטית.

מאיפה אני יודע שההתקשרות היא פחות אגואיסטית? מזה שאני יותר ויותר תולה את הדברים האלה בסביבה, בעשירייה. בהתחלה שזה כדאי לי, ואחר כך שהעשירייה היא ממש כמוני, זה האני, עד שזה הכול בא ומתקשר לבורא. כך אנחנו עובדים. לכן להשתדל כל פעם לחפש אמצעים להיות מכוון לבורא. ודרך עשירייה, זה הכי בטוח.

שאלה: יש לנו שתי שאלות. כאשר הבורא מבטל את התענוג שלי בחיים הגשמיים, ואני מרגיש כאלה מצבים של ריקנות. האם אפשר להגיד שמהמצבים האלה אני צריך לנסות ולהתחבר למרכז העשירייה, או איך בדיוק לעבוד עם המצבים האלה?

מרכז עשירייה זה הכי בטוח, ועם הבורא יחד. אז לא שזה הכי בטוח, אין לך יותר מה לעשות. זה העוגן, זה מרכז הכוח של כל המציאות. האדם שנדבק במרכז העשירייה ועם הבורא שהוא מקווה שנמצא שם, זו בעצם הנטייה הכי נכונה.

שאלה: איך אדם יכול לעבוד בהשפעה, אם הוא מותנה לרצון לקבל?

אז בינתיים זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל". אבל בכל זאת, זה קרש קפיצה להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך אפילו בלקבל על מנת להשפיע. זה המצבים שאנחנו עוברים.

שאלה: אני מרגיש צורך שיהיו לי חמש נקודות כתובות על הקיר מהכבד ביותר לקל ביותר, הכבד ביותר זה למלא את המחויבויות שלי והקל ביותר זה להתפלל עבור הכלל, למדוד ולדעת מה לעשות, האם זה נכון לעשות ככה?

תכתוב על הקיר. כתוב, כתוב על קירות ליבך.

שאלה: הרבה פעמים במצב כזה שנלקחים התענוגים, מה שקורה זה ששוקעים בשינה, זה מין מנגנון בריחה, לפעמים כל העשירייה, לפעמים כל הקבוצה. איך אנחנו שומרים על עצמנו דווקא במצב כזה כשמקבלים מתנה כזאת גדולה, לא לברוח ממנה כביכול להיעלם, לישון?

המצבים האלה הם מצבים הכרחיים אין שום אפשרות להימנע משינה, מנפילה, מרוגז, מכל הדברים האלה, אין שום אפשרות. רק השאלה היא עד כמה כשאדם נופל למצבים האלו, יש לו חברה, סביבה שהיא יכולה כמה שיותר מהר להוציא אותו משם, ובהשפעת הסביבה לאדם, כאן אנחנו מרגישים דווקא את כוח ההשפעה, בכמה זמן הוא יוצא מהר מכל מצב ומצב.

תלמיד: אני מדבר פה על מצב של כל העשירייה או כל החברה, לפעמים אתה יושב שם בשיעור וממש מורגש שאתה מנסה להדליק ולהעיר אותנו. האם זה מצב הכרחי, כך צריך להיות או שאנחנו צריכים פשוט להכין איזה מנגנון הגנה מראש לזה?

בכל עשירייה צריך להיות מנגנון כזה וצריכים להיות אפילו אחראיים בכל יום ויום אולי, לעשות כל דבר שאפשר. תעשה. אבל ודאי שאם משאירים הכול לשם שמיים, אז אתה יודע מתי זה יקרה? לכן מה אנחנו לומדים היום, למה בחרתי בקטעים האלו, כי בזה שאדם מרגיש סתום, ריקן, רחוק מהבורא, זה הזמנה מהבורא להתקרב אליו, לבורא דווקא, ולתלות בבורא את העתיד שלו ולרצות להשפיע לבורא ולחפש את התענוג בלהשפיע לבורא, כי בעצמו אין לו תענוג, אז שיחפש בצורה כזאת.

תלמיד: אז אני אומר אם האדם במצב כזה מתרגז או בא לו לברוח או אני לא יודע מה, בסדר, זה לפחות מצב ערני, אבל אם הוא נרדם וכולם נרדמים, מה עושים?

חייבים להיות אחראים שאפילו כשהם נרדמים, נמצאים בתורנות. מה אתה שואל אותי על דברים כאלה אני לא מבין? אז אין מה לעשות, כולם נרדמו. אתה צריך להכין את המצבים האלה מראש ולדאוג לזה. מה אתה עושה ככה עם הידיים, אתה לא מבין איך אנחנו עושים בחיים שלנו? אדם צריך לעשות ביטוח לעשות כל מיני מערכות כדי לא ליפול על החברה במצבים הקשים החלשים. לכן יש פנסיה, ויש כל מיני מערכות שעוזרות לנו בעת חולשה.

תלמיד: אני יודע, רק מה שאני רואה זה שהרבה פעמים עם כל מנגנוני ההגנה וההכנה שלנו כנראה שאנחנו לא מכינים מספיק.

נכון לא מכינים מספיק. זה כמו שאדם אסף לעצמו פנסיה אלף שקל ופתאום הוא רואה שיש לו לחיות עוד עשר שנים, איך הוא יכול להחזיק? צריכים להיות בטוחים שאנחנו נוכל לצאת מכל נפילה ונפילה בעצמנו. בעצמנו זאת אומרת כולל לפנות לבורא, אבל שאנחנו פונים, שאנחנו מעוררים.

לא ייתכן שבעשירייה כולם נמצאים בירידה טוטאלית, אין דבר כזה, הבורא לא נותן לזה לקרות, תמיד משאיר לאדם הזדמנות. אלא אם זאת ממש מכה. בדרך כלל משאירים תמיד הזדמנויות להתעורר בכל מצב ומצב, אדם פרטי לא, כי הוא לא נחשב, אבל בעשירייה בטוח שכן. אל תגיד שכל העשירייה ממש על הקרשים. לא. אם אתם לא מכינים את עצמכם בזמן הנכון, הטוב אז ודאי שמגיעים לכאלו מצבים שאי אפשר להתעורר, כדי שתלמדו שאתם לא עשיתם הכנה נכונה.

שאלה: שמעתי אותך אומר כמה פעמים שגם הנושא הזה של שינה זה נושא של חשיבות.

ודאי. מה, אתם לא יודעים, לא מבינים שזה ככה?

תלמיד: את זה אני מבין, אבל האם בין חשיבות לרצון לקבל יש איזה קשר?

מה שחשוב לרצון לקבל, כלפי הרצון לקבל הכול.

תלמיד: אז איך זה עובד, אנחנו עובדים עכשיו כלפי העשירייה כלפי הבורא ואני אמור להתבטל והחשיבות שלי תלויה ברצון לקבל שלי, כי לכל שאר הדברים בכלל אין לי רצון, לא עשירייה ולא בורא?

אני לא מבין איך אתה מחלק, הרצון לקבל זה אתה, זהו. עכשיו מה אתה אומר, איך אני מכין את הרצון לקבל שלי כדי שיתפעל מדברים נכונים?

תלמיד: לא, אתה אמרת עכשיו שהחשיבות היא בעצם לרצון לקבל, אבל יחד אם זאת יש את הנושא של העשירייה, להתבטל מולה, ויש בורא שזה החשיבות של הדברים כלפי הבורא והעשירייה.

אז מה יותר חשוב, רצון לקבל שלי או חברה או בורא? תחליט מה אתה רוצה ממני? זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אם הכול מכוון לעל מנת להשפיע, אם לא על מנת להשפיע זה נקרא "בהמה".

תלמיד: אז מה אני עושה עכשיו במצב שכרגע הרצון לקבל שלי יותר חשוב מהכול?

אתה נכלל בעשירייה ומתחיל מזה, אם אתה רוצה באמת להתעורר אז בזמן השיעור יחד עם העשירייה אתה עושה כל מיני פעולות כדי להתחיל להעריך את פעולות ההשפעה, פעולות החיבור, עד שאתה תתחיל להרגיש שעד כמה שאני מאושר שיש לי עשירייה.

תלמיד: והאושר בא גם מהרצון לקבל?

האושר מגיע מהרצון לקבל, בינתיים אגואיסטי, אבל בכל זאת כבר מהערכים המכוונים לרוחניות.

תלמיד: אז נוצר לנו איזה חיבור שאנחנו פתאום כאילו לא רואים את הרצון לקבל.

זה נקרא מלא לשמה באים לשמה. אני משתמש ברוחניות, כביכול ברוחניות בכוח החיבור, בהשפעה, בתורה, במאור המחזיר למוטב, אני משתמש כדי להגיע למילוי האגואיסטי בתוך הרצון לקבל שלי, "תביא לי, אני רוצה את זה" מצד אחד. ומצד שני, לאט לאט על ידי המשך באותן הפעולות, המאור שבה פועל. יכול לקחת הרבה שנים אבל בסופו של דבר אני מתחיל לשנות את הערכים, יותר נכון האור מתחיל לשנות לי את הערכים וכך אני משתנה. רואה בצורה אחרת, מרגיש בצורה אחרת.

תלמיד: אם אני כרגע נמצא בתוך החשיבות לרצון לקבל שלי זה המסלול הנכון, באיזה שלב זה משתנה על ידי המאור, אז אני ממשיך באותה דרך?

כן. רק צריכים בכל זאת לדאוג עד כמה שאני לא אהיה שקוע כל הזמן בעל מנת לקבל.

תלמיד: איך לעשות את זה עכשיו?

עשירייה, רק בהתכללות בעשירייה. אל תהיו חכמים שאתם יכולים להרוויח מכל הקבלה ומכל מה שיש, אל תהיו חכמים כאלו, תתחילו להבין שהרווח הוא מזה שאתה נותן, שאתה משקיע, שאתה מוסר את עצמך.

תלמיד: אני מרגיש שאני נרדם, נגיד, בוא נלך על הנושא של חשיבות ורצון לקבל. מה הפעולה שאני צריך לעשות כדי לצאת מזה?

אתם נרדמים מפני שאנחנו עוברים מצבים מאוד חשובים והמצבים האלה אם אתם רוצים לרכוש אותם הם דורשים מאיתנו חשיבות מוגברת.

תלמיד: חשיבות מוגברת לרצון לקבל?

למה חשיבות לרצון לקבל? לא מבין.

תלמיד: זה מה שאמרת עד עכשיו שאני צריך לחשוב על החשיבות לרצון לקבל.

בסדר, לרצון לקבל.

תלמיד: זה מה שאני שואל, על מה אני עכשיו אשב פה?

חשיבות לעשירייה ועד כמה אתה יכול דרך העשירייה לקבל את המאור המחזיר למוטב, כוח התיקון, איזה חשיבות לרצון לקבל? גם כך אתה כולך בחשיבות לרצון לקבל.

תלמיד: אני קצת לא קולט מה אני צריך לעשות?

אתה צריך קודם כל לסדר את הראש שלך והלב שלך.

שאלה: האם אמונה למעלה מהדעת זאת הדרך לגלות את המציאות השלמה המונחת מעבר לרצון לקבל איפה שהכלים שלי נמצאים מחוצה לי, זה נקרא אין סוף?

האין סוף, אני לא יודע מה זה ואני לא מבין למה זה מדאיג אותך "אין סוף". אמונה למעלה מהדעת זה היחס שלנו למציאות הרוחנית, למציאות האמיתית, לבורא שברא את היצר הרע. למעלה מהיצר הרע, אם אנחנו מתעלים, בגובה שאנחנו מתעלים אנחנו יכולים להתחיל להיכנס למגע עימו.

קריין: ציטוט 42.

"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה"."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

סדנה

מתי אנחנו מרגישים לילה ומתי אנחנו מרגישים יום, ברוחניות? דברו, מתי מרגישים יום, מתי מרגישים לילה, איך הלילה מתהפך ליום ואיך היום מתהפך ללילה?

*

קריין: ציטוט מספר 43, מתוך רב"ש - ג'. מאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

(סוף השיעור)

---

1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא(.↩

2. " כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו "(תהילים ל"א, כ"א).↩