שיעור בוקר 13.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פתיחה לחכמת הקבלה

עכשיו אני אומר משפט אחד מ"פתיחה לחכמת הקבלה" ואתם ממשיכים.

הסיבה לבריאת המציאות היא?

תלמידים: להיטיב לנבראיו.

להיטיב לנבראיו. דבקות זה לא סיבה, דבקות זה אמצעי, למרות שגם כך אפשר להגיד. "להיטיב לנבראיו", כך כתוב.

כתוצאה מזה יוצא מה?

תלמידים: רצון לקבל.

רצון לקבל. מה קורה עם הרצון לקבל מיד כשהוא יוצא?

תלמידים: צמצום.

איזה צמצום? הרצון לקבל יוצא עם האור יחד, הבחינה הזאת נקראת?

תלמידים: שורש.

שורש. מה נקרא בחינה א'? כשהרצון לקבל מרגיש שהוא מלא באור, אז זה נקרא בחינה א'. והתוצאה מזה?

תלמידים: בחינה ב'.

ברור שזו בחינה ב'. אבל מה קורה?

תלמידים: הרגשת הנותן.

הרגשת הנותן, בסדר גמור. בתוך בחינה א' מתהווה הרגשת הנותן. לְמה זה מביא את בחינה א'? מה בחינה א' רוצה?

תלמידים: להשפיע כמו שהאור.

להשפיע כמו שהאור. לְמה זה מביא אותה? היא לא מסלקת את האור, אין לה כוח לסלק את האור, רק תבינו שסך הכול אחד מתחלף בשני, כדי לסלק את האור הוא צריך להרגיש שהאור לא לטובתו, שהוא חייב להיפטר מהאור, שהוא שונא אותו. ברוחניות זה לא שאתה זורק אותו, אלא הכול זה רגשות. אז מה קורה?

תלמידים: רצון להשפיע.

רצון להשפיע כמו המאציל. כתוצאה מזה מגיעה בחינה חדשה שהיא? בחינה ב'. מהי בחינה ב', זה אותו רצון לקבל?

תלמידים: כן.

שהוא מלא במה? באור החסדים. אז הוא רצון לקבל או רצון להשפיע?

תלמידים: רצון לקבל.

רצון לקבל, בטוח?

תלמידים: כן.

אז איך ברצון לקבל יש אור שנקרא רצון להשפיע? אתם אומרים גם וגם, בנוסף, תחליטו. הוא לא משפיע לאף אחד, בבחינה ב' הוא לא משפיע לאף אחד, הוא רק רוצה להידמות לאותו האור שנמצא בו בבחינה א'. אז מי משתנה? האם יכול להשתנות אור בבחינה א' בלי שהרצון ישתנה? הרצון מרגיש את האור, אז מה משתנה קודם האור או הרצון?

תלמידים: הרצון.

רצון. הרצון בבחינה א' בסופה משתנה לרצון להשפיע, להידמות במשהו למאציל, ואז האור שבו בהתאם לזה, התענוג שהוא מרגיש, גם נקרא אור של השפעה או חסדים.

כתוצאה מזה מה יש בבחינה ב' שהיא כולה רצון להשפיע נגיד, והאור שבה הוא תענוג מהשפעה, מה קורה? אין לאן להשפיע, אין למי להשפיע, וגם אין מה להשפיע. אז יש לה בעיה לגמרי, איך היא מרגישה?

היא רוצה לחזור לשורש?

תלמידים: היא רוצה להיות כמו העליון.

היא רוצה להיות כמו העליון, ממי היא תיקח דוגמה?

תלמידים: מבחינת שורש.

מבחינת שורש. אבל בשורש יש רצון להשפיע? כן. גם בב' יש רצון להשפיע, אבל אין בבחינה ב' אור החכמה כמו בשורש שהוא משפיע. מה היא צריכה לעשות? לכן היא צריכה להתחלק בעצמה לשני חלקים, היא צריכה להמשיך בתוכה רצון לקבל שיהיה לה אור החכמה, ואז באור החכמה ובאור החסדים שיש בה היא בונה את בחינה ג'. איך נקראת בחינה ג' אם כך?

תלמידים: זעיר אנפין.

זו סתם מילה זעיר אנפין. רצון לקבל או רצון להשפיע? מה היא?

תלמידים: לקבל על מנת להשפיע.

לקבל על מנת להשפיע, כבר מיד.

תלמיד: לא מיד, אבל יש הבנה שזה הדבר היחיד שהיא רוצה לתת לעליון.

בחינה ג' לא רוצה לתת שום דבר לעליון. מה זה בחינה ג', זה רצון לקבל או רצון להשפיע?

תלמיד: אור חסדים בהארת חכמה.

אור חסדים בהארת חכמה, בסדר. זאת אומרת, מה שבונה בינה, בחינה ב', היא בונה רצון לקבל בדוגמה כמו בחינת שורש, ולכן יוצאת לנו בחינה ג'.

ובחינה ג' בסופה, מה היא מחליטה, מה היא חושבת, מה היא מרגישה? היא רצון לקבל או רצון להשפיע?

תלמידים: רצון לקבל.

רצון לקבל. אז מה חסר לה שהיא מתפתחת הלאה? שהיא תיגמר בזה.

תלמידים: בושה.

איזו בושה? מאיפה יש לה בושה? היא רוצה משהו מעצמה? על מה היא יכולה להתבייש? להתבייש יכול מישהו שעשה משהו וגילה שזה לא נכון, לא טוב.

אבל בחינה ג' שהיא כולה יוצאת מבחינה ב' על מה יש לה להתבייש? בכלל כמו כל הבחינות הקודמות, אין להן בושה ואין להן כלום, הן מתחלפות כך בהבחנות שביניהן בצורה הכרחית. אז מה מרגישה בחינה ג' בסופה?

תלמידים: השתוקקות?

השתוקקות למה? לאור החכמה. בחינה ג' בסופה מה חסר לה? כל אור החכמה שהיה בבחינה א'. בחינה א' קיבלה את כל אור החכמה מבחינת שורש. בחינה ב' הולידה את בחינה ג' ולא נתנה לה את כל החכמה. לכן בחינה ג' היא מרגישה חוסר באור החכמה, ואז היא ממשיכה את זה.

זאת אומרת, היא ממשיכה רצון לקבל משלה במשהו, היא מרגישה מה שיש בבחינות הקודמות, כי בכל בחינה יש את כל הבחינות הקודמות. בבחינה א' יש בחינת שורש, בבחינה ב' יש בחינה א' ובחינת שורש. בבחינה ג' ישנן ב' וא' ושורש. ואז היא מרגישה מה שהיה שם, היא ממשיכה את הרצון לקבל הגדול ומקבלת ברצון לקבל הגדול הזה את אור החכמה, ולכן מתגלה בה בושה.

למה? כי היא בעצמה המשיכה בסופה רצון לקבל עם אור החכמה ואז היא מרגישה את הפער בינה לבין המאציל, וההרגשה הזאת היא נקראת "בושה". לכן היא חייבת לעשות צמצום, כי המצב שלה הוא לא שלם, לא היה דבר כזה אף פעם, היא מרגישה שהיא הפוכה מהמאציל, דווקא בזכות זה שהיא משכה את האור מעבר למה שקיבלה.

שאלה: האם אתה יכול לעשות סדר במצב, כאילו התחלנו לעשות איזה מצב רגשי והבחינה ג' לא ברורה לי.

היא מרגישה שאין לה, שחסר לה אור חכמה כדי להיות מקבלת באמת לעומת כמו שבחינה א' מקבלת מבחינת שורש. יש שורש, א', ואחר כך ב', ג', שהם דומים, נותן מקבל, וכאן נותן מקבל.

תלמיד: אבל ההרגשה הזאת היא לא כבר בסוף בחינה ב', שחסר לה, שהיא מגלה שאין לה מה להשפיע?

לא, בסוף בחינה ב' היא מרגישה שאני משפיעה, מה יש לי להשפיע, למי יש לי להשפיע, אין לי למי, ולכן אני צריכה להוליד את בחינה ג'. והיא מולידה את הבחינה ג'. כמו שבחינת שורש הולידה את בחינה א' ומילאה אותה באור החכמה, בחינה ב' שהיא כמו בחינת שורש ממש, היא מרגישה שהיא צריכה להוליד את בחינה ג' ולמלא אותה.

תלמיד: יש פה משהו שאני לא תופס, כי שורש זה כבר המאציל קיים בשורש. בב' זה כאילו אותו רצון לקבל מרגיש שהוא רוצה להיות כמו המאציל.

ב' זה לא רצון לקבל, ב' זה רצון להשפיע שבא על פני הרצון לקבל שבבחינה א', זו התפתחות.

תלמיד: בבחינה ב' יש כאילו איזה פיצול, יש איזו הכרה של אותו כלי, אותו רצון לקבל שהוא רוצה להיות כמו המאציל.

כן, לכן יש לו בעיה, הוא לא יכול לבנות בחינה ג' כמו שעל השורש הוא בנה את א'.

תלמיד: נכון, זה מה שאני לא מבין שאמרת שזה אותו דבר, כי בחינה ב' אין לה מה להשפיע, אין לה מה לתת.

רגע, היא מעבירה אור חכמה לבחינה ג'.

תלמיד: איך? היא הפוכה לגמרי היא חסדים.

לא, יש לה בפנים אור חכמה, אין, שום דבר לא נעתק, שום דבר לא נאבד וחוץ מזה לא יכול להיות שאור חסדים קיים ללא אור חכמה. בחינה ב' זה רצון לקבל שמשחק כמו רצון להשפיע.

תלמיד: זה מאוד ברור, ואז מה בחינה ג'?

ואז יש בה רצון לקבל, ועל פני הרצון לקבל בחינה ב' אומרת, "אני רוצה להשפיע", זאת תכונת הבינה. ועכשיו כשהיא קיבלה את הרצון להשפיע לפי רצונה, היא אומרת עכשיו "איך אני מבטאת את הרצון להשפיע", בזה שאני מולידה את הרצון להשפיע בעצמי, כמו הבורא. בחינה ב' זה כמו הבורא, אני עכשיו מולידה את הנברא, הוא יקרא "זעיר אנפין", קטנצ'יק שלי.

אבל כשזעיר אנפין נולד ומקבל אור חסדים בהארת חכמה אז הרצון לקבל שבו טוען שהוא צריך לקבל את כל אור החכמה ואז הוא ממשיך ומקבל. כשקיבל את כל אור החכמה, "קיבלתי". היה לי רק קצת הארת החכמה מאימא ועכשיו אני קיבלתי את הכול, אני קיבלתי הפוך מהמאציל, מבחינת שורש. לא יכול לסבול את עצמי, את עצמי לא יכול לסבול, שאני החלטתי, שאני משכתי, ואז הוא עושה צמצום.

ואז אחרי הצמצום, איך אני יכול להחזיר, איך אני יכול לעשות משהו. רק להחזיר למאציל את הכול ולהידמות לו. אם אני לא מקבל שום דבר לא פותר את הבעיה, אני עכשיו נמצא ברצון לקבל הגדול, ואני חייב רק לקבל על מנת להשפיע. אין לי שום אפשרות אחרת. כאן בסוף בחינה ד', בסוף כל הבחינות. אתם צריכים לעבור על זה ככה, לדון, להתבלבל בזה, לא חשוב, העיקר להבין שככה זה קורה ואין ברירה.

אז הגענו למצב. ואז אין לה ברירה, היא עושה צמצום ואומרת, מעכשיו והלאה אני לא מקבלת כלום, נשרפת מבושה, מעדיפה למות, רק להיות בהשתוות הצורה עם המאציל. היא השיגה שהיא הפוכה ומתוך זה השיגה שאין דבר יותר חשוב מלהידמות למאציל, זאת אומרת לעשות נחת רוח לו.

יש פה הרבה שאלות. מה זה להידמות, מה זה לעשות נחת רוח, אם יש הבדל בין הדברים האלה, לא, כן, זה יהיה אחר כך. ועושה צמצום.

שאלה: אז מה דוחף את הבחינה ב' להוליד בחינה ג' אם לא בושה, מההבדל?

אין לה שום בושה, אין לה רצון לקבל.

תלמיד: אז מה דוחף אותה, אם לא הבדל בין הבורא לנברא?

שהיא דומה לבחינת שורש, והשורש של בחינה א'.

תלמיד: זה נעשה אוטומטית, רק במלכות באיזו בחינה דומה היא מרגישה בושה.

רק במלכות זה לא אוטומטי מפני שבחינה ג' החליטה להמשיך אור.

תלמיד: מעצמה.

מעצמה, עוד רצון.

תלמיד: באיזה רצון במלכות היא מרגישה את ההבדל? באותה בינה במלכות?

את זה אני לא יודע, לא רוצה לדעת על זה. אתה חכם מדי. תיזהר לשאול מה שלא צריך. "בינה במלכות".

עד כאן ברור, אז על מה בדיוק הצמצום? לא לקבל? היא אחר כך מקבלת. לא להשפיע? היא רוצה דווקא להשפיע. אז על מה צמצום א'? מה אני מצמצם? אני רגע אחרי זה מתחיל לקבל. אז מה צמצמתי?

תלמיד: את הכוונה לקבל לעצמי.

צמצום הכוונה לקבל לעצמו. בסדר. אין מה להגיד, נכון.

שאלה: למה הבושה לא יכולה לקרות בזעיר אנפין?

זעיר אנפין שום דבר לא עושה. הוא עושה פעולה הכרחית, הוא מוליד את המלכות. ובהולדת המלכות הוא ממשיך את הרצון לקבל כמו שזה היה בבחינה א'. מה שחסר לזעיר אנפין, זה מה שהוא ממשיך. אז הוא מרגיש חיסרון וזה ממשיך.

התוצאה שהחיסרון הזה מופיע במלכות היא תוצאה מזעיר אנפין, והיא מתמלאת עם כל האור שיש, והיא מרגישה באור הזה שהיא המקבלת, שהיא רוצה. אצלה הרצון קודם למילוי.

אתם מבינים את זה? הרצון שבמלכות קודם למילוי שבמלכות. ולכן היא מרגישה שהיא רוצה, ואז המילוי בא לפי רצונה. ולכן הפעולה הזאת עליה, רשומה על שמה, שהיא משכה את המאור. ובזה היא מרגישה באותו האור שממלא אותה, שהיא הפוכה מהמאציל.

תלמיד: זעיר אנפין מגלה שהוא לא יכול לקבל את כל החכמה בלי משהו מלמטה?

זעיר אנפין נגמר בזה מה שבינה עושה. איפה שנגמר הרצון של בינה שהיא מימשה את עצמה בלידת זעיר אנפין, בזה זעיר אנפין נגמר. רק שיש לו תוספת רצון להוסיף בתוספת הרצון, כמו שיש בינו לבין בחינה א'. ועל זה הוא הולך וממשיך, ויוצאת לנו מלכות.

זאת אומרת העיקר מה הרצון במלכות, שהיא מחליטה שהיא רוצה, וזה לא היה בבחינות הקודמות. ולכן במלכות הכול נגמר, אחרת היא הייתה ממשיכה אחר כך בחינה ד', בחינה ה', ו', ז' וכן הלאה, מה הבעיה?

למה במלכות הכול נגמר? כי הגענו למצב שיש רצון מצד הכלי עצמו.

תלמיד: זעיר אנפין זה הרצון לקבל בשביל אחר?

לא, הוא מקבל כמה שהוא רוצה ומגלה שזה לא מספיק והוא מוליד את המלכות. כל בחינה חדשה, למה היא חדשה? מפני שהרצון שבה הוא שונה מהרצון הקודם. לכן זה נקרא הבחנה חדשה, "בחינה" חדשה.

תלמיד: האם הגילוי שיש הנאה מפעולת ההשפעה מתגלה בזעיר אנפין?

זעיר אנפין לא מגלה שום פעולה מהשפעה, הוא לא משפיע לשום דבר. הוא תוצאה מהבינה, הוא נקרא קטן, הוא לא משפיע לאף אחד ולשום דבר. הוא פשוט קיים כדי להרגיש שהוא רוצה לגדול. והדוגמה בשבילו לגדול זו בחינה א', חכמה. ולכן בצורה כזאת הוא הולך וממשיך להיות יותר גדול, וזה נקרא מלכות.

תלמיד: הוא רוצה להיות גדול כדי לתת לבינה?

שום דבר לא לתת בחזרה. אין עדיין דבר כזה.

תלמיד: כי מרגיש לחץ?

לא, הוא פשוט רוצה להידמות לאבא שלו, לבחינה א'.

תלמיד: למה מלכות נמשכת מזעיר אנפין? משהו חסר לי עדיין.

מלכות זו תוספת מזעיר אנפין, כי זעיר אנפין מרגיש שהוא בעצמו כמו שאימא הולידה אותו, הוא חסר. אבל ברגע שהוא חושב שהוא חסר זה כבר תחילת המלכות. ואז זעיר אנפין מוליד את המלכות. זאת אומרת, הוא מושך את הרצון שיש בבחינה א', מוסיף לעצמו, ומזה נעשית מלכות.

אין בארבע הבחינות האלו שום דבר בחזרה למאציל, הכול יוצא ממדרגה למדרגה בצורה החלטית. מה שיש בכל מצב ומצב מספיק לו, הוא לא צריך לעלות ולרדת ושום דבר לעשות. הכול נמצא, בכל מדרגה ומדרגה יש את כל המדרגות.

תלמיד: לפני צמצום ומסך, זעיר אנפין לא פועל כמו אימא?

לא. הוא רוצה להמשיך עוד רצון לקבל.

תלמיד: לפני ואחרי המסך?

אין מסך, אין צמצום, אין עדיין כלום. זעיר אנפין הוא קטן, הוא רוצה עכשיו להמשיך רצון שיש בבחינה א', רוצה שיהיה לו הכול. ואז הוא ממשיך את זה, זה נקרא מלכות, בחינה ד'. אין צמצום, אין מסך, אין שום דבר.

תלמיד: הבושה קורית במלכות כי מלכות מרגישה את ההבדל?

שהיא משכה, שאצלה הרצון לקבל קודם ואחר כך בא האור. ולכן היא מרגישה, אני רוצה ואני ממשיכה את האור, ובזה אני הפוכה מבעל הבית, שהוא נותן ואני המקבלת. אז ההבדל בין הרצון לקבל שהיא קיבלה מהבינה, כמו זעיר אנפין, לבין הרצון לקבל שקיבלה בעצמה, גילתה בעצמה, זה הבדל גדול מאוד.

רצון לקבל שהיא קיבלה מהבינה בזעיר אנפין זה רצון לקבל שנקרא קטן, בקטנות. אנחנו לומדים, עביות שורש, א' ואפילו קצת מב', שזה אור החסדים. אור החסדים נותן? לא נותן, יש לו רצון לקבל, אבל זה לא רצון לקבל שמנתק אותו מהמאציל. לא מנתק. רק בבחינת זעיר אנפין שם בסופו, שהוא מחליט שהוא רוצה לגדול, ובמלכות, יש לנו רצון לקבל מעצמו, מההחלטה של הנאצל שהוא רוצה להיות בכל אותו רצון כדי לקבל מה שבא מהמאציל. ולכן הבחינות האלו הן בחינות דאור החכמה, ובעיקר עליהן יש צמצום, ובעיקר עליהן ישנו מסך.

קטנות זו קטנות, את זה אפשר להשיג. אבל גדלות, לקבל על מנת להשפיע, זו עבודה גדולה.

תלמיד: האם אחרי צמצום א', זעיר אנפין מסתובב לכיוון השני?

מה זה מסתובב?

תלמיד: או שהוא פשוט ריק כל הזמן.

חכה, עד כאן. נמשיך לאט לאט.

שאלה: אם יש למלכות רק רצון לקבל, למה היא מתביישת בסוף?

יש לה רצון לקבל לפני קבלת האור. זאת אומרת, רצון לקבל שבא ממנה ולא מלמעלה, מתוכה, שהיא החליטה לקבל. וכשהיא מקבלת, היא מרגישה באור שממלא אותה תענוג מקבלה ואת היחס של המאציל. עדיין אין איסור לקבל, היא מתמלאת בכל האור, זה נקרא "מלכות דאין סוף".

תלמיד: זו תכונת האור להרגיש שהיא הפוכה מהמאציל?

כן, ודאי. היא מרגישה תענוג ובתוך התענוג היא מרגישה עד כמה הטבע שלה לקבל הפוך מהאור שהוא כולו משפיע, מהמאציל.

תלמיד: זה משהו חדש, שלא היה.

שלא היה אף פעם, כן. ועכשיו היא מתחילה להרגיש עד כמה המאציל יותר גבוה, יותר נעלה, הוא כולו להשפיע, והיא כולה לקבל, ומשכה את כל הרצון לקבל, וגם את המילוי שבו היא משכה, ואז היא כולה הפוכה ממנו. הפער בין נותן ומקבל, בין גבוה ונמוך, ברצון לקבל, מורגש פעם ראשונה כפגם עצום. זה הפגם באגו, אמנם זה עדיין לא האגו ממש, אבל זה הפגם.

כי רצון לקבל, רצון ליהנות מוחק לגמרי את כל התענוג מקבלת האור. וההיפך, בזה שהיא עושה צמצום זה לא מספיק לה, היא בזה לא משווה את עצמה למאציל, היא לא מכסה את מה שהיא מרגישה ממנו. היא חייבת עכשיו להגיע, מחויבת להגיע להשתוות הצורה עימו, שהוא יקבל ממנה מה שהרגישה שהיא מקבלת ממנו. היא הרגישה, יש לה עכשיו רשימו מהמילוי האינסופי מה שהוא רצה. באהבה, בכל הרצונות שלה הוא מילא אותה לגמרי עם האהבה.

עכשיו אחרי הצמצום היא צריכה להתחיל לעבוד והיא עובדת, ולא המילוי העיקר, אלא היחס, זו הבעיה, כי זה הפער ביניהם. כי אם לא היה מתגלה הפער שנקרא בושה, שהוא אוהב אותה והיא אוהבת את עצמה ואת המילוי שבה, אם לא היה מגולה הפער הזה, אז מקבלת, מקבלת, לא מקבלת, לא מקבלת, זה לא נורא כי בסך הכול כך הוא ברא אותה. אבל נגלה היחס. ולכן הכול לא נגמר בצמצום, אלא בבניית המסכים. עד שמקבלת על מנת להשפיע את כל אור אין סוף, חוזרת למלכות דאין סוף עם המסך הגדול, ויש לנו גמר התיקון.

מה נעשָה אחרי צמצום ומסך? מה קורה הלאה, איזו פעולה?

תלמיד: תענוג חוזר.

בסדר, תענוג חוזר.

תלמיד: חשבון.

חשבון. נכון. איזה חשבון? כמו שעכשיו דיברנו, שהיא חייבת להחזיר את היחס של הבורא אליו. לא אור להחזיר ולא רצון להחזיר, אלא יחס. מזה הייתה הבושה, זה גרם לצמצום. היא יכולה לקבל כמה שהיא רוצה, דיברנו שצמצום זה לא על לקבל, צמצום הוא על הכוונה. אם לא הייתה הכוונה שלה מתגלה לה שהיא רוצה לקבל בלבד, לא היה נעשה צמצום, הכלי ממשיך לקבל.

לאחר מכן יש החלטה שהיא חייבת לעבוד רק בהשתוות הצורה בעל מנת להשפיע, לקבל ממנו מקסימום עזרה כמה שהיא יכולה כדי להרכיב את המסך, לקבל מקסימום כמה שאפשר את האור בעל מנת להשפיע, ובזה היא מחזירה במנות קטנות כמה שהיא מסוגלת לבעל הבית את כל היחס שלו. היא מחזירה יחס, לא כמויות האור ולא רצונות, יחס.

שאלה: אנחנו יודעים שיש רק אור וכלי, מה זה יחס?

יחס, זה מה שעושה מסך ואור חוזר, אלא מה היא עושה? זה לא חשוב, היא מקבלת, משפיעה, לא, כן, היא רוצה להחזיר לבעל הבית אותו יחס כמו שבעל הבית גילה כלפיה.

תלמיד: בעל הבית גילה כלפיה אור, מילוי.

אור, מילוי, זו לא בעיה. גם עכשיו היא מקבלת אור ומילוי אחרי צמצום אם צריך, אין שום בעיה.

מה ההבדל בין שקיבלתי לפני הצמצום וקיבלתי אחר הצמצום? אני מקבל אחרי הצמצום או לא? מקבל. מה השוני? זאת אומרת צמצום לא מפריע לי, אלא לפי החשבון כמה שאני יכול לתת לבעל הבית. זאת אומרת, היחס לבעל הבית הוא קובע מה אני עושה אחרי הצמצום. גם לפני הצמצום. אחרי שאני הרגשתי מילוי בכול הכלי שלי, במיוחד ברצונות שאני הוספתי אותם מבחינה ג' לבחינה ד', שאני אספתי את הרצונות האלה, אני קיבלתי בתוך הרצונות האלה מילוי, איזה תענוגים, איזה עושר, ופתאום אני מרגיש יחס של בעל הבית וזה מקלקל לי את הכול לגמרי. אני מרגיש עד כמה הוא נותן לי את זה באהבה, בשמחה, וכול היחס הזה הוא מנתק אותי, הוא פשוט מוחק אותי, מוחק את האני שלי, את הגאווה, את התענוג, את הכול. הבורא ממש שם כאן רגל לנברא. ולכן כל הצמצום הוא על יחס הבורא לנברא.

מרגע זה והלאה אני מחליט שאני עושה פעולות רק כמו שעכשיו הרגשתי שבעל הבית מתייחס אלי. בכמה שאני יכול להתייחס אליו זה מה שאני עושה, אם זה צמצום, צמצום, לקבל, לקבל, חסדים, חסדים, חכמה, חכמה, מקסימום כמה שאני יכול, בכול מצב ומצב, להחזיר לו. זאת אומרת אני כל הזמן מסתכל עליו עד כמה אני יכול לעשות משהו לטובתו. זה מה שמלכות דאינסוף מחליטה. ועד שהיא לא גומרת את כל הפעולה הזאת היא כל הזמן רק על זה חושבת ועובדת. וכשהיא מסיימת זה נקרא גמר תיקון. זו כל חכמת הקבלה.

זאת אומרת, זה העניין של להחזיר לבעל הבית מה שהיא הרגישה. ולכן, הצמצום הוא על הכוונה. שאני עם הכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת לעצמי, אף פעם לא אפעל, שכול הזמן הכוונה שלי חייבת להיות רק על מנת להשפיע, ורק על זה אני מכוון. זה נקרא מסך, ואור חוזר וכול הפעולות. אין יותר פעולות מצד הנברא חוץ מזה. כמו שבעל הסולם נותן לנו את הדוגמה על בעל הבית.

שאלה: איפה יש כוונה אחרי ד' בחינות דאור ישר שאפשר לצמצם אותה?

לצמצם אני לא מצמצם כוונה.

תלמיד: זה מה שאמרו עכשיו, לא?

אני פועל לפי הכוונה.

תלמיד: איפה יש כוונה בכלל אחרי ד' בחינות דאור ישר? לא דיברנו על כזה דבר.

לא.

תלמיד: יש רק רצון.

יש רצון, שהרצון מצטמצם, שהוא מצמצם את עצמו, ואחרי שהוא מצמצם את עצמו הוא מרגיש ברצון הריק שלו מה הוא השיג. מה הוא השיג ברצון הריק? הוא בסך הכול השיג נתק מבעל הבית. את היחס של בעל הבית אליו הוא לא יכול להפסיק. הוא גם לא יכול להפסיק את האור שנמצא בתוך הרצון כי הוא קיבל אותו, אין העדר ברוחניות. הוא עכשיו רק לא יכול ליהנות מאותו יחס של בעל הבית אליו מפני שגילה שהוא כלפי בעל הבית נמצא ביחס הפוך, וזה שורף אותו.

אני אתן לך דוגמה פשוטה. יש מישהו שאתה שונא, נניח אותי. ופתאום אתה מגלה שאני הבאתי לך מתנה שחלמת עליה כל החיים. אתה מקבל את המתנה הזאת ואחר כך מתגלה לך שזה ממני. תסביר לי, מה הרגשות שלך? אתה לא יודע מה לעשות. אתה מתפוצץ. זה לא התענוג, יש לך תענוג ואתה לא יכול להתפטר ממנו, זה כל כך חשוב, כי זה לא שנותנים לך סתם מתנה, זה משהו שאתה רוצה כל החיים מצד אחד. מצד שני יחד עם זה אתה מקבל בתוך המתנה את השונא שלך שאתה לא יודע איך להסתדר עימו. מה תעשה? בעיה.

זה מה שמלכות דאינסוף, כנראה, מרגישה במילוי. עכשיו, כשהיא מצמצמת את עצמה יש כאן לשאול, מה המניע לצמצום? או שהיא מרגישה שלא מגיע לה המילוי, או שהיא מרגישה את הבורא בהופכיות הצורה אליה, או שהיא מרגישה את עצמה בהופכיות הצורה לבורא. היא מרגישה שאם היא תמשיך לקבל ממנו, מפני שהיא הפוכה ממנו, תהיה ביניהם שנאה, שנאה ממש, כמו כל האהבה ויותר.

יש כאן הרבה מאוד דברים. ברור שבמלכות דאינסוף יש התפתחות של ד' בחינות משלה, אבל מה שהיא מחליטה בסופו של דבר, ואני מקצר את הדברים, זה שאני לא שמה לב לא על הרצון לקבל ולא על האור כמה שאני מקבלת, אלא הזדהות. אני חייבת עכשיו לאט לאט להתקרב למצב שאני מתקרבת אליו, אחר כך נוגעת בו, אחר כך מחבקת אותו, אחר כך ממש נכללת עימו עד הסוף. והיא עושה את זה למרות השנאה הגדולה מלכתחילה שמתגלה, הדחייה הגדולה, הופכיות הצורה. זאת אומרת, יש פלוס ומינוס, ומה שמחבר ביניהם זה רק צמצום, מסך ואור חוזר. זו דרמה מאוד גדולה.

שאלה: זה קצת מוזר מה שאתה אומר על מלכות דאינסוף, כי רשום שהייתה שם אחדות נפלאה ודבקות והוא ושמו אחד.

כן.

תלמיד: איך שניהם מתקיימים, הוא ושמו אחד, שנאה ובושה?

תסביר לי אז איך זה שנעשה צמצום? איך? כתוב שזה "חמור שבחמורות", איך היא הלכה על זה?

תלמיד: שני הדברים כאילו נמצאים שם.

זה מוסבר. אני גם אגיד לך מה שכתוב. כל הדבקות והאיחוד זה היה על חשבון העליון, כך כתוב. מכוח העליון נעשתה האחדות. התחתון, זהו. אבל ברגע שהחיבור הזה והאחדות הזאת התגלו היא הרגישה כמה שהיא לא פועלת באותה אחדות, כי היא התחילה להתפתח, ואז למרות שהייתה אחדות, בשבילה זו לא אחדות. זאת אומרת בהתפתחות במצבים הבאים כבר, מגיעים למצב שחייבים לעשות צמצום והסתלקות מהמעמד.

שאלה: מלכות נולדה על זה שבחינה ג' גילתה את הפער בינה לבין בחינה א', על זה שהוא מרגיש קטן ביחס לאבא. איך מלכות משרתת את בחינה ג' כך שהיא לא נותנת לו להרגיש קטן אלא היא מגדילה אותו בעיני עצמו?

היא לא מתייחסת לבחינה ג'. כשהיא מוסיפה את הרצון לקבל היא לא יכולה לייחס את עצמה לבחינה ג', היא מייחסת את עצמה לבחינת שורש. היא לוקחת דוגמה מבחינה א'.

שאלה: העניין של הצמצום הוא לא ברור. לא ברור מה בדיוק מצטמצם שם. ואם נכניס לזה גם את העניין שהוא כותב בתע"ס שכל עניין הצמצום זה קישוט שהמלכות עושה על עצמה. יש פה הרבה דברים שלא מסתדרים. אני יכול למצוא איזשהו הסבר שאני יכול להסביר אותו נניח לעצמי או לתלמידים, אבל להבין באמת מה קורה שם זה לא ברור.

אני מבין אותך, אפשר לדבר שעות ושנים, אבל עד שלא נגיע ולא נרגיש אתה מבין שזה לא הולך. ברוחניות כל פרט אפילו הכי קטן הוא מתרחש בכלים שונים. ומפני שכל בחינה היא כוללת את כל הבחינות שלפניה, אחר כך אנחנו נלמד איך הבחינות שאחריה גם כבר נמצאות באותה הבחינה, לכן כל בחינה שאתה לוקח באמצע הסולם, לא חשוב איפה, יש כאן את כל הסולם מלמעלה ומלמטה, זה מה שקובע את מצב המדרגה שלה. אני לא יודע להסביר.

אני לא חושב שבכלל ניתן להסביר. אני לא ראיתי בכל הספרים. את רמח"ל אני יודע. הגר"א, שליש מדברי הגר"א אם לא למדתי ממש אז קראתי. רמ"ק, עברתי ממש כמעט על כל הספרים לפני בעל הסולם. בירור נכון ופשוט, זאת אומרת בירור מובן מהמקובלים שאפשר לסמוך עליהם, והם לא הרבה, אני לא מוצא. תמיד יש עוד שאלות. האמת שהם לא כל כך טורחים בזה.

אתה לא מבין אז לא מבין, מה הבעיה, זה מפריע לך לעבוד? זה כך שנדע בכללות. תכנית כל הבריאה שלא נדע.

שאלה: אנחנו מתייחסים לצמצום, לבושה, כבריאה חדשה, ואני חושב שמשהו פה פספסנו, שבבחינה ד' פעם ראשונה יש בחירה חופשית, ואיך על זה מדלגים אני לא יודע, זו ממש בריאה.

זה שורש לבחירה חופשית, נכון, אומנם הכול עדיין לא בחירה חופשית כי עדיין אין בזה נברא. נברא עדיין אין. זאת מערכת שהיא פועלת לפי החוקים שקבעו בה.

כשאני בונה איזשהו אוטו, איזה מתקן, אז יש שם כל מיני מערכות שכל מערכת ומערכת היא פועלת לפי החוקים שנמצאים בה, אבל זו מערכת. אין כאן עדיין בחירה חופשית. בחירה חופשית, הכוונה שיכול לעשות כך או אחרת מתוך הבחן זר שלא נמצא במערכת עצמה. אין דבר כזה.

תלמיד: בזעיר אנפין יש לנו גם רצון לקבל וגם להשפיע והיא בוחרת לקבל, יש לה בחירה. זו פעם ראשונה שיש בחירה בארבע בחינות דאור ישר.

בסדר גמור. למה היא בוחרת?

תלמיד: אומרים שיש השתוקקות, זה רצון עצמאי שלה כאילו.

הוא נמצא בה?

תלמיד: כן.

אז למה זה חופשי?

תלמיד: כי היא בחרה בין שניים. פעם ראשונה שהייתה אפשרות.

ואם היית בוחר בין שלושה או ארבעה מצבים? אם יש לך אז זו כבר לא בחירה חופשית, אתה בוחר את זה מתוך הטבע שלך.

תלמיד: אז מתי זה באמת בחירה חופשית?

על זה נדבר. עדיין אין נברא. נברא נמצא כשמנותק מהבורא, מנותק ממנו ממש. הוא יכול לפנות, לבקש, אבל ניתק.

סדנה

אנחנו נשתדל לתאר את התפתחות הרצון לקבל מבבל ועד יציאה ממצרים. בערך ככה, לא להיכנס לפלפולים. רצון לקבל שאברהם סידר אותו ואיך הוא התפתח אז, לא בצורת בהמה אלא בצורת אדם שמתחיל לגדול כלפיי הבורא, עד יציאת מצרים.

*

איך קרה שאנחנו מדברים בבבל שאברהם היה שם וחיבר את כול האנשים ביחד, התחברו אליו הרבה אנשים, פתאום כתוב שיש לו את שרה, מוליד ילד אחד, ילד שני עם הגר ויוצאת איזו משפחה כזאת קטנה? מה זה, איפה האלפים שיוצאים עימו? איך הם מגיעים ליצחק, מה זה יצחק, יעקב? זה יחידים או שזה עשרות אלפים מחוברים באיזה קבוצות, בעשיריות או סתם כך, איך אנחנו מחברים זה עם זה?

*

קריין: מתוך רמב"ם "יד החזקה", "הלכות עבודה זרה", פרק א'.

" והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'"

זה לא מסביר כל כך על המצב שלנו.

תלמיד: מה שהוא הקריא רק מחדד את השאלה, לא נותן פתרון.

אני לא נותן לכם פתרון, אני רוצה שאתם תחשבו על זה. יש לכם שבועיים.

(סוף השיעור)