שיעור בוקר 02.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו רוצים לגלות את עצמנו שנמצאים בדרגת העיבור, שהבורא שולט עלינו ומסדר לנו את כל הרגשות וכל המחשבות, ומתחיל לצייר בנו צורה רוחנית, וכך אנחנו מתקדמים. שנמצאים מצד אחד בכוח העליון ורוצים לשייך את עצמנו אליו, להתבטל אליו כעובר ברחם אמו. שהוא מרגיש שיש איזו סביבה שהיא כולה כולה מיועדת לו כדי לגדל אותו, לטפח אותו, לשמור עליו. ואין מצב יותר בטוח, יותר קרוב, יותר טוב לתחילת החיים, גם גשמיים גם רוחניים, אלא עניין העיבור.

ומצד שני, אנחנו צריכים להשתדל להבין ואפילו להרגיש במקצת מה הן דרכי העוּבר עצמו, איך הוא צריך כל הזמן לבטל את עצמו יותר ויותר שאז יתקדם בירחי הלידה וכעבור תשעה חודשים, שזה תשע הספירות הראשונות שמתגלות בו, הוא מגיע לזה שנולד.

מה הוא רוכש בזמן הזה? ככול שמבטל את עצמו כלפי העליון יותר ויותר, אומנם הוא מקבל מהעליון יותר ויותר כוחות, אבל יחד עם זה צריך לשייך את כל הכוחות האלה לעליון, ולרצות לגדול בביטול יותר ויותר מתקדם, וכך עד שמגיע ללידה. זאת אומרת, שירחי העיבור יהיו שהוא כולו יבטל את עצמו יותר ויותר מתוך שהוא גדל, הרצון שלו גדל, והוא צריך לבטל אותו ולקבל על עצמו יותר ויותר צורה של העליון.

ואז כעבור תשעה ירחי לידה, כשהוא מקבל מהעליון את כל הצורה הראשונה שהוא צריך לקבל מהעליון, ואז נולד. שכל התכונות של העליון בדרגה הקטנה ביותר שהוא צריך לקבל הוא מקבל, ואז מתהפך מראש למעלה, לראש למטה. זאת אומרת, מה שרכש זה כבר לא חשוב לו הוא רוצה מדרגה חדשה, ואז יוצא עם ראש למטה מתוך העליון לעולם החדש.

וכל עוד שהוא נמצא בעיבור כל העבודה שלו היא בסך הכול בביטול בלבד. שעל ידי כל מיני צורות ביטול שהוא נמצא בעליון הוא מתקדם, נקרא שגדל. וכאן אנחנו צריכים להבין מה היא העבודה שלנו כל אחד בתוך עצמו, כל אחד כלפי העשירייה, כלפי בכלל כל העולם וכלפי הבורא. שאת כל זה אנחנו נראה כאותו מצב של העליון שבו אנחנו קיימים ועד שנולדים, עד שמתחילים להרגיש יחס חדש לעצמנו ,לעליון ולקשר בינינו.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך בשם "עיבור ויניקה", אנחנו נמצאים בקטע מספר 15, כותב רב"ש.

"אומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב". שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה, כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה" 1991)

קריין: ציטוט מספר 16.

"בזמן העיבור שאז הוא כח הציור שלו הוא רק קטנות, שבקושי הוא יכול לקיים תו"מ, אפילו באיזה כוונה שהוא, הוא צריך להאמין שיש בזה חשיבות גדולה."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

כי הכול בא מהעיבור. זאת אומרת, לא יכול להיות שאדם קופץ לאיזה מצב יותר מתקדם, אלא רק מתוך העיבור והלאה מתפתח. לכן חשובות לנו כל הנקודות, היסודות האלה שישנם בעיבור, שהנקודות הללו יהיו ברורות לנו ומהן אנחנו אז נגדל הלאה.

שאלה: בעיבור העוּבר בעצם מתבטל, זה מה שהוא עושה, הוא בביטול?

כן.

תלמיד: אז על איזה רצון של העוּבר מדברים אם עסוקים בביטול?

רק על רצון להיות בהשפעה, לעשות מה שהעליון רוצה ממנו.

תלמיד: אפשר להיות בביטול ובהשפעה?

זה נקרא השפעה, זאת מידת ההשפעה שלו. אלא בשביל מה הוא עושה? במה הוא רוצה לפנות בחזרה לעליון? הוא רוצה לעשות כל דבר שהעליון רוצה ממנו, זה נקרא שמבטל את עצמו. יש לו כל מיני רצונות, חשבונות, מחשבות, היו לו כל מיני תוכניות, חלומות, את כל זה הוא מבטל ומקבל על עצמו את צורת העליון. צורת העליון שבינתיים הוא יכול לקבל היא נקראת "עיבור".

תלמיד: אפשר להגיד שעיבור זה סוג של השפעה?

כן, לא משהו אלא ממש השפעה. כי הוא עושה את זה מתוך שרוצה להשפיע לעליון, רוצה להידבק לעליון. הוא מחפש באיזה צורות הוא יכול להיות דבוק לעליון. והצורות האלה יהיו בינתיים בחינת עיבור. כי אין לו יותר מזה, כל הזמן מתגלה בו הרצון לקבל שלו בכל מיני צורות, אותו הוא רוצה לבטל ועל פניו הוא רוצה להידבק לעליון.

שאלה: רב"ש כותב פה כמה פעמים על כוח מצייר וכוח מעכב, מה זה בדיוק?

אנחנו נלמד את זה. אבל ברור שכמו שאתה עושה נגיד איזו צורה מפלסטלינה או צורות מחול כמו שילדים עושים, אז יש כאן כוח שעושה צורה מבפנים שצריכים כאילו לגדול בחומר, וצריכים לתת לחומר הזה צורה מבחוץ, שהוא יקבל צורה מסוימת. אז שני הכוחות האלה הם צריכים לפעול בהרמוניה, בצורה הדדית זה על זה. כמה שמוסיפים כוח מבפנים בעביות, ככה צריך להוסיף כוח מבחוץ בהגבלה. ואז יוצאת מזה צורת הוולד.

זה בכל מיני דרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, שיש בתוך הצורה הזאת, ובמחשבות וברצונות, בכל מה שהאדם גדל הוא צריך להרגיש עד כמה הוא רוצה לגדול מצד אחד, ומצד שני לגדול בצורה של העליון. אז יש כוח שמנפח אותו כאילו מבפנים, וכוח שעוצר כאילו את ההתנפחות הזאת מבפנים ונותן לו צורה מבחוץ, הגבלה.

תלמיד: בסוף קטע 15 כותב רב״ש, "היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע", מה ההבדל?

זה הבדל פשוט, אם הוא כבר עובד בהשפעה או שהוא רק רוצה להגיע להשפעה.

שאלה כוח הציור הוא כוח קטן או כוח גדול בזמן שנכנסים לעיבור?

בזמן שנכנסים לעיבור אין כוח ציור בכלל, איזה כוח ציור יש לו?

תלמיד: אז למה הוא מדבר שזה כאילו חלק מתהליך העיבור, איפה זה יכול להתבטא בכלל?

בוא נקרא עוד כמה פסוקים ואחר כך אולי נחזור עליהם, אז בסך הכול אולי נבין מה שקורה, למרות שכל ההבנה מגיעה מתוך המעשה.

קריין: ציטוט 17.

"ענין כח המצייר שישנו בזמן ההכנה, שהציור של העיבור הוא קטנות, שענינו הוא שרק בכלים דהשפעה היינו בזמן שעוסק בתורה ועבודה אז הוא יכול לכוון, שעושה הכל על הכוונה של השפעה.

היינו מה שעוסק עכשיו בתו"מ, הוא מטעם שמאמין בה', ובגדלותו. והוא מקבל על עצמו, שמהיום והלאה, כל הנאה שלו יהיה רק בזה, שיש לו רצון לשמש את המלך, שזה יחשב לו, כאילו הרויח הון תועפות, וכאילו כל העולם כולו, מסתכלים עליו, ומקנאים בו בזה, שהוא זכה, לעלות ברום המעלות, מה שאדם אחר לא זכה לזה. וממילא הוא שש ושמח, ולא מרגיש בעולם שום דבר רע, אלא שהוא חי אז בעולם שכולו טוב."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

נמשיך, אנחנו עוד נחזור על זה.

קריין: ציטוט 18.

"כח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להס"א, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין. מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, כנ"ל, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ"ל, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה" 1991)

שאלה: איך אדם יכול להגביר את הביטול שלו, מה הם החומרים או האמצעים שעומדים לרשותו כדי שיוכל להגביר את הביטול ולהגיע לעיבור?

רק לבטל את עצמו כלפיי העשירייה והבורא שבתוכה. אין לו יותר מה לעשות והוא לא צריך יותר. אפשר להגיד שזה מגיע על ידי זה שכל פעם הוא מופיע בשיעורים ובעוד כל מיני צורות חיבור עם העשירייה שלו, אבל זה בעצם מה שיש לנו, לא צריכים יותר.

שאלה: בקטע 17 בסיום רשום כאילו שכל העולם מסתכל עליו ומקנא בכך שהוא זכה במדרגות עליונות, מה שלא זכה אף אחד אחר מלבדו. זה נראה כמו שמחה טבעית, אגואיסטית, לא שכל העולם מתוקן, אלא כל העולם מקנא בו. מה זה אומר?

שהוא מבין שהוא באמת זכה, אפילו שאין לו כלום עדיין, אבל הוא זכה בכל זאת ביחס מיוחד מלמעלה. אדם צריך להרגיש את זה.

שאלה: אם הבנתי נכון, בעצם כל העבודה שלנו היא להתחזק בכוח המעכב.

כן, העיקר בזה. אתה צודק.

שאלה: האם כוח המצייר מביא לעובר סבל, הוא סובל מזה?

תלוי איך הוא מקבל את כל הכוחות האלה. יכול להיות שהוא שמח מאוד. נגיד איזה ספורטאי שנותנים לו עכשיו עוד ועוד תוכניות עבודה, תרגילים חדשים, הוא שמח או מצטער? הכול תלוי במטרה שלו, בכוונה שלו.

תלמיד: המחשבה הזאת שעכשיו אמרת שהוא נניח לוקח את זה כספורטאי ורואה בזה אתגר חדש, זה כוח המעכב, זה משהו חיצוני שמביא לו מחשבות כאלה?

כן. שלמרות שמגיעים לו הגבלות חדשות ולחצים חדשים הוא לא זז מהכיוון.

תלמיד: למה קוראים לזה כוח המעכב, למה לא אומרים שכך האדם מתגבר, כך האדם עושה? למה זה כאילו כוח חיצוני, למה זה כוח מעכב?

הוא צריך לקבל אותו מבחוץ, אין באדם כוחות כאלה. לפי הביטול שלו כך הוא מקבל אותם מלמעלה.

שאלה: רב"ש כותב לנו על הכוח המצייר שכביכול זכה ואז הוא כותב על הכוח המעכב שהוא דווקא רואה שם את החסרונות. מה זה חסרונות?

[...] שמביאים לו את זה מלמעלה ועד כמה הוא מוכן להתכופף כלפיי הכוחות האלה מלמטה. הוא כל הזמן עובד בצורה הדדית כזאת, בשותפות עם הבורא. בינתיים אין לו במה להתנגד, אלא רק להצדיק יותר או להצדיק פחות ובזה הוא מתקדם. ככול שיכול להצדיק את כל הדברים שקורים לו, אפילו לא נעימים, אפילו מאוד נמוכים, אפילו שנראה לו שהוא לא מתקדם, וזאת יחד עם הרצון לקבל הגדול להתקדם ולהצליח ולזכות למשהו, אם הוא עוצר את עצמו אז לפי זה הוא דווקא מתקדם. "הסותם את הפה בעת מריבה", זה מאוד חשוב בזמן הקטנות. כי לקטן יש מלא תרעומת ומלא ביקורת על העליון ולא מסכים עם זה שהוא קטן ואין לו צורות מתקדמות יותר ומה קורה, למה שוכחים ממנו, לא מטפלים בו. תראה איך הקטנים צורחים, איך הם לא מרוצים ודורשים כל הזמן תשומת לב, ואם הם עוסקים בעצמם ולא צריכים ממך שום דבר, אז הם לא מתייחסים אלייך בכלל, אתה מפריע להם. את כל הצורות האלה אנחנו צריכים ללמוד, ככה אנחנו.

שאלה: איך לסתום את הפה בזמן המריבה?

בזה שאני רוצה לקבל מהחברה, ומהבורא דרך החברה, כוח שייתן לי הצדקה על כל פעולות הבורא עליי, זה כוח האמונה. שלא חשוב לי מה שיקרה, זה שאני נמצא במגע עם הבורא, אפילו מגע שלא נראה לי טוב ונכון ואמיתי ומוצדק, אני סותם את עצמי בעת מריבה. זהו, לא חשוב לי. אולי ההיפך, אני חושב שאם הייתי מברך את הבורא על כל הרע כמו על הטוב, אם הייתי מתחשב, מתייחס אליו בצורה אחרת, שהייתי בכוחות השפעה, איך הייתי עכשיו מקבל את היחס שלו אליי. על זה צריכים לחשוב.

תלמיד: כמו ששמעתי הכוח המעכב זה קו ימין והכוח המצייר זה שמאל.

איפה אתה ראית את זה? איפה קראנו את זה?

קריין: בקטע 18 כתוב שכוח המעכב נקרא ימין. לא כתוב כאן על קו שמאל, אבל כתוב בהמשך ימין ושמאל. הוא שואל כנראה איפה האמצע בין כוח המצייר למעכב.

לא, עוד מוקדם לנו לדבר על זה. נחכה עוד קצת.

שאלה: מה ההבדל בין כוח המעכב בעיבור לבין גאווה בעבודה?

גאווה בעבודה זה נקרא שאני גאה, כמו שכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". שאני מתגאה בזה שאני הולך להתבטל כלפיי הכוח העליון. זו בעצם צריכה להיות הגאווה שלי. שאני לא מתבטל, לא מתכופף כלפיי אף כוח אחר, שזה יכול להיות רק סטרא אחרא, מה יכול להיות חוץ מהבורא? כוח הפוך ממנו שהוא ברא בכוונה שאנחנו נבדיל בין זה לזה. ושאנחנו מתגאים בזה שיש לנו אפשרות לברר את היחסים שלנו דווקא כלפיי הבורא על פני כוח אחר, על פני הסטרא אחרא.

שאלה: עיבור זה מסך?

לא, עיבור זה מצב. זה לא מסך, זה מצב. מצב זאת אומרת צורת היחס שלי כלפיי הבורא, כי כלפיו אנחנו בודקים את הכול. אז "עיבור" זה נקרא שאני נמצא מבוטל לגמרי כלפיי כוח עליון על פני כל אותם כוחות, מצבים, תכונות שמתרחשים וכביכול מבטלים את הכוח העליון. הם כולם כנגד הכוח העליון, הם רוצים להגיד שכל מיני כוחות וצורות ומחשבות וחשבונות אחרים שולטים ואני על פני זה, דווקא בזכותם, שהם קיימים, אז אני יכול לייצב את עצמי כן להיות שייך לכוח העליון ובזה אני נעשה עובר.

תלמיד: את המסך אנחנו מקבלים כתוצאה מצמצום?

כן.

תלמיד: פשוט כל פעם אתה רוצה איכשהו לקשר בין שלושת השלבים האלה.

תשמע יותר ויותר, זה לא פשוט. אנחנו כאן מגיעים לעמק השווה של כולנו, כי כניסה לעיבור היא שווה לכולם. כל אחד מתחיל אומנם בתנאים אישיים שלו, אבל זה מייצב אותנו יחד. ולכן כולם יבואו, מי שיותר מהר, מי שפחות, אבל בסופו של דבר זה ישפיע על כולם, כולם קשורים, אנחנו כולנו קשורים. סך הכול גם כולנו יחד זה עיבור אחד. כולנו כולנו, כל בני ברוך.

שאלה: כשאנחנו מדברים על עבודה בעשירייה אנחנו לרוב עוזרים אחד לשני בכוח המעכב אם אני מבין נכון?

לא, אנחנו נכללים כולנו יחד בכל הכוחות שלנו. בכוח המעכב אנחנו עוזרים זה לזה ובכוח המצייר, מייצר, אנחנו גם עוזרים זה לזה.

תלמיד: אם שמעתי נכון אמרת שאמונה הכוונה היא לכוח המעכב. האם אני מבין נכון?

יש ויש. כוח האמונה זה כוח השפעה. במידה שיש באדם את כוח האמונה הוא מסוגל להיות בעל מנת להשפיע. עוד נדבר על זה, יש כאן כמה דקויות.

שאלה: אני צריך שיהיה לי מסך בשביל שאני אגיע לעיבור בעשירייה?

לפני זה לא, אבל אם אתה רוצה לצמצם את עצמך כדי להתבטל כלפי החברים, כמו שכותב רב"ש במאמרים שלו על החברה, אז אתה מקבל מזה כוחות הצמצום, ואחרי כוחות הצמצום, בהתאם לזה אתה מתחיל להצטייר כעובר.

תלמיד: אז קודם כל צריך לעבוד על מסך?

אמרתי צמצום ולא מסך. צמצום. שאתה מצמצם את עצמך, שאתה מצמצם את האני שלך ומוכן להתבטל כלפי העליון, והעליון זה עשירייה. ואז, כשאתה מתבטל כלפי העשירייה אתה מתחיל לייצב, לייצר, לקבל אפשר להגיד, מלמעלה את כוח העיכוב על כל הרצונות שלך וזה נקרא "מסך".

שאלה: נראה שכבר התחלת לענות על זה. אם כבר יש ביטול מוחלט כלפי עשירייה, כלפי הבורא, למה צריך עוד משהו כזה שנקרא "כוח מעכב"?

כוח המעכב זה במיוחד שלא ייפול מהמצב. יש כוח המייצר, שמייצר אותו בצורה חדשה, וכשהוא מגיע לצורה החדשה הזאת אז יש כוח המעכב כדי שלא ייפול, שלא יהיה נפל.

תלמיד: את הכוח המעכב הזה זה הנברא מזמין אותו? הוא מבקש אותו? הוא חסר לו?

זה גם שייך לעבודה הדדית בין העליון לתחתון, שהאדם בזמן שהוא נמצא בפחד, בחרדה, בדאגה שלא ליפול מצורת ההשפעה כלפי החברים וכלפי הבורא, אז הוא מקבל תכונת המעכב, שקושרת אותו לקבוצה, זה עניין של ערבות, ואז הוא מתחיל להרגיש את עצמו אחראי על כל העשירייה, וזה בעיקר כוח המעכב כך הוא עובד.

עוד נאכל את זה, אל תדאגו. אמנם שלפעמים זה נראה כחדש, כמשהו לא מובן, למה לא דיברנו, זה הכול יסתדר. אנחנו צריכים גם להבין שזה תהליך, אי אפשר כאן לקפוץ, הכניסה לעיבור זה כמו שהוא כותב וקראנו שזו הפעולה הכי קשה, מסובכת מאוד לנברא, כי זה מעבר מעולם לעולם, ואמנם שנקרא רק עיבור, כאילו שמתבטל, וכאילו מה יש מתבטל? לא, זה הוא חייב לברר כלפי מה, בשביל מה.

מה זה נקרא ביטול? זו כניסה לעולם העליון שאנחנו לא חיים בו, וכאן אנחנו מתחילים לחיות רק בצורה שאנחנו מבוטלים, זאת אומרת, האגו שלי מבוטל, כל היתר אני מרגיש מה שקורה במצב העליון. עובר במעי אימו רואה את הכול, מסוף העולם ועד סופו, רק בצורה שהוא מבוטל, הוא לא יכול לראות, לאחוז, להגיע למשהו, לתפוס, לטעום, לא. רק לבטל את עצמו. ולכן אנחנו צריכים דווקא לפעולה הזאת להיות מוכנים אחרת, נופלים, מגיעים להפלה.

תלמיד: אם כך, אותו חשש שתהיה הפלה או שלא יצליח העיבור זה כבר ממש לא על עצמו החשש, אלא כל המערכת שמתגלה, על הנזק שיהיה לה, לא לעצמו כבר?

כן, עוד נדבר.

שאלה: אפשר להגיד שבעצם הכוח המעכב בא לעזור לנו להיות ראויים ומוכשרים, זה כמו אפרוח שנלחם עם הקליפה בעצם בזה שהוא נלחם הוא מכשיר את עצמו אחר כך לעוף, שאם אנחנו נעשה לו קיצור דרך ונעזור לו לצאת מהביצה, אז הוא לא יצליח לעוף, הוא פשוט ייפול, ואצלנו הקליפה בעצם זה האגו.

טוב, אנחנו נתקדם ואחר כך נראה עד כמה אתה צודק.

שאלה: אתה יכול להסביר את המעגלים האלה של העיבור? מה זה או אומר? זה אדם פרטי נכנס לעיבור? עשירייה נכנסת לעיבור? כל בני ברוך נכנסים לעיבור? אנשים שונים, מצבים שונים? איך זה משתלב יחד?

אני צריך לקבל במצב העיבור שכל מי שחוץ ממני נמצא מתוקן, כל העולם מתוקן ורק אני במומי פוסל את כל המציאות, את כולם. ואם אני מצמצם את עצמי, מבטל את עצמי, אומר "עיניים להם ולא יראו", אז בצורה כזאת אני יכול גם כן להתכלל עם כל המציאות שהיא בעצם מתוקנת.

תלמיד: אז כשאדם נכנס לעיבור הוא מגלה שהעשירייה כבר נמצאת בעיבור, כל בני ברוך בעיבור?

את כולם.

תלמיד: חוץ ממנו כולם היו מלכתחילה בעיבור?

וגם הוא עכשיו.

שאלה: אמרת שהכניסה לעיבור היא שווה או שוויונית עבור כולם. אז איך התהליך הזה עובד כשאדם, או הפעולות של אדם, הן פחות מושקעות, אדם משקיע פחות, איך זה עובד בצורה כזאת אם זה שוויוני?

אני לא הבנתי את השאלה שלו. אנחנו כולנו לא שווים אף אחד, אלא כל אחד משקיע לפי הכוחות שלו, כל אחד קשור לאחרים בהתאם לכוחות שלו. זה הכול נובע מהרשימו שלו המקורי.

תלמיד: אני אחזור על השאלה. אמרת שהכניסה לעיבור היא שווה לכולם, אז איך התהליך הזה מסתדר עם כך שיש אנשים שמשקיעים יותר ויש אנשים שמשקיעים פחות או כאלה שלא משקיעים בכלל?

אנחנו רואים את זה אפילו בגשמיות, כניסה עיבור, שטיפת זרע נכנסת לרחם ומתחיל שם להתפתח, אבל עד כמה זה שונה לכל אחד ואחד, כמה זה לוקח זמן, וטיפולים יכול להיות ומי יודע מה כדי להיכנס להריון. זה לא שווה. אמנם שבעצם הפעולה היא ידועה, אבל חוץ מהפעולה מה לעשות? שלכל אחד ואחד מתוך הרשימו שלו, תכונות אישיות שלו, יש בעיה להיכנס להריון.

אני, ואתה, והוא, והוא, לכל אחד ואחד יש לו תכונות משלו, ואז בהתאם לזה יש קושי להדביק כל אחד את עצמו לעליון. זה מאוד אישי, מאוד מאוד אישי ונובע בעצם מתפקידו הסופי בגמר התיקון, ולכן אנחנו עד היום הזה מתקשים בזה ויש לנו בזה המון שאלות ברפואה ואפילו בדרגת חי.

שאלה: באיזה אופן אפשר להיכנס להגבלות פנימיות ולא להיכנס להגבלות חיצוניות אפשריות בלי לשים לב?

כתוב, "הכול במחשבה יתבררו", שצריכים אנחנו לעבוד רק ברצון ובמחשבה, זה נקרא "מוחא וליבא", מוח ולב. שום דבר חוץ מזה, כל היתר זה פעולות הגשמיות שאין להן שום שייכות על הרוחניות חוץ מדבר אחד, שההרגל נעשה טבע שני, שאם אתה מרגיל את עצמך נגיד לקום לפני שיעור, אז אתה כבר קם, ולא צריך להילחם כל פעם.

אותו דבר עם כל הדברים ששייכים לגשמיות, בהם פועל ההרגל. הגוף מתרגל כמו שהחיות, אנחנו רואים, עד כמה הן מתרגלות לכל מצב ומצב, אבל ברוחניות זה לא עובד. דווקא עד כמה בגשמיות ההרגל זה טוב, ברוחניות ההרגל לא קיים כי הוא רע. שאתה צריך לתת כל פעם יגיעה חדשה, "שיהיו בעינייך כחדשים".

שאלה: האם כוח המעכב הוא אמונה למעלה מהדעת?

עוד לא. יש בו משהו אבל זה עוד לא. כוח המעכב זה כוח המעכב. זה, אמונה למעלה מהדעת זה כוח דווקא המייצב, המצייר, המעלה, וכוח המעכב זה רק כדי לעשות קיבוע. קיבוע, זה כוח המעכב. אבל זה כוח חזק ומורכב מהרבה הבחנות.

קריין: ציטוט מספר 19, כותב רב"ש.

"ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת"."

(הרב"ש. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

שאלה: ההתרשמות מהקטע היא שכאילו כל מה שכתוב כאן מנוגד לכל מה שאמרנו קודם. כאילו שקטנות זה מצב לא שלם, חיסרון, וגם חשיבות הגדלות לא ברורה. מה מהות הקטע הזה?

קודם כל, שקטנות זה מצב לא שלם, זה ברור, לכן הוא נקרא "קטנות". אפשר להגיד שקטנות זה יותר גרוע מעיבור. כי בקטנות הוא מרגיש שהוא קטן, הוא רוצה להיות גדול, חסר לו, הוא לא מבין, ולא מרגיש.

מה שאינו כן בעיבור, הוא מבטל את עצמו, ולכן יש בו שלימות. כי הוא נמצא בתוך העליון ומרגיש את עצמו שלם. רק צורות השלמות של העליון, ושל האם והוולד, אלו צורות שלמות שונות. כי העליון שלם מתוך שהוא שלם, מתוך שהוא עליון, מתוך שיש לו הכול, יש לו מסך על כל הדרגות של הרצון לקבל. והתחתון שלם בזה שהוא לא משתמש באף רצון לקבל שלו. הוא מבטל את הרצונות, מזיז אותם, לא משתמש בהם, ולכן הוא שלם.

אפשר להגיד כך, נניח יש לך ארמון ובו חי אדם עשיר מאוד, ואין לו שום בעיה, שום הגבלות. אבל ליד הארמון יש ספסל, ועל הספסל חי אדם אחר שאין לו כלום, וגם הוא מרגיש בלי הגבלות, שיש לו הכול, והוא לא זקוק לשום דבר.

אז יש מצד הצמצום, ויש מצד המילוי. לכן הכניסה לעיבור כל כך לא פשוטה. כי אנחנו צריכים לצמצם את הרצונות שלנו, ואנחנו לא יכולים לצמצם אותם כמו שמצמצמים בעולם הזה. אלא אנחנו צריכים להסביר לעצמנו עד כמה אנחנו לא צריכים אותם מצד השלמות, מכיוון שאני מוכן להיות בצמצום.

אני יכול להגיד שבשבילי כל העולם שלם, מתוך זה שאני שוכב על הספסל באיזה פארק ואין לי שום בעיה. אני לא זקוק לכלום, אין לי שום בעיות, ודאגות. אתם מכירים את כל הסיפורים האלה על העניים, שלא מרגישים שום הגבלות, ולכן לא מרגישים שהם עניים, אלא ההפך, הכול בסדר.

ואם הוא מוצא חתיכת לחם ועוד משהו כבר יש לו מזה תענוג. והתענוג שיש לו מפרוסת הלחם שמצא, הוא יותר גדול מהתענוג שיש לעשיר שחי לידו בארמון, ומביאים לו מנות מיוחדות מכל העולם. הוא לא מרגיש אותו תענוג שמרגיש העני מפרוסת הלחם, כי הכול תלוי בכלים. בעד כמה יש לו רעב ותיאבון.

לעשיר יכול להיות שאין תיאבון, ואז הוא לא מרגיש טעם בחיים מכל דבר שבו הוא עוסק, ולעני יש טעם בחיים מתוך זה שמצא פרוסת לחם. ככה גם אנחנו, לכן העיבור לא פשוט. הוא לא פשוט.

תלמיד: כדי שזה לא יישאר פשוט כתיאור ציורי, איך להבין את הקטנות, והגדלות, מתוך הקטע? האם אפשר לקחת את זה כצורת עבודה ממש?

ודאי, תנסו. כל דבר שאתם חושבים שמתאים למצב העיבור, תנסו למדוד אותו על העיבור ותראו, אם הוא מתאים או לא מתאים. ואז בצורה כזאת נתקדם. אני לא יכול להסביר לכם הכול, אחרת לא תהיו כבעלי ניסיון. כי לא תרכשו את זה בעצמכם.

תלמיד: אז אפשר לברר בעשירייה מה זה קטנות וגדלות בעיבור?

כמה שאתם רוצים.

שאלה: מה זה המצב הזה של הפלה?

"נפל" זה נקרא שיש לו אחיזה לחיצונים. זאת אומרת, לרצונות לקבל שהתעוררו באדם מכל מיני סיבות, והאדם לא יכול להמשיך להיות איתם גם ברצון לקבל, וגם ברוחניות. כי הרוחניות כולה היא רק בעל מנת להשפיע. ואז כשהוא נופל מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל, זה נקרא שהוא "נפל מעיבור", שכל התהליך של העיבור נפסק.

תלמיד: אז בחיים הגשמיים זה מוות, ומה זה ברוחניות?

לאותה דרגה זה נקרא "מוות", והיא נעלמת. ברוחניות אין מוות. ובכלל, בעולם שלנו, מה שנראה לנו, עוד נדבר על זה. אבל זה מה שאנחנו רואים, שהקשר בין העליון והתחתון הופסק. הקשר הראשון בין העליון לתחתון זה כשאנחנו מתבטלים בתוך העשירייה, ועם העשירייה נכנסים לבורא. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

שאלה: מצד אחד מורגש שביטול מבטל הרגשה של גבול, לחץ או הגבלה. כשמתארים עובר מרגישים כיצד דווקא הביטול גורם לו להתפתח ולהרגיש איך המקום הופך ללוחץ, למוגבל. למה ביטול וקטנות דווקא מגדלים ומפתחים?

כי אתה מבטל את האגו שלך, ובזה אתה מרחיב את העיגול הקדוש הרוחני שלך, ויכול להיות בקשר יותר גדול עם העליון.

תלמיד: ומה זה אותו מקום שהופך להיות קטן פתאום?

זה הרחם, זה העליון. כשהאדם מגיע למצב שכולו כולו נמצא בהשפעה, דרך כל ירחי הלידה הוא כבר הגיע לדרגת כתר, דרך תשעת ירחי הלידה, כבר לא נשאר לו מה לעשות באותה דרגה. ואז מגיעה התעוררות מדרגה יותר עליונה, שהוא לגמרי לא מתאים לה, והיא עושה עליו פעולות.

ואז כשהנברא מתהפך, ממצב שהראש למעלה, למצב שהראש למטה, ורוצה לצאת. זה כבר נקרא "צירי לידה". יש שם בתוך הרחם דלתות שנפתחות, ויש צירים שדוחפים את העובר והוא יוצא. עוד נלמד על כל הפעולות הרוחניות האלה.

שאלה: הקליפה היא כביכול הכוח המעכב. ובקטע הזה מדובר על כך שזה פיתיון עבור הרצון לקבל. וכאן לא מובן, מה זה קליפה בתוך העשירייה? איך אנחנו יכולים להיוולד, להתעבר כעובר בעשירייה עם כבוד, ועם יחס נכון לקליפה?

כשאנחנו עובדים בעשירייה, אנחנו משתדלים כל הזמן למיין מה טוב לנו לרוחניות, ומה רע לנו לרוחניות. איפה שאנחנו מתקשרים בינינו בסופו של דבר יוצא לטובה, ואיפה שאנחנו לא יכולים, אנחנו ממיינים את זה, לא נוגעים בזה, וזה יוצא כקליפה.

שאלה: למה בכל מקום שיש בו חיסרון לקדושה יש מקום לקליפות? מאין מגיעות הקליפות ומה הסיבה לקליפות?

הקליפות אלה אותם רצונות שלנו שבאים מלכתחילה מקולקלים מחטא עץ הדעת, משבירת הכלי, עוד לפנינו. ואנחנו לא מסוגלים לתקן את הרצונות הללו כרגע, אז הם עדיין נמצאים בכל מיני צורות שקיימות סביבנו.

ואז החלק הכי קרוב אלינו, שרוצה להיכנס ליחסים קרובים, נכנס או לקדושה או נשאר כקליפה. זאת אומרת, הקליפות אלה אותם רצונות שעוד לא תיקנו.

שאלה: לא ברור מה החשיבות של העבודה של התחתון כלפי העליון בזה שהוא שמח בחלקו? מה זה מוסיף בעבודה?

שמח בחלקו זה סימן שהמצב שבו נמצא התחתון, הוא מצב נכון.

שאלה: בתוך העשירייה עלינו לשמור ולפתח את כוח הערבות והחיבור עד כדי כך שזה יעכב אותנו בביטול עד שנגדל? עד שנגיע לעולם השפעה?

כן.

(סוף השיעור)