שיעור בוקר 21.08.04 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

"איש את רעהו יעזורו" - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: "איש את רעהו יעזורו", קטעים נבחרים מן המקורות.

אנחנו עדיין ממשיכים, ודאי עוד מעט כבר נגמור עם הקטעים האלה שמדברים על חיבור ועל איחוד, נצטרך לחזור על זה מדי פעם, אבל בכל זאת לא באותו לחץ, לא באותו קצב ובאותה כמות כמו שאנחנו לומדים את זה עכשיו.

העניין הוא שהאדם לא רוצה לזכור, הוא לא מתאר לעצמו כל הזמן לפניו את מערכת אדם הראשון שכוללת את כל העולמות, כל הנשמות והבורא שפועל מתוכה, לכן אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו צריכים לפעול באותה המערכת אז אנחנו כאילו נמצאים מחוץ לבריאה, "בעולם מדומה" מה שנקרא. אלא אך ורק אם אני מתאר את עצמי שאני נמצא בעשירייה ובחיבור עימה אני רואה את התיקונים, ובחיבור של כולם כאחד אני רואה את גמר התיקון שנקרא "חד מקבל חד", שאז הכלי שאנחנו מתחברים יחד מגלה את הבורא, זה יהיה "כאיש אחד בלב אחד" ו"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" וכן הלאה, אז אנחנו באמת מגיעים לתיקון אמיתי. לא סוטים מהדרך ולא מחליפים את חכמת האמת לאיזה או חכמות או ידיעות או דעות, דתות, למשהו שהאנושות בכל זאת מחליפה.

ולמה היא מחליפה? מפני שקל מאוד להתעסק במשהו שלא שייך לתיקון הנשמה. יש לזה רגש, יש לזה שכל, הכול מובן, רק לא מובנת העבודה שאתה צריך כל פעם להוסיף כוח השפעה שאין לך. לכן העבודה הזו היא עבודה קשה אבל היא העבודה האמיתית שנקראת "עבודת ה'".

מה שאין כן כל מיני צורות יחס לבורא, לבריאה, הן באות מתוך שֵכל האדם, מתוך זה שהוא חושב שהוא בעצמו ולא שקיבל את זה מלמעלה, מהמקובלים, ולכן הוא לא צריך לשנות את עצמו, אלא מספיק לו שֵכֶל ורגש ואז הוא מוצא חיזוקים לעצמו וכך ממשיך.

לכן אנחנו צריכים להבין שכל רגע ורגע שלנו צריך להיות מכוון לאמונה למעלה מהדעת, בזה שאנחנו מתעלים מעל הרצון שלנו, מעל התפיסה שלנו לתפיסה רוחנית. לכן כאן זו הבעיה, ומי שלא מחזק יום יום את דרגות ההשפעה, האמונה, היחס שלו לחיבור בינו לבין החברים, בינו לכל המציאות ודרכם לבורא הוא פשוט לא תופס את המציאות בצורה נכונה אלא מרגיש רק את העולם הזה והחשבונות שיש כאן לפניו, ובזה הוא כבר לא נמצא בכלל בחשבון האמיתי, וודאי לא יגיע אף פעם לתפיסה נכונה, לחכמת האמת ולגילוי הבורא.

לכן אנחנו צריכים בכל זאת לראות עד כמה העבודה שלנו היא כדי לאסוף את כל חלקי הנשמה השבורה בהדרגה מהפנימיות של הנשמה הזו עד האזורים החיצוניים ביותר וכך אנחנו מגיעים לתיקון, עד שיתגלה כל הכלי ובו יתגלה הבורא. אבל את הצעדים האלו אנחנו צריכים כבר עכשיו לראות איך אנחנו עושים זאת.

לכן עד כמה שזה הפוך מאיתנו, שנוא עלינו, לא רצוי לנו, אבל אנחנו חייבים לעסוק בחיבור. למרות שכוחות הטבע הם דווקא יעשו אחרת, הטבע זה האלוהים, א-להים בגימטרייה הטבע, אבל אנחנו צריכים לראות שכאן באמת, בכוונה הבורא מעורר יותר ויותר את יצר הרע בכל אחד ואחד ובכולנו, ואנחנו צריכים מעליו דווקא לחפש איך אנחנו מתגברים ומגיעים לחיבור, כדי לגלות כוח השפעה הדדי שהוא נגד הכוח הפרטי האגואיסטי של כל אחד וכך אנחנו נתקדם.

לכן יום יום צריכה להיות העבודה הזו שאנחנו נמצאים במאבק עם עצמנו, עם האגו שלנו, עם זה שאנחנו דוחים בתת ההכרה כל אחד ומשאירים רק את עצמנו במרכז וצודקים, העיקר זה להתכלל עם החברים ולהרגיש שאתה נעלם שם ממש ואתה מצפה שהבורא אז ישרה ויתגלה אליך. רק בחיבור שלנו בתוך העשירייה אנחנו מגיעים למצב של עשרה חלקים "י-ה-ו-ה" שזה נקרא שֵם ה' ואז נתחיל להרגיש איך ֵהבורא נסתר שם ומתגלה שם. כך זו דרכנו.

לכן בעבודה שלנו העיקר הוא עד כמה אנחנו תומכים, עוזרים ונותנים דוגמה נכונה זה לזה, זה מאוד חשוב. זה לא סתם כמו בעולם הזה לעזור אחד לשני, אלא כאן אנחנו על ידי זה מחברים את חלקי הנשמה השבורה, וכמה שהנשמה הזו נמצאת בנטייה לחיבור אז מתגלים יותר ויותר אורות, כוחות שפועלים עלינו ואז אנחנו מתחילים לראות שבאמת התהליך שלנו הוא תהליך נכון. שכמה שמתחברים, למרות שזה מאוד מאוד קשה, שנוא ולא רצוי, אין דבר שדוחה יותר את האדם מזה שהוא צריך רגשית, לבבית, פנימית להתחבר עם הזולת, כי כאן הוא צריך לגלות ממש מהי התוצאה מהשבירה ועד כמה שמתחבר לחבר, וזו לא התחברות שאנחנו רגילים מהעולם הזה, להיות קרובים יותר זה לזה, אלא להיות בהשפעה הדדית ושהבורא בינינו יימצא, אבל כך אנחנו נראה שהרוחניות דורשת מאיתנו.

המצבים שמתגלים הם מצבים באמת למעלה מהטבע שלנו, אנחנו לא רוצים אותם, אנחנו דוחים אותם, רוב המצבים מגיעים אלנו ברגשות מאוד לא נעימים, של פחדים, חרדות, חוסר יציבות, חוסר ביטחון, כל מיני רגשות שהרצון לקבל מעורר בנו, מפני שהוא מרגיש בנטייה שלנו שהוא מתרוקן אפילו ממה שיש לו. והריקנות הזו שאנחנו מרגישים היא דווקא מפנה מקום לאור החסדים, לצורה הרוחנית שצריכה להיות שם, לאור האמונה, ש"אני לא רוצה לחיות בכוח הידיעה הגשמית, אני רוצה לחיות בכוח האמונה הרוחנית". זאת אומרת, שהבורא ימלא לי את כל אותם החללים שאני מרגיש שחסרים לי במוח ובלב, בהבנה ובהרגשה, בכל מה שיש לי, שהבורא דווקא ימלא את זה. אם אנחנו כך ממשיכים אז זה יקרה.

צריכים ללמוד מה שנעשה, אני בטוח שכבר כל אחד במשהו מרגיש לפעמים מה קורה לו, מדי פעם עד כמה נאבד ממנו רגש, שכל, ואז הוא צריך לדרוש את זה מהבורא, שהבורא ימלא. לא מן הסתם הוא מרוקן מאיתנו הרגשה, הבנה, ביטחון, יסוד שעליו היינו בונים את החיים שלנו, את המציאות שלנו, את היחס לחיים, אלא כדי שאנחנו נדרוש ממנו, שהוא ימלא את זה, שבקשר עימו אני רוצה להתקיים ולא לבד. אני לא רוצה לא ביטחון ולא שמחה ולא ידיעה ולא שום דבר, אני צריך אותו, שאם נעלמים לי כל היסודות האלה במוח ובלב, אני רוצה שהבורא ימלא לי את זה. בהתקרבות אליו אני רוצה להרגיש איך אני מתקדם, איך אני מתמלא.

כאן ודאי שיש לנו עבודה גדולה בין החברים בקבוצה. אנחנו צריכים לבנות את המערכת של עשר הספירות, כל אחד בתוכו, וזו בעיה. איך אנחנו עושים זאת? אם אני מתאר לעצמי ש"את אחיי אני מבקש", שאני צריך למצוא את הקבוצה שלי, את חלקי הנשמה שלי, להשתדל לחבר אותם, וכך אני מחפש, אז אני אמצא. כי הדברים האלה הם מוכנים, הם פעם היו בחיבור ואחר כך יצאו מהחיבור כדי שאנחנו בעצמנו, במאמץ שלנו, נחבר אותם שוב יחד.

שאלה: מה זה אומר שכל אחד יכול לבנות מערכת של עשר הספירות?

זה שאני מחבר את כל החברים שלי שהם יהיו כולם יחד בלב שלי, שהתפיסה שלי לחיים, למציאות היא תהיה דרכם. לא דרך השכל והרגש הגופניים שלי, שברצון לקבל כך אני מרגיש, אלא עד כמה שאני מסוגל לחבר בי את הקשרים שלי עם החברים, דרך הקשרים האלה אני רוצה להתחיל להרגיש את המציאות הרוחנית.

ואז אני רואה שדווקא בהתקשרות אליהם בצורה כזאת, ו"איש את רעהו יעזורו" גם כן, אני מגיע לתפיסה חדשה, דרך רשת, דרך מטריצה, דרך המערכת שהיא נקראת עשר ספירות. ואז אני מתחיל לראות שהכול תלוי עד כמה אני מתקשר אליהם, מעורר אותם להתקשר, כמה אני מסור להם ומתקשר, וכמה אני רוצה להשיג את הכוח העליון, את הבורא שנמצא בהם ומסתתר, ומתגלה במידה שהם יכולים בעיניי להיות קשורים בצורה נכונה יחד.

קריין: אנחנו נקרא את הקטעים מתוך "איש את רעהו יעזורו", קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מס' 1.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו".

לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשור לבכם בלב אחד ממש, ויקויָם בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחֵך יטעם"."

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

בעל הסולם הוא באמת לא מגזים כאן ולא אומר מילים יפות, זה לא מקובל בחכמת הקבלה לדבר כך. הוא אומר "אשר בזה", זאת אומרת באהבת חברים, "תלויה זכות הקיום שלנו", זאת אומרת הקיום הרוחני הוא תלוי אך ורק במידת הקשר בינינו. וכמה שאנחנו לא רוצים לשמוע ודוחים את זה, ומורידים את החשיבות מזה, ממאה אחוז לאפס, אבל זו אמת, מזה הצורה שלנו לא משתנה. אנחנו נמצאים בכלי השבור, ולפי הכלי השבור אנחנו מרגישים מכל המציאות הרוחנית רק מה שנקרא "קיסתא דחיותא". "קיסתא דחיותא", זאת אומרת אור קטן מאוד כדי להחזיק את החיים, קצת חיים, שממנו אנחנו נוכל לפתח את עצמנו בכלי על מנת להשפיע. ואז האור שהוא כולו על מנת להשפיע גם יתגלה באותו הכלי, עד שיהיה "הוא ושמו אחד". לכן בקשר בינינו תלויה כל "אַמת המידה של הצלחתנו", וקרובה היא או רחוקה, זה תלוי במאמץ שלנו.

שאלה: כשבעל הסולם אומר, תעזוב את העסקים המדומים, למה הוא מתייחס בדיוק?

הוא מתייחס לכל המחשבות והרצונות שיש לך כדי לעשות את כל הפעולות חוץ מפעולת החיבור. בסך הכול אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק לעבוד על החיבור בינינו כדי לגלות בו את הבורא, זה הכול, משפט אחד, לגלות חיבור בינינו כזה שבו יתגלה הבורא.

שאלה: מה הכוונה בביטוי אהבה אמיתית כאן, ובפועל מה זה אומר בעשירייה?

אהבה אמיתית זה נקרא שאנחנו נמצאים בהשפעה בוא נגיד אמיתית, עד כמה שאפשר להשיג אותה, זה מה שאנחנו צריכים, ובהתאם לזה מגלים את הבורא. אהבה זה כוח השפעה שאדם מגלה אותו לאחרים.

קריין: שוב.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו".

לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשור לבכם בלב אחד ממש, ויקויָם בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחֵך יטעם"."

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

"ואז תראו "וחֵך יטעם"", זאת אומרת אנחנו נגלה בצורה גלויה את הבורא במוח ובלב, איך שהוא מתגלה בכלים שלנו בצורה השלמה, לפי מידת הכלים המתוקנים שאנחנו מצליחים להציג לו, לגילוי שלו. הכול תלוי רק בקשר בינינו.

אנחנו עברנו איתכם הרבה מאוד מצבים, למדנו הרבה מאוד מחכמת הקבלה, במיוחד מהעבודה הרוחנית של האדם, מה ששייך למתחילים. וכדי להתקדם ולהתחיל לעבוד על זה בצורה שנוכל לקשור את המצבים שאנחנו לומדים עם מצבים שאנחנו מרגישים, אנחנו צריכים להגיע לחכמת הקבלה המעשית. זאת אומרת שבאמת נוכל לבצע בינינו פעולות של חיבור, ובהתאם לזה לגלות עד כמה האור העליון נכנס לכלי, מתפשט בכלי, עושה בו כל מיני פעולות, וזה בהתאם לעבודה שלנו, לחיבור שלנו.

שאלה: איך אני יכול לבדוק את עצמי שאני מחובר כמו שצריך לחברים שלי? איך אני יכול לשלוט בדאגה הזאת שבי?

תעשה מה שמוטל עליך, ותיתן להם דוגמה נכונה מהעבודה הרוחנית שלך, זה בעצם מה שאתה צריך לעשות. ולהעלות כל פעם בקשה לבורא שיעזור לך להיות בנטייה להתחבר עם החברים, מפני שבחיבור ביניכם שם נסתר הבורא, ואתה רוצה לגלות אותו כדי לגרום לו נחת רוח.

זה הכול בפעולה אחת, אבל היא מתחילה מזה שאנחנו נמצאים בנטייה לחברים. וכאן בדרך כלל אנחנו כבר מפסיקים להתקדם ומחפשים איזושהי דרך "אלטרנטיבית" כביכול שיכולה להיות. ואז במקום חיבור ואהבה אנחנו מגלים שנאה, כי זה יותר נוח, יותר קל, יותר טבעי, ואז אנחנו יוצאים מהעשירייה, בורחים מהמטרה, וחושבים שבזה אנחנו עושים טוב, נכון לעצמנו. זו בעיה גדולה. אבל זה לא יעזור לאדם, בכל זאת אם לא עכשיו אז אחר כך, על ידי מצבים הרבה יותר קשים, הוא בכל זאת יצטרך לחזור ולבצע את פעולת החיבור שלו בכלי דאדם הראשון.

שאלה: מה עלינו להבין בעבודה בעשירייה מהכתוב, "ואהבת לרעך כמוך בפשטות"? מה הכוונה בפשטות?

בפשטות אני צריך לתאר לעצמי שאני מחובר לחברים שלי, ובכלל עם כל מי שנמצא בעולם, בנשמות אנחנו כולנו מחוברים יחד במערכת אחת, ובמערכת הזאת אנחנו מגיעים למצב שמרגישים כוח השורה בנו, בכולנו, כוח אחד. זו העבודה שלנו.

תחשבו על זה יותר ותבינו ותענו בעצמכם. אין לי מילים על זה. כל מה ששייך להרגשה אנחנו לא יכולים להעביר אחד לשני. וההרגשה הרוחנית בכלל, היא לא נכנסת למילים הגשמיות.

תלמיד: נשמע ש"בפשטות" זה כמו בגשמיות, להתחיל.

אני לא מבין, זאת שאלה? ודאי שלהתחיל.

שאלה: איזה סימנים יש לכך שאנחנו פועלים פעולות נכונות ומתקדמים לקראת החיבור?

אם אנחנו רוצים לעזור זה לזה בכוח השפעה למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד, אז אנחנו מתקרבים לחיבור הנכון. אם אני סתם מתקשר לאחרים ויש בינינו הבנה, הרגשה, כמו ילדים בחבורה או גדולים בכל מיני חיבורים שביניהם, זה לא נחשב. החיבור הרוחני נחשב אך ורק כשהוא למעלה מההתנגדות. ואצלנו כשיש איזושהי התגלות של התנגדות מינימלית כבר אנחנו בורחים מחיבור. אלא אני צריך לראות אחרת, אני צריך לראות שהחבר שלי נמצא באותה המטרה כמוני, ומתגלה בינינו איזה קרע, ואני צריך לבנות קשרים למעלה מהפער הזה שיש בינינו. זאת אומרת המטרה המשותפת היא מחייבת אותנו לבנות מערכת קשרים, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אחרת לא יהיה חיבור, אלא אך ורק כשזה בנוי על פני הדחייה. וכך אנחנו צריכים לראות את הדברים.

אנחנו לא באים לחבר את עצמנו במערכת יפה, אנחנו לא ילדים שמשחקים יחד עם החברים שלנו, אנחנו לא חברים, ועד כמה שנתקדם יותר, אנחנו נהיה עוד פחות ופחות קרובים זה לזה. כמו תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה, יום יום ככה, עד כדי כך הרגישו שהם שונאים זה את זה, רחוקים, לא מבינים, לא מרגישים. אבל יחד עם זה לכולם הייתה בעצם מטרה אחת, להגיע דרך החיבור לגילוי הבורא. ואז, את כוח הדחייה שביניהם, הם ראו אותו ככוח המפריע והבונה, ועשו מעליו עבודה, מעל הכוח הדוחה דווקא, והפכו אותו לכוח הבונה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". צריכים ממש בשתי עיניים להסתכל על זה, בימין ובשמאל, ולראות איך אנחנו מתקדמים.

שאלה: ענית לחבר שאהבה אמיתית היא השפעה הדדית. מהי אותה השפעה הדדית בינינו בעשירייה?

שאני רוצה לעזור לכולם כדי להגיע למטרה המשותפת, ואני נותן להם את כל הלב שלי כדי שאנחנו נתחבר כך שיתגלה הבורא וייהנה מאיתנו.

שאלה: מהי השמחה בקושי שמתגלה בעבודת ה'?

שמחה מזה שאנחנו מתעלים למעלה מההפרעות. ואז במידת ההפרעות אנחנו מגלים עד כמה שיש לנו שמחה והשגה והבנה וקרבה.

תלמיד: אם בעבודת ה' יש תקופות שלאדם לא קשה, זה אומר שהוא לא בעבודה?

זה לא נקרא עבודה אם זה לא קשה.

שאלה: בקטע בעל הסולם מייעץ להמציא תחבולות, אבל אלה הרי תחבולות כלפי האגו שלנו, אם אני מבין נכון. אז אם אני נמצא בתוך האגואיזם, איך אני יכול למצוא תחבולות שהן מנוגדות לטבע שלי?

זה עוד לא בשבילך. פשוט ללכת נגד האגו עד כמה שאפשר לקראת החיבור.

שאלה: בעשירייה יש חיבור יותר חזק ופחות חזק, תלוי עם מי מהחברים. האם זה מספיק להסתפק במצב הזה, או צריך לחזק בפעולות למען החיבור שיהיה שווה?

אנחנו כל הזמן צריכים להיות בפעולות למען החיבור, עד שבחיבור הזה אנחנו נגלה שבאמת אנחנו מחוברים, והסימן לזה הוא שאנחנו מגלים את הבורא בתוך החיבור שלנו.

במידה שהחיבור שלנו מצד הכלי מתחיל להיות באותה התכונה כמו שהאור הסובב אותנו, אז האור מתחיל להתגלות בתוך הכלי, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

שאלה: מצד אחד יש לנו "ואהבת לרעך כמוך" בחוק של התורה, אבל מצד שני התלמידים של רבי שמעון לפני שהם נכנסו לעבודה רצו להרוג אחד את השני. איך אנחנו עובדים עם זה? זה מבלבל אותי.

זה לא מבלבל אותך כי אתה עוד לא התחלת. הם היו באים לשיעור, כמו שאתם לשיעור בוקר, והיו מרגישים שאין ביניהם שום יחס, שום קשר. אבל הם מבינים שצריך להית קשר והוא לא נמצא. ואז הם מגלים כנגד המצב הרצוי את המצב המצוי. והמצוי הוא שהם נמצאים באדישות, ואפילו בדחייה, ואפילו בשנאה זה לזה. ומה שמתגלה, מתגלה להם מתוך העבודה שהם עשו מקודם. מה שהשיגו אתמול בגובה הרוחני הופך להיות אחרי הלילה לעומק הגשמי, שכמה שאתמול הייתי מחובר אליהם, היום אני מרגיש שאני דוחה אותם, לא רוצה להסתכל עליהם. זה הכול כדי שאני עכשיו, על פני המצב הנוכחי, אקבע לעצמנו קשר חדש, עוד יותר חזק, מתגבר.

שאלה: איך אנחנו יכולים לרצות בצורה תמידית מצב מתוקן, תקין, ואיך אנחנו יכולים לחזק את המצב הזה?

תחשוב על זה כל הזמן ואז תראה עד כמה אתה נמצא ביחס לזה, רחוק, קרוב, שונא, אוהב אותו, רוצה להתקרב, אבל כל הזמן אתה צריך לראות אותו כמטרה. אתם נמצאים רוב שעות היממה בהרגשת העולם הזה בלבד, בלי לתאר יחד עם זה את המצב הרוחני שלנו, אני כבר לא מדבר על כך שאתם צריכים לראות את העולם הגשמי דרך העולם הרוחני, זאת אומרת למה אני רואה את העולם שלנו בצורה שאני רואה? בגלל שאני רואה אותו דרך הכלי השבור, אבל אם הייתי משתדל לתקן את הכלי שלי הייתי רואה את העולם הרוחני והעולם המתוקן והבורא והשכינה ששורה ומכסה את הכול. הכול תלוי ביחס האדם למציאות. לכן כל החכמה שלנו נקראת "חכמת הקבלה", איך אנחנו מקבלים את המציאות שבה אנחנו, כביכול, נמצאים, אנחנו לא נמצאים במציאות, בשום מציאות, אלא במה שמצטייר בנו לפי הכלים שלנו.

קריין: קטע מספר 2.

"עשו כפי כוחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות."

(בעל הסולם. אגרת י’)

שאלה: לפעמים אנחנו שומעים שאנחנו צריכים למדוד כל יום במה התקרבנו, עד כמה התחברנו בינינו, מצד שני אנחנו שומעים שכשאנחנו מתקדמים רק מתגלה יותר התנגדות. איך למדוד בסוף יום עד כמה התקרבנו בינינו?

גם לפי ההתקרבות וגם לפי ההתנגדות.

תלמיד: אני אתן דוגמה, אפשר?

לא, אני רוצה שתשאלו לפי מה שאנחנו קוראים. מה כתוב כאן שעליו אתה שואל?

תלמיד: כתוב, "והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר". אני שואל על אחדות החברים הזאת, אנחנו שומעים שאנחנו מודדים אותה דווקא על פי ההתנגדות שמתגלה בינינו בעבודה, מצד שני אני שומע, כמעט כל בוקר, שצריך בסוף היום לראות עד כמה התקרבנו בינינו, בזה נמדד החיבור בינינו. איך מודדים את הקרבה בין החברים?

אין לך כלים למדוד, אין, רק לפי הרגשה שעדיין לא מלווה במספרים, במאמצים, אתה יכול למדוד את זה, עדיין אין לך כלים.

תלמיד: אז כשאתה דורש מאיתנו למדוד, למה אתה מתכוון, איך נמדוד?

לנסות למדוד ולראות עד כמה אתם לא מסוגלים, זה מה שאני אומר. אני יודע למה אני אומר כך, כדי שתראו שאין לכם כלים, שעדיין אתם לא אוחזים בשום דבר בצורה אמיתית. טוב זה יבוא.

שאלה: בחוץ מ"צא" במה מתבטא הקושי בעבודת ה'?

בהרבה מאוד דברים. מבלבלים את האדם בכל מיני צורות, אבל אנחנו צריכים להבין שהעיקר זה "חוץ מצא". כי אם אדם יוצא אז הוא הופך להיות בהמה לכל דבר, ואז כל החיים שלו הם לפי עד כמה הגוף שלו חי כבהמה, לפי דרגת החי שנשארת בו, ובזה הוא ממשיך לחיות כמו כל חי.

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי. "חוץ מצא", מה הקושי בעבודת ה'? אני עובד את ה', אני מתחבר עם חברים.

"חוץ מצא" זו לא עבודה. זה מאמץ שלפעמים באמת אני נמצא בו, בא לי לברוח, אבל אני בכל זאת נשאר. ואנחנו צריכים לדאוג לזה בקבוצה, לחזק זה את זה. אבל חוץ מזה האדם צריך לעשות עבודה רוחנית. "חוץ מצא" זו לא עבודה רוחנית, אלא ממש כבר נגד ההתפרצות הגשמית. עבודה רוחנית היא בכך, שבקשר עם החברים אני משתדל בכל פעם להגיע לגילוי הבורא בינינו, לכוח השפעה בינינו.

תלמיד: כלומר, אם אני לא מצליח להסתדר יחד עם החברים זה הקושי בעבודת הבורא?

כן. קודם כל, הכול ממנו. הבורא נותן לך כאלו קושיות ביחסים עם החברים שאתה לא מסוגל להסתדר איתם, אתה גם לא יכול להסתדר איתם, האמת, אתה צריך רק לבקש מהבורא. זאת אומרת, כל הקושי זה לא להתחבר עם החברים, כי להתחבר איתם אתה יכול רק בדרגה הגשמית שניתנת לנו בעולם הזה. אבל בצורה הרוחנית להתחבר אתה לא יכול, אתה לא מסוגל לזה מלכתחילה, אתה צריך לבקש מהבורא שייתן לך כאלה כוחות חיבור בינך לחברים שכן תוכל להתעלות למעלה מכוחות הדחייה. זה נקרא "להתעלות למעלה מהעביות" ולהתחיל לבנות מסך ואור חוזר. כל הכלי הרוחני נבנה למעלה מהשנאה, למעלה מהדחייה, זה לא ששנאה ודחייה ואדישות, כל הרגשות האלה עוברים, הם לא עוברים, הם יותר ויותר מתחזקים. אבל אתה רוצה למעלה מהרגשות האלה לבנות כוח חיבור למרות זאת. וזה נקרא שאתה בונה "אמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: וזה יכול להיות רק בעשירייה, אין דרך?

אין. זה שאתה בורח מהעשירייה אני מבין, בצורה גשמית, אגואיסטית, פשוטה, נראה לך שזה הכי טוב, כי אז אתה נמצא בכוחות שלך, בשליטה שלך. אבל זה לא המצב האמיתי הרוחני, אתה בזה יוצא ממערכת האדם הראשון השבורה. בזה שאנחנו נמצאים בקבוצה השבורה, במצב השבור, שלא יודעים איך להסתדר, זה הכול כדי שנמצא את הקשר בינינו, איך הוא צריך להיות, שנבקש את כוח החיבור, את כוח הבירור, שזה יתבהר בינינו, ואז נתחיל להרכיב את הפאזל הזה, את המערכת הזאת. ובה, בהתאם לכמה שאנחנו מגלים צורך לחיבור, עוצמת חיבור, אופן חיבור, אז בזה לאט לאט אנחנו מגלים בתוכנו אותם התנאים שהם הכרחיים לגילוי הבורא, רגשות שיתגלו בנו כדי לגלות אותו.

תלמיד: אבל אם יש דחייה מהחברים בעשירייה, אז איך אני עושה את זה?

בכוונה הבורא סידר לך. הכול בא ממנו. בעבודה רוחנית, שום דבר אתה לא יכול לייחס לאף אחד, אלא רק לבורא.

קריין: קטע 3.

"סידרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים. 

והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש.".

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

באמת הכול מסודר. המקובלים הסבירו לנו את כל הדברים, זה שאנחנו לא כל כך מבינים אותם, זה מפני שאנחנו לא נמצאים בהם. לכן אנחנו משתדלים להבין, אבל כמו תינוק שלא מבין מה אומרים לו, כך אנחנו. וודאי שהבורא מבין שכך אנחנו מתנהגים נכון, כי אנחנו יכולים לדבר אל תינוק מה שנדבר, אבל הוא ישחק ויעשה לפי מה שהוא מבין, ככה זה עד שלאט לאט הוא בכל זאת יקלוט את הדברים שלנו ונתחיל להבין זה את זה. זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

שאלה: האם מה שאתה אומר עכשיו זה שאין אפילו כוחות להתחבר? כשאני מתפלל לבורא, אני רואה שהוא מביא לי את הכרת הרע שאני כזה אגואיסט ולא מסוגל להתחבר, ואז באופן טבעי אני בורח לעשירייה, מקווה לטוב ומבקש להתחבר, אבל זו תוצאה מהכרת הרע. האם צריך להתפלל שהבורא ייתן את כוח האהבה או שזה לא קשור לבורא?

אנחנו צריכים לבקש מהבורא שייתן לנו כוח טוב, יחס טוב, קשר טוב בין כולם, שארגיש את החברים לא לפי מה שאני שומע ומה שנראה לי בשכל, אלא באמת לפי מה שקורה בהם, שאת זה ישירות אני ארגיש בלב שלי.

העניין הוא, כתוצאה מהשבירה, שבמקום לב אחד ומוח אחד, אנחנו מקבלים התרשמויות אחד מהשני דרך האגו שלנו. דרך השמיעה, הראיה וכל יתר החושים, אנחנו מתפעלים אחד מהשני. ובדרך כלל מפני שזה דרך האגו שלנו, אנחנו מקבלים את זה בצורה שלילית. אבל בסך הכול אנחנו צריכים להבין, שלתאר לנכון, אנחנו צריכים לתאר את עצמינו ששייכים לאיש אחד, ללב אחד, לגוף לאחד, לנשמה אחת. וזה שאנחנו היום מרגישים ההפך, זו בעצם השבירה.

לכן בואו נעמיד זה כנגד זה, ונראה עד כמה יש לנו כאן להתקרב, ונבקש מהבורא שהוא יבנה את הקשר. אנחנו לא צריכים לעשות שום מאמץ, חוץ מלאתר את השבירה ולדרוש ממנו שיתקן. זה הכול. אז בואו נקטין את כל הבעיה לאמיתית. הבורא שבר את הכלי, הרחיק אותנו זה מזה, עכשיו הוא נותן לנו הזדמנות להתקרב. אנחנו באים ורואים שלא מסוגלים, נבקש ממנו שיתקן. בסך הכול, אין יותר. אין לנו יותר עבודה. אנחנו לא צריכים להתאמץ לתקן את הכלי, אנחנו צריכים להתאמץ לבקש מהבורא שיתקן את הכלי.

תלמיד: אני רוצה לדייק. כשאני מתפלל ומגיעה הכרת הרע, באופן טבעי אני בורח לעשירייה. אנחנו בעצם לא צריכים לברוח, אלא להמשיך לבקש מהבורא שייתן כוח השפעה ואהבה?

בטח. ודאי שבכל דבר ודבר אנחנו צריכים לראות איך אנחנו פונים לבורא. אין רגע במציאות שלא מיועד לכוון אותנו לתפילה לבורא, כי רק בזה אנחנו מתקנים את הכלי. ואחרי שבירת הכלי דאדם הראשון, אין מציאות אחרת חוץ מכל רגע ורגע, כל מצב ומצב כדי לתקן את הכלי. זו כל העבודה שלנו, אלה כל החיים שלנו, של כל האנושות, רק לקרב אותנו לזה.

שאלה: כשאנחנו מרגישים בירידה פירוד ודחייה, זה מגיע בדרך כלל עם בלבול. איך למצוא במצב כזה אותה תפילה נקודתית שמכוונת לבקשה לבורא כדי לצאת מזה מהר? זה נראה כמו רבי עקיבא שצולל תחת הגל ונותן לבורא אפשרות להוציא אותו.

זה לא מספיק אם אנחנו כמו רבי עקיבא נרכין את הראש. אנחנו צריכים בכל זאת יחד עם העשירייה, בתוך העשירייה לברר מה עלינו לעשות, באיזו צורה להתקדם, באיזו צורה לבקש מהבורא, מה בדיוק אנחנו צריכים, מה אנחנו רוצים. אנחנו צריכים לברר את הדברים האלה, מהר, לעניין, אבל צריכים לעשות את זה.

שאלה: מה צריך לבנות בתוכנו כדי לתפוס מציאות אמיתית, רוחנית?

מה צריכים לבנות בתוכנו? צורך להשגת תיקון הבריאה. חוץ מרצון לא צריכים כלום. ובזה "איש את רעהו יעזורו", ברצון. ואחרי הרצון, בביטחון.

אנחנו צריכים להבין שבקיבוץ בינינו, שאנחנו מחוברים, בתוך החיבור הזה אנחנו מחזיקים את הבורא. ואנחנו יכולים בחיבור בינינו לפנות אליו ולחייב אותו שהוא יעשה את העבודה. זה נקרא "נצחוני בניי", הוא רוצה את זה.

שאלה: מדוע כשמתגלה אהבה, ישנה הרגשה שצריך להיזהר ממנה מאוד ולשמור עליה כאילו התגלה אוצר גדול? האם המקובלים נזהרים בגילויי אהבה?

מה זה נקרא "נזהרים"? הם לא רוצים לאבד את זה, הם רוצים כל הזמן להתקדם רק יותר ויותר. כי אין לנו מטרה אחרת חוץ מהאהבה. אהבה זה החיבור השלם בין שנינו, בין הנבראים והבורא, "אהבת עולם אהבתיך", "ואהבת לרעך כמוך", "אהבת ה'", אהבה זה החיבור השלם. וְודאי שהוא למעלה מהדעת, כולו על מנת להשפיע, זה נקרא "אהבה".

תלמיד: איך המקובלים מביעים אהבה לזולת?

נגיע לזה ונראה. זה לא לפי השכל שלנו. כי אתה חושב שאהבה זה שאני אוהב, כמו שאימא אוהבת את התינוק שלה ללא שום חשבון, אין דבר כזה. קודם כל זה חשבון, האם האהבה שלי היא לא אהבה הורסת, אלא אהבה בונה.

קריין: קטע מספר 4.

"עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה, אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים."

(בעל הסולם. אגרת י"א)

שאלה: למרות שבעל הסולם כתב כאן שהדברים האלה פשוטים, הם לא ממש פשוטים. כי לא ממש ברור מה הכוונה שההשתוקקות לגשמיות זאת שנאה ושבין אלה הרוצים להביא השפעה ונחת רוח לבורא לא יכולה להיות שנאה?

עד כמה שאנחנו מתקדמים לחיבור, אנחנו נמצאים בשני מצבים מנוגדים יותר, או שנאה או אהבה. שנאה כמו אצל תלמידי רבי שמעון, שפתאום מתפרצת, ואהבה ביניהם, בזמנים אחרים. והמצבים הקיצוניים האלו הם בעצם אופייניים למי שמתקדם בדרך. אין מצב פושר, סתם ככה, שלא זה ולא זה, אלא המצבים הם מאוד כאלו בקצב ובעוצמה רבה.

אז אנחנו צריכים רק להבין, מפני שכולנו בעשירייה, יש לנו בעשירייה יכולת תמיד לאזן כל מיני קפיצות, למינוס או לפלוס, ולהביא אותם למצב שאנחנו פורסים את שמיכת האהבה על פני כל המצבים שלנו. אנחנו בונים גג על העשירייה, שהוא נקרא "מסך ואור חוזר" ובצורה כזאת אנחנו כבר מתחילים לבנות את הכלי של אדם הראשון. בעשירייה שלנו אנחנו צריכים להגיע להידמות לאדם הראשון המתוקן.

תלמיד: בעל הסולם כותב את המכתב הזה לתלמידים שלו וגם הרב"ש. והשאלה היא האם רב"ש לא סיפר לך איזה אמצעים להגדלת האהבה בין החברים הם המציאו בקבוצה שלהם?

לא, אין שום דבר, זה הכול עלינו. אין כאן שום דבר שאתה יכול ללמוד ממישהו או ממשהו. תחזור שוב על השאלה.

תלמיד: בעל הסולם כתב את המכתב הזה לתלמידים שלו ובכללם היה גם הרב"ש. האם הרב"ש סיפר לך על אותם תחבולות או אמצעים להגדלת האהבה שהמציאו בקבוצה שלהם, כדי שגם אנחנו נוכל ללמוד מזה?

לא, אין דבר כזה שהמקובלים יספרו לך יותר ממה שהם כותבים. כל מה שהם יכולים לספר לקהל הרחב, לתלמידים, הם כותבים. זה דבר אחד. דבר שני, אין כאן תורה שבעל פה, עד כמה שניתן להסביר במילים אז הם כותבים. זה מצד אחד. מצד שני, תבינו שהכול כתוב, האמת שהכול כתוב, אבל אנחנו לא רואים את זה ויכולים לראות רק בתנאי שאנחנו נשתדל להגיע לזה.

מה אנחנו מחפשים? אנחנו מחפשים לעקוף את היגיעה. שאנחנו לא נלך לחיבור, אלא מה התוצאה מהחיבור, את זה אני כבר רוצה שיקרה לי. וזה לא ילך אף פעם. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו רוצים את היגיעה, לא הסברה ולא שום דבר. כמה שיותר קשה, אני נהנה מזה יותר. כי אני יכול כאן להביע את היחס שלי, הכיוון שלי לבורא ומה שהוא סיפר לי.

אני מקבל בשמחה את כל החיים האלו, את כל מה שקורה לי כאן, עם כל ההתנגדות, נגיד נגדי, עם כל הדברים שקורים לי, אני מקבל את זה בשמחה, אני מקבל את זה בהבנה, שזה קורה מצד הבורא ומה שצריך הוא יעשה.

ולכן אני לא מחפש כאן איזה עצות איך לעקוף את זה, אלא הוא אמר לעשות את זה דרך חיבור בין החברים? אני עושה. אל תנסה ואתה לא תמצא, שום דרכים אלטרנטיביות שהן כאילו קיימות. אך ורק על ידי יגיעה בחיבור וכדי בזה להתקרב לבורא, אך ורק על ידי זה, בצורה מערכתית, בתוך הכלים, שהכלים הם אנחנו, אם אנחנו מעמידים את הכלים שלנו נכון, כל פעם יותר ויותר מותאמים לבורא, זאת ההתקדמות שלנו.

ועזבו לחטט בכל מיני דברים, צריך לחטט בינינו, כמה אנחנו נתקרב רגשית ונפשית.

שאלה: הציטוטים מאוד ברורים, הבעיה היא שלאחרונה מורגש שכשאנחנו מנסים לעשות את זה, זה כמו לנסות לתפוס אוויר. היום עובר וכאילו אין שם כלום, הכול נעלם. מה העצה לזה?

תפילה.

שאלה: ייתכן שאולי כבר ענית על חלק מהשאלה שלי, אבל מה זה תאוות מושגי הגוף?

כל דבר שהוא על מנת לקבל.

שאלה: בכל ניסיון שאני מנסה להתחבר לחברים ואני מגלה התנגדות, זה גם תאוות הגוף?

אני לא יודע, אני לא רוצה להגיד לך כן או לא, כי אני לא יודע למה אתה מתכוון. אלא מה שכתוב, כתוב. תקרא עוד כמה פעמים עד שזה יתבהר לך. במידה שאתה צריך לברר את זה, אתה תקבל את הבירור.

קריין: קטע 5.

"ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו. 

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם." 

(בעל הסולם. אגרת י"ג)

שלא נשכח שאנחנו בזה מתקנים את מערכת אדם הראשון. בקנה מידה שלנו, של העשירייה שלנו, אבל בכל זאת זה שאנחנו מגיעים לעשירייה שלנו ומובן לנו איך אנחנו צריכים להתחבר ואיך אנחנו צריכים לתקן את עצמינו, אנחנו פתאום מגלים שבתוך העשירייה שלנו אנחנו מתחילים להרגיש את כל האדם הראשון, כל הכלי דאדם הראשון.

ולכן העבודה הזאת לא נעלמת, אנחנו פשוט אנחנו ממשיכים אותה יותר ויותר. העשירייה כביכול סופגת בתוכה את כל הרצונות, כל התכונות, של כל העולם הגדול, ואנחנו דרך המכשיר הזה של העשירייה, מתחילים לראות את כל המציאות, כל העולם הגשמי, עם כל דומם צומח חי ומדבר שבו. ולכן אנחנו לא צריכים לצאת מגבולות העשירייה לשום דבר. אתם יכולים לשבת כמו רבי שמעון עם התלמידים שלו בתוך המערה ושם לגמור את כל התיקונים, עד גמר תיקון.

שאלה: איך במסגרת העשירייה שלנו, באהבה בינינו, אנחנו מתקנים את כל נשמת אדם הראשון?

המערכת, אפילו שהיא נשברה, דווקא בזמן השבירה, היא נכללת, כל דבר מכולם. ואז נעשה שבכל פרט ופרט יש לך את כל המציאות. הכול תלוי רק בראייה שלך, עד כמה שאתה מסוגל לזהות, אפילו בפרט הקטן ביותר, בגרגיר חול קטן של המציאות, עד כמה שאתה יכול לזהות בו את כוח הבורא וכוח הנברא ולפתוח אותם, לפתח אותם, להגדיל ולגלות אותם לדרגות של כל המציאות. אין שום בעיה.

ולכן אנחנו יכולים להישאר בעשירייה, אנחנו לא צריכים לצאת ממנה, ואת כל העולם אנחנו מגלים בתוך העשירייה שלנו. זאת אומרת, זה הכלי דאדם הראשון, לא צריכים שום דבר חוץ מזה. לכן להתאמץ לבנות את העשירייה בכל מה שאפשר בצורה יותר אוניברסלית ואתם תראו שזה כך.

תלמיד: יש לי חברים ואני מנסה להתחבר איתם, להרגיש אהבה כלפיהם, להרגיש חיבור ואהבה איתם. מה עוד צריך להוסיף כאן, איך להרחיב את האהבה הזאת כך שנגיע לנשמת אדם הראשון בינינו?

אני לא יכול להגיד לך, חוץ מאהבה אני לא חושב שיש עוד מה להוסיף. אין יותר מה להוסיף, רק אהבה.

שאלה: איך לאהוב את היגיעה? אני כל היום עם האוזנייה באוזן ואני לא מסוגל להיכנס לקשר עם החברים ולכוון לבורא, אני שונא את המאמץ הזה.

אני מבין שאתה שונא. אתה צריך להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית, זאת אומרת בלתי תלותית ברגשות שלך. אני רואה את המציאות דרך אותן התכונות שהבורא ברא בי. התכונות האלה הן תכונות אגואיסטיות, ואני צריך להתעלות מעליהן. זה נקרא "לעלות לאמונה למעלה מהדעת", וכך אני צריך לתפוס את המציאות בצורה הפוכה.

זאת אומרת, יש לי את התפיסה האגואיסטית שלי האמיתית בתכונות הגשמיות, "ארציות" מה שנקרא, ברצון לקבל שלי, ואני רוצה גם לראות את המציאות ברצון להשפיע. רצון להשפיע זה נקרא אמונה והיא צריכה להיות למעלה מהדעת, שעל פני הרצון לקבל עכשיו אני רוצה להגיע לרצון להשפיע.

על פני התפיסה הגשמית אני רוצה להגיע לתפיסה הרוחנית. ושתי התפיסות האלה אני רוצה שהן יהיו בי. אני לא מוחק את העולם הזה, אני חי בו וממשיך בו, ואפילו שאני מתייחס לאנשים שונים ברחוב, בעבודה, בכל מיני מקומות, אני מתייחס אליהם כמו שאני גם חי איתם יחד בעולם הגשמי.

אני לא משחק איתם כאילו אני רוחני והם גשמיים, לא, אני חייב להיות כמו כל אחד מהם. אבל יחד עם זה יש לי עוד תפיסה אחת שהיא תפיסה רוחנית, ואני צריך לפי התפיסה הזאת להתרגל לראות את העולם בעיניים רוחניות, זה נקרא "כמו שהבורא רואה אותם".

אני לא יכול כמו הבורא, מיד, זה יהיה בגמר התיקון. אבל לאט לאט אני צריך לרכוש את הראייה שלי כראייה רוחנית. זאת אומרת, איך הכול נעשה בכוח השפעה, בכוח נתינה, עולם הפוך.

תלמיד: אני שונא את המאמץ לעבור מהגשמיות למאמץ הרוחני, אני בורח מזה כל היום.

זה טבעי, ודאי שטבעי, מי אתה? אתה חתיכת אגו, וודאי שאתה לא יכול אחרת, וודאי שאתה שונא ולא אוהב את זה. במידה הזאת אתה שונא את הקבוצה ושונא את הבורא והכול ואתה נמצא רחוק, הפוך מהרוחניות, אלא מה אתה רוצה להגיד לי?

תלמיד: איך לאהוב את היגיעה הזאת?

אתה לא תוכל לאהוב אותה, אתה לא תוכל. אתה תשב ותחכה ככה עד שאתה תאהב את ההשפעה?

תלמיד: אמרת שצריך לאהוב את היגיעה.

זה למעלה מהרגש והשכל שלך, אתה בכל זאת מגיע למצב שאתה מעלה את חשיבות היגיעה עד כדי כך שאתה אומנם שונא אותה אבל גם אוהב אותה.

תלמיד: איך יקרה לי המעבר הזה?

איך זה יקרה? על ידי החשיבות שאתה תקבל מהסביבה. לכן ניתנה לך סביבה שאתה תוכל ממצב השנוא לבוא למצב של אהבה. אז הסביבה, העשירייה יכולה לעשות לך את זה. תתכלל בהם, תתחיל להתקשר איתם, אתה תתחיל לקנא בהם. אתה תראה שהחברים הגדולים כבר נמצאים למעלה ממך. הבורא כך יסדר לך את הדברים שאתה תראה את זה כך, ואז לאט לאט אתה תתחיל לרצות להיות כמוהם. ואפילו היגיעה, אתה תגיד "טוב מאוד שיש לי אפשרות על ידי היגיעה להגיע למצב כמוהם".

אין מה לעשות. רב"ש היה מכוון לעצמו אצבע ואומר "שיסבול, שיסבול". אחרת אתה לא תגיע לעולם הרוחני. אתה תישאר בדרגת בהמה. ואז באמת חוץ מאוכל, מין, משפחה, לאכול ולישון זה מה שאתה רוצה? תעשה חשבון טוב.

שאלה: להתאמץ, להגביר את המאמץ באהבה לחברים, זה אומר לקבל צורך חדש ולא לדחות?

כן. תעשו חשבון טוב כשאתם שואלים. כי אם השאלות הם סתם אני כבר לא שואל.

שאלה: כשאני משתדל להרגיש ולספוג את הרצונות של החברים בעשירייה מה בדיוק אני מחפש בזה?

אני מחפש תמיכה. אני מחפש חיבור שדרך זה אני יכול להתקדם לבורא. במידה שאני מתקרב לחברים ונכלל איתם, במידה הזאת אני מתקרב לבורא. זה חייב להיות אצלי ברור, אומנם שזה נגד האגו שלי. הבורא זה בסדר, אבל עם החברים באמצע זה מוחק לי את כל העניין. זה עומד בדרך שאני לא מסוגל לעבור את זה. איזה תהום שאני לא יכול לקפוץ מעליה. אבל מה שלא יהיה, ככה זה.

תלמיד: ספציפית אני מנסה לכלול בתוכי את הרצונות של החברים כדי לבנות כלי שלם. אני פשוט מנסה להבין מה זה בדיוק הרצון של החבר ואיך אני כולל את הרצון שלי עם הרצון של החברים, מה בדיוק אני מחפש בתוך החבר, מה אני רואה בחברים שאיתו אני רוצה להתכלל?

אתה מחפש עמו יחד להגיע לבורא. אתה לא מחפש משהו לגנוב מהחבר כדי להגיע לבד לבורא. אתה מחפש איך אתה יכול להתחבר אליו שאיתו יחד אתם תגיעו לבורא.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לגלות את כל העולם בתוך העשירייה שלנו. ואנחנו צריכים להשתדל ולבנות את העשירייה בצורה כמה שיותר כוללת, אוניברסאלית. מה זה "העולם כולו", שאנחנו משתדלים לגלות ואיך אנחנו מגלים את זה בתוך הרצון של החבר?

כשאני מתקשר לחבר אני יוצא מעצמי ובמידה הזאת אני מוכן לקלוט את כל המציאות החיצונה, וזה כל העולם. זה לא חשוב. אם אני מסוגל במשהו לצאת לקראת החבר אז כבר יש לי כוח השפעה ואז בו אני יכול לקבל מה שנמצא מחוצה לי. וכשאני קולט את המערכת שמחוצה לי, אני קולט אותה כולה, אמנם במידה מאוד קטנה, קלושה. כמו נגיד מפה, אני לא קולט את כל המפה כולה, אלא קולט אותה בקני מידה מאוד קטנים, אבל זה בכל זאת כל המפה כולה, כי אני יצאתי מעצמי אפילו למילימטר אחד כלפי השני, אז כבר במילימטר הזה אני קולט את כול המציאות, רק עדיין אני לא יכול להבחין בו שום דבר.

וכך כמה שאני יוצא יותר ויותר לחברים אני מרחיב את קנה המידה שלי. אבל הרוחניות תמיד שלמה. היא לא יכולה להיות נחתכת לחלקים שאני משיג זה, ואחר כך זה, ואחר כך זה. גם כשאנחנו אחר כך אומרים שאנחנו משיגים את עולם העשייה, עולם היצירה, עולם הבריאה, אצילות וכן הלאה, זה לא שאני משיג חלקים נוספים במציאות. אני מרחיב, אני מקרב לעצמי את כל המציאות ורואה בה יותר פרטים. ולכן במקום עשייה אני רואה יצירה ובריאה ואצילות וכן הלאה. ככה זה קורה. הרוחניות לא מתחלקת לחלקים.

תלמיד: ככול שאני יותר יוצא מעצמי כלפי החברים ככה אני מוכן יותר לפתוח את עצמי ולשתף את הרצון שלי כלפי המטרה, וגם אני מוכן יותר לשמוע ולהקשיב ולספוג את הרצונות שלהם כלפי המטרה.

נכון, כן וודאי.

שאלה: הבורא מגלה לנו תמיד יותר את הרצון לקבל שלנו. איך אנחנו יכולים להיות תמיד מחוברים לעשירייה ולא לאבד את המטרה?

על ידי המאמץ שלנו והעיקר על ידי התפילה. לפני כל השאלות, אתם תכתבו האם אתם יכולים לפתור את השאלות האלה על ידי חיבור ותפילה. ואז אין שאלות, כי הכול נפתר על ידי זה.

תלמיד: אני מתפלל כל רגע, כל יום, אבל אני תמיד מרגיש יותר רחוק.

תלוי על מה אתה מתפלל. וזה שאתה מרגיש יותר רחוק האם זה לא התשובה הנכונה כדי לקדם אותך? יכול להיות שזה נכון והבורא עונה לך בדיוק מה שכדאי לך להרגיש להתקדמות הנכונה.

תלמיד: זה נכון לחיות את החיים שלי הגשמיים עם הפחד להתרחק מהדרך, מהבורא, מהעשירייה?

כן. זה טוב שיש פחד כזה, שאני מפחד להתרחק מעשירייה, מהבורא, מהחברים, ודאי. זה חייב להיות. הפחד חייב להיות כל הזמן. כי אם אני נופל מזה, גמרנו, אני הופך להיות בהמה. ואנחנו רואים איך החברים שלנו עוזבים אותנו, מתנתקים מכל הקשר שהיה להם, לא היה כל כך קשר בוא נגיד, אבל כשמנתקים את הקשר, מתחילים לשנוא, לזלזל במה שהיה להם בחברה שלנו, עד כמה הם הופכים להיות לשונאים שלנו ולהפוכים.

זה מה שכותב רב"ש, אלו התלמידים שהיו איתנו ועזבו, צריכים מאוד להיזהר מהם ולהבין שהם כבר נמצאים בצורה הפוכה מאיתנו. לא יכול להיות אמצע, אין באמצע משהו בין קדושה לקליפה, או זה או זה.

קריין: קטע מספר 6.

"מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב חברו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כוח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכוח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחברו."

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

שאלה: מה עושים במצב שמרגישים שחברים בעשירייה מפחדים להיטיב את מעשיהם מפחד שאולי יקרה משהו בעולם הזה, בחיים הגשמיים שלהם? כמה שיותר משקיעים בעשירייה, פחות מצליחים פה בעולם הזה.

אני לא מבין מה אתה אומר בכלל, אני אגיד לך למה. זה שאני נמצא בקשר עם החברים, זה רק בקשר שלי איתם, ובעולם הזה אף אחד לא יודע על זה, לא יכול לתאר לעצמו מה שיש בלב שלי כלפי החברים. אז מה כאן העניין?

תלמיד: אני מתכוון שזה כמו שבעל הסולם מסביר ב"הסתר וגילוי של ה' יתברך"¹, שאדם מיטיב מעשיו בחיבור, בפעולות ויוצא לו הפוך, כמו שאמרו חברים לפני זה, שהוא מתקדם אחורה, לא יוצא לו, לא כדאי לעשות את זה אולי.

אז מה? כן, נכון, כך זה קורה.

תלמיד: חברים מפחדים, אחד רוצה שתהיה לו משפחה, אחד רוצה שיהיה לו עסק טוב ודווקא בגלל זה הוא מפחד להתקדם יותר בחיבור. הוא אומר, אולי אני אחכה ואני לא אשקיע יותר מידי.

טוב, גם את זה יש כנראה. האמת, שלכן מקובלים גם לא רוצים לקבל צעירים מדי בתור תלמידים. אבל אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא יכולים לעשות כאן שום דבר, למי שיש בו נטייה לרוחניות, לתיקון הנשמה, הוא בכל זאת יתקדם. ואם לא ישקיע בזה יותר, בכל זאת יש בחירה חופשית להשקיע יותר או פחות בחיבור בין החברים, רק בזה אנחנו יכולים להביע את המאמץ שלנו והתוספת שלנו להתקדמות הרוחנית, אז אם מתקדמים לזה, נתקדם. אם לא, לא. ועל זה אף אחד לא יודע, אף אחד. כשאני עובד באיזו עבודה וקשור במשפחה ומשהו וכמה שאני משקיע בחברים יותר או פחות, מי רואה את זה? מי מרגיש? זה רק אני, ובמקצת החברים. לכן לא לפחד, כמה שיותר להשקיע.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו בכל זאת לא נברח מהגורל ואם יוצא לנו לברוח, אז מתוך האגו שלנו אנחנו מתחילים לזלזל במה שהיה קודם ולשנוא וכן הלאה. יש כאלו הרבה שיוצאים, מאיפה יוצאת לך כל היהדות וכל האנטישמיות וכן הלאה? מחכמת הקבלה הכול יצא. זה הכול מפני שהיו באיזה קשר לרוחניות, לחכמת הקבלה, ובמידה שהיו יותר קרובים לזה, יצאו ונעשו יותר רחוקים מזה. היה כוח החיבור ועכשיו כנגדו כוח הדחייה. אבל אחר כך הם באים ויצטרכו לתקן את הכול.

תלמיד: מה יכול לשמור על האדם לא להיכנס לכזה מצב? איך אני יכול לשמור על החברים שלי בעשירייה וגם על עצמי מזה?

רק כל הזמן לדבר, כל הזמן לחמם את המצב הפנימי ושוב ושוב שיהיה מובן לכולם שהבורא מתגלה בתוך החיבור ביניכם. אין אחרת, רק בתוך החיבור שלכם הוא יתגלה. וגמר התיקון זה שהכול מתגלה יחד, ישראל, אורייתא, קוב"ה, הכול יחד.

קריין: קטע מס' 7.

"אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכוח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חברו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כוח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת."

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

זאת אומרת אנחנו חייבים לגלות כל אחד לאחרים, עד כמה שכל אחד מעוניין ונמשך ותומך ומחזק את החיבור בחברה, כי בזה דווקא אנחנו עוזרים זה לזה ואם לא נעזור, אף אחד לא יוכל להגיע למצב שיש לו מספיק כוח כדי להשפיע ולקבל בזה, לגלות בזה את הבורא. לכן גילוי הבורא תלוי עד כמה שאנחנו יחד עובדים בלפרסם זה לזה על גדלות החברה, גדלות הבורא, גדלות החיבור ואז בזה דווקא מתגלה הבורא. לא נעשה את זה? לא נקבל, לא נרגיש.

לכן בחברה אין כל כך מה להסתיר את עצמו אלא ההיפך, חייבים כל אחד ואחד אפילו לגלות שאין לו, אני לא כל כך נמצא באהבת חברים, בחיבור ביניכם וכן הלאה, אבל אני משחק. ואז את המשחק שלי כולם מקבלים כדבר אמיתי. ואז כל אחד ואחד במידה הזאת מתפעל ומתחיל, ואני מסתכל עליו וחושב שזה מה שיש לו וגם אני מתפעל וככה "איש את רעהו יעזורו."

קריין: 8.

"הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו - כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דבריי ותשאו העניין בשלמותו."

(בעל הסולם. אגרת מ"ט)

זאת אומרת אם אני מתחיל להרגיש את המצבים שבחבר, לרע ולטוב, כמצבים הכרחיים שאני גם צריך להתכלל מהם ורוצה שגם הם יתכללו מהם, אז אנחנו בסופו של דבר מגיעים לכלי אחד, ובזה אנחנו כבר מרגישים את השלמות. שלמות מרגישים במידה שאנחנו כולנו פועלים למרכז העשירייה לחיבור אחד.

קריין: 9.

"ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים, ולקרב אותם לדרך ה', כי על ידי זה, יוכל להמשיך הארה לאורך ימים, על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא."

("מאור ושמש". פרשת כי תצא)

קריין: 10.

"צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בעניין זה."

(הרב"ש. מאמר 13 "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"" 1984)

קריין: 11.

"יש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בעניין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בעניין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.

אלא דווקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השִפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חברו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.

דהיינו, שחברו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח ביטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.

היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחברו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחברו מקום חיסרון, שהוא יכול למלאות אותו."

(הרב"ש. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984)

שאלה: הבוקר דיברנו על כך שאנחנו צריכים לחשוב כל היום על החיבור בין החברים, החיבור בינינו. לאחרונה אני מרגיש באיזה צורה שאני עובד טוב בעשירייה שלי, אני מרגיש שאני יכול להרגיש הרבה כוח מהקבוצה, החברים מאוד טובים, חמים אליי. אבל מצד שני אני מקבל מכות גשמיות ואני מרגיש ששני הדברים האלה, שאני מתקדם טוב בעשירייה, והמכות שאני מקבל בגשמיות, יש ביניהם איזה יחס, ואני מרגיש שנוצר בי היחס הזה. איך אני יכול לעבוד עם המצב הזה בשביל להתקדם לעבר העשירייה בצורה יותר נכונה?

ודאי שבן אדם שיש לו איזה קושי בחיים הגשמיים הוא מחפש סיבה, ומפני שהחיים הרוחניים שלו הם תמיד, מה שלא יהיה, הפוכים מהחיים הגשמיים, אז הוא תולה גם בזה את חוסר ההצלחה שלו בחיים הגשמיים. שאם הוא נמצא בקשר עם הבורא והוא מתעסק בעבודת ה', ועושה איכשהו מה שאנחנו קיבלנו מלמעלה, אז לפי השכל האגואיסטי שלו, אני עושה מה שהבורא רוצה, למה הבורא לא עושה מה שטוב לי, לפי השכל הגשמי שלי.

וכך אדם מתחיל לראות, לאיפה אני נפלתי, לאיזו קבוצה, לאיזו שיטה, שכמה שאני עושה יותר ויותר פעולות טובות, השפעה, חיבור וכן הלאה, אני בזה רואה את עצמי בצורה יותר קשה. והוא לא מבין, הוא לא מרגיש, עדיין לא נמצאת בו העובדה הזאת שהוא יקבל עוד ועוד דברים בלתי נעימים כדי לדרוש את הבורא, וכדי לבקש מהבורא כוח התפתחות רוחנית ולא גשמית. כדי שיבקש מהבורא רק להיות באמונה למעלה מהדעת.

רק בעבודה כזאת שאני מבין שאת הכול אני מקבל מהבורא, אני אפילו מרגיש שאני מקבל את זה מהבורא, אלה מצבים שמגיעים לי מלמעלה, אבל אני צריך להיות מנותק מהם. קשה לי להגיד, אין לי מילים, אבל אתם תגלו את זה.

פשוט אין לנו ברירה. אנחנו צריכים להבין שהבורא מלמד אותנו בכל רגע, בכל רגע, ואנחנו נמצאים מתחת השליטה השלמה שלו, והיא כולה מכוונת לגמר התיקון, מכל מצב ומצב. לכן כמו שכותב דוד המלך "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", שאתה איתי בכל מקום. אבל יחד עם זה אני צריך להחזיר את עצמי ברגש ובשכל שלי למצב שכן, אני נמצא בזה.

שאלה: אני לא תמיד רואה שהחברים עובדים באהבת חברים. האם זה סימן בשבילי שאני צריך להרגיש מיד את האחריות להראות להם יותר אהבה?

כן. למרות מה שיהיה לי, אני צריך לשחק כלפיהם תמיד באהבה, בחיבור, בנטייה לעזור להם. כמו אימא, שאפילו שהיא מרגישה לא טוב, אבל יש לה חובה, היא מחויבת לקום ולטפל בילדים הקטנים, אז היא לא מתחשבת בכמה שהיא מרגישה טוב או לא טוב כל כך, אלא היא קמה ועושה את העבודה. כך אנחנו צריכים. למרות שיש לנו כל מיני מצבים, ואת המצבים האלו אנחנו מקבלים בכוונה מהבורא כדי להתגבר עליהם, אנחנו צריכים לסדר את אהבת החברים למעלה מאהבה עצמית. זאת אומרת אפילו שאני מרגיש לא טוב, אני צריך להגיע באהבת חברים למצב כזה, שבשבילי לטפל בהם זה יותר חשוב מלטפל בעצמי. ואז אני קודם כל מתפלל לבורא שיטפל בחברים ויעזור להם, ואחר כך אני מתפלל עבורי. ככה זה צריך להיות.

שאלה: בקטע 8 קראנו שאני צריך להצטער על צער של חבר. על איזה צער מדובר?

לא חשוב איזה צער.

שאלה: רב"ש כותב פה שצריך להעלות את החבר למצב רוח של חיים. מהו אותו כוח בעשירייה שאנחנו מייצרים?

זה הבורא שיתגלה קצת יותר, אפילו בצורה לא ברורה, לא גלויה, אבל כשיתגלה בעשירייה, יהיה לנו מזה כוח התקדמות.

תלמיד: איך אנחנו החברים צריכים לעבוד ככה בינינו שהבורא יתגלה כאנרגיה?

אני צריך לגלות אותו כלפי החברים, כנציג. כל אחד מאיתנו צריך להיות כלפי החברה כנציג הבורא, ואז אני חייב את זה לעשות.

תלמיד: איך אני מעביר את זה לחברים?

אתה כך משחק כלפי החבר, שאתה מלא ביטחון, מלא חיבור, מלא יחס טוב, מרץ, ואז אתה מראה את זה כלפי העשירייה. תנסה ככה לעשות ואתה תראה שפתאום כולם מקבלים ממך את החיבור הזה, את ההזנה הזאת, וגם מתחילים כך להתנהג. ואפילו שאתה עשית זאת לפניהם כמו משחק, אבל הם יקבלו את זה ויתנהגו באמת.

שאלה: איזו סוג של הבנה צריכה להיות בעשירייה, כדי שנוכל להעלות את מצב הרוח של החברים שנמצאים במצבים שונים?

זו חובה של כל אחד ואחד. אין מצב שהוא יותר טוב, יותר רע, אלא בכל מצב ומצב שלא יהיה אני חייב להיות מכוון לעליית העשירייה, לגרום להעלאת עשירייה.

קריין: קטע מספר 12.

"אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים."

(בעל הסולם. "שמעתי". צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")

שאלה: אני מרגיש שלחברים יש רצון גדול לרוחניות. כשאתה אומר להתאמץ במאמץ ובתפילה, זה כלפי כל אחד מאיתנו ואז כל העשירייה שומעת. איך להרגיש שכל חבר בעשירייה הוא במאמץ הזה ורק חסר שאני אוסיף את המאמץ שלי?

כך אתה צריך להרגיש, שכל העשירייה נמצאת בשלמות העבודה הרוחנית ורק אתה חסר. אם עשית הכנות נכונות, אתה תרגיש את זה כך. ותמיד תגלה שרק אתה הוא המפריע, המפגר בעשירייה, רק אתה, והאחרים הם בסדר גמור.

תלמיד: אבל תמיד נוכחת הנטייה הזאת להאשים את החברים כאילו הם לא עשו מספיק. איך להתאמץ בזה שלא להאשים אותם אלא להאשים את עצמי?

נראה לי שזה כבר מגיע אלינו בצורה טבעית. כשאני נמצא בעשירייה, אפילו בלי כל כך להתאמץ אני רואה שהם עושים יותר טוב ממני כל מיני דברים. ואם לא, תעשה מאמץ ותתחיל לראות, [לדון] כל אחד לקו זכות, וכך שיהיה לך. אין מה לעשות, זו עבודה.

אם אתם חושבים שאתם יכולים להגיע להיות למעלה מכל העולם הזה, להיכנס לעולם הנצחי, לגלות את כוח הבורא, וזה באמת ככה סתם לפי הרצונות שלכם או המחשבות או התכונות הגשמיות שלכם, זה לא יקרה. חכמת הקבלה לא מביאה לכם מתנה, היא מביאה לכם שיטה, עבודה. אבל על ידה, ורק על ידה אפשר להשיג רוחניות, את העולם העליון, את הכוח עליון, שפועלים עלינו, שמפעילים אותנו.

אבל אם לא תעשו, שום דבר לא יקרה. אף אחד לא יקבל את זה חינם בגלל שהבורא אוהב אותו או משהו, אין דבר כזה, אני מצטער להגיד. תפסיקו לחכות שזה יקרה, אסור לנו לחכות, שאם לא יקרה היום יקרה מחר, לא. אז תלכו לדת, שם מספיק לכם שתעשו משהו וזה יהיה מספיק. כאן אתם צריכים לגרום למצב שהבורא מטפל בכם, שהוא משנה את התכונות שלכם, שאתם הופכים להיות לבני העולם הבא.

שאלה: הטקסט אומר שאם אני בסביבה של אנשים שהם מתאמצים באהבה לחברים גם אני גם אושפע מההשתוקקות שלהם. מה קורה אם אני רואה שהחברים שלי משחקים, כלומר אני יודע שהם לא מרגישים את האהבה הזאת כלפיי או זה לזה, כלומר אני שם לב שהם משחקים באהבה והאהבה הזאת היא לא אמיתית, מה קורה אם אני מרגיש ככה?

מצוין. זה צריך להיות עוד יותר מכובד בעיניי. כי נגיד שהחבר סובל ולא טוב לו והוא נמצא בכל מיני דאגות ובעיות משלו, ויחד עם זה הוא מתעלה מעל כל הדברים האלה כדי להשפיע לעשירייה ביטחון, מצב רוח טוב, התקדמות, כוחות וכן הלאה, אז אני עוד יותר מעריך אותו, אני עוד יותר מתפעל ממנו, זה עוד יותר משפיע עלי לטובה, להתקדמות. הוא נותן לי דוגמה, עד כמה הוא נמצא במצב לא טוב, ויחד עם זה עד כמה הוא משתדל להיות במצב הפוך למעלה ממנו. הוא משתדל להעלות אמונה למעלה מהדעת. אני צריך לקחת את זה כדוגמה, גם את זה וגם את זה. עוד יותר מזה, לקבל שזה הבורא רוצה שאני כך אראה ואבין ואעשה.

קריין: קטע מספר 13.

"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים)

אנחנו צריכים לא לשכוח וזה דבר מאוד חשוב, שכל הפתרונות, כל התשובות הנכונות, מגיעות רק מתוך חיבור, שאם אני רוצה להבין משהו, אני צריך להיכנס לחיבור. אני לא צריך לחטט במוח שלי ובלב שלי, אלא רק בחיבור בחברה שם, רק שם, אני אמצא את התשובה הנכונה, את הפתרון הנכון.

זאת אומרת, רק לתוך החברה אני כל הזמן חודר. אני רוצה להתקדם, זה רק לתוך חיבור יתר עם החברים, אני רוצה להבין, זה רק מתוך החיבור עם החברים, אני רוצה להרגיש, גם יחד עם זה, איתם, ואין לי דרך אחרת. כי ייצוב של חברה כל פעם יותר אמיתית בדרגת האדם, הדומה לבורא, זה מקור שמשם אני יכול להוציא את כל התשובות, כל הפתרונות ולא בצורה אחרת. כל דבר אחר שאנחנו עושים, לא דרך חיבור יתר בסביבה, בחברה, בקבוצה, בעשירייה, זה פילוסופיה ופסיכולוגיה, ואין בזה שום אמת.

שאלה: אנחנו עומדים מול הר גבוה החשיבות של העלאת מ"ן כנראה נתקלת באיזה קושי בקבוצה. יש בנו חיבור, ויש בנו את האהבה, אבל אנחנו לא מצליחים לעלות תפילה משותפת יחד. מה אנחנו יכולים לעשות?

הסביבה, החיבור אם כך. מה אתם רוצים בחיבור? מה מטרתכם בחיבור? תבררו. אתה אומר "יש לנו חיבור", איזה חיבור יש? חיבור כמו בקבוצת פושעים, או בקבוצות שהולכים לשדוד בנק, לקבל משהו? מה אתם רוצים? מה מטרת החיבור? לפי זה תגיד האם יש חיבור או לא. הכול לפי המטרה, יש קבוצות יפות אבל של שודדים, יש קבוצות יפות של גנבים, יש קבוצות יפות של מקובלים, ועוד, ועוד, ועוד כל מיני קבוצות.

אבל מה אתם רוצים בחיבור? במה זה מתבטא שאתם מגיעים למטרה? אתם רוצים לגלות את הבורא שבמרכז החיבור? אז אתם צריכים להביא את החיבור למצב שבו מתגלה הבורא, זה כוח אחד יחיד ומיוחד, והוא מתגלה בתוך הכלי שנקרא "עשירייה", אם העשירייה, מגיעה לאותו מצב של אחד יחיד ומיוחד, שהכלי והאור יהיו שווים.

אז תבדקו האם אתם נמצאים בכזאת חברה, ואם לא, אז יש עוד עבודה. לא נורא, אבל אתם כבר יכולים כאן להגיד שיש לנו חיבור. אין לכם חיבור, יש משהו, נכון, אבל זה לא שאנחנו יכולים לעזוב את העניין הזה של חיבור ולהתעסק במשהו אחר, זה לא מגיע בכלל למצב הנכון.

תלמיד: אני יודע שהדבר הבסיסי ביותר זה העלאת מ"ן לבורא. ואם אנחנו לא עושים את זה, אז אנחנו בעצם חסרי אמונה לפי מה שאתה אומר.

אני לא פילוסוף כמוך, "חוסר אמונה, העלאת מ"ן", אתה יכול להסביר לעצמך את זה בצורה יותר פנימית, אמיתית. אני לא יודע מה זה מ"ן, ומה זה העלאת מ"ן. אני יודע רק דבר אחד, בינינו חסר חיבור עד הדרגה שיתגלה הבורא. נקודה. זהו. כי כל היתר זה בריחה מהמטרה.

קריין: קטע מס' 14

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים."

("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)

שאלה: האם אני יכול לדרוש מהבורא כוח עבור עצמי כדי לתת מצב רוח טוב לחברים?

כן ודאי. אני צריך לדרוש מעצמי שיהיה לי כוח טוב, כדי שאני אשפיע לחברים ואעלה את מצבם גם לכוח הטוב. למה לא?

שאלה: לפעמים שומעים שחבר הפסיק להגיע או מפספס שיעורים. מה אנחנו צריכים לגרום בתוכנו כדי לעורר יציבות רוחנית אצל החברים?

תראו, אני נמצא בחכמת הקבלה נניח 40 שנה, יותר מזה, נכנסתי לרב"ש בשנת 79, והיום זה כבר 42, 43 שנה, לא חשוב. לפי הניסיון שלי, בכל מצב ומצב שאנחנו עוברים, ואנחנו עוברים היום מצבים די אינטנסיביים, מהירים, אז ודאי שאנחנו נראה בכל מצב ומצב איך כמה חברים פה ושם נופלים, וכמה חדשים מגיעים. וזה לא סתם, זו מערכת אחת שלמה שכולה, כולה, כל העולם, כל האנושות, מגלה בתוכה שינויים ברצון לקבל, ברצון להשפיע, בכוונה, ביחס לחיים כאלו וכאלו, כל הזמן זה משתנה. ואנחנו צריכים לראות שהמצבים האלו פועלים על כל אחד ואחד.

נמצאת לפנינו סך הכול מערכת נשמה אחת, ואנחנו בה. ואז יוצא שהאורות שמתקדמים לקראת לגלות לנו את הבורא בתוך המערכת הזאת, משפיעים על כל אחד ואחד. יש כאלה שהיו בפנים, אבל על ידי האורות האלה שפועלים לתוך העיגול או כדור הזה של כל האנושות, הם משפיעים כך על הנשמות האלה, שהם עפים קצת החוצה, מהמרכז לפריפריה. ויש כאלה שדווקא מתקדמים מהפריפריה למרכז, וככה כל הזמן זה נמצא בתהליך.

ולכן אין לנו מה להתפעל, אנחנו צריכים להמשיך בדרך עד כמה שכל אחד מסוגל. גם אנחנו בצורה אישית כל פעם נמצאים יותר פנימה, יותר החוצה, ככה או כך, והשינויים הם בכל אחד ואחד. אז לא כל כך להתפעל מזה, אלא העיקר צריכים להחזיק בדרך. כמו שאומר רבי עקיבא, אני מרכין את ראשי, הגלים עוברים, ואז אני מגיע לחוף.

תנו לבורא לעבוד, סך הכול הוא הפועל, הוא העובד, אין עוד מלבדו. כלפי זה נאמר "שב ואל תעשה עדיף". כי בטוח אם אתה לא מקבל מלמעלה איזה כוח וכיוון לפעול, אל תפעל, תראה עד כמה שזה פועל בך, ותראה בזה את פעולת הבורא עליך, עד כמה שהוא מסדר אותך. תסתכל יותר, תתחיל להקשיב למה שנעשה סביבך, ובך, עד כמה שהבורא משפיע ופועל, ותראה בזה את עבודת ה', ולא את העבודה שלך. זה דבר אחד.

דבר שני, אל תהיו תחת לחצים או תחת רגשות שבאים ואחר כך עוברים, אלא אנחנו כבר כבעלי ניסיון צריכים להבין שזה קורה ויקרה, כך, וכך. אלא תן לבורא לעבוד עליך, בכל מקרה שאתה לא יודע מה לעשות, ואתה נמצא במבוכה, תמתין. תן לו לעשות את הפעולות, ותראה, תקלוט את טיב הפעולות האלה, ותראה שהכול צריך להיות דווקא כך.

לא יכול להיות שיתגלה איזה דבר טוב, בלי שיתגלה לפניו הרע "יתרון אור מתוך החשוך". מה זה "יתרון האור מתוך החושך"? שקודם חייב להתגלות חושך, ואחר כך על פניו יכול להתגלות האור, ואז תראה יותר מה יש באור. ולכן אור חושך, אור חושך, כך הם מתחלפים כמו יום ולילה, וככה אנחנו נתקדם.

אז סבלנות, תנו לכדור הארץ להסתובב. מה יש כאן? אני מקבל לפעמים כאלה מכתבים אוי ואבוי. תמתין, תחשוב, נחזור לזה בעוד כמה ימים, ותראה שאתה כבר לא זוכר על מה דובר. ככה זה קורה, אני מכיר את זה גם מעצמי, אבל מי החכם? "אין חכם כבעל ניסיון" כמו שהוא כותב. רק בעל ניסיון שעבר את כל המצבים, כבר יודע כמה המצבים האלה תלויים זה בזה, וכמה הם מושכים זה את זה. ואז הוא לא קופץ כמו ילד קטן, אלא נותן לכוח העליון לסיים את הפעולה שלו. גם לנו יש תקופות כאלו, יש תקופות שאנחנו רוצים לעשות והכול ככה לבצע, ויש תקופה שאנחנו דווקא לא רוצים לעשות שום דבר, כי נמצאים באיזה ייאוש, או שאנחנו מבינים שהכול בכל זאת נעשה מלמעלה. מה אני רוצה להגיד, קודם כל לא להיות פזיזים, לכן מקובלים כותבים, תעשה מה שאתה רוצה, "חוץ מצא". כי אם אתה יוצא מהמערכת, אתה כבר לא תחת ההשפעה של המערכת, ואתה כבר נמשך לכל מיני כיוונים שהאגו שלך, היצר הרע שלך מושך אותך.

קריין: 14

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים."

("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)

קריין: 15.

"ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."

(הרב"ש. אגרת מ')

קריין: 16.

"יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.

מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לנצל את השונא."

(הרב"ש. אגרת ה')

זה כל העניין של הקו האמצעי, שני כוחות המכחישים זה את זה ויחלוקו, וביניהם מגיע הקו האמצעי שיכריע ביניהם. והקו האמצעי נקרא אמונה למעלה מהדעת. קו אחד הוא מלכות, רצון לקבל, קו שני הוא בינה, רצון להשפיע, ולא זה ולא זה יכולים להתקיים בנברא כי מטרתו היא להגיע להידמות לבורא. לכן אנחנו צריכים להיות כלולים משני הכוחות האלה באיזון מיוחד וזה מה שאנחנו צריכים לקבוע בחברה.

סדנה

אז עכשיו השאלה שלי לסדנה, איך אנחנו בונים את הקו האמצעי בקשר בינינו?

תקרא עוד פעם את קטע מס' 16 ונעשה את הסדנה.

16 "יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.

מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לנצל את השונא."

(הרב"ש. אגרת ה')

תלמיד בסדנה: מרגיש שבמקום הזה הקו האמצעי הוא בדיוק השילוב בין הצורך להגיע לקשר הזה, הרצון, המאמץ, וחוסר היכולת לבד להגיע לקשר, ואז השילוב עם העזרה מהחברה, מהחבר, שאיכשהו משהו קורה בחיבור בינינו שמזמין לשם את הבורא והוא עושה את הקו האמצעי. זאת אומרת, המאמץ שלנו לבד בעצמו לא יכול לעשות את זה.

כן, אתה צודק כאן. יש הרבה סוגים של ב' קוים, אני והחברה, או בין החברים ואני השלישי ביניהם, או כולנו יחד והבורא בינינו. זאת אומרת, יש כאן הרבה שילובים, וסך הכול אנחנו צריכים במשך העבודה הזאת שלנו לסדר את שתי הנקודות האלה שמתחברות בשני קווים, ושני הקווים שמגיעים למקום, ומייצבים מקום לקו האמצעי, לבורא.

(סוף השיעור)

---

1. "הסתר וגילוי פנים של השי"ת"↩