שיעור בוקר 30.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 81, מאמר: "וזאת ליהודה"

כנראה שבכל זאת צריכים להזכיר שכל התורה היא הוראה איך לצאת מהטבע שלנו האגואיסטי לעל מנת להשפיע, לטבע הרוחני של השפעה ואהבה, חיבור, ובהתאם לזה שנרגיש את העולם הרוחני, את התופעות העליונות בחיבור בינינו וכך אנחנו צריכים להתקדם לזה. וגם העניין של יציאת מצרים, זו הכניסה לעולם העליון, להרגשת המציאות של השפעה. לכן כך אנחנו צריכים להתייחס גם להגדה של פסח שמזכירה לנו את זה.

וכאן יש לנו חלק מהפירוש שבעל הסולם, אולי רצה לעשות, אני לא יודע. באמת, לא שמעתי על זה, אבל זה מה שיש לנו מתוך הפירוש שלו על ההגדה של פסח. "וזאת ליהודה".

וזאת ליהודה

(מתוך פירוש על ההגדה של פסח)

""הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]".

כי מצות "אכילת מצה" ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים. והיינו על שם הגאולה העתידה, להיות בחפזון. נמצא, שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד. וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון.

וזהו שחביב לנו להזכיר, בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים. משום, שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ. ואשר גם כונתינו במצוה זו, להמשיך הגאולה העתידה, להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.

זאת אומרת, אנחנו היום מייצבים את כל החג שלנו, מקיימים אותו עם כל המנהגים שבו, אך ורק כדי להזכיר לנו את ההבחנות הרוחניות שאנחנו צריכים לעבור "כמעשה אבות סימן לבנים", שאנחנו גם נעבור את זה ברוחניות. ולכן, אנחנו קוראים ומשתדלים גם בגשמיות לממש את זה. אבל אך ורק כדי שתגיע גם אלינו הזכות לעבור מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

במהרה בימינו, אמן.

שאלה: הוא אומר בעצם, שאוכלים בעל מנת להשפיע. מקבלים בעל מנת להשפיע כבר במצרים? מה זה אכילת מצה במצרים, איך זה יכול להיות?

אפילו שעדיין נמצאים בשליטת המצרים, בשליטת הפרעה, אבל הם רוצים לקיים כבר בזה את יציאתם בחיפזון, ממהרים, ולכן מקיימים את מצוות אכילת מצה. זאת אומרת, האם אכלו את זה? לא נראה שאפשר במצרים להגיע לאכילת מצה, כי זה לחם עוני, אור חסדים.

יש לנו מעבר בין שאנחנו יכולים לאכול כמאכל הבהמה שהוא עשיר ותעשה עימו מה שאתה רוצה. לבין שאחר כך יש לך הפסק, אתה לא יכול את זה לאכול, זה לא ממלא אותך, ואתה בז לזה, ואז אתה נמצא בניתוק ממאכל הבהמה ועובר למצה, מצה ומריבה אתה נמצא בבעיות. ואחר כך אתה מגיע ללחם עוני שזה כאילו בינה. אין בפנים שום דבר. רק קמח וקצת מים, סימן כזה. ואחר כך כשאתה יוצא מהמצרים אז אתה שוב נכנס כבר ללחם, לא עוני, כי אתה כבר מתחיל את התיקונים.

כך זה במעשה, ועוד נלמד על המעבר הזה, למה זה כך. אבל מצוות אכילת מצה ניתנה להם עוד במצרים.

תלמיד: אם היא ניתנה להם, והם לא יכלו לקיים אותה. הם השתדלו לקיים אותה, אבל לא באמת הצליחו, זו הנקודה, יש כזו מציאות?

"וזהו שחביב לנו להזכיר, בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים. משום, שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ. ואשר גם כונתינו במצוה זו, להמשיך הגאולה העתידה, להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.". זאת אומרת, שגם אצלם היה כביכול לשם הגאולה העתידה.

תלמיד: מה צריך ללמוד על העיקרון לעבודה שלנו, שאנחנו גם צריכים כך לעשות לשם העתיד?

ודאי שאנחנו עושם את זה כך, ללא ספק. כל המצוות שלנו, כל הפעולות שלנו, אנחנו עושים כדי בזה למשוך את המאור המחזיר למוטב. זה נקרא "לקראת הגאולה העתידה".

""השתא הכא [עכשיו כאן] וכו', לשנה הבאה בני חורין".

והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו, יש לנו לעורר גאולה, הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים, כנ"ל."

אנחנו צריכים להבין שכל המצוות, כל התיקונים, כל מה שאנחנו עושים זה על שם הגאולה העתידה כדי לקרב אותנו לתיקון. אין כאן משהו חדש. לכן אם אתה רואה באיזו פעולה שהיא לא לצורך התיקון, לא שנראה לך, אז אתה צריך לברר, אבל אם אתה ביררת ואתה רואה שהיא לא לצורך התיקון, הפעולה הזאת, אז ישנה השאלה, בשביל מה לעשות, בשביל מה?

אתה יכול להגיד, "טוב, אני רוצה לגלות על ידי הפעולה הזאת את הרע שבה, ואז אני אתקדם לטוב". זו דרך ייסורים. ככה לא הולכים. אתה צריך בכל פעולה ופעולה, בדיבור, במחשבה, במעשה לחשוב איך אתה מתקדם בצורה הקצרה ביותר, אופטימאלית ממש למצב המתוקן. אפשר לדלג על כל הקלקולים? בבקשה, תעשה קפיצת הדרך.

""עבדים היינו וכו'".

שנינו במסכת פסחים (דף קט"ז ע"א), שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובענין הגנות פליגי [חולקים] בה רב ושמואל: רב אומר, להתחיל "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ושמואל אומר, להתחיל מ"עבדים היינו". והלכתא כשמואל.

וצריך להבין פלוגתייהו [מחלוקתם].

הנה הטעם של "להתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא על דרך הכתוב "כיתרון האור מן החושך". ועל כן צריך לזכור ענין הגנות, שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית', שעשה עמנו. ונודע, אשר כל ההתחלה שלנו, הוא רק ענין הגנות. משום שההעדר קודם להויה. ועל כן "עייר פרא אדם יולד". ובסופו קונה צורת אדם, שזהו נוהג בכל הפרטים שבבריאה. ועל דרך זה היה גם כן בהשרשת כלל האומה הישראלית.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין. ואם כן, אין לך שום הויה, שלא היתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה, יש לו צורה נבדלת, בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה. כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים:

א. דומם,

ב. צומח,

ג. חי,

ד. מדבר.

אנו מוצאים, שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור. אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור, אלא רק מהדרגה הקודמת לו, שנחשבת העדר בערכו. והיינו ענין הזריעה והרקבון, ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם. וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי. וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב, ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה. וז"ש "עייר פרא אדם יולד". אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור." בזה אנחנו מתחילים, "כולם כבהמות נדמו" בטוח, ואין פה שום בעיה. כן, "כולם כבהמות נדמו".

"והנה הכתוב אומר: "אדם ובהמה תושיע ה'". וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.

ויש להבין אם כן, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן בשיעור הזה, נבדל גם כן ישועת ה' לאדם, מישועת ה' לבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות, אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו." זאת אומרת, במי שיש חיסרון לדבקות בבורא, אבל ממש בדבקות בבורא, הוא נקרא "אדם", זאת אומרת, יש לו תחילת ה"אדם", במי שאין לו את החיסרון הזה נקרא עדיין "העדר" ו"בהמה".

שאלה: בעל הסולם אומר, "הנה הטעם של "להתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא על דרך הכתוב "כיתרון האור מן החושך"." כרגע אנחנו לא רואים את יתרון האור על פני החושך, כרגע אנחנו די מרגישים חושך על פני האור.

לא חשוב.

תלמיד: מה העבודה הזאת לכם?

הפער בין זה לזה.

תלמיד: זהו?

זהו, אין לי מה להגיד, זה נושא רחב לכל אורך הדרך, אור וחושך, חושך ואור, זה מה שאנחנו צריכים להרגיש. מה זה אור ומה זה חושך, זאת שאלה, תלוי למה אתה מתכוון באור וחושך.

תלמיד: לָמה זה מתחיל בגנות ונגמר בשבח?

הכול תלוי בך. אתה חושב שהעולם הוא קבוע, העולם הוא לא קבוע, יש לו צורה כמו הצורה שאתה נותן לו, יש לו ערך כמו הערכים שאתה נותן לו, ולכן מה אתה מגנה ומה אתה משבח, כל פעם זה אחרת. אז מתחיל בגנות ומסיים בשבח, זה אתה משתנה או העולם משתנה? אתה.

תלמיד: מתי?

את זה תשאל את הכוח העליון.

תלמיד: הכוח העליון או העשירייה שלי?

העשירייה.

תלמיד: קבוצה?

קבוצה.

תלמיד: ולָמה כל הסיפור מתחיל, כל הגאולה מתחילה בחיפזון, למה הכוונה, לאן אני בורח?

חיפזון זה מפני שהמעבר ממצב למצב הוא מאוד מאוד פתאומי, קצר, מיד מתחיל ומסתיים. אתה לא כל כך מרגיש את זה אולי, כי יש לך איזה מנגנון השהיה, אבל בעצם זה קורה מיד. האור העליון פועל או לא פועל, מה הבעיה כאן?

תלמיד: למה אתה אומר מיד, אתה אמרת עשרים שלושים שנה?

לא, אבל אם הוא פועל, אז הפעולה שלו היא מיידית.

תלמיד: זה מכה.

מכה.

תלמיד: יציאת מצרים זה מכה?

כן. אתה מרגיש מכת האור, פולסא דנורא.

קריין: עמוד 30, פסקה שנייה באמצע, "ונמצא".

"ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי." רק נראה לנו שזה בצורה אינסטינקטיבית, כאילו שבבני אדם זה לא בצורה מחויבת.

"ולפי זה, נבין גם כן ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל.

ובזה נבין דברי המשנה, שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר, הקודם להויה שלנו, בדרך החיוב, כאמור. שהוא, הגנות הקודם לשבח. ומתוכו נבין את השבח, ביתר שאת וביתר עוז. והיינו דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

וזהו גם כן ענין ד' גלויות שלנו, גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית, שהיא השלימות הגמורה, המקווה לנו במהרה בימינו אמן." אבל גם את הגלות אנחנו צריכים להרגיש בצורה הכי איכותית, שיש לנו ניתוק מהבורא ממש ולא ניתוק מכל מיני הבחנות בהמיות. "שהגולה היא ענין ההעדר, הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה, הוא המכין להויה, המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה, כמבואר בספרים.

לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.

והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת," אבל בצורה השלמה, "כי כולם ידעו אותי" אחר כך. "שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור.

שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.

ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עולם הזה הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.

(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, ועל כן נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן עד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי)".

אם אין הרגשת הגלות, לא יכולה להיות מורגשת הגאולה. כמו בדוגמה שבעל הסולם נותן לנו, מעבירים איזו אומה ממצב רע למצב טוב, אם הם לא הרגישו את הרע במצב הקודם כמו שצריך, הם גם לא יכולים להרגיש את המצב הטוב כמו שצריך, כי אין הכנת הכלי.

"ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר ועל כן אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.

ושמואל לא אומר כרב, מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים "שאין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיות ברשות אדם כמוהו" עד כאן לשונו.

ומפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כי זמן ההוא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו."

חייבים לאכול את מצרים עד הסוף, אבל זה תלוי בנו. אם אנחנו נעבוד טוב ויפה, אפשר לעשות את זה במהירות, ולהגיע למצב שהגאולה העתידה תבוא ממש בחיפזון.

שאלה: בעל הסולם כותב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואז הוא מבדיל שלא כולם "כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת,".

הגאולה עצמה היא מגיעה בהדרגה, ובמידה מסוימת לכל אחד ואחד. וגם ההעדר בהתאם לזה צריך להיות שונה מאיש לרעהו, וזה ודאי לפי הכלים הפנימיים של האדם. אבל כשזה יהיה הגילוי, אז כולם יידעו מקטנם ועד גדלם, ולכל אחד זה יהיה ברור, ''הנה א-לוקיינו זה'', ולא תהיה שאלה מאף אחד לאף אחד. כי אם הכלי מחובר, אז זו כבר השגה אחרת, לא פרטית, אלא כללית. ולכן בגאולה העתידה השלמה, אין שום שאלה לאף אחד.

אבל עד אז, אפילו במקובלים גדולים, בגילוי, מה שלא יהיה, תמיד יחסר. ותמיד יהיה שוני, ואפילו איזה חוסר הבנה בין מקובל למקובל. כי עדיין יש כלים שלא נמצאים כך באמצע, ולא מתוקנים, ולא מגולה בהם אפילו החיסרון, מכל שכן מילוי והבחנות.

שאלה: מה זה ממש להרגיש רע שנוכל לעבור מהמצב?

ממש להרגיש רע, זה נקרא שאתה שונא אותו יותר מהמוות. שאתה מוכן להרוס, להרוג, למחוק אותו, אפילו שאתה גם תימחק.

תלמיד: ואיך מגיעים למצב הזה?

על ידי מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: הבנתי שצריכים להגדיל כל כך את הבורא, כדי שנרגיש את המצב כרע. ואיך מגדילים ממש את הבורא?

קבוצה ותפילה. כשאני שואל אותך מה לעשות אם יש לי סכרת, אז אתה מביא לי תרופה, ואומר אתה צריך לקבל. עכשיו אני אומר לך, זאת התרופה, תקבל. אין ברירה, זו נקראת תרופה.

תלמיד: היום יש יום באמת מאוד יוצא דופן. ואנחנו מבינים שכל המשימות היומיות שלנו ינבעו מכלים אגואיסטיים. לכן היינו רוצים לבקש ממך לתת לנו משימה היום עד לשיעור צהרים, מהמדרגה הבאה שלנו.

משימה. נקווה שאנחנו נשב בערב כולם יחד ונעשה סעודה עם כל מיני סימנים. שהכול הכול מחובר ומכוון איך אנחנו יוצאים ממצרים, מהאגו שלנו, מהרצון לקבל, מעל מנת לקבל, מהשליטה הזאת של ההפכיות של הבורא עלינו.

אנחנו נחייב את הבורא להתהפך, כמו שכתוב בתפילה ''ויהפוך אדוניו על פניו ויכרע''. ואז נחייב אותו שישתנה, ובמקום האחוריים שנקרא פרעה, יסתובב אלינו בפנים, שנקרא א-לוקים. בואו נחשוב על זה, איך בכל זאת אנחנו מחייבים את עצמנו לצפות לזה, ומחייבים את הבורא לעשות כך.

(סוף השיעור)