שיעור בוקר 12.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 553, מאמר ל"ז. "מאמר לפורים"

לז. מאמר לפורים

שמעתי בשנת תש"ח

"יש להבין כמה דיוקים בהמגלה:

א. הנה כתוב "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן". ויש להבין, מהו "אחר הדברים", היינו לאחר שמרדכי הציל את המלך, השכל מחייב, שהמלך היה צריך להגדיל את מרדכי. ומה כתוב, שגדל את המן.

ב. בשעה שאסתר אמרה למלך "כי נמכרנו אני ועמי", שאל המלך "מי זה ואיזה הוא"? משמע שהמלך לא ידע משום דבר. הלא כתוב בפירוש, שהמלך אמר להמן "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך". אם כן אנו רואים, שהמלך כן ידע מהמכירה.

ג. על "כרצון איש ואיש", דרשו חז"ל "אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן". (מגילה י"ב). ידוע, איפה שכתוב "מלך" סתם הכוונה על מלכו של עולם. ואיך אפשר, שהקב"ה יעשה כרצונו של רשע?

ד. כתוב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". שמשמע שרק מרדכי ידע. הלא כתוב לפני זה "והעיר שושן נבוכה". אם כן, הרי כל העיר שושן ידעו מזה.

ה. מה שכתוב "כי כתב, אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, אין להשיב". ואיך נתן אח"כ אגרות שניות, שסוף כל סוף הם מבטלים את האגרות הראשונות?

ו. מהו הענין שחז"ל אמרו "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ז. מהו שאמרו חז"ל על הכתוב "והשתיה כדת". מאי כדת, "אמר ר' חנן משום ר' מאיר, כדת של תורה, מה דעת תורה, אכילה מרובה משתיה".

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם להבין את ענין המן ומרדכי. שדרשו חז"ל על הכתוב "כרצון איש ואיש", היינו המן ומרדכי. שיש לפרש, שרצון מרדכי נקרא דת תורה, שהיא אכילה מרובה משתיה. ורצון המן הוא להיפך, השתיה מרובה מאכילה. ושאלנו, איך אפשר להיות, שיעשה סעודה כרצונו של רשע? על זה כתוב תשובה בצידו "אין אונס", שפירושו שהשתיה לא היה בדרך הכרחי, שזהו הפירוש אין אונס.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל על מה שכתוב "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט". אמרו, בשכר "ויסתר משה פניו", זכה ל"תמונת ה' יביט". שפירושו, כי דוקא בזמן שאינו נצרך להדבר (היינו שיכול לעשות עליו מסך), אז מותר לו לקבל.

וזה שכתוב "שויתי עזר על גיבור", היינו מי שהוא גיבור ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה. וזה שכתוב "והשתיה כדת". מהו כדת? מטעם כי אין אונס. שפירושו, שלא היה זקוק לבחינת שתיה. אבל אח"כ, כשהתחילו לשתות, אז נמשכו אחר השתיה. היינו שכבר היו כרוכים להשתיה, היינו שהיו זקוקים לשתיה, אחרת לא היו יכולים ללכת קדימה. זה נקרא אונס. וזה נקרא, שביטלו שיטת מרדכי.

וזה סוד שאמרו חז"ל, שאותו הדור נידון לכליה, משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והיינו כנ"ל, שאם היו קבלו את השתיה בבחינה אין אונס, לא היו מבטלין את רצונו של מרדכי. וזהו שיטת ישראל. מה שאין כן אח"כ, שלקחו את השתיה בבחינת אונס, נמצא שהם בעצמם דנו לכליה את דת תורה, שהוא בחינת ישראל. וזה ענין "אכילה מרובה משתיה". כי ענין שתיה הוא סוד גלוי חכמה, הנקרא בחינת ידיעה. ואכילה נקרא אור דחסדים, שהוא סוד אמונה.

וזה עניין של בגתן ותרש, שרצו לשלוח יד במלכו של עולם. "ויודע הדבר למרדכי, ויבוקש הדבר וימצא". וענין הביקוש לא היה בפעם אחד, שלא בנקל השיג מרדכי זה, אלא אחר עבודה רבה גילה לו את ענין הזה של הפגם. ואחר שנתגלה לו בבירור, תלו את שניהם. היינו לאחר הרגשת הפגם מזה, אז תלו, היינו שהעבירו את עשיות ורצונות האלו מהעולם.

"אחר הדברים האלה". היינו אחר כל הטרחות והיגיעות, שעשה מרדכי על ידי הבירור, מה שהוא עשה. ורצה המלך לתת לו שכר תמורת יגיעתו, בזה שהוא עובד רק לשמה ולא לתועלת עצמו. והיות שיש כלל, שאין התחתון מסוגל לקבל משהו בלי צורך, מטעם ש"אין אור בלי כלי", וכלי נקרא חסרון. והיות שהוא לא צורך בשביל עצמו שום דבר, איך יכולים לתת לו משהו?

ואם המלך היה שואל את מרדכי, מה לתת לו עבור היגיעה, והיות שמרדכי הוא צדיק, שכל עבודתו הוא רק להשפיע, ואין לו שום צורך להתעלות במדרגות, אלא הוא מסתפק במועט, ולהמלך היה רצון לתת את אור החכמה, שזה נמשך מקו שמאל, ועבודתו של מרדכי היתה רק מקו ימין לבד.

מה עשה המלך, גדל את המן. היינו, שהחשיב את קו שמאל. וזה סוד ושב את הכסא על כל השרים. וכמו כן נתן לו השליטה, היינו שכל עבדי המלך היו כורעים ומשתחוים להמן, כי כן צוה לו המלך, שהוא יקבל השליטה. וכולם היו משלימים עימו, שענין הכריעה הוא קבלת השליטה.

כי דרך של המן בעבודה מצא חן בעיניהם יותר מדרך של מרדכי. וכל היהודים, אשר בשושן, קבלו את שליטת המן. עד שהיה קשה להם להבין את דעתו של מרדכי. הלא כולם מבינים, שהעבודה ללכת בקו שמאל, הנקרא ידיעה, הוא יותר קל ללכת בדרכי השם ית'.

וכמ"ש ששאלו, מדוע אתה עובר את מצות המלך? וכיון שראו, שמרדכי מחזיק בדעתו ללכת בדרכי אמונה, נפלו במבוכה, ולא ידעו עם מי הצדק. והלכו ושאלו את המן, עם מי הצדק? כמ"ש "ויגידו להמן, לראות היעמדו דברי מרדכי, כי הגיד להם, אשר הוא יהודי". היינו, שדרך היהודי הוא אכילה מרובה משתיה, כלומר שעיקר הוא אמונה. וזהו כל יסוד היהדות.

וזה גרם להמן הפרעה גדולה, מדוע שמרדכי לא הסכים לדעתו. לכן כשכולם ראו את דרכו של מרדכי, שטען שרק הוא הולך בדרך היהדות, ומי שהולך בדרך אחר, כבר נקרא שהוא עובד עבודה זרה. וזה שכתוב "וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה, את מרדכי היהודי יושב בשער המלך", שמרדכי טוען, כי רק דרכו הוא שער של המלך, ולא של המן.

ובאמור נבין מדוע כתוב "ומרדכי ידע", שמשמע דוקא מרדכי ידע. הלא כתוב "והעיר שושן נבוכה". משמע שכולם ידעו.

אלא יש לפרש, כנ"ל, שהעיר שושן היו נבוכים, ולא ידעו עם מי הצדק. אבל מרדכי ידע. שאם יהיה שליטת המן, בזה יהיה כליה חס ושלום לעם ישראל, היינו שימחה את הכלל ישראל מן העולם. כלומר את דרך היהדות של עם ישראל, שהבסיס העבודה הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה "חסדים מכוסים", וללכת בעינים עצומות עם ה', ולומר תמיד על עצמו "עיניים ולא יראו". היות שכל אחיזתו של המן הוא בקו שמאל, הנקרא "ידיעה", שהוא ההפכיות של האמונה.

וזה סוד שהמן הטיל גורלות, על דרך שהיה ביום כיפורים, כמ"ש "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". שענין גורל לה' הוא בחינת ימין, שהוא סוד חסדים הנקרא "אכילה", שענינו אמונה. וגורל אחד לעזאזל, הוא סוד קו שמאל, בעצם הוא בחינת לא יצלח לכל, וכל הסטרא אחרא נמשכת מכאן. לכן נמשך מקו שמאל סיתום על האורות, כי הקו שמאל מקפיא האורות.

וזה סוד "הפיל פור הוא הגורל". היינו, שמפרש מה שהפיל. ואומר פור שענינו פי-אור (במבטא הוא פי-אור), שעל ידי הגורל לעזאזל נסתמו כל האורות, ונמצא שהפיל את כל האורות למטה. והמן חשב, שצדיק יכין ורשע ילבש. זאת אומרת, המן חשב, שעל כל עבודות ויגיעות, שעשה מרדכי ביחד עם כל הנלוים אליו, את השכר, מה שמגיע להם, המן חשב שזה השכר הוא יקח.

כלומר, שהמן חשב את האורות, שמתגלים ע"י התיקונים של מרדכי, יקח הכל לרשותו. וכל זה היה מטעם שראה, שהמלך נתן לו את השליטה להמשיך את אור החכמה למטה. ולכן כשבא להמלך, לאמר להשמיד את היהודים, היינו לבטל שליטת ישראל, שהוא בחינת אמונה וחסדים, ושיהיה בחינת ידיעה מגולה בעולם, והשיב לו המלך "הכסף ינתן לך והעם, לעשות כטוב בעיניך". היינו, כטוב בעינים של המן, היינו לפי שליטתו, שהוא שמאל וידיעה.

והנה כל ההפרש בין אגרות הראשונות להשניות, הוא במילת "היהודים". והנה בפתשגן הכתב (שענין פתשגן פירושו הוא התוכן, שיצא מלפני המלך. ואח"כ נותנים על הפתשגן הכתב ביאורים, שמפרשים מהו כוונת הפתשגן) היה כתוב "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה". ולא כתוב על מי "להיות עתידים".

רק המן נתן ביאור על פתשגן הכתב, כמ"ש "ויכתוב כל אשר צוה המן". ובאגרות שניות כתוב את מלת היהודים, כמ"ש "פתשגן הכתב להנתן דת, בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים ולהיות היהודים, עתידים ליום הזה להינקם מאויביהם".

לכן כשבא המן לפני המלך, אזי המלך אמר לו, הכסף שהוכן מראש נתון לך. היינו שאין אתה צריך להוסיף שום מעשה, מטעם שהעם לעשות בו כטוב בעיניך. היינו, שהעם כבר רוצה לעשות "כטוב בעיניך". זאת אומרת, שהעם רוצה לקבל שליטתך. אבל המלך לא אמר לו לבטל את שליטת מרדכי והיהודים, אלא שהוכן מראש, שיהיה עכשיו בזמן הזה בחינת גלוי חכמה, שזהו "כמוציא חן בעיניך".

ופתשגן הכתב היה "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים". שפירושו, שהדת היה, שיהיה גלוי, שענין גלוי חכמה (הוא) לכל העמים. אבל לא היה כתוב, שיבטלו בחינת מרדכי והיהודים, שהוא סוד בחינת אמונה. אלא הכוונה היתה, שיהיה גלוי חכמה, ומכל מקום הם יבחרו בחסדים.

והמן אמר, מאחר שעכשיו הוא הזמן של גלוי חכמה, בטח אין הגלוי חכמה ניתן שלא להשתמש עם החכמה, כי מי עושה איזה דבר שלא לשימוש. כי אם לא משתמשים עם זה, נמצא שיהיה פעולה לבטלה. אלא בטח רצון ה' הוא. בכדי להשתמש עם החכמה, עשה ה' הגלוי הזה.

וטענתו של מרדכי היה, שענין הגלוי הוא רק להראות, מה שהם לוקחים לעצמם ללכת בדרך הימין, שהוא חסדים מכוסים, אין זה מטעם שאין ברירה, לכן הם הולכים בדרך הזה, וזה נראה כמו כפיה, זאת אומרת שאין להם עצה אחרת, היות שאין עתה גלוי חכמה, אלא עכשיו שיש גלוי חכמה, יש מקום לבחירה מרצונם הטוב. כלומר, שהם בוחרים בדרך של חסדים יותר מבחינת השמאל, שהיא גלוי חכמה. זאת אומרת, שגלוי היה רק בכדי שיוכלו לגלות את החשיבות של חסדים, שזה חשוב להם יותר מחכמה.

וזה שאמרו חז"ל "עד כאן באונס, מכאן ואילך ברצון". וזהו הפירוש על "קימו וקיבלו היהודים עליהם". זאת אומרת, שכל ענין גלוי חכמה לא בא עכשיו, אלא כדי שיוכלו לקבל את דרך היהודי, ברצון.

ובזה היה ענין המחלוקת בין מרדכי והמן. שטענתו של מרדכי היה, כי מה שאנו רואים עתה, שה' מגלה את שליטת החכמה, אינו בכדי שיקבלו את החכמה, אלא להשביח את החסדים. כלומר, שעתה יהיה להם מקום להראות, שזה שמקבלים את החסדים, הוא ברצון. כלומר, יש מקום לקבל חכמה, כי עתה הוא שליטת השמאל, שמאיר חכמה, ומכל מקום הם בוחרים בחסדים. נמצא, שהם מראים עכשיו, בזה שמקבלים את החסדים, שהימין שולט על השמאל. היינו שעיקר הוא דת יהודי.

והמן טען ההיפך, כי מה שה' מגלה עתה את הקו שמאל, שהוא בחינת חכמה, הוא בכדי להשתמש עם החכמה, אחרת נמצא שה' עשה פעולה בחינם, היינו עשה דבר, ואין מי שיהנה מזה. לכן אין להסתכל על מה שאומר מרדכי, אלא שכולם צריכים לשמוע בקולו, ולהשתמש עם גלוי חכמה, שנתגלה עתה.

ולפי זה נמצא, שהאגרות השניות לא ביטלו את הראשונות, אלא שנתנו ביאור ופירוש לפתשגן הכתב הראשון. שענין "גלוי לכל העמים", שענין גלוי חכמה שמאיר עכשיו, הוא בשביל היהודים. כלומר, שזה הוא כדי שהיהודים יוכלו לבחור את החסדים מרצונם הטוב. ולא מטעם שאין בחירה ללכת בדרך אחר. לכן כתוב באגרות השניות "להיות היהודים עתידים ליום הזה, להנקם מאויביהם".

היינו כנ"ל, שמה שיש עכשיו שליטה לחכמה, הוא כדי להראות, שהם מעדיפים החסדים יותר מחכמה. וזה נקרא "להנקם מאויביהם", שאויביהם רוצים דוקא חכמה, מה שאין כן היהודים דוחים את החכמה.

ובזה נבין מה שהקשינו, על מה שהמלך שאל "מי הוא ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן". ולמה שאל? הלא המלך בעצמו אמר להמן "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (וזהו כנ"ל, שהפירוש הוא, שענין גלוי חכמה הוא על הכוונה, בכדי שהעם יעשה כטוב בעיניך, היינו שיהא מקום בחירה. זה נקרא "והעם לעשות כטוב בעיניך". מה שאין כן אם אין גלוי חכמה, אין מקום לבחירה, אלא שהחסדים שלוקחים, נראה שהוא מטעם אין ברירה). זאת אומרת, שכל זה בא מכח, שהמלך נתן את הפקודה, שיהיה עתה הזמן של גלוי חכמה.

והכוונה היתה, שהשמאל ישמש להימין, שעל ידי זה יהא נראה לכל, שהימין הוא יותר חשוב מהשמאל, כי בגלל זה הם בוחרים בחסדים. וזה סוד מגילת אסתר. שלכאורה זה הוא תרתי דסתרי [שני דברים סותרים]. כי מגילה משמע, שהיא גלוי לכל. ואסתר משמע, שיש הסתרה. אלא שיש לפרש, כנ"ל, שכל הגלוי הוא בכדי לתת מקום לבחור בהסתרה.

ועתה נבין מה שאמרו חז"ל "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והיות שענין מרדכי ואסתר היה לפני בנין בית שני, שבנין בית המקדש הוא ענין של המשכת חכמה. ומלכות נקראת בית המקדש.

וזה סוד שמרדכי שלח לאסתר, שתלך למלך לבקש על עמה. והיא השיבה "כל עבדי המלך וכו', אשר לא יקרא, אחת דתו להמית, וכו', ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום". שפירושו הוא כמו שידוע, שאסור להמשיך בחינת ג"ר דחכמה למטה. ומי שכן ממשיך בחינת ג"ר (שהם ג' ספירות וכל אחת כלולה מעשר, הם שלשים), נדון למיתה, מטעם שהקו שמאל גורם פירוד מחיי החיים. "לבד אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", שזהב הוא סוד חכמה וג"ר.

היינו, שרק בהתעוררות העליון יכולים להשאר בחיים. היינו, הדביקות הנקרא חיים, אבל לא בהתעוררות התחתון. והגם שאסתר הוא סוד מלכות, שהיא צריכה חכמה, אבל זה רק בהתעוררות העליון. מה שאין כן אם היא ממשיכה בחינת חכמה, היא מאבדת את כל בחינתה.

ועל זה השיב לה מרדכי, (אם) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". היינו ע"י שיבטלו לגמרי את הקו שמאל, ויהיה ליהודים את הקו ימין לבד, שהוא סוד חסדים, הרי "את ובית אביך תאבדו". כי בסוד "אבא יסד ברתא [בת]", אז היא מוכרחה שיהיה בה חכמה. אלא שצריך להיות, אכילה מרובה משתיה. אבל אם לא יהיה ליהודים שום עצה, הרי הם יהיו נאלצים לבטל את קו שמאל. נמצא, שכל בחינתה תתבטל.

ועל זה אמרה "וכאשר אבדתי אבדתי". דהיינו, אם אילך, אני אבוד. כי אני יכול לבוא לידי פירוד, כנ"ל, כי בהתעוררות התחתון גורם פירוד מחיי החיים. ואם לא אילך, אז "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", היינו על ידי אופן אחר, שהם יבטלו לגמרי את קו שמאל, כמו שאמר לה מרדכי.

לכן לקחה את דרך מרדכי, שהזמינה את המן להמשתה, שפירושו, שהמשיכה את קו שמאל, כמו שצוה לה מרדכי. ואח"כ כוללה את השמאל בימין. ועל דרך זה יכול להיות גילוי אורות למטה, וגם להשאר בבחינת הדביקות. וזה סוד מגילת אסתר. כלומר, אע"פ שכבר יש גלוי אור החכמה, מכל מקום היא לוקחת את בחינת ההסתר, שיש שם (כי אסתר היינו הסתר).

ובענין "ולא ידע" מבואר בתלמוד עשר הספירות (חלק ט"ו, דף א' תתי"ז, באור פנימי), היות שהגם שהיה מאיר אורות דחכמה, ובלי אור דחסדים אי אפשר לקבל, כי על ידי זה באים לידי פירוד, אלא ש"נעשה נס ע"י דברי צומות וזעקתם", המשיכו את אור דחסדים, אז היו יכולים לקבל את אור החכמה. ולפני גמר התיקון אין דבר כזה. והיות שבחינה זו היא מבחינת גמר התיקון, שאז כבר יהיה מתוקן, כמ"ש בזה"ק "עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש", נמצא שאז אין הבדל בין המן למרדכי. שגם המן יהיה מתוקן. וזהו הרמז חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

יש להוסיף במה שאומר "אז תלו". זהו רמז "תלו על עץ", שהבינו, שזה אותו חטא של עץ הדעת, שגם שם היה הפגם בג"ר. ובענין "יושב בשער המלך" אפשר להוסיף, שזהו רמז, שהוא יושב ולא עומד, כי ישיבה נקראת ו"ק, ועמידה נקראת ג"ר."

תלמיד: מה מגדיל את השמאל? מה גורם להגדלה של השמאל מצד העליון?

מצד העליון, העליון מגדיל את השמאל.

תלמיד: אבל לפי מה במערכת מגיע הזמן או הנקודה שהשמאל מתגדל?

הזמן.

תלמיד: ועד אז, זו רק עבודה בימין?

כן.

תלמיד: ואחרי שהשמאל מתגדל, האם יש עבודה אחרת בעבודת הימין?

חייבים להגדיל את הימין.

תלמיד: האם הימין יכול לגדול אחרי שהשמאל מתגלה?

כן.

תלמיד: הוא מתאר פה שגילוי החכמה בא קודם באונס, ואז צריך לבחור חסדים ברצון.

כן.

תלמיד: אז צריך קודם כל להיות גילוי הבורא ורק אז הכנת הכלי.

נגיד.

תלמיד: לא מובן לי למה חכמה קודמת לחסדים. איפה זה בא לידי ביטוי?

זה לא בא. איך זה קורה בפורים?

תלמיד: הוא מתאר כאן במאמר. אבל הוא כותב שקודם יש את החכמה באונס, ואז הוא צריך לבחור בחסדים ברצון שלו.

כן, שלו.

תלמיד: אז קודם יש גילוי חכמה, ורק אז יש את הכנת כלי החסדים.

כן.

תלמיד: האם זה לא הפוך?

השאלה היא איך יכול להיות כך, שחכמה מתגלה בלי הכנה. לכן זה פורים, לכן זה כך קורה, באמת הצורה היא לא רגילה.

תלמיד: למה?

כי איך יכול להיות שחכמה תאיר בלי לבוש החסדים?

תלמיד: למה יש פתאום שינוי? מה קורה שהמערכת מחליטה להקדים את החכמה?

זה גם עניין החג, עניין הזמן, שאז הזמן של גילוי החכמה.

תלמיד: הוא כותב "רק בהתעוררות העליון יכולים להישאר בחיים, היינו, הדביקות הנקרא חיים, אבל לא בהתעוררות התחתון". למה הכוונה?

התחתון לא יכול לבקש על הדבקות.

תלמיד: אז מי יבקש על הדבקות?

העליון מכין.

תלמיד: ומהי פעולת התחתון?

פעולת התחתון היא לבחור בזה אחר כך. אחרי שהעליון מכיר בזה, בוחר בזה, אז התחתון גם יכול לעשות זאת.

תלמיד: מהי הפעולה של התחתון?

פעולת התחתון היא שהוא בוחר בחסדים על פני החכמה.

תלמיד: איך התחתון יודע שהוא יכול לבקש דבקות?

אבל אין לו ברירה. כאן החשבון הוא על כלי שלם.

תלמיד: העליון מכין את הכול עד מצב הדבקות.

כן.

תלמיד: ולתחתון נשאר להושיט יד ולקטוף.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שפעולת התחתון היא שהוא בוחר בחסדים על פני החכמה?

פעולת התחתון היא שהוא בוחר בחסדים על פני החכמה.

תלמיד: מה זה אומר?

שיש לו את כל האפשרויות לקבל את אור החכמה שמתגלה, והוא בוחר בחסדים.

תלמיד: מה זה אומר שהוא בוחר בחסדים?

שהוא לא רוצה לקבל את אור החכמה, הוא דווקא מעדיף את הדבקות.

תלמיד: האם אור החכמה ינתק אותו מהדבקות?

בוודאי. אור החכמה זה אור החכמה, ודאי שאם הוא ממלא את עצמו באור החכמה, אז הוא כבר מתנתק מחסדים. זה לא נעשה בו"ק, בהשלמה או במשהו, אלא הוא לגמרי מעדיף להתמלא באור החכמה, ובזה הוא הורג את עצמו.

תלמיד: אבל למה שהוא יתנתק מחסדים? שיישאר בחסדים.

הוא לא יכול, כי הוא חייב להיות כולו בחכמה.

תלמיד: אם הנברא בנה את עצמו באור חסדים, אז הוא מכין את עצמו לקבלת אור החכמה בתוך אור החסדים, לא?

לא. מה היה לו? היה לו אור חכמה, אור חסדים, והוא בחר באור החסדים, ועכשיו הוא יכול לבחור באור החכמה.

תלמיד: איך בוחרים באור חסדים?

הם מצמצמים את הרצון שלהם, ואז נשאר להם כלי להמשכת אור החסדים.

תלמיד: מה זה אומר שהנברא בוחר בחסדים, כלומר מסתיר את הכלי שלו, את הרצון שלו ונדבק לבורא? מהי הפעולה הזו, מה הנברא צריך לעשות שם?

הוא מעדיף דבקות.

תלמיד: מה זה אומר להעדיף דבקות על פני לקבל מהבורא את מה שהוא רוצה לתת לי?

להעדיף דבקות בבורא במקום כל מצב אחר.

תלמיד: מה זה אומר שאני מעדיף דבקות?

אתה רוצה שהתוצאה שתהיה לך, היא תמלא את הכול.

תלמיד: לא הבנתי.

אתה רוצה שאור החסדים, שתהיה בתוכו גם הארת החכמה, שזה ימלא את כול הבריאה, את כל הכלי.

תלמיד: אני רוצה לעשות את זה. מה זה אומר לעשות את הפעולה הזאת?

אין לך עדיין פעולות לפי הרצון שלך כשאתה אומר. אתה יכול להגיד מילים אבל זה לא מתבצע ברצונות. וכאן אנחנו מדברים על זה שצריכים להגיע למצב שמה שהנברא רוצה שיקרה, הוא רוצה שזה יקרה ברצונות שלו.

תלמיד: אין לי כרגע את הדבר הזה. מה אני צריך לבקש מהעליון כדי שיהיה לי את זה, מה הבקשה הנכונה?

הבקשה הנכונה היא שליטת העליון. שאור החסדים יגיע, ימלא את הכלי, ויתקן אותו לקבל את כל אור החכמה.

תלמיד: כלומר תמיד יש את שליטת העליון, לא משנה אם הנברא רוצה את זה או לא רוצה. אבל יש פה נקודה, שהנברא, שהתחתון, מבקש את שליטת העליון. זה העניין פה, זה מה שמשתנה פה.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שאני מבקש שהעליון ישלוט בי? זה אומר שאני נכנע, אבל מה בדיוק אני מכניע?

את הרצון לקבל שלי. בסופו של דבר אני אומר שאין לי שום חשיבות ברצון לקבל, אלא אני רוצה רק להרגיש שהעליון שולט בי.

תלמיד: נראה מפה שאסתר מבקשת משהו שהיא לא מוכנה לו. היא מבקשת חכמה בלי שהיא יודעת שיש לה חסדים כדי לכסות על זה.

כן.

תלמיד: איך זה יכול להיות?

כי אין עדיין שום גילוי.

תלמיד: אבל הוא כותב פה שזה אסור, שמותר לגלות חכמה רק בהתעוררות העליון. והיא כאילו עושה את ההיפך, התחתון בא למלך ומבקש חכמה לפני שהוא יודע שיש לו חסדים. לכן היא גם אומרת, "כאשר אבדתי אבדתי", היא לא יודעת. איך עושים דבר כזה? זה נשמע לא לפי הסדר.

צריכים לחשוב, אתה צודק.

תלמיד: אני רוצה לברר את הקשר בין חסדים למלכות. כתוב שאסתר היא יסוד מלכות, שהיא צריכה חכמה אבל רק בהתעוררות העליון. למה למדרכי חשוב להציל את המלכות? מה זה אומר?

כי להציל את המלכות זה אומר שמלכות תקבל קודם את שליטת החסדים.

תלמיד: כרגע המצב הוא שמלכות נמצאת בהסתר, ומתעוררת החכמה, שליטת קו שמאל. למה שלמרדכי יהיה חשוב שבחינת מלכות לא תיהרס?

אז איך להגיע לפורים?

תלמיד: מבחינת מרדכי, הוא רוצה רק את דרך היהודים. מרדכי שהוא רק חסדים וזו כל תכונתו, למה חשוב לו עכשיו גמר התיקון? חשוב לו לשמור על חסדים וזו כל בחינתו.

אבל כך מלכות לא תתמלא.

תלמיד: למה זה חשוב לחסדים?

כי הם גם כלי לקבל אור חכמה.

תלמיד: כתוב שהדרך של היהודים היא לבטל קו שמאל ולהישאר רק בימין.

כן.

תלמיד: למה פתאום לתכונה הזאת חשוב שגם יהיה קו שמאל?

כי אחרת איך הקו שלהם, קו ימין, יתקיים? הכול עומד על זה שזה כנגד זה, שזה תומך בזה, או זה מבטל את זה, אבל אתה לא יכול לדבר באחד ללא האחר.

תלמיד: נכון. גם כתוב מוקדם יותר שהחכמה באה כדי להשביח את החסדים.

כן.

תלמיד: הוא רוצה להשביח את החסדים, ואז הוא משתמש בחכמה בשביל זה.

כן.

תלמיד: הבורא נותן לנו פה חופש בחירה כביכול, למרות שהוא מעצים את השמאל. אבל זה שאני בוחר בחסדים זה משבח את החסדים, מתוך רצון כמובן. למה זה משבח?

תסביר מה שאתה אומר.

תלמיד: הוא כותב, "שה' מגלה את שליטת החכמה, אינו בכדי שיקבלו את החכמה, אלא להשביח את החסדים. כלומר, שעתה יהיה להם מקום להראות, שזה שמקבלים את החסדים, הוא ברצון. כלומר, יש מקום לקבל חכמה, כי עתה הוא שליטת השמאל, שמאיר חכמה, ומכל מקום הם בוחרים בחסדים". יש מקום לקבל חכמה וברצון, אבל למרות זאת, ולמרות שליטת השמאל שמראה חכמה, הם בוחרים בחסדים. הבורא מעצים את השמאל, ומזה שאנחנו בוחרים ברצון את החסדים זה משבח אותם.

כן.

תלמיד: למה?

כי אנחנו בזה מגדילים את הכלי. אנחנו בזה משייכים לכלי של החכמה את כל היגיעה שלנו. כל מה שיכול להתגלות בשמאל אנחנו משייכים לימין.

תלמיד: האם יש פה באמת בחירה חופשית?

זה ממה שיש. להגיד שיש או אין? אלא ממה שיש. זה לפי העניין, כך הוא מסביר.

תלמיד: האם הדרך שלנו היא כל הזמן בהתגברות על השמאל?

כן.

תלמיד: בהמשך הוא אומר שיש מצב של שוויון בין שני הכוחות. האם יש כזו נקודה שמגיעים למצב של שוויון בין שני הכוחות?

כן, היו כאלה כביכול מצבים חלקיים, כי נבוכו, כי לא ידעו עם מי הצדק. אבל האם אלו מצבים אמיתיים או שהם לא יכולים להתקיים אלא רק תיאורטית, את זה עוד נראה.

תלמיד: מה זה נקרא שאין הבדל בין המן למרדכי?

שניהם רוצים להגיע לגילוי הבורא, לגילוי האור, וההבדל ביניהם שזה צריך להתגלות באור דחסדים או ישר באור החכמה.

תלמיד: אבל תמיד צריך להיות בהקדם של חסדים.

למה בהקדם של חסדים?

תלמיד: אם לא, אז אי אפשר יהיה לקבל את החכמה בעל מנת להשפיע.

יש למישהו תשובה?

תלמיד: האם שנברא מסדר לעצמו לבוש של חסדים שיוכל להתלבש באור חכמה, זה נקרא שהוא מקבל בדרך אמונה?

נגיד.

תלמיד: אין הבדל בין המן למרדכי.

תלמיד: כך אפשר לגלות. המן רוצה ישר את אור החכמה. ומרדכי הוא דרך אמונה, קודם כל. האם זה כך?

לא, אבל זה עניין מה הכוונה, או למשוך את החכמה או להאיר חכמה בחסדים. בזה הוא משבח את החסדים.

תלמיד: אולי העניין שלא ידע בין המן למרדכי, שבעצם זה מביא אותנו שיש בחירה אמיתית בין חסדים לחכמה. בלי זה אין בחירה.

תסביר.

תלמיד: אם יש רק חסדים והחכמה עוד לא גדלה, אז הולכים בחסדים ואז אין באמת ברירה. וכשמגדילים את החכמה, עושים את העבודה ולא מספיקים להגדיל את החסדים, אז נופלים לשמאל. ורק כאשר מגדילים בחזרה את החסדים ושניהם שווים ולא יודעים במה לבחור, אז יש בחירה אמיתית. מותר עכשיו להשתמש בחכמה ועדיין לא בוחרים בחסדים. ורק כאשר לא יודעים להבדיל בין שניהם, זה אומר שאנחנו נמצאים בנקודת בחירה אמיתית.

טוב.

תלמיד: כתוב במאמר, "מי שהוא גיבור ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה."

כן. מה?

תלמיד: הייתי מצפה שמי שחלש הקדוש ברוך הוא ייתן לו עזרה. הוא אומר, "מי שהוא גיבור ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה". אז מה זה להיות גיבור שהבורא יעזור לי?

אין לך כוחות מעצמך אלא הכול בא רק מדבקותך בבורא. ולכן אם אתה מקבל מלמעלה כוחות, אז אתה חושב שעכשיו אתה גיבור. אתה מבין שזה לא אתה, אבל בכל זאת לא בכוחות שלך.

תלמיד: מה זה אומר ליהנות מסעודת הרשע, להמשיך גילוי חכמה ובזה לעשות פגם?

כי זה בלי לבוש דחסדים. ולכן בפורים יש על זה הרבה הסברים. למה יש מצווה להשתכר עד לא ידע, אלא הכול מתגלה בסוף.

תלמיד: לשתות זאת אומרת גילוי חכמה. כתוב במאמר, "כשהתחילו לשתות, אז נמשכו אחר השתיה". כבר היו "זקוקים לשתיה," ונהנו מסעודת הרשע. איך לא ליהנות מגילוי הבורא, איך אפשר להתכונן?

ליהנות, תלוי במה ליהנות, מאיזו כוונה.

תלמיד: הרי כל הדמויות הן בתוך האדם, המן, מרדכי, תכונות שהתגלו בתוכנו, אז בעל הסולם אומר "שהמן רצה את השכר של העבודה של מרדכי", שיקח את האורות שמתגלים על ידי התיקונים של מרדכי". הוא קורא לזה "צדיק יכין ורשע ילבש." כביכול מרדכי מתעטף בחסדים, מכין את עצמו, יושב מול השער. המן רצה בתיקונים כדי להשתמש לעצמו. אבל מרדכי הכין את כל מה שיכול היה. הוא ישב בשער המלך, ולא השתמש בגילוי חכמה, אלא היה בצמצום ובקו ימין, רק בגדלות, בשבח. מה הוא יכול היה להכין יותר כדי לא לקחת את הגילוי, את אור החכמה? מה עוד היה אפשר להכין?

אי אפשר יותר.

תלמיד: זה המקסימום בשעתו.

כן, יותר מזה, זה רק לעבוד בכלים דקבלה.

תלמיד: אז מתישהו מרדכי הבין שהוא לא יכול להישאר במצב הזה, כי הוא בעצם לא מממש את מטרת הבריאה, ואז מתגלה לו שבגתן ותרש רצו לשלוח יד במלך, ובשיר של בעל הסולם, "הבהיר", הוא כותב, "היזהרו מלשלוח יד אליו"¹. וגם בגתן ותרש רצו לשלוח יד. יכול להיות שהם רצו להנות לעצמם, הם רצו להשתמש באור בכלים שלהם.

כן.

תלמיד: למה הוא צריך את אסתר? הוא אומר לה, לכי תבקשי על עמך.

האמת, הוא היה צריך לפנות לאסתר, ואסתר הייתה צריכה ללכת ולהציל את כל היהודים.

תלמיד: אסתר אומרת לו, אני לא יכולה. כי אם אני הולכת, זה כאילו אני התחתון, כי אני מלכות, אסתר, ואם אני באה, מבקשת חכמה, אי אפשר, זה אבוד. ואם אני לא אבקש, אז ברור שגם אני הולכת לאיבוד, כי לא תהיה בכלל חכמה בעולם.

אז מה אתה מציע?

תלמיד: למה מרדכי שהוא דווקא המתוקן, המחזיק באור חסדים, יושב בשער המלך, מזהה את בגתן ותרש, כבר עבר את כל המבחנים, הוא בתכונת צדיק. למה הוא לא בא בעצמו עם התכונה הזאת?

למה? זו שאלה.

תלמיד: למה הוא צריך לשלוח את אסתר לשם?

כי היא אסתר המלכה, היא קשורה לכל הכלים דקבלה.

תלמיד: אבל הוא רוצה שההשפעה תשלוט, לא שהקבלה תשלוט.

אבל בהשפעה אין כוחות.

תלמיד: כתוב במאמר, "ללכת בעינים עצומות עם ה'," "ולומר תמיד על עצמו ""עיניים ולא יראו"." מה זה "ללכת בעיניים עצומות עם ה'"?

שאתה הולך בדרך ומשתמש בכלים דהשפעה, ואיפה שיש לך כלים דקבלה אתה לא רוצה להשתמש, זה "עינים ולא יראו", ככה זה, וצריך להמשיך כך עד שתגיע לקבלת האורות.

תלמידה: יש בפורים אמרה מאוד מפורסמת, "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

איך האמירה הזאת מתייחסת למעבר, או איך זה מסמל את המעבר בתוך הנשמה? זאת אומרת, איך אדם יוצא מתוך הגבולות של הנשמה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ומה אנחנו יכולים לקחת מזה למימוש בפועל בעבודה שלנו, בדרך שלנו?

העבודה שלנו להשתדל להיות בקבלת אור חסדים, להשתמש באור החסדים, ולראות איפה יש מקום לאור החכמה, וכשאנחנו מגיעים אליו, להיות בבדיקה למעלה מהדעת, שזה המקום לגילוי החכמה בחסדים.

תלמיד: כל הסיפור כאן הוא לגבי גמר התיקון ולא מובן כל כך, הרי כל הסיפור הזה לא התרחש בוואקום. למה היהודים שוב הגיעו לספקות? הרי המקרה הזה חזר על עצמו שוב ושוב. היו ספקות, רצו לקבל לעצמם, הייתה שבירה, היו מכות ושוב הגיעו לספקות. מה המיוחד בסיפור כאן, שבסופו של דבר, הם כבר לא ינסו לקבל בשביל עצמם?

את זה אנחנו צריכים לגלות. העניין הוא שכדי לקבל את אור החכמה, חייבים את אור החסדים כלבוש עליו, כעטיפה, זה ברור לנו.

תלמיד: איך הם לא יחזרו על הטעות? איך הם לא יישברו שוב?

שלא ילכו באותה והדרך, כי באותה הדרך כבר לא יכולה להיות הצלחה, כי הייתה שבירה. הכול תלוי בכמה אנחנו נקיים את כל חגי הפורים שלנו, כי אנחנו עוברים וכל פעם מתאסף עוד תיקון ועוד תיקון על כלים דקבלה, עד שאחר כך נגיע באמת ל-כולו להשפיע.

תלמיד: בסופו של דבר, יוצא שתלו את המן והכו את יתר האומות. על מה? הרי לא הייתה להם בחירה חופשית. כל העניין היה שישראל לא יכלו לעשות את הבחירה הנכונה, ובסוף האחרים קבלו את העונש.

החלטה טובה. אני אישית לא חושב כך. כל מה שעבר על עם ישראל, עבר רק כדי שניצור כלי משותף כזה יחד עם אומות העולם, שיוכל לקבל את כל אור החכמה. זה הכול. כך שבסופו של דבר, זה מה שיהיה.

תלמיד: ברגע שיש ספקות, במה היהודים שונים מאומות העולם? הם מסכימים עם המן וגם אומות העולם מסכימים עם המן, אז במה הם שונים, רק בהיסטוריה הקודמת שלהם?

לא בהיסטוריה שלהם, אלא במחויבות שלהם, הם חייבים לבחור בדרך אחרת.

(סוף השיעור)

---

1. "ואליו הזהרו משלוח יד" ("הבהיר", בעל הסולם)↩